שהיתי ביפן קרוב לשנה. כחצי שנה בטוקיו (בשכונת azabu בעיקר) ולאחר מכאן בסאיטמה (באיזור asaka). טיילתי ביוקוהמה (וכמובן גם בצ'יינה טאון...), צ'יבה, קמקורה, נגנו.. לא מספיק לצערי. אבל אני יכולה לומר שאפילו חצי שנה בטוקיו לא הספיקה לי לראות ולהרגיש אותה... באופן כללי מאוד אהבתי את טוקיו למרות שאני כמהה אל המרחבים והטבע- דבר שאני מאוד רוצה לשלב בנסיעה הבאה שלי ליפן, מעבר לכל פלאי הטכנולוגיה שמציעה העיר הגדולה... וכמובן קיוטו שעליה שמעתי וקראתי סיפורים מופלאים ונרה ואני יכולה להמשיך עוד ועוד.....לא ראיתי כלום....
אני לא אשכח לעולם את הרגע שבו הגעתי לטוקיו. הישר משדה התעופה נריטה. מצאתי את עצמי עומדת במרכז הרחוב עם המזוודה והתיקים ופשוט בוהה בתדהמה מוחלטת בכל המפגן הססגוני שהתהלך מולי בשעת צהריים של יום רגיל באמצע השבוע.. כמות אדירה של אנשים שחוצים את הכביש במקביל משני צידיו (אמרתי לאמא שלי בשיחת הטלפון הראשונה: "אמא, אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה יפנים" והיא צחקה. אך בעצם התכוונתי- אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים ברחוב... תל אביב ריקה בהשוואה...). וגורדי השחקים והנערות הצבעוניות והפאנקיסטים ומסכי וידאו אדירים בגודלם ובלילה- אורות ניאון מסנוורים- מי ראה כזה דבר קודם לכן..... הייתי בשוק מוחלט. לא דיברתי בכלל במשך שעתיים לפחות ... הייתי צריכה לעכל את הכל. ואחר כך לא הפסקתי לדבר. כיום, חמש שנים אחרי כשאני נזכרת אני עדיין מחייכת....
אכן יפנית קשה שפה, את כמובן מבינה... ואני בטוחה ששלך טובה בהרבה...
ואני מנסה עכשיו לרענן את אוצר המילים העילג שלי וללמוד עוד דרך אתרים באינטרנט. השפה קסומה....