מתי והאם לדרוש מילדים

לעיתים, מתעוררת בי השאלה האם העירסול האינסופי של ילדיי, אליו אני חותרת, זה באמת מה שעושה לילדי הבכור הכי טוב?

בעבר הייתי בלחץ לגבי 'התקדמות' ו'התפתחות' ילדיי בכל התחומים. בדיבור, בחברותיות, בהשתתפות, בגריבת גרביים, בלהגיד תודה ושלום, בלדעת צבעים, בלדעת הפכים, בלטפס על סולם, בלספר לי איך היה כשלא הייתי בסביבה (היום אני כמעט תמיד איתם), בלהנות,ועוד ועוד...
היום אני במקום אחר לגמריי (גם בזכות האתר). אני במקום של להתבונן, לאפשר, לערסל, לחבק, להיות שם כי כשאמא בסביבה החיים הם בעלי משמעות, לחיות את ההווה בלי שיקולי עתיד, לחייך, להכיל...

זה תחושה נהדרת וכולם הרבה יותר רגועים ושמחים.

בני הבכור (4.5) נשען עליי וזקוק לי. הוא רוצה שאני אאכיל אותו, אבחר בשבילו משחק, יגיד לו מה אני מעדיפה ועוד. ואני שואלת אולי העירסול הזה דווקא מנציח ומעמיק את המקום שבו הוא נמצא, מקום שגובל בטישטוש העצמי שלו, מקום של נסיגה, של היעלמות - דבר שהפוך למה שאני מנסה לאפשר והוא - ביטוי עצמי.

יכול להיות שזה בעצם הביטוי שלו, נכון להיום, ועליי להמשיך לערסל.
אני מתלבטת האם ייתכן שאני מזיקה לו?
אולי הוא צריך מעט דרישה, מעט דחיפה? וזאת רק במקומות שהוא מסוגל להם. למשל לאכול לבד.

אולי אפשר לשלב,מצד אחד לתת את העירסול והפינוק ומצד שני לעודד עצמאות.
לראות מה הוא באמת יכול בעצמו ולנסות ולהביא אותו לעשות זאת בלי עזרה,
הרי ברור שילד בן ארבע וחצי מסוגל לאכול ולהתלבש בעצמו.הוא נהנה שאת בשבילו,אם הוא ירגיש שאת בשבילו גם בלי לשרת אותו.הוא לא יזדקק לכך יותר.
אפשר לעודד גילויי עצמאות שונים בבית בעזרה בבישול,בכביסה,בקניות.
ועדיין לתת מקום לקירבה גדולה,לא להפחית מגע,חיבוקים גילויי אהבה,
זה שאני מתנהג כבוגר לא ממעיט את החום שקיבלתי עד עכשיו מאמא.

תודה ציפ ציף.
העיניין מורכב יותר. בני חי את החופש וחי את העצמאות. הוא חווה אותם כל הזמן.
נראה לי שהוא פשוט לא מעוניין בהם. הוא אפילו נרתע מהם.

עוד דבר, ברגע שאני מתלהבת, מעודדת, מדרבנת, ולעיתים רחוקות מאוד, אף דורשת
אני מרגישה את הרתיעה, במקרה הטוב, או הנסיגה, והצעד אחורה - במקרה הפחות טוב.
למשל, הוא חגר לבדו את חגורת הבטיחות באוט. שיקפתי לו את הכייף שבמסוגלות שבעצמאות.
מאז הוא לא חגר יותר והמשיך לבקש עזרה במיסכנות.
אחרי האוכל הוא מתעקש שהוא לא יכול לנגב את הפנים (את הידיים הוא יכול).
במקרים אלו הוא מבקש שאנגב לו אבל בלי מיסכנות.

נואשת באיך לגשת אליו...

אלמונית -
מסכימה עם ציפציף.
ובעיני גם ילד צריך ללמוד שהוא יכול.
לי יש שני ילדים [הגודלה בת 3 וחצי] ולפעמים גם כשהיא לא רוצה היא נאלצת לעשות דברים בעצמה כי אני עסוקה במשהו אחר או עם אחיה.
וגם אחהי הקטן [בן שנה וחצי בערך] עושה דברים לבד כשאני לא פנויה.
ואני לא חושבת שיש בזה רע..
להאכיל אותם למשל אני חושבת שמעולם לא האכלתי - לא רוצים לאכול - אל תאכלו. בעיה שלכם..
לא רוצים לשחק? לא צריך.. לי יש מה לעשות..
כמובן ששום דבר לא בקיצוניות והרבה פעמים אני משחקת איתם ועוזרת להם לבחור משחק אבל לא תמדי.
ובנושא האוכל - מצטערת אבל אצלי זו נקודה רגישה וזה ננושא שבאמת מתחנו בו גבולות ברורים ובגילאים צעירים. הם אוכלים לבד.
הם בד"כ מורידים לבד את הצלחת לכיור. הם מנגבים פנים וידיים, הגדולה שמגיעה לברז גם שוטפת לעצמה.

אני חושבת שמה שיש מסוגל לעשות לבד אין סיבה לעשות בשבילו באופן קבוע.

תודה POOH והתוספות.

רכשתי לעצמי אמונה חדשה לפיה:
הצבת גבולות בנושאים שהם לא "ייהרג-ובל-יעבור" (כמו חצית כביש וכדומה)

נושאת בחובה התנגדות, הם לא בני-קיימא ולפעמים גם מביאים תוצאה הפוכה.

כשהתעקשתי לא לגרוב לבני גרביים, או שיאסוף את המשחק לא הגענו לשום מקום.
מעניין שכאשר הנחתי לו לאורך תקופה, הוא אבא אליי יום בהיר אחד בצהלה שהוא גרב לבד.
אם לא הבהרתי אז רוב היום הוא עצמאי לחלוטין.
ולכן הדילמה: אם הילד מבקש ממני לעשות בשבילו דבר מה, סימן שהוא זקוק (גם עם זה ריגשי) ואם אתן לו את זה
אמלא חסר כלשהו. מאידך, אולי אני מונעת ממנו משהו ומנציחה, כמו שאמרתי למעלה, מקום אצלו של חדלות וחוסר ביטוי עצמי?

אני חושבת שתלוי מה..

גם אני נועלת לבת שלי לפעמים נעליים. לא כי היא לא יודעת לנעול לבד אלא כי היא רוצה פינוק.
כל זמן שברור לה שזה לא המצב הרגיל ורק הפעם היא רצתה פינוק/תמיכה/עזרה/לא משנה הניסוח - אז אין לי בעיה...
מה המינון של הפעם ב.. הזה?
לא יודעת..
משתנה..
תלוי בצרכים שלה ובאפשקרות שלי להיות פנויה לזה..

ולגבי הדילמה שהצגת:

_אם הילד מבקש ממני לעשות בשבילו דבר מה, סימן שהוא זקוק (גם עם זה ריגשי) ואם אתן לו את זה
אמלא חסר כלשהו_
מנסיוני עם ילדי זה לא תמיד נכון. לפחות אצל הילדים הפרטיים שלי - הרבה פעמים הם ביקשו/מבקשים ממני לעשות בשבילם מצשהו שהם יכולים לבד כי הם לא סומכים על יכולתם.
בהרבה מהפעמים בהן אני מסרבת לעזור/לעשות במקומם ומתעקשת שיעשו לבד הם בסוף גאים בעצמם ומנסים שוב ושוב כדי להוכיח לעצמם שהם אכן יכולים [למשל הקטן שלי כשלמד להתלבש ולהתפש לבד היה מתלבש ומתפשט כל היום כדי להתנסות בזה/להתאמן

בהרבה מהפעמים בהן אני מסרבת לעזור/לעשות במקומם ומתעקשת שיעשו לבד הם בסוף גאים בעצמם ומנסים שוב ושוב כדי להוכיח לעצמם שהם אכן יכולים
נשמע טוב.
האמת היא שניסיתי.
לדוגמה במקרה של החגורה התמהמתי לעזור לו (גם כי הייתי עסוקה בלחגור את הקטנים) ודירבנתי אותו לחגור לבד. פעם ללא הואיל ותגובתו הייתה תיסכול ומורת-רוח, ובפעם אחרת - יוצאת דופן - הוא הצליח.
ואני שואלת בדיוק ברגע הזה שהוא מבקש עזרה האם התעקשות מביאה טוב לטווח הארוך?
או שמא להיפך עזרה אינסופית עד לרגע שזה יבוא ממנו.
תודה

הרבה פעמים האפשרות הקלה ביותר עבור ילדי היא לקרוא: א מ א...זה מהיר, קל, נוח, לא דורש מאמץ. כשאני יודעת בוודאות שהם יכולים - אני מבקשת שינסו בעצמם.

_אם הילד מבקש ממני לעשות בשבילו דבר מה, סימן שהוא זקוק (גם עם זה ריגשי) ואם אתן לו את זה
אמלא חסר כלשהו_

היה לי ניסיון במצב ממש דומה עם ילדה בגן שעבדתי בו פעם. הפיתרון שהגעתי אליו אז, ועבד עם הילדה הזאת, היה שכשיכולתי הייתי עושה בשבילה את הדברים שהיא ביקשה, תוך כדי אמירה: אני עושה לך את זה לא כי את לא יכולה, אלא כי אני מרגשיה שאת צריכה קצת פינוק. את כבר גדולה ועצמאית, אבל לכל אחד מותר להתפנק לפעמים.

בדרך כלל זה היה גומר את העניין לאותו יום או לפחות לכמה שעות טובות, כלומר אח"כ היא היתה עושה דברים בעצמה, כי היא מילאה את החסך הרגשי. בימים יותר קשים זה היה נשמך כל היום. באמת היתה לה תקופה קשה - ההורים שלה התגרשו בצורה מכוערת מאוד.

מתוך הדף: כשהחס וחלילה הופך למציאות :

_הדת שלנו, דת ההורות הטובה, היא לא הרבה יותר מגירסה מחודשת של הפולניות של האמהות שלנו. אנחנו חשבנו שהמצאנו את ההורות המקריבה את עצמה על מזבח הילד אבל המציאות היא שהאמהות שלנו עשו דברים מאד דומים.
הנה קישור למאמר מענין שהופיע בדף פולניות כאן ועכשיו http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3180145,00.html
סיכום של המאמר: פולניה היא אישה שאסור לה אף פעם להביע אף צורך בצורה ישירה. היא חיה במערכת פנימית שלא מאפשרת לה להביע שום צורך, רגשי או גופני.
אנחנו בסך הכל כהורים בעלי יכולת מוגבלת לקבוע את העתיד של ילדינו. התוצאה הישירה מדת ההורות המוחלטת היא שאם לילד יש בעיה - אנחנו האשמים. לא משנה כמה השקענו ונתנו- ואין לי ספק שנתת מעל ומעבר, עד כלות._

כדאי לך לקרוא בדף הזה את ההקשר המקורי.

תשאלי את עצמך, איזה מסר את מעבירה לילד שלך, או יותר נכון, איזה דוגמא את נותנת לו בזה שאת מתמסרת אליו לחלוטין?
בהנחה שיום אחד הוא באמת ילמד להיות עצמאי, ובטוח שהוא ילמד בסוף להסתדר לבד, איך הוא יתנהג במערכות יחסים?
את לא חושבת שהוא עלול להתנהג במערכות היחסים שלו כשיגדל כמוך, בהתמסרות מלאה ובביטול עצמי?

אני מקווה שאני לא תקיפה מידי....
אני פשוט חושבת שהדרך הכי טובה שיש לנו כהורים ללמד את ילדנו איך להיות, זה ע"י דוגמא אישית.
לא משנה מה המסרים שננסה להעביר לילדנו, המסר שיקלט זה המסר שהם יראו.

עוד נקודה למחשבה (אולי קצת כואבת)

את מנסה להעביר לילד שלך מסר שהוא אהוב ומוגן,
אבל איך את מתנהגת כלפי עצמך? האם את אוהבת את עצמך כאשר את מבטלת את עצמך?

אני מקווה שלא פגעתי, אשמח להרחיב בנושא.

שליחה על ידי נרקיס* » 09 מאי 2007, 12:47

כשהייתי במצבים בכיוון הזה, תמיד עזר לי לבדוק עם עצמי, איך אני תופסת את העניין שמורכב לי (בכורי במקרה הספיציפי הזה).
בודקת עם עצמי- האם הוא "חזק" בעיניי? האם הוא יכול\מסוגל?
ממש מתחת לכל השכבות.
תבדקי עם עצמך, מה קורה שם...
נראה לי שעם הבכורים הכל יותר חזק... הם המורים הכי עוצמתיים שלנו.
הם המפגש הראשון עם כל שלב בצמיחה המשותפת, הם שסוללים ועוברים את הדרך ראשונים. ובכל שלב, מזמנים לנו את המפגש שלנו עם עצמנו, לראשונה. זה חזק מאוד.
במקביל לבדיקה שלי, אני מתחילה לנקות את עצמי מלשפוט, לבקר, לחנך, להיות דוגמא וכד'.
אני מנסה להיות שם באהבה.
עד כמה שאני מצליחה.

כדוגמא: אמא תגרבי לי...
אני חסרת סבלנות כבר, כועסת, מתוסכלת, דואגת, רוצה שכבר יהיה עצמאי וכו'...
מתחילה לנשום לעצמי ולעשות עבודה בה אני מזהה איזה רגשות עולים בי, מאיפה הם מוכרים לי וכד'.
מגדילה את ההסתכלות לטווח הרחוק, לאורך ולרוחב, באלכסונים, מגדילה את הסיטואציה.
לא מסתכלת שטוח, אלא עמוק. רואה את הילד שלי מעבר למקרה...
זה עוזר לי להוריד כעס, להרגע, לסמוך ולהיות במקום האוהב והנקי.
כשאת במקום האוהב והנקי מביקורת ושיפוט, תהיי בטוחה שעתידו של ילדיך בידיים טובות.
את כל זה גיליתי מתוך המון מקומות קשים, לא פתורים, ולא אוהבים, שהרגשתי רע לגביהם.
גיליתי מה שהיום נראה "שקוף", שהילדים שלי, הם שיקוף למה שאני. וכשמשהו תקוע, זו הזדמנות נפלאה בשבילי ללמוד על עצמי משהו...
ועל זה מגיעה להם רק אהבה ותודה.
מקווה שעזרתי במשהו.

תודה לך יעלי לה
התימלול הזה עשוי לעזור
מאמצת.

רעות וצליל
תודה לך על התגובה.
_את מנסה להעביר לילד שלך מסר שהוא אהוב ומוגן,
אבל איך את מתנהגת כלפי עצמך? האם את אוהבת את עצמך כאשר את מבטלת את עצמך?_

אני לא מבטלת את עצמי. אני עושה את זה בחדווה הכי גדולה שיש. אני הכי אוהבת את עצמי בעולם ברגעים אלו.
רגעי החסד האלו, הם הרגעים שרק אני כאמא יכולה למלא. ניתנה לי הזכות (וגם לקחתי אותה) להיות שם בשבילו.
אני לא עושה זאת מתוך הקרבה אלא מתוך בחירה, מתוך אהבה.מתוך פריבילגיה.

_תשאלי את עצמך, איזה מסר את מעבירה לילד שלך, או יותר נכון, איזה דוגמא את נותנת לו בזה שאת מתמסרת אליו לחלוטין?
בהנחה שיום אחד הוא באמת ילמד להיות עצמאי, ובטוח שהוא ילמד בסוף להסתדר לבד, איך הוא יתנהג במערכות יחסים?
את לא חושבת שהוא עלול להתנהג במערכות היחסים שלו כשיגדל כמוך, בהתמסרות מלאה ובביטול עצמי?_

אני מאמינה שההתמסרות הזו היא זו שתביא אותו להיות עצמאי בדרך הכי אמיתית ונכונה. מה רע בלהתמסר? היכולת הזו להתמסר היא נפלאה בעיני! אם קיבלת מסירות בתחילת חייך (אני קיבלתי) תוכל להעניק אותה הלאה בלב רחב. אילו לא חווית מסירות בתחילת חייך איך תוכל לדעת להיות מסור? כל-כך הרבה אנשים סובלים מחוסר יכולת לתת ולהתמסר ולהיות נאמנים וכו' וכו'...
ופה אני מתחברת בדיוק למה שאמרת לגבי הדוגמא האישית.

אני מאמינה שההתמסרות הזו היא זו שתביא אותו להיות עצמאי בדרך הכי אמיתית ונכונה

מסכימה מאוד. ומנסיוני- כשמגיע הזמן הנכון העצמאות מגיעה.

נרקיס,
את נפלאה
מתחברת לגמריי אלייך
בעצם מה שגיליתי באמצעות הכתיבה בדף זה, (ותודה לאתר ולמגיבים) הוא שלשאלה הראשונה שלי ברישא כבר ידעתי בפנים את התשובה ורק רציתי להתחזק בדרכי החדשה:

"לעיתים, מתעוררת בי השאלה האם העירסול האינסופי של ילדיי, אליו אני חותרת, זה באמת מה שעושה לילדי הבכור הכי טוב? "
כן, זה מה שעושה לו טוב!

התעקשות וכפיית רצוני רק מעכבת, סותמת, ועוצרת אותו.

כאשר בני מסרב לגרוב לבד גרב, ולא משנה מה הסיבה (קושי פיזי, עצלות, רצון להרגיש קטן, צורך בתשומת לב) אני לא מתעקשת איתו. אני מקבלת ומאפשרת. תגובות אלו הם אלו ששיחררו אותו שהצמיחו אותו...
וכמו שסיפרתי למעלה:
"הנחתי לו לאורך תקופה, הוא בא אליי יום בהיר אחד בצהלה שהוא גרב לבד." מתי שזה התאים לו. וזה בא ממנו ולא ממני.

והפרשנות הזו שלי של מצבים אלה כמצבים של חדלות "שגובלים בטישטוש העצמי שלו, מקום של נסיגה, של היעלמות" -
הם פרשנויות שלי. וכאן נרקיס, "המפגש שלי עם עצמי" כמו שאמרת. אולי אלו מצבים ששייכים לי, לעבר שלי, אותם אני רוצה למנוע מבני.

הוא רוצה שאני אאכיל אותו - אולי זה כי הוא רוצה פינוק מאמא/הוא עייף/חסר לו עכשיו תשומת לב
הוא רוצה שאני אבחר בשבילו משחק - אולי זה כי הוא רוצה שאמא תקום ותבוא איתו לחדר
הוא רוצה שאגיד לו מה אני מעדיפה - אולי זה תשומת לב/מעניין מה אמא חושבת/ אם היא תגיד לי אני אלמד לבטא את העדפותיי

ולכן, אהבה נקייה מביקורת ושיפוט (כמו שנרקיס אמרה) או במילים שלי "עירסול אינסופי" הן התגובות הבונות והנכונות עבור בני במצבים האלו.

תודה לך אישה שמחה

מה בעצם קורה?

_למשל, הוא חגר לבדו את חגורת הבטיחות באוט. שיקפתי לו את הכייף שבמסוגלות שבעצמאות.
מאז הוא לא חגר יותר והמשיך לבקש עזרה במיסכנות._
או

"הנחתי לו לאורך תקופה, הוא בא אליי יום בהיר אחד בצהלה שהוא גרב לבד." מתי שזה התאים לו. וזה בא ממנו ולא ממני.

אם הסיטואציה השניה קורת, והוא בזמן שלו כשמתאים לו, לוקח לעצמו את העצמאות בקצב שלו, אז זה מצויין.
אבל התיאור של הסיטואציה הראשונה קצת מטריד.
נראה שם שהוא מנסה לרצות אותך ע"י זה שהוא לא עצמאי, שהוא מנסה לרצות אותך ע"י תלות בך.
את צריכה לדעת מה נכון.
האם יש מצידו רצון/ מוטיבציה/ ענין בלפתח עצמאות או לא.

שליחה על ידי נרקיס* » 09 מאי 2007, 16:51

_נרקיס,
את נפלאה
מתחברת לגמריי אלייך_
וזה מה שגם אני הרגשתי כשקראתי אותך...

רעות וצליל,

נכון להיום הוא לא חוגר לבד ואני מקבלת וחוגרת באהבה.
לעיתים הוא גרב לבד ולעיתים הוא ביקש עזרה. (מפאת הקיץ לא נתקלנו בגריבת גרביים כבר תקופת מה).

נראה שם שהוא מנסה לרצות אותך ע"י זה שהוא לא עצמאי, שהוא מנסה לרצות אותך ע"י תלות בך.
יכול להיות שאת צודקת.

האם יש מצידו רצון/ מוטיבציה/ ענין בלפתח עצמאות או לא.
יש לו מוטבציה נמוכה לפתח עצמאות

שרון _ס,
תופשת את עצמי משבחת אותם על משהו שעשו מתוך כך שהעשיה העצמית שלהם תחסוך לי עבודה בעתיד (ולפעמים גם אומרת במפורש - אז מעכשיו והלאה..) ולא מתוך גאווה בהישג העכשווי שלהם, והתגובה שלהם היא אכזבה ו"כיבוי" מיידיים. מאוד מנסה להמנע מזה.

ממש כך,
זו הייתה טעות להתלהב כל-כך
פשוט כיביתי אותו
נראה לי שאני מכבה אותו גם בסיטואציות אחרות
איך שולטים בזה?

ועוד,
מורה חכמה אמרה לי פעם שהילד הראשון משקף לנו את עצמנו, ולכן כל כך קשה וכואב לפעמים להיות אתו- כי אנחנו מזדהים אתו, כי הוא מעלה בנו בעוצמה את הילד/ה שהיינו, והזכרון המוחשי הזה מכאיב מאוד לפעמים, כי בילדות שלנו היה הרבה כאב (רונית סלע)
איך מתמודדים עם זה?

שרון ס,
תודה
התובנות שלך מתאימות לי.

אני רוצה לסייג:
מצב של "יש לך את כל החופש שבעולם לבחור... אבל מתוך 2 אופציות." - הוא מצב של חופש מדומה ונשלט.
יש כאן מסר כפול. וזה בעצם לא לאפשר חופש, זה אפילו צמצום. וזה עשוי לעורר התנגדות.

כדי לאפשר חופש-אמיתי-לבחור יש:

לבדוק שהנסיבות מתאימות (כמו שאמרת: לוודא אם את ממהרת מאוד לצאת - זה לא זמן טוב לשאול אם הוא רוצה לחגור לבד.).
לשדר את החופש, בהינתן שהוא יודע שיש לחגור לפני שמתחילים ליסוע.

האכזבה שלך מחוסר העצמאות שלו יכולה להזין אצלו עוד ועוד חוסר עצמאות
זה בדיוק מה שקרה
ולכן אני מתחזקת בדרכי החדשה:
לאפשר, לערסל.
עדיף עצמאות אמיתית וטבעית על עצמאות כפויה.

שליחה על ידי גל_ים* » 10 מאי 2007, 08:36

לדעתי את קוראת את הבן שלך היטב.
מהניסיון שלי עם הבכור, שרק בשנה האחרונה התחיל, למשל, להתלבש לבד (והוא כמעט בן שש), זה רק עניין של זמן ומוכנות. זאת בהנחה שאין בעיה התפתחותית כלשהיא (כשגם זה עניין שנתון לפרשנות לפעמים). אצלינו היו תקופות שאנחנו שידרנו לו ציפיה מסויימת וזה היה מקום לא טוב לכל הצדדים. כשהרפנו, כפי שאת סיפרת עם הגרביים, זה הגיע. זה מצחיק, כמה בקרים הוא מתלבש לבד ופתאום אתה קולט ש... הי, הוא מתלבש לבד.
השיעור שלי בהקשר הזה, וגם בהיבט הרחב יותר של ההתפתחות של הילד שלי שהיתה (ועודנה) מאוד לא סטנדרטית, הוא שכל ילד הוא עולם מלא ושונה. זו נשמעת קלישאה, אבל זה לא טריויאלי בעולם הזה ששם אותנו בקופסאות ומודד אותנו השכם והערב.

גל ים
תודה

בהנחה שאין בעיה התפתחותית כלשהיא (כשגם זה עניין שנתון לפרשנות לפעמים).
מאד להזהר. במקרה של בעיה התפתחותית הנזק עלול להיות בלתי הפיך. כלומר, אם לא תופסים בזמן שיש כאן בעייה אמיתית, שמוכרחים עזרה דחופה, אחר כך צאוחר מידי

שליחה על ידי גל_ים* » 10 מאי 2007, 10:49

מאד להזהר. במקרה של בעיה התפתחותית הנזק עלול להיות בלתי הפיך. כלומר, אם לא תופסים בזמן שיש כאן בעייה אמיתית, שמוכרחים עזרה דחופה, אחר כך צאוחר מידי
זה נכון לשני הכיוונים. לפעמים התיוג כחריג וההתייחסות לילד כאל שונה או כאילו משהו אצלו "לא בסדר" עלולים לעשות נזק גדול ובלתי הפיך. אבל אני לא רוצה כ"כ לפתח את זה כי זה לא נראה לי רלוונטי לדף הספציפי הזה.

שליחה על ידי נרקיס* » 10 מאי 2007, 11:29

לזהות מתי אנחנו עושים מניפולציות כדי לשלוט בסביבה שלנו...
גם את זה כדאי לנקות.

_ממש כך,
זו הייתה טעות להתלהב כל-כך
פשוט כיביתי אותו
נראה לי שאני מכבה אותו גם בסיטואציות אחרות
איך שולטים בזה?_

קוראים לזה מניפולציה. וזה באמת ממקום של שליטה...
אז התשובה לדעתי היא פשוט לא לשלוט בזה. לשחרר, ולהתחיל מסע אמיתי ואוטנטי בקשר ובתקשורת עם הילדים האהובים שלנו.

מאד להזהר. במקרה של בעיה התפתחותית הנזק עלול להיות בלתי הפיך. כלומר, אם לא תופסים בזמן שיש כאן בעייה אמיתית, שמוכרחים עזרה דחופה, אחר כך מאוחר מידי
למה בדיוק הכוונה?
בלתי הפיך? רק המוות הוא בלתי הפיך,
איזה עזרה דחופה יכולה בדיוק להואיל? מרפאה בעיסוק שתציל את הילד מאבדון ובדחיפות? פסיכולוגית שתכיר את הילד הרבה יותר טוב מהוריו? אנטיביוטיקה? (סליחה על הציניות) (ראו תגובותיי בדף סירבול וכובד תנועה אצל ילדים, בניק ניים: אלמוני פלונית)
מאוחר מידי למה? להיכנס לאוניברסיטה?

נרקיס,
תודה לך.
לא הבנתי את תגובתך אולי בגלל שמשהו נמחק כאן?
למה התכוונת שכתבת מניפולציה?
את יכולה להסביר שוב?

אז התשובה לדעתי היא פשוט לא לשלוט בזה. לשחרר, ולהתחיל מסע אמיתי ואוטנטי בקשר ובתקשורת עם הילדים האהובים שלנו.
את זה הבנתי
במקום להתעסק בהלכאה עצמית, אז פשוט להשתחרר.

הבעיה היא שזה לא כ"כ פשוט כי זה מקום של חולשה. ולראייה הצורך שלי בפתיחת הדף הזה.
ושוב אני מצטטת משפט שהזדהתי איתו:
"מורה חכמה אמרה לי פעם שהילד הראשון משקף לנו את עצמנו, ולכן כל כך קשה וכואב לפעמים להיות אתו- כי אנחנו מזדהים אתו, כי הוא מעלה בנו בעוצמה את הילד/ה שהיינו, והזכרון המוחשי הזה מכאיב מאוד לפעמים, כי בילדות שלנו היה הרבה כאב" (רונית סלע)

שליחה על ידי נרקיס* » 10 מאי 2007, 16:12

הבעיה היא שזה לא כ"כ פשוט כי זה מקום של חולשה. ולראייה הצורך שלי בפתיחת הדף הזה.
בוודאי. גם לי זה ממש לא פשוט. אם חשבת לרגע אחרת...
נפלא שפתחת את הדף הזה. הוא מאוד עוזר לי לחדד ולראות בבהירות עוד פן בחיים שלי.
כמו רוב האתר הזה...

למה התכוונת כשכתבת מניפולציה?
התכוונתי לכך שכאשר בתגובה שלנו יש רצונות שלא קשורים לחוויה הנקיה של הילד, הוא מרגיש את זה כמשהו מכביד.
נשמע לי מהתיאורים שלך שאת מגדלת את ילדייך מתוך רצון לתת להם חופש שמאפשר להם להיות קשובים לעצמם.
מתוך אותה יכולת להיות קשוב לעצמו, מרגיש לי שהוא יודע שאין לכם את אותה הכוונה, ולכן הוא לא מעוניין שתעודדי את הכיוונים שאליהם לא התכוון.
אמשיך מתוך הדוגמא שלך:
_למשל, הוא חגר לבדו את חגורת הבטיחות באוטו. שיקפתי לו את הכייף שבמסוגלות שבעצמאות.
מאז הוא לא חגר יותר והמשיך לבקש עזרה במיסכנות._
הוא חגר את חגורת האוטו מתוך רצון חופשי שלו שנבע אולי מסקרנות, אולי מרצון לנסות להיות עצמאי ואולי מיליון סיבות אחרות שלא קשורות אלייך.
השיקוף הזה שאנחנו עושות, למה הוא בעצם?
מה יושב מתחתיו?
אצלי במקרה כזה אני יכולה לתאר שיושב רצון להוריד מעצמי דאגה מפני התלות שלו, רצון להיות גאה בהישגים של הילד המוצלח שלי, רצון ליותר יעילות וקלילות סביב הכניסה והיציאה מהרכב ועוד ועוד...
ברגישות המדהימה שלו, אני חושבת שהוא שומע את כל הציפיות האלה, מתוך השיקוף שלך.
אם כיף לו להחגר זה לא מאותן סיבות ששיקפת לו.
לכן אני משתמשת במילה מניפולציה, כי יש כאן לחץ סמוי להרגשתי, להתנהגות מסויימת שנובעת מהצרכים שלך כאמא ולא מהצרכים שלו כילד. את כאילו מלבישה עליו משהו ללא רצונו.

יש משהו במשפט הזה:
מאז הוא לא חגר יותר והמשיך לבקש עזרה במיסכנות.
שמבקש איזה בירור בעיני... (אבל כמובן את יודעת.)
במידה ואת מרגישה שזו התנהגות שמוכרת לך ממנו, אז נראה לי טוב לברר-
למה הוא מבקש במיסכנות לדעתך?
מה הרווח שלו לדעתך בלהרגיש מסכן?
האם את מרגישה שהוא מסכן?
האם זו התנהגות שחוזרת על עצמה המסכנות הזו?

כשבני חגר את החוגרה רציתי להבליט לו שהוא מסוגל, חשבתי שכך אעודד את המוטיבציה שלו.
כי יש דברים, שהוא באמת לא מסוגל עדיין לעשות, שמתסכלים אותו ולכן הוא נרתע מלנסות לעשותם.
ולעומתם, יש דברים שהוא מסוגל לעשות, אך נרתע מלנסות לעשותם או מנסה רק קצת, בגלל פחד מכישלון.
כך היה לפני שחגר לבד. אני יודעת שתקופה ארוכה הוא ידע לחגור.

איפה המניפולציה כאן?
אולי הלבשתי עליו את הרצון שלי שינסה לעשות דברים
והוא לא מעוניין בעידוד מעין זה.
הוא רוצה לעשות דברים שהם טהורים שלו ולא כתוצאה מרצון שלי?
וכך גזלתי ממנו את המקום שלו, קילקלתי לו את חוייתו תהא סיבתה אשר תהא?
לזה ההתכונת, נרקיס?

נראה לי שלא זה העיניין.
השאלות הבאות שלך לגבי המיסכנות מביאות אותי למקום מדויק יותר:

אולי הוא קורא את החולשה שלי ברגעים האלה.
הוא מרגיש שאני מייחסת לו "אוי, מסכן שלי, אתה חווה תיסכול? אני יודעת שאתה רוצה אך לא מסוגל"
ואז הוא מתגייס לספק לי את המיסכנות שייחסתי לו ברגישותו הרבה כלפיי.

אמא, מה את מוציאה אותי מהמיסכנות שמזינה את שניינו ושייכת רק לשניינו
אם אצליח מעתה ואילך לחגור חגורת בטיחות לבד לא אוכל עוד לרצות אותך ולספק לך את המיסכנות שלנו.

וחוצמזה, אם הצלחתי לחגור לבד, זה אומר שאני מסוגל לעשות עוד דברים ואז נאבד את המיסכנות שאנו צורכים ביחד בעוד תחומים. לא מוכן. טוב לי לרבוץ במיסכנות המשותפת. ובנוסף, מה יהיה לגבי הדברים שאני עדיין לא מסוגל לעשות? אני יאבד אותך שם?

ולכן, אני חושבת שהוא צריך עדיין עירסול. זה הפתרון שלי.
אבל עירסול שלא מונע את חווית התיסכול שלו. עירסול שלא מנסה לחפות עליו
ואת זה אני לא יודעת לעשות
אני מנסה להגן עליו מתיסכולים
תודה

_ולכן, אני חושבת שהוא צריך עדיין עירסול. זה הפתרון שלי.
אבל עירסול שלא מונע את חווית התיסכול שלו. עירסול שלא מנסה לחפות עליו
ואת זה אני לא יודעת לעשות
אני מנסה להגן עליו מתיסכולים_
אני חושבת שאת קוראת אותו נכון, ומגיבה אליו נכון, כשאת לא חושבת פתאום שאת טועה ומנסה לשנות את אופייך...
בסך הכל בן ארבע, וכבר האח הבכור.
וודאי שהוא רוצה אישור מתמיד לכך שגם הוא "ילד" ושגם לו את תדאגי. שגם בו את תטפלי. הרי בקטנים את בטח מטפלת.

את חוויות התיסכול רצוי להכיל. כלומר, לנשום עמוק, לא להכניס פנימה את התיסכול שלו, לקבל את זה שזה שלב בגיל הזה, שמתקשים. עידוד עדין בלי שום מניפולציה, סבלנות, הרבה חום.
אני בעד לעזור לילד כזה כל פעם שהוא מבקש.
כבר ראית שהתנגדות לצורך שלו רק מחזקת את הצורך, ושהרפייה מההתנגדות מאפשרת לו מקום להיות עצמאי.
להגן עליו מתיסכולים אי אפשר, ואין צורך.
אפשר להגן עליו מתיסכולים שנגרמים ממניפולציות, לחץ ושתלטנות שלך (-;
אי אפשר להגן עליו מתיסכולים שנגרמים פשוט מהחיים. אז מקבלים אותם, ואומרים מה לעשות, ככה זה. נתקענו בפקק בכביש החוף, נו, מה לעשות. הגענו לחנות לקנות משהו שרצינו במיוחד - ובדיוק נגמר להם. נסענו ואיחרנו. כל מיני תיסכולים יש בחיים.

בשמת א,
את מדהימה
מתחברת לדברייך
תודה
רק שזה קשה לי ליישום
הנטייה הטבעית שלי הלא-בונה והשתלטנית היא לחפות עליו מפני תיסכולים

הנה לפניכם סיפור הסולם.

בני לא טיפס על סולם עד גיל 3 וקצת. (תרח זקן).
או, לחלופין, בצורה פוזיטיבית, בני טיפס על סולם בגיל 3 וקצת.

ידעתי שזה יעשה לו מאוד טוב מבחינת הביטחון העצמי ויתרום לקידום שלו בתחומים אחרים.

בהתחלה, בתקופת הטיפולים - תקופה בה חשבתי שאני כאמא חייבת להשקיע בו את טובי המטפלים כדי שהוא יצליח לטפס - נסענו אף בגשם זלעפות כשאני בהריון מתקדם לקצה הארץ כדי לקבל את הטיפול שיביא לציון גואל.

בתקופת הצינון - תקופה בה התעייפתי והתחלתי לפקפק בקשר שבין התפתחות בני לטיפול ע"י המטפל - הפסקנו טיפולים והתחלנו להכיר הרבה סולמות. המצאתי כל מיני דרכים כדי לדרבן אותו ולשכנע אותו כדי שיעלה. כי זה לא בא ממנו לבד ורציתי כבר שהוא ילמד לטפס או לפחות ינסה. קודם כל לימדתי אותו, אח"כ טיפסתי בעצמי (דוגמא אישית) ואח"כ שמתי לו את הפלאפון/כדור/מפתחות למעלה כדי שינסה להגיע אליהם. הפעלתי עליו את לחץ אחותו הקטנה שכבר ידעה לטפס. "תראה הנה אחותך כבר למעלה" (דבר נוראי כשלעצמו). ואכן הוא למד וטיפס. איזו שמחה הציפה את חיי? סוף כל סוף הוא טיפס ואני הייתי שם איתו ועזרתי לו.

ידעתי שחשוב שהוא ימשיך והתאמן בלטפס. המשכתי לדרבן אותו. זה גזל ממני הרבה משאבים. והוא סבל. הוא חש שאני לא מרוצה מספיק. הטיפוס היה לעול.

בתקופה הנוכחית - תקופת "הלהניח", תקופת הלקבל תקופת הלערסל - אני לא לחוצה, אני לא מאיצה.לא מציעה. אבל מאפשרת סולמות. כלומר, אנו הולכים לגני-שעשועים. "המון" זמן הוא לא טיפס. ואני נאבקתי עם הלהאיץ. בהתחלה התאפקתי בכוח ואח"כ באמת נרגעתי. שיחררתי. האמנתי בו כפי שהוא. פשוט הנחתי לו.
ולפתע אתמול בבוקר,עת שיחקנו עם חברים בחורשת אקליפטוס מדהימה,
הוא טיפס על סולם מסולסל (דבר שלא עשה עד אז). זה בא ממנו. לא הצעתי לו אפילו.
זה הישג אמיתי. טבעי. בונה. זו שמחה אמיתית.

הוא טיפס
שמחה אמיתית

איזה יופי !!!
שמחה אמיתית !!!

סוף מעגל,
תודה.

רציתי להוסיף שבמקרה עם הסולם, בניגוד למקרה עם החגורה, לא התלהבתי בפניו.
למדתי בעזרת הכותבים כאן (ובעזרתי כמובן)
שההתלהבות הזו שלי "מכבה" אותו ומשליכה עליו בעיות שלי.
שיחררתי אותו, נתתי לו להצליח בלי השליטה שלי והמניפולציה שלי (כפי שזה הוגדר למעלה)
זה הכי אמיתי.
עוד אוסיף, שהנכוחות שלי באזור איפשרה את האווירה היא נסכה עליו בטחון, הפעימה שם חיים.

וזו דעתי :

לא לדרוש .
לא האם ולא מתי .
הילד הוא ילד , הוא בא לעולם הזה למטרות שנשגבות מההורה שלו לדעת אותן בגיל רך.
וגם כשיתחיל את ב"יס(בתיקווה שלא יתחיל , אם אתם בקטע של לחינוך ביתי ),אין לאף אחד זכות לפנטז שיהיה ע"וד או מהנדס.

אז לשחרר אותו.
מה שהוא ידע לעשות הוא יעשה ויעשה נפלא ,הוא במילא מכוון לשם.
ומה שלא בדרך שלו , בשביל מי ומה ?

ואז יש קאץ'.
כי אני צריכה .
ולא ,לא בשביל שאני ארגיש שאני האמא של הילד הגאון הזה.ממקום הרבה יותר הגיוני.
ממקום שאני חושבת שאני רוצה שיהיה קצת סדר יום וקצת סדר בבית , שיטפל קצת בעצמו.זה בסדר שיבקש עזרה , אבל לא שיהיה צריך לרדוף אחריו.

וגם פה , אין מה לדרוש ממנו,כי ההימור שלי , שאם שנינו היינו קצת יותר מאופסים בינינו על סדר יום ושיטה , הילדים היו משתלבים בזה בלי שום בעיה.

(אני שמחה על הדף הזה שנפתח פה ואני מעלה את העינין הפרטי שלי שאולי לא משתלב ובכלל לא מזכיר את העינין שלך , אלמונית )

אילה בשדה הדגן,
אני מסכימה איתך.

וגם פה , אין מה לדרוש ממנו,כי ההימור שלי , שאם שנינו היינו קצת יותר מאופסים בינינו על סדר יום ושיטה , הילדים היו משתלבים בזה בלי שום בעיה.
לא מאופסים כי אם שלמים עם עצמנו ומשדרים זאת לילדים.
אפשר להיות שלם גם אם לא מאופסים בדיוק על סדר יום.
השדר הזה של של שלמות (גם אם הספק קיים) מסדר הכל לילדים.

7 אעלה פה את הסוגיה הבאה:

שלשום חברה שלי אמרה לי שאם לא היו דורשים ממנה ללכת לביה"ס היא לא הייתה מגיעה לתואר שני. ועל כך היא מודה.
לא ידעתי מה לענות לה.

זו מחשבה שאני מתחבטת בה הרבה:
אם לא היו מצפים ממני ללכת לחוג בלט - לא הייתי רוקדת. ואני שמחה שרקדתי.
אם לא היו מצפים ממני לסיים בגרויות וללמוד - אני לא בטוחה שאף אני הייתי מגיעה לתואר שני. לא בטוחה שאני שמחה עם זה.
ולכן אני שוב חוזרת לשאלה שלי:
מתי והאם לדרוש מילדים?

אם לא היו מצפים ממני ללכת לחוג בלט - לא הייתי רוקדת. ואני שמחה שרקדתי.
יש לי ילדה שהלכה לחוג בלט במשך חצי שנה והפסיקה.
יש לי ילד שלא הלך לחוג בלט.
יש לי ילדה שעוד צעירה מדי לחוגים.
שלושתם רוקדים כל היום.

שלשום חברה שלי אמרה לי שאם לא היו דורשים ממנה ללכת לביה"ס היא לא הייתה מגיעה לתואר שני. ועל כך היא מודה.
לא קראתי את כל הדף ואולי כבר אמרו את זה קודם...
רובנו גדלנו כך שרוב מה שאנחנו עושים הוא כי צריך, כי אמרו, כי חשבו, כי ציוו או דרשו. כך גדלנו ולזה הורגלנו ואין לנו אמונה שאפשר גם אחרת. אפשר!
ואם היא לא היתה עושה תואר, אולי היא היתה היום עושה משהו אחר ומודה עליו ?
האם, האם ? איך בכלל אפשר לענות על שאלות כאלו ? אם לא עשית כך אז... מה אז? מי יודע מה היה יכול להיות אם היא היתה נשארת בבית ולומדת רק מה שבא לה? אפשר בכלל לבדוק את זה?
האם זה רלוונטי ? את מרגישה צורך לדרוש משהו? תבדקי את עצמך , למה ? למה הוא חייב את זה, ואת מה זה משרת? את הפחדים שלך, או את הצרכים שלו היום, או את הצרכים שלו בעוד 20 שנה....?

אני ממש לא אומרת לא לדרוש כלום, וודאי שישנם דברים שאני דורשת מבת 4 אבל אלו קשורים רק ליכולות שלה היום, אני לא מתערבת בבחירות שלה מה לעשות "בזמנה הפנוי" (משתדלת

) אם היא "נתקעת" אפשר להציע הצעות - ועדיין לתת אפשרות לבחור. זה מאוד שונה מלדרוש.

תבשיל קדרה,
תודה על ההארה.

כנראה שהיה לי טוב בבלט. (11 שנים של לימודים אינטנסיביים בוקר, אחה"צ וערב)
עם זאת, בתחילת הדרך (וגם בהמשך) היו לי משברים, ואמא שלי המשיכה לדחוף אותי.
בגיל 8, המורה שילה, העירה לי בדרכה הקולנית, ותיקנה לי את הפלייה או את הרלווה.
כשאמא החזירה אותי הבייתה בכיתי בפניה ששילה צעקה עליי.
אמא שלי ענתה:
"היא העירה לך כי איכפת לה ממך, כי את שווה את ההערה, כי היא רצתה לשפר אותך, מה את מעדיפה שהיא לא תתייחס אלייך בכלל?"
פחדתי לבוא לשיעור הבא
אבל בכל זאת הלכתי
כי אמא שלי דחפה אותי
ואני מודה לה.
זה לימד אותי להתמיד, להאמין בעצמי, לא לפחד, לשאוף, להתקדם, להנות. ועוד הרבה דברים שעיצבו את מי שאני.

נראה לי שהמילים לדרוש מילד לצפות מילד הן חד-צדדיות.
לעומתן, לנסות-לשכנע, להציע, לאפשר - הן טובות יותר.

כי א. הן מאפשרות לנו כאמהות לכוון .
ב. הן מאפשרות לילד גם מקום.לגיטימציה.

הקיצוניות השנייה היא לעודד אוזלת-יד. קצת קשה אז בוא נברח. זה משדר לילד שאימו לא מאמינה ביכולותיו.

קשה למצוא את האיזון הזה בין לתת לילד לבחור לבין לכוון ולהשפיע.
מתי דחיפה עושה טוב לילד ומתי היא עלולה לפגוע בו?

כשאמא שלי דחפה אותי לריקוד, למרות הלחץ,
זה עשה לי ממש טוב ועיצב את השאפתנות שלי, האמונה שלי בעצמי, והיכולת להתמודד.

נועה בר,
כתבתי את הדברים שלי למעלה לפני שראיתי את תגובתיך.
מודה לך.
שמחה שיש אנשים שמדברים בשפה שלי, כי לאחרונה ובמיוחד מאז היציאה לחינוך בייתי (מאוגוסט) זה נדיר.

שליחה על ידי נרקיס* » 12 מאי 2007, 11:52

נועה בר
רובנו גדלנו כך שרוב מה שאנחנו עושים הוא כי צריך, כי אמרו, כי חשבו, כי ציוו או דרשו. כך גדלנו ולזה הורגלנו ואין לנו אמונה שאפשר גם אחרת. אפשר!
אני כל כך מסכימה איתך.
אפשר אחרת.
והאפשר אחרת שהעלית כל כך חשוב בעיני...
בשבילי הוא ההקשבה לקול שלנו, ולא של האחרים בסביבה שלנו...
אני עברתי בשנים האחרונות מסע שלם ואינטנסיבי מאוד בחיפוש אחרי הקול הזה שלי, לקח לי כל כך הרבה לנקות את כל ה כי צריך, כי אמרו, כי חשבו, כי ציוו או דרשו...
עשיתי בגרויות, ותואר, וניסיתי מאוד לרצות ולהיות מוצלחת, להגיד שאני רוצה לשים את הילדות שלי במסגרת, ולא לזהות שהלב שלי לגמרי לא בסיפור הזה, לנסות להקים בית ספר דמוקרטי, לנהל את ההקמה שלו, לעבור דירה לנסות לשים את הבנות בדמוקרטי קיים, לנסות לצאת לעבוד לידן, וכל הזמן לא להיות רגועה, שלמה עם עצמי...
כולם מסביב הביעו הערכה ותמיכה מאוד גדולה, אבל במקביל יצאו לי פריחות בעור, הייתי מותשת, לא ידעתי מה אני רוצה, הזוגיות שלי עמדה תחת המון לחץ ועוד...ועוד...
לא אמשיך להלאות אותך בקו"ח שלי,
רק כשמאוד סבלתי, יכולתי להבין מה אני רוצה. זה היה כל כך קל, ופשוט וכל הזמן ידעתי את זה הרי... אבל היה קושי גדול מצידי להקשיב לעצמי...
חוץ מתקופה של חמישה חודשים, שהיו ממש מתנה, הבנות שלי תמיד היו בחינוך הביתי, יחד איתי. גם במסגרת שהקמתי וניהלתי, הן היו שם איתי.
אם לא ברור איך כל זה קשור אלייך עדיין אז:
האושר והשמחה, השלמות והקבלה, השקט והטוב הגיעו אל חיי רק כשהייתי מסוגלת לזהות את הקול שלי, ולסנן את כל הציפיות שבקעו מהקולות מסביב.
שלשום היה כנס עשרים שנה לדמוקרטי בחדרה, כל הבוגרים, ביניהם אני הגענו והייתי כל כך שלמה ושלווה סביב התשובה לשאלה: מה אני עושה בחיים שלי?
אני אמא. אני בחינוך הביתי.
לא צריכה להוכיח דבר. אני יודעת מה טוב לי. מה טוב למשפחה שלי.
כך אני מאחלת שהילדים שלי יגדלו, ובכלל כך ילדים רוצים לגדול בעיני. מתוך הקשבה. מתוך להיות בהווה.
בלי שיבלבלו אותם במניפולציות, בדרישות, באכזבות בעידודים וכיוב'.

נועה בר,
ואת מה זה משרת? את הפחדים שלך, או את הצרכים שלו היום
קשה להפריד. חשוב להפריד.

או את הצרכים שלו בעוד 20 שנה....?
זה עוד משהו שלמדתי.
ההווה הוא שחשוב. ולו רק מהסיבה שאי-אפשר לשלוט על ההתרחשויות העתידיות.
כלומר, אם בהתנהגות בהווה לוקחים בחשבון את שיקולי העתיד מגיעים להחלטות שמתאימות למציאות עתידית צפויה מסוימת.
ומה אם בסוף היא שונה מהתסריט שציפינו לו?
הלא החיים הם דינמיים.
לא חבל שלא ניקח את ההחלטות המדויקות למציאות העכשווית - היא וודאית והעתיד הרי אינו ידוע.

נרקיס,
רק כשמאוד סבלתי, יכולתי להבין מה אני רוצה.
מזדהה איתך.
יש לחבק תיסכולים הם הכי מצמיחים. והחיבוק, והקבלה מאפשרים צמיחה.
גם את התיסכולים שלנו וגם את התיסכולים של ילדנו.

אבל היה קושי גדול מצידי להקשיב לעצמי...
בין היתר כתוצאה מהדרישה והציווי של ההורים.
הורים צריכים להקשיב לצרכי הילד, לאפשר לו את שלו, אחרת יהיה לו הרבה יותר קשה להקשיב לעצמו.

_מה אני עושה בחיים שלי?
אני אמא. אני בחינוך הביתי.
לא צריכה להוכיח דבר. אני יודעת מה טוב לי. מה טוב למשפחה שלי._
מזדהה עם כל מילה.
הביטחון הזה, השקט הזה, הוודאות הזו - כל אלה הם האמת. הם האושר.

למה בדיוק הכוונה?
תקראי את תמי גלילי בדף שלה ובעוד דפים בהם היא מסבירה למה חשוב לאבחן בעייה ולטפל. תאמיני לי שהיא מסבירה את זה הרבה יותר טוב ממני.

_פחדתי לבוא לשיעור הבא
אבל בכל זאת הלכתי
כי אמא שלי דחפה אותי
ואני מודה לה.
זה לימד אותי להתמיד, להאמין בעצמי, לא לפחד, לשאוף, להתקדם, להנות. ועוד הרבה דברים שעיצבו את מי שאני._
אולי היא עודדה אותך ולא דחפה? מצטערת שאני מתעכבת על סמנטיקה, זה מאוד לא אופייני לי

פשוט קשה לי להאמין שלדחוף מישהו (פעולה עם כוח) יכול לפתח כ"כ הרבה תכונות חיוביות, כנראה שהיה לך טוב שם ומזל שהמורה הספציפית הזו לא היתה גרועה יותר ולא הצליחה להרוס אצלך את הרצון לרקוד, כאן העידוד של אימא תרם לך. מזל.

_הקיצוניות השנייה היא לעודד אוזלת-יד. קצת קשה אז בוא נברח. זה משדר לילד שאימו לא מאמינה ביכולותיו.
קשה למצוא את האיזון הזה בין לתת לילד לבחור לבין לכוון ולהשפיע.
מתי דחיפה עושה טוב לילד ומתי היא עלולה לפגוע בו?_
"דחיפה במקומות הנכונים" יש אימרה כזו ולא סתם. אני חושבת שעידוד זו המילה המתאימה. כשאת יודעת שהילד רוצה אבל חושש את מעודדת. אם הוא בכל זאת מוותר את נותנת לו להגיע לזה בזמנו. את זוכרת שהוא רצה, וויתר וזה יושב לך בראש, ברור, את אימא שלו. אם הוא וויתר ולא חוזר לאותו מקום, גם לא בווריאציה דומה, אחרי זמן מה סביר להניח שתידלק לך נורה אדומה ותישארי רגישה לעניין.
אפשר תמיד לאפשר בחירה, באופן טבעי ילדים ירצו להתאמן גם איפה שקשה להם, כך אני חווה את ביתי (לפחות עד כאן בחייה הארוכים

)

נועה בר,
מקבלת את התיקון,
למרות שזכור לי שהעידוד היה ממש אקטיבי.
היא לא שאלה אותי את רוצה מחר ללכת לשיעור או לא?
היא פשוט לקחה אותי.
אם היא הייתה שואלת אותי הייתי בורחת למקום של לא ללכת לשיעור
ומכאן עולה הדילמה שלי.
מהו המינון של האקטיביות שלנו בהשפעה על ילדים?
שיטת ה"דחיפה במקומות הנכונים" היא שיטה מעולה
אבל מאוד עדינה.
לדעתי זיהוי המינון הנכון הוא ממש חשוב להתפתחות הילד ולבניית מערכת יחסים של אמון בין ילד להורה.

יש לך בת אחת צעירונות ואת עם כאלו תובנות?
כל הכבוד לך!

ומכאן עולה הדילמה שלי.
גם שלי

אם כך, תוכלי להסביר קצת את הסטירה בין שני המשפטים האלו שלך?

כנראה שהיה לי טוב בבלט.

אם היא הייתה שואלת אותי הייתי בורחת למקום של לא ללכת לשיעור

אם כך, תוכלי להסביר קצת את הסטירה בין שני המשפטים האלו שלך?
לא אוכל ולכן, בין היתר, פתחתי את הדף.
כדי לנסות לברר.

הבלט עשה לי טוב, נהנתי והתמדתי 12 שנים. בבתי-הספר המקועיים ביותר בארץ. בוקר, אחה"צ וערב.

הופעתי על במה, התגברתי על כאבים. שאפתי. הייתי נורא טובה בקפיצות. התקדמתי. הצלחתי להגמיש את הגוף. לחזק את השרירים. להגיע ליכולות מדהימות. להסתובב שני פירואטים ברציפות. להרים רגליים גבוה ונכון. לרקוד עם הנשמה. להזיע עד כלות. הכנתי לי תיקים עם ארבעה בגדי בלט כדי שאוכל להחליף משעור לשעור. להיבחר להופיע סולו על במה. להיות בין הטובות.
לזכות להערות של המורה.

אני ממש זוכרת את הקושי בלהתמודד מול צעקות המורה. פחדתי ממנה. לא רציתי ללכת יותר.

חוצמזה, ביום שני (אני זוכרת בדיוק את היום) היה "פינוקיו" בטלויזיה והפסדתי בגלל הבלט. בגיל מאוחר יותר, הפסדתי צופים ביום שלישי. ובכל זאת המשכתי בגלל הבלט.

בזכות אמא שלי שדחפה אותי (לא רק עודדה).

?????????

אספר לכם בהמשך איך בסוף נגמר הסיפור
ואולי שם אמצא את התשובה.

שליחה על ידי נועה* » 12 מאי 2007, 21:56

יש לי שני ילדים בכור (4.5 ש') והקטנה (2.5 ש').
את חוסר העצמאות שאת מתארת לא אוכל לבד, שתציעי לו במה לשחק וכו'...אני רואה כתלות (התלות היא גם שלו בך וגם ההפך).
הבנתי שהוא הבכור לא ראיתי שציינת בני כמה הקטנים יותר ומה ההפרשים.
לדעתי זה מהותי. כשההפרש בין הבכור לבא אחריו קטן מדי זה יוצר בעיני חסך אצל הגדול. וכך מתבטא החסך (תאכילי אותי....).
לפחות כך היה אצלנו. האכלתי את הגדול עד גיל שלוש וחצי בערך. הרגשתי שהוא יצר את זה כדי למלא זמן בלעדי עם אמא.
"עכשיו את חייבת להיות איתי, אפילו שיש פה עוד מישהי שרוצה אותך".
אצלנו זה הופיע בעוד כל מיני דברים, כמו לבוא איתו לשירותים עד לפני כחודשיים, לבוא איתו לשתות מים מהמקרר.

אנחנו הולכים לטיפול הומאופטי. עדיין בהתחלה ויש שינויים עדינים.
מקווה שאני ברורה

נועה,
תלות זו מילה עם קונוטציה שלילית.
היום אני רואה את התלות הזו כקשר. ואת הקשר הזה אני מפרשת כצורך חיוני באמא (כמו שאמרת).

_כשאמא שלי דחפה אותי לריקוד, למרות הלחץ,
זה עשה לי ממש טוב ועיצב את השאפתנות שלי, האמונה שלי בעצמי, והיכולת להתמודד._
זו דרך אחת להסתכל על זה.
ודרך אחרת היא להגיד, שזה עיצב את השתלטנות שלך, את הלחץ שלך, את הקושי להתמודד עם ילד שלא מוותר על עצמו, שלא נכנע, שלא עושה מה שאת אומרת לו ומסרב "להתגבר" ולבצע משהו שהוא לא רוצה לבצע, וזה עיצב חוסר ביטחון גדול שלך בחלקים אחרים של עצמך.
זה עיצב אישיות שכדי לתת ביטוי לחלק מסוים שלה - כיבתה ומעכה חלקים אחרים.
עכשיו את צריכה להמציא את עצמך מחדש.
למצוא מחדש את המקומות הכבויים, להרפות מהלחץ והדחיפה שאת כבר מלחיצה ודוחפת את עצמך ואת היקרים לך.
לזהות את העדין. את הרגיש. את הקשוב. את הקול הפנימי שיודע מי את ומה את רוצה.
ככל שיהיה יותר שקט ופחות לחץ וכפייה חיצוניים, כך יותר תוכלי לשמוע את הקול הפנימי שלך, ולדעת שזו את ולא תעתוע.

בשמת א,
תודה.
יכול להיות שאת צודקת.
אבל איך זה יכול להיות שאני אסירת תודה לאימי?
שטוב לי כשאני נזכרת בבלט?
שאני גאה במה שעשיתי?
שאני קושרת בין הבלט להרבה תכונות בי שהן לא תעתוע? הן באמת אני.

בכיתה י"א הפסקתי לרקוד בהדרגה, עקב סיבה טכנית. היו לי שברי מאמץ ברגליים.
עברתי לביה"ס רגיל. ועולם הבלט נכחד כלא היה.
זה כאב בלב ולפעמים אני מרגישה שחלק בי עוד שם בבלט.
לא ראיתי עצמי רקדנית לכל החיים, למרות שדבקתי בבלט כאילו שכן. ראיתי עצמי עם קריירה בעולם העסקים. ובאמת לשם הגעתי.
והיום, אחריי שהגעתי למעלה למעלה בקריירה שלי.
אני שבה הבייתה לגדל את ילדיי ולהיות קרובה אליהם כמה שיותר.
אף אחד לא דחף אותי לעולם העסקים. ובכל זאת עזבתי אותו.

נראה לי שלזהות את הקול הפנימי שיודע מי אני ומה אני רוצה.
זה מסע של כל החיים.

זה עיצב חוסר ביטחון גדול שלך בחלקים אחרים של עצמך.
את חושבת שלולא אימי הייתה דוחפת אותי היה לי בטחון בכל כולי.
לפחות רכשתי בטחון כ"כ חזק בחלקים מסוימים שבי.

בני אוהב להיות בבית. מצידו לא לצאת כל היום מהבית.
כאשר אני משכנעת אותו לצאת הוא כ"כ נהנה ומבקש להישאר בחוץ עוד.
והוא מרוויח הנאה, חוויה ועוד..
לולא השיכנוע שלי הוא היה נחשף לפחות.
אני מרגישה שזה חלק מהתפקיד שלי לתת לו הזדמנויות.

ולכן עדיין לא הצלחתי להגיע לתשובה
האם בכלל לדחוף ילד?

_בני אוהב להיות בבית. מצידו לא לצאת כל היום מהבית.
כאשר אני משכנעת אותו לצאת הוא כ"כ נהנה ומבקש להישאר בחוץ עוד.
והוא מרוויח הנאה, חוויה ועוד..
לולא השיכנוע שלי הוא היה נחשף לפחות.
אני מרגישה שזה חלק מהתפקיד שלי לתת לו הזדמנויות.
ולכן עדיין לא הצלחתי להגיע לתשובה
האם בכלל לדחוף ילד?_

האם באמת אפשר לשפוט או לדעת בוודאות באיזה מקום הוא נהנה יותר? ומה בעצם יקרה אם יחשף פחות?
זה נהדר שהוא מרוויח הנאה, כנראה שהדחיפה שלך במקום. לא נראה לי שאת גורמת לו נזק בכך שאת משכנעת אותו, ובטח את עושה זאת בדרך נעימה ומזמינה

דווקא נדמה לי שמצאת את התשובה...

לדעתי, באופן טבעי אנחנו "מושכים" אחרינו את הילדים לאן שחשוב לנו, לעיתים עם יותר התחשבות בדעתם ולעיתים עם פחות.
וגם, מתישהו מגיע הגיל שאי אפשר יהיה כבר להגיד להם מה לעשות

כך או כך לא תוכלי לדעת בהווה איך משהו שאת דוחפת אליו, או להיפך, לא דוחפת אליו, ישפיע על הילד בעתיד אז נראה לי חבל לבזבז על זה בלי סוף אנרגיות ויותר לזרום עם מה שיש, ותמיד להשתדל להנות או להפיק עניין.

>שיהיה ברור שאני לא מדברת על מצבים קיצוניים של חוסר איזון גדול אצל ילד<

נועה בר,
תודה-רבה.
_לדעתי, באופן טבעי אנחנו "מושכים" אחרינו את הילדים לאן שחשוב לנו, לעיתים עם יותר התחשבות בדעתם ולעיתים עם פחות.
וגם, מתישהו מגיע הגיל שאי אפשר יהיה כבר להגיד להם מה לעשות
כך או כך לא תוכלי לדעת בהווה איך משהו שאת דוחפת אליו, או להיפך, לא דוחפת אליו, ישפיע על הילד בעתיד אז נראה לי חבל לבזבז על זה בלי סוף אנרגיות ויותר לזרום עם מה שיש, ותמיד להשתדל להנות או להפיק עניין._

נראה לי שפה טמונה התשובה.

נראה לי חבל לבזבז על זה בלי סוף אנרגיות ויותר לזרום עם מה שיש, ותמיד להשתדל להנות או להפיק עניין.
לא כ"כ אהבתי את המשפט הזה שלי. אז מרגישה צורך להוסיף על זה משהו.
התכוונתי לומר שתלכי עם עצמך יותר, שתקשיבי לעצמך ותלכי עם זה... כי כרגע זו את, וזה הוא - הילד שלך

הכל שאלה של איזון, ונקודת האיזון היא מאוד אישית ואף משתנה לעיתים.
עליתי למעלה לקרוא את ההודעה שלך שפתחה את הדף.. כדי להיזכר מה היתה בעצם השאלה

גיליתי שהיום את
_במקום אחר לגמריי (גם בזכות האתר). אני במקום של להתבונן, לאפשר, לערסל, לחבק, להיות שם כי כשאמא בסביבה החיים הם בעלי משמעות, לחיות את ההווה בלי שיקולי עתיד, לחייך, להכיל...
זה תחושה נהדרת וכולם הרבה יותר רגועים ושמחים._

לי זה נראה שאת מספיק קשובה ומודעת כדי לאבחן מצבים בהם אפשר לדרוש קצת (למשל לאכול לבד... לפעמים...) או לעזוב קצת, ולנסות אח"כ , וזה בעצם הריקוד של ההקשבה בשילוב עם האינטואיציות והחשיבה שלך שאי אפשר להתעלם מהן. הם את , ואם יש משהו שחשוב לך במיוחד אז תתעקשי, ואם תקבלי תשובה (מבנך) במציאות שהוא מסתדר עם זה, כלומר, מרגיש נהדר כמו שתיארת את היציאה החוצה למרות שהוא העדיף בית.
זאת תהיה התשובה בשבילך "שהיה נכון". ואם התשובה תהיה פחות נעימה במציאות חפשי ותמצאי דרך אחרת, בזמן אחר ואולי תצליחו להגיע לאיזון - מה שטוב לו, ומה שטוב לך.
אבחר בשבילו משחק, יגיד לו מה אני מעדיפה ועוד. ואני שואלת אולי העירסול הזה דווקא מנציח ומעמיק את המקום שבו הוא נמצא, מקום שגובל בטישטוש העצמי שלו, מקום של נסיגה, של היעלמות
בכל מצב, תמיד אפשר לתת את הבחירה. האם נדמה לך שהוא לא סומך על עצמו ?
קחי 3 משחקים ותשאלי אותו מה הוא בוחר מתוכם (כשהוא רוצה משחק, לא כשזה בא ממך..)
אל תגידי מה את מעדיפה, תשאלי אותו מה הוא מעדיף!
את לא חייבת מייד לוותר, בטח שלא על קבלת תשובות.
אם אין לו תשובה - מצויין

שילך לחפש אותה

שישחשוב, יתאמץ קצת. אם לא יצליח היום, אולי מחר.
לדעתי, יש דברים ששווה להתעקש עליהם. ואם כבר לדחוף למשהו אז בהחלט כן לחשיבה עצמאית.
כל הזמן להחזיר לו בשאלה - מה אתה רוצה? מה טוב לך? מה אתה בוחר?
זה לא חייב לבוא בטונים ביקורתיים, והוא לא חייב לענות, אבל כן להתחיל להתרגל לזה שיש שם בפנים מישהו עם משהו!!
יש הבדל אדיר אם הוא בוחר להישאר בבית כי הוא עסוק בדברים חשובים, לבין שהוא נשאר כי "ככה", כי זה מה יש.
יש כל מיני אופציות והשהייה בבית יש בה נוחות גדולה שבה אפשר לזרום עם מה שיש (כמו שכתבתי למעלה), אבל הזרימה הזו יכולה גם להיעצר לפעמים ולהיבחר ברמת המודעות.
הבחירה לדעתי יש בה המון והיא הכלי העיקרי להרגשת שלמות פנימית.
אני יודע מה אני רוצה או מה טוב לי, על אלו לא הייתי מוותרת לילד, ובעצם לשום אדם.
_יכול להיות שזה בעצם הביטוי שלו, נכון להיום, ועליי להמשיך לערסל.
אני מתלבטת האם ייתכן שאני מזיקה לו?_
אולי הוא צריך מעט דרישה, מעט דחיפה? וזאת רק במקומות שהוא מסוגל להם.
נראה לי יש בך את היכולת להבחין מתי לערסל ומתי לתת מעט דחיפה. העניין הוא במינון ובההתמקדות גם במה שחשוב לך.
אמנם בבית, אמנם מאוד קשובה ומערסלת, ועדיין... יש לך להקשיב גם לעצמך, ואיפה שחשוב לך לא תמיד מייד לוותר . וזה חלק מהאיזון.

אלמונית, אותי אמא שלי ,דחפה, ללמוד לנגן בפסנתר. אמא שלי ניגנה בפסנתר בבית, מאז ומתמיד. בגיל 6 התחלתי גם אני ללמוד לנגן בפסנתר אצל מורה.

לאחר זמן לא רציתי יותר. אבל אמא שלי הכריחה אותי. בעדינות, בנועם. כלומר לא בצעקות או באיומים. בין היתר, היא ומבוגרים נוספים, אמרו לי, שאני מאד אצטער אם אני אפסיק לנגן. גררתי את זה עוד כמה שנים. שנאתי את זה, תיעבתי את זה. אבל המשכתי, בגלל הפחד.

לאחר כארבע (!!) שנים של סיוט מתמשך, הפסקתי. היום אני לא יודעת לנגן בפסנתר. אבל יותר חבל לי על השנים המבוזבזות בהן כן ניגנתי בתיעוב ובלי הנאה.

נועה בר,
תודה-רבה על החיזוקים.
אני נמצאת עכשיו במקום של לברר עם עצמי האם מתאימה לי הדרך של אימי.
אני יודעת שבפנים נמצאת התשובה.

האם נדמה לך שהוא לא סומך על עצמו ?
אני מפרשת את ההתנהגות הזו של "אמא-תבחרי-לי-משחק" כחדלות אישים.
ונראה לי שהיא תוצאה של, בין היתר, שטלתנות שלי. (תובנה שעלתה לי בזכות דף זה).
כי במקומות שקשה לו, אני מייד מתגייסת "לפתור לו את הבעיה" כדי למנוע ממנו תיסכולים.
היום אני מבינה שחשוב שיחווה את התיסכולים. הם שלו, הם שייכים לו. מהם הוא יוכל לצמוח.
הבעיה היא ש: א. זה קשה לי לא להתגייס. ב. זה נראה לי לא הוגן להחליף בחדות את ההתנהגות שלי, שאליה הוא רגיל.

קחי 3 משחקים ותשאלי אותו מה הוא בוחר מתוכם
הבעיה היא שלתת בחירה מתוך 3 אופציות זו בעצם הגבלה. תיחום.
והוא מרגיש את זה, ומיד נסוג.

כל הזמן להחזיר לו בשאלה - מה אתה רוצה? מה טוב לך? מה אתה בוחר?
זה גם סוג של הגבלה. עכשיו אני רוצה שתבחר, עכשיו מתאים לי שתגיד מה אתה רוצה.
לחלופין נראה לי שעדיף להגיד, וכך לתת דוגמה אישית, אני לא רוצה עכשיו לשחק. אני מעדיפה לארגן תיק. אני בוחרת לי (ולא לך) פזל.

_הבחירה לדעתי יש בה המון והיא הכלי העיקרי להרגשת שלמות פנימית.
אני יודע מה אני רוצה או מה טוב לי, על אלו לא הייתי מוותרת לילד, ובעצם לשום אדם._
איך אפשר לכפות בחירה? האין זו סתירה?

העניין הוא במינון ובההתמקדות גם במה שחשוב לך.
כדי להגיע לאיזון הזה (שדיברת עליו ואני מסכימה איתו) אני חייבת ליישב עם עצמי איפה אני נמצאת על הסקלה.
סקלה שקיצוניות אחת שלה היא להכריח, לדרוש, לקבוע לילד - דבר שיכול להביא את הילד למצב של התנגדות, תיעוב וסבל (כמו שפלונית תיארה) עד לקיצוניות השנייה של אין הכוונה, קצת קשה אז בורחים מיד, אין צורך להתאמץ. קיצוניות זו יכולה להביא את הילד למצב של בילבול, חוסר אמונה ביכולות של עצמו, תבוסתנות, במיוחד כשהילד עוד לא סגור על מה הוא בדיוק רוצה.

פה הדילמה שלי.

היום חברה אמרה לי שהיא לא רואה בקיצוניות הזו חיזוק של תבוסתנות. היא אמרה: "העולם מלא באפשרויות, חבל לא להנות ולו לרגע אחד בחיים הקצרים שלנו."

אולי היא צודקת....

לגבי לכוון/לדחוף/לעודד:
לדעתי, ילדים לפעמים זקוקים לאמריה חד משמעית וברורה של ההורה. גם אם היא לא מוצאת חן בעיניהם.

זה לא הגיל שעליו את מדברת, אבל אני זוכרת את עצמי כנערה ,מתייעצת באיזה עניין ומאד רוצה שהורי יגידו לי משהו חד משמעי, ידחפו אותי בכיוון ברור. זוכרת את זה ממש כצורך, להרגיש אותם דרך זה, את המחוייבות שלהם אלי ואת כוחם, כדי להסמך עליו, כשאני הרגשתי כל כך חלשה ולא יודעת. אני גם זוכרת מצבים שבהם הם העלו הצעות שהתנגדתי להן, כשההתנגדות שלי היתה תוצאה של פחד שלי, של חוסר ידיעה והבנה של מה באמת יידרש ממני וחוסר אמונה בעצמי.

זה נראה לי לא הוגן להחליף בחדות את ההתנהגות שלי
אז לא בחדות, אבל את מבינה שיש להחליף אותה, כדבריך.

הבעיה היא שלתת בחירה מתוך 3 אופציות זו בעצם הגבלה. תיחום.
אז תני בחירה מלאה - בטח, אני הבנתי שהוא לא בוחר ואולי קשה לו אז התיחום יכול להקל. אם נראה לך מגביל, אל תגבילי - העיקר תני בחירה
והוא מרגיש את זה, ומיד נסוג.
מזתומרת ניסוג, למה? לא ברור לי הקטע הזה.

_כל הזמן להחזיר לו בשאלה - מה אתה רוצה? מה טוב לך? מה אתה בוחר?
זה גם סוג של הגבלה. עכשיו אני רוצה שתבחר, עכשיו מתאים לי שתגיד מה אתה רוצה._
אלו לא שאלות שנזרקות סתם באוויר בלי קשר למשהו שקורה בפועל, הן באות בזמן אמת כמעט בכל פניה שלך אליו.
לא התכוונתי להתקיף אותו משום מקום בשאלות הנ"ל אלא רק לחדד את נושא הבחירה, ברור שלא מדובר בשום ציווי "עכשיו תגיד מה אתה רוצה" להפך, הדגשתי שאם הוא לא יודע או לא מעוניין כדאי לנסות שוב בזמן אחר, העיקר זה להעלות בפניו את האפשרות לבחור ולחשוב מה הוא רוצה/טוב לו.
כל זה עולה בעיקר מול הגילוי הזה:
_ההתנהגות הזו של "אמא-תבחרי-לי-משחק" כחדלות אישים.
ונראה לי שהיא תוצאה של, בין היתר, שטלתנות שלי. (תובנה שעלתה לי בזכות דף זה)._
אם התרגלתם שאת בוחרת ומחליטה עבורו אז את מבינה לאן זה מוביל.

לחלופין נראה לי שעדיף להגיד, וכך לתת דוגמה אישית, אני לא רוצה עכשיו לשחק. אני מעדיפה לארגן תיק. אני בוחרת לי (ולא לך) פזל.
לי זה נראה כמו המשך השטלתנות. את בוחרת ללכת אם מה שטוב לך ולא בטוח שזה נכון לו.
תראי, הוא רוצה לשחק? אם את פנויה אז אתם ניגשים למשחק - שהוא בחר. אם את לא פנויה, אז בזמן אחר...
לא מבינה למה את בוחרת לעצמך פאזל? - לדעתי זה מתכון לשתק אותו.
את וודאי אומרת בלי סוף - "אני רוצה" או "כך אני בוחרת", השאלה אם גם לו יש צאנס, האם זה קיים אצלו? (לרגע בלי קשר אם שאלת אותו או לא שאלת)

איך אפשר לכפות בחירה? האין זו סתירה?
בחירה אי אפשר לכפות. כדאי לתת אותה, לאפשר לה להיוולד, לחפש אותה ולתת לה מקום של כבוד.
כתבתי:
זה לא חייב לבוא בטונים ביקורתיים, והוא לא חייב לענות, אבל כן להתחיל להתרגל לזה שיש שם בפנים מישהו עם משהו!!
לאחר שעלית על נושא השתלטנות, כדאי לך לתת את הדעת למקום הזה שנותן בחירה.

לקיצוניות השנייה של אין הכוונה, קצת קשה אז בורחים מיד, אין צורך להתאמץ. קיצוניות זו יכולה להביא את הילד למצב של בילבול, חוסר אמונה ביכולות של עצמו, תבוסתנות, במיוחד כשהילד עוד לא סגור על מה הוא בדיוק רוצה.
ילד שמקבל את הבחירה יש לו הרבה אמונה בעצמו, הוא יודע מה הוא רוצה ועומד על כך לעיתים בצרחות. רוב הילדים יודעים מה הם רוצים וגם לא בורחים מהתמודדות, כן - הם יודעים להביע קושי, וכן - כדאי שיהיה שם מישהו שמקשיב להם ועוזר להם עם הקושי, גם אם זה לעיתים רק בעירסול.
בנושא "אין הכוונה" אפשר בהחלט לכוון, ואפשר בהחלט לעשות תכניות יחד, לשאול אותו אם מתאים לו... מה היה מעדיף...
זו רק דעתי

אנטוניה _והלביבה,
הדברים שלך מתקשרים למה שנועה בר כתבה. שהורה צריך לזהות את המקומות האלה. למצוא את האיזון. וזה מאוד עדין.
כי חשוב לאפשר לילד לזהות מה הוא רוצה ומצד שני לספק לו את הצורך שלו בהכוונה. הלא אנו כהורים לא נטולי השפעה.
נראה לי שהכי טוב זה לתת דוגמא אישית. ולהפריד בין רצוננו לרצון ילדנו.

שליחה על ידי נועה* » 14 מאי 2007, 23:36

_תלות זו מילה עם קונוטציה שלילית.
היום אני רואה את התלות הזו כקשר. ואת הקשר הזה אני מפרשת כצורך חיוני באמא (כמו שאמרת)._

תלות זה אכן קשר, אך לא בהכרח קשר בריא לשני הצדדים.
קשר בין הורים כדאי שיהיה חזק, אך כמה שפחות תלותי. או בעצם הולך וניהיה פחות תלותי עם הגיל.

מחוסר זמן נוראי השבוע לא קראתי את כל הדף, רק את תחילתו.
לא ראיתי אם סיפרת מה קורה כשאת לא יכולה להאכיל אותו (אצלי הוא היה משתולל), מה קורה כשאת לא זמינה עבורו. איך הוא מגיב?
מה ההפרשים בין יתר האחים?

אני מקווה שלא פגעתי בך. לא היתה לי כוונה כזו. אני אומרת את הדברים, כמו שהם נראים מהצד שלי ומהחוויות שלי.

נועה בר,
תודה.
מזתומרת נסוג, למה? לא ברור לי הקטע הזה.
אולי הוא מרגיש במבחן, אולי הוא פשוט רוצה את החופש המלא.
הוא פשוט לא משתף פעולה ומציע אופציה רביעית.

נועה,
_תלות זה אכן קשר, אך לא בהכרח קשר בריא לשני הצדדים.
קשר בין הורים כדאי שיהיה חזק, אך כמה שפחות תלותי. או בעצם הולך וניהיה פחות תלותי עם הגיל._
לא הבנת אותי. מה שאת מפרשת כתלות אני מפרשת כקשר, כשלב חיוני בדרך לעצמאות. בכל מה שקשור ליחסים בין הורים לילדים אני לא רואה תלות אלא זיקה, צורך בסיסי. אין בזה שום דבר לא בריא. "התלות הזו" היא בריאה ומבורכת בעיני.

מה קורה כשאת לא זמינה עבורו. איך הוא מגיב?
הוא ממשיך הלאה. מחכה לעזרה שלי או מבצע בעצמוץ או עובר לתעסוקה אחרת.

מה ההפרשים בין יתר האחים?
הפרשים קטנים.

שליחה על ידי נועה* » 16 מאי 2007, 21:29

מה שאת מפרשת כתלות אני מפרשת כקשר, כשלב חיוני בדרך לעצמאות
האם להאכיל ילד בן 4.5 כל הזמן זו בעיניך הדרך לעצמאות?
כנראה שלא הבנתי

_אולי הוא מרגיש במבחן, אולי הוא פשוט רוצה את החופש המלא.
הוא פשוט לא משתף פעולה ומציע אופציה רביעית._
הקשבה והתבוננות. זה שם המשחק. ללמוד "שפה חדשה" של קשר, מתי הוא זקוק לחופש מלא, ומתי לתיחום הבחירה.
דיאלוג תמידי שיתחיל להתקיים בתוכך באופן טבעי

שהבחירה היא מוטיב מוביל.

אם הוא זקוק לתמיכה ועידוד - שתהיי איתו ותתני לו הזדמנות לבחור בעצמו, לפעמים אולי אפילו תשבחי את הבחירה שלו (רעיון נהדר!) כדי לחזק את הבטחון שלו בעצמו.
אם הוא מציע אופציה רביעית ואת (באלגנטיות) לגמרי מסכימה איתה...
ומתי את מציעה משהו - כי נראה לך שזה נכון. כמו למשל היום הולכים לסופר, ואח"כ לגינה. ואז מקשיבה לתגובה ומקבלת "סימן" בנוגע לתחושה שלו שהיא בעצם הבחירה האמיתית שעולה מבפנים. היא הקול שאותו את מחפשת ואותו את מנסה לחזק (גם אם הוא קול דומם אפשר לתרגל הקשבה אליו, והוא לרוב דומם!)
עכשיו, לסופר "חייבים" אבל לגינה לא... אז יש כאן גם אפשרות ללכת עם הקול שלו, לעיתים לשוחח ולבדוק את הקול הזה ולעיתים רק לזהות אותו ולהגיד, ננסה, אם לא תאהב נחזור...
ויש עוד בלי סוף ווריאציות לכל סיטואציה כזו. אבל העיקר, בכל סיטואציה אפשר לתרגל הקשבה, ולזהות בחירה, ואף לעיתים לציין אותה ואפילו להדגיש אותה עבור שניכם.

נועה,
האם להאכיל ילד בן 4.5 כל הזמן זו בעיניך הדרך לעצמאות?
כנראה שלא הבנתי
אני אסביר:
אם הילד אינו בשל לעצמאות, מסיבה זו או אחרת (ריגשית, פיזית), אין אפשרות להאיץ זאת.
(אצל בני זה בדרך כלל שילוב של שני הגורמים, הגורם הריגשי על רקע קושי פיזי קל).
אם בני מבקש שאאכיל אותו ואני לא אאכיל אותו - יווצר אצלו חסר.
לעומת זאת, אם אמשיך לעזור לו כשהוא מבקש, הוא יגיע לעצמאות ויאכל לבד כאשר יהיה בשל לכך.
(אציין שבדרך כלל הוא אוכל לבד).
במקרה של החגורה זה עבד:
במשך תקופה ארוכה המשכתי לחגור לו, לבקשתו, את חגורת הבטיחות. זאת על אף שאני יודעת שהוא מסוגל לזה פיזית וזה קצת קשה לו. שילשום ביקשתי שיעשה זאת לבד. כאשר השאלה הייתה על קרקע בשלה: הוא קיבל את המענה לצורך שלו שאני אחגור לו במשך הרבה זמן.
הוא ניסה, כמעט התייאש, ולבסוף ניסה שוב והצליח. לא עשיתי מזה עניין גדול והתחלנו ליסוע.
זאת הדרך שלו ולעצמאות.
מי אני שאלחם בה ואקבע שהיא איטית, מהירה, תלותית?
נועה בר,
אני מודה לך על העצות.
התחברתי אליהן.

השאלה הראשונה שלי הייתה:
לעיתים, מתעוררת בי השאלה האם העירסול האינסופי של ילדיי, אליו אני חותרת, זה באמת מה שעושה לילדי הבכור הכי טוב?
אולי הוא צריך מעט דרישה, מעט דחיפה?
נראה לי שהתשובה היא שילוב.
ל ע ר ס ל- ו ל ה י ו ת- ק ש ו ב ה- ל ק צ ב -ה ב ש ל ו ת -ש ל ו, -ת ו ך -כ ד י -ד י א ל ו ג.

וואהו!!!
עברו כשנתיים מאז פתחתי את הדף
והיום נזכרתי בו
ורציתי לעדכן ולשתף
בתקופה האחרונה (חצי שנה) הנחתי לבני יותר מתמיד:
הנחתי לו לגדול בקצב שלו
בדרכו
לא הפרעתי לו
הפרדתי ביני לבינו
לא ציפיתי
התבוננתי
חיבקתי
הייתי שם
והנה
זה בא ממנו
הוא פורץ
הוא יוזם
הוא עושה דברים מעצמו
תודה

עברה לה עוד שנה וחצי
ושוב אני נתקלת במקום הזה המתואר למעלה
אספר לכם את מקרה האופניים
הוא לא רצה ללמוד לרכוב
ואנחנו התעקשנו בעדינות כלומר במסגרת המשפחתית שכולם רוכבים הבאנו לו גם אופניים
קצת דחפנו, הרבה עודדנו
והעיקר האמנו שהוא יצליח
ואכן הוא רוכב חופשי היום
הוא קיבל חוויה חיובית
הוא רכש מיומנות
והוא יכול לחבור לרכיבה עם חברים ומשפחה
אם לא היינו דוחפים הוא לא היה משיג את היכולת הזו
כי מבחינתו: היה לו קשה, הוא חשש, העדיף לא להתמודד

ואו איזה דף חשוב. יש לי המון עניינים סביב הדבר הזה עם הבת שלי עוד מעט בת 7. היא נוטה לחשוש ולא להאמין בעצמה. מבקשת עזרה בדברים שברור בגיל שלה היא צריכה לעשות. לבד, כמו להתקלח, לעשות קוקו, ללכת לפעילות בישוב שלנו, לדבר בטלפון. הכל זה "אני לא טובה בזה" "אני לא יודעת". "אני מתביישת".
אני רוצה לעודד אותה לעצמאות אבל היא נחרדת מהרעיון. אני משתדלת לא לעזור במה שלא צריך. ולא דורשת ממנה רמה גבוהה של ביצוע, זו היא ששופטת את עצמה תמיד לחומרה. לא יודעת איך לעזור בזה.

מה בקשר לללמד אותה את המיומנויות האלה? להקדיש זמן ומקום ללימוד ואז תרגול, אולי בחלקים, שיהפכו את המשימה לפחות מאיימת?

הו, ללמד.

כלי הורי מופלא, שפלא שלא תמיד אנחנו זוכרים אותו.

יש ילדים שלא יעשו משהו לבד אבל כן יסכימו עם תמיכה. למשל, לא ידברו בטלפון לבד, אבל יסכימו לדבר כשהם על דיבורית עם אמא ליד, מוכנה להיכנס ברגעי מבוכה או לפתוח את השיחה. אולי שווה לנסות.

מה היא כן עושה לבדה?