אני שמה לב שקשה לי ממש לקבל מחמאה, ממש להאמין בדבר טוב שאומרים לי עלי.
בימים האחרונים כמה אנשים החמיאו לי היה לי מאד קשה פשוט להגיד "תודה", לחייך ולשמוח במחמאה.
פתאום אני מודעת להתנגדות שעולה אצלי כשאני שומעת על עצמי משהו טוב, מיד בפנים אני מסבירה לעצמי למה זה לא נכון.
מעניין, דווקא לפני שפתחתי את הדף הזה חשבתי שאני אדם שיחסית מקבל את עצמו. נגיד, אם היו מתקילים אותי עם שאלה "האם את אוהבת את עצמך ומקבלת את עצמך" קודם כל הייתי אומרת "כן", אחר כך אולי הייתי מונה כמה וכמה דברים שאני לא ממש אוהבת בעצמי, טוב, לכולנו יש חסרונות.
כשהתחלתי לחפש דברים טובים בעצמי, הופתעתי עד כמה קשה לי למצוא בעצמי משהו טוב, משהו שאני גאה בו או שמחה בו ממש.
תוך כדי סדנת המותר אני מגלה שהרבה מאד חרדות אצלי נובעות מגינוי עצמי, אני לא יודעת אם זה ממש חרדות, אולי יותר נכון לקרוא לזה דריכות. כשאני מגנה את עצמי, כל הגוף נכנס למצב דרוך של "אוי, מה עשיתי!" או "כמה נורא!". ואז אני כאילו נדחקת לפינה ומתחילה להתגונן (מפני עצמי), לנסות לכפר על מעשיי הנוראיים ברגשי אשמה ועוד גינוי עצמי, להעניש את עצמי. בקיצור, די הרסני.
כשאני אומרת לעצמי "מותר", אני מצליחה לתפקד טוב יותר. זה בעצם לגלות בתוכי את הקול החומל, המקבל שאני כ"כ מחפשת בחוץ.
זה קשה כי יש בתוכי עוד הרבה קולות שמתחרים בו, אבל מנחם לדעת שגם הוא קיים.
אני ממשיכה לעבוד עם המותר ולדבר על עצמי ואל עצמי יפה.
.