מרוקאית עצבנית

[מרוקאית_עצבנית*]

יש אשה אחת שאני מכירה די טוב. היא מאד נחמדה. היא חיכנית, ומאד באופנית ומשתדלת להשקיע המון בילדים , לעזור לאחרים.
אבל מה, פתאום בלי הזהרה היא חוטפת את הג'ננה ונהיית עצבנית. יכול להיות ילד עם ידיים מלוכלכות שנוגע בקיר, יכול להיות שמתמהמהים בפעולה מסויימת. אבל מה שמעניין שיכול להיות שהיום תתעצבן על משהו שאתמול היתה לוקחת ממש בקלות.
ברור לי שהחום משפיע עליה. כשחם היא יותר עצבנית. מצד שני היא גם לא ממש חובבת בריכה וים. חול עושה אותה עצבנית. כנראה היא סובלת מרגישות יתר. היא די מטפלת בעצמה בכל מני שיטות. ובאמת שברב הזמן היא נחמדה, דווקא בגלל זה אני ממש לא אוהבת לשמוע אותה צועקת. היא צועקת, ומסבירה שפתאום לפעמים בבת אחת היא כבר לא יכולה יותר!! כאילו כל הסבלנות שלה התפוגגה במכה אחת!!
למשל מטריף אותה להגיד לילד לצאת מהאמבטיה. פ תאום בבת אחת זה כבר לא חמוד שהילד מעופף למחוזות נסתרים, וארוחת הערב על השולחן, והיא כבר ביקשה ממנו 8 פעמים לצאת בעצמו כי יש עוד ילדים, וכי צריך להכין את ארוחת הערב וגו וגו וגו.
פתאום בבת אחת זה מעצבן ובלתי נסבל! והיא צועקת!!
היא צועקת"צא כבר מהאמבטיה!!כולם מחכים פה!! אין לי סבלנות יותר!!"
זה לא נעים הצעקות האלו, ממש לא.
כמובן שהאשה היא אני.
מה אתם אומרים?

[ניצן_אמ*]

גם מבפנים זה "פת-אום" או שמבפנים זה נבנה ונבנה ואז מתנפל עלייך?
יש דרכים לזהות שזה קורה לך מבעוד מועד.
על רגל אחת -
בתור התחלה אפשר בדיוק ברגע שהכי בא לך לצעוק, להגיד "אני צריכה לצעוק עכשיו, רק רגע." וללכת לחדר ליד ולצרוח "דייייייייייייייייייייייי!" בכל הכח זה עוזר גם כי את עוצרת את האוטומט וגם כי את פורקת.
אם כבר צעקת בתוך הסיטואציה, אל תנטרי טינה. אפשר לומר "אני מצטערת שצעקתי. אני צריכה חיבוק." כדי שהילד יבין שהוא עדיין אהוב ואת תהיי במקום יותר רך מרפא ומתרפא.


אהבתי את הכינוי
וברוכה הבאה.
<דף בית אישי?>

[מחכים_למשיח*]

_כמובן שהאשה היא אני.
מה אתם אומרים?_

ואני חשבתי שזאת אני... (-;

גם לי זה קורה ואיך שכתבת את זה, זה נשמע ממש רע.. אשמח גם לשמוע תגובות

[טרה_רוסה*]

ואני חשבתי שזאת אני...
רק שאני לא מרוקאית...

שמתי לב שבשנייה לפני שאני מתעצבנת עוברת במוחי מחשבה "נוראית" והיא הטריגר לזעם (נגיד "אוי, לא! אם הם לא יכנסו עכשיו לאמבטיה לא אספיק להרדים אותם בזמן ולא אוכל לסיים את שטיפת הבית שתכננתי לעשות כשיירדמו")
כמובן שזה קורה כשאני עייפה או לחוצה בגלל משהו אחר - וזאת הסיבה שאותה סיטואציה בדיוק לא מרגיזה אותי כלל ביום אחר. אה - והורמונים - כמובן יש יומיים שלושה בחודש שאני יותר עצבנית.

[טליה_אלמתן*]

כמובן שהאשה היא אני.
צרת רבים נחמת טפשים?

[אילה_א*]

והיא כבר ביקשה ממנו 8 פעמים לצאת בעצמו
לא להגיע עד שם
באנגלית ירושלמית אומרים טירד טיים אי סקרים
שזה פעם שלישית אני צורחת או פעם שלישית גלידה
במילים אחרות אחרי שמבקשים ממנו פעמיים
מבצעים בעצמך נגיד במקרה הזה מוציאים אותו מהאמבטיה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_במילים אחרות אחרי שמבקשים ממנו פעמיים
מבצעים בעצמך נגיד במקרה הזה מוציאים אותו מהאמבטיה_
הדף הוא לא על "איך לגרום לילד לצאת מהאמבטיה" אלא על איך לשלוט בתגובת האם לסיטואציה שבה הוא לא רוצה לצאת.
כי אם היא תוציא אותו למרות רצונו, והוא יתחיל לצרוח או לעשות מעשים דווקאיים, היא בסוף תצעק בכל מקרה, כמו מרוקאית עצבנית , כי הטריגר הוא חוסר עמידה בציפיות שלה ולאו דווקא השהות באמבטיה.

וגם: הרי ביום אחר מאוד נוח שהילד נשאר באמבטיה עוד קצת ומאפשר להלביש את אחיו / לסדר את המיטה וכאלה. הבעיה היא בחוסר העקביות.

<מזדהה>

[ג'ינ_ג'ית*]

גם אני כזו, ובלי ילדים. ככה שאפילו תרוץ אין לי.
עצבנית טיכו.

לא הכרתי מישהו או מישהי שהצליחו להתגבר על הקריזות האלה בכל מיני שיטות של "תקשיבי לעצמך ותתפסי את עצמך דקה לפני".
ואם יש כאלה - אז אתן צדיקות.

אצלי זה לא עובד.

בשנייה מתנפח לי הוריד, בשנייה יוצאים ממני קיתונות, ברגע אחד הפה שולף מילים קשות ומוכיחות.
אין שום הכנה, וכמו שאני אומרת, אם הייתי מסוגלת לספור לפני זה עד עשר - הייתי סופרת עשר מכות...

מה שכן, מזעור נזקים. משתדלת (וגם לא מי יודע מה עוזר) לסלוח לעצמי רגע אחרי כי רגשות האשמה או הכעס העצמי מובילים לעוד כעסים ואטרף.
שוב, לא ממש עובד. אבל לפחות אחרי הוצאת הקיטור אני מצליחה קצת לחשוב. מה שלא הצלחתי קודם.

הדבר היחידי שקצת עוזר זו ההבנה שהתיישבה עליי בשנה האחרונה שאני לא נלחמת עם העובדה הזו שאני כזו, שיש לי טמפרמנט כזה, שסיפור מההפטרה עכשיו להפוך למרי פופינס אחרי 32 שנים עצבניות על היקום.
ולכן אני בעיקר עסוקה בהימנעות מגורמים שמעודדים את זה עד כמה שאפשר.

אני יודעת למשל, מי ומה מעודדים אצלי טריגרים ואני שומרת מרחק מהם ככל שניתן (למשל שיחה עם אמא מתומצתת לעשר דקות טלפוניות וביקור מקוזז לשעתיים במקום ערב שלם, יותר שקט לכל הצדדים. באותם הימים שטרה ציינה בחודש - אני לא נפגשת עם אף אחד ולא מדברת עם שום גורם אם זה לא הכרחי - למען לא יהפוך החבר לאקס, החברה לצ'ילבה והמעביד למנפיק מכתב פיטורין.. ).

עם ילד זה יותר בעייתי מין הסתם.. אבל אם באופן עקבי מקלחות הן זירת מלחמה, או ארוחות, או שאת מזהה שזה קורה לך בעיקר בערב כשאת עייפה או בבוקר כשאת נרגנת עוד יותר (נגיד) אז - שווה לשלוח את הבן זוג לדעתי. בבחינת שומר נפשו ירחק. פשוט לצמצם חיכוכים.
אני הייתי מרחיקה לכת ואומרת שאם את לא במצב שפוי כבר בהתחלה אז שווה לוותר על מקלחת.

בקיצור, לאנשים עם פתיל קצר שווה לבחור את המלחמות, ולצמצם מגע עם זירות מסוכנות.

נכון, זו לא שיטה פסיכולוגיסטית מורכבת. אבל עובדת. בדוק.

[מותק*]

גם אני, גם אני...

אבל השבוע אימצתי לי משהו שעזר:
אני אומרת לעצמי בלב - "כל התחומים בחיי מעוררים בי שלוה ונוחות, יש לי כוחות ויכולת"
זה עובד כמו קסם.
כי ברגע שאני אומרת את זה, המשקפיים שדרכן אני מסתכלת על העולם, הופכות ורודות. הפרשנות לסיטואציות בהן אני נמצאת, נעשית רגועה, מרוככת, חומלת. במקום שבו פעם הייתי נלחצת מבפנים ורואה רק את העומס האינסופי, העייפות, הבןזוג שקורא עיתון ומפצח גרעינים בעוד שהררי הכביסה והכלים עולים על גדותיהם, ואני מרגיעה בידיי תינוק שבדיוק קשה לו, ואת הגדול ( שרק בן 2) צריך לארגן לשינה - רחצה, פיז'מה, בקבוק, שיר ערש... הייתי מתחילה לסנן הערות עד שבסוף הייתי צורחת על כולם, במקום הזה אני רגועה ושמחה! כי אני מרגישה בעלת כוחות ויכולת, ואני בוחרת בשלוה, ובידיעה שהכל בסדר. ואז אני מתפקדת יותר טוב ויותר נינוחה ואז הבן זוג גם מצטרף מרצונו ולא משתבלל ועם הילדים אני פשוט מקבלת את הסיטואציות שיווצרו. אם לא אספיק לשטוף אחרי שהילדים יישנו, אז ביום אחר. או הבן זוג. הכל מסתדר.
רק צריך לזכור, שבהצהרות חיוביות כמו זו שציינתי למעלה, עדיף ממש לאמר אותן ולא רק בלב. אפשר בלחש או בשירה או בכתיבה. ורצוי להגיע למצב שמרגישים את התחושה. של שלוה, או של הכל בסדר. מרגישים אוורור, כמו עננים שחורים שמתפזרים.

[ג'ינ_ג'ית*]

וואלה??


כאילו.. זה עובד?

[פלוני_אלמונית*]

_כמובן שהאשה היא אני.
צרת רבים נחמת טפשים?_
כמובן שהאשה היא אני! זו לא ממש נחמה, אבל לפחות אני לא לבד...
מסכימה עם טרה- אפשר לזהות את הטריגר- גם אצלי זו מחשבה מלחיצה על השתלשלות סדר היום, ובעיקר מלחיץ אותי שהדברים לא הולכים לפי התכנון שיש לי בראש. לפעמים אני מצליחה לעצור את ההתפרצות, אבל לרוב לא . עוזר לי מאד לראות את אבא שלהם מגיב במרוקאיות עצבנית- ואז אני מקבלת שיקוף לפרצוף... אח"כ אני הרבה יותר סבלנית ומכילה.

[מרוקאית_עצבנית*]

ניסיתי את השיטה של מותק.

"כל התחומים בחיי מעוררים בי שלוה ונוחות, יש לי כוחות ויכולת"

בהתחלה זה נשמע לי מתמיה , אבל נראה שזה עובד. אל תדאגו, אני עדיין מרוקאית

[טליה_אלמתן*]

בעלי נסע לחודש חפירות, אז חברה שלי באה לישון אצלי לילה אחד כדי לעזור לי.
קמתי בבוקר בהרגשה נהדרת שאני לא לבד, וגם, כמובן, בכוונה לא להפחיד את חברתי בהיכרות עם ה מרוקאית עצבנית שבתוכי.
היתה לי סבלנות אינסופית כמעט, לכל הילדים, כל אחד בתורו, וכולם ללא יוצא מין הכלל.
תקתקתי ארוחת בוקר פלוס אווירה טובה יוצאת מגדר הרגיל! איזה שינוי עושה אדם בוגר נוסף ליד אמא וילדיה! אין כמו חברה אנושית, כדי להפוך אותי לבת אנוש.
(ואז כשישבנו לאכול היא שואלת אותי: "את תמיד ככה בבוקר או שהיום קמת עצבנית? )

[ג'ינ_ג'ית*]

(ואז כשישבנו לאכול היא שואלת אותי: "את תמיד ככה בבוקר או שהיום קמת עצבנית? )

[אהבת_עולם*]

ואז כשישבנו לאכול היא שואלת אותי: "את תמיד ככה בבוקר או שהיום קמת עצבנית?
אוי. איזה מרגיז !

[תבשיל_קדרה*]

ואז כשישבנו לאכול היא שואלת אותי: "את תמיד ככה בבוקר או שהיום קמת עצבנית?

פרופורציה.

[יהללוך_מלאכים*]

ואז כשישבנו לאכול היא שואלת אותי: "את תמיד ככה בבוקר או שהיום קמת עצבנית?
זה הצחיק אותי
גם אני מרוקאית עצבנית, לא תמיד, עכשיו לא, לפני חצי שעה כן, וגם אתמול..
אבל עכשיו לא
(אבל נרגעת מהר)

[גם*]

אויש, צרת הרבים הזו אותי מאוד מנחמת....
אני חושבת שחלק מהעצבנות היא תחושת האחריותת שלנו, למשל כלפי פרוצדורות של ערב בבית. כשאני בבית אחר ולא טרודה בכל זה אני הרבה יותר זורמת וכיפית.

ואולי למישהו יש עצה:
ביתי המתבגרת מאוד מקפיצה אותי. יש לה ראש מלא בשטויות והיא עקשנית, אבל אני נכנסת איתה ראש בראש כמו פולניה עצבנית שזה נורא כמו מרוקאית עצבנית. איך לא לריב איתה סתם כי הסברתי לה 3 פעמים בשקט ובסבלנות ופעם הרביעית בצעקות (ונחשו מה, דווקא אז היא מבינה...)

[מרוקאית_עצבנית*]

היום המרוקאית חזרה.
נקעתי את הקרסול, פעמיים ברגליים שונות תוך חודש.
(אין לי עוד רגליים, אם חשבתם שאני מרוקאית מרבת רגלייים)
זה מעצבן. אני עצבנית.
אני עצבנית על אבא של הילדים שלי שכל דבר צריך לבקש ממנו בפרטי פרטים. כן, אני לא יכולה לדרוך על הרגל. אני לא יכולה גם לצלוע על הרגל, לדדות עליה, לנהוג איתה, לרקוע בה, לצעוד בה, ללכת לטיול, ללכת לצעדה, לעמוד.
אני לא יכולה ללכת לסופר
אני לא יכולה ללכת לגינה
אני לא יכולה ללכת לפארק
אני לא יכולה ללכת לשום מקום
אני יכולה רק לשכב ולצרוח.

ולא רק מכאבים.
מה זה בא לומר לי? יללתי לחברה שלי בטלפון. תוך מחשבה שאם אני אבין את המסר, אהיה פחות עצבנית.
לא יודעת, היא אמרה. אבל כדאי שתביני מהר את השיעור כי אחרת יאשפזו אותך או משהו.

יאשפזו.
זה גורם לי לחייך.
איזה כיף אם יאשפזו אותי. אני אשכב בבית חולים ורק יטפלו בי כל היום. לא אראה את הילדים או בעלי, ואשכב על המיטה, תוך שמגישים לי אוכל ושקט מסביב. נראה לי ממש קסום.
בעלי והחברה חושבים שזה קצת מוזר.
אולי את צריכה לנסו עלחופש לאיזה בית מלון?בעלי מציע. לא יודעת אם הוא באמת מתכוון לזה. אבל אני שוקלת את זה.

[טליה_אלמתן*]

מסר
שאת "נופלת מהרגליים"?
"כורעת תחת העומס"?
ואולי, כמוני, יש לך "גמישות יתר" בגוף, כמו גם באישיות?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שלום מרוקאית.

מכיוון שבחרת ניק שכזה, הזכרת לי בדיחה שקיבלתי במייל היום . אני מקווה שתקבלי את זה בחוש הומור הראוי (האישה שהכי אהבתי מחוץ לחוג המשפחה הייתה...מרוקאית).
אז הנה:

שלוש נשים ישבו במסעדה ופיטפטו. אמרה הפולניה: "מהיום אנחנו לא נהיה פראריות של הבעלים שלנו. מהיום הם יבשלו וינקו ויכינו אוכל ויסדרו את הבית".

אחרי שבועיים הן נפגשות שוב.

מספרת הפולניה: "ברגע שאברשקה הגיע הביתה אמרתי לו שאני לא מבשלת ולא מכבסת ולא מכינה אוכל. מהיום אתה תעשה את זה". ואז ביום הראשון הוא בישל ביום השני הוא כיבס וביום השלישי הוא ניקה את הבית פשוט שיגעון.


אמרה הרוסיה: "ברגע שגרגורי הגיע הביתה אמרתי לו אותו דבר
ואז ביום הראשון הוא הכין לנו ארוחה רומנטית, ביום השני כיבס וגיהץ וביום השלישי ניקה את כל הבית.... פשוט מדהים".


אמרה המרוקאית: "ברגע שז´וז´ו בא הביתה אמרתי לו אותו דבר ואז: ביום הראשון לא ראיתי אותו ביום השני גם לא ראיתי אותו וביום השלישי ירדה לי קצת הנפיחות מהעיניים אז ראיתי אותו מטושטש". (-:

[מרוקאית_עצבנית*]

אף אחד לא מתעסק עם מרוקאית אמיתית.
אין לי גמישות יתר בגוף. אני פשוט פתאום מתפרצת.

היום היה חבר אצל הילדים. משום מה זה עורר התנהגות חצוה וחוצת גבולות. האוכל על השולחן, פעם ראשונה , שניה ושלישית, הילדים לא באו. קראתי להם לשיחה, לא עזר.בסוף הם באו והתלוננו שהחביתה קרה. הרגשתי את החום באוזניים עולה ועולה....

החדר היה הפוף.
כל כך השתדלתי להיות רגועה . אבל יוצאות לי הצעקות. וגם שלא יוצאות אני מרגישה עצבנית.
לא יודעת אם אני תמיד בנויה לסבלנות הבלתי נלאית שיש צורך בה כשאתה הורה.
יש פעמים כמו היום שיצא לי:תסתמי את הפה! או עופי לי מהעיניים!! (זה לרב אחרי 8 בערב, שאז שומר נפשו ירחק)
(התשובה:תסתמי את!!)
אני לא מאמינה שאני מדברת ככה. כשיוצאות לי המילים מהפה אני בשוק מעצמי.
מצד שני אני מרגישה גמורה, שאין לי כבר סבלנות. נגמר לי המלאי, נסגרה החנות .

[מרוקאית_עצבנית*]

יאללה בלאגן! עדיין עצבנית.