למה כן גן

לפני אי אלו שנים מצאתי את עצמי קוראת הלוך וקרוא בדף המופלא למה לא גן. והוא שימש לי השראה רבה ונתן לי את הכוחות לעשות בדיוק את מה שרציתי- להוציא את ילדי הפעוטים ממערכת החינוך ולחזור הביתה.

כבר כמה שנים שאנחנו בבית, ואלה היו שנים נפלאות. טיילנו, ראינו, חווינו. אכלנו, ישנו, צחקנו, בכינו. רצנו, קפצנו, שכבנו על הגב והבטן. גדלנו מאוד.

אבל השאלה הזו, שנלחשת בשקט באחורי הראש כבר בערך שלוש שנים, זוקפת צוואר עכשיו ביתר שאת ותוהה-
(מה איתי?)

ואי אפשר הכל. כי הזמן מוגבל, והכוחות גם הם.

אי אפשר להיות אמא במשרה מלאה וגם סטודנטית במשרה מלאה וגם עובדת במשרה מלאה, ובכל אלה, כמובן, להצטיין.

אם גם אתן מתלבטות, בואו להתלבט איתי.
מה עושים כשלהיות עם הילדים זה כבר לא מספיק, לא מספק, והם עדיין קטנים (מאוד).

אני מצביעה בעד ההתלבטות אבל לא בטוחה שהיא קשורה לשאלה "למה כן גן?"
כי יש אפשרויות נוספות מכל מיני סוגים. וכאשר ממסגרים את הדיון בשאלה הספציפית הזו תחת הכותרת הזו קשה יותר לראות אותן.
אני בעד כותרת פתוחה יותר.
משהו שקשור לזמן לעצמי, או זמן לעצמי בחינוך ביתי (בטוחה שיש דף כזה אבל אין לי זמן לחפש), או אפילו התלבטות בתפר שבין הבית לגן.
מבטיחה לחזור מאוחר יותר ולהוסיף גם משהו ענייני לשאלה.

אני בחרתי בגן.

הנקתי 3 ילדים (3,6,8) עד גיל שנתיים ויותר לפי דרישה. הראשונים היו הרבה עירומים והאחרונה גם פושפשה הרבה מאוד (אבל לא באופן מוחלט בלי חיתולים. לפי הכח שהיה, ולמרות שזה היה חשוב לי) ויבשה מגיל שנה (עם פיספוסים...).
אין לי כמעט עזרה ביומיום, וגם לא תמיד בסופי שבוע. המשפחה המורחבת גרה רחוק מאוד. בן זוגי עובד שעות ארוכות, ולא משתתף הרבה העבודות הבית. הוא, בשונה ממני, חושב שגן ובית ספר זה חשוב.

הכנסנו את הבכור לגן כשלא מצאתי לו מספיק חברה והוא היה עומד כל יום ליד הדלת ואומר את כל השמות של האנשים שהוא רוצה לבקר...
זה היה בגיל שנה וחצי. בהתחלה היה קשה לו להפרד ממני, אבל הוא נהנה מהגן עצמו (גן מיוחד ששילב גם ילדים עם צרכים מיוחדים, והיו בו קבוצות קטנות וצוות שעבד מהלב).
השניה נכנסה לגן הורים בגיל דומה, שעבדתי בו חצי יום בשבוע והייתי אחראית לתזונה האורגנית בו. זה דמה לאנסקולינג כי נתנו לילדים ליזום או לבחור ממה שיש ולא היה ריכוז או ישיבה כפויה.
גם לה היה קשהו להפרד ממני בהתחלה, אבל גם היא נהנתה מהגן עצמו.
השלישית נכנסה לגן בינוני ביותר בגיל שנתיים ל3 שעות ביום ומטפלת אחר כך, כי פשוט לא הצלחתי ללמוד לתאוריה לרשיון נהיגה איתה ביחד בבית, וזה היה אינטרס של כל המשפחה שאחזור לנהוג.
השילוב שלה היה קל מאוד ויש לה חברה טובה וחברים נוםפים שהיא בקשר איתם, כולל התארחות בבתים.

כמעט 8 שנים הייתי בבית: בהריון, מניקה, ועם קטנטנים. הרגשתי שהמעיין הפנימי מתיבש לי. שיש לי פחות שמחה מהיומיום.
התחלתי ללמוד ציור וצ'י קונג כשהקטנה היתה בת שנה וחצי (לשלוש שעות ושעה בשבוע בהתאמה) ונסחפתי ללימודים מקצועיים להוראת צ'י קונג. אני מאושרת.
יש גם בזה תסכול, כי גם כאן אין מספיק זמן לעשות הכל מושלם (אמא, עקרת בית, סטודנטית, מטפלת בשיאצו...) ויש גם את חסרונות מערכת החינוך.

אבל...
אני לא מתחרטת.

לילדים יש את הרווחים וההפסדים מהמצב הזה, ברור.
מכל מקום אין כאן בכלל חינוך ביתי באיזור, והאנשים די סגורים, אז בית הספר בפרוש עזר לנו להשתלב חברתית (כילדים, כמשפחה, וכמבוגרים), רוב ההכרויות שלנו משם.

אני מכירה משפחה שהגיעה לאיזור פריז עם בתי בנות בחינוך ביתי (7 ,5) ואחרי שנה הם מצאו גן אנטרופוסופי למספר שעות שבועיות, בגלל המחסור בחברה לבנות.
מסגרת הזמן התרחבה לפי דרישת הבנות לשבוע שלם כמדומני, בגלל מחסור בחברה ובקשרים שחוגים לא הצליחו למלא.
האם התקשתה בהתחלה להפרד מהבנות (אבל הן לא, אולי כי הן היו ביחד, כי הקטנה הציבה עובדה והצטרפה לקבוצת הגדולים, לאחותה).
האם אמרה שהאפשרות להיות לבד או בפעילויות של מבוגרים פשוט מטיבה עמה, ושהיא לא תיארה לעצמה לפני הגן כמה זה חסר לה.

אני מכירה מאוד מאוד מקרוב עוד משפחה בחינוך ביתי שנמשך הרבה שנים עם מספר ילדים. האב די מעורב ביומיום אם כי פחות מהאם, כי הוא מפרנס מחוץ לבית.
האם מאוד זקוקה להתאוררות, וחשה הקלה מאז שחלק מהילדים הגדולים מצאו בי''ס שמוצא חן בעיניהם, והיתה עוזבת את החינוך הביתי לו היתה מוצאת מסגרת סבירה לקטן, אבל עדיין לא מצאה.

זה כמובן לא אומר שצריך לבטל את החינוך הביתי!
רק שבלי רשת תמיכה חברתית משמעותית ההורה המטפל בילדים עלול להשחק מאוד.
כדאי לתת על כך את הדעת ולתמוך ולהזין את ההורה שנשאר בבית למניעת שחיקה, ועדיף מוקדם מאשר מאוחר.

גן ילדים, על חסרונותיו ויתרונותיו, מתאים, או לא, לילדים, וודאי לא לתינוקות ופעוטות,
אני חושבת, כמו ציל צול, שהתלבטויות בנוגע לשינויים במינון הנוכחות האימהית אינו מחייב לבחור במסגרת חינוכית חוץ ביתית.

חזרתי.
לפני הכל - מזדהה עמוקות עם הצורך לאוורר את המחשבות האלה, בלי קשר לתוצאה.
זמן הורים הוא זמן חשוב בעיניי. התפתחות אישית מעבר למסגרת המשפחתית חשובה מאוד בעיניי. יציאה מהבית חשובה בעיניי.
וכלל, אני חושבת שכאשר מנסים לעשות הכל, לא להפסיד שום דבר, וגם להצטיין, חייבים להיתקל בבעיות.
אז אולי השלב הראשון יכול להיות - לשחרר את הצורך להצטיין ולדבוק בצורך להנות. אפשר להנות בלי להצטיין.
אחרי זה בודקים האם עדיין עמוס מדי, ואז משחררים מה שאפשר.
אני בחרתי לא להצטיין בשנים האלה שבהן הילדים היו בבית בשום דבר.
אני חושבת שבשנים האלה הייתי אמא טובה אבל בטח לא מצוינת. עבדתי מעט והשקעתי זמן בקבלת מלגות. עשיתי עבודה טובה בגלל שההיקף שלה היה קטן יחסית והשגתי מלגות טובות אבל לא מצוינות (כי השגת מלגות מצוינות זו עבודה בפני עצמה). כתבתי דוקטורט על פני שש שנים, שזה די הרבה זמן והדוקטורט שלי טוב מאוד לדעתי אבל לא הכי מעולה שיכולתי.
ובמהלך התקופה הזו נהניתי מאוד.
בחרתי לשלוח את הילדים לגן כשהם הגיעו בערך לגיל שלוש (ומעלה, אחד הלך בגיל ארבע ואחת בשלוש וחצי). הם היו בגן מספר מצומצם של ימים ומספר קטן יחסית של שעות. מצאתי בגן רק יתרון אחד - בייביסיטר זול. הערך המוסף היה חברתי אבל אני ממש בטוחה שבכל גינה אחרי הצהריים הייתי יכולה למצוא חברה לילדים שתהיה פחות מעמיסה משלושים ילדים לשעות מרוכזות ביחד.
זה איפשר, בלי עלות כלכלית, למי שעוד היה בבית להנות מהבית ומזמן חלקי עם מטפלת מופלאה. זה איפשר לי לעשות הרבה דברים בחצי משרה ולהנות מהם בלי להצטיין

נקודה חשובה - כל זה התאפשר מחר והאיש שאיתי היה שותף מלא בעניין הזה ועל זה עוד נוספה עזרה של סבים וסבתות. אני יודעת בוודאות שזה לא היה קורה בלעדיהם. אני לא יודעת מה הייתי עושה במקום אבל בטוחה שההתלבטות הזו היתה נוכחת יותר בחיים שלי והייתי מרגישה מעט חנוקה לולא הזמן שהגנים קנו לי.

הלב שלי בחינוך הביתי אבל במציאות שלי זה פשוט לא יכול לקרות. אני רוצה יותר מדי דברים לעצמי (סליחה על האגואיזם, כן? אבל זו האמת וחשוב לומר גם אותה), והמחיר, הלא כלכלי, שהגן גבה וגובה מהילדים שלי, לא היה בעיניי גבוה מדי.
הם תמיד יכלו לבחור לא ללכת יום בשבוע לגן (ולפעמים גם יותר, אם יכולנו לתמוך בזה) והם תמיד חזרו הביתה מוקדם בצהריים והתחושה הכללית היתה שאין פה איזה כלא שחייבים להיות בו וזה השפיע על היחס שלהם ושלנו.
זה כמובן תלוי על איזה גנים נופלים או איזה גנים בוחרים. אני מודעת לכך שזה גם יכול להיות אחרת לגמרי.

יש לי עוד משהו לומר בעניין.
מעולם לא הצגנו לילדים את הגן כמשהו טוב, בטח שלא יותר טוב מהבית. שמחנו בשבילם כשהם נהנו, וזה בהחלט היה רוב הזמן, אבל לא שיווקנו את הגנים.
הילדים שלנו יודעים שהם הולכים למקום הכי טוב שמצאנו כדי שנוכל לעבוד ושאנחנו שולחים אותם לשעות המינימליות שאנחנו זקוקים לעבודה. אין הסתרות בעניין הזה.
בישראל זה היה יותר קל כי אפשר לעשות מה שרוצים. באנגליה זה טיפה יותר מסובך כי יש קנסות גדולים על מי שלוקח חופשה בלי אישור והאישורים ניתנים במשורה.
מצד שני, לומדים ממילא רק חמישה ימים בשבוע ולא שישה. יש הרבה זמן בית.

אני חושבת בכנות שלא יצא לנו מהגנים שום דבר שהוא יותר טוב מהבית או שלא היינו יכולים להעניק בבית. מה שכן, יצאו דברים שלא היתה לי סבלנות להעניק בבית והילדים נהנים מהם מאוד. הראשון הוא יצירה, השני הוא מוסיקה, והשלישי הוא תחומי ידע שלא היתה לי סבלנות לחקור, כמו היסטוריה. שפה וחשבון נתנו בעצמנו, בתקופות בהם היינו בחינוך ביתי, גם בגיל בית הספר, הילדים עקפו בהרבה את ילדי בית הספר. כשהם הגיעו לבית הספר הוא רק עיכב אותם.
והדברים שהרווחנו, כמו אלה, וגם חברה, באו במחיר הידוע של מערכת החינוך. בחשבון סופי אני חושבת שהילדים יצאו בלי נזק, נכון לעכשיו. אז זה לא ממש משתלם לילדים אבל כן השתלם לי. וכמו שכתבתי פעמים רבות בהרבה הקשרים - אני חשובה מאוד.

אבל לא בטוחה שהיא קשורה לשאלה "למה כן גן?"
היי ציל צול, שם הדף הוא חצי הלצה ובעיקר, כאמור, בא כקונטרה לדף האהוב למה לא גן. אכן, טווח האפשרויות נרחב, ואני אשמח לפרוש אותו לכל אורכו כאן.

כמעט 8 שנים הייתי בבית: בהריון, מניקה, ועם קטנטנים. הרגשתי שהמעיין הפנימי מתיבש לי. שיש לי פחות שמחה מהיומיום.
מוכר. וההרגשה הזו יחד עם הרגשות האדירים של הריון ולידות וילדים... זו קריעה פנימית של ממש.

_רק שבלי רשת תמיכה חברתית משמעותית ההורה המטפל בילדים עלול להשחק מאוד.
כדאי לתת על כך את הדעת ולתמוך ולהזין את ההורה שנשאר בבית למניעת שחיקה, ועדיף מוקדם מאשר מאוחר._
מסכימה עם כל מילה.
אבל זה גם יותר מזה. זאת אומרת, אני באמת מרגישה הרבה יותר בשבועות שבהם אנחנו פעילים ופוגשים הורים וילדים אחרים, ובאמת הרבה יותר כיף לנו ככה וגם הרבה פחות מתיש ושוחק. אבל גם בשבועות האלה, הרוב המוחלט של זמני וכוחותי מופנים לילדים ולא להתעסקות בעצמי.

אני חושבת, כמו ציל צול, שהתלבטויות בנוגע לשינויים במינון הנוכחות האימהית אינו מחייב לבחור במסגרת חינוכית חוץ ביתית.
אשמח לשמוע על אלטרנטיבות ראויות?

אז אולי השלב הראשון יכול להיות - לשחרר את הצורך להצטיין ולדבוק בצורך להנות. אפשר להנות בלי להצטיין.
אני לא יודעת אם בחירת המילים שלי הייתה מוצלחת, אז אני אכתוב בהרחבה, ותגידי מה דעתך.
אני מאוד אוהבת את הילדים שלי (נו, ברור). אני מאוד אוהבת את מה שהחינוך הביתי מאפשר להם ואת מה שנחסך מהם כתוצאה מכך שהם לא בגן. בניגוד לעבר, אז עבדתי בעבודות תובעניות שעות רבות ביום, היום, צריך להיות משהו מאוד מאוד אטרקטיבי ומעניין ובתנאים מאוד טובים כדי שאצא מהבית. זאת אומרת, לצאת רק כדי להתאוורר, כדי להיות בחברת מבוגרים, כדי לעשות בעולם עוד דבר קטן שגם מישהו אחר יכול עכשיו לעשות במקומי? זה קשה לי מאוד. כי אני מרגישה שבמעשה הזה אני דנה את ילדיי לגן (לצורך העניין, קיימות אלטרנטיבות). אז מה זה להצטיין? הכוונה שלי היא לעשות משהו שבאמת שווה את היציאה מהבית. (ומה ההגדרה של שווה את היציאה מהבית? שאלה טובה...).

אני רוצה יותר מדי דברים לעצמי (סליחה על האגואיזם, כן? אבל זו האמת וחשוב לומר גם אותה)
מזדהה לגמרי.

המחיר, הלא כלכלי, שהגן גבה וגובה מהילדים שלי, לא היה בעיניי גבוה מדי.
כאן אני חוששת ליפול לרציונליזציה ולומר את זה לעצמי גם אם זה לא יהיה נכון. (כמובן שאני ממש ממש לא רומזת שזה המקרה אצלכם, פשוט לי באופן אישי יש נטייה להצדיק את אורחות חיי, יהיו אשר יהיו).

כי יש קנסות גדולים על מי שלוקח חופשה בלי אישור והאישורים ניתנים במשורה.
ברצינות? מה הקטע?

וכמו שכתבתי פעמים רבות בהרבה הקשרים - אני חשובה מאוד.
אשרייך

חלוקת הטיפול בילדים עם חברה/אחות/סבתא/בן זוג/בייביסיטר למשל.

_וכמו שכתבתי פעמים רבות בהרבה הקשרים - אני חשובה מאוד.
אשרייך_
למקרה שזה לא היה ברור - הפואנטה היא ש את חשובה מאוד. לא אני. ואני יודעת את זה בלי להכיר אותך בכלל. האם את מרגישה חשובה מאוד?

לגבי אפשרויות נוספות - מטפלת במשרה חלקית מאוד אבל כזו שמספיקה למלא את הצורך שלך. אנחנו השקענו הרבה מאוד בזה (גם כסף, אבל גם מודעות תמידית לזה שהיא לא עובדת שלנו אלא ממש חלק אינטרגלי מהמשפחה. וככה נראתה כל מערכת היחסים והפירות של זה היו... מתוקים מאוד. לכל הצדדים). מישהי שתרגישי שזה כמו לחבר את הילד שלך לבת משפחה קרובה. כאמור, זה דורש השקעה.

מסגרות של החינוך הביתי שאחרי זמן מסוים אפשר להשאיר את הילדים לנפשם ולעבוד קצת או לעשות כל דבר אחר, בין אם במקום מרוחק או פשוט בפינה אחרת בשקט.

התאגדות עם חברות קרובות שאת סומכת עליהן.

כל אלו דורשים תכנון, חיפוש, מחשבה ותיחזוק. לא דבר פשוט. בעיניי - משתלם מאוד. עניין של החלטה ושל איפה רוצים להניח את האנרגיות והזמן.

ולעניין הרציונליזציה - אני בכלל לא פוסלת את זה. בכלל לא. זה מאוד אנושי ואני לגמרי אנושית.
מצד שני, היתה שנה אחת שבה אחד הילדים שלי ממש סבל בגן ואני יודעת לראות את זה. הוא בכלל לא היה בשל והגן היה לא מוצלח. הייתי אז צעירה מדי ועם הערכת חסר ליכולות שלי. אבל לו זה היה קורה היום הייתי שולפת אותו משם בשנייה. אז אני רוצה להאמין שכיום יש לי פחות נטייה לרציונליזציה.
הילדים האחרים כבר זכו בגלל זה למבט אחר על החוויות שלהם והרבה דברים נראו אחרת בגלל זה. כבר לא התביישתי להיות חריגה ולבקש דברים שאף אחד אחר לא ביקש ולא קיבל. למשל, לנהל אחרת לגמרי את הקליטה לגן (בישראל) או לבית הספר (אחרי שעברנו לאנגליה), או להוציא את הילדים מימים שלמים רק כי התחשק לי, או לבדוק גישות חינוכיות שהיה לי קשה איתן.

המאבק היחיד שנכשל היה לקצר באופן קבוע את הימים בגן ציבורי. אבל הוא נכשל בכל המערכת. הרבה הורים ניסו. וכאן כן יש מחיר כי אני ממש בטוחה שלילדים שלי זה היה ארוך מדי, גן משמונה וחצי עד שתיים. היום קטנתי בגן חמישה ימים בשבוע מתשע עד שתיים עשרה. זה אידיאלי מבחינתי, מה גם שהגן מדהים והיא שמחה ללכת ושבה עם חיוך. זה משאיר לי מעט מאוד זמן עבודה אבל למדתי להוציא מזה את המיטב.

חמישה ימים בשבוע מתשע עד שתיים עשרה
זה נורא מעט זמן...

(זאת אומרת, לך לא לה, כמובן)

נכון. אבל... יש לי עוד יום וחצי בשבוע (כלומר, אחר צהריים אחד ועוד יום מלא) שבהם האיש מנהל את הבית וכל מה שקשור בילדים. אז זה יום וחצי ועוד ארבעה בקרים קצרים כאלה.
ואני עובדת מהבית ופוגשת אנשים במהלך מה שאני עושה בהתנדבות. וגם בפילטיס ובריקודים אליהם אני הולכת בערב. ובישראל פגשתי בשעות הערב חברות.

כלומר, השעות שבהן ילדים בגן הן לא השעות היחידות בהן אפשר לארגן זמן לעצמי. אבל שוב, זה דורש היערכות של הבית ושל הזוגיות, והכרה מקדמית בזה שאת חשובה והצרכים שלך הם לא מה שאפשר לספק אחרי שכל הצרכים של כולם באו על סיפוקם. עניין זה נקודת השקפה.
אם אין לך נקודת השקפה כזו (וזה מובן ולגיטימי. אני לא זוכרת איך הייתי לפני שראיתי כך את הדברים) - אני מציעה בחום לגדל אותה, להשקות ולטפח ללא הרף. או בעצמך או בליווי בחינם (סטייל התמקדות או יעוץ הדדי) או בליווי בתשלום.
זה לא אנוכי וזה לא יגרע כהוא זה מהיותך אמא מעולה וזה ייתן דוגמה מופתית לילדים שלך איך אשה/גבר מכבדים את עצמם ומטפלים בצרכים שלהם היטב.

הצורך שלך לגיטימי, ראוי, ברור, מובן לגמרי. אל תכניסי אותו למגירת החלומות אחרי שהדיון הזה יסתיים ותרגישי שמיצית אותו. להפך - לתלות על המקרר ולחתור אליו בקצב שלך, באמצעים שעומדים לרשותך. את הצרכים החשובים של הילדים את ממילא שוקלת בכובד ראש וכך זה צריך להיות. אני לא מתכוונת להניע אותך מזה. אני פשוט לא רואה סתירה בין זה לבין להנכיח את הצרכים שלך. ובמקום שבו לכולם מותר ויש תחושה של שפע - נמצאים פתרונות שלא היו שם קודם.

במקום שבו לכולם מותר ויש תחושה של שפע - נמצאים פתרונות שלא היו שם קודם.
אוח, ציל צול, את מוציאה ממנה אנחות פולניות של ממש. (מגריינת בדחיפות).

ואחרי האנחות את הולכת להכין גפילטע פיש?

איזה גריין סידרת לי... וואו, תודה רבה.

ולשבת בחושך לבד, כמובן.

הבעיה העיקרית (נדמה לי) היא שאני לא סגורה על עצמי. לפני הילדים הייתה לי "קריירה" או לכל הפחות התחלה של קריירה, אבל היא זנוחה כבר זמן מה. ואני לא בטוחה שמתחשק לי לחזור אליה. מה שלמדתי הוא משהו לגמרי אחר, ואני מתלבטת אם להעמיק בכיוון הזה דווקא (זה ידרוש ממני כל מיני דברים לקראת המשך לימודים פוטנציאלי). זאת אומרת, זה לא שאני יכולה ישר לקפוץ למים. ואז יש התלבטויות, וזה מעכב. אולי אלה רק תרוצים? לא יודעת.

ועוד דברים שאני שואפת למען עצמי- לשפר את התזונה, לחזור לכושר. אבל איכשהו זה פשוט לא קורה. (זהו, עכשיו באמת הולכת להכין גפילטע ולנוח כבר בקבר).

ולשבת בחושך לבד, כמובן.
את בהחלט הדבר האמיתי. בדקתי אותך

אולי אלה רק תרוצים?
תירוצים למה?

לשפר את התזונה, לחזור לכושר. אבל איכשהו זה פשוט לא קורה
תשמעי, אני בעד לשאוף, אבל מאחר ועכשיו כבר יש לי מושג מי את, אז אני יודעת עליך עוד כמה דברים. הממ... נראה לי...
תנוחי, גברת, תנוחי קצת בבקשה.
הכל יקרה בזמנו.אני מוכנה ברצון לנסות לעזור עם התזונה, אם תרצי. אפשר לפתוח פה תהליך אם את מרגישה מספיק אנונימית, ולהתחייב מראש לא לספר סיפורים שחושפים אותך. איך שבא לך.
חיבוק חם.
להתלבט ולהתבלבל זה טוב. התלבטויות זה לא דבר מעכב. להפך. התלבטות היא הדרך היחידה לזוז קדימה. תני לזה מקום. תתחילי מ-לא לקרוא לזה תירוצים

כל כך הרבה לבטים, מילים, נסיון לדייק, מחשבות, רצון להספיק.... מה את רוצה להשיג? זה ייתן לך אושר? אם כן, לכי על זה, הילדים יסתדרו, בחיי.
אם לא, אז עזבי אותך. תתחילי לחיות, להנות, תעשי מדיטציה אם קשה לך להרפות. תהני מהרגע. יהיו לך עוד מספיק שנים לקריירה אם רק תרצי.
עכשיו יש לך ילדים קטנים. זה מה שיש עכשיו. הם חיים בהווה, גדלים בהווה. משחקים בחול. הם קצת גדלים ונעלמים. כן, גם בחינוך ביתי.
בין השורות, נראה לי שאת רוצה להיות משהו. כותרת. אמא טובה. אשה עם קריירה. אשה רזה וספורטיבית. אנשים חכמים בהרבה ממני כבר אמרו, שצריך לשאוף לעשות ולא לרצות להיות. היום אני אעשה כך וכך. ולא היום אני אהיה כך וכך. זה ממקד את המטרות.
ואז, מתוך ההווייה, מתוך השהות בכאן ובעכשיו ומתוך הקבלה שלו, וההנאה מהחיים כרגע, אולי תדעי מה את רוצה לעשות אחר כך. ואולי תגלי שאין מה לחשוב על זה עכשיו.

הם קצת גדלים ונעלמים
קצת צבט לי. אישית, אני לא רואה את זה ככה. הילדים שלי גדלו אבל בכלל לא נעלמו. כולנו גדלים יחד בכל מקרה, גם אני. וכמו ששום דבר בי לא נעלם עם הגדילה, כך שום דבר מהילדים שלי לא נעלם כשהם גדלים. נדמה לי שהתלבטויות כאלה עולות כאשר משהו בהנאה המובטחת לא מספק, לא משנה כמה רוצים שהיא באמת באמת תהיה שלמה ומספקת.

עכשיו יש לך ילדים קטנים. זה מה שיש עכשיו.
נכון. אבל העולם פתוח ומלא בעוד המון דברים שאפשר להפוך ל"יש". אין סיבה אמיתית להתייחס רק ל"יש" הכי מוחשי. ההתייחסות אל האפשרויות לא תהפוך את אלו הקיימות לפחות חשובות ולא בהכרח תדחק אותן הצידה או תבוא על חשבונן. השאלה היא כמובן, למי שחושקת בעוד "יש", איך מוצאים את האיזון. אישית, אני בעד תשוקות חזקות. אני לא בעד לייצר אותן בכוח או להקשיב לתביעה של הסביבה להיות מישהי כזו וכזו. אבל במקום שבו יש תשוקות בוערות יש הרבה פעמים שמחה וחיות. ואם זה המקרה - אני בעד לתת לזה מקום.

בגדלים ונעלמים, התכוונתי שמתפנה הרבה מקום בחיים של ההורה הנוכח, גם אם ילדיו בחינוך ביתי.
זה לא המצב בו את קמה חמש פעמים במהלך שתיית כוס קפה. אולי צובט, אבל ככה זה.
ולגבי שילוב, אפשר לשלב מה שרוצים, אבל יש מחיר לכל דבר. כדאי במצב כזה של התלבטות, ללחשוב מה באמת רוצים, ומתוך זה תצמח התשובה לגבי איך עושים את זה.

המאורה של הדובון הקטן ואמא דובה

גם כשילדים גדלים הם זקוקים להרבה תשומת לב הורית. אמנם מסוג אחר, אבל לא פחות תובענית.
אני מרגישה שהדיונים הללו הרבה פעמים מתנהלים תוך העמדת דחליל של "גן" שהוא נוראי ובלתי ראוי בעליל, שלעומתו ברור שהאפשרות להשאר בבית תנצח.
אבל היום יש כל מיני סוגים של גנים ובתי ספר שמאפשרים להסיר את הניגוד הזה של גן לעומת בית.
אני מרגישה שאצלנו יש רצף ולא ניגוד. מצאנו מקום שהוא קהילה עבורנו, שהוא חשוב ומשמעותי לא רק עבור הבנות שמבקרות בו כגן ובית-ספר אלא גם עבורנו, ששותפים להתנהלותו של המקום.
יש היום כל מיני גני מעורבות הורים ובתי ספר פתוחים שהם מסגרות כמו-שבטיות שמוסיפות למשפחה סביבה חברתית תומכת.
זה מתאים כמובן לגילאים קצת יותר גדולים, לא לתינוקות קטנים.

אמא דובה, תודה. הבנתי אותך יותר טוב עכשיו. אני עדיין חווה את הדברים אחרת

אבל לפחות מבינה.
ועוד משהו - לא תמיד אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים. לפעמים הקול הזה ממש מתקשה לפרוץ החוצה. יש מי שחושב שלא כדאי לזוז כל עוד לא יודעים. אני בעד התנסות פעילה שעוזרת מאוד לדעת מה רוצים. לפעמים חסר לנו מידע (תיאורטי, או חווייתי) שהיה יכול להנכיח בקלות את הרצון שלנו. כשלא זזים האפשרויות יותר מוגבלות.
סתם כדוגמה - מי שלא התנסתה מעולם בחינוך ביתי, והסביבה שלה לא מעודדת את זה, או אפילו שוללת את זה, לא תרצה לחנך בבית. זה בכלל לא יהיה רצון שהיא מכירה או אפילו מדגדג אותה. אבל אם היא תקח החלטה ותתנסה בזה היא עשויה לגלות שזה בדיוק מה שהיא רוצה. וכן, זה עובד גם הפוך.

כן, אבל ממה שבאופן זמני כותבת לא נראה לי שמיעוט תזוזה הוא הבעייה שלה.

אני מרגישה שאתן שמות פה מין דחליל של ״להיות בבית״ שהוא כל כך נוראי ותובעני ולא משאיר מקום להורה, שברור שהגן ינצח.

אני חייבת להוסיף עוד דבר.
את מדברת על הדרך למצוא את מה שאנו רוצים. בעיני, לפני שמחפשים את מה שרוצים, צריך להבין על איזה צורך שלנו אותו הדבר אמור לענות.
יש לנו כל מיני צרכים: הצורך בחברה, בעניין, באהבה, בהערכה, בקרבה, באוכל, במחסה... אם אני עייפה, לא יעזור לי לחפש אוכל. אותו הדבר לגבי צורך רגשי. אם יש למישהי צורך בקרבה, לא בטוח שגן וזמן לעצמה ולצאת לעבודה יפתור לה את הצורך הזה. אפילו שזה יספק לה עניין בחיים ואולי יקהה מעט את החוסר.
כדי לזהות מהו הצורך החסר, כדאי לעצור ולהקשיב לעצמנו. אחר כך אפשר לחפש פתרונות.
אם מחפשים פתרונות ומקווים שמתוך זה דברים יסתדרו... ובכן, זה עשוי לקרות. אבל יכול להיות שמתפספסים דברים בדרך.

מה הצורך שלך שהזמן לעצמך הזה בא למלא?
אם יודעים לענות על השאלה הזאת, מגלים שלא צריך כל כך הרבה זמן פנוי.

הכוונה לפנוי מילדים, כמובן.

לא נראה לי שמיעוט תזוזה הוא הבעייה שלה.
כתבתי את הדברים כאמירה עקרונית כללית, בתגובה לדברים שלך שגם הם היו מנוסחים כאמירה עקרונית.
אישית, אני אוהבת דיונים שנעים בין הפרטי לכללי ונראה לי שכל אחד לוקח מהם מה שמתאים לו, בין אם הדברים כוונו באופן אישי ובין אם הונחו כאמירה כללית.
כשאני כותבת משהו באופן אישי אני מבהירה את זה היטב.

אני מרגישה שאתן שמות פה מין דחליל של ״להיות בבית״ שהוא כל כך נוראי ותובעני ולא משאיר מקום להורה, שברור שהגן ינצח.
אישית, אני מרגישה ממש הפוך

בעיניי להיות בבית זה הדבר המופלא ביותר שיש. כתבתי את זה כמה פעמים. ובתוך תנאים שיצרתי הוא לא היה תובעני מדי ובהחלט השאיר לי מקום. בשלב מסוים בחרתי אחרת אבל הלב שלי עדיין בחינוך ביתי. אני מאמינה שאפשר ליצור חינוך ביתי כמסגרת שבה גם ההורה גדל וצומח. לפעמים זה נהיה קשה מדי ואז בוחרים אחרת. וגם זה בסדר גמור.

ולגבי הצרכים והרצונות - זה קצת עניין של סגנון. אני מעדיפה להבין את הצרכים שלי, ואת הרצונות שאכן נגזרים מהם, תוך כדי תנועה. אין דרך אחת או דרך עדיפה לענות על השאלות הללו (מהו הצורך שלי, מהו הרצון שלי). יש מי שמתאים לו פשוט לחשוב על הדברים או לדבר עליהם ויש מי שמתאים לו לחוות ולהתנסות ולהבין את כל זה תוך כדי.

מה הצורך שלך שהזמן לעצמך הזה בא למלא?
שאלה מעולה.
סיפוק מקצועי, תחושה של גדילה דרך למידה. אבל לא בקטן. יש לי סיפוקים קטנים. אני רוצה להיות כל מה שאני יכולה להיות.

בעיניי להיות בבית זה הדבר המופלא ביותר שיש.
גם בעיניי. בגלל זה כל כך קשה לי. כי זה באמת מופלא מאוד ואני מוקסמת מזה בכל פעם מחדש (אבל אז נזכרת בעצמי).

ועכשיו כבר יש לי מושג מי את.
מה חשף אותי? השאיפה לאכול טוב ולעשות ספורט? אלה לא שאיפות כלל-אנושיות?

_אולי אלה רק תרוצים?
תירוצים למה?_
כל ההתלבטויות, התחבטויות, המחשבות על דברים שהם קטנים מדי.

אני רוצה להיות כל מה שאני יכולה להיות.
מזדהה. אצלי זה היה כמעט על גבול הדחף. ותמיד הרגשתי שאמהות, לא משנה כמה הרחבתי אותה וכמה קסם מצאתי בה, היא לא כל מה שאני יכולה להיות. גם ככה היו דברים שחיכו בסבלנות כי באמת שאי אפשר הכל. אבל לא הכל חייב לחכות. הרבה אפשר לעשות תוך כדי גידול ילדים בבית, בתנאי שיש עזרה רבה מאנשים שנוכחותם לא חותרת תחת ההרגשה של בית.

מה חשף אותי?
נו, באמת...

תגידי, שקלת לכבד את הרצון הזה אבל בו זמנית לא לעשות כלום? הכוונה שלי היא שלפעמים, כשרוצים משהו, הוא בסוף דופק בדלת.
אם כרגע אין משהו שמאוד קוסם לך, ואם את מתקשה להגדיר מה יהיה שווה מהלך כזה, אולי תחכי בסבלנות שמשהו כזה יגיע וכל כולך תדעי שזה הדבר?
הוא יכול להגיע מחר והוא יכול להגיע בעוד כמה שנים.
למה אני מציעה את זה? בשעתו דחיתי הרבה הצעות. אף אחת לא היתה מספיק אטרקטיבית מול הבחירה לגדל את הילדים בבית או לפתוח את הדלת למעט שעות גן. ומתישהו הבנתי שאני דוחה הצעות מעניינות (וגם לא מחפשת כאלה בעצמי) כי זה פשוט לא מה שאני רוצה באמת. ואני רואה שיש דברים שממש חיכו לי, וכשהם באו לקחתי אותם בשתי ידיים וקיבלתי החלטות חדשות. אבל זו היתה מן פעולה כזו מהבטן, כשידעתי שמשהו נכון, ולא החלטה מהראש. אולי זה מתאים גם לך.
יחד עם זאת, אני מרגישה שבשביל מהלך כזה נדרש וויתור על הנוקשות של ההחלטות ואפילו על הצורך לקבל החלטות. ומתוך הרכות הזו הדברים פשוט מסתדרים היטב.

<אם באה לך התחבטות/התלבטות/מחשבה אז כנראה שהדברים לא קטנים מדי. אם הם באמת היו כאלה היית פשוט צועדת בדרך שלך, שלמה עם עצמך ומרוצה>

ותמיד הרגשתי שאמהות, לא משנה כמה הרחבתי אותה וכמה קסם מצאתי בה, היא לא כל מה שאני יכולה להיות.
בדיוק.

נו, באמת...

לא הבנתי! אבל בסדר...

תגידי, שקלת לכבד את הרצון הזה אבל בו זמנית לא לעשות כלום?
כן, אני עושה את זה כבר זמן מה. אני קצת חיה בתחושה תמידית של "איחרתי את הרכבת", וזה מעיק על המקום הזה בי. אני יכולה לחכות, עוד שנה נניח, אני מניחה, בלי להשתגע. אבל אולי אני צריכה גם עוגן בעולם האמיתי כדי לא להמשיך לעשות ילדים לנצח (למרות שהם חמודים מאוד, כל הקטנים האלה סביבי).

אם באה לך התחבטות/התלבטות/מחשבה אז כנראה שהדברים לא קטנים מדי. אם הם באמת היו כאלה היית פשוט צועדת בדרך שלך, שלמה עם עצמך ומרוצה.
לא בטוחה שהבנתי/הובנתי. הכוונה שלי הייתה שאני עושה דברים, אבל הם לא ממלאים את החללים האלה שזקוקים למילוי בי, לזה התכוונתי בקטנים מדי.

לא הבנתי! אבל בסדר...
זה כמו שתראי מרחוק, מהגב, מישהו שאת מכירה. אז בהתחלה לא תהיי בטוחה שזה הוא אבל אם תמשיכי לעקוב אחריו קצת פשוט... תדעי.

תחושה תמידית של "איחרתי את הרכבת"
זו נשמעת כמו שאלה מפגרת, אבל - איזו רכבת? ולאן היא נוסעת?

לזה התכוונתי בקטנים מדי.
אה... באמת לא הבנתי. האם דבר גדול אצלך הוא דבר שבהכרח מוציא אותך מהבית? או שהוא בהכרח דבר שצריך בשבילו זמן רב?
במילים אחרות - מה נותן לך את התחושה של דבר גדול?

זה כמו שתראי מרחוק, מהגב, מישהו שאת מכירה. אז בהתחלה לא תהיי בטוחה שזה הוא אבל אם תמשיכי לעקוב אחריו קצת פשוט... תדעי.
נחמד. פעם יוסי שריד נתן הרצאה במקום העבודה שלי, ואמר אז שכותב טוב (בעיניו, כמובן) הוא כזה שמזהים אותו גם בלי לראות את השם בראש הדף. אז אני לוקחת את זה כמחמאה P-:

_תחושה תמידית של "איחרתי את הרכבת"
זו נשמעת כמו שאלה מפגרת, אבל - איזו רכבת? ולאן היא נוסעת?_
לכל מקום. בגיל שמונה אולי, הצטרפתי לבת-דור. כבר אז הרגשתי שאיחרתי את הרכבת- הכניסו אותי לקבוצה עם ילדות שחלקן רקדו שם כבר מגיל שלוש (שלוש!). הרגשתי שחמש השנים האבודות האלה לא ישובו ושלעולם לא אהיה הרקדנית שיכולתי להיות. יש לי עוד כמה וכמה (וכמה) דוגמאות כאלה, אבל אני מניחה שאת מבינה. זה לא משהו שאפשר ממש לאחוז בו, זו תחושה כזו, של לו רק... זה מתקשר אצלי למחקר הזה בפסיכולוגיה, אולי את מכירה, שבו נתנו לילדים לקלוע כדור לסל. אז היו את אלה שעמדו במרחק סביר- לא קרוב מדי ולא רחוק מדי, ופשוט ניסו. האחרים- היו אלה שעמדו קרוב מאוד, ולא לקחו שום סיכון ואלה שעמדו כל כך רחוק, שהיה ברור שאין להם שום סיכוי לקלוע. אז באופן כללי אני מרגישה משתייכת למדי לקבוצה השלישית. אבל אפילו את זה אני כבר לא יכולה לומר בלב שלם, כי כבר די הרבה זמן שלא ניסיתי לעשות דברים שגדולים עלי בכמה מידות (ואולי אני כבר מתגעגעת.

_האם דבר גדול אצלך הוא דבר שבהכרח מוציא אותך מהבית? או שהוא בהכרח דבר שצריך בשבילו זמן רב?
במילים אחרות - מה נותן לך את התחושה של דבר גדול?_
אין חוקים. אבל, כמו שכבר כתבתי במעלה הדף, כדי להוציא אותי מהבית ולקחת אותי מהילדים, צריך להיות משהו גדול. גיסתי רופאה. היא גם כותבת מעולה, ולפעמים היא כותבת לי אימיילים עם הדברים שקרו לה במשמרת האחרונה. כשאני קוראת את זה אני חושבת- אוקיי. הנה בנאדם שעושה משהו. היא מצילה חיים, ליטרלי. ומה אני אלך לעשות? (פה הייתי כותבת את מה שעשיתי בעבודתי הקודמת, אבל לא בא לי לחשוף את זה כאן, השלימו את החסר בעבודה ממוצעת וזניחה העולה על רוחכן).

כבר אז הרגשתי שאיחרתי את הרכבת.
זה נשמע כמו קושי עקרוני להיות בכאן ועכשיו שלך. נדמה לי שאמא דובה כתבה לך משהו דומה.
בתפישה שלי, להיות בכאן ועכשיו לא אומר להסתפק במה שיש. זה אומר פשוט להישאר בהווה בלי לבדוק כל הזמן את העבר או לצודד מבט אל העתיד. את לא חייבת להיות מרוצה ממה שיש בהווה אבל כן להישאר בו בכל מקרה. אם את לא מרוצה - לשנות את מה שדרוש בו שינוי. אבל אם כל שינוי מוביל מחדש לאותה תחושת איחור אז יש לך כאן דפוס מחשבתי. אם תרצי לשנות אותו - תבחרי בתהליך שבוחן אותו.

האם יהיה נכון לומר שדברים גדולים הם אלו שיוצרים שינוי של ממש בעולם החיצוני? כאלה שיוצרים שינוי בחיים של אנשים אחרים?

האם יהיה נכון לומר שדברים גדולים הם אלו שיוצרים שינוי של ממש בעולם החיצוני? כאלה שיוצרים שינוי בחיים של אנשים אחרים?
נשמע נכון.

את לא חייבת להיות מרוצה ממה שיש בהווה אבל כן להישאר בו בכל מקרה.
מממ.

פשוט להישאר בהווה בלי לבדוק כל הזמן את העבר או לצודד מבט אל העתיד.
אנשים באמת עושים את זה? מעניין.

אנשים באמת עושים את זה?
בטח. שימי יד על הספר המעולה "כוחו של הרגע הזה". זה בדיוק מה שהוא אומר. אימצתי את המסר שלו בדיוק בגלל שהוא לא התעקש על זה שצריך להיות שבעי רצון מההווה כדי להישאר בו.

אולי יש לך עניין לחפש משהו קטן, אבל עם השפעה חיצונית?
אני, למשל, התנדבתי לכל אורך האמהות שלי, ממש מתחילתה. ועשיתי דברים משמעותיים שהייתי גאה בהם מאוד ונתנו לי בדיוק את התחושה שאת מתארת.
אבל לא עכשיו, שמעת? עוד לא. עכשיו אני מרשה לך לחפש פרטים וליצור קשר

עם החלק המעשי - חכי קצת (נכתב באהבה, כן?)

אבל לא עכשיו, שמעת? עוד לא.
כן, אמא
(נכתב באהבה, כן?)

. שימי יד על הספר המעולה "כוחו של הרגע הזה".
will do!

קוראת בעניין.

שימי יד על הספר המעולה "כוחו של הרגע הזה".
ממליצה ביותר. קראתי אותו לפני שש שנים ועדיין הוא מלווה אותי בחיי.
אחד העצות שלו לגבי קבלת הרגע, הוא שאם את לא מרוצה ממנו, או שתעשי מעשה ותשני אותו, ואם כרגע אין דבר שאפשר לעשות, אז לקבל בשלווה את העובדה שאין מה לעשות. נשמע אולי מופרך, אבל מאוד עוזר.
משהו שכתבת נראה לי בדיוק נוגע בנקודה הזו.
הבעיה העיקרית (נדמה לי) היא שאני לא סגורה על עצמי. לפני הילדים הייתה לי "קריירה" או לכל הפחות התחלה של קריירה, אבל היא זנוחה כבר זמן מה. ואני לא בטוחה שמתחשק לי לחזור אליה. מה שלמדתי הוא משהו לגמרי אחר, ואני מתלבטת אם להעמיק בכיוון הזה דווקא (זה ידרוש ממני כל מיני דברים לקראת המשך לימודים פוטנציאלי). זאת אומרת, זה לא שאני יכולה ישר לקפוץ למים. ואז יש התלבטויות, וזה מעכב. אולי אלה רק תרוצים? לא יודעת.
את רוצה לעשות שינוי, אבל אין לך מושג מה.
מכירה את התחושה הזו, ולרוב היא באה פשוט בגלל שאנחנו לא מקבלות את הרגע.
ומה שהחיים שלי לימדו אותי הוא שכאשר באמת קיבלתי את הרגע, השינויים הגיעו מעצמם. ולא סתם שינויים, אלא השינויים הנכונים לי.
אני אתן לך דוגמה. כשאני עושה סלט, במקום לגלוש למחשבות, אני מתרכזת בחסה, במגע שלה, בסכין החותכת - זה לחיות ברגע. לא לנתח, לא לרחף, זה הרגע, לחתוך סלט וזהו זה.
היה משהו שלא אהבתי לעשות, בכוונה לא מפרטת. התחלתי לעשות בדיוק את זה, להתרכז ב"חסה", תוך חודשיים היה שינוי בחיי שחלק ממנו היה שלא הייתי צריכה יותר לעשות את מה שלא אהבתי.
נשמע רוחני, ניו אייג', אולי, לא עשו על כך מחקרים מדעיים. אני עשיתי מחקר אישי, וגליתי שזה עובד בשבילי, אולי זה גם יעבוד בשבילך.
שווה את הניסיון לפי דעתי. זה לא עולה שום דבר, ולבינתיים הסלט יוצא הרבה יותר מושקע וטעים (-:

הצהוב למעלה אומר - ידיעה פנימית לא נקנית - היא מתגלה.
מה אתן אומרות, קשור לא?

שלום צילצול,
את הזכרת כי תהליך הקליטה של ילדיך גן היה שונה מהרגיל, האם את יכולה לפרט על התהליך?

מעין, את עוד כאן?

לא כל ילדיי נקלטו באופן שונה מהרגיל, לצערי הרב. לקח לי זמן לקבל שכל ולהבין שאני יכולה לעשות דברים שאחרים לא חולמים לבקש.
אצל המרכזי שלי, שנכנס לגן עירייה בגיל 4, היו כמה ימים ראשונים שבהם הוא נשאר מעט והלך. אחר כך, כאשר הסכים להישאר יותר, דרשתי להישאר במתחם הגן.
זה נתן לו המון ביטחון. הוא ידע שאני ממש שם ובכל רגע שיהיה לו צורך הוא יכול פשוט להודיע לגננת שהוא הולך ולהיות איתי.
באופן מפתיע זה לא באמת קרה. ישבתי שם עם המחשב והוא לא בא. מדי פעם כשראה אותי היה מנופף לי ומחייך. וזהו.
זה נמשך לדעתי שבועיים.

כאשר בכורי נכנס לבית ספר באנגליה והיה מלא חששות בגלל היעדר שפה ביקשתי את אותו דבר. פשוט ישבתי בחדר המורים וביקרתי אותו בהפסקות. והוא ידע שהוא יכול פשוט לבוא אלי.
כמו במקרה הקודם, זה לא קרה. ושוב, כשחלף בקרבת מקום חייך בשמחה ונופף.

כשהקטנה הלכה לגן אנגלי בשנה שעברה פשוט נשארנו איתה כמה שרצינו.

הפואנטה - זה שיש כללים ונהלים זה טוב ויפה. הם נועדו לשמור על הצוות מפני מה שהם רואים כאפשרות לכאוס.
אבל אם לא מייצרים להם כאוס, והופכים את הילד למקרה מיוחד ופרטי, והכל בטוב ובחיוך ולטובת הילד, אז מקבלים יחס אחר.
כי בסופו של יום, גם הם בעד הילד. לא הייתי שולחת ילד למקום שבו לא הייתי מרגישה כך - שהם בעדו.
ואם כולנו בעדו אז הכל בסדר. פשוט נעשה מה שצריך כדי שיהיה לו טוב.
בכל מערכת, מסואבת וגדולה ככל שתהיה, יש בילט אין גמישות. התפקיד ההורי שלי - לאתר אותה ולעשות בה שימוש לצרכיי. ולפעמים - לייצר אותה בעצמי.

עונה לך? לדברים כאלה כיוונת?

תודה