ניחוח אדמה אחרי הגשם

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

ננסה את זה ! מקווה שיעבוד.

[פלוני_אלמונית*]

ניחוח
טוב לקרוא אותך, ומבינה ומזדהה כל כך , חברות נחמדות עם ילדים באותו הגיל זה תמיד כל כך יוצא כיף, גם כשהם גדולים (עכשו אני צריכה לתזמן לפחות שניים,כי אם לאחד אין חבר,כבר יש סביבי הדבקות והסתובבות נודניקית כזו)
בכלל,אני אוהבת לקרוא אותך. גם התחושה של החשופה כשאת רחוקה מהבית כל כך מוכרת לי, עד היום, וכשאני קוראת אותך זה פתאום נעשה לי מובן למה אני מתעייפת כשאני מחוץ לבית ורחוקה גם אם יש לי הכל.

אורי

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה אורי @}
זה בטח לא קל לתזמן שני חברים לילדים ! רמת אתגר גבוהה יותר
מפתיע אותי (ומרגיע) לדעת שגם אמהות מנוסות מתקשות לפעמים עם דברים שאני מתקשה איתם

הנקתי עכשיו בגן סאקר בספונטניות
הייתי עם בן הזוג אז היה לי מאוד קל.

אורי, גם כשאת עם בן הזוג קשה לך רחוק מהבית ?
אני מרגישה שאיתו אני יותר רגועה, אבל לבד לא.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אורי, גם כשאת עם בן הזוג קשה לך רחוק מהבית ?
הרבה יותר קל לי איתו (ואני אתעייף פחות אבל עדיין אתעייף ואגיע חזרה הביתה מרוקנת וצריכה טעינה)
קל לי יותר מעצם זה שיש עוד מישהו שאפשר לשים עליו כל מיני משימות כך שהן לא רק שלי (קח את זה, עשה את זה, תסתכל על זה, אני אכנס רגע לשירותים(!), וגם בלי בקשות כמובן-דברים שממילא הוא עושה מעצמו).
אבל גם קל לי יותר כי כתפיו הרחבות נושאות די הרבה. ואני מתכוונת חוץ מלשאת תיקים,ילדים,עגלות,שקיות אשפה (סנדלים,כובעים,בקבוקי מים, ציור שנשכח:-)) ועוד ועוד פריטים ממשיים שכוחו הפיזי בנוי יותר לשאת מאשר אני.
מעבר לזה יש גם את היכולת שלו לתקתק דברים ולקחת דברים בקלות, ולעמוד בקלי קלות במסגרת זמנים שהקציב לעצמו (בחיי! איך הוא עושה את זה?!) ועוד להעמיס על עצמו את הדברים האחרונים שלי (שהתארגנתי אליהם שעות קודם), וגם-להסתדר עם זה שלא התארגן מושלם ומשהו חסר לו (למשל,עוד חולצה שדוקא היה רוצה שתהיה לו,אבל לא הקדיש מספיק זמן או תכנון ולכן אין,אז חבל-לא נורא).
בקיצור, כתפיו הרחבות מכל הבחינות מאוד עוזרות לי. מה שהופך סיטואציה שבה אני אמורה להיות לבד למליאת חרדה:איך אתמודד?? (ע"ע צו 8 לפני שנה.סיוט שלנצח אזכור)
למרות שכמובן יש מקרים שהייתי מסתדרת יופי לבד אבל נחמד שהוא שם לעזור (למשל, החלפת טיטול מלא, כשהקטנה מתחשק לה להכניס שם ידים, אם הוא בבית יש מצב שאקרא לו להחזיק לה את הידים, אבל אם הוא לא בבית זה הרי יהיה בסדר גם בלעדיו)

טוב, נאום השארתי לך פה:-)
אבל עוררת בי מחשבות בעניין החשיפה מחוץ לבית והצורך שלי כל כך בהגנות של קירות ביתי וההשתבללות שלי וחוסר הרצון לצאת מהבית. צריכה לחשוב על זה עוד קצת.

אורי

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אורי, כיף שיש לך בן זוג כזה תומך ורגוע שמאזן אותך : )

אני מאוד מזדהה עם הצורך בטעינה בבית...
אני חושבת שזה פשוט אופי, אינטרוברטי...
זה משהו שתמיד היה לי ועכשיו עם התינוק נוסף לזה רובד של דאגה וקושי טכני מסויים.
תמיד היה לי קשה נפשית "לצאת מהבית" (במיוחד הצעד הראשון) ותמיד אני זו שרוצה ללכת הביתה ראשונה מכל מיני אירועים חברתיים ובכלל
מצד שני יש לי גם צד שנהנה לצאת, במיוחד אחרי תקופה ארוכה של השתבללות.
אז אני לא מצפה מעצמי שזה ישתנה עם הולדת התינוק, אני רק יודעת שאני אצטרך למצוא את הדרך המתאימה לי (לא בכח) לצאת איתו קצת יותר כי זה טוב לשנינו
אני מוותרת על הציפיה שלא מתאימה לאופי שלי - לצאת כל יום למשהו "רציני"
ולפעמים אני לא יוצאת איתו מהבית כל היום ובערב בן הזוג מטייל איתו במנשא
וזה בסדר.

גם בן זוגי הוא היותר רגוע ויציב בינינו, ובאמת לוקח דברים יותר בקלות ומאזן אותי

מזדהה גם עם זה שכשבן הזוג בבית אז אני מבקשת עזרה בדברים (ובאמת זקוקה יותר )
וכשאני לבד אז אני מסתדרת די בקלות עם אותם הדברים

צו 8 נשמע קשה. כמה זמן זה היה ?

[רסיסים_של_אור*]

אני רוצה לתת עוד זוית לקושי הזה לצאת עם התינוק החוצה , מעבר לעניינים הטכניים, מרגיש לי שכדי שאני אוכל לעזור לתינוק שלי, להבין מה הוא צריך ומה יעשה אותו רגוע ושמח אני צריכה להיות בהקשבה אליו וכשאני יוצאת החוצה ופוגשת נניח עוד הרבה אנשים אנימעלולה לאבד את זה ( וגם הוא), מבינות?

זה כמובן הולך ומשתפר עם הגדילה של התינוק שנעשה לאט לאט יותר מובן וברור ( ואז הופך ליחד שפשוט אומר מה"בא" לו כח הזמן... )

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואז הופך ליחד שפשוט אומר מה"בא" לו כח הזמן...
אצלי היא באמת אומרת , מילולית. למדה מהאחים שלה. 'בא לי...'
היא כל כך מדברת ואני כל כך מבינה אותה שאם פתאום קורה מצב שלא אני לא מצליחה להבין מה עושים הורים שהילדים שלהם לא מדברים עדיין בגיל הזה, ומה עשיתי פעם.
מצד אחד זה נכון מה שאת אומרת,רסיסים, אבל הרבה פעמים גם להם טוב יותר בחוץ (לפחות ביחס לכמות שאני מוציאה) למרות חוסר ההקשבה,לכאורה.

צו 8 היה כמעט חודש, והחל רק לאחר שהילדים סיימו את הקייטנות והיו בחופש. היה סיוט (ועוד עברנו דירה בדיוק אז)

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אני צריכה להיות בהקשבה אליו
רסיסים, זה נכון... שמתי לב שבאמת קשה לי לפצל את הקשב שלי ולהיות גם אמא וגם לתפקד חברתית
(אם אני לא עם חברים קרובים)

אורי, וואו כמעט חודש ! איך עשית את זה? ועוד עם מעבר דירה... כנראה שאנחנו מסוגלות להרבה יותר ממה שנראה לנו
אבל זה בהחלט גובה מחירים...

לגבי מעבר דירה, חשבתי היום שאני מדמיינת את זה כמשהו ממש ממש קשה ומעיק ובלאגן (ויש בזה משהו כמובן)
אבל אולי כדאי לי לקחת את זה יותר בקלות, כי אחרת אני ממש אסבול.
יש אנשים שעוברים כל שנה ויש להם ילדים קטנים...

[גוונים*]

אנחנו עברנו כשפיצקית היתה בת ארבעה חודשים. כיף גדול זה לא היה אבל סביר.. ואני ממש לא מהתקתקנים ששום דבר לא בעיה בשבילם, להפך... ובעיקר אם עוברים למקום טוב יותר, אז הרבה יותר קל לראות שזה שווה את ההשקעה ואת הכמה ימים הקשים ( היו איזה יומיים שלושה שבקושי ישנתי, בהחלט...)
מאוד מסכימה עם הגישה של לנסות להסתכל על זה כפרויקט מאתגר נניח ולא כסיוט מתמשך..

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

ואני ממש לא מהתקתקנים ששום דבר לא בעיה בשבילם, להפך
גוונים, כמוני כמוך
במעבר לדירה הנוכחית, שהיא פי 1000 יותר טובה מהקודמת, באמת הייתה ממש מוטיבציה וזה עזר להתגבר על הקושי במעבר
ואז היה מעבר פשוט יותר שעשינו בכמה נגלות ברכב פרטי. ובלי תינוק כמובן.
את הדירה הזו אנחנו מאוד אוהבים וקשורים אליה (אחרי 5 שנים) אז למרות הצפיפות יהיה קשה לעזוב...

[פלוני_אלמונית*]

היי לך ניחוח אדמה אחרי הגשם,
קראתי כמה דברים שכתבת בשרשור שדיבר על הסבה/שינוי קריירה וכו',
הייתי שמחה לשאול אותך כמה שאלות במייל מאחר שעברו כמה שנים מאז (כתבת את הדברים ב-2013 לגבי כיוונים של טיפול באמנות וכו'),
ומעניין אותי מה החלטת בסופו של דבר ואיך, ובכלל באיזה שלב היית בחייך

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי פלונית, תשאירי לי מייל ואכתוב לך

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

חם...
ממש חם בדירה, יש רק מאוורר ואני דואגת שחם לקטנצ'יק
והוא משום מה פחות מעוניין לינוק ! דווקא עכשיו.אז אני כל הזמן מנסה לשכנע אותו לינוק. ובלילה הייתי צריכה ללכת ולסחוט קצת חלב לכיור כי היה לי כבר גודש

ואני עצבנית... קשה וחם ואין לי כח למנשא (בבית כמובן כי אין לאן ללכת בחום הזה)
ולכלום. והיום לא עובר... לא יודעת מה לעשות כבר עם תינוקי. לא יודעת איך להעביר את הזמן ... לעצמי אני שמה ביוטיוב סדרות ריאליטי אמריקאיות מטופשות
וזה קצת עוזר...
אני מנסה לעניין אותו עם צעצועים , פוצי מוצי ופרצופים ושירים, מנשא בזמן שאני עושה עבודות בית, אבל כשאין לי כח אז אין לי כח והוא בטוח מרגיש את זה ונהיה יותר קוטר.

אתמול ביקרו חברים וזה ממש עזר, מקווה שגם היום מישהו יבקר.
ביקשתי מבן הזוג לנסות לקפוץ לארוחת צהריים כדי שיהיה משהו נחמד במהלך היום
הוא אומר ש90% מהקושי שלי והמצב רוח הרע זה החום
אולי, לא יודעת....

מלכוד - צריך לקנות אוכל וצריך לראות דירות, ואת שני הדברים האלו בן הזוג עושה אחרי העבודה.
אבל אחרי העבודה בערב אני כבר ממש מחכה שהוא יבוא ויעזור לי עם התינוק ואני כבר משתגעת בשעות האלה.
עשינו משלוח מהסופר וזה נחמד, אבל אי אפשר כל יומיים...

יכול להיות שאני משתגעת בשעות הערב לפני שהוא בא כי אני כאילו יודעת שנשאר לי עוד קצת זמן לבד ואז אני כל רגע מסתכלת על השעון
כאילו שהסוף של ה"לבד" הוא הכי קשה.

[אישה_במסע*]

כאילו שהסוף של ה"לבד" הוא הכי קשה.

הוא באמת הכי קשה. זו תפעה ידועה - בסוף של משהו קשה שיודעים שעוד מעט הוא יגמר סופרים את הדקות לאחור והן הרבה יותר ארוכות מהדקות הראשונות...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

נראה לי שאם הייתי לבד בבית כל היום הייתי לומדת להסתדר איכשהו...

אתמול הייתה לי ולבן הזוג שיחה כלכלית שמסקנותיה מדכאות ביותר.
לא יכולים לעבור לדירה קצת יותר יקרה. מה שאומר שכנראה נשארים בדירה שלנו. שוב.
על משכורת אחת לא נוכל להגדיל את הדירה, אלא אם כן נתרחק מאוד מאוד מאוד מהמרכז.
וזה גם קשה.
(מסתכלת על דירות בנווה יעקב. אבל לא נראה לי שזה הגיוני...)

עצובה.
מרגישה ממש אסירה בתוך החיים שלי.

מין מלכוד כזה . אני לא מוכנה עדיין לצאת לעבודה ולהשאיר את הקטן (וגם לא חושבת שזה יקל עליי)
ואני לא מכניסה פרנסה ... ורוצה דירה יותר גדולה. אז נכון, יש פה חוסר הגיון...

בן הזוג אומר שסה"כ המצב שלנו בדירה הוא לא אידיאלי אבל גם לא משהו נוראי. וזה נכון
אבל קשה לי ממש.

וגם כל כך פנטזתי כבר על לעבור דירה, להתחיל מחדש, על קצת מרחב, לעשות יוגה, ערסל... שטיח !
ולא.

ובכלל קשה לי עם הקטנצ'יק ואני חסרת סבלנות... מנסה להתגבר על עצמי שוב ושוב...
אתמול ביקרו שתי חברות וזה ממש עזר, ועדיין הרגשתי כל כך סחוטה ושאני לא יכולה לשמוע יותר בכי ולהחזיק ולהניק.
ואז הרגשתי שאני אמא גרועה. ושבכלל למה עשיתי את זה אם אין לנו כסף ואני כזאת אדם חסר אנרגיות... איך עשיתי תינוק ככה?

בקיצור נראה לי שאני במשבר... שמעתי שסביבות 4-5 חודשים זה הכי קשה... אולי זה זה, אולי החום, אולי הכל ביחד...

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ניחוח
אני כל כך הזדהתי עם כל מה שאת אומרת כזה קושי ומלכוד אני כל כך חיה אותו
חייבת לומר לך שזה שאתם מסוגלים לדבר על זה לגמרי בצורה פשוטה על העובדות הכלכליות וזהו, זה ממש יפה.אצלינו זה תמיד כל כך טעון
ועם תינוקת אחת הייתי כל כך לחוצה מהעניין הכלכלי ואז דוקא הסך הכל הכללי היה ממש בסדר אפילו אם הייתי ממש מאריכה בעוד כמה חודשים טובים, סתם נלחצנו נורא. אז היכולת לראות בכנות ולעבוד לפי זה ולא רק לפי לחץ, היא כבר טובה ובסיס טוב לבנות עליו (גם את עניין הקבלה שלך בעובדות החיים הנוכחיים,אם יהיה צורך בזה)
לגבי דירה קטנה-בגלל שאני גרה בדיר כזו עכשו, ובגלל שמעולם לא גרנו בדירות גדולות, אני אומרת לך שאולי תוכלי לארגן לך את המרחב ואת היום כך שיהיה לכם יותר נעים?
את רוצה לפרט עוד יותר על גודל הדירה והמבנה שלה ואולי לחשוב יחד. אפשר גם ב תכנון החלל בדירה קטנה
אם זה המצב ואי אפשר לעבור דירה ויש לקבל את זה,אז אולי לחשוב איך לשנות בפנים, האם יש לכם רהיטים כבדים? האם יש לכם סלון גדול? שולחן גדול? האם יש לכם ספריות או מגירות שתופסות מקום על הרצפה אבל לא עד התקרה?
אצלי העדפתי להכניס כמה שיותר לחדר כדי שהמרחב בחוץ יתרוקן עד כמה שאפשר.
וחוץ מזה שעכשו באמת קשה, חם ואין לאן ללכת עם קטנצ'יק כזה
אבל כשהוא טיפה יגדל את תראי שממילא הוא לא ירצה להשאר בבית ותצטרכו לצאת החוצה,לא כל כך משנה איזו דירה תהיה לכם.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אורי תודה @}
האמת שהשיחה לא הייתה קלה, יחסית הצלחנו לדבר על העובדות הכלכליות נטו אבל לא היה נעים...
אני חושבת שזה נושא טעון לרוב הזוגות... במיוחד כשלחוצים כלכלית.
או כשיש מישהו פזרן ומישהו חסכן...

השיחה העמידה אותי מול עובדות שאיכשהו לא ממש רציתי לראות... או יותר נכון בן הזוג הסביר לי איך הוא רואה את הדברים -
מבחינתו אם עכשיו אנחנו על משכורת אחת זה אומר שהדירה שלנו התייקרה פי שתיים
ולכן לעבור לדירה שעולה אפילו כמה מאות שקלים יותר, בלי שאני מכניסה כסף לחשבון, בסוף יביא אותנו למאזן שלילי של יותר הוצאות מהכנסות
הרגשתי קצת אשמה בעקבות השיחה על זה שאני לא מכניסה כסף וגם שאין לי ממש מקצוע... וגם אם אני אחזור לעבוד זה כנראה יהיה בשכר מינימום.
כאילו הוא אמר לי שרוב הזוגות שהוא מכיר האישה חוזרת לעבוד אחרי חצי שנה, למשרה מלאה...
ואני מעולם (חוץ מתקופה קצרצרה) לא עבדתי במשרה מלאה... זה יותר מדי בשבילי גם בלי תינוק.
אני לא רוצה שיהיה לחץ כלכלי על בן הזוג.
כרגע מנסה לעבוד קצת מהבית. הצלחתי היום לעשות שעת עבודה.

אני מנסה לחשוב מה אפשר לשפר בדירה, אולי באמת אני אשים פה שרטוט של הדירה... חשבתי על זה היום
חסר לי ממש מרחב רצפה. לא יודעת מה אפשר להוציא מהסלון...
יש לנו באמת ספריה בחדר שלא מגיעה עד התקרה וחשבנו להחליף אותה בכוורת גדולה.

נראה לי שבמקביל לשיפור דברים בדירה נמשיך לאט לאט לחפש דירה באותו המחיר אבל בשכונה זולה יותר.
היום בן הזוג תלה את העגלה על התקרה במסדרון במקום האופניים שלו, שאותם הוא יקשור בחוץ למרות הסיכון)

החלטתי שאני צריכה איזשהו טיפול שיחזק אותי. גם זה יקר... אבל אני אעשה את זה. זה חשוב.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

פתאום אני ממש מבינה כמה החיים שלי היו פשוטים לפני זה.
אבל כמובן שאז לא הבנתי את זה.
לא הערכתי את היכולת פשוט לעלות לאוטובוס ולבקר חברה. או ללכת פתאום לבריכה.
או סתם אחרי העבודה להסתובב קצת בין חנויות במרכז העיר ולחפש איזה משהו שטותי לקנות, נגיד בקבוק נירוסטה, ולעבור בין מלא חנויות
ולהשוות בין כל מיני צבעים ודגמים ולהתלבט ובדרך לקנות איזה מיץ ואז לחזור לחנות הראשונה ולקנות שם.
ואז לבוא הבייתה ולישון צהריים. ובערב לראות סרט עם הבן זוג.

ובכלל ללכת לעבודה. לדבר עם אנשים, לראות מלא אנשים שונים, לחשוב עליהם ועל הסיפור שלהם. להקשיב לחתיכות של שיחות באוטובוס
שיתחיל איתי מישהו.

נשמע כאילו אני מספידה את החיים שלי, שהיו.

אבל בעצם עדיין יש לי את זה קצת.
הנה היום הסתובבנו שלושתנו (הקטן על הבן זוג במנשא אז לא כבד לי בעיר וקנינו כמה דברים וגם מיץ.
וזה בכלל לא אותו דבר.

ומה עושה אמא ל-7 ? ול-2?
אתמול החלטתי שוב שאני ממש לא עושה עוד ילדים... אפילו שנראה לי שאחים זה מצויין וחשוב וחבל לי... אבל לא רואה את עצמי עושה את זה שוב.

היום חברה שילדה רק לפני שבוע בערך אמרה לי שקשה לה שעולמה הצטמצם להנקות והחלפות חיתולים. ושאלה אותי איך אני מתמודדת עם זה
אז אמרתי לה שאפשר לנסות לצרף את התינוקת לחיים שלה... אבל אני צריכה ללמוד לעשות את זה בעצמי.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אני מסתכלת ברחוב על בנות תיכוניסטיות, או חיילות, או סטודנטיות
וכולן נראות לי כל כך קלילות.
כמו שאני הייתי אז.
אבל האמת שגם אז לא הייתי כזאת קלילה. היו את הקשיים בכל תקופה ולפעמים קשיים רציניים. ותקופות של עצבות. ודאגות. ותחושה של "אני לא יכולה יותר".

אבל ככה פתאום התקופות ההן נראות לי. כמו שמש זורחת. טוב, אולי זה לא דימוי טוב בימים השרביים המזעזעים. אז כמו... יער ירוק ורטוב אחרי הגשם

ואני לא אהיה ככה יותר. אני לא אהיה תיכוניסטית ולא אהיה חיילת ולא סטודנטית. ולא סתם בחורה שיוצאת עם מישהו לדייט ומתרגשת ומתייפייפת.
עכשיו אני אמא.
ואני מרגישה זקנה ומשעממת. ולא יפה.
ולא עוזר לי שאומרים לי שאני כן יפה...
היום התלבשתי יפה ועדיין לא הרגשתי "אני" של פעם.

אני שומעת שירים מתקופת הצבא והם מזכירים לי את ההרגשה של פעם.
https://www.youtube.com/watch?v=-oqAU5VxFWs
נגיד, השיר הזה :
לצאת הבייתה אחרי שבועיים בבסיס, באוטובוס של 6 בבוקר, ישנונית אבל מרוצה, לשמוע מוזיקה באוזניות ולהסתכל על הזריחה
ולהריח את הריח של הבוקר ולדעת שיש לפני סופ"ש שלם בבית. ולהיות יפה במדים. ולקבוע עם החברות מה נעשה ביחד.
ולצאת ולהכיר מישהו ולחכות בהתרגשות מה יצא מזה.

[גוונים*]

ניחוח, אני מזדהה עם כל כך הרבה ממה שאת כותבת. ובא לי לעודד אותך אבל בעצם לא יודעת כל כך איך ומה כי הרי בהרבה מובנים אני מרגישה כמוך...

בקיצור נראה לי שאני במשבר... שמעתי שסביבות 4-5 חודשים זה הכי קשה... אולי זה זה, אולי החום, אולי הכל ביחד...
אבל כן רציתי להגיב על זה, שמצד אחד גם לי זכור שבערך בגיל 4-5 חודשים היתה לי איזו תקופה שפתאום היתה קשה נורא. אבל מצד שני, הבנתי עם הזמן, שאין דבר כזה הכי קשה... זה תקופות, גלים כאלה, ולפעמים בכלל לא שמים לב מה משתנה אבל פתאום נוח יותר ורגוע יותר ונעים יותר ולהפך. אבל מה שלי הכי הכי הכי עוזר, כל הזמן, זה לזכור שבסיפור הזה של תינוק וילד אין שום דבר קבוע, הכל משתנה כל הזמן.
דודה שלי אמרה לי את זה באחד הזמנים הקשים וזה פשוט כל כך עזר ועוזר לי עד היום. הפרספקטיבה. שאפילו הלילות הלא רצופים ואפילו העייפות הכרונית הזאת יהיו מתישהו יהיו זיכרון רחוק
והכל זמני פשוט כי כל הזמן דברים משתנים. עוד כמה זמן כשהוא יתחיל לזחול והכל פתאום יהיה כל כך שונה, ועוד כמה זמן שפתאום לא יהיה חם אלא דווקא קר הכל ישתנה לכיוונים אחרים, ועוד כמה זמן הוא פתאום ידבר ואז את לא מאמינה איזה הבדל זה (אצלנו זה קורה עכשיו, היא הופכת מיום ליום ליצור יותר ויותר מתקשר ומבין ומדבר ואני לא מצליחה להיזכר איך זה היה רק לפני שניה וחצי שלא הייתי מקבלת תשובות לשאלות שאני שואלת אותה).
וזה עובר מהר. כלומר תוך כדי אולי לא מרגישים שהזמן עובר אבל וואלה הוא עובר (וכבר אמרו לפני - 'כי זה מה שזמן אמור לעשות..':-)).

ולגבי הדירה, רציתי להציע את מה שכתבת בסוף, שפשוט תמשיכו לחפש לאט לאט ובסוף אולי תמצא המציאה.
לא הייתי מתפשרת על נווה יעקב או גילה או אחת מהשכונות המרוחקות, אני חושבת שלעבור פתאום לנווה יעקב אחרי לגור בנחלאות זה קיצוני מדי... ויש מצב שיהיה הרבה יותר קשה מאשר להמשיך לגור בנחלאות בדירה קטנה...
יכול להיות ששינוי בדירה יעשה הרגשה טובה לא רק בגלל שתצליחו להפוך הכל ליותר יעיל ונכון אלא פשוט להתחדש קצת, אולי לצבוע איזה קיר בצבע אחר? או להחליף וילונות? דברים כאלה קטנים יחסית שיכולים לשמח ולעשות קצת הרגשה של דירה חדשה:-)

ומה עושה אמא ל-7 ? ול-2?
מזדהה לגמרי!
לא מבינה איך כולן עושות את זה!!
(ומתה מתה מפחד...)

אתמול החלטתי שוב שאני ממש לא עושה עוד ילדים... אפילו שנראה לי שאחים זה מצויין וחשוב וחבל לי... אבל לא רואה את עצמי עושה את זה שוב.
אל תחליטי עכשיו כלום. את שניה וחצי אחרי לידה. שום דבר לא בוער (נראה לי שאין לך בעיית גיל כמו אצלי...) מי יודע מה צופן לו העתיד...

ולי אישית ברור שרוב הדכדכת השורה באזורנו בימים האחרונים (די הרבה אנשים סביבי מרגישים לא משהו וגם אני, שלא לדבר על מה שקורה ברמה הכללית יותר) קשורה לחום המטורף הזה.
יש בזה משהו לא אנושי וישר עוברים למוד של הישרדות ולא נשאר מקום לשום דבר אחר.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

גוונים חשבתי עלייך כשכתבתי... @} שמקווה שאת בטוב !
אני מבינה את הפחד שלך, לגמרי ואני לא האדם לייעץ אבל נראה לי שכשתהיי בתוך זה אז יהיה פחות מפחיד
אולי יהיו קשיים אבל את פשוט תחיי את החיים כמו שהם יהיו, ויהיה גם הרבה טוב ושמחה וכיף

כיף לשמוע שהקטנטנה שלך כבר מדברת... אני גם מחכה לזה ממש !
וכן אני מנסה לזכור שדברים משתנים. והנה אני כבר בקושי זוכרת איך התינוקי היה בתקופה הראשונה... לפני שהוא חייך ותקשר.

אני מנסה לא להחליט לגבי עוד ילד
אבל לפעמים ה"החלטה" הזו של "אוקיי אני לא עוברת את זה שוב" מקלה עליי קצת. זה לא אומר שאני לא אשנה את דעתי...
אבל נכון לכרגע זה מרגיע אותי.
כמו שכשקשה לקום בבוקר אז אני מבטיחה לעצמי שנ"צ ולפעמים כשמגיע הזמן והאפשרות אני לא רוצה כבר כי אני כבר בסדר.

היום החום קצת יותר נסבל... אפילו התקלחתי רק בצהריים ולא כבר בבוקר

לגבי הדירה, היום ביקרה חברה טובה ועשינו קצת סיעור מוחות והגענו לרעיונות מעניינים. לא יודעת אם נממש את כולם אבל נפתחו לי כיווני מחשבה שונים
מסתבר שיש לי הרבה "קבעונות" על דפוסים שונים בדירה. למשל קשה לי המחשבה להחליף את המחשב הנייח בלפטופ.
או שקשה לי להיפרד מהמיטה...
חשבתי ביחד עם החברה שלי על הרעיון לאחסן חלק מהרהיטים איפשהו, אולי אצל ההורים, עד שיהיה לנו מקום בדירה הבאה. כי יש דברים טובים אבל לא בהכרח כרגע.
יש דברים שיהיו שימושיים כשיהיה יותר מקום.
אני מבינה מה את אומרת לגבי מעבר קיצוני מנחלאות לגילה. השאלה אם קרית יובל זה פחות קיצוני...

אורי טוב שאת מזכירה לי שבעתיד הלא מאוד רחוק אני אצא איתו הרבה יותר מהבית. זו פרספקטיבה שחשוב להתייחס אליה ולא ממש חשבתי על זה ככה.

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אני מסתכלת ברחוב על בנות תיכוניסטיות, או חיילות, או סטודנטיות
וכולן נראות לי כל כך קלילות._
מוכר כל כך. אני מרגישה כל כך כבדה בחופש עם כל הילדים עליי, יש לי מלא דברים וסידורים וקניות וחיפושים לעשות ואין שום סיכוי יחד איתם (במיוחד לא עם השובב השני שמאבד סבלנות תוך רגע ומתחיל לטפס על קירות באופן די מילולי של העניין - אם הוא רק מוצא לעצמו איך). אז נשארת בבית וממש קשה לי עם זה וגם מרגישה את כובד כל הסידורים שאני צריכה לעשות יושבים על כתפיי.
ונו, הכל יחסי כי אני חושבת על התקופה שהיתה לי ילדה אחת ויכולתי בקלילות לקחת את האוטו (שאז היה אצלי, ואז גם לא גרנו פה שזה קצת חור) ולצאת למסעות קניות.
אבל יודעת שזו רק הסתכלות של היום, כי עם כמה ילדים קשה מאוד מאוד להסתובב,אז ילדה אחת נשמע לי מה זה קליל, אבל בזמנו עם אותה הילדה הייתי כבדה די אותו דבר, כי הכל היה נראה לי כל כך קשה, מדרגות ולהכניס עגלה לאוטו היה סיפור, וההנקה שלקחה המון זמן ולא לגמרי זרמה, ותמיד צריך לעצור להניק בדיוק כשלא ממש מתאים, ותמיד זה מגיע ממש מהר. והעייפות והסחיבה של הדברים, והמחשבה על כל מה שהשארתי בבית ועוד ועוד.
אני קוראת את עצמי וחושבת אולי באמת כדאי לי להכניס איזו עז הביתה ואז להוציא אותה כדי להרגיש את ההבדל.


מבחינתו אם עכשיו אנחנו על משכורת אחת זה אומר שהדירה שלנו התייקרה פי שתיים
לא זה לא אומר. הדבר היחיד שיש לבדוק פה באמת זה הוצאות מול הכנסות ולבדוק אם אתם במאזן. לא שום ספקולציה אחרת.
אם את מרגישה לא בנוח עם העניין הכלכלי ובן זוגך הוא מהסוג הלחוץ או המלחיץ אני מציעה לך מאוד מאוד להכנס לעניינים ולעשות חישובים בעצמך.
עם הילדה הראשונה לא עשיתי את זה ודי סמכתי על בעלי שהוא מכיר את החשבון ויודע מה קורה בו. ואז רציתי לדעת באמת איפה אנחנו עומדים- כי היה לי חשוב מאוד לפני הלידה השניה. אז לפני הלידה השניה נכנסתי לחשבון שלנו באינטרנט. לקחתי הרבה חודשים אחורה ועשיתי ממוצע של הוצאות מול ממוצע של הכנסות של כל החודשים האלה (עם שימת לב לפרטים ולהוצאות מיוחדות,אבל בגדול הן נמצאות בממוצע של כל שנה. אני טובה בחשבון ומספרים מדברים אליי,אבל נראה לי שזה אפשרי בשביל כל אחד). לקחתי את הממוצעים האלה וראיתי שיש הפרש ע-נ-ק . לטובה. וכאב לי הלב על שלא נשארתי יותר עם הגדולה שלי ועל שנתתי ללחץ של בעלי להשפיע עליי. וגם מאוד כעסתי על שזו ההרגשה שהוא נתן לי.
ואת יודעת מה? הוא בעצמו לא היה מודע לדבר הזה. הוא כאילו היה מצוי בחשבון וידע מה קורה,אבל מרוב שהוא לחוץ לדבר הזה הוא לא שם לב, ואת הדבר הזה של לחשב בפועל הוצאות מול הכנסות הוא לא עשה (כן,זה לקח לי כמה שעות של התעסקות יום אחד,אבל היה שווה את זה) . ואז הבנתי שאני לא סומכת עליו בקטע הזה ותמיד תמיד עושה חישובים בעצמי. לא שזה עוזר,הוא נשאר לחוץ,אבל אני עצמי יכולה להרגיש יותר רגועה כשאני עושה החלטות שיש להם השלכות כלכליות.

_הרגשתי קצת אשמה בעקבות השיחה על זה שאני לא מכניסה כסף וגם שאין לי ממש מקצוע... וגם אם אני אחזור לעבוד זה כנראה יהיה בשכר מינימום.
כאילו הוא אמר לי שרוב הזוגות שהוא מכיר האישה חוזרת לעבוד אחרי חצי שנה, למשרה מלאה...
ואני מעולם (חוץ מתקופה קצרצרה) לא עבדתי במשרה מלאה... זה יותר מדי בשבילי גם בלי תינוק._
יו, את נשמעת כמוני

תסלחי לי שאני מתלהבת, אבל את מותק ממש (למה אצלך אני יכולה להסתכל באהבה וחמלה על זה ועלי עצמי אני כועסת?)

אז מה אם נשים אחרות חוזרות לעבוד במשרה מליאה
אלף-הן זה הן וזה לא אומר שאת יכולה. מה לעשות ככה באת לעולם,ככה אלוהים ברא אותך.
בית- ייתכן מאוד שהן סובלות מזה, אם הן עושות את זה זה לא אומר שזה טוב
גימל- ייתכן מאוד שהן או משפחתן משלמות מחירים אחרים שצריך לעשות חשיבה טוב טוב אם רוצים לשלם אותם
דלית - חוזרת שוב לדבר הראשון שאמרתי : לבדוק לבדוק לבדוק מה המאזן האמיתי וכמה מרחב את יכולה לתת לעצמך בתוך זה - ואחרי זה, אם המאזן אכן בעייתי,לחפש אלטרנטיבות מכל הכיוונים שיתאימו לך שיעזרו לך בכל זאת לחיות בדרך שמתאימה לנפשך ולטבעך ותינוקך.


מבינה אותך כל כך

[יער_ה*]

לבדוק לבדוק לבדוק מה המאזן האמיתי וכמה מרחב את יכולה לתת לעצמך בתוך זה
אורי את נהדרת @}

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אורי את חמודה ! הצלחתי לקרוא טיפה בבלוג שלך לפני כמה ימים ומיד חשבתי שאת מזכירה לי את עצמי

חייבת לומר לך שאת מאוד מרשימה בעיני ומעוררת השראה - עם כל התכונות האלו שיש לי גם, את מצליחה להיות אמא (נהדרת) לכמה ילדים (עד עכשיו חשבתי שאת אמא ל-2 אבל פתאום מבינה ש-3? נכון?)
מקווה שיהיה לי מתישהו יותר זמן לקרוא כמו שצריך בבלוגים שלך. יש לי המון להשלים שם

אני שמחה שאני יכולה לשקף לך תכונות מסויימות שאולי תראי באור יותר חיובי

השתפרתי מאוד בלקבל את עצמי כמו שאני,
ועדיין עובדת על זה. אני חושבת שאני גם אדם רגיש מאוד , גם אינטרוברטית (שמתי לב שזה הרבה פעמים הולך ביחד, אולי קראתי על זה?)
ויש לזה גם יתרונות. כלומר הצד השני של מטבע הרגישות הוא רגישות לאחרים, הבנת סיטואציות, טאקט...
וגם אם אין לי הרבה כוחות לעשות המון דברים ביום אחד, ולהיות כזאת "אנרג'ייזר"
יש לי כוחות אחרים. למשל ללמוד דברים חדשים, לעורר השראה באחרים (מסתבר...)

=======
אני מסכימה לגבי זה שצריך לבדוק את המצב הכלכלי פשוט עובדתית ומספרית.
בעצם לשים את הקלפים על השולחן, מול עצמי, קודם כל.
ואני מפחדת לעשות את זה - מפחדת לגלות שהמצב באמת לא משהו.

בן הזוג לא "לחוץ" אבל הוא מלחיץ - זה נשמע לא הגיוני אבל זה ככה כי הוא יותר ריאליסטי ואני די מאמינה בניסים.
ובפועל יוצא שהוא לא מבין איך אני כזאת "רגועה" ולמה אני מצפה בדיוק עם זה שרק הוא עובד ויש לנו עכשיו המון הוצאות - איך זה אמור להסתדר
לגבי זה שהוא אמר ש"כל מי שהוא מכיר..."
אז גם הוא לא כמו בן זוג של כל מיני "זוגות אחרים". למשל מישהו בעבודה שלו חזר לעבודה רגיל לגמרי יום אחרי הלידה של אשתו
(הם דתיים ויש לה הרבה תמיכה מהמשפחה והקהילה אולי גם)
והוא אמר לי שהוא לא מבין איך עושים את זה, איך חוזרים לעבודה כל כך מהר כאילו לא קרה כלום ומפספסים את הזמן החשוב הזה בבית
וגם שחבל לו שאני עכשיו אחזור לעבודה כי הוא רואה איך נבנה קשר כל כך קרוב ביני לבין התינוק והוא ממש מעריך את איך שאני מזהה מה התינוק צריך
וכמה שזה יקטע את הרצף הזה אם פתאום אני לא אהיה איתו בבית.
אז הוא לגמרי בעד, פשוט הוא באמת (כנראה כמו הרבה גברים) מרגיש אחריות כלכלית גדולה כמפרנס יחיד והוא לא מאמין בניסים כמוני
אנחנו חושבים על דרכים שאני ארוויח מהבית...

לגבי הקלילות ולהכניס עז -
אורי, אולי אם יצטרפו אליכם איזה בני-דודים לשבוע בחופש ?
מעניין לראות פרספקטיבה של אמא לכמה ילדים - שעם הילד הראשון את עדיין קלילה, יחסית

מבינה אותך לגבי הסידורים והקניות שבא לך לעשות... אולי את יכולה שתצטרף אלייך חברה ותעשו את זה ביחד ?

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אומרים שידע חדש מגיע אלינו בדיוק בזמן -
אז אתמול במקרה ממש, הגעתי להרצאה מאלפת על ארגון הבית
אני מעריצה שרופה של גישת ושיטת ה פליי ליידי
וההרצאה הזו, של בחורה יפנית מהממת ומיוחדת בשם מרי קונדו (Marie Kondo, Konmari method)
היא בגישה מאוד שונה
ולמדתי ממנה הרבה, נחמד לפעמים להציץ לגישות הפוכות ולהתחזק בדעתי ובמקביל לשנות את דעתי על חלק מהדברים

קודם כל משהו בבחורה עצמה מאוד נעים ורגוע ובטוח בעצמו, אבל לא ביהירות בכלל.
היא לא יודעת אנגלית בכלל והיא דיברה ביפנית עם מתורגמנית צמודה, אבל היה חשוב לה לדבר גם בעצמה עם הקהל
אז היא אמרה כמה משפטי פתיחה ומשפטי מפתח בהרצאה שלה באנגלית שהיא כנראה ממש למדה בעל פה.
ומדהים גם המעבר ליפנית שאז היא מדברת כל כך רהוט.

עכשיו לגבי הגישה שלה עצמה, נקודות מפתח שאהבתי (וממליצה לצפות בהרצאה למי שזה מספיק מעניין...)

• לסדר לפי קטגוריות.

כשממיינים ספרים למשל - להביא את כל הספרים מכל רחבי הבית. לא לעבור עליהם מדף פה ומדף שם. ככה רואים את כל הספרים שיש לך
ויותר ברור גודל הקטגוריה.

• לחשוב מה כן להשאיר קודם כל.

על כל חפץ - להחזיק אותו ולשאול את עצמך - Does this spark joy - זה משפט המפתח. (תרגום בערך - האם זה מעורר שמחה ? )
היא אומרת שממש מרגישים את התשובה בגוף. ממש אהבתי את זה. גם לפליי ליידי יש משהו דומה אבל היה לי חשוב התזכורת הזו של להרגיש בגוף.
אני יודעת בדיוק למה הכוונה.

• לסדר את הקטגוריות כך ש"שריר האינטואיציה" יתחזק עד שמגיעים לדברים הקשים

כלומר - להתחיל מבגדים ולהתאמן על לחוש את הבגד ואם צריך אותו. זה יחסית קל לרוב האנשים, לטענתה.
אחר כך לעבור לספרים. זה כבר יותר קשה. בסוף בסוף כשכבר אנחנו יודעים איך זה מרגיש בגוף כשהחפץ מביא אושר או לא - להגיע לדברים אישיים, מזכרות וסנטימנטליות.

(אמשיך אחר כך, יש עיניים כחולות שנפקחו במנשא מאחורי גבי )

[יער_ה*]

שממש מרגישים את התשובה בגוף
להרגיש את המשמעות המורגשת (felt sense) של החפץ

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

להרגיש את המשמעות המורגשת (felt sense) של החפץ
כן ! באמת חשבתי שיש פה משהו של התמקדות בגישה הזו !

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

טוב אז מה שבעצם גרם לי להחליט שאני לגמרי על אותו גל עם הבחורה היפנית
היה תשובה שאלה של מישהו מהקהל בסוף ההרצאה -
מה לעשות אם יש לי חפצים שלא מעוררים בי שמחה והתלהבות אבל אני פשוט צריכה אותם ? למשל כלי בית ישנים ולא מאוד יפים, אבל שימושיים מאוד.
התשובה של מארי הייתה -
אם את צריכה אותם ומשתמשת בהם אז זה עושה אותך שמחה. אם את לא כל כך אוהבת את החפצים האלו כפי שהם,
"try to talk it into them"
כלומר, לנסות "להתחבר" אל החפצים האלו שהם חלק מהחיים שלך. לנסות ליצור איתם קשר רגשי. ללמוד לחבב אותם. ממש כמו עם אנשים , בעצם
זה מאוד אנימיסטי ואני כבר כתבתי איפשהו שאני ממש מתחברת תמיד לחפצים ומרגישה שיש להם רגשות
והנה גישה שלוקחת את זה בחשבון
זה באמת מעורר השראה מבחינתי, כי יש לי חפצים בבית הקטן שלי שאני צריכה ולא יכולה בלעדיהם ויחד עם זאת קשה לי עם ה"עומס"
ויש לי לפעמים דחף להיפטר מהכל.
אבל אם אני אנסה להתחבר לחפצים האלה שהם בעצם בני בית..
אני ארגיש שאני מוקפת בדברים שגורמים לשמחה.

וגם - להגיד תודה לחפצים. אני תמיד עושה את זה ! והיא גם ממליצה להגיד תודה לחפצים כשמחזירים אותם למקום.
מגניב !!

כתבתי שהיא ההפך הגמור מפלייליידי - וזה מתבטא בזה שהיא בעד לעשות את תהליך הארגון הזה בבת אחת.
לעשות איפוס של הבית.
היא טוענת שמי שפועל בשיטה שלה אף פעם לא חוזר להרגלים הישנים.
די יומרני אבל במקרה הזה אני חושבת שיש בזה משהו.
(אני עדיין מעדיפה בזה את שיטת הפלייליידי. אבל מצד שני לתקופה של מעבר דירה זה יכול להתאים)

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

https://www.youtube.com/watch?v=w1-[po]HMMX NR8[/po]

קישור להרצאה

עוד קישור להרצאה שלה אבל עם מתורגמנית טובה יותר !
https://www.youtube.com/watch?v=wS9tarm ... e=youtu.be

[תפילה_לאם*]

וגם - להגיד תודה לחפצים. אני תמיד עושה את זה !
אני לפעמים מאחלת "בהצלחה" למאפים שמכניסה לתנור.

[יער_ה*]

נשמעת הרצאה מעולה. אקשיב לה גם

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אני לפעמים מאחלת "בהצלחה" למאפים שמכניסה לתנור.
נהדר !
מאמצת מיד

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אני לפעמים מאחלת "בהצלחה" למאפים שמכניסה לתנור.
נהדר !
מאמצת מיד_

[גוונים*]

אני במשך שנים הייתי מברכת 'שלום בית' כל פעם או כמעט כל פעם שהייתי נכנסת הביתה. עכשיו אני קולטת שדווקא בדירה הזו אני בקושי עושה את זה.. הממ, מעניין מה זה אומר.
אני גם הרבה פעמים מבקשת בקשות, נניח ערימת כביסה מקופלת שאני מניחה (על שידת ההתחלה, בלול, על המיטה, ברור שלא בארון....) אז אני אומרת לה 'בבקשה אל תזוזי ותיפלי' או כלי שאני מניחה בזוית מסוכנת במייבש כלים 'בבקשה אל תתרסק' דברים כאלה

[תפילה_לאם*]

הממ, מעניין מה זה אומר.
אולי זה רק אומר, שבעבר היו פחות אנשים לברך בהיכנסך הביתה. @}

אז אני אומרת לה 'בבקשה אל תזוזי ותיפלי'
מגניב.
<גם כיף לגלות שאני לא המופרעת היחידה. >

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

זה מרגש אותי לשמוע את הדברים הקטנים הפנימיים והחמודים האלו שלכן
@}
גוונים, גם אני אומרת שלום בית ! ואני גם מודיעה לבית מתי אני אחזור
יש לי תקופות שאני פחות אומרת, אולי באמת עכשיו כשאני עסוקה מדי עם לוליק
יכול להיות שאת מרגישה פחות בבית בדירה הנוכחית ?

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

השבוע הלכתי לשוק עם הקטן במנשא גב, ויום אחר כך לדואר לאסוף חבילה רצויה ביותר בשבילי
היה מוצלח, ואני גאה בהתקדמות !
היום לעומת זאת לא היה לי שום כח לצאת והיום עבר בצורה משעממת ואיטית...
אבל אני מניחה שזה בסדר... יהיו גם ימים כאלו

הגעתי למסקנה שכדי לצאת יותר בקלות אני צריכה לקחת פחות חפצים בשביל הקטן.
למשל - לא צריך 2 חיתולי בד. מספיק אחד. לא צריך גם סמרטוטון לניגוב פליטות. שהחיתול בד ישמש לזה וגם לכל מטרה אחרת, אפילו אם הוא יהיה טיפה מלוכלך.
לא צריך בגדים להחלפה ליציאה קצרה. מקסימוום אם הוא יפלוט אז יהיה עם בגד קצת מלוכלך.
לא צריך משחת החתלה להחלפה אחת.

[תפילה_לאם*]

היה מוצלח, ואני גאה בהתקדמות !
מעולה! אני לא הצלחתי להתפקס על מנשא גב בגיל הזה, וזה ממש שדרוג של נוחות הנשיאה.

אבל אני מניחה שזה בסדר... יהיו גם ימים כאלו
כמובן.


הגעתי למסקנה שכדי לצאת יותר בקלות אני צריכה לקחת פחות חפצים בשביל הקטן.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה על העידוד, תפילה @}
כיף שמתעניינים בהתקדמות שלי
אתמול בן הזוג אמר לי שצפוי עוד גל חום בשבוע הבא והתחלנו לחשוב מה לעשות
אין מזגן ובדרך כלל זה ממש בסדר גמור בדירה ובלילה אפילו קריר, אבל בגל החום שהיה בשבוע שעבר
היה כל כך נורא שבאמת התחרפנתי.
בסופשבוע הזה נוסעים לבקר את ההורים אז החלטנו שאני ולוליק נישאר שם כל השבוע, עם מזגן
ההורים שלי מאוד שמחו, הם בכלל הציעו שנבוא לכל החודש של החגים...
אבל אני לא בטוחה שזה רעיון טוב.
בכל מקרה הגענו למסקנה שעדיף שנהיה במזגן כי ממש קשה ומניסיון זה היה מאוד לא טוב למצב רוח שלי ולכוחות הנפשיים ההתמודדות עם החום
בלי שום הפוגה. וגם בלי לצאת מהבית כל היום.

אני מניחה שזה יהיה קצת מבחן ליחסים עם ההורים ואני אצטרך סבלנות ואורך רוח.
גם אח שלי עכשיו בחו"ל אז לא יהיה את ה"דילול" הזה, זה יהיה רק אני וההורים.

הייתי שוב בדואר
הגעתי למסקנה שהמנשא גב מושך תשומת לב ולא תמיד יש לי כח לזה.
יחד עם זאת כשאני מרוכזת בעצמי ו"במרכז" של עצמי התשומת לב לא מציקה וכמעט לא מורגשת
משום מה אמהות עם עגלה מושכות פחות תשומת לב, זה רגיל כזה...
אצל ההורים ננסה להשתמש בעגלת טיולון בפעם הראשונה. נראה איך יהיה.

[רק_מה*]

בתיק לקטן צריך גג טיטול אחד לכל 3 שעות (אולי אחד אקסטרה). משחה צריך רק אם הטוסיק אדום, לא בכל החתלה. החלפה יכולה להיות חולצה קצת ארוכה בחום הזה. ואמהות תאמרנה גם: עירום במנשא ועליו חיתול בד ארוך.
כמעט בכל מקום אפשר לשטוף את האזור במים ולאוורר/ לנגב בחיתול בד במקום מגבונים.

היום אני כבר שוכחת אפילו את התיק עצמו, תמיד מסתדרים איכשהו

[רק_מה*]

וגם, אל תוותרי על מנשא בגלל מבטים... חבל. כל כך נוח,מתאים, מאפשר הנקה דיסקרטית תוך כדי תנועה...

[רק_מה*]

בטח לא בנחלאות, שם כל אמא שניה ילדה בבית/ מחתלת בבד/ יועצת מנשאים...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

רק מה תודה על הטיפים !
אני מקווה שהטיולים עם התינוק יהיו פשוטים וקלים ואני לא אדאג כל כך לארגון בקרוב

ואני ממש לא מתכוונת לוותר על המנשא ! אני מאוהבת בכל 4 המנשאים שלי
פשוט לפעמים זה דורש טיפה יותר התמודדות עם תשומת לב.
ממש לא אכפת לי מה חושבים עליי, כל עוד לא פונים אליי בדיבורים...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

חושבת שוב על מעבר דירה והפעם בעיקר בגלל ה רעש
אני מאוד רגישה לרעשים חזקים ונראה לי שזה התגבר מאז הלידה ועם הרצון שהתינוק יישן קצת יותר מרבע שעה.

השכונה לכאורה שקטה ונעימה, הרחוב שלנו הוא רחוב ללא מוצא אבל ...
רוב החלונות יוצאים לרחוב אחר שהוא רחוב קטן כזה אבל מאוד עמוס תנועתית, מסתבר.
כל היום יש אופנועים, קטנועים, משאיות, משאיות בטון, משאיות תנובה ומאפיות למכולת, משאית זבל שמגיעה כל יום בשעה אקראית אחרת (ותמיד כשהתינוק ישן כמובן)
יש לפחות 4 שיפוצים שונים בסביבה הקרובה. וחוץ מהקידוחים הפועלים גם מדברים בצעקות.
כולם צופרים, כולל צפירות של משאיות שנשמעות כמו אנייה בנמל. ואני מקללת ולא רגועה ולא שלוה.
יש גם בית כנסת וגן ילדים צמוד לדירה. דווקא הקולות משם לא מפריעים לי כמעט אף פעם, זה נחמד לשמוע שירה מבית הכנסת וילדים משחקים (וגננת צועקת שזה לא נחמד אבל זה סיפור אחר).
אבל זה מוסיף לתמונה הכללית של חוסר שקט.
בלילה יש מסיבות וחבר'ה שמנגנים נורא יפה בגיטרה ושרים.
ואנשים שמחליטים לנהל שיחות נפש קולניות בטלפון או על הספסל ליד הבית. ממש מרתק...
אנחנו בקומה נמוכה ושומעים כל טריקת דלת של אוטו, התנעה של אוטו, מישהי שצועקת לכלבה שלה שעות "בואי הנה צ'ילי, צ'ילי בואי הנה מיד !"
אני מרגישה שאני פשוט חיה באמצע הרחוב

איך מוצאים מקום שקט ? הרי זו שכונה שהיא לכאורה שקטה. ורחוב שקט.
בן הזוג טוען שאין מקום שקט בלי שיפוצים ובלי משאיות. כי אפילו למכולת השכונתית צריכה להגיע אספקה.
ובמושב (לא שזו אופציה גם ככה..) יש טרקטורטנים ומכונות חקלאיות. ותנים מייללים בלילה (דווקא אין לי בעיה)


אני שמה ביוטיוב צלילים של נחל כשהוא ישן וזה קצת ממסך את הרעש...
אבל אני עייפה מזה ועצבנית.
ומרגישה שאני נודניקית ושבן הזוג לא מבין... הוא יודע כמה אני רגישה והוא מאוד מתחשב אבל עדיין הוא לא באמת מבין
והוא אומר שאולי צריך לטפל ולתמוך בי ולא לנסות להעלים את הרעש כי הוא לא ייעלם בשום דירה...
וזה נכון אבל איך ? ועדיין אפשר קצת לשנות את סיטואציית המגורים כדי להפחית את הרעשים

[גוונים*]

כמעט בכל מקום אפשר לשטוף את האזור במים ולאוורר/ לנגב בחיתול בד במקום מגבונים.
בהרגשה שלי זה מה זה למתקדמים... אני עד היום מחליפה בחוץ עם מגבונים, כל הלוגיסטיקה של לשטוף במים בחוץ או בשירותים ציבוריים עדיין גדולה עלי. על אף הותק של השנה פלוס בהורות ועל אף היות הקטנטונת כבר די גדולה ומבינה ועומדת בעצמה וכו'.

רוב החלונות יוצאים לרחוב
אנחנו בקומה נמוכה
ניחוח, שני הנתונים האלה הם המהותיים. אנחנו גרנו במרכז תל אביב ברחוב אמנם יחסית שקט אבל עדיין עם מכוניות, משאיות (מדי פעם) אנשים מדברים וכו' אבל היינו בקומה גבוהה ובדירה אחורית והיה שקט הרבה יותר מאשר עכשיו שאנחנו גרים בשכונה שקטה ופרברית, ברחוב ללא מוצא אבל במפלס הרחוב עם חלונות שפונים אליו.
לדעתי אם תעשי ניסוי אפילו ברחוב שלך ותבדקי דירה אחורית ו/או בקומה גבוהה יותר מיד תרגישי את ההבדל לעומת הדירה שלך.

_בן הזוג טוען שאין מקום שקט בלי שיפוצים ובלי משאיות. כי אפילו למכולת השכונתית צריכה להגיע אספקה.
ובמושב (לא שזו אופציה גם ככה..) יש טרקטורטנים ומכונות חקלאיות. ותנים מייללים בלילה (דווקא אין לי בעיה)_
אני לא לגמרי מסכימה כי יש רחובות בלי מכולות או בתי עסק, נניח רק של בתי מגורים ואז יש הרבה פחות משאיות שעוברות שם (חוץ ממשאית הזבל שזה בכל מקום ולרוב בשעות הכי לא מתאימות, חוק מרפי שכזה...)
יש גם שכונות בלי הרבה שיפוצים (חדשות יחסית) וכו'.
ובמושב, ובכן מנסיוני, ברמת ההכללה, במושב יותר שקט מאשר בעיר, בהחלט. ברור שיש יוצאים מן הכלל, אבל בגדול בהחלט שקט (חוץ מהתנים באמת, בעיקר בתחילת הערב בקיץ...) זה הגיוני, פחות אנשים ופחות מכוניות ומכונות שעושות רעש (לא יודעת בדיוק מה זה אפילו אבל זה מצטבר לרעש רקע של עיר שרק ביום כיפור בערך שהכל דומם מבינים כמה כל הזמן יש רעש). תחשבי קמ"ר מרובע בעיר, כמה בתים, אנשים, כלי רכב ומכונות למיניהן נדחסים בו לעומת קמ"ר במושב, שיש עליו שניים וחצי בתים ומספר דומה של מכוניות וזהו...
בכל אופן, השאלה האם בכלל רלוונטי עבורכם לעבור דירה עכשיו, כי הבנתי ממך שכרגע זה ירד משיקולים כספיים. אם לא רלוונטי נראה לי מאוד נכון שאולי צריך לטפל ולתמוך בי ולא לנסות להעלים את הרעש
אם כן רלוונטי, אז יופי, וצריך לשים את הרעש בסדר עדיפות גבוה ואני די בטוחה שאפשר יהיה למצוא דירה שקטה יותר (לא מן הנמנע שיהיו ויתורים אחרים, הרי קשה למצוא דירה מושלמת, תמיד צריך לגבש את השניים שלושה דברים שעליהם לא מתפשרים אבל זה בא על חשבון דברים אחרים ששם כן יהיו פשרות).
ואל תשכחי שתכף נגמר הקיץ (זה גם מה שאני מנסה להגיד לעצמי) תכף החלונות יהיו סגורים הרבה יותר זמן מהיום (בעיקר באזורנו הקריר) ואנשים יהיו הרבה פחות בחוץ.

[אוליב*]

אני מאוד אוהבת את נחלאות, למרות שאף פעם לא יצא לי ממש לגור שם (התארחתי פעם לכמה שבועות) אבל מהיכרותי עם שוק הנדל"ן הירושלמי (שבע דירות בעשר השנים האחרונות) יש סיכוי טוב שכן תוכלו למצוא דירה מרווחת יותר ושקטה יותר (כמו שכתבה גוונים, גם בעיני הגובה משפיע באופן קריטי על הרעש) באיזור אחר ולא יותר מדי מרוחק, כמו רסקו, ניות, קטמון או בקעה. אני מסתכלת כל הזמן על דירות להשכרה בפייסבוק (כבר מתוך הרגל או למטרות סיוע לחברים, כי כרגע אנחנו לא מחפשים) ולא קל למצוא אבל יש מדי פעם דברים מוצלחים. לא יודעת כמה אתם משלמים עכשיו ומה התקציב שלכם אבל הדירות באזורים שהזכרתי נוטות להיות יותר זולות מהדירות במרכז העיר ובנחישות (אבל זה כמובן מאוד תלוי בדירה עצמה).

והצהוב: בגן העדן הזה יש גם יתושים

זה בעיני עוד חסרון של נחלאות, הייתי לא מזמן אצל חברים ונעקצתי נורא ואצלנו אין.

[אישה_במסע*]

אני גרה בעיר באזור המרכז, אבל די קטנה, ובשכונה די נידחת, ואין פה רעש. ואני גרה בקומה ראשונה. מידי פעם שומעים צלצול של בית ספר קרוב (ואת זה שכחתי כי חופש עכשיו) אבל חוץ מזה אין רעש. והדירה פונה לכיוון הרחוב.

לדעתי שאלת הרעש היא שאלה קונקרטית. היא אפשר לדעת רק לפי העיר והשכונה, צריך להסתכל קונקרטית על הדירה, אחרת קשה מאוד לנחש.

כך שאני ממש לא מסכימה שהרעש לא יעלם בכל דירה. יש מקומות שקטים. ולמשרד הייתי מביאה אוזניות-ענק כאלו, שחוסמות רעש, למקרים בםה מישהו התעקש לשים מוזיקה ברמקולים ולא לשמוע באוזניות.

_והוא אומר שאולי צריך לטפל ולתמוך בי ולא לנסות להעלים את הרעש כי הוא לא ייעלם בשום דירה...
וזה נכון אבל איך ?_

המשפט הזה לש בן הזוג שלך מרגיש לי כאילו הוא מנסה להוציא אותך לא בסדר ואת הדרישות שלך ללא הגיוניות כשהמצב הוא בדיוק הפוך. בכלל, אני רגישה למקרים בהם צרכים טבעיים (ואבולוציאוניים!) של מישהו שלא מתמלאים בגלל החברה המודרנית מוצגים כמשהו שלא בסדר.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה על התגובות בעניין הרעש !
זה כבר הקל עליי לכתוב את זה...
אני חושבת שאם וכאשר נעבור דירה זה יהיה שיקול מאוד מרכזי, כמו שאת אומרת גוונים, יהיו גם וויתורים.
ותודה על הדוגמאות שלך ! זה נותן לי חומר לדיון עם בן הזוג

אולי אפילו קומה גבוהה יותר בלי מעלית יכולה להיות פשרה. פסלנו כמה דירות כאלו
אולי דווקא הגובה הוא יתרון. מעלית זה בונוס.
צריך באמת לחשוב על הרעש בכיוון של ראיית הרחוב והשכונה -
נגיד בזמן ההריון פסלנו דירה די מוצלחת כי הדיירת אמרה לי (כששאלתי על השקט בדירה) שבונים מרכז מסחרי
ויש קידוחים מטורפים מהבוקר עד הערב. תודה לאל שהיא אמרה לי את זה.
אז נשאל את הדיירים, נסתכל איזה בתי עסק יש ברחוב, וקומה גבוהה יותר (למרות ההעדפה לקרקע... התלבטות!)
ובאמת בית ספר נניח פחות מפריע לדעתי מתנועה של מכוניות ומשאיות.

כרגע הכיוון הוא לשפר את הדירה שלנו ואם נמצא מציאה (כלומר, דירה במחיר של הדירה שלנו ופחות) אז לעבור
אני חושבת שמשהו בי מפחד מהמעבר (טכנית בעיקר) ולכן זה איכשהו מדשדש במקום, חוץ מהסיבות הכלכליות וכו'.

אוליב היי @} אנחנו באמת מחפשים קצת בשכונות שכתבת
ובאמת יש הרבה יתושים, חשבתי שפשוט ככה זה בקיץ בכל מקרה יש לנו כילה ענקית (ומסורבלת...)

אישה במסע,
האמת שבן הזוג אמר לי את זה כשדיברנו על הרעש וזה שאני מרגישה שזה מביא אותי להתמוטטות עצבים באיזשהו מקום
כלומר קודם כל התלוננתי שהמצב הנפשי שלי הוא כזה רגיש שהרעשים פשוט מוציאים אותי מדעתי,
לדעתי (וזה מה שחשוב קודם כל) בצורה חסרת פרופורציה למצב.
כלומר כן יש רעש ואת צודקת שזו בעיה חמורה של החברה המודרנית, וזה מפריע, מאוד. א-ב-ל
הרמה שבה זה מפריע לי היא קצת חמורה מדי. גם כי אני רגישה בכלל וגם כי אני אחרי לידה עם כל הקשיים הרגילים

אז לדעתי הוא צודק שאני צריכה גם איזה טיפול ותמיכה כדי להתמודד יותר טוב (עם החיים בכלל... לא רק הרעש)
ומצד שני אני אדבר איתו שוב על האפשרויות שהועלו פה מבחינה מעשית איך למצוא דירה שקטה יותר.

תודה לכן !

[אישה_במסע*]

כמה גבוהה זה קומה גבוהה? בקומות גבוהות מידי יש משהו לא טבעי ויש הטוענים שמזיק. (מעל קומה 3, ועד קומה שלוש מעלית נראית לי פשוט לא רלוונטית ואף מזיקה לכושר הגופני ומנוונת).

בנוגע ליתושים - ממליצה על שמן אתרי ציטרנולה או עשב הלימון.

בנוגע לפרופורציה - מי קבע מה היא הפרופורציה הנכונה? בהתחשב בכך שאת אחרי לידה עם הקשיים הרגילים הפרופורציה שלך נשמעת לי נכונה לחלוטין. אולי יועיל לך ללמוד להתמודד יותר טוב (ואולי ההתמודדות הזו תביא יותר נזק מתועלת, בגלל שהיא בעצם מדכאת אינסטינקטים טבעיים), אולם אני לא רואה סיבה לשפוט את הפרופורציות שלך כחסרות.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אכתוב עוד מחר ,
אישה במסע , מעניין אותי אם יש לך קישור לעוד איזה מידע שאפשר לקרוא על הנזק בלגור בקומה גבוהה
גם לי זה מרגיש פחות טבעי ונעים ומעניין לקרוא על זה עוד...

בקשר לפרופורציה... אני אחשוב על מה שאת אומרת
נראה לי שאולי יחסית לעצמי זו ההשוואה הנכונה... אם אני במצב נפשי טוב ויציב דברים כאלו פחות ישפיעו

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בכלל, אני רגישה למקרים בהם צרכים טבעיים (ואבולוציאוניים!) של מישהו שלא מתמלאים בגלל החברה המודרנית מוצגים כמשהו שלא בסדר.
אישה
תודה רבה על המשפט הזה!

כמובן ניחוח אני קוראת אותך ואת כל עניין הרגישות וכל כך מבינה אותך
אבל שמי לב שכל העדויות כאן על מקומות בלי רעש הן מאנשים שאת לא יודעת מה רמת הרגישות שלהם ביחס אלייך. זה נשמע לי באוזן נכון הגיונית מה שכותבים,אבל תחשבי ותבדקי טוב כשאת עוברת דירה האם זה באמת משמעותי מספיק או שבעיר המודרנית של היום תמיד יהיה רעש שעבורך יהיה חזק מדי.
האם גרת בעבר במקומות בהם הרעש לא הפריע? האם לפני הלידה הרעש לא הפריע? (אנחנו משתנות עם ההריון והלידה לפעמים והרגישות מתחדדת, ואנחנו גם יותר עייפות אז מצריך יותר כוחות להתמודד)



מעל קומה 3, ועד קומה שלוש מעלית נראית לי פשוט לא רלוונטית ואף מזיקה לכושר הגופני ומנוונת)
זה כמובן נכון כשאת לבדך, אבל עם ילדים זה כל כך קשה
קרה לי לא מזמן שהייתי לבדי (נדיר!) והייתי צריכה לעלות לאיזה קומה קצת יותר גבוהה. קלי קלות, קלילות, אפילו עם תיקים. צ'יק צ'ק ואני למעלה, בכלל לא קולטת שעליתי.
אבל עם ילדים זה קשה קשה קשה. גם ככה זה הסחבות לא קלה איתם לכל מקום, כל ילד והיכולות שלו,כל אחד והבכיינות שלו, לפעמים צריך להרים גם את היודעים ללכת. ילדים, תיקים, מעילים, עגלה לפעמים. אני נזכרת בתקופה שהייתי גרה בקומה שניה ושלישית ואני מיד נלחצת.
ונכון שגם בשביל הילדים זה טוב לעלות מדרגות בשביל הסיבולת. אבל ילדים שממש אוהבים לעשות פעילות גופנית סתם ככה בחוץ,רצים קופצים מטפסים בכיף, ממש לא אוהבים לעשות את הפעילות הזאת כשאמא דורשת לעלות הביתה. ככה זה אצלי לפחות, ואת העצבים שלי זה מרט לגמרי.
(ובהריון לעלות שלוש קומות זה סיוט. סתם הערה כך לא בזמנה עדיין...)
אבל כמובן שזה אני
אישית כשקראתי את מה שכתבת הטריד אותי גם זיהום אויר מכל זה בנוסף לרעש


_בקשר לפרופורציה... אני אחשוב על מה שאת אומרת
נראה לי שאולי יחסית לעצמי זו ההשוואה הנכונה... אם אני במצב נפשי טוב ויציב דברים כאלו פחות ישפיעו_
תזכרי את העייפות. עייפות מאוד משפיעה על רגישות. זה לא רק מצב נפשי (שכבודו במקומות מונח גם הוא)

[יער_ה*]

תזכרי את העייפות. עייפות מאוד משפיעה על רגישות
מסכימה מאוד

לגבי לגור בקומות גבוהות כאן יש התייחסות קצרה של בשמת א - האם זה מוסרי לגור בצמוד קרקע (2008-01-08T22:38:21) והיא מביאה כאסמכתא את כריסטופר אלכסנדר

[יער_ה*]

הדיון שם ממשיך
האם זה מוסרי לגור בצמוד קרקע (2008-03-17T20:21:55)

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה אורי
אני גם חוששת שקומה גבוהה יחסית בלי מעלית ועם תינוק (אחד )יהיה לי קשה.
אולי הפתרון הוא פשוט בניין עם מעלית.
לגבי הזיהום אוויר, נראה לי שכל מרכז העיר יחסית אותו הדבר...

ויש סיכוי שנהייתי (עוד) יותר רגישה מאז הלידה. אוף זה קשה...

יערה תודה על הקישור ! אקרא

[בשמת_א*]

והיא מביאה כאסמכתא את כריסטופר אלכסנדר
המממ, הניסוח שלי לא ברור שם.
כריסטופר אלכסנדר טוען שזה לא אנושי ואני מסכימה איתו.
אבל מחקרים אחרים הם אלה שהראו בעיה מעל קומה רביעית.

[אישה_במסע*]

ניחוחות

ההשקפה שלי בנוגע למצב נפשי (וגם בנוגע לרגשות בכללי, אני כתבתי על זה קצת ב{{}Pאיפה הגבר בבית שלי{{}}) היא שהוא אמור להיות בקורלציה למצב החיצוני. ואם את במצב קיצוני (אחרי לידה, ללא תמיכה. מה זה המצב ההזוי הזה בכלל? באופן טבעי אישה אמורה להיות מוקפת בנשים כך שבארבעים הימים הראשונים היא במשכב לידה, וקמה רק לשירותים. זה מצב קיצוני ולא טבעי! ) אז תגובה קיצונית היא נורמלית וצפויה.
יכול להיות שאם המצב הקיצוני הזה הופך מסיבה מסויימת לחלק נפוץ בחיים (למשל להיות בסביבה חד גילית ללא מבוגרים לאורך זמן רב) משלתם להסתגל למרות המחיר הכרוך בכך. אולם זו שאלה שראוי לחשוב עליה.

בנוגע לילדים - אני חושבת שזה עניין של דיפולט. אני לא ואחי הקטן לא התלוננו על הליכה ברגל לבית הספר כי ברור שזה ככה, וזהו. למרות שאנחנו מודעים לכך שרוב הילדים נוסעים במכונית, גם אלו שגרים קרוב יותר. כי ככה זה. כי הליכה ברגל היא ברירת המחדל למרחקים של עד שלושה קילומטרים, ללא נשיאה של משקלים כבדים.

אצלנו רוב האנשים לא יודעים לכרוע, בתרבויות בהן ככה כולם הולכים לשירותים גם אם תשאלי סבתא זקנה איך היא כורעת היא לא תבין את השאלה - ככה זה וזהו. אי אפשר לא לדעת לכרוע, זה כמו לא לדעת ללכת, או לנשום!
כך גם לגבי עליה במדרגות.

לי אישית לא ברור מה הרלוונטיות של אי האהבה הזו. גם אני לא אהבתי לעלות במדרגות לכל מיני מקומות בהם הייתי באופן קבוע נמצאת בקומה שלישית או שנייה. מה זה קשור אלייך? זה כמו לא לאהוב שיש קיץ או חורף. כלומר, ברור שיש אנשים שלא אוהבים את זה, אבל איזו השפעה פרקטית יש לזה על המציאות? החורף יבוא אם נרצה או לא נרצה. והילדים יעלו לדירה כי פשוט אין אפשרות אחרת. כלומר, זה לא שאפשר אשכרה לעלות במעלית לקומה שלישית? אני יודעת שיש אנשים שעושים את זה, אבל זה רלוונטי לחיי בערך כמו הרעיון שמחר אלך להתאסלם ולהצטרף לדאעש.

בנוגע למחקרים על קומות - לא קראתי את המחקר עצמו, אבל אני זוכרת ממנו שמי שהיה כל היום בעבודה וחזר הביתה רק בערב (לרוב הגבר, לפעמים גם האישה) כמטע ולא הושפע, אבל מי שאשכרה גר בבית הושפע בפירוש, וחיים בגובה לא טבעי הגדילו את הסיכוי לדיכאון ואולי עד בעיות נפשיות.

אולי אחר כך אלך לקרוא שוב, כי אני באמת לא זוכרת. רק שעד קומה שלישית זה בסדר.

[אוליב*]

רק אוסיף שהדיון כאן מתחבר לי מאוד להתלבטות שלנו עכשיו, אם להישאר בדירה הנוכחית. אנחנו אוהבים אותה אבל היא בקומה שלישית (פלוס, כי זה חצאי קומות אז זה שלוש וחצי וגם יש עלייה קטנה לבניין) בלי מעלית. כרגע זה לא מפריע לי בכלל, אבל עוד מעט בתקווה יהיה תינוק או תינוקת ואז זה עלול להקשות. מצד שני, נורא לא בא לי לעבור דירה ונראה לי שיהיה קשה למצוא משהו טוב יותר באותו מחיר, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלם יותר וזה יהיה מבאס להתפשר על דברים אחרים רק בשביל הגובה (וגם כנראה "להרוויח" רעש על הדרך. התלבטות, ומעניין לי לקרוא את הדעות השונות כאן, אז תודה על זה.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אישה במסע,
אני תמיד משתדלת לעלות לקומה 3 ומטה ברגל.
אה, בעצם זה היה בחיים הקודמים שלי לפני ההריון והלידה...
עכשיו אני מרגישה כבדה יותר - עם תינוק במנשא ועוד איזה תיק קטן. וחם לי.
וגם נפשית הכל קשה לי יותר. כאילו החיים קיבלו מימד חדש של קושי.
תודה על התזכורת שאני נמצאת במצב קיצוני ולא טבעי, זה יעזור לי להיות יותר חומלת כלפי עצמי.
בכל מקרה אני שמחה שלמרות הקשיים עם ההורים בחרתי לאפשר לעצמי משכב לידה והייתי אצלהם מה שעזר לי מאוד למנוחה הפיזית.

אני עובדת על זה - על התפיסה של הקושי. שהאימהות זה קשה ומעייף ומסורבל.
אבל עד אז - אני חושבת שאני אבחר בדרך הקלה יותר. שזה או קומה נמוכה (וכבר הגענו למסקנה שזה כולל רעש בדרך כלל)
או קומה גבוהה עם מעלית.
ובאידיאל - רחוב כל כך שקט שאפשר קומה נמוכה וזהו.

אוליב אם אתם אוהבים את הדירה והיא מתאימה בהכל, כולל המחיר...
אולי תשאלי את עצמך - האם את בן אדם שיוצא הרבה באופן כללי? כי ככה תהיי גם עם התינוק/ת אחרי שתסתגלי.
אני למשל די יושבת בית.
אולי את אחת שיוצאת מלא וקונה דברים ואז יהיה לך הרבה לסחוב למעלה.
אולי את תלמדי לשלב את כל היציאות שלך כך שתעלי ותרדי סה"כ פעם אחת ביום.
ובערב אולי כמו שאנחנו עושים תצאו כל המשפחה ואז בן הזוג יעזור.

אם אתם מחליטים לעבור, עדיף לדעתי במהלך ההריון, רצוי לא בהריון מתקדם.
אנחנו בהריון חשבנו לעבור אבל גם התחתנו אז היה לנו יותר מדי על הראש
ועכשיו קצת חבל לי שלא עשינו את זה בהריון. אבל היו גם עוד סיבות...

אם הסיבה היחידה היא קומה גבוהה, אני חושבת שאולי אפשר לחכות עם המעבר. בחודש-חודשיים הראשונים בטח תהיי בעיקר בבית
ואחר כך תראי איך את מסתדרת עם מנשא/עגלה. אם את תשמשי בעגלה, יש אפשרות לשים אותה בלובי של הבניין או איפשהו למטה ?

בשמת א , אם קפצת לדף שלי (שמחה לראות אותך פה @} ) אולי יעניין אותך מה שכתבתי ב
ניחוח אדמה אחרי הגשם (07.08.2015 08:52):
על שיטת ארגון הבית
חשבתי עלייך כשהאזנתי לה. בטח זה לא יחדש לך הרבה אבל עדיין

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

בסופשבוע כשבן הזוג היה פה, נסענו יחד עם הקטן ועם ההורים שלי לים בערב, בשקיעה
שחיתי בים והיה לי ממש כיף !
הקטן נהנה להסתכל על הים והחוף.
הבאנו באוטו גם עגלה, לנסות . הוא היה מאוד עייף ואולי גם האוויר של הים השפיע,
אז הוא נרדם תוך דקה ממש בעגלה ואז עשינו איתו סיבוב ארוך בטיילת של הים
היה מאוד נוח עם העגלה בטיילת, כמובן.
ההורים היו מאוד שמחים שהוא ישן בעגלה ואני החלטתי להיות גמישה ולא נעולה רק על המנשא. טוב שיהיו את שתי האופציות.

מעניין שכשאבא שלי סידר את העגלה, ביקשתי ממנו שישים אותה ככה שהתינוק ישכב עם הפנים אליי ולא החוצה
והוא היה מאוד מופתע, נראה לו מובן מאליו שהתינוק צריך לראות "דברים מעניינים" ושככה הוא לא יראה כלום (חוץ מאותי )
אמרתי לו שחשוב לי גם לראות מה שלומו ואיך הוא מרגיש בעגלה.
אבא שלי אמר שאין שום בעיה, אם הוא יבכה אני אשמע את זה.
זו פשוט גישה שונה - הרי אם אני רואה את התינוק ורואה שמשהו לא נוח לו, הוא לא יצטרך להגיע לבכי.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

בהמשך לניסיונות העגלה - אתמול בערב לקראת שעת השינה שלו,
הקטן היה כבר עייף ועצבני והחלטתי לצאת לסיבוב במנשא
אמא שלי התנדבה לצאת איתו בעגלה, והייתה לי התלבטות -
לתת לה לצאת לבד, ואז יש סיכוי טוב שהוא יבכה ואולי היא תנסה שיירגע בעגלה יותר ממה שהייתי עושה בעצמי
או להצטרף.
החלטתי לצאת יחד איתה ולקחתי מנשא.
ברגע שהנחנו אותו בעגלה הוא התחיל לבכות, התחלתי ללכת איתו מהר ובהתחלה נשמע שהבכי נחלש והוא נרגע
אבל אז שוב בכה ביתר שאת.
ככה שממש קרוב לבית כבר עצרתי והוצאתי אותו. היה לי ממש לא נוח שאמא שלי הייתה שם
ואמרה לי - תני לו עוד קצת, הוא צריך להוציא את הבכי, הוא עוד רגע יירגע
בכל מקרה אמרתי לה שאני לא יכולה ככה, ושאני אחליט מתי להרים אותו. הייתי די רגועה כלפיה, לא בעצבים
הרמתי אותו והוא נרגע, אז אמרתי לו שננסה שוב בעגלה ואני אוציא אותו אם הוא לא ירצה.
ובאמת הוא ישר התחיל לבכות. אז אמרתי לאמא שלי שחבל על הזמן, אני אקח אותו במנשא ושתחזור הבייתה עם העגלה
(היא בדיוק התכוונה לאכול ארוחת ערב)
וכך היה, והוא נרדם מיד במנשא...

אני לא יודעת אם אולי אני משדרת לו משהו שלילי לגבי העגלה...
בכנות, אני חייבת להודות שאולי יש בי איפשהו מעין "דווקא" כזה של - תראו אמא ואבא, המנשא יותר נוח ויותר טוב...
ואני לא רוצה להיות ככה. אני רוצה להיות פתוחה לזה שהוא יכול לאהוב להיות גם בעגלה. ותכלס יהיה לי נוח בחום הזה להשתמש בעגלה

וגם היה לי קשה מול אמא שלי.
אבל הרגשתי שאני יותר בטוחה בדעות שלי ובעמדה שלי.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

טוב, חזרנו לירושלים
אנחנו כנראה נסע שוב להורים לכל או רוב תקופת החגים, מכל מיני סיבות
זה קצת מבלבל אותי נפשית הנסיעות האלו. כי אני מרגישה אצל ההורים בבית, בערך,
וקצת כמו שהרגשתי פעם כשגרתי שם.
ואז התחושת בית שלי קצת מתפזרת ולא ברורה. איפה הבית שלי?
אצל ההורים, ששם הם מחליטים הכל ומצד שני מפנקים אותי ומבשלים לי,
או אצלי, במשפחה שאני בחרתי והקמתי?

<המרגיעון : כולנו משפחה אחת>

בכלל משונה וחמוד שהחדר שלי נשאר די אותו הדבר מתקופת התיכון. רק שעכשיו במיטה שלי אני מניקה תינוק
והספריה שפעם הייתי מכינה שם שיעורי בית הפכה לשולחן החתלה.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

יש לנו כבר 11 חיתולים רב פעמיים

[מיכל_בז*]

יש לי המוןןןןןן בקבוקים ואין לי בעיה להשאיל. הבעיה שאני בפרדס חנה עכשיו. אבל אני יכולה לנסות לתת לאמא שלי שגרה במבשרת ציון. רלוונטי? יכול לעזור?

[תפילה_לאם*]

_בכלל משונה וחמוד שהחדר שלי נשאר די אותו הדבר מתקופת התיכון. רק שעכשיו במיטה שלי אני מניקה תינוק
והספריה שפעם הייתי מכינה שם שיעורי בית הפכה לשולחן החתלה._
אהבתי.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

מיכל תודה @} את מקסימה !
התינוקי מסרב לשתות מבקבוק אז אני לא צריכה בקבוקים... יש לי גם כמה בקבוקים של אוונט .
פשוט חבל לי על הבקבוק היקר והמיוחד שהתקלקל... ואמא שלי קנתה במיוחד
מה שלומך ? מזמן לא ראיתי אותך פה...

תודה תפילה

[הולכת_והרוח_בפניי*]

ניחוח, קראתי אותך המון. התחלתי בכלל על הדף על הצרות מההורים (ההוא מ2008?) ואחרי שסיימתי להתפלא מי זו שמצאה הורים כל כך דומים לשלי (אפילו הציטוטים!) נפניתי לקרוא את הדף שלך כאן. רוצה אולי לקפוץ לבקר? אנחנו ממבשרת (ועד היום יש לי ניסיון חיובי ביותר עם הזמנת אמהות מהפורום כאן לכוס תה למרות שבסוף אנחנו אף פען לא מגיעות לתה). אני יכולה לספר לך איך זה להיות אמא עם ילד לבד עד גיל שנה בבית, ואיך זה עם הורים כמו שלנו, ואיך זה משתנה, ומה משתפר ומה מחמיר, ולהדגים באיזה בלאגן נפלא אנחנו חיים ממרומי גיל הכמעט-שלוש-בעזרת השם שלנו... ובכלל, אולי תמצאו יחידת דיור במבשרת? אנחנו בהתחלה רצינו לעבור לנחלאות, ואז מצאנו כאן...(את זה אני קצת מסייגת - כי למרות שמבשרת נחמדה מאוד בעיניי ויש לה יתרונות על פני נחלאות - אני לא בטוחה שיש עוד הרבה אופציות במחיר שאנחנו מצאנו...)

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

שנה טובה לכל מי שפה רציתי לכתוב את זה בראש השנה אבל עדיין "חגים" אז מותר !
וזו הזדמנות להגיד גם המון תודה על התמיכה שקיבלתי ממכם פה
קראתי את כל ההודעות שוב ושוב ושאבתי המון כח ועידוד ואופטימיות ותחושה שאני נורמלית ובסדר וככה זה ושזה לא שיש לי איזו בעיה שגורמת לזה שזה יהיה כל כך קשה. שזה באמת כל כך קשה אבל אפשר לחיות עם זה ואפילו להנות מדי פעם


התינוקי כבר בן חצי שנה !
ואני מרגישה סוג של עם הראש מעל המים. לרגעים לא כל הזמן..

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אני אצל ההורים כבר מהסופ"ש שלפני ראש השנה, וכבר הספיקו להיות חיכוכים...
כמובן !
צפוי שבוע קצת מאתגר. כי בן הזוג בעבודה וביום כיפור הוא לא יגיע לפה, רק ביום חמישי. אז ...
אני מרגישה קצת מנת יתר של הורים... שזה היה צפוי כמובן.

מזכירה לעצמי להסתכל על הדברים החיוביים, גם. כי שמתי לב שלאחרונה אני מאוד טובה בלשים לב לדברים הלא נעימים והמציקים
וזה לא תורם לי ולסביבה... ואני בטוחה שההורים מרגישים את הדחייה הפנימית הזו.


התחלנו לחפש דירות ביתר שאת.
הבנו שבחורף לא נוכל לתלות כביסה במרפסת (יש לנו מתקן כביסה מתקפל)
וכבר אי אפשר להכניס את מתקן הכביסה לבית כמו שעשינו לפני הולדת התינוק כי באמת צפוף רצח וגם הוא יתחיל לזחול ...
בקיצור, הכביסה שהיא כביכול עניין פעוט הטתה את הכף.

מחפשים כולל אופציית גילה, למרות הכל. או קרית יובל/מנחם.

הבנתי משהו,
אני כל הזמן חשבתי שצריך למצוא שכונה כמה שיותר קרובה ל"מרכז העיר"
וכאילו לא באמת חשוב מה יש בשכונה עצמה.
כי אף פעם לא הייתי כזאת מן פעילה שכונתית... אני מאוד ספונה בביתי.
ותמיד כשעברתי דירה רציתי להכיר את השכנים אבל לא ידעתי איך.
אני לא יודעת איך לדפוק בדלת של השכנים החדשים עם עוגה ולהציג את עצמי
אז בפועל היחסים עם השכנים הם "שלום שלום" ואני מעדיפה להמנע מלפגוש אותם אם אפשר.
גם אצל ההורים, אני מתאמצת מאוד לא לפגוש את השכנים וזה מגיע לכדי אבסורד,
למשל אם אני רואה שכנים מתקרבים לבניין אני מתעכבת בכוונה כדי לא לעלות איתם למעלית.
ואני באמת לא כזו אנטיפטית. אבל המפגש הזה ממש קשה לי ומביך ואני לא יודעת איך ועל מה לדבר...

והבנתי שאולי לא משנה איפה אני אגור, אלא משנה אם אני אטמע במקום.
אם נגור בגילה, שהיא מאוד רחוקה, אבל נכיר את השכנים, ונשתתף בפעילויות מקומיות, אז נרגיש בבית. ולא נזדקק למרכז העיר עד כדי כך
כי גם בתוך השכונה עצמה יש חיים.

השאלה איך עושים את זה...
ומה אם השכנים יהיו מגעילים ?
איך יודעים ... ? הרי "מעמד סוציו אקונומי" ממש לא אומר כלום.
יכול להיות שיכון עם אנשים נחמדים ולבביים ששומרים על הבניין ויוצרים בו אווירה טובה ונעימה, גם פיזית בניקיון וטיפוח של הגינה המשותפת,
או שיכון עם אנשים שזורקים זבל מהחלון ושותים בירה במדרגות ולא משלמים ועד בית ולא מתחשבים ועושים רעש ו...ו... (מכירה בית כזה מקרוב)
או שכונה יוקרתית עם אנשים מ"מעמד גבוה" אבל כאלו שלא מתחשבים ולא מוכנים להדברות בנושאים משותפים של הבניין

[הולכת_והרוח_בפניי*]

שכנים מגעילים - לדעתי אי אפשר לדעת, מה גם, הם יכולים להתחלף תוך כדי.
האופי של השכונה וההתנהלות שלה - כמה טיולים במקום בשעות שונות של היום יפתרו את הדילמה. ולדעתי זו השקעה כדאית לטווח הרחוק...
ואני מסכימה איתך - קהילה ושכנים נחמדים זה חשוב.. במיוחד עם ילד.

[אוליב*]

אצלנו השכנים מאוד נחמדים ובכל זאת לא הגענו ליחסים של יותר משלום שלום. אולי כי לכולם יש ילדים ולנו אין אבל אולי סתם בגלל האופי שלנו או נסיבות אחרות. לי זה חבל, הייתי רוצה שכנים-חברים.
אנחנו התלבטנו אבל החלטנו בסוף להישאר בדירה עוד שנה, כי אנחנו אוהבים אותה למרות חסרונותיה וכי אין לנו כוח לעבור דירה.
אז עכשיו אני ממשיכה לנסות להכיר יותר את השכונה ולהתערות בה. יש כאן גינה קהילתית שאני כל הזמן אומרת לעצמי שאלך כשעובדים בה אנשים אבל עוד לא יצא לי. מה שכן, סוף סוף הלכתי לספרייה ופתחתי כרטיס קורא וממש נהניתי. הספרייה קטנה וחמודה והספרן היה מקסים, מצאתי ספרים שרציתי לקרוא והשיא - הם מחתימים בספר את תאריך ההחזרה עם חותמת, כמו פעם, בילדות!

רק השבוע הגעתי במקרה לדף שלך על ההורים ודברים מאוד התחברו לי והעמיקו את ההבנה שלי למה שכתבת בדף הזה. מאוד הזדהיתי, אצלי זה קצת אחרת אבל המהות מאוד דומה, תחושה של מרחק ושל מתח מתמידים.

שתהיה לך שנה טובה, יפה ומתוקה. ושתמשיכי לכתוב כאן, אני מאוד נהנית לקרוא אותך (וחושבת עליך כשאני אוכלת אוכל אתיופי, התכתבנו על זה מתישהו במעלה הדף וזה איכשהו נדבק לי).

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי אוליב
איזה כיף לך שאת אוכלת אוכל אתיופי, מזמן לא יצא לי.
אבל אני מבשלת קצת בבית וקונה אינג'רה בשוק
מה אני אעשה כשאתרחק מהשוק ??

התיאור של הספריה נשמע ממש קוזי כזה וכיף. מנסה לנחש איפה זה
אני הולכת לספריה הרוסית בשוקניון באגריפס וגם לי מחתימים עם חותמת
אני מתה על דברים "כמו של פעם", זה עושה לי הרגשה ממש טובה בלב איכשהו.

התעוררתי בבוקר עם ריח של גשם כמו שאני אוהבת
מקווה שיהיה יום נעים עם מצב רוח טוב יותר
אתמול הייתי ממש בתחתית של החבית מצב רוח.

אף פעם לא היו לי שכנים חברים והאמת שגם להורים שלי לא. מצד שני אני שומעת סיפורים של ההורים על ילדותם עם שכנים שהיו כמו קרובי משפחה

ואולי זה הזמן לפתוח פה בבלוג רובד נוסף של חיי...
אני מאוהבת במדינה אחת.
אני לא אכתוב איזו כי זה יהיה אאוטינג ישיר.
תמיד נמשכתי לאזור ואז הייתה לי הזדמנות ללמוד את השפה. והתאהבתי יותר ויותר
והתחלתי להאזין למוזיקה.
ואז נסענו לשם עם בן הזוג, לפני 3 שנים.
לפני הנסיעה אבא של בן זוגי שאל אותי משהו כמו "איך את חושבת שיהיה הטיול"
ואמרתי לו שאני כבר רוצה לנסוע שוב.
ובאמת פשוט התאהבתי.
היה לי כל כך טוב שם. (זו לא פעם ראשונה בחו"ל אבל נסיעה זוגית ראשונה)
אפילו בתמונות יצאתי ממש פוטוגנית מהרגיל.
ניסיתי לדבר בשפה המקומית. האוכל המקומי זה הדבר הכי טעים בעולם.
והעיקר הרגשתי חום ולבביות שבחיים לא נתקלתי בהם בארץ
למרות כמה שהישראלים נחשבים ל"חמים"
היו מלא מקרים שפשוט אנשים ברחוב הזמינו אותנו לאכול איתם, כולם כל כך לבביים
זו מדינה לא עשירה (בטח ניחשתם)
והכל שם כזה כמו של פעם. אותנטי.
יחד עם זאת יש המון חידושים וניסיון לשפר ולהיות יותר מודרניים.
כל עיר הבירה הייתה בשיפוצים כשהיינו שם.
ואני לא רוצה לחזור לשם בפנסיה ולגלות שהכל השתנה.
אני רוצה לגור שם. לא בהכרח כל החיים אבל תקופה משמעותית.
זה החלום שלי!
אבל זה כל כך לא קשור. ובן הזוג גם אהב מאוד את המדינה אבל זה לא החלום שלו.
אז איך עושים את זה ?
בינתיים מאזינה למוזיקה המקומית וממשיכה ללמוד את השפה (הרמה שלי נמוכה מאוד מאוד)

חשבתי לעצמי שאם אני אחיה שם אני גם אצליח להיות יותר לבבית. זה יהיה לי טבעי כי שם זה טבעי.
אני יודעת שיש לי את זה. אבל אני לא מצליחה לבטא את זה.
בהתחלה כשהיינו בטיול הייתי חשדנית כלפי הנחמדות.
זה נראה לי too good to be true
ואז התרגלתי. והרגשתי שאני גם יותר מאמינה בטוב. ויותר בא לי להיות חברותית.
אולי אם אני אגור שם אני אצליח להכיר את השכנים ולהיות מכניסת אורחים נפלאה.
ואולי אי אפשר לברוח מעצמך.
ואני אהיה שם עוף מוזר. קצת כמו פה. מספיק שעליתי פעם אחת לארץ ועדיין אני לא מרגישה 100% שייכת
אז שם בכלל...
אבל זה מקום נפלא ויפה. וגם לא יפה ומלא סיגריות שאני שונאת. אבל אני כרגע באופוריה.
אולי אני צריכה לגור שם כדי "להרפא"
שולחת.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ניחוח
איך שאני אוהבת לקרוא אותך
את פשוט מזכירה לי אותי כל כך כל כך ואת כל כך מתוקה ואני כל כך מבינה אותך שזה עושה לי טוב

מקווה יותר מאוחר להתייחס עניינית יותר


אורי

[אוליב*]

ואני סקרנית מה המדינה...

הספרייה המדוברת היא ברחוב השמעוני ברסקו-ניות.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני באמת לא כזו אנטיפטית. אבל המפגש הזה ממש קשה לי ומביך ואני לא יודעת איך ועל מה לדבר...
אוהו, את בכלל בכלל לא אנטיפתית, הרי בדיוק בגלל זה זה קשה לך.
אני חושבת שזה עניין של אימון, ואז מתפתח גם האמון שלך בעצמך
איך בעלך בקטע הזה? יותר זורם?
אצלינו אני כמובן זו שיותר בורחת מקשרים חברתיים, ובעלי הוא זה שכל הזמן מוצא אותם בכל מקום בטבעיות. ובגלל שלו זה כל כך חשוב אז גם אני מצטרפת, ובגלל שזה קורה אצלו בטבעיות אז בטבעיות אני מצטרפת כזוגתו (מצטרפת, אין הכוונה דוקא למשהו ממוסד,אלא לכל דבר שהוא, כולל שיחה קלילה עם הנהג שעצר לידו בחניה).
זה לקח זמן, זה ממש לא היה מיד. בהתחלה נורא התביישתי, ולאט לאט 'הוכרחתי' לכל מיני סיטואציות מעצם שהותי איתו ומעצם זוגיותינו, ומתוך הקצת כורח הזה (שבחלקו עבר עליי בניסיונות התחמקות ובריחה) לאט לאט השלמתי עם העניין ואפילו נהניתי. והיום אני גם יותר נהנית וגם יותר ספונטנית בעניין הזה.ואפילו חוש ההומור שלי בסמול טוקים השתפר.
כך שאני לא פוסלת איזושהי הכרחה עדינה כל פעם קצת (גם בספר אדם רגיש מאוד היא כותבת משהו כזה, היא לא קוראת לזה הכרחה,אבל כן בשם אחר דוחפת כן להתנסות בסיטואציות חברתיות)
דבר נוסף שמאוד מחבר עם אנשים אחרים זה ילדים. בעיקר אם לשכנים יש ילדים,אבל גם אם לא, על ילדים בדרך כלל אפשר לדבר תמיד (נכון? נכון שיש לך אלף דברים להגיד על הבן שלך וזה לא יסתיים לעולם?) וככה זורמת לה שיחה קלילה במדרגות או בסופר,עם אנשים שיש לך עתיד לקשר איתם ועם אנשים שלא. ובודאי אם בהמשך שולחים ילד למסגרת מסויימת,אז הרבה קשרים מתהווים סביב זה, קשר עם הורים אחרים לילדים באותו הגיל. לי זה כמובן לוקח זמן,אבל אחר כך נוצרים קשרים נחמדים.
כדאי קצת לנסות לפתוח את האפשרות הזו, אפילו של כן טיפה לדחוף את עצמך להכנס לסיטואציות. (לענות למישהו שמדבר איתך . לשאול שאלה אמא אחרת על הילד שלה, כאלה) , ולדעת שיש כאלה שלוקח להם זמן. (הנה לי לוקח המון זמן במקום החדש שאני גרה, אבל השנה כבר יותר טוב משנה שעברה)
שכנים באמת יכולים לשנות את התחושה בבית, ובאמת לא קל לדעת דבר כזה. היה בניין שגרנו שהיה פשוט כיף גדול השכנים. אבל בכל בניין ניסינו לתקשר עם השכנים ברמה כלשהי.
(לדפוק על הדלת עם עוגה זה נחמד, אבל גם לבקש משהו זה עוזר לקשר. למשל:מברג או משהו דומה, או מאכל שחסר לכם)

בהצלחה בחיפושים


אורי

[רסיסים_של_אור*]

אורי - כיוון שאין לך דף בית מנצלת את זה שאת כאן להגיד לך כמה אני נהנית לקרוא את התובנות שלך באינספור דפים ולאחל לשתיכן, שנה טובה וגמר חתימה טובה

[מיכל_בז*]

אני פעמיים גרתי בבניינים שהשכנים היו חברים שלי, כשלמדתי באוניברסיטה ועכשיו בתל אביב, ממש לפני שעברנו. ומה אני אגיד לך, זה היה כל כך נהדר. גם. אבל גם, למשל, הייתי צריכה להיות כל הזמן עם חזייה בבית כי לכי תדעי מתי ידפקו לך בדלת. או לפעמים כשעלמה נרדמה ונורא רציתי להיות לבד, אבל בכל זאת אירחתי.

זה מטבע עם שני צדדים... קשה להיות אדם מאוד פרטי וגם מאוד חברותי.

[אישה_במסע*]

אי אפשר להיות חברותית וגם פרטית?

נניח, אם דופקים בדלת ולא מתאים לך, אפשר פשוט לא לפתוח. או להמציא תרוץ. או להגיד את האמת - שלא מתאים לך עכשיו.

אני גרה בבניין שבו השכנים לא חברים ממש, אבל מכרים. ואלו אותם אנשים כבר יותר מחמש עשרה שנה, זו הכרות לטווח ארוך... לדעתי יש בזה משהו נחמד. שכנים חברים לא מתאים לי מבחינת כמות, אני אדם של כמות קטנה של חברים טובים. אבל הכרות עם השכנים זה נחמד. וכשהייתי ילדה הילדים שיחקו בחוץ ביחד, בשכונה. לא מזמן באה אישה צעירה, דפקה בדלת ביתי. פעם, לפני עשר שנים היא גרה ביניין ליד ושיחקנו ביחד בחוץ, היא עברה באזור והחליטה לבקר בשכונה, לבדוק מה קרה לילדים שהיא שיחקה איתם. היא דיברה איתי, ועם שכנה ממעל שהיא אמא של מישהו ששנינו שיחקנו איתו (הוא בישיבה ולא היה בבית), ושאלה לגורלם של אחרים, שחלק עברו דירה.
אחי הקטן כבר לא שיחק עם ילדים בשכונה. הוא נפגש בבריכה ובבתים של ילדים ובצופים ובמגרש כדורסל. אבל הוא כבר לא שיחק כמוני, בשכונה, וחבל לי על זה זו חווית ילדות שאני נוצרת בליבי.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אורי תודה ! @} @}
את צודקת שכשמתנסים בסיטואציות חברתיות אז לאט לאט זה נהיה טבעי ופשוט יותר
ולהיפך, כשנמנעים מזה המון זמן אז ממש קשה להשתמש ביכולות החברתיות שוב. זה מחליד ...
בן זוגי גם די ביישן אבל פחות ממני.
הוא יותר מדבר עם השכנים שלנו (ועדיין זה ממש מעט)
תודה על השיתוף ! אני לומדת מזה המון וכיף לדעת שאני לא היחידה שכזאת

מיכל, תיארת בדיוק את הדילמה הקבועה שלי (כולל העניין של הלבוש בבית ;-P)
אני אוהבת את הפרטיות שלי, ממש. ויש לי גם צד חברותי.
בדרך כלל הצד הפרטי מנצח.
ואני מכירה ממש את הקטע הזה שבדיוק התינוק נרדם ובא לך להיות לבד ומישהו מגיע/מתקשר שיגיע.
למרות שבדרך כלל בסוף אני שמחה שבחרתי כן להיפגש.
אבל לפעמים כל כך בא לי להיות לבד.

אישה במסע
אפשר להיות גם וגם. אבל לפעמים זה מתנגש בדיוק. ואני אכן מסננת שיחות כשאני חייבת את הזמן לבד אבל אני לא אוהבת להמציא תירוצים.
הסיפור על השכנה לשעבר ממש נחמד !
וגם איך ששיחקת בשכונה. נשמע שיש לכם בניין נחמד...

רסיסים שנה טובה ! כיף שקפצת לפה

[גוונים*]

ואני סקרנית מה המדינה...
גם אני! לא הצלחתי לנחש! אולי תתני לנו עוד רמז?

_אני לא יודעת איך לדפוק בדלת של השכנים החדשים עם עוגה ולהציג את עצמי
אז בפועל היחסים עם השכנים הם "שלום שלום" ואני מעדיפה להמנע מלפגוש אותם אם אפשר.
גם אצל ההורים, אני מתאמצת מאוד לא לפגוש את השכנים וזה מגיע לכדי אבסורד,
למשל אם אני רואה שכנים מתקרבים לבניין אני מתעכבת בכוונה כדי לא לעלות איתם למעלית.
ואני באמת לא כזו אנטיפטית. אבל המפגש הזה ממש קשה לי ומביך ואני לא יודעת איך ועל מה לדבר..._
גם אני! אחד לאחד, בול פסקה שהייתי יכולה לכתוב בעצמי.
אם כי חייבת להודות שהשתפרתי מאוד עם השנים. פעם הייתי גרועה בהרבה.
עדיין לא דופקת לשכנים על הדלת עם עוגה אבל כבר מצליחה לפעמים לנהל מינגלינג סביר בחדר המדרגות או במכולת...

מה שכן, עדיין לפעמים לא עונה כשדופקים בדלת כי אני ממש לא מוכנה בשום מקרה שבעולם להסתובב בבית עם חזיה או עם בגדים ראויים לאירוח ולפעמים אין מצב לפתוח את הדלת במצב הלבוש/מראה שלי או סתם במצב הצבירה שבו אני נמצאת (מרוחה על הספה) אז אני פשוט מתעלמת...או שולחת את האיש אם הוא בבית ורצה להתארגן .

(עייפה מכדי לכתוב תובנות משמעותיות יותר, אבל כיף לקרוא אותך ואת כולכן כאן)

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אתן חמודות @}
איזה כיף שהתאספנו כאן כאלו נשמות דומות

אני מתה לספר מה המדינה שלי ... אוף !
למה אני חוששת מאאוטינג בעצם ?

בינתיים ממשיכים לחפש דירה, אולי נמשיך גם תוך כדי סוכות אם יהיה מי שיסכים להראות בחול המועד.
וכנראה נעשה בינתיים שינוי די דרסטי בדירה - נוציא את הספה מהסלון ונחליף אותה בשטיח ומזרונים עליו
כי התינוקון מתחיל לזחול וראיתי אצל ההורים כמה זה נוח כשיש סלון גדול ושטיח.

גוונים אני דווקא משתדלת להתלבש סביר בבית (בשביל עצמי ) אבל אני בהחלט הרבה פעמים במצב צבירה מרוח ביותר !
איזה קטע שגם את בורחת משכנים ! אני תמיד צוחקת על עצמי תוך כדי אבל עדיין בורחת
ומעודד שהשתפרת עם השנים. אני גם משתפרת עם הביישנות שלי עם השנים אז יש תקווה

ואגב מראה חיצוני... מרגישה מוזנחת ביותר !
בא לי לחזור לעצמי כבר .

היו לי כמה ימים שממש היה לי קשה ומתיש עם התינוקי והתחלתי להרגיש שהחיים שלי הם סיוט
ולחשוב שאולי יש לי דיכאון אחרי לידה
אולי זה לא נורמלי שכל הזמן קשה לי ?
חברה שיש לה תינוקת בת 3 חודשים אמרה לי שגם קשה לה אבל זה לא צריך להיות העיקר
ואיכשהו אצלי זה כן.
אבל אחר כך היו ימים יותר טובים ואני חושבת שאני בסדר .
מתלבטת...
הרי אני מלנכולית בבסיסי. מאז ומתמיד.
פשוט עכשיו יותר קשה לי להרים את עצמי ולחזק את עצמי כי אני עמוסה מאוד בטיפול בקטנצ'יק
ואני מרגישה גם כבולה אליו. ולא יכולה כמו פעם כשהיה לי מצב רוח מבואס במיוחד לעשות משהו כיפי כדי להתרומם.
או פשוט להיות לבד ולתת לזה לעבור עליי ולצאת כמו חדשה.

יצאנו לשעה לבד אני ובן הזוג (קרוב לבית) כזה כיף ! וזה נורא חסר לי
קטנטנון עדיין לא לוקח בקבוק...

[הולכת_והרוח_בפניי*]

צ'מעי,
ראשית - לי היה נורא קשה. נורא נורא קשה. בחודש הראשון פשוט הסתובבתי עירומה בביתי שלי (אני אשתדל לא להיות מובכת כשניפגש ) נוכח עיניה הנדהמות של חמותי. הייתי עייפה, המומה ופחדתי מפטריה בשד. אחר כך הייתי מרוחה, גמורה, עייפה, וגם קצת מבוהלת מהפלא הזה. וספרתי את השעות עד שבעלי יגיע הביתה כי הייתי בודדה והייתי עייפה ברמות שלא ייאמנו. וזה היה העיקר. ממש העיקר. מצד אחד כמהתי לחברה, מצד שני רציתי שיביאו אוכל מוכן וילכו, כי לא תמיד היה לי כוח.
ונניח שזה באמת דיכאון אחרי הלידה? זה בהכרח אומר משהו? זו הגדרה שצריך לעמוד בה? זו סטיגמה? לפעמים יש תקופות קשות בחיים, ואז מצב הרוח ירוד. לדעתי לא כל דיכאון הוא אסון, לפעמים הוא התגובה הטבעית למצב. גם בדיכאון אפשר להשתבלל קצת, כמו בטרנינג ישן, אם לא מפחדים ממנו. נוגעים בו, ממששים אותו, אומרים "נראה לי שככה זה מרגיש דיכאון", ואולי מניחים לו להיות קצת, לפני שמבקשים ממנו בנימוס ללכת.
אני חושבת שבלי עזרה צמודה, עד גיל חצי שנה זו ממש הישרדות. ככה לפחות אני הרגשתי.
לגבי השכנים - אני חושבת שמצבים כאלו יכולים להיות הזדמנות נהדרת לבדוק משהו שונה. הם הרי לא מכירים אותך, הם לא יודעים מה הקושי שלך או איך את מגדירה את עצמך לעצמך מבחינת מצבים כאלו. מה עם לקחת עוגה\עוגיה\קוראסונים מהמאפייה הקרובה, ולהתייצב בדלת שלהם עם חיוך גדול ואקסטרווגנטי? הם הרי לא יודעים ש"זו לא את", ואת יכולה לעשות עליהם את הניסוי ולהרגיש איך זה כן להיות כזו. אולי ימצא חן?
ואני דווקא מנחשת (מנסה לנחש) את המדינה שאת מדברת עליה. ואולי אלו רק רחשי לב שלי...

[תפילה_לאם*]

היי ניחוח,

התלבטתי אם לכתוב את זה בבלוג שלי או כאן, אבל אחרי שקראתי על מצב רוחך, חשבתי שאולי תראי בכתיבה שלי כאן תשומת לב קטנה @} שתשפר לך קצת את מצב הרוח, אף שבעיקרו אני יכולה להבין אותו ולהזדהות.
זוכרת שהתכתבנו פה קצת על יחס אישי לחפצים וכאלה?
כבר תקופה ארוכה מאוד - אולי מאז ומעולם? - שאני דואגת לעטוף את עצמי באנרגיות (אם זאת המילה המתאימה) של אנשים רצויים דרך בגדים ובעיקר תכשיטים שקיבלתי מהם.
כך למשל, לקראת ביקורים של הצד של בעלי, שיוצרים אצלי מתח מראש וגם במהלכם, אני אוהבת לענוד שרשרת מאמא שלי וכיו"ב.
החג הזה התארחו אצלנו חמי וחמותי וגם גיסתי עם תאומיה. ואכן היו רגעים לא נעימים, אף שברור לי שרוב רובה של ההרגשה הוא תוצאה של מה שאני מכניסה לעצמי לראש, ואיך אני בוחרת לפרש דברים, אבל כשקמתי ממנוחת הצהריים, החלטתי במודע דווקא לענוד את העגילים שקנתה לי פעם גיסתי הנ"ל. ואז הייתה לי אתה שיחה נעימה, שאמנם לא הייתה שונה בהרבה ממה שהיה לאורך החג, כי כבר היו לנו שיחות נעימות בשעות הקודמות, אבל איכשהו הרגשתי מעין גאווה בעצמי, אולי כאילו... אני מתמודדת בעצמי עם הסיטואציה ולא צריכה לצפות את עצמי בהגנות.

חג שמח! @} @} @}

<מקווה שבאמת יתאים לך כאן ועכשיו. בכל מקרה, מעתיקה גם אליי.>

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תפילה תודה @} באמת נחמד שכתבת אצלי
זה ממש מעניין הסיפור הזה ! ואני אחשוב על זה ואיך אני יכולה לקחת את הרעיון לחיים שלי
באמת נשמע שעשית סוויץ' חיובי ! וראוי לגאווה עצמית בהחלט
חשבתי עלייך ועל רסיסים של אור אתמול...
שבטח זה נהיה קל יותר עם כל ילד כי את כבר יודעת אחרי לידה
מה עוזר לך, מה קריטי, על מה אפשר לוותר, איזו עזרה לבקש וכו'. ועדיין אין לי אומץ אפילו לעוד ילד בינתיים.


הולכת והרוח בפניי,
וואו, תיארת במדוייק את הימים הראשונים בבית אחרי הלידה
כולל הסתובבות טופלס מול חמותי ! (אני מחייכת עכשיו אבל אז זה היה לא מצחיק בכלל)

הממ.. למה לי לדעת אם זה דיכאון אחרי לידה או לא...
זה אולי רק כדי לטפל בזה אם יש (אבל ממילא אני מעדיפה טיפול טבעי אלא אם אין ברירה...)
אני אדבר עם ההומאופתית שלי מיד אחרי החגים

ואני מבינה מה את אומרת לגבי להיות מישהי חדשה עם אנשים חדשים, עם השכנים הבאים...
אני לפעמים מנסה את זה. כי יש לי גם את הצד החברותי הזה, אבל אני צריכה לתפוס אותו בזמן הנכון, כאילו להיות על הגל של המצב רוח

אה ו...נראה לי שאת מנחשת נכון את המדינה

[אישה_במסע*]

ואת יכולה לעשות עליהם את הניסוי ולהרגיש איך זה כן להיות כזו.
עשיתי פעם ניסוי כזה, בטירונות. ניתוק מוחלט מכל מה שקורה לפני ואחרי...

[תפילה_לאם*]

_שבטח זה נהיה קל יותר עם כל ילד כי את כבר יודעת אחרי לידה
מה עוזר לך, מה קריטי, על מה אפשר לוותר, איזו עזרה לבקש וכו'. ועדיין אין לי אומץ אפילו לעוד ילד בינתיים._
יש בזה משהו כמובן, אבל כמו כל דבר זה מורכב.
מצד אחד, בכלל האפשרות לבקש עזרה היא משהו שהתפתח בי לאורך השנים (החל מלידת התאומות P-:) ואני עדיין צריכה לשכלל אותה. ככל שיש יותר ילדים, יש יותר עומס, אבל אכן יש כבר היכרות עם העומס ולכן יש הקלה מסוימת. אני בהחלט זוכרת את בעלי (שהיה מובטל במשך כמה חודשים) ואותי קורסים תחת נטל הטיפול בתינוקת הראשונה, לא מגיעים לנקות את הבית (הסתפקנו בלנגב פליטות מהרצפה במגבונים ). היום זה בלתי נתפס בעיניי.

[תפילה_לאם*]

רק למען הסר ספק, גם היום אני לא ממש מגיעה לנקות את הבית...

[רסיסים_של_אור*]

הולכת - רק בגלל שאני הנייד ומתקשה לעשות את זה אני לא מצטטת קטעים רבים ממה שכתבת.

החלק על הדיכאון מרהיב ומרגש ומאד מדוייק עבורי.

בכלל, ממקום שבעת ילדיי לכאורה, מתחברת להמון מהדברים שכתבת.

אני זוכרת את הנפילה שחווינו כשנולדו התאומים, כי לכאורה היינו נורא מנוסים אבל לא בשניים בבת אחת... זו היתה חויה טראומטית ומטלטלת מאד עבורי עד כדי כך שהייתי חייבת עוד תינוק אחריהם שיעזור לי לתקן את חוויית האמהות הפגומה והפצועה שלי מהם...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תפילה, גם אנחנו חלק גדול מהזמן מנגבים פליטות מהרצפה בנייר טואלט/מגבונים...
אבל כן קצת שוטפים את הרצפה מדי פעם.

רסיסים, קראתי קצת בבלוג שלך בתקופה שנולדו התאומים שלך ואני זוכרת כמה זה נשמע קשה ומטורף
ומדהים ומעורר הערצה ההתמודדות שלך עם הכל.
האמת, הרעיון של ללדת עוד תינוק בשביל החוויה המתקנת לעומת להחליט שמרוב שזה היה קשה אז זהו, אני לא מתכוונת ללדת יותר ילדים בחיים זה משהו שנשמע לי די מהפכני
ואני רוצה לחשוב על זה קצת, אולי סגנון מחשבה כזה יקדם אותי יותר באומץ ללידה של עוד תינוק

באמת לפעמים אני כבר חושבת לעצמי
"טוב עם התינוק הבא... אני אניק אחרת, ואני אחתל אחרת, ואני אתחיל עם המנשא יותר מוקדם ואני אהנה יותר מההתחלה ואקרא ספרים ואנוח בזמן ההנקה במקום להתבאס שאני תקועה בכורסה (ועוד...ו.. ו.. )
והמסקנה האוטומטית היא "ואז בטח יהיה יותר קל".
נראה לי שזה לא נכון לחשוב ככה... כדי שלא אתאכזב. כי אולי למרות הידע והניסיון המועט עדיין יהיה לי קשה נורא.

ובכלל רציתי לספר פה משהו שחשבתי עליו.
התקשרה אליי מישהי (מכרה שטחית) לברך ב"שנה טובה"
וסיפרתי לה שילדתי ושהתינוק כבר בן חצי שנה.
אז היא שאלה איך אני מסתדרת ועניתי
"בהתחלה היה ממש קשה אבל עכשיו אני מסתדרת יותר טוב"
וחשבתי אחר כך שהמילים האלו הן כל כך נכונות. אבל הן ממש ממש לא מביעות כלום ממה שעבר עליי
ואולי בגלל זה כשקראתי בבאופן ושמעתי מסביב כמה התקופה הזו "קשה" עדיין לא הצלחתי להפנים.
כי מדברים על החוסר זמן, ועל העייפות ועל התובענות... ועדיין איכשהו זה לא מתאר את זה בצורה מדוייקת מספיק.

[פלוני_אלמונית*]

נראה לי שזה לא נכון לחשוב ככה... כדי שלא אתאכזב. כי אולי למרות הידע והניסיון המועט עדיין יהיה לי קשה נורא.
כן יהיה לך יותר קל
עם התינוק לפחות, יש סיכוי. אבל תלוי איזה תינוק זה יהיה, זה תלוי גם בו.
אבל..
מה שלי היה קשה זה לא התינוק עצמו אלא השילוב של שני ילדים
בקיצור, כל שלב והקשיים שלו שהם לגמרי אחרים. וכל קושי חדש הוא בדרך כלל זה הקשה.
בילדה השלישית שלי היה לי הכי קל, וזה למרות שהיא היתה ילדה מאוד מאוד בכיינית שהיה לה מאוד קשה והיא לא ירדה לשניה מהידים. אני פשוט קיבלתי את הכל אחרת כאמא. והציפיות שלי מעצמי וממנה היו אחרות. והגדולים היה קצת גדולים, ושיחקו הרבה אחד עם השני.
בקיצור, זה כל כך תלוי במשתנים האחרים לפעמים. אבל לך בודאי יהיה חוזק אחר בעניין הטיפול בתינוק.

_הרי אני מלנכולית בבסיסי. מאז ומתמיד.
פשוט עכשיו יותר קשה לי להרים את עצמי ולחזק את עצמי כי אני עמוסה מאוד בטיפול בקטנצ'יק
ואני מרגישה גם כבולה אליו. ולא יכולה כמו פעם כשהיה לי מצב רוח מבואס במיוחד לעשות משהו כיפי כדי להתרומם.
או פשוט להיות לבד ולתת לזה לעבור עליי ולצאת כמו חדשה._
כל כך הזדהתי.


אורי


תפילה
התיאור שלך על האנרגיות שאת עוטפת את עצמך מאוד יפה

[מיכל_בז*]

זה ממש קשה, אה? מקרה קלאסי של "זר לא יבין זאת" ועד שאת נמצאת בתוך זה, ממש אין סיכוי להבין. ככה אני הרגשתי...
גם עכשיו אני מרגישה שקשה לי בכמה דרגות קושי מעל חברותיי שהן ללא ילדים, אבל אני יכולה לספר לך שזה נהיה ה-ר-ב-ה יותר קל פתאום אחרי גיל שנה. אני מעיזה להניח את זה כאמת כללית שנכונה למרבית התינוקות כי שמעתי את זה מהרבה אמהות וחוויתי על בשרי.

(ועדיין, זמן לעצמי הוא מצרך כל כך נדיר שלפעמים אני ממש מתפקעת )