מארז אהבה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אנחנו בעיקר משקשקים
זו הכנה טובה לשיקשוק

[ריש_גלית*]

_הזוי
בואנה את צוחקת עלי, שאני אבין?_
לא, אני בוכה עלי P-:

[מארז_אהבה*]

אני מנסה לחשוב איך יהיה לישון שם בפעם הראשונה, בבית זר ומלא ארגזים. כמה זמן ייקח לי לצאת מהארגזים? כמה דברים אני אצטרך לסדר, להתקין, לשפץ, לצבוע? כמה עוד הוצאות יהיו לנו כתוצאה מהמעבר, אחרי התיווך, ההובלה המטורפת, הררי חומרי הניקוי שנביא, הקנייה הראשונית של אוכל, ואחרי זה כל הברגים והשטויות באיזה אייס או משהו, והמנורות, וכלי העבודה לגינה, והצינור... האם זה ייראה כמו הבית שלנו? ומה אעשה שם לבדי עם שני ילדים בבוקר יום ראשון, כשהמוסא ילך לעבודה ולי לא יהיה ממש מושג איפה אני ולא יהיה לי את מי לפגוש? ואחרי זה אני הולכת להישאר שם לבדי עם שני הילדים כל אוגוסט וספטמבר לפחות! כל התוכניות לנסוע לחופשה נגנזו עכשיו, למעט אולי איזה שבוע של הפסקה.
ובינתיים אני עסוקה בכל מיני פרויקטים. כמובן שאני גם אורזת, לא המון, איזה שלושה-ארבעה ארגזים ביום בינתיים. אבל עכשיו הגיע תור הריפוד. יש לנו שתי כורסאות סיקסטיז נהדרות, דקות כאלה, נוחות, שהגיעו מאיזו דודה של המוסא. שנים הן כאן, מכוסות באיזה כיסוי, וכמה אני שונאת את זה, את המסורת החצי סטודנטיאלית חצי פולנית לכסות רהיטים בכל מיני שמיכות -- שנאת מוות. וכבר שנים אני מתכוונת לרפד אותן. לפני שלוש או ארבע שנים הלכנו המוסא ואני לחפש ריפוד, וכמו בכל דבר שקשור בשנינו יחד - לא הצלחנו להגיע להחלטה. ואז עזבתי את זה. ומאז שהאגוזית הזאתץ נולדה זה רשום לי בראש רשימת המשימות, ללכת לרפד אותן, אבל או שקר או שחם או שאני לא יכולה להשאיר אותה או שאין לי זמן (בעיקר). ועכשיו זהו, אמרתי לעצמי לא יעזור שום דבר אני הולכת לקנות ריפוד.
הלכתי להרצל -- התעלפתי מהמחירים. אמרתי מה אני עכשיו ארפד כורסאות במלאן כסף בצהוב ענוג עם ילדה שרק מתחילה לאכול וילד שאוי ואבוי מה שהוא עושה לרהיטים. טוב. ביום אחר הלכתי לנחלת בנימין, הכל בחמסין עם הקטנה על הגב שלי, על קידוש השם, אני מרפדת ויהי מה. בסוף קניתי בד -- ארבעים שקל למטר, הייתי מבסוטית, כתום חלק, לא ביג דיל, זול ויאללה. הגיע המוסא, חטף חום, אמר זה מכוער וסתמי. הלכנו מיד יחד, הראיתי לו מה האופציות, בסוף בחרנו משהו הזוי לגמרי, בניגוד לכל מה שהחלטנו, מין דוגמה גדולה אלק-מרוקאית כזאת עם פרחים בכחולים וירוקים על רקע אוף-וייט, בבד גס, אמרנו יאללה בהפוך על הפוך, שילמתי עוד, באתי הביתה, שמתי את זה על הכורסאות, חטפתי אני חום. עכשיו הוא אומר לי חכי שנעבור, נראה איך הבית ייראה ואז תחליטי.
אבל אני לא מוכנה בשום פנים ואופן. אני מרפדת לפני שאנחנו עוברים ויהי מה. מתי אני בכלל אגיע לתל אביב אחר כך? ועוד איזה בד שלישי שראיתי מנקר לי בראש. בקיצור, אוי ואבוי.

[עדי_ל*]

סיפור סיפור
אני יכולה לעשות איתך את הסיבוב הבא בנחלת בינימין.
איתי זה לא יהיה משהו כתום ולא מרוקאי. כנראה שמשהו באוריינטציה רומנית

[אינדי_אנית*]

אם את רוצה את יכולה לפגוש אותנו. אנחנו גרים בזכרון וגם נמצאים בחופשת קיץ ארוכה מהמתוכנן.

[מארז_אהבה*]

שירותים ותיקונים.
עם הריפוד גמרנו, תודה לאל. יצא איך שיצא ועם זה ננצח. ועכשיו גם הסנדלר שמתקן שושוז, שהחליף את הסוליה של הישנות של הנסיך -- פלא שלא זרקתי אותן, כנראה הן פשוט חמודות מדי -- ועכשיו הן יחכו שהאגוזית תתחיל ללכת (ותודה לקלמנטינה על האינפורמצייע). ומאות שקלים הלכו על ניקוי השטיחים, שלא נוקו כמו שצריך כבר כמה שנים. וגם אני תופרת ומתקינה ומתקנת ומצילה כל מיני פריטים. ובכל זאת גם תופרת שתסדר לי איזו שמלה. והכוסות המיוחדות שיש רק בשוק, שאני רוצה לקנות לפני שנעבור אבל מרגישה שזה טיפשי. אה, והנה גם המכנסי הריון השווים כל כך שקיבלתי מחברה ולא מצאתי כשהיא נכנסה להריון, שוכבים להם מבוישים ומקומטים מתחת למיליון תיקים. ואולי עוד נספיק איכשהו ללכת ל"ברונו", לעזאזל כל הפוליטיקלי קורקט אם אפשר לצחוק צחוק הגון? מאז שנולדה האגוזית לא הלכנו לסרט. וגם תור המניקור-פדיקור השנתי מגיע, וגם תספורת כמובן. זו עונת ימי ההולדת, ואף על פי שלא נחגוג הרבה השתא, בכל זאת יום הולדת זה יום הולדת. יש גם אחת בגן, שתוקדם לשבוע הבא, ואני כבר פיתחתי תמונות והכנתי משהו לעשות עם הילדים. בשנה שעברה אפיית העוגה הילכה עלי אימים, אבל השנה אני כבר מתורגלת
חברה אחת אמרה לי, תעשי לי טובה, כשאבוא לבקר אותך בפארדס חאנה (כך במקור, עם שתי הברות מוטעמות) אל תסתכלי עלי כמו אחת שראתה את האור ותדברי כאילו הצטרפת לאיזו כת. קצת התפלאתי, הרי אין לי רפיוטיישן של מצועפת עיניים שהשאנטי שורה עליה. אז אני מנסה נואשות כבר איזה שבוע לברר את הכתובת שלי למשלוח דברי דואר, ואין איש בעולם שיכול להגיד לי מה המיקוד שם, או מה הכתובת המדויקת, ולאן בדיוק מגיעים המכתבים. לא בעל הבית ("פעם היו קוראים לזה שיכון המזרחי, אחר כך הפכו פה את הרחובות"), ולא אשתו שגידלה שם שבעה ילדים ("אני לא מבינה בזה"), ולא המתווך ("הדוור יכיר אתכם"), ומתברר שגם לא בית הדואר ("תתקשרי ביום ראשון תדברי עם המנהל"). כך שבינתיים רוב הזמן אני די מקללת את הפרימיטיבים הכפריים האלה.
נו, יהיה מעניין.

[ריש_גלית*]

אחרי שאתמול, ביציאה מהבית שלך, הכתה בי ההכרה שזאת כנראה הפעם האחרונה שאני יוצאת משם, היום כבר נתקפתי סוג של נוסטלגיה. כן, נכון, הייתי בבית הזה רק איזה שלוש פעמים וחצי מאז שאנחנו מכירות, אבל נזכרתי לפחות בשתיים מן הפעמים האלה שהטביעו בי חותם.
אחת: מסיבת סילבסטר שפתחה את שנת 2002 (או שמא סגרה אותה? איפה היומנים הישנים כשצריך אותם?). את נתת נאום קטן על השנה המזעזעת הזאת שנגמרה ועל הבאה אחריה שלא יכולה אלא להיות טובה יותר; ומישהו אמר שהשנה הזאת לא היתה כל כך רעה אחרי הכל, "כי בשנה הזאת הכרתי אתכם." כן, סילבסטר יהודי-מוסלמי-מרקסיסטי בלב תל אביב, בשיא האינתיפאדה. איזו נוסטלגיה. כמה שיכורים ושיכורות היו שם. איזו שנה מחורבנת.
שתיים: ישיבת תעאיוש אצלך בבית, ב-11/9. אני כמעט יכולה לזכור את התחושה שהיתה לי בגוף, אז, שם.

אולי באמת הגיע הזמן לעזוב את העיר הזאת.

[מארז_אהבה*]

לא זכרתי שהיית ב-9.11. והמסיבה המהוללת סגרה את 2002 המחורבנת עם חומת מגן. והיתה גם היומולדת של המוסא אז, כשעוד גרת פה בשכונה, כשכולנו לא ידענו מה לעשות עם עצמנו מרוב דאגה ובושה וכעס ויאוש. לא ידענו שעכשיו זה מחכה לנו כל שנה כמעט, ואחר כך לבנון ועופרת יצוקה ומה לא. ואחר כך גם עם הילדים.
ובכל זאת, אני לא מרגישה צער לעזוב את הבית הזה. כן, זו ללא ספק דירה מפוארת, והעברתי בה חתיכת חיים רצינית, ובטוח אתגעגע לעיר, אבל אני כבר לא פה. אלה רק קירות, שממילא הולכים להיהרס בעוד כמה חודשים. את הזיכרונות ניקח איתנו.

[המוסא*]

שתיים: ישיבת תעאיוש אצלך בבית, ב-11/9.
תודה שהזכרת. אני עסוק בעיקר בזיכרונות האישיים ויש כאלה הרבה, אבל אני זוכר היטב את הישיבה הזאת במה שהיום הוא הסלון שלנו ואז היה חדר השינה של המארז כשעוד גרה עם שותפה. לא אשכח את התמונות שראינו בטלוויזיה בעודנו מתכננים את שיירת אירועי אוקטובר המפוארת ששקעה לתוך מצולות בתי הקברות של המעשים שאנחנו ואחרים עשינו וסילקו לרגע קט את הצחנה ששוררת כאן, אבל בעצם לא שינו שום דבר.
אני גם זוכר את הישיבה שהתקיימה פה בחדר השני להקמת משמרות נוכחות בחארס נגד פלישות הצבא והמתנחלים עוד בימים שלפני תעאיוש. ועוד ועוד. הרבה הרבה נוסטלגיה יש פה בדירה הזאת. אני בניגוד למארז עוד רואה פה יותר מסתם קירות. העברתי פה את התקופה המשמעותית ביותר בחיי... אולי בגלל זה ארזתי רק 5 ארגזים, אבל מי סופר

[אלטר_אגו*]

וואו, אתם כאלה פעילים.

[מארז_אהבה*]

כבר מזמן לא כאלה פעילים, ובכלל לא פעילים. סתם הורים עסוקים ודי מיואשים. אבל לפחות אתמול הפגנו בהרכב מלא נגד גירוש הפליטים והזרים. (מזמן לא הזעתי ככה. לפחות לא נעביר פה את אוגוסט!).

[ניצן_אמ*]

_{יהיה מעולה}

[ריש_גלית*]

אבל לפחות אתמול הפגנו בהרכב מלא נגד גירוש הפליטים והזרים
שוב שכחתי לבוא להפגין. כזאת פעילה אני.

עוד בימים שלפני תעאיוש
סליחה? לא נראה לי. היה משהו לפני תעאיוש? P-:
(לא, אבל ברצינות, אתה בטוח שזה היה לפני?)

[אל_דנטה*]

אולי באמת הגיע הזמן לעזוב את העיר הזאת.

א. מזל טוב! ב. כן, הגיע הזמן לעבור לתל אביב של מעלה

[מארז_אהבה*]

איפה זה תל אביב של מעלה? תספר לי שגם אני אדע. אם כי אני משוכנעת שאין לי כסף לגור בשכונה עם שם כזה...

[אל_דנטה*]

מה זאת אומרת? כל אחד יכול לגור בתאש"מ! כל מה שצריך זה (לפחות עבורי) אינטרנט מהיר מאוד בבית, כרטיס אשראי ומקינטה

(זה מחליף את האוזן השלישית, הסינימטק, בתי קפה ותולעת ספרים)

[מי_מה*]

את הולכת לגור 40 דקות נסיעה גג ממני, אז כשתהיה לך מקינטה אני אבוא לקפה....
בינתיים יכולה לכתוב "לכאן"nurit f@bezeqint.net
שיהיה יום נפלא!

[אנדלוסיה*]

אז אני מבלה הרבה עם האקדח: כזה שמורח את המסקינג טייפ ישר על החריץ וחותך אותו כשלוחצים על ההדק. שלושים השקלים הכי טובים שהשקעתי בזמן האחרון. ובעודי מרוקנת מגירה פה וארון שם, מפרקת פה מדף ופה וילון, והבית מתחיל להיראות כמו מחנה עקורים, הארגזים הולכים וגובהים, אני מהרהרת לי שכל הבית הוא עכשיו מין מארז שכזה. אבל לא מארז אהבה, כי אני אורזת ואורזת ורק בכוח אני באמת לוקחת אתי הרבה דברים, כי את הרוב פשוט בא לי לזרוק, להגיד יאללה נתחיל הכל מההתחלה, בית אחר, זיכרונות אחרים, קישוטים אחרים. הרוב זה סתם חפצים בשבילי ואני לא מתמלאת שום אהבה כשאני אורזת אותם. אני נהנית לראות את הקירות הולכים ומתערטלים, וכבר מדמיינת איך הכל ייראה בבית החדש. הייתי שם בתחילת השבוע והגעתי למסקנה שהוא בית באמת חמוד, רק הגימורים שלו על הפנים, הודות לבעלי הבית העמות שבאמת אין להם שום טעם נעבעך מסכנים. אז אולי כשהוא לא יהיה ריק וכל הדברים שלנו יהיו בו זה יטשטש את הרישול המחפיר שבו שיפצו אותו. לעומת הדירה המפוארת שאנחנו עוזבים, שכמה שהיא מתפוררת וישנה ולא מטופחת, היא מזדקנת באלגנטיות מסוימת. זה כנראה ההבדל בין בית באוהאוס של גרמנים בעיר לבית שפריץ מטולא במושבה.

ואם כבר במארז אהבה עסקינן, אז הנסיך שלי מוצא לו פתאום אריזה קטנה של קונדומים, ומבקש שאפתח לו את זה, הכל לעיניה ולאוזניה של סבתא שלו (ולא אמא שלי). ואני מיד לקחתי לו את זה ואמרתי לו שיעזוב את זה והוא שאל מה זה ורק אמרתי לו זה לא בשבילך וזהו, הוא עזב את זה.
אז תגידו, מה עושה אצלי בבית חבילה קטנה של קונדומים? או, גם לי זה הזכיר. כי כעת חיה בשנה שעברה, בעודי מתכוננת ללידה הטבעית והמעצימה שבטח תהיה לי, אלק, הלוויתי אפינו מחברה, ומכיוון שהמכשיר הוא אישי ואינו ניתן להעברה החלטנו שאשתמש בו עם קונדומים.
עכשיו תארו לכן את התמונה המלבבת: אישה במשקל 77 קילו מופיעה במלוא הדרה עם בטן של תשיעי בסופרפארם, מבריקה ומיוזעת בחודש יולי התל אביבי האכזרי, ומתחילה לנהל דיונים סוערים עם הרוקח לגבי חומר הסיכה של הקונדומים, אם הוא על בסיס שמן או מים.
כל מילה נוספת מיותרת, כמדומני.
ואז קיבלתי מתנה גם את האריזונת הזאת.

בשבת נוסעים לקרצף שם.

[נוסעת_סמויה*]

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אישה במשקל 77 קילו מופיעה במלוא הדרה עם בטן של תשיעי
ועם פדיקור.

[אלטר_אגו*]

הזכרת לי איך בהריון הראשון שלי הלכתי פעם לקנות קונדומים (כי... עזבילאחשוב) ודמיינתי שהרוקח מסתכל עלי בפרצוף של: לא קצת מאוחר מדי בשביל זה?
ו-77 קילו זה מה ששקלה אצלי רק הבטן בתשיעי, אחות.

[מארז_אהבה*]

זה היה עוד לפני הפדיקור, אבל לא נהיה קטנוניים.
ואלטר, איך שאני מדמיינת אותך את בטח איזה מטר ו-77, אז שקט שם בבקשה.
(בינתיים הכנתי עוגה -- מחר יום הולדת לנסיך בגן. זאת שהכנו יחד אחה"צ יצאה דקה נורא כי שכחתי שצריך להכפיל בה את הכמויות באחד וחצי, אז הכנתי עוד אחת. עשיתי פיוז'ן בין שני מתכונים ונראה שיצא טוב, כך לפחות לפי הריח והגובה. הידד! אני ממש מריעה לעצמי כי אני על הפנים באפייה)

[מי_מה*]

מריעה לך גם. אני או קונה או מבקשת שיאפו לי. לא מסתדרת עם אפיה.
שיהיה במזל טוב!
אצלי מחר יומולדת לבכור (חברה אפתה לי).

[אינדי_אנית*]

בכיף @}. מעבר נעים.

[אלטר_אגו*]

את בטח איזה מטר ו-77,
ח.
לא.
ממוצעת לגמרי.
מריעה לך גם
מזל טוב לנסיך.

[ר_ו_ת_ה*]

את לא מאמינה איזה כיף היה היום בבריכה!
צועדת בגאון כפילה ורדרדה
והחצאית מתנפנפת במים
התחשק לי להוסיף גם סקייטים...
אחלה בגד ים
אמנם החזיה מתחילה לי באיזור רום הבטן (אמא שלך דיווחה שאת איזה 10 ס"מ יותר קטנה ממני), אבל למי אכפת
תענוג
אני לרשותך בכל עניין

[מארז_אהבה*]

יופי, אני שמחה מאוד לשמוע, כי הבגד ים המושקע הזה עדיין לא זכה לאף שחייה עד היום. ומזל שחיברתי לו את החזייה, אחרת הוא היה מושך אותך משני הצדדים. רק חבל שלא יצא לנו להיפגש.
ואפרופו הסקייטים, המוסא שלי אומר שכאשר הארנבת המתוקה והבלונדינית הזאת עומדת על קצות האצבעות היא מזכירה לו את החזרזירות הוורודות המרקדות מ"פנטזיה"...

[ר_ו_ת_ה*]

היא באמת מתוקה באופן יוצא דופן מה3 דקות שהצצתי בסקרנות מעבר לכתפה של אימך
אכן חבל שלא יצא לנו להיפגש
ועכשיו את עוברת
כך שככל הנראה תישארי עבורי דמות וירטואלית מיסתורית לעת עתה...
דרך אגב, קראתי את הפוסט על הפדיקור ונקרעתי מצחוק
אני מאד אוהבת את הכתיבה שלך

[מארז_אהבה*]

הרס וחורבן, ללא מזגן, ארגזים וקרטונים והרבה לכלוך. וככל שאורזים כאילו יש יותר ויותר דברים בחוץ, יתומים שלא נמצא להם הארגז המתאים. והאבק... רק בשביל כמות האבק שמוצאים מאחורי כל מיני דברים שווה לעבור דירה.
אתמול הבטחתי לנסיך שנלך לאכול פיצה, אבל שכחתי שערב תשעה באב. וכדי לנחם אותו שאין פיצה עגבניה הצעתי לו בטיפשותי פיצה קפואה מהסופר. רק מרשימת המרכיבים שלה נהיה לי ממש תשעה באב. לא האמנתי שיש דבר כזה ועוד שאני נותנת לבן שלי לאכול את זה. אילו היה לי זמן הייתי מעתיקה אותם הנה (בטח הייתי מקבלת צו גירוש מיידי מהאתר). מעניין שגם עם כל ה"משפרים" האלה עדיין יש לזה טעם דוחה למדי.
המובילים יהיו כאן מחר בשבע בבוקר. מי יודע מתי יחברו אותי לטלפון ואינטרנט.
בכל זאת אני נעשית טיפה סנטימנטלית. קשה לי להאמין שלא אגור כאן יותר. זה יהיה ממש מוזר.
ועכשיו ביי מחשב, ביי באופן. לכמה ימים טובים.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בשעה טובה
מי ייתן וכל ארגזיכם יועמדו על הראש, יועמסו בזהירות אין קץ ויגיעו ליעדם בשלום (וגם אתם כמובן, לפחות החלק האחרון של איחול זה)!

[אנדלוסיה*]

הפריפריה זו לא אגדה אורבנית
מקץ כמעט שבועיים אני מגיחה אל "העולם". בקושי שמעתי חדשות, הייתי קצת מחוץ לזמן.
ביום שישי לפני שבועיים צעדו בסך כשמונה מובילים אל תוך דירתנו שבשדרות רוטשילד ורוקנו אותה מתוכנה כמו נחיל ארבה. אנחנו בתמימותנו עוד השארנו זנבות לבוקר, ולא שיערנו מה יקרה. הבגדים (והחיתולים!) ששמתי בצד לילדים נחטפו ונעלמו, התיק של המוסא עם המפתחות של האוטו -- כך חשבנו, ואחרי שמצאנו אוטו חלופי הם התגלו בכיס של המנשא... -- הועמס בינות לארגזים ורהיטים, הנסיך נבהל ואנחנו הבהלנו אותו עוד יותר כשגערנו בו לבל יעמוד בדרך כשהם סוחבים משאות כבדים במהירות האור. לא נכביר בפרטים, אבל היה יום טראומטי. למעוננו החדש העמוס ארגזים מרצפה עד תקרה הגענו בסביבות שש וחצי בערב, עם שני ילדים ישנים באוטו, ועוד כל מיני עציצים ומוטות ארוכים וארגזים מיותמים שנשארו מאחור והרבה ג'אנק פוד כמו שני נרקומנים של אייאם פיאם שיוצאים אל המדבר.
או אז התחילו בעיות התשתית: הגז (ארבעה ימים, תוך התוודעות לכל מיני חברות קיקיוניות), הטלפון (שלושה ימים ועוד שישה לאינטרנט), הדואר (כמעט שבועיים לעדכן את מספר התיבת דואר ולקבל מפתח שפותח אותה). ואיפה לעזאזל קונים פה את הדברים שהיינו רגילים לאכול? טוב, בינתיים אוכלים אוכל מזוהם והמומים כמה הוא זול.
גם בעלי הבית האכילו אותנו קש, עם מיני שקרים ותחמונים קטנים וקטנוניים ובעיקר ביקורים יומיומיים שלא הבנתי מה פשרם חוץ מאשר לרגל אחרינו. אחרי כשבוע הופיע פה בעל הבית עם שתי מזוזות. שיהיה ברור, הבית עמד ריק כמה חודשים, ועוד שלושה שבועות מרגע שסגרנו איתם ועד שנכנסנו. מזוזות? אמרתי לו, דווקא מזוזות? לא כיורים, לא ברזים? אנחנו לא צריכים כאן עוד מזוזות. יש כאן יותר מדי. הוא טען שהוא מחויב לספק לי בית עם מזוזות. יפה מצדו. תגיד, אמרתי לו בסוף, כל יום אתה תבוא לפה? חתמתי על חוזה שאתה שותף שלי? בסוף הלך, הוא והמזוזות, ולא חזר. העביר את קשרי החוץ לאשתו.
והנמלים. מיי גוד, מספר בעלי התודעה שהרגתי השבוע דרדר את הקרמה שלי לתהומות. וכולנו נעקצים ונחבלים ומתלכלכים בדרכים חדשות.
עכשיו בעיית הבעיות היא שאין לי אוטו. וכל כמה שלא היתה לי שום כוונה לקנות אחד, כי נראה לי מופרך, מושחת ומיותר להחזיק שתי מכוניות, אני כבר מבינה שאהיה חייבת. בינתיים אני כאן עם שני ילדים, בבית, וקצת במצור. במוצאי שבת התחברתי איכשהו דרך המודם הכל-יכול של המוסא וגיליתי מפגש לאמהות בראשון בבוקר, שבו קיבלו אותי בזרועות פתוחות, מחבקות ומסבירות והוציאו אותי מהבידוד, ועל כך אני כה אסירת תודה.
כן, זה לא תל אביב פה. אבל הבית כבר די מסודר, והוא בסך הכל נחמד ונוח (רק הבונקר שלי פה עוד מלא ארגזים). וכשיושבים אחר הצהריים בחוץ ולא צריך לחפש ביאוש איזו מולקולה של חמצן באוויר, כשהמזגן לא דולק 26 שעות ביממה, כשיוצאים בבוקר (הקריר קמעה!) החוצה, יושבים על כסא רטוב מטל ואוכלים ארוחת בוקר, כשהילדים מבסוטים ועסוקים כי יש חוץ, זה נעים. לא שזה מספיק לו לקטן: הוא בכל זאת צריך לצאת קצת מהבית מדי פעם, וכשזה קורה הוא הרבה יותר רגוע ושליו למשך שארית היום.
הנסיך חגג אתמול ארבע, ולארנבת מלאה היום שנה, שאותה היא ציינה במספר חסר תקדים של שלוליות פיפי במקומות שלא
מיועדים לזה. אולי נקמה על זה שלא חגגתי לה? כבר התייאשתי, אבל מה הטעם לשים חיתול כשממילא כל הזמן יוצאים נכנסים מתלכלכים בבוץ ונרטבים?

[מי_מה*]

אלך מהסוף להתחלה:
מזל טוב לאנבת!
מזל טוב לנסיך
תתחדשו על הבית @} @}
ושתהיה התאקלמות טובה ויחסי שכנות למופת עם כל בעלי התודעה!
תודיעי לי מתי המקינטה יוצאת מהארגז .
<מימה עושה כאילו היא ככה קופצת לקפה בקלילות וקטן עליה 40 דקות נסיעה>

[אלטר_אגו*]

_מזל טוב לארנבת!
מזל טוב לנסיך_ (למרות שכבר כתבתי)
תתחדשו על הבית
ואיך פספסתי:
רק בשביל כמות האבק שמוצאים מאחורי כל מיני דברים שווה לעבור דירה.
אמת גדולה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_מזל טוב לארנבת!
מזל טוב לנסיך
תתחדשו על הבית_

איזה כייף לכם, להתלכלך בבוץ! פה יש מקסימום צבעי אצבעות ומותר ללכלך ברדיוס של 40 ס"מ מכל כיוון.

חוץ מזה, את נורמלית? מי משתמש בכיס של המנשא?

[קלמנ_טינה*]

מזל טוב!!!{@
איזה כיף לכם, אני לא מאמינה שאנחנו עדיין בתל אביב.

נשמע לי שהולך להיות נפלא.
|עץ||עץ||עץ||עץ||עץ||עץ||עץ||עץ|
(ככה נראה הטבע מתל אביב)
<חזרתי מהבידוד... טוב לקרוא אותך>

[אילה_א*]

נשמע כייף חוץ מהמזוזות (גם לי שמו מזוזה -אחי)
נראה לי שכל התל אביביות פה אחריך
בכלל נכנסתי להגיד לך שמאוד נוח לי עם התיק של העגלה(אתמול קיבלתי את העגלה)

מי משתמש בכיס של המנשא?
אני

[אנדלוסיה*]

תודה יקרות. כולכן מוזמנות בחום. האמת, אנחנו די מתרגלים לכל העניין. חוץ אולי מהנמלים. לא מתאים לי שאי אפשר להשאיר שום דבר בחוץ אפילו לשנייה. יותר נכון, לא מקובל עלי. והארנבת, היא מכרסמת הכל, אבל את הרוב היא יורקת בחזרה במצב צבירה שונה, ואז אוהו איזה חגיגות הן עושות...
זהו, השתלטתי אפילו על חדר העבודה (המטבח עם המקינטה וכל השאר נפרק בערב הראשון) ועכשיו נשאר לעשות פה ספונג'ה רצינית אחת. החול-אבק המתמיד הזה ברגליים... לא שאני משלה את עצמי שיהיה פה מצוחצח, והאמת זו אחת הסיבות לעבור: שגם הבלגן והאי-צחצוח שיש כאשר יש ילדים בסביבה יהיו יותר חינניים. וגם עם הסטנדרט הנמוך הזה, עם שני ילדים בבית בחודש אוגוסט ועם מינימום סדר ניקיון כביסה כלים ארוחות, ועוד לא אמרנו מילה על עבודה כי אין מה לדבר, ואני קורסת כל ערב בעשר וזהו זה, אין עם מי לדבר.
בסדר. התעוררנו לקול מטוס ריסוס ורחצנו לרגלי הארובות של חדרה, וכולם ממליצים לי לאכול לחם מהמקפיא. איכות חיים ואוויר נקי בכפר?

[אלטר_אגו*]

כשאני עוברת דירה, המקינטה לא נכנסת לשווווום ארגז. המקינטה באה איתי באוטו והיא החפץ הראשון שמגיע למקומו (ומקומו הוא על הכיריים).

[במבי_ק*]

חפשי את הדר ברקת בגוגל לגבי הנמלים. לנו הוא עזר (יש עדיין, אבל הרבה הרבה פחות). לא רעיל. לדעתי הוא גר איפשהו באיזור שלכם בערך. בכל מקרה, הוא מגיע לכל מקום במרכז...

<פרגמטית>

[אמל_ית*]

אהלן,
נו, טוב לשמוע שאתם מתחילים להבין מהם חיי הכפר (האבק והנמלים ודי פצחתם את העניין).
קפצתי לומר לך, שיש אחת, pooh והתוספות אולי את מכירה, שיש אצלה מפגשי חינוך ביתי (אמיתי, לגדולים יותר משלנו (-:). הבן שלה בן ארבע ובקבוצה רוב הילדים הם... בנות. אז אמרתי שאקשר ביניכן, קפצי לדף שלה!
שיהיה שבועטוב!

[ר_ו_ת_ה*]

חיי הכפר...
תמשיכי לספר
קוראת בעניין
(בעודי מחוללת עם בגד ים ורדרד לצלילי אגם הברבורים...)

[לילה_טוב*]

אהלן,
נהניתי לקרוא.. מקווה שתהני להיות באותה מידה לפחות.
מזכיר לי קצת את המעבר שלנו.
חיה בשלום עם הנמלים בדרך כלל אבל צריך באמת להשתדל להשאיר נקי, בייחוד אוכל. ואפשר גם לפזר כורכום.

[פלוני_אלמונית*]

_{הי, פסס פסס, זאת מי מה בלחש. אני מתיחסת פה לענין מכונת האספרסו כי אין לי חשק לעורר עניני 'עמיר' אצלי בבלוג. די הוא נסע ולא כותבת עליו יותר. אבל את המכונת אספרסו הוא נתן לי מתנה ליומולדת. מכיון שהרווחתי אותה ביושר לא מחיתי בתוקף ולא אמרתי לו בפולנית " לא היית צריך" כשהוא הופיע עם הקופסא הגדולה בבוקר יום ההולדת שלי. בבלוג הסתפקתי בלכתוב שהיה בוקר מושלם ולא פירטתי. אוףףףף אני עוד נורא מתגעגעת. אבל לפחות שותה קפה טוב. אין מצב שהייתי קונה לעצמי דבר כזה. סבא שלך יכול להיות שקט איפה שהוא נמצא.}

[פלוני_אלמונית*]

לא הצליח ה"בלחש". לא נורא. שיהיה בקול רם. מה יש לי להסתיר?

[אנדלוסיה*]

אקלים

כמה זמן עבר. וכבר שנה חדשה ונגמר אוגוסט והקיץ, ונדמה שאנחנו כאן כבר עידן ועידנים, בתוך השקט הזה. דברים מתחילים לאט-לאט להסתדר, השגרה נסללת לאטה, אני אפילו מצליחה לעבוד קצת, והגן של הנסיך נהדר ויש קצת היכרויות חדשות, לו וגם לי, ונעים לנו כאן מאוד. ומכיוון שוויתרתי (ויתור כואב) על שנת הצהריים של כולנו, הדור הצעיר הולך עכשיו לישון בשעות נורמליות ויש ערב של מבוגרים שמתחיל בשעה שפויה.
דבר אחד אני לא מבינה: איך, אחרי עשרים שנה שכל התל אביבים עוברים הנה, זה עדיין נשאר כזה חור? מרכז המושבה נראה בערך כמו בנגלור. המוסא הלך לסדר כל מיני עניינים "במועצה", כמו שקוראים לזה כאן, וסימס המום בדרכו הציורית שזה כמו בית משוגעים גריאטרי, כמו הודו לפני שלושים שנה, עם איזה שומר זקן שכותב את המספרים בעצמו על צעטעלאך וטלפונים שלא עובדים, אבל קיבל את זה בהומור ובהכנעה. ואני, בניגוד מוחלט להרגשתי המודעת, חלמתי בראש השנה חלום שבו אני בתל אביב, מבינה פתאום כמה יהיה לי קשה להגיע לשם שוב בקרוב, ובקיצור שאני "תקועה" פה בספָר...
אחרי החום הנורא ששרר פה יומם וליל הגיעה פתאום צינה לילית שאנחנו לא מורגלים בה, ואני כבר הספקתי אפילו להצטנן. עץ הגויאבות שבחצר משיר את פריו מדי לילה, בעזרתם הנלהבת של העטלפים שחוגגים עליו, וכל בוקר אנחנו אוספים איזה שבעה קילו של גויאבות נפלאות שממלאות את המרפסת בריח עז של שנה חדשה וסתיו ועננים. (יש קונים? אנחנו לא עומדים בקצב)
והשוק מלוא האף
אתרוגים, הדס, לולב
גם רימון גם גויאב.
וקרבו עב אל עב
עם הרוח, רוח סתיו.

רק ההפרדה בין החוץ לפנים עדיין לא ברורה. אני תוהה אם זה אני -- כלומר אחת עשרה ומשהו שנים בבניין בעיר -- או שככה זה בכפר, והכל תמיד מתמלא חול, בוץ, אבק, חתולים, עכברים ומה לא. משום מה אצל אחרים זה תמיד נראה נקי יותר, אבל אולי זה מצב קיומי. בכל מקרה ההרגשה קצת "במחנה". אולי בגלל זה התעצלנו לארוז שוב כדי ליטות אוהל על גדת הירדן. אנחנו עדיין מחפשים פה את הביתיות הנוחה, המובנת מאליה, ולא תמיד מוצאים. כובשים אותה לאט-לאט, פינה פה פינה שם. לא בסלון, למשל.

אני שרה לקטנתי מאותגרת ההירדמות, ומגוונת לפי עונות השנה. ומצאתי את עצמי שרה לה, מחר, כשהצבא יפשוט מדיו/ לבנו יעבור לדום/ מחר, כל איש יבנה בשתי ידיו/ את מה שהוא חלם היום. ושאלתי את עצמי איך יכול להיות שאת השורות הנפלאות האלה כתבה אישה עם דעות כל כך אינפנטיליות, מסוכנות וקיצוניות. כמה זה מוזר. בכלל, כל השירים האלה על השלום ש"יגיע". מה זאת אומרת יגיע? איך בדיוק הוא יגיע? בעצמו? כנראה כך סבורים כאן, מגדול ועד קטן, מראשון הפוליטיקאים עד אחרון המשוררים.
אז מבעד להמולת הילדים (והילדות שהתחילו להתארח פה. תענוג!), הניסיון לעבוד (טפו טפו, ידי מלאות עבודה, וחלקה אפילו מעניינת), החוץ שקורא ומקשה כל כך על הריכוז, עבודות הבית האינסופיות, אני מבינה מדף הבית שנפתח לנגד עיני שאובמה מנסה להזיז קצת את המזרח התיכון, ונתקל באותם טיפוסים חבוטים, תירוצים נבובים וקלישאות ערומות, ובעיקר באותו העדר הרצון הטוב, העדר המעוף וחוסר היושר שמאפיינים את מנהיגי האזור (לא שיש מה להשוות ביניהם, ובכל זאת). הלוואי, הלוואי שתצליח, אובמה. שתתמיד, שלא תתייאש. כי אנחנו פה כבר די התייאשנו, אין כאן אף אחד שיש לו כוח או אומץ לעשות משהו אמיתי.
נכון, זה נאיבי, אבל כואב ומזקין כל כך להיות תמיד ריאליסטי וציני.

שנה טובה.

[לילה_טוב*]

שנה טובה! @}
<העכבר הרגע הציץ מאחורי התנור. החתולה מה זה לא עושה את העבודה. ולערמות החול תוסיפי שערות של כלבה. מעצבנת>

[רוקדת_לאור_ירח*]

אובאמה? פחחחחח, עוד בובה, כמו בוש רק בצבע אחר.

בקשר לחיים בכפר: אכן כך: תמיד יש אבק, בוץ ומה-לא. ככה זה, קיומי.
אמנם בכפר תבור לפני כמה שנים רצו סיפורים של המקומיים הילידים על כך שהתושבים החדשים, שהם הרוב, מחוקקים חוקים שאין להחזיק חמורים ותרנגולות בחצר (תרנגולים עושים רעש) ושאין לנסוע עם טרקטורים (מלאי בוץ, אלא מה) ברחובות הראשיים של המושבה, וכל זה משמועות מפני שמימי עדיין לא גרתי בכפר תבור או ממש קרוב אליו (טוב, זה יחסי) .
בימים אלה אני מחפשת דירה, היום הבריק במוחי לפתע הרעיון ההזוי: אולי דירה ולא בית עם חצר? אולי פעם יהיה לי בית בו לא יעופו כל הניירות ברוח בכל פעם שהדלת תיפתח, אולי אפסיק לפחד שהעכברים ייכנסו פנימה ואולי הסיכוי למצוא נחש מת מטר וחצי מהדלת שלי (טרי מאתמול, שחור, לא ארסי) ייקטן? אבל מה עם הצבים שבאים לבקר אותי? מה עם לצאת לגינה לקטוף לואיזה או זעתר (ולא שהלואיזה לא מתה, הן תמיד מתות, אני לא מבינה איך אצל אנשים מסויימים הן גדלות לעץ), או בקיצור: כן, ככה זה.
עם הזמן אפשר לצמצם נזקים. נניח: להניח נעלי בית/כפכפים בפתח הבית ולהודיע לבני הבית ולאורחים שנעליים חולצים בכניסה. וכיו"ב סדרים כאלה שמשמשים כמה וכמה מדרי הכפר שאני מכירה.

[אנדלוסיה*]

טוב נו, הרי האויבים הגדולים של הסדר והניקיון הם לא האורחים אלא הדיירים הקבועים, במיוחד מהדור הצעיר.
בכל אופן תודה על העידוד. ואני בשום פנים לא רוצה לגור בדירה. העניין הזה שאת גרה במין משבצת באוויר, במין שום מקום כזה -- האמת אף פעם לא מתתי על זה. גדלתי בירושלים ותמיד על הקרקע. זה תמיד נראה לי הדבר האמיתי.
מה שקיומי זה שאצל אחרים תמיד נראה יותר נקי. לא?

בכל אופן. נחמד מאוד שיש חגים אבל אנחנו לא מוצפים במבקרים, כך שרצים אחרי הקטנים מבוקר עד ערב ומשרתים בקודש. עוד ארוחה ועוד ארוחה, עוד משחק ועוד סיפור, עוד משבר ועוד עייפות, עוד הצקות ועוד בוץ. מדהים כמה הם יכולים לשחק בבוץ. מילא הקטנה, אבל גם הגדול לא מפסיק ללוש ולבחוש ולהרטיב ולסלול את המרצפות בבוץ.
מי, מי המציא את המשפחה הגרעינית הזאת? מספיק שיש פה איזו סבתא, אפילו בלי שתעשה משהו, והכל נעשה כל כך הרבה יותר קל. ואם יש עוד מישהו, אחי למשל, זו בכלל חגיגה.

טוב, עכשיו אני בצד שלא הכרתי. קיבלתי עבודה חדשה ומעניינת ודיברתי עם העורך. ואמרתי לו בוא תתקשר אלי לטלפון הקווי, אפס ארבע... אפס ארבע?!?! הוא שואל. כאילו מינימום אמרתי שאני גרה על הירח. ואחר כך אמרנו גם שכדאי שניפגש בהזדמנות, והוא אמר בטון האדנותי הזה, טוב, אם תהיי פעם בסביבה... מובן שלא שציפיתי שהוא יבוא לפרדס חנה, אבל איך הוא דיבר... במין רחמים כאלה, כאילו אין בכלל שום שאלה, הוא נמצא במרכז העולם ואם אנחנו צריכים להיפגש ברור שאני צריכה לבוא למקום שבו חיים בני אדם. וזה מצחיק, לא מזמן גם אני הייתי בדיוק ככה, לא הבנתי איך קורה שאנשים בכלל אפילו לא מגיעים לתל אביב.

[מי_מה*]

את יודעת, רק השנה כששרתי 'יבואו השכנים/ כולם בהמונים/ ולכולם יהיה מקום/ הבנתי פתאום את המשמעות של השורות האלו וגם את זה כתבה אותה אחת עם הדעות המסוכנות. ואני בכל זאת מתפללת שיהיה מקום פה לכולנו ועוד לא התיאשתי. מקוה בקרוב חפרסם מודעה על עוד איזה מיזם דו קיום...
שנה טובה וחג שמייח

[אנדלוסיה*]

נכון מדהימה זותי? עם כל הטינופת, שירים היא ידעה לכתוב.
ואת יודעת מה, אומרים שכאשר בני זוג לא סובלים אחד את השני, גם ארמון שלם לא יספיק להם...

[מי_מה*]

אני יודעת שאני נאיווית חסרת תקנה, אבל אני מקווה שאנחנו עוד לא במצב בלתי הפיך של שנאה.
בפגישה האחרונה שלי עם ל' המדקרת עבדנו על מודרה של אהבה. בהסבר על המודרה כתוב שזו חובתו של כל בן אנוש להפיץ אהבה , ללמד אהבה, להעניק ולקבל אהבה.
אני לוקחת את החובה הזאת מאוד ברצינות
נעמי שמר היתה מורה למוזיקה של אמא שלי כשהיא היתה ביסודי. אמא שלי נורא אהבה אותה. אז אני על פי רוב סולחת לה את הטינופת כי אני עוד רואה אותה בעיניים של אמא שלי הילדה (כאן אולי הגיע הזמן לדבר אתי על נפרדות באופן טבעי ועל גיבוש ראיית עולם עצמאית....).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מי, מי המציא את המשפחה הגרעינית הזאת? מספיק שיש פה איזו סבתא, אפילו בלי שתעשה משהו, והכל נעשה כל כך הרבה יותר קל. ואם יש עוד מישהו, אחי למשל, זו בכלל חגיגה.
לגמרי. בשבועות האחרונים נהיה מנהג שאנחנו הולכים להורים בהרכב מלא כל יום שישי (עד אז היו סתם לוקחים את הגדול אליהם לחצי יום). ואני פשוט קורסת שם, רגליים על השולחן עם העיתון, הילדים עסוקים ולא חייבים אותי, יש מי שיביא כוס מים וזו לא טרחה להביא, וזו פתאום לא בעיה להרדים את התינוק בנחת, או לרדת עם הגדול למטה לקנות משהו, כי יש עוד 3 מבוגרים בבית חוץ ממני. זו פשוט הצלה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

נכון מדהימה זותי?
אין לי שום בעיה אתה. בכל הנוגע אליה אני "מנגנת את ואגנר"

[אנדלוסיה*]

מצוקה
המוסא נסע לשבוע לחו"ל, נשארתי אני כאן לבד. וכאן זה באמת לבד. אין לי כאן חברים, מלבד כמה מכרים שגם להם יש ילדים, כלומר כולם מקורקעים בשעות הערב. בכלל, היה מצחיק להיות כאן ביום כיפור, כי זה לא היה כזה הבדל מכל יום אחר כאן: תמיד שקט פה לגמרי ודומם. הפסקה ללא עיר.
בדיוק השבוע קרה מה שחשבתי שיקרה: הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, למה חיכינו כל הזמן הזה? מה נדבקנו כל כך לתל אביב הזאת? למה לא באנו הנה לפני שנתיים או שלוש או ארבע (ואז עוד היה פה באמת זול)? אבל השבוע גם נסענו לתל אביב, ועברנו בשדרות רוטשילד, ובכלל, והיתה נוסטלגיה ועוד איך. רק מלראות את כל האנשים הנורמלים והפחות נורמלים אולי במובן מסוים שמסתובבים ברחובות! כאן אין בכלל רחוב - יש מרחב גיאוגרפי ומרחק בין הבתים, אבל האשים היחידים שהולכים כאן ברגל זה כל מיני דוסים בדרך לבית הכנסת סוחבים את המחוּתְל הזה של ארבעת המינים.
כמובן שלהישאר לבד בלילה, כמו שאפשר לתאר במצבי, זה טיפה מלחיץ. אמנם מה כבר יכול לקרות בשממה הזאת, אבל מה שיפה אצל הפחד זה שהוא לא נותן לעובדות לבלבל אותו.
אני מקווה ששעות ההשכבה יעברו בשלום. אני והנסיך עכשיו בתקופה טובה יחסית: קרובים, צוחקים, משתעשעים, מספרים סיפורים ומתמזמזים כהרגלנו, כמו שהיה פעם. אבל אני גם מתעצבנת, כמובן, כשהוא מרביץ ומציק וחוטף וזורק. עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהעצבים על זה. מהציפייה שזה כבר יעבור, למען השם. וכמובן, מתי זה קורה? כשהוא עייף, רעב, משועמם. והרבה פעמים הוא שלושתם ביחד. וגם אני בסופו של יום זו לא שמחה גדולה. הוא מופיע עם הפנים הקפוצים האלה, ומיד צורח, זורק משהו ומעיף איזו בעיטה לאחותו. משהו מת בי כל פעם שהוא עושה את זה. ושעות ההשכבה הן כאלה: הוא כבר כתוש מרוב עייפות, גם היא השרשוחה המתוקה שאינה ישנה אף פעם כבר הולכת בזיגזגים אבל צריכה הפרינצסה לפחות עשרים דקות של תנועות לסת קצובות בדממה על הציצי לפני שעפעפיה נכנעים. הוא – בקושי מצליח לאכול, בוכה על כל מיני שטויות, אבל להציק יש לו כוח יא חביבי ועוד איך. אפילו שבזמן האחרון הוא משחק איתה יותר ויותר ופה ושם שולט בעצמו.
אמא שלי תבוא לעזור. והיא באמת עוזרת: קמה איתו להכין לו ארוחת בוקר, נשארת עם הקטנה אם אני צריכה ללכת לאיזה מקום וכמובן כאשר אני עובדת, מבשלת ורוחצת המון כלים, מספרת סיפורים ובכלל משמשת גורם ממתן. זו הצלה, אין מה לומר, אם כי באופן מוזר למרות כל העזרה זה עדיין מייצר איזה סוג של עבודה שאין לי בלעדיה.
טוב. אז תודה לבאופן, קניתי אוטו מכיכר השוק. וגם כיסא תינוק מכיכר השוק שמחכה פה כבר כמה שבועות. לא רציתי לקנות אוטו, אני מפחדת להסתבך בהוצאות על גבי הוצאות, זו נראית לי שחיתות, זה נראה לי מיותר ולא אקולוגי ומוגזם. אבל המציאות כאן אחרת. הלכתי לקנות לי אופניים יציבים וקלים כדי שלא ארגיש שאני הורגת את שלושתנו בנסיעה, האופניים עולים כמעט כמו האוטו. ועוד מעט היא תהיה גדולה, כמה זמן עוד אוכל להרכיב אותה מקדימה? וגשם, ושמש, וקניות... ניסיתי להסתדר פה עם מוניות אבל זה לא זה. מדי פעם אפשר, אבל לא באופן קבוע. וככה הרגשתי די מסכנה כמה פעמים כשעמדתי עם שני ילדים, עגלה וסל קניות באמצע הפרבר של בנגלור וחיכיתי לישועה. אז טוב, עכשיו יש לי יותר חופש תנועה וזה נעים. אמנם בדיוק צריך לתקן איזה מנעול, ואת הגלגל הרזרבי, ולהוסיף גז למזגן, בטח עוד איזה כמה מאות שקלים בלי להרגיש. אז יופי, עכשיו גם נסע המוסא ויש לי פה צי של שתי מכוניות ליד הבית. איזה דבילי.
טוב, הכלים מחכים. עכשיו אין מי שיעשה אותם מלבדי.

[ר_ו_ת_ה*]

את כותבת כל כך יפה
מזדהה נורא עם המון ממה שכתבת- חלק מהחוויה שלי באיזור ההפסקה ללא עיר..
וחלק מימים אלו- של בכור שמציק לקטן... במיוחד
הוא – בקושי מצליח לאכול, בוכה על כל מיני שטויות, אבל להציק יש לו כוח יא חביבי ועוד איך
שבוע זה באמת הרבה זמן...
שיעבור בשלום
חיבוק
(אין לי כוח לחפש את האייקון)

[אנדלוסיה*]

אוף יא מלעונה, דווקא עכשיו היית צריכה לעבור מפה?
אממה, שמחה לציין שהיום היה אחד הרגועים וההרמוניים שזכורים לי. העברנו את כל אחר הצהריים והערב בנעימות וברכות, ללא בדל של הצקה. וכשהוא כזה, הוא כל כך מתוק הילד שלי. ראיתי את הקטנה מסתובבת כה וכה ואמרתי לה: אבא לא יבוא היום. והוא, תוך כדי עיון באיזה ספר, הוסיף מחויך: וגם לא מחר. ואחרי עוד איזו פאוזה הוסיף באגביות בוגרת כזאת: חבל!

[תמי_אמא_לשתיים*]

הי מארז/ אנדולוסיה (איך את מעדיפה?)
תודה על התשובה בענין ההנקה. באמת בזמן האחרון מצאתי את עצמי מתחמקת כשנשאלתי בנושא. ומה שרציתי למצוא זו תשובה לא צינית (כאלה יש לי לא מעט), מין משפט כן ונחרץ אבל לא מתחכם מדי. ואת לגמרי צודקת לגבי וממתי אנחנו מחליטות בדברים האלה?!?!? את זה בדיוק רציתי להעביר באיזה משפט קולע. "עוד כמה זמן" זה טוב. וגם מישהי הציעה לי: "כרגע זה תלוי בה" (בקטנה שלי) שזה גם פתרון טוב שמבהיר את "ממתי אנחנו מחליטות וגו'...".

אני גרה באחת מהערים הנושקות לתל-אביב, בדירה שעברנו אליה כשהתברר שאנחנו לא יכולים להמשיך בעיר הגדולה (והאהובה) מפאת תקציבנו המצומצם. עברנו בתחושת התפשרות די גדולה אבל אחרי שהתחלנו להסתכל מסביב (ולא רק לברוח כל הזמן חזרה לתל-אביב) התאקלמנו. לא שהלב הפסיק לפנות מערבה אבל גם התאהבנו בירוק שמסביב ובשקט (היחסי, כן?). אני עוקבת אחרי המעבר שלך בעניין, זה צעד נוסף שאנחנו מתלבטים לגביו - הכפר. אותי מלחיצה המחשבה שבכפר (אצלך למשל) חייבים להיות נורא מאורגנים כי אם שבת פתאום ואין אוכל בבית אי אפשר לקפוץ ברגל לקפה הקרוב / קיוסק או מכולת. כעירונית (כל חיי) הפכתי להיות תלויה בידיעה שבמרחק נגיעה יש לי אפשרויות קפה ואוכל זמינות 24 שעות ביממה. ואיך זה בפועל אצלכם? מה עושים אם נתקעים בלי קפה למקינטה בשישי בערב ?? (נדמה לי שאני זוכרת שאת משותי הקפה, נכון??)

[אנדלוסיה*]

הי תמי
כן, עניין הזמינות של הכל היה אישו גדול. אבל זה נורא מצחיק -- באנו הנה בין היתר כדי להציל את הילדים מגורל שכל מה שהם יכירו יהיה חנויות ומכוניות, כדי לברוח קצת מהפיתויים ומהצרכנות. גם אנחנו עירונים כל חיינו. ביום שעברנו הנה, בנגלה השנייה מתל אביב, עם כל מיני מקלות של וילונות ומטאטאים ועציצים וארגזים שנשארו מאחור ושני ילדים ישנים באוטו, עברנו כמו נרקומנים בטיב טעם וקנינו כל מיני ג'אנק. אבל אמרנו לעצמנו, הרי כל ה"נידחות" הזאת זה בסך הכל דברים שקונים אותם. דווקא נחמד לי שאני מגלה מקומות חדשים לקנות דברים וגם קונה דברים קצת אחרים. ובסך הכל, לא נתקעים: לומדים לקנות קצת יותר (גם אני תמיד קונה שני דברים ובאה הביתה ונזכרת...), והיום יש כל מיני ילו ואלונית בכל מקום. קפה עוד מילא, זה לא נגמר כל יום, אבל חלב, או בירה אם פתאום מגיעים מבקרים. ויש, אפשר להסתדר. אפשר גם לאכול מדי פעם בחוץ, זה רק דורש להיכנס לאוטו, אבל יש. לעומת זאת, היום ניסיתי לבדוק איפה יש מקום שבו אפשר להדפיס קובץ טקסט גדול. לא מצאתי.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מזדהה נורא עם המון ממה שכתבת
בעיקר עם החלק של
וככה הרגשתי די מסכנה כמה פעמים כשעמדתי עם שני ילדים, עגלה וסל קניות באמצע הפרבר של בנגלור וחיכיתי לישועה

[תמי_אמא_לשתיים*]

משעשע מה שאת כותבת. אני מניחה שבאמת הרבה בראש שלנו ו אפשר להסתדר_. ברור גם לי שזה שיקול בעייתי להשאר בגללו בעיר, מקטרים על הצרכנות ומפחדים להתרחק מטר מבית הקפה.
חזקי ואמצי בתקופת הלבד עם הקטנים. מקווה שיעבור יותר טוב מהצפוי.
שמחה לציין שהיום היה אחד הרגועים וההרמוניים שזכורים לי
לא מזמן נאלצתי להשאר כך לבד שבוע כשבן זוגי נסע לשבת שבעה על אביו שנפטר. ואני לא מהאמזונות שלוקחות הכל בקלות. להפך. אז חוץ מימי האבל שהיו קשים, חששתי מאוד מההתנהלות עם השתיים בובותיים שלי. היה קשה אבל מה שנחרט הוא דווקא ההפתעות לטובה. היו לא מעט רגעים שהסתדרנו יפה, גיליתי שאני יכולה להתמודד (ויותר טוב ממה שחשבתי), לבקש עזרה פה ושם מבני המשפחה, למצוא איך לחפף בכל מה שלא הכרחי שיתבצע ואפילו להרדים אותן בלי להגיע להתמוטטות עצבים (לפחות לא כל ערב...)
אז שיהיו לכם עוד הרבה רגעים רגועים השבוע

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לעומת זאת, היום ניסיתי לבדוק איפה יש מקום שבו אפשר להדפיס קובץ טקסט גדול. לא מצאתי.
מישהו אחר היה קורא לזה "הזדמנות עסקית"

[אנדלוסיה*]

עקרת הבית. כאילו דה? מה בדיוק עקר פה? אולי העובדה שלא משנה כמה תעבדי, עדיין הררי העבודה שלפנייך עצומים לפחות כשהיו. להיות אמא ולהחזיק בית פירושו בין היתר לפצח איזה קוד של תורת הכאוס: לזכור בעל פה ובעין צילומית את מיקומם של אלפי פריטים שנמצאים בתנועה מתמדת: נעליים בודדות, למקרה שתימצא הנעל השנייה; המגב של הכיור הגיע מאיזו שהיא סיבה למיטה של הגדול; חלקים של משחקים, הו, חלקים של משחקים; חפצים אמיתיים שהפכו למשחקים; חפצים אמיתיים שמשמשים באופן זמני כמשחקים ואז או שהם באמבטיה וצריכים לחזור למטבח או שהם במטבח ומהנדס הסכרים שבאמבטיה בדיוק חייב אותם; ואתמול השרשוחה הקטנה איבדה את המפתחות של ידידה שבאה לבקר. גם לאור היום לא מצאנו אותם.

אז אמא שלי באה. כל היום עובדת וטורחת, מנקה כל מיני מקומות שאני לא מגיעה אליהם, מבשלת, רוחצת כלים, מכבסת תולה, מספרת סיפורים, עובדת בגינה -- ובכל זאת אני לא מספיקה שום דבר. בשן ועין הצלחתי לעמוד בדדליין של השבוע.

הקטנה חלתה. אתמול הקיאה פעמיים, פעם אחת בערב ופעם אחת מאוחר בלילה. צרחות אימים, והדבר היחיד שמרגיע אותה זה עוד ציצי, בזמן שאני צריכה להחליף שוב את הסדינים ולהתפשט ולשטוף מעצמי את הקיא. ועוד פעם אחת הבוקר.
עשיתי לאמא שלי טובה והלכתי לקופת חולים. רופאה רוסייה צעירה ונחמדה בדקה אותה קלות ואמרה שהכל בסדר, ש"יש וירוס של שלשולים והקאות וחום שמסתובב עכשיו" (זה האמת מה שרציתי לדעת), אבל מפה לשם הסבירה לי שאחרי גיל שנה "החלב כבר לא שווה כלום, אין בו כלום", וגם שהוא "מזדקן". בטח, כי הרי כשהתינוק נולד ישר מגיעה כל אספקת החלב לשנה, והוא פשוט מחכה שם כל הזמן הזה. בהתחלה הם יונקים את החלב הטרי, ואחר כך נעבעך את הישן! מה, מה הם לומדים שם כל כך הרבה שנים בבתי הספר לרפואה? נו מילא, לפחות אמרה לי להניק טיפה בכל פעם כדי למנוע הקאה -- היא לא אהבה את זה המתוקה אבל לא הקיאה עוד. וגם הסכימה שבמצב כזה הנקה זה האוכל שנספג הכי טוב. בטח פשוט כי אין בזה כלום.

הגדול מתגעגע לאבא ואתמול פרץ בבכי מר. לקחתי אותו החוצה ודיברתי איתו, ניחמתי אותו, הזדהיתי, הצעתי שנתקשר אליו עוד מעט להגיד לו שאנחנו מתגעגעים. הוא היה עייף להחריד, ובלי לומר את זה בקול רם, רק אמרתי לו ששבוע זה הרבה זמן אבל שאין לו מה לדאוג כי אבא יחזור. זה עבד. ואחרי שדיבר עם אבא ושמע ממנו שגם הוא כבר רוצה לחזור נרגע לגמרי. בכלל, הוא מתנהג למופת ולא מקשה. היום, כשהקטנה היתה חולה ונזקקה לתשומת לב אינטנסיבית יותר, נענשתי קצת.
אבל כל הכבוד לי. טפו טפו כבר יום רביעי, עד כה כל קונפליקט ואתגר נפתרו בדרכי שלום ובנועם. הידד.

[תמי_אמא_לשתיים*]

באמת כל הכבוד לך
והחלמה מהירה

[ר_ו_ת_ה*]

באמת מרשים
אני אחוזת בעתה מערב אחד בשבוע שאני צריכה להשכיב את שניהם לבד
סחתיין עלייך

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אבל כל הכבוד לי. טפו טפו כבר יום רביעי, עד כה כל קונפליקט ואתגר נפתרו בדרכי שלום ובנועם. הידד
דאאאאאאאאאאאאייי... יפה לך.
הוי, כמה שיפה לך

[פלוני_אלמונית*]

עד כה כל קונפליקט ואתגר נפתרו בדרכי שלום ובנועם
על הרבה פחות מזה אובמה קטף את פרס נובל לשלום, אז לך בטח מגיע!

[אנדלוסיה*]

מרסי מרסי בנות. איזה כיף שאתן כאן בכלל, בזמן האחרון די דיברתי לעצמי. אני מוכרחה להצטנע ולומר שלא הייתי אף ערב לבד בשעת ההשכבה. פשוט, זה לא עובד כאן: אם שניהם נמצאים ביחד אף אחד מהם לא יישן לעולם, ולא משנה כמה הם עייפים. כך שיש סיפור משותף במיטה של אבא ואמא, ואחר כך הפרדת כוחות. בלילה אני מעבירה את הגדול אלי, בין היתר מפאת חירשותי. אם הוא מתעורר הוא ממילא קורא "אבא"... וכשאבא לא פה -- שיהיה קרוב אלי. בלילה הוא פתאום נצמד אלי -- והנה הוא רטוב כולו. שיגעון, בדיוק אחרי שכיבסתי את כל הסדינים וגם את המגן מזרן שמתחת לסדין בגלל ההקאות של הקטנה. מעניין: הפעם האחרונה שהוא הרטיב בלילה היתה בפעם הקודמת שהמוסא היה בחו"ל. כלומר מזמן מאוד. בכל אופן, שבוע מרובה כביסות כמו זה האחרון לא זכור לי, ואת זה אני אומרת בתור מי שמחזיקה בדעה שהעולם המערבי השתגע לגמרי בכל האמור בכביסה. ולא שהפניתי עורף לנורמות סבירות של ניקיון. כלל וכלל לא.

מה אעשה בסוף השבוע עדיין לא ברור לי. מדהים שאין לי שום חברים שאני יכולה לבוא אליהם לסוף שבוע, או אפילו סתם לרבוץ אצלם כל השבת וקצת לנוח.

בכל מקרה, הנסיך נרדם כבר בשמונה וחצי, אבל מדמואזל טורבו נכנעה רק אחרי עשר. עניין לא ברור. ילדה בת שנה וחודשיים שישנה בפעם הראשונה היום מאחת עד שתיים וחצי, אחר כך עוד היתה בגן משחקים, טיפסה, התנדנדה, התגלצ'ה ומה לא, ולא מוכנה לישון. אבל כן, כמה דקות לפני עשר, אני מדברת עם המוסא שבדיוק קונה להם גרביים באולד נייבי, והיא באה ואומרת "קאק, קאק". אני מורידה לה את החיתול. היא מסתכלת על הסיר אבל לא מוכנה בשום פנים לשבת עליו. אצה רצה ובורחת מהחדר, ועכשיו זה חפש את המטמון, יותר נכון חפש את השליכטה. טוב, אחת מכובדת בחדר העבודה ועוד אחת ליד הדלת. עכשיו לשטוף אותה, היא מיד משחקת וגם החולצה נרטבת, איך לא, ואז מלבישה אותה וסוף-סוף היא נכנעת.
אז יופי, מצד אחד היא בהחלט מודיעה, מצד שני מה עשינו בזה?

[מי_מה*]

זו אני הייתי הפלוני אלמונית אמש. המחשב שלי מת (ברוך דיין האמת) ופשוט קניתי חדש. החדש עוד לא מכיר אותי ואחרי שהוספתי לדף לא הצלחתי להיכנס שוב ולהזדהות. מזדהה עכשיו. שבת שלום @}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני מוכרחה להצטנע ולומר שלא הייתי אף ערב לבד בשעת ההשכבה.
אה נו, אז את מרמה (כמו שאמרו לי השכנים שלא ישנים כבר 5 שנים, כשהתוודיתי שאצלנו לינה משפחתית).

ועכשיו זה חפש את המטמון, יותר נכון חפש את השליכטה
ארררררר. מבאס.

[תמי_אמא_לשתיים*]

יו - אני מזדהה: גם עם ענין השינה של בת השנה ++: שעה בצהריים והירדמות לילה בעשר במקרה הטוב, אחרי התרוצצות בגינות העיר וכדומה ואחרי חצי שעה של הרדמה פעילה...
גם עם עניין הקקי (אצלנו "קאקן"), היא מודיעה לפני, איזה יופי, אבל אם מורידים את החיתול היא מסרבת לעשות בכל מקום הגיוני (לדעתנו: שירותים או סיר) ומעדיפה בסלון בשמחה ובששון...
רימית או לא העיקר שהימים עברו בטוב.

[מארז_אהבה*]

וי, גם אצלנו הרבה פעמים קאקן. בכלל, עושה רושם שהן נפשות תאומות.
<כתוב לי: מה את רוצה? ואני אומרת, מה בסך הכל? לעבוד בשקט, ולא להתרוצץ כל כך הרבה בעבודות הבית. ושהבת שלי תוכל להיות עשרים דקות בבית בלי לטפס עלי, ושתירדם בשעה סבירה בערב. בקיצור, קצת אוטונומיה, אם אפשר. תודה.>

[חוה_בת_חיים*]

בקיצור, קצת אוטונומיה, אם אפשר. תודה.>
זה יהיה לך בפנסיה .. ..
באתי לבקר בעקבות שיחותינו "שם" .
תשמעי , את אמנית המלה הכתובה !! @}

[בשמת_א*]

אם את מכירה פלדנקרייז לילדים בפרדס חנה אנא כתבי לי בדף שלי
אני לא מכירה, אבל אם אזכור, אז בתור שיהיה לנו בעוד כמה שבועות P-: אני אבקש המלצה מהפלדנקרייז המצויין שלנו.

אני אגב חושבת שזה נוגע לעבודה של חוה, הנושאים האלה. לפי מיטב זכרוני היא מתייחסת אליהם.

ומאוד מבלבל שאת כותבת בשם אחד, אבל יש לך דף בית בשם אחר. אני תמיד מפחדת שאני טועה וכותבת למישהי אחרת!

[תמי_אמא_לשתיים*]

הדהים אותי מה שכתבת בדף של עקרון הרצף על הבן שלך בענין הזהירות.
כשהוא היה תינוק נורא התלהבנו מהזהירות שלו. אף פעם לא היה צריך להרחיק אותו, לא ממגירות, לא מדלתות, לא מדברים שבירים, כבדים, חמים, חדים – לפעמים פשוט הסברנו לו והראינו לו מה זה חם וחד, ולפעמים לא. הוא פשוט שמר על עצמו.
זה בדיוק, אבל בדיוק, מתאר את הבת הגדולה שלי. עם זאת: שום ענין גופני מיוחד, מוטוריקה טובה ללא בעיות. עדיין שומרת על עצמה אבל מתנהלת מצוין במרחב, נכון שעם הרבה פחות הסתכנויות מאשר אחותה הקטנה והנועזת.
מה שאני רוצה להגיד זה שאולי זה לא בהכרח היה קשור אצל הבן שלך לוויסות התחושתי. אולי.

[הגבירה_בחום*]

תודה רבה @}

[תמי_אמא_לשתיים*]

הי
הילדים שלנו נשמות תאומות. קראתי את מה שכתבת בדיון על השינה:
_בכל זאת. אני באתי לחוויית ההורות די טאבולה ראסה. הילד שלי לא אהב שמנענעים אותו. בלילה היה נרדם בהנקה והייתי מניחה אותו. ביום היה לפעמים נרדם בעצמו – עד שהייתי חוזרת מהמקלחת הוא כבר היה ישן את שנת הבוקר שלו. באוטו היה נרדם בצ'יק. בעגלה גם. במנשא כמובן, אבל לא על זה אנחנו מדברות כרגע.
ואז הגיעה מדמואזל טורבו. אני עשיתי בטבעיות את כל מה שעשיתי איתו וזה לא עבד! אי אפשר להניח, אי אפשר לתת לה להיות לבד, לא סובלת עגלה, מתעבת אוטו – בקיצור, לא משחררת! רק בלופי עם הראש מכוסה, הפחתת גירויים והרבה תנועה._
ממש כך גם אצלנו. למעט הלופי. שלי לא סובלת שמכסים אותה, אבל רוצה להתגלגל לכל כיוון ודורשת הרבה תנועה (וחושך גמור ושקט גמור...)
נחמד לראות שאנחנו לא לבד...צרת רבים נחמת טיפשים?

[ריש_גלית*]

סוף סוף הצלחתי להיכנס ולקרוא קצת. סופרוומן קטן עלייך, מה אומר ומה אדבר.
_{ועכשיו אני בורחת לפני שתגידי לי לבוא לבקר בפרובינקיה.}

[שחף_אהובי*]

עקרת הבית. כאילו דה? מה בדיוק עקר פה?
איזה בלוג נהדר! חתמתי מנוי.

[פלוני_אלמונית*]

תמי ממחשב אחר:
פעם הייתי חותמת על התיאור הזה והיום?
בענין הקפה - הזמנתך משמחת, מפתה ומלחיצה כאחת. מלחיצה רק במובן של לצאת מהמחשב למציאות האמיתית. נתחיל להתרגל לרעיון?
ואפשר להתערב לך בחיים בעניין ההרדמות של הקטנה שלך? התערבות מזדהה? קראתי אותך ב"לגדל ילדים"
היא ישנה כמעט שעתיים בבוקר (זה נדיר אבל קורה מדי פעם) והתעוררה לפני אחת בצהריים, ומאז לא ישנה
ברור. ככה זה אצל ילדות הטורבו. הציפייה שתישן לא במקום. זה מוכר לי מאוד. שעתיים בבוקר ואת רוצה שתרדם עוד באותו היום? שתלך לישון בשבע בערב? הצחקת אותי.
בשעה שבע לקחתי אותה למיטה מוקדם מדי. גם אם לא ישנה כל היום לא להכנס למיטה לפני שמונה / שמונה וחצי. שלי בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר וזה קשה מאוד. גם אם היא לא ישנה מהבוקר ותתפוס סנוז קצרצר של חצי שעה בצהריים היא לא תרדם עד תשע בערב. היא נראית עייפה אבל לא נרדמת. המסקנה שלי היא שיש תינוקות שזקוקים לפחות שינה (יש לי אחיין באותו הגיל ממש שישן כל יום 4 שעות יותר ממנה...)
המסקנה שלנו עם הקטנה-טורבו שלנו היא להכנס למיטה (לחדר החשוך והשקט להנקה אחרונה והרדמות) רק ברגע האחרון, ואף פעם לא לפני שמונה וחצי בערב (לרוב היא נרדמת בסביבות תשע וחצי / עשר בלילה, אחרי שינה של שעה וחצי בלבד במהלך היום. לפעמים ישנה פחות מזה, ואפילו בכלל לא (!)). אם נכנסים איתה למיטה מוקדם מדי (לפני שמונה וחצי) היא עשויה לתפוס רבע שעה של שינה תוך כדי הנקה ואז להתעורר לחיים לעוד שלוש שעות לפחות של ריצות עליזות (וגם יללנות לעיתים). וגם - בדרך למיטה עושים חושך בכל הבית, כך שגם אם היא יורדת לסיבוב נוסף ברחבי הבית היא מבינה שחושך ועכשיו שעת שינה, והיא חוזרת למיטה (ואלינו). גם אז היא יכולה להתגלגל ולהתפתל עוד חצי שעה אבל נרדמת וישנה היטב.
הקיצור - להוריד ציפיות לגבי כמות שעות השינה שלה. לא להכנס למיטה מוקדם מדי גם אם לא ישנה בכלל באותו היום (אחרת נמצאים בנסיונות הרדמה מתישים שנמשכים שעות). אצלנו ההבנות הללו עובדות לא רע. שיטות של תקבעו טקס ערב מסויים (שעה ספציפית, מקלחת, הלבשה ושיר, סיפור ולישון) לא ניסינו, כי לנו לא מתאימים הטקסים הללו וההקפדה לחזור עליהם בדיוק רב כל ערב. כך שאין לי מושג אם הן עובדות. קשה לי להאמין עם הקטנה-טורבו שלי.
שיהיו לכולנו רגעי הרדמה קצרים ביותר, אמן.

[אנדלוסיה*]

טוב, אז יש לאן להידרדר. בשמונה וחצי-תשע היא כבר הרוגה לגמרי. והגדול אוהב מאוד שאני קוראת סיפור לשניהם, והאמת גם היא אוהבת, יש רק חילוקי דעות על הז'אנר אבל מסתדרים. אבל כן, ילדת טורבו אין מה לומר. כנראה באמת לקבל את זה וזהו.

לגבי החתימה, זה רק כי היום אני כבר קצת לא יודעת מי אני מה אני מרוב ילדים וילדים. אולי יש כמה הגדרות שהייתי ממתנת קצת אבל בגדול אנחנו באות מאותו מקום כנראה. אז יאללה, בואי. מה כבר יכול להיות? משעמם לא יהיה, וזה הרי מה שמפחיד. ואם תבואי עם ילדות -- הלוואי שנספיק להחליף שני משפטים.
(כבר יצאתי פעם מן הוירטואליה כאן. לא התאכזבתי)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לא קראתי כמעט כלום אבל |חיבוק|
ברור שהחיים יותר גדולים מהתיאוריות, נכון? כולל עיקרון הרצף, הלוחשת וגם הרדמה לבד, מיטה משפחתית ואפילו שיטת חמש הדקות ההפוכה.

<רק תיאוריות קונספירציה נכונות תמיד>

אגב חיתולים, אתן כבר לא "בלי חיתולים"! היא בת שנה וחודשיים. את מוצקו התחלתי לגמול ב-1.3 ועד 1.6 היה גמול מלא (בב-1.8 גמול גם בלילה).
תתחילי להתייחס לזה כאל גמילה מוקדמת ותראי איך המצב מצטלל. יש הרבה שיתוף ועידוד ב גמילה מחיתולים בגיל צעיר @}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

|חיבוק|
הכוונה ל (חיבוק זה בתפוזית).

[אנדלוסיה*]

אני חייבת לעבוד ורוב הזמן שלי נשתה פה בשבוע האחרון. אז תודה לשתיכן. אני דיברתי עם בשמת בתחילת השבוע (עשיתי אצלה סדנת בליחיתולים שלושה ימים לפני שילדתי) והיא באמת אמרה להעיף את כל החיתולים מהבית אבל אני עוד לא סגורה על זה. האמת, חשבתי אפילו להתייעץ איתך, ציל. אבל באמת אסתכל בדף של גמילה מוקדמת, כי קשה לומר שממש היינו אי פעם "בלי חיתולים". בוא נאמר שהיינו מפשפשים עם חיתולים וגם זה לא תמיד. וכמו שהיא בשינה ככה היא עם הפיפי והקקי -- לא מוכנה לקבל תכתיבים מאף אחד. טוב שכבר שיקמתי את היחסים עם הגדול כי זה כנראה היה רק החימום, ומה שזאת מכינה לי ואי ואי ואי.

[ניצן_אמ*]

מה עם הזכוכית בסוף? יצאה?
~<אני? אני מסיפור אחר.>
<יש לי חדשות.>
<'תקשרי.>~

_{<אגב, המשאית עם המדליות על השבוע מילואים, הגיעה? מה, לא הגיעה?! לא בסדר. חרא של קומפלקס צבאי-תעשייתי. אפילו לא מקבלים משאית עם מדליות. טפו על הגנרלים.>}

[אנדלוסיה*]

כל המשאיות הלכו להעמיס את השבשבות של הטבריינית. רוצים להעביר את זה לאיראן להעשיר אותן.
הזכוכית הוצאה, אחר כבוד, ואחרי חודש בפנים, בידי כירורג רוסי שלא פוחד מילדים בוכים ואח ערבי שהחזיק חזק, במרכז רפואי של מאוחדת בחיפה, והיה שם ילד אחד שכמעט התפגר מרוב פאניקה. אשכרה נתנו לו שוקולד רק כדי שיירגע רגע ויהיה מרוכז במשהו אחר. אחר כך היה מאושר שכבר לא כואב לו.

[ניצן_אמ*]

טפו עליכי. ככה שומרת מאיתנו את הקליימקס והחדשות הטובות!
לילד שלום וקיבוץ גלויות בכפיפה אחת? יפה!

[אנדלוסיה*]

אני הרוסה. יש ימים שבהם אין לי יכולת להכיל שום סבל, לא של עצמי ולא של אחרים.
בעידודו הנלהב של המוסא אמרתי בלבי יאללה נוריד לגמרי את החיתולים, הרי הילדה מבינה, יהיה מה שיהיה. נשארו לי עוד איזה 3 חד פעמיים והשאר נסתדר עם רב-פעמיים ללילה ובאוטו. אמן. יום שישי בצהריים, אני על הספה משחקת סבתא סורגת עם הגדול, היא כרגיל דורכת לנו על הפרצוף, הכל נינוח ומשועשע ופתאום טראח מקיאה. נפסק המשחק, יאללה הרמתי את המחצלת הזזתי הכל שפכתי מים ויופי ספונג'ה לשבת. אני מעירה כאן שבשבוע האחרון, אחרי שנשברתי והחלטתי שאני חייבת עזרה, עוזרת אחת הבריזה לי פעמיים ולא הצלחתי להשיג אף אחת אחרת וביום חמישי לא יכולתי יותר לשאת את הלכלוך אז העברתי סמרטוט על כל הבית (כמובן בשעה היקרה מפז שבתי נמה את שנתה השברירית) אבל זה מחזיק בערך שלוש שעות המריחה הזאת, ואת הסלון לא ממש הרמתי. גמרתי לרחוץ, אכלנו ארוחת צהריים, הגיברת מנוענעת לצלילי המוזיקה לבקשתה, והנה עוד הקאה. אחר כך נרדמה, ומכאן ואילך הנקות קצרות ומתסכלות בשבילה, אבל לא הקיאה שוב.
ערב. באו אורחים. מי האורחים? זוג נחמד מאוד שהכרנו, גרים ארבעה בתים מפה, יש להם ילדה בגיל של השישו (זה הכינוי שלה פה בבית), עברו מתל אביב לפני כמעט שנה. הכרנו, היה חיבור סבבה. ומה מתבר? הם עוזבים לחולון. קיבלו שם בית לגור בו בחינם ועושים שיקול כלכלי קר וכואב. באסה. אז הם כבר על הארגזים, והיתה ארוחת ערב נחמדה מאוד, והנה התחילה השישו לשלשל. אבל רציני, ועל הרצפה כמובן. ושוב. ושוב. נחסוך בפרטים, כל הילדים הלכו לישון ואנחנו הגדולים נשארנו כמו גדולים, ניהלנו שיחות של גדולים ושתינו דברים של גדולים וזה היה מרענן ביותר.
בשש בבוקר, אחרי מעט שעות שינה והרבה טוקסינים, כשהיא קמה עם עוד שלשול לא הרגשתי רעננה במיוחד.
ארבע אחרי הצהריים, אנחנו מנסים לצאת לאיזו אאוטדור אקטיביטי ולצפות בציפורים נודדות. הנסיך מיד נשפך באוטו ונרדם, וההיא מתחילה להשתעל והופ, שוב מקיאה. כאן אני מעירה שבשבוע שעבר, כשהמוסא היה מעבר לים, ניצלתי את ההזדמנות והחזרתי את האוטו שלו למצב אנושי, בלי אריזות ריקות שקיות כוסות פתקים קבלות גלעינים חול מטבעות וצעצועים. חלק בעצמי והשאר נתתי לשטיפה, חיצונית ופנימית, וחיכיתי בחמסין שעה עם שני הילדים העיקר לרחוץ ולשאוב את האוטו הזה פעם אחת. וגם את הכיסא שלה כיבסתי טוב-טוב כשהוא עבר אליה, כלומר אחרי שלוש שנות שימוש אצל אחיה.
ולא רק שהקיאה, גם צורחת ולא מוכנה לשבת יותר. מזל שהיעד היה קרוב, אבל כבר כמעט החשיך, הגדול התעורר במצב רוח מפלצתי כי ישן רק קצת, המקום היה סגור כך שלא ממש הצלחנו לראות את הציפורים שרצינו, בדרך חזרה גם הגדול התחיל לשלשל והיא בכלל לא מוכנה לשבת בכיסא שלה, אני נמעכת בין שניהם כדי להחזיק אותה עלי אבל היא מתפתלת, מקשיתה, מורידה לעצמה את החיתול, הגדול מהצד השני מתעצבן שצפוף לו ושהיא צורחת...
ואני רציתי לרדת מהאוטו וללכת ברגל.
אוף.
(האם עוד יום עבודה מתמוסס לי מחר?)

[בשמת_א*]

אוי אוי אוי. מה היקום מנסה לומר לך? וירוס בטן היסטרי בא לנסות אותך?
אבל האמת, את נראית לי בהלך רוח של התאבדות. כזה כאילו כזה. ממש מתאים לי פה סגנון אחר, להגיד לך, ממי, ממי, מה עבר עלייך שלקחת תינוקת חולה עם וירוס בטן מקיאה ומשלשלת בטירוף - החוצה ועוד במכונית? לפחות טיול קטן ברגל במנשא לשאוף אוויר צח, מילא. אבל למה לנסוע עם ילדה חולה למה? גם חראם על הילדה וגם חראם על הכוחות שלך! גם סופרוומן לא היתה מעיזה לסדר לעצמה הזדמנות פז כזאת לעבודה משולשת וכאב ראש... )-:
בקיצור, העיקר שתהיו בריאים (איזה מזל, לי רק וירוס גרון ושיעול, טפו טפו חס וחלילה לא וירוס בטן).
צ'מעי עצה מאמא זקנה (היומולדת המתקרב עושה לי מצב רוח רע, אז לפחות שתרוויחי עצות מזקנים): ילד חולה: לנוח בבית, עם הרבה פינוק ואהבה ומינימום טילטולים. ותזכרי את העצות ליולדת הטרייה: לנוח עם התינוק. בתרגום לילדים טיפה אחרי הלידה (שנה, שלוש, חמש כזה): לנוח בכל הזדמנות ולעולם לא לסדר לעצמך התרוצצות אקסטרה במצבים שהם קשים ממילא...
זהו. ובשיבת ציון ננוחם )

(אופס, לא ננוחם, אבל מילא)

[ר_ו_ת_ה*]

אוי, איזה באסה
החלמה מהירה לכל המקיאים/משלשלים...
ככה זה בכפר- תנאי היגיינה לא משהו
בדיוק תכננתי להתקשר מחר (אחרי כמה ימים שלא הצלחתי למצוא פה רגע)
אני אסמס לך לפני אם מתאים?
תזכירי לי גם לשאול אותך איפה בדיוק אתם גרים, יש לי זוג חברים מהמם לשידוך

[תמי_אמא_לשתיים*]

הי א.א.א.אנדולוסיה
אנחנו בענייני דמיון, נכון?
אז אני הקאתי כל השבת והקטנה שלי עם חום גבוה הולכת בעקבותי. וירוסים בשפע כנראה,
תרגישו טוב ובהקדם!