ניחוח אדמה אחרי הגשם

_אני יכולה לספר לך שזה נהיה ה-ר-ב-ה יותר קל פתאום אחרי גיל שנה. אני מעיזה להניח את זה כאמת כללית שנכונה למרבית התינוקות כי שמעתי את זה מהרבה אמהות וחוויתי על בשרי.
(ועדיין, זמן לעצמי הוא מצרך כל כך נדיר שלפעמים אני ממש מתפקעת )_
מסכימה עם הכל. אבל מסייגת שעניין הזמן לעצמי הוא המפתח להכל. וכפועל יוצא מזה מידת העייפות. אצלי לפחות.
כלומר, לי אישית נהיה יותר קל כי נהיה יותר כיף איתה. ככל שהיא יותר מתקשרת, מבינה, זזה, אפשר לעשות דברים יחד נהיה לי יותר כיף ולכן קל יותר. יותר מתגמל מהטיפול הטוטלי נטו של ההתחלה.
אבל עדיין קשה לי מאוד שאין שניה לבד. חשבתי על זה שבמשך שנה ושלושה חודשים הכי הרבה זמן שהייתי לבד, בלעדיה, היה שעתיים (מאז, בחודש וחצי האחרונים כבר היה ערב שלם שיצאתי בו לבד ועוד כמה מקרים של ארבע שעות לבד, אבל לבדיקות, לא איזה משהו מתגמל במיוחד...) פתאום זה נראה לי מטורף. מטורף. אני חושבת שבתינוקת הבאה, אנסה לארגן לי שעות לבד משלב יותר מוקדם וגם ליותר שעות.
מה שאני מנסה להגיד זה שלדעתי מידת הקושי תלויה לא רק בגיל התינוק, שאני מסכימה מאוד שככל שהוא גדל זה נהיה קל יותר, אלא בכמות הזמן בלעדיו (זמן שבו אפשר גם לישון בשקט). אני בחרתי להיות איתה כל הזמן, כל הזמן. שנה וחמש אחרי אני חושבת שאולי המחיר היה קצת גבוה מדי ושהייתי צריכה לאזן קצת יותר מהתחלה.

נראה לי שזה לא נכון לחשוב ככה... כדי שלא אתאכזב. כי אולי למרות הידע והניסיון המועט עדיין יהיה לי קשה נורא.
האמת, אני לא בונה שיהיה לי יותר קל. אני חושבת שאולי ארגיש קצת יותר בטחון, פחות חששות, פחות פחדים וחרדות, אם אני עושה הכל נכון וכמו שצריך וכמו שאמורים וכו' וכו' (קצת פחות!)
אבל, השלב הזה של הנקות וקקי אראונד דה קלוק, בלי לילות ובלי הפסקה. וואלה, אני מתה מפחד מזה...
שלא לדבר על השילוב של שני ילדים
סליחה שאין לי מילים מעודדות....
בעצם, מה שאני הייתי רוצה שיהיה, זה רווח קצת יותר גדול ביניהן... נראה לי כל כך הרבה יותר נכון! אצלי זה לא התאפשר, אני חושבת שמי שיכולה, כן כדאי לה לחכות עד שהגדול קצת יותר גדול ומבין (וגמול...) ואז יש אולי יותר פניות ונוחות לקבל את התינוק החדש...
(סתם הפלגתי קצת לעולמי הפרטי, מקווה שלא הלחצתי...)

ניחוח אדמה אחרי הגשם

הלוואי שיהיה קצת קל יותר אחרי גיל שנה, מיכל, ואני מאמינה לך האמת

קשה לי לדמיין את זה אבל אני מאמינה.
קראתי באיזה מקום (לא משהו מוסמך) שאחרי גיל שנה יש מחיקה גדולה בזכרון של כל הקשיים של ההתחלה...
אז אולי אם זה נכון זה גם משפיע ?

אורי וגוונים, אני גם חוששת מהשילוב של שני ילדים (בכל מקרה לא רואה את עצמי הולכת על יותר מזה ... אבל לפעמים אני קוראת בלוגים של אחרות... ומשפחה עם הרבה ילדים נראית לי כל כך עוצמתית והאמא כל כך מלכותית וקלילה... ואז אני מדמיינת את עצמי ככה )

גוונים, את לא מלחיצה אותי, אני חושבת שאם כולן מצליחות איכשהו אז גם אני אצליח וגם את.
ולגבי העניין של זמן לעצמי אני אלמד מניסיונך ואנסה לספק לי יותר מהזמן הזה.
(אגב יש עצות איך לעשות את זה? טכנית? עם מי להשאיר, איך להרגיל וכו'?)

ואני שמחה לשמוע שיצאת ערב שלם לבד... אולי תעשי את זה עוד כמה פעמים במהלך ההריון ?
ואחר כך גם מיד כשיתאפשר אחרי הלידה.

אני כבר החלטתי שאם כן אז נתחיל לנסות להכנס להריון רק כשה"גדול" (מוזר לי לקרוא לו ככה...) יהיה בן 5...
זה לא פער גילאים מאד מקובל משום מה אבל אני חושבת שאז יהיה קל יותר.
אני גם החלטתי מראש שאני אשתמש בשירותי הטלוויזיה כבייביסיטר (לא בהגזמה אבל כן.) ובגיל 5-6 אני ארגיש בסדר גמור עם זה.
ביני לבין אחי יש 7 שנים, בין בן זוגי לאח שלו 6 שנים ובין אחייניות שלי גם 6 שנים והאמת שזה אחלה פער.

ניחוח אדמה אחרי הגשם

עלו לי עוד כמה מחשבות בנושא זמן לעצמי
אחד הדברים שאני עושה כרגע כשאין לי הרבה זמן כזה, ואני באמת זקוקה לכמות מכובדת ממנו
הוא לנצל את הזמן המועט שכן יש לי בצורה הטובה ביותר
ואני לא מתכוונת ליעילות (נגיד לראות סדרה ותוך כדי לעשות טיפולי יופי...) - למרות שגם זה חשוב
אלא יותר ללהיות נוכחת ברגע.
נגיד עכשיו הכנתי קפה בפינג'אן (הפיצי ישן) וממש התרכזתי בריח של הקפה ובצבע החום העמוק
ולא חשבתי תוך כדי על ענייני תינוק/בית
או שאתמול יצאתי לדואר כשבן הזוג נשאר עם התינוק,
אז התלבשתי ממש ממש יפה.
וזה גרם לי להרגיש יותר עצמי. יותר כיף והנאה. אז מה שזה רק לדואר לחצי שעה.

אני גם חושבת שאולי זה לא זמן לבד אמיתי לעשות דברים כיפיים ביחד עם התינוקת בת השנה + אבל זה בהחלט משהו שאפשר למנף
לכיוונים של כיף קודם כל לאמא. עדיין זה לא כמו להיות לבד וצריך כל הזמן להשגיח ולהסביר ולהרים על הידיים ולחתל וכו' ...
אבל עדיף לעשות את כל זה במקום כיפי לאמא ...
או עם מוזיקה שהאמא אוהבת.
אולי אני עדיין לא יודעת איך זה עם תינוק בגיל הזה, אולי הוא לא יאפשר את זה?
אבל אני אשתדל ככה.
בכל מקרה הוא התעורר בזמן שהכנתי את הקפה ועכשיו אני שותה אותו תוך כדי הפסקות ...
לפחות נהניתי מרגעי ההכנה.

קוראת אתכן כמו מישהי שמביטה ממקפצה גבוהה לבריכה מלאת מים.

לפחות נהניתי מרגעי ההכנה

נהדרת. אני שומרת את המשפט הזה לרגעים קשים עם הבנות שלי :-d

וקוראת כאן גם...

את יכולה להסביר את הקטע של האמא במשפחה גדולה, למה נראה לך שהיא קלילה ומלכותית??? לפעמים מרגיש לי שחזרתי לגיל העשרה ואני מדריכה קבוצת ילדים בקיטנה

הרעיון של ללדת עוד תינוק בשביל החוויה המתקנת
זה מה שהיה גם אצלי אחרי התאומות!

אורי
@}

ואז יש אולי יותר פניות ונוחות לקבל את התינוק החדש...
לא בטוחה בכלל!
אה, רגע, פער של חמש שנים ויותר? את זה לא ניסיתי...

מביטה ממקפצה גבוהה לבריכה מלאת מים.
הייתי אומרת שהמים נעימים, ורק צריך לזכור שצריך לשחות כמעט בלי הפסקה (כי רק לפעמים את זוככה באיזה גלגל הצלה זמני למנוחה).

@}

אגב יש עצות איך לעשות את זה? טכנית? עם מי להשאיר, איך להרגיל וכו'?)
לדעתי בשלב שהם מתחילים לאכול, אפילו ברמה של כמה כפיות, זה הופך לקל יותר (לרוב זה כבר בגיל 7-8-9 חודשים אז את לא רחוקה משם). כי אז אפשר להרגיל את התינוק לאכול לא רק מידיה של אמא אלא ממי שרוצים. במקרה שלנו אבא וסבתא. ואז אפשר, ברמת העיקרון, להשאיר כבר לשעתיים שלוש. להניק לפני שיוצאים, אם הוא רעב תוך כדי, כל פעם לתת כמה כפיות של מה שזה לא יהיה שהוא אוכל הכי טוב (בשלב הזה מחיות, רסקים, טחונים וכד') ומים וכמובן להניק איך שחוזרים.
חוץ מזה לדעתי כדאי שהתינוק יתרגל להירדם לא רק עם אמא וציצי. אצלנו זה עבד חלקית בלבד אבל בהחלט טיולים בעגלה בחוץ היו תמיד אפשרות שאם אין ברירה אפשר היה ליישם.
בגדול, אני טובה בהצעות אבל כאמור אצלנו מעט מאוד עבד ורק עכשיו כשהיא בת שנה וחמש כמעט אנחנו מתחילים ממש להרגיל ולהתרגל לפרידות קצת יותר ארוכות. אלה פשוט דברים ששמתי לב אליהם ומתכוונת ליישם פעם הבאה.

_אני כבר החלטתי שאם כן אז נתחיל לנסות להכנס להריון רק כשה"גדול" (מוזר לי לקרוא לו ככה...) יהיה בן 5...
זה לא פער גילאים מאד מקובל משום מה אבל אני חושבת שאז יהיה קל יותר._
אני לגמרי איתך בזה! בארץ מאדירים ומהללים את הפערים הקטנים אבל אני גם חושבת שזה פער מצוין, שבו כל הנפשות הפועלות יוצאות נשכרות.
אם הייתי יכולה הייתי עושה את זה, פערים של 4-5 שנים בין ילד לילד.

לפחות נהניתי מרגעי ההכנה
לגמרי משפט לזכור!
אני מדי פעם מתענגת על כמה דקות של שקט שבהן אבא ופיצקית יחד (לפעמים אני שולחת אותה לחדר עבודה שלו להראות לו משהו ואז עוצמת עיניים בקטע של איזה כיף דקה שבה אפשר לעצום עיניים באמת!:-))

_ואז יש אולי יותר פניות ונוחות לקבל את התינוק החדש...
לא בטוחה בכלל!_
תפילה, את יכולה להסביר? למה את לא חושבת ככה?
את לא חושבת שפער של שלוש שנים יהיה קל יותר מפער של שנתיים שיהיה קל יותר מפער של שנה?
כשה'גדול' מסוגל להבין מה קורה, כשהוא עצמאי יותר, שהוא טיפה יכול לדחות יותר סיפוקים, זה לא יהיה קל יותר מאשר מצב שבו יש פחות את הדברים האלה?
שלא לדבר על כמות הטיפול, ככל שההפרש קטן יותר, כמות הטיפול ב'גדול' היא גדולה יותר (חיתולים, האכלות וכד') אבל זה לא כמו תאומים שזה הכל דאבל, זה שתי רמות שונות של טיפול.
לי אישית אמרו שתי אימהות לתאומים שנראה להן שהפרש של שנה, שנה וקצת יותר קשה מתאומים (אצלי זה יהיה שנה והרבה - שנה ותשע, למזלי).

אני מבינה את מה שאת אומרת, לגבי הקפה ואני חושבת שיש הרבה בתשומת הלב הזאת שמאפשרת למתוח רגעים קטנים לרגעי חיים. היה את הרגע שבו הבן שלי, בן חודשיים או שלושה, נקדם עלי כשישבתי על הספה, שעונה לאחור, וראשו שעון על זרועו, על חזי. ואז הוא פיהק, ומצמץ בשפתיים בנינוחות של שביעות רצון ושם את ראשו בחזרה על חזי, ישן. ואני נפעמתי כמה רגעי חיים הכיל שביב הזמן הזה. יש רגעים כאלו, שבהם אפשר להפנות את המבט כולו למה שקורה, לתנועת העננים השמיים, לליטוף הרוח, לגוונים שמשחקת השמש בתלתלים של הילד על הדשא. אני חושבת שאלו הם רגעי חסד, רגעים שבהם התאפשר לי לעצור מהמירוץ האווילי אחרי רשימת מטלות שרק נראית דרמטית ולהקשיב - להקשיב למה שבדרך כלל חולף על פני ובעצם, הוא הרגע עצמו.
אני מציעה לך לגבש הרבה רגעים כאלו של הנאה. זה עזר לי כשהייתי בתקופה מעיקה (בנסיבות שונות לגמרי, אבל עדיין) - לפנק את עצמך בכל דרך שמעלה בך את התחושה שעשית עבור עצמך משהו טוב. לשים מוזיקה טובה כשאת בבית, להשתמש בקרם גוף מפנק אחרי מקלחת וליהנות מהריח, להכין יין מבושל מתובל (מיד אחרי שהנקת, תחת ההנחה שיש לפחות שעתיים עד הפעם הבאה...) ולשתות אותו מכורבלת מתחת לשמיכה. לקנות את הדג המלוח ההוא במעדניה ולהתפנק עם בגט וחמאה. אלו כמובן ההעדפות שלי (במיוחד הדג המלוח שבעלי מזהה ברגע שהוא נכנס ליישוב, מעקם את האף ושולח אותי לצחצח שיניים לפני שאני מקבלת נשיקה), אבל אני בטוחה שיש לך כמה כאלו שיגרמו לך להרגיש לכמה דקות כמו חתולה עצלה בשמש.
אני מודה לכן שאתן גורמות לי להרגיש קצת יותר שפויה. הבן שלי בן שלוש טפו טפו, ואני מרגישה תחת מכבש הלחצים של "נו, ומתי עוד אחד". החלטנו להפוך להורים בגיל יחסית צעיר מהממוצע, ואני מרגישה שהבטן לא מתמלאת פרפרים למראה תינוק ברחוב. מבחינה כלכלית עשינו קפיצת ראש למים קרים מאוד, והעזרה מההורים ממש מוגבלת. אני כמהה לחופש, לשינוי, לתחושה של מרחב (היום חזרנו מחופשה בגולן, וכמעט הצלחתי לשכנע את בעלי להישאר עוד כמה ימים, כל כך רציתי להרגיש שאני מטיילת, שאני זזה, שאני יוצאת מהמרחב הצפוי שלי. למען האמת, בביקור באחד הייקבים עברה לי המחשבה לשאול אותם אם הם צריכים עובדים, וגם אם לא - מה זה משנה, אני כבר אמצא לעצמי תפקיד, ופשוט לשנע את החיים שלי לנקודה אחרת.זה לא קרה). המחשבה שגם 5 שנים זה פער לא רע בכלל קצת מאזנת את הקולות שטוענים שזה מרווח גדול מדי שיגרום לילד לגדול אנוכי ולי למשוך את שנות ההורות שלי עד לאינסוף. תבורכו.

ניחוח אדמה אחרי הגשם

את יכולה להסביר את הקטע של האמא במשפחה גדולה, למה נראה לך שהיא קלילה ומלכותית?
טוב, מלכותית זה ברור. תמיד כשאני רואה אישה דתיה עם 4-5 ילדים די קטנים הולכים ברחוב היא ממש נראית לי מובילה ו... זו הממלכה שלה, שהיא יצרה (ביחד עם בעלה, כן...)
ואיכשהו הן נראות בדרך כלל רגועות, הילדים פשוט הולכים איתה. לא נראה שהיא כל הזמן מעירה או מתקנת...
זה הכל כמובן קורה גם, בטח בבית, לא הכל ורוד... אבל יש תחושה של מין משהו מסודר ופשוט כזה.
אני יודעת שזה לא באמת ככה תמיד אבל אני חושבת שעצם זה שהצלחת לגדל את כל הילדים האלו ואת אמא שלהם זה משהו כל כך גדול שאת לא יכולה להבין את זה
את פשוט חיה את זה, ורק מהצד רואים את הגדולה של זה.
(אני אומרת את זה מתוך נקודת מבט של אמא לאחד שממש ממש בקושי מסתדרת)

ניחוח אדמה אחרי הגשם

גוונים תודה על העצות !
נראה לי שבקרוב נתחיל טעימות אז ייקח קצת זמן אולי עד שממש הוא יאכל כמויות משביעות
לגבי הרדמה, הוא נרדם במנשא על בן הזוג וגם עם חמותי ! היא מגיעה פעם בשבוע והיא יוצאת איתו במנשא (היא ממש נהדרת... )
ומשחקת איתו בבית.
(לפני שהיא מגיעה אני ממש רושמת לעצמי מה חשוב לי להספיק, כולל הדברים הכיפיים והמטפחים בשבילי וגם פרוייקטים בבית)

אוליב
לפני הלידה ובמהלך ההריון פשוט לא הצלחתי להאמין ש...
אשכרה יהיה פה תינוק. ממש לא הצלחתי לדמיין את זה
כל הזמן דיברתי עם התינוק בבטן והתכוננתי והייתי מחוברת אליו וחשבתי עליו ואיך יהיה ואיך נסתדר
אבל איכשהו לא הצלחתי לקשר בין הדמות הבטנית שלו לזה שהוא ממש יהיה איתנו בבית
ניסיתי לדמיין אותו בחדר שינה ובסלון וכאילו היה מין בלק אאוט של דמיון.
זה ממש לעבור למין מימד אחר.

רק מה תודה @}

הולכת והרוח בפניי,
אנחנו באותו ראש לגמרי (חוץ מהדג מלוח... אבל בהחלט יין מתובל ממממ ;-P)
אני גם קולטת לפעמים מין רגעי אושר קטנטנים שהם פשוט עולם ומלואו (ואת יודעת לתאר אותם ממש מקסים)
ואת נתת לי השראה להעצים אותם וליצור אותם יותר

ותקשיבי לעצמך בקשר לילד שני, במיוחד אם את צעירה ולא לחוצה מבחינת פוריות...
הילד לא יהיה אנוכי. הוא יהיה הוא עצמו.
קראתי קצת בדף פה של ילדים יחידים ויש שם נקודות מעניינות למחשבה.
ראיתי איך האחיינית של בן זוגי שמחה כשאחותה נולדה והקנאה הייתה יחסית מינימלית ועכשיו היא אחות גדולה כזאת מתוקה ומובילה ומכוונת
וגם עם צחוקים והקנטות וקצת מציקות זו לזו, כמובן, וזה נהדר שם.
(ונראה לי שזה גם מאוד קשור להורים שלהן, וכל פער היה עובד שם ויוצר חברות טובה)
מה שתחליטי יהיה טוב. ואולי כשידגדג לך להחזיק שוב תינוק זה יהיה הזמן הנכון. ולא "לפי הספר" (ויש כל מיני ספרים הרי...)

והסיפור על הייקב... ממש מזדהה עם זה.
פתאום לראות מן הבזק של עצמך בחיים אחרים, מיוחדים, מושלמים ונכונים יותר (לכאורה...)

אגב חלומות כאלו...
יש מישהי שהגשימה את החלום שלי לעבור למדינה האהובה עליי
זו בחורה אוקראינית שבגיל 22 בערך אחרי שהיא טיילה בהרבה מקומות, הגיעה לשם, התאהבה (במדינה. לא במישהו)
חזרה לשם עוד כמה פעמים לבקר ובסוף פשוט לקחה את עצמה ועברה לשם
והיא כותבת בלוג על זה... היא גרה שם כבר 4 שנים ולא מתחרטת לרגע.
אוחח איך אני מקנאה בה...
כמובן שהיא גם יפה והבלוג/פייסבוק שלה מלאים בתמונות שלה מטיילת ונהנית ומבלה במסיבות ובתי קפה.
אולי זה לא הכי בריא לי לקרוא שם אז אני באמת לא עושה את זה הרבה...

מחשבה שגם 5 שנים זה פער לא רע בכלל קצת מאזנת את הקולות שטוענים שזה מרווח גדול מדי

ויש כל מיני ספרים הרי...

לפי "הספר" שלי, המצב הוא הפוך מהמקובל. הפרשים קטנים מידי הם נזק לילדים שלא מקבלים את הנוכחות ההורית הנחוצה להם. כתבתי על זה כבר בדף אחר שאני לא זוכרת את שמו. אז הנה קול אחר - מרווחים גדולים יותר הם טבעיים ומוצלחים יותר. טבעיים - כי אפשר להוליד עוג ילד רק כשהקודם כבר יכול ללכת בעצמו, כדי שיתפנה לשני מקום במנשא.
ואם ללכת על התקופה החקלאית, ילדים נולדו בהפרשים קטנים יותר, אבל חצי מהם מתו. כך שהפרשים קטנים כמו שמקובלים בימינו הם משהו חדש, ולאו דווקא טוב.

גם לאו דווקא רע. אולם אל מול התפיסה הלוחצת להפרשים קטנים, אני מציבה, כמראה, את התפיסה שלי. החליטי כרצונך, שכן את לא באמת יודעת מה טובת הילד. וכך לפחות את תהיי מרוצה, והשמחה של ילד שנולד מתוך חשק ורצון תסייע להתגבר על הקשיים הכרוכים בגידול ילדים.

אני גם בעד הפרשים גדולים. גם כשגדלים ההפרשים האלה מצטמצמים. מה ההבדל כבר בין 27 ל32?
אני חברה ממש טובה של אחותי שקטנה ממני בשמונה שנים ויש לי חצי אחות בת 12 שממש גידלה איתי את עלמה.

וכאימא אני ממש מבכה את מה שאני מרגישה כצורך ביולוגי להיכנס להריון בקרוב. ממש בא לי לגדל את עלמול לבד ולראות אותה גדלה. (כמה שהיא משגעתתתתתתת!)

ניחוח אדמה אחרי הגשם

אישה במסע
יפה אמרת ... מסכימה שאי אפשר לדעת מה תהיה טובת הילד בעתיד.
הרי יש כל כך הרבה שיקולים משפחתיים, דעות חיצוניות לכאן ולכאן, ניסיון של אחרים, ובסופו של דבר הרי אי אפשר לדעת איך יהיה...

מיכל, אם את מרגישה את הצורך הזה אז אולי הזמן באמת הגיע ?
הרי האינטואיציה הנשית והאימהית לוקחת בחשבון את כל השיקולים, המודעים והלא מודעים...
ויש לי תחושה שעלמתך המתוקה תהיה עוד יותר מתוקה בתור אחות גדולה ותגלי בה צדדים חדשים ונפלאים ...

_ואז יש אולי יותר פניות ונוחות לקבל את התינוק החדש...
לא בטוחה בכלל!
תפילה, את יכולה להסביר? למה את לא חושבת ככה?
את לא חושבת שפער של שלוש שנים יהיה קל יותר מפער של שנתיים שיהיה קל יותר מפער של שנה?_
לאו דווקא.
אני חושבת שיש צדדים לכאן ולכאן, ויכול להיות שדווקא ילד בן שלוש, שכבר התרגל למעמדו הנסיכותי, יתקשה לוותר עליו יותר מבן שנה וחצי.
אבל זה תלוי בהרבה הרבה גורמים: באופי של הילד, ביחס של ההורים, במידת הפניות של ההורים, בעזרה של סבים ועוד.
זה יפה: החליטי כרצונך, שכן את לא באמת יודעת מה טובת הילד. וכך לפחות את תהיי מרוצה, והשמחה של ילד שנולד מתוך חשק ורצון תסייע להתגבר על הקשיים הכרוכים בגידול ילדים.

ניחוח תודה

(זה מרגיש לי נורא כיף לקרוא על אנשים שאוהבים את הכתיבה שלי... אני צוהה אם יום אחד אעשה עם זה את מה שאני רוצה...)

לגבי לקרוא את הבחורה שעברה למדינה ההיא - כן ולא. כמו כל בלוג וכמו כל סיפור בגינת השעשועים על ההיא שמתקתקת הכל ונראית מיליון דולר והילדים שלה יודעים לדקלם את מילון אוקספורד (יש אותו עדיין בכלל?) בגיל שנתיים קיימת המציאות ההרבה יותר מורכבת. נשים (וגברים גם לא פטורים) שאני מקנאת במשהו מתוך תמונת חייהם, מתגלים בתור כאלו שלא הייתי מתחלפת עם התמונה השלמה שלהם. אני מניחה שככה זה גם עם הבלוג שאת קוראת - אולי היא בוחרת שלא לשתף בחלקים הפחות זוהרים של החוויה שלה, אבל אני מניחה שהם שם, ואולי לא היית רוצה חלק בחוויות הללו? מצד שני, אני בעד טיפוח חלומות מטורפים, אבל זו אני...

תפילה - אני מבינה מה שאת אומרת. כתרופת מנע אני משתדלת שלא למרכז את הילד (וגם בלי קשר להיותו בן יחיד, אלא מתוך כוונה שהוא בן בתוך משפחה) ומנסה לתת מרחב גם לצרכים של אחרים - במיוחד שלי. לא יכולה להגיד עד כמה זה מוצלח (הבן שלי למשל יכול עדיין להתעקש שהוא רוצה לינוק למרות שלא סיימתי לאכול) אבל אני משתדלת להיות מודעת. זה בין היתר כולל העלמת עצמי אל מחוץ טווח ראיה כשאחת הסבתות באיזור, כי תשומת לב של שלושה מבוגרים על ילד זה כבר אובר-דוז...

אבל אני משתדלת להיות מודעת.
זה המרב בעיניי.

ניחוח - משהו שקראתי היום...
http://www.themarker.com/news/1.2743588

ניחוח אדמה אחרי הגשם

לגמרי נכון... ובתזמון

תודה !
במיוחד הקטע על זה שזוכרים בסוף את התמונה היפה של הבלוג ולא את ההסתייגות שכותבים שם
"זה לא תמיד ככה, בדיוק לפני זה רבנו/בכינו/הקאנו וכו'"

ניחוח אדמה אחרי הגשם

אוף כמה בירוקרטיה יש לי על הראש !
הדחיינות שלנו כזוג ממש ממש ממש באה לנו בהפוכה.
התחתנו במהלך ההריון (חודש שביעי...)
ואז לא רשמנו את הנישואין במשרד הפנים.
ואז הבייבי נולד. ובבית חולים לא רשמו את בן הזוג בתור האבא כי הוא היה רשום כרווק בת"ז.
ומשם זה הלך והסתבך !
עכשיו צריך לשנות את כל המסמכים, לקבל איזה אישור הזוי מהרבנות, וכל זה אחרי שהיינו 3 שעות במשרד הפנים

אל תהיו דחייניות, לפחות לא עם בירוקרטיה.
היה כל כך פשוט בהריון ללכת למשרד הפנים או אפילו לשלוח פקס היה מספיק. אבל לא... דחינו ודחינו
וגם שיניתי את השם משפחה לשם של בן הזוג ויש לי מלאנתלפים מסמכים לעדכן.
ואני ממש לא אוהבת לעשות טלפונים, וגם הכל מסובך וקשור אחד לשני - התינוק לא רשום עדיין עם השם משפחה של בן הזוג,
ואולי גם נשנה כתובת בקרוב (אמן!) ו... לא יודעת ממה להתחיל.
ובכלל מרגישה שאני כבולה, לא יכולה לעשות שום סידורים ושום קניות מאז שהתינוק נולד.
אני עושה מלא קניות באיטרנט אבל לפעמים צריך ללכת לאיזה מקס סטוק ואין לי איך.
איך כל מיני נשים מסתובבות עם תינוק רגוע בעגלה ומודדות בגדים וקונות דברים לבית והולכות לבנק?
איך ??
זה נראה לי גדול עליי ממש...

אבל גברת, למה להפחיד? התחתנו לפני יותר מ4 שנים, ומאז לא רק שלא טרחנו לשתף את משרד הפנים בשמחתנו - אפילו לרבנות לקחת את המסמכים לא טרחנו להגיע. הילד רשום על שם המשפחה שלי, אבל בן הזוג לא רשום בתעודת הזהות...בהתחלה ניסיתי לזרום עם שם משפחה כפול, אבל זה הכניס את כל השומעים לכזה הלם קרב שפשוט חזרתי לשלי. אז הנה - אני כנראה במצב גרוע יותר...

לגבי תינוק בעגלה - הן פשוט שמות אותו שם ומקוות לטוב. חלק מהזמן זה עובד, וחלק יש תינוק צורח בעגלה. את פשוט לא תמיד שם בחלק הזה. אצלי, ברגע שהתבייתתי על מנשא, החיים הפכו להרבה יותר נחמדים - הייתי מסתובבת איתו המון, בכל מקום, ובשלב מסויים הוא אפילו למד לינוק במנשא בזמן שאני הולכת. בחורף כירבלתי אותו במעיל שלי והלכנו להסתובב בגשמים ובסופות רעמים. מה שכן, לגבי הבגדים, הילד פיתח סוג של חוש, וכל פעם (מאז ומעולם) שאני נכנסת לחנות בגדים הוא מתחיל לרטון, להתעצבן ולעשות כל דבר שימנע ממני מלהתרכז במשימה. זה כנראה גנטי מאבא שלו. וגם - יש את עניין ה"אמא, אל תשבי, תזוזי". כלומר כשהם במנשא, אצלי לפחות, זה לא תקין שאמא יושבת.

כל הקניות שלי נעשות עם מנשא. בגדים פשוטים קניתי לפי מידה וגזרה משוערת (למדוד על הגב, ללפף את מותן המכנסיים על הצוואר...) מתוך ידיעה שאולי אחזור להחליף. ה"טריק" היחיד היה להרדים במנשא, להעביר לעגלה ואז למדוד.
ומרגע שזחלו להוריד לזחילה בתא המדידה לעשות פרצופים למראה ולשחק בקולבים.

ניחוח אדמה אחרי הגשם

איזה כיף לך, הולכת ! אצלנו איכשהו הסתבכנו וכבר חייבים לסדר את זה, היה עדיף פשוט לא להתחיל עם הבירוקרטיות...
גם אצלי אם הוא ער הוא לא מוכן שאני אשב עם המנשא...
אני יודעת שבטוח התינוקות "שלהן" גם בוכים בעגלה אבל זה כמו עם הבלוגים - מה שלא רואים קשה יותר לתפוס...

רק מה, את פותחת בפניי עולם חדש של למדוד בגדים עם זחל קטן בתא המדידה

ותגידו, אתן לוקחות עגלה להסתובבות ארוכה ? כי אם אני רוצה להוריד אותו מהמנשא קצת אז איפה אני אשים אותו?
עד כה הלכתי לפארק ושם ישבנו על הדשא על מזרון יוגה... או לסיבוב קצר שלא הצריך הוצאה מהמנשא
אבל אני לא יכולה לסחוב שעות ולהסתובב מלא, זה נהיה לי כבד... אולי אני חלשלושה מדי?
(מדובר במנשא גב נוח )

אני לא כל כך קונה האמת, איתה, הכוונה. היא נהיית חסרת סבלנות גם בעגלה וגם במנשא בזמנו (בכלל יש לה איזה ראדאר פנימי, איך שנכנסים לחנות או לקניון היא נהיית הרבה פחות סבלנית) ואז גם לי אין סבלנות ואני עושה סיבוב זריז בחנות ויוצאת.
היו כמה פעמים שהצלחתי לקנות בגדים בשבילה, אבל בשבילי שזה דורש יותר ריכוז וסבלנות ולמדוד. אז או בלעדיה (הסתייע פעמים ספורות) או שזה פשוט לא קורה...
אקרובטיקה גרנדיוזית כמו שהציעה רקמה גדולה עלי ממש עד היום... אני קצת פחות קלילה כנראה...
וגם אני מתקשה, עד היום, לעשות טלפונים (כשהיא ערה) הרבה פעמים אין ברירה. אבל אם זה משהו שדורש ריכוז, אז רק כשהיא ישנה או כשהיא עם מישהו... וכן זה מה זה מסרבל ומעכב, וגם לפני כן לא הייתי מהטיפוסים המסודרים והמאורגנים אז עכשיו בכלל לא יאמן איך הבלגן והדחיינות חוגגים...מביך לכתוב כמה כסף בטח כבר הפסדתי בגלל דחיינות של סידורים ובירוקרטיה...

לגבי עגלה, אני חושבת שלקחתי את העגלה להסתובבויות ארוכות. היא גם נורא אהבה את העגלה עם האמבטיה, ממש אהבה לישון שם, אז זה היה מעולה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תגידו, אתן לוקחות עגלה לסתובבות ארוכה ?
אני תמיד הייתי לוקחת איתי עגלה, הגדולים שלי נהנו בה, אבל עם הקטנה שהסכימה להיות בה ממש רגעים ספורים, גם כן לקחתי עגלה, זה כל כך נוח בתור עגלת משא לתיקים וחפצים שאני שוקלת ללכת עם עגלה צמודה אליי כל החיים

. ובאמת להניח לרגע אחרי/לפני הנקה להחליף טיטול, סתם כך כשכבד (גם לי היה כבד. בטח שכבד, החמודים הקטנים גדלים ללא הרף)

אני לא כל כך קונה האמת, איתה, הכוונה
כנ"ל
(האמת היא שגם לא איתה אני לא קונה. לא אוהבת לקנות לעצמי בגדים באופן כללי. מגיע לזה רק כשממש חייבת וכלו כל הקיצין)
לקנות לילדים אני מסוגלת ככה מעט עד שהתינוק התורן מאבד סבלנות ,כי לא צריך למדוד, וכי הם כאלה יפים וחמודים שכל דבר יהיה יפה עליהם (מה שאני לא כל כך אומרת על עצמי לצערי:-/)

גם אני מתקשה, עד היום, לעשות טלפונים (כשהיא ערה) הרבה פעמים אין ברירה. אבל אם זה משהו שדורש ריכוז, אז רק כשהיא ישנה או כשהיא עם מישהו... וכן זה מה זה מסרבל ומעכב,
כל פעם אני נושמת לרווחה כשאני קוראת אתכן (ומיד רוצה להציע לפתוח קבוצת תמיכה:-)) מוצאת נחמה בלראות שיש עוד כמוני, והן נשים כל כך נחמדות ומקסימות, אז מה זה משנה השאר.

אורי

כל פעם אני נושמת לרווחה כשאני קוראת אתכן (ומיד רוצה להציע לפתוח קבוצת תמיכהhappy) מוצאת נחמה בלראות שיש עוד כמוני, והן נשים כל כך נחמדות ומקסימות, אז מה זה משנה השאר.
אורי, גם אני !
אני מרגישה הרבה פחות אשמה שאני לא כל כך מצליחה ושאני לא כמו פעם.

ופחות אשמה על הדחיינות ובזבוז הכסף... תודה גוונים כמוני כמוך ! אני תוהה אם גם את נחרדת לקבל כל מיני מכתבים מהביטוח והפנסיה ופשוט אין כח אפילו לפתוח את זה
<חולמת על רואה חשבון שיסדר לי הכל>

תודה על העצות, אני אביא את העגלה מההורים שלי ואנסה לשלב אותה בחיים שלנו ולהתרחב קצת מעבר לתחומי הפארק, הספריה והדואר.

שוקלת ללכת עם עגלה צמודה אליי כל החיים happy.
זה הכי שכנע אותי

אני קצת אוהבת לקנות בגדים (או יותר נכון אוהבת שיש לי כבר בגדים יפים, אבל בקניות אני מאבדת סבלנות ומתעייפת מהר. זה מתיש !!!
בגלל זה אני אוהבת לקנות בחנויות יד שניה, יש שם הכל ואפשר לקנות מכל סוגי הבגדים בו זמנית, גם חורף, גם קיץ, גם אלגנטי וגם יומיומי וגם תיקים וחגורות...
מזמן לא עשיתי את זה. אבל זה עוד יבוא... נכון?)
בינתיים קונה מלא פיצ'יפקעס באיביי
לא מלאאאא אבל מספיק בכדי שאני אפתח מסמך אקסל עם מעקב משלוחים - מה הגיע ומה בדרך... (בגלל זה אני כל הזמן מזכירה את הדואר! כרגע אני מחכה ל-3 משלוחים)

ואיזה כיף, ריח של גשם כמו שאני אוהבת

<אוי ניקיתי היסטוריה והמחשב שכח אותי.
זו אני, ניחוח אדמה. >

חשבתי עליך הבוקר כשהרחתי את הניחוח הנהדר של אדמה אחרי הגשם

ניחוח אדמה אחרי הגשם

אוליב , איזה כיף

חבל שב"חיים האמיתיים" לא קוראים לי ככה !
בא לי ללכת לנקש עשבים ולהריח את השורשים. ולראות את טיפות המים על העלים.

ניחוח אדמה אחרי הגשם

אני מרגישה בעקבות המצב בארץ
שבא לי להכנס לבועה ... עם הרבה שוקו חם וסרט טוב ושמיכה רכה וחמה
או לעבור למדינה שאני אוהבת.
ושהכל יהיה טוב.

היום לא הלכתי לדואר... החיים לא ממשיכים כרגיל.

החיים לא ממשיכים כרגיל
למה? הכל טוב. באמת!

פינת הלוגיקה: באופן קבוע אנשים נהרגים בתאונות דרכים הרבה יותר מאשר בכל המלחמות והפיגועים ביחד. אבל אנשים לא פוחדים לצאת מהבית. כלומר, הפחד מהטרור הוא לא לוגי, אלא תרבותי. ממליצה לכולם לא לפחד, ובמקום זה לקרוא את זה: www.openu.ac.il/zmanim/zmanim108/downlo ... harari.pdf

אני מרגישה בעיקר תסכול, שמעורב בו לא מעט חוסר אונים. איך אמא אמורה להרגיש שהיא יכולה להגן על ילדיה? על היקרים לה?
אני דווקא מאוד מרגישה את החשש מהכביש. לאו דווקא בגלל כישורי נהיגה (לא שהם מעולים), אלא בגלל שהסטטיסטיקה ברורה לי. ועדיין, לא יוצאת להסתובב במרכז ירושלים. זה כבר לא התפלגות נורמלית.
אהבתי את המאמר, תודה

ניחוח אדמה אחרי הגשם

אישה במסע,
תודה על המאמר, אני ממש מעריכה את יובל הררי. הוא ממש יודע ללמד.

בכל אופן זה באמת מפחיד כשיש ילדים... כי אני רוצה לגונן על התינוק שלי. ועל עצמי גם חשוב לי לשמור. בשביל עצמי ובשביל המשפחה שלי.
אני לא רוצה לעצור את החיים אבל המצב כרגע הוא לא התפלגות נורמלית

בכל אופן זה באמת מפחיד כשיש ילדים...
רוב האנשים סביבי פוחדים, ללא קשר למצבם המשפחתי. אותי זה לא מפחיד, ואני שמחה על כך.
זה לא אומר שאצא להסתובב במרכז ירושלים. אבל יש הבדל בין התנהגות זהירה הגיונית (כמו לחגור חגורת בטיחות) לבין פחד (שממנו כדאי להיפטר ברוב מוחלט של המקרים).

ומה הקשר להתפלגות נורמלית, הלא היא עקומת פעמון? אולי התכוונת להתפלגות אחידה?

ניחוח אדמה אחרי הגשם

אישה במסע , נראה לי שהכוונה הייתה שיש מגמה של דברים רעים ושזה לא כמו ביומיום מבחינה סטטיסטית. ונכון שעדיין תאונות הרבה יותר שכיחות.

===
טוב, בנושא אחר לגמרי
בימים האחרונים בגלל שהיינו המון בבית החלטתי לנסות לבשל כשהקטן ער
ואני מה-זה גאה בעצמי ! הצלחתי להכין 3 ימים ברצף תבשילים פשוטים -
תבשיל חומוס ועלי קייל (האמת לא התלהבתי מהקייל הזה...), מרק עדשים עם מלא תבלינים כיפיים (כמו לימון פרסי) והיום ספגטי בולונז.
אני מאד מעוּדדת כי ראיתי שזה אפשרי לבשל במהלך היום ולא רק לחכות לבן הזוג שיחזור ויהיה עם התינוק בזמן שאני מבשלת
בזמן שבישלתי או שהקטן זחל על הרצפה לידי וכל פעם נתתי לו צעצוע מעניין מהמטבח (למשל כלי של סחיטת לימון), חלק מהזמן במנשא ופעם אחת גם בטרמפולינה איזה 10 דקות
מה שחשוב זה לתפוס את הזמן שהוא במצב רוח טוב לשחק, להתחיל כשהוא על הרצפה ואם נמאס לו אז לסיים את הבישול כשהוא במנשא על הגב.

בכלל לגבי לעשות דברים כשהתינוק ער/ישן
אני ממש מקפידה על הכלל של - כשהוא ישן - אני נחה. לא עושה כלום-כלום-כלום ש"צריך"
רק אוכלת/נחה/קוראת/סורגת
זה די שומר על שאריות שפיותי

ולכן אני מנסה למצוא דרכים לבשל\לנקות\לעבוד כשהוא ער
המנשא הכי יעיל אבל גם כבד אז אני משתדלת לחפש עוד אפשרויות.

יש מגמה של דברים רעים ושזה לא כמו ביומיום
אני מסכימה עם הטענה הזו, כשהיא מנוסחת בצורה הזו. אבל אני עדיין רוצה לשלוח את מי שאמר את זה לאיזה קורס בסיסי בסטטיסטיקה, כדי שישתמש במטאפורות מתמטיות בצורה נכונה.

הצלחתי להכין 3 ימים ברצף תבשילים פשוטים
את מדהימה! ואלו ממש לא תבשילים פשוטים בשבילי (אני לא יודעת להכין מרק עדשים גם בלי תינוקות פעלתניים שזוחלים סביבי...)

ניחוח אדמה אחרי הגשם

תודה על המחמאות אישה במסע , את מותק

מעודד לשמוע את זה ומפתיע
כנראה שכבר התרגלתי לבישולים שלי אז הם מרגישים לי פשוטים
אני אוהבת לבשל ודי טובה בזה אבל משום מה ממש ממש קשה לי לבשל בהתמדה.
אני צריכה לנסות להבין מה קשה לי כדי להתגבר על זה ואז התזונה שלי תשתפר, אני מקווה.

ולגבי סטטיסטיקה, למדתי 2 קורסי מבוא לסטטיסטיקה בתואר והכל פרח מזכרוני מאז... טוב, אולי הרוב בעצם... דווקא חיבבתי את המקצוע

דווקא חיבבתי את המקצוע
אני עוד לא למדתי את הקורס בסטטיסטיקה, מציעים אותו רק בסמסטר ב'! אז כנראה זה יקרה בסמסטר ב' הקרוב.

אני מאוד אוהבת מתמטיקה, ומבחינתי זה יותר ממקצוע, אלא עוד נקודת מבט על העולם, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כנראה בגלל זה זה לא פורח מזכרוני - מה שמשתמשים בו באופן קבוע ויומיומי לא מצליח לפרוח. מה שלא נחוץ ומנותק מהחיים, נעלם כדי לפנות מקום לדברים חשובים יותר - כמו בישול.

אולי במקום לחשוב שאת אמורה להצליח לבשל בהתמדה, תחפשי פתרון אחר? אני לא אוהבת לבזבז זמן על בישול, אז אני מוצאת מתכונים כמה שיותר פשוטים, שלוקחים ממני כמה שפחות זמן. נניח, ארוחת צהריים יכולה להיות כל מיני דברים ששמתי בתנור. ירקות שונים (תפוח אדמה, קישוא, כרובית, חציל, עגבניה, בצל, גמבה, בטטה, דלעת, דלורית, שום, בכל שילוב שהוא) ואפשר גם בשר. אני בודקת מתכונים לקוסט אפקטיביות, ומסננת המון מתכונים שדורשים לדעתי יותר מידי מאמץ.

אולי במקום להבין מה קשה, תחפשי את הקל? יש דברים שקל לך לבשל? אולי לא תבשלי כל יום אלא פעם בכמה זמן? אולי תאכלי אוכל בשיטת צילי, שלא דורשת בישול?

ובנוגע לבישול, אני ממש מסכימה בנוגע להרגל. קל לי יותר לחתוך בצל ועגבנייה, לטגן אותם עם לחם, שעליו אני מגרדת גבינה, להוסיף לכל זה ביצת עין, ולהרכיב מזה כריך מהמם, מאשר לחתוך סלט כרוב (למרות שאם תמדדי זמן המתכון הראשון לוקח משמעותית יותר). הרגשת הפשטות באה לדעתי מהמאמץ המנטלי, או מהעדרו, שנובע בין היתר מכמות החזרות ומהיכולת לבשל מבלי שתצטרכי לחשוב על זה, שכן הפעולה תורגלה שוב ושוב, ונכנסה לתת המודע, והמודעות שלך לא צריכה להתעסק איתה.

אני בעד להכין לעצמך מאגר כמה שיותר גדול של מתכונים כמה שיותר קלם ופשוטים שלא דורשים מאמץ בכלל בכלל בכלל. ואז התזונה שלך תשתפר בלי התגברות

ניחוח אדמה אחרי הגשם

אישה במסע
את אומרת דברים מעניינים ! והמתכון לכריך שלך עשה לי תאבון
מה שמוזר זה שהבישולים שלי לא "קשים", אני גם עושה דברים שהם מאוד פשוטים בשבילי
למשל מרק - אני עושה עם די מעט מרכיבים כדי להמעיט בחיתוך וקילוף של הירקות.
אני לא מכינה מרקים כמו שאמא שלי וחמותי עושות - עם מלא מלא ירקות שכולם דורשים גרירה במגררת. אני חותכת הכל גס ויאללה לסיר
או שייק - רק עם פירות שלא דורשים הרבה הכנה (נגיד בננה דורשת רק קילוף, תפוח דורש חיתוך קל ולעומת זאת מנגו דורש הרבה הכנה. אז מנגו אני אוכלת ככה, בלי להשקיע גם בשייק וללכלך את הבלנדר)
אני מכינה מתכונים מורכבים יותר רק כשיש לי המון זמן וחשק לבשל
דברים שקל לי להכין -נגיד, דייסה.
אני מנסה לחשוב למה זה קל - אולי כי זה לא דורש קילוף וחיתוך, וגם לא מלכלך הרבה כלים.
סלט למשל יחסית יותר מרגיש לי "קשה" (מבינה אותך לגבי הכרוב, בכלל לחתוך כרוב זה מבאס !)
אבל יותר קל מלהכין צנצנת חמוצים (שאני ממש ממש אוהבת!) ובעצם זה די אותה כמות עבודה להכניס ירקות לצנצנת ולהוסיף תמיסת מי מלח. אבל זה מרגיש "מושקע"
הכנתי פעם רשימה של כל מה שאני יודעת להכין (וזה המון) ועדיין אני תקועה עם הנושא הזה כבר שנים.
יש לי הרבה דברים ברפרטואר שלא דורשים מאמץ מנטלי.
אני חושבת שקשה לי הצעד הראשון - להחליט שעכשיו אני קמה והולכת למטבח.
וגם לפעמים אין מצרכים. אז אני שוברת את הראש מה להכין בכלל ואני כבר מתעייפת מזה נורא.
או לחילופין יש יותר מדי מצרכים וגם אז אני חושבת איך לנצל אותם הכי טוב... ואז יש יותר מדי אוכל.
אז יוצא שאו שיש יותר מדי אוכל ולא מספיקים לאכול או שיש מעט מדי ואז אוכלים שטויות וקופסאות שימורים.

וגם... אני טיפה מפונקת. תמיד בא לי דברים שאין בבית... ואני לא אוהבת לאכול את אותו הדבר יותר מיומיים
(אצל ההורים שלי מכינים הרבה פעמים סיר ענק עם מרק לכמעט שבוע ולקראת הסוף ממש ממש נמאס כבר.
אז לפעמים כשאני מכינה יותר מדי מרק אני פשוט מפסיקה לאכול ממנו ואז הוא מתקלקל... ואז אני מרגישה אשמה

)

מנגו דורש הרבה הכנה
לא אם את צילי וזורקת את המנגו עם הקליפה.

<אני לא מבזבזת מנגו על שייק. הוא טעים מידי ככה.>

מבחינתי שייק זו משימה שדורשת מאמץ, כמו גם כל מרק שהוא.

דברים שלא דורשים הכנה זה נניח לחתוך את הירקות גס, לשים בתנור. או פשוט לאכול פירות וירקות ואגוזים כמו שהם...
מבחינתי גם לקחת המבורגר קפוא מהמקפיא, ולטגן ע בצל ושעועית ירוקה מהמקפיא. אבל לחתוך את הבתל זה גם מאמץ שנספר...

לדעתי כדאי שתצברי דברים שאפשר לאכול בערך תמיד שהם לא שטויות או קופסאת שימורים. אני לא יודעת מה גישת התזונה שלך, אבל אני גיליתי שנכון לי שתמיד תהיה לי עוגה ביתית כלשהי (כשרה פליאו

) ושוקולד מריר שטעים לי. וממש עדיף שיהיה משהו ששאני יכולה לאכול ולא דורש הכנה, במקרר. נניח, גבינה שכל מה שצריך זה לחתוך אותה... או שמנת חמוצה (עדיף 27%) שאפשר לאכול כמו שהיא או לערבב עם דבש או ריבה. או ביצים קשות מבושלות כבר. או שקדים. זה נחשב דברים שלא דורשים מאמץ.

ובנוגע למרק - תקפיאי אותו....

ניחוח אדמה אחרי הגשם

נוסטלגיה.
נראה לי מאז שאני ילדה קטנה אני נוסטלגית כזו.
עכשיו היה לי קטע משונה,
שמתי את השיר אהבת נעוריי, של שלום חנוך
והסתכלתי על התינוק משחק על הרצפה ומחייך אליי
ופתאום הרגשתי שהשיר הזה הוא פסקול ואני כאילו רואה סרט ישן
ממרחק של הרבה הרבה שנים
הרגשתי כאילו אני כבר סבתא ומסתכלת בנוסטלגיה וגעגועים על הרגעים האלו שהתינוק שלי היה קטן והייתי כל כך מאושרת

הפוסט האחרון שלך מרחיב את הלב והחיוך

אצל ההורים שלי מכינים הרבה פעמים סיר ענק עם מרק לכמעט שבוע ולקראת הסוף ממש ממש נמאס כבר.
גם אצל ההורים שלי! בול!
ולמרבה המבוכה זה מתחיל לקרות גם לי, כי עד שאני כבר מכינה אני מתפתה להכין כמות גדולה, נניח סיר גדול. אבל בכל זאת מדובר פה רק עלי ועל האיש וקצת הפיצקית לפעמים, אז אחרי יומיים שלושה נמאס וזה נתקע במקרר ואז אני זורקת... (יש כל כך הרבה דברים שלא אהבתי בהתנהלות של אמא שלי ושלאט לאט מתחילים לקרות גם לי... מצד אחד אני פתאום מבינה אותה הרבה יותר טוב ויש לי הרבה יותר אמפתיה וחמלה כלפיה כפי שהייתה אז והרבה פחות ביקורת. מצד שני אני מתבאסת, שאני הולכת עד כדי כך באותה הדרך שעושה אפילו דברים שלא אהבתי אצלה...)

מבחינתי שייק זו משימה שדורשת מאמץ,
גם מבחינתי. עוד לא עברתי את המחסום.

כמו גם כל מרק שהוא.
מצחיק, מרק מבחינתי זה אחד הדברים הכי קלים. בעיקר מרקי קטניות למיניהם. לעומת זאת
לחתוך בצל ועגבנייה, לטגן אותם עם לחם, שעליו אני מגרדת גבינה, להוסיף לכל זה ביצת עין, ולהרכיב מזה כריך מהמם, נשמע פרויקט רציני וגם טעים מאוד!!! בא לך להסביר איך את עושה את זה בדיוק? וריאציה של לחם מטוגן? לא הבנתי אם הלחם גם נכנס למחבת ואם כן איך זה הופך אחר כך לכריך?

הרגשתי כאילו אני כבר סבתא ומסתכלת בנוסטלגיה וגעגועים על הרגעים האלו שהתינוק שלי היה קטן והייתי כל כך מאושרת
מקסים ומרגש@}

ניחוח אדמה אחרי הגשם

הפוסט האחרון שלך מרחיב את הלב והחיוך flower
תודה רסיסים של אור

גוונים , אולי בקשר למרק (שגם בשבילי מרק זה ממש קל) באמת להקפיא חצי כמו ש אישה במסע מציעה?
אצלי זה לא כל כך יעבוד כי המקפיא שלי ממש קטן, אני יכולה להקפיא אבל לא הרבה דברים.
מצד שני כרגע הוא די ריק ואני בכלל לא מנצלת את המקום שכן יש בו.

מבינה מה את אומרת לגבי אמא שלך ודרכיה. אבל אם את מודעת לזה אז את יכולה לשנות. ואולי אם את לא משנה את זה אז דווקא זה בסדר לך עכשיו?
אולי פעם לא אהבת את זה אבל עכשיו במקום שאת נמצאת זה מתאים?
אני גם לפעמים קולטת את עצמי מדברת/מתנהגת כמו אמא שלי ואני בטוחה שעם השנים והסיטואציות זה יקרה יותר ויותר
ומקווה שתהיה לי גם יותר חמלה ואמפתיה כלפיה.
אני גם מבינה יותר ויותר כמה מאמץ זה הבישולים שאמא שלי דאגה להם כל השנים
(אצלי במשפחה לפי ה"מסורת" הרוסית חייבים שתמיד תמיד תמיד יהיה מרק בצהריים. אמא שלי תמיד ממש הרגישה רע אם יצא יום בלי מרק. )
יש לרוסים, לא רק במשפחה שלי, שמתי לב לזה אצל הרבה משפחות גם של חברות רוסיות - קטע כזה שתמיד הסבתות אומרות שחשוב מאוד לאכול אוכל "נוזלי" (יעני, מרק...)
תמיד סבתא שלי הייתה שואלת אותי אם אני אוכלת טוב ואם אני אוכלת מרק.

שייקים - בן הזוג הוא האחראי על השייקים אצלנו. אני שונאת את הרעש של הבלנדר ויוצאת למרפסת כשהוא משקשייק.
אני גם לפעמים אבל מכינה דברים מאוד פשוטים - לדוגמא, בננה, תפוח, מלפפון.
או תותים, כוסברה ושום...

שילוב מוזר אבל מנצח (אני מחובבות השום וכמה שיותר !)
באמת באסה לשטוף את הבלנדר...מכירות את הטריק של למלא את הבלנדר במים וטיפת סבון כלים ולהפעיל ? זה מנקה אותו מעולה.

יש לי גם מתכון לכריך חם דומה לשלך, אישה במסע , אני אוהבת דברים כאלו
היום בסופר חשבתי על ההצעה שלך לקנות דברים שהם לא שטויות כדי שיהיו זמינים
אז קניתי ערמונים קלופים (2 ב-10)

מרק עדשים עם מלא תבלינים כיפיים (כמו לימון פרסי)
זה באמת תבלין כיפי!

או תותים, כוסברה ושום...

את רצינית???? גם אני מחובבות השום וכמה שיותר אבל עם... תותים?!?!

ניחוח אדמה אחרי הגשם

אבל עם... תותים?!?!
כן ! זה נותן למתיקות של התותים ניגוד מעולה
אני מניחה שזה שילוב שלא כל אחד יאהב אבל... תנסי

כמובן שצריך הרבה תותים וקצת שום...
אגב אני עושה את הטוויסט שום הזה גם עם מנגו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_בכלל לגבי לעשות דברים כשהתינוק ער/ישן
אני ממש מקפידה על הכלל של - כשהוא ישן - אני נחה. לא עושה כלום-כלום-כלום ש"צריך"
רק אוכלת/נחה/קוראת/סורגת_
מצויין!!
גם אני ניסיתי לעשות כך תמיד. זה באמת מה שעוזר לשפיות וגם נותן זמן לצפות לו ברגעים עייפים וקשים, ולא תחושה שאת במרתון תמידי (כלומר את כן, אבל טיפה מקל על התחושה הזו).
והרגשתי קצת רע עם זה שאני לא מנצלת את הזמן, אבל עכשו כשאת כותבת ואחרי איזו שיחה שהיתה לי עם המטפלת שלי אני רואה חשיבות עצומה לזה, ולכן נותנת לעצמי את הלגיטימציה. לזמן של מנוחה יש ערך עצום לכוחות שלך אחר כך, למצב רוח שלך, ליעילות שלך בטיפול בבית אחר כך.

_אני חושבת שקשה לי הצעד הראשון - להחליט שעכשיו אני קמה והולכת למטבח.
וגם לפעמים אין מצרכים. אז אני שוברת את הראש מה להכין בכלל ואני כבר מתעייפת מזה נורא._
מזדהה כל כך עם כל מה שכתבת. את אמא עמוסה ועייפה וזקוקה למנוחה. קצת קשה לעורר כך את גרעין המוטיבציה לקום ולעשות באופן תמידי.
ההצעות של אישה במסע לדברים שלא דורשים בכלל שום הכנה נשמעות לי טובות. אני אפילו לשטוף פרי מתעצלת,אבל לקחת כמה אגוזים מהארון אני כן עושה, וזה עדיף על משהו אחר, כי זה כן משביע.
גם חביתה התחלתי לאכול יותר, מכינה משתי ביצים עם חמאה או שמן זית, זה מן פתרון בישול מהיר כל פעם כשלא מוצאת לי מה לאכול. לפעמים חותכת עגבניה ליד שתי ביצים בחביתה, לפעמים מוסיפה קצת גבנ"צ , אם ממש מתאים לי מוסיפה ירק בפנים. זה דוקא כן משביע למרות שזה נראה כאילו זה מעט , ואולי חלבון יותר משביע מדברים אחרים (אבל את מניקה בטח די הרבה,אז זה מן הסתם יהיה שונה קצת,אני בקושי מניקה כבר, בעיקר בלילה). וגם לי יש שוקולד מריר זמין למקרה שאני רוצה מתוק, ולפעמים גם פירות יבשים. זה עדיף על דברים אחרים, והכמות שאני יכולה לאכול מזה קטנה יותר כי מגיע הסף שלי בשלב מסויים.
אני מרגישה שהתזונה שלי השתפרה קצת בזכות גישה כזו של לדאוג שיהיה בבית אוכל שלא צריך בכלל בישול, וגם שרזיתי קצת.

אצלי לא קורה בדרך כלל עניין המרק. לרוב אנחנו מסיימים אותו. אבל כן
יש כל כך הרבה דברים שלא אהבתי בהתנהלות של אמא שלי ושלאט לאט מתחילים לקרות גם לי... מצד אחד אני פתאום מבינה אותה הרבה יותר טוב ויש לי הרבה יותר אמפתיה וחמלה כלפיה כפי שהייתה אז והרבה פחות ביקורת. מצד שני אני מתבאסת, שאני הולכת עד כדי כך באותה הדרך שעושה אפילו דברים שלא אהבתי אצלה...
מבינה כל כך מה שאת אומרת. ולפעמים כיום עולה בי פתאום מחשבה על דברים שהיא עושה ואני לא אוהבת ופתאום גם אני עושה:'מה בעצם כל כך רע בזה?' בדבר הזה שהיא עושה בדרך מסויימת ולא אהבתי. כמו דוגמת המרק הזו, או דברים קטנים אחרים. כי בעצם זה לא כזה משמעותי, ואז מה אם זה נעשה כך ולא אחרת. ולפעמים אני באמת משחררת את זה. משחררת אותה ומשחררת אותי מלשים לב אם אי כן או לא עושה כמוה, כי זה לא קריטי פתאום בעיניי.
יש לי המון משפטים או אינטונציות כשאני מדברת אל הילדים שאני פתאום קולטת שאני נשמעת כמו אמא שלי, ואני מיד נדרכת, ולאחרונה אני חושבת לעצמי:'אז מה?' אז יש לכן אותו הטון, אז את דומה לה, נו (בתכלס באמת אין שום רע בזה, זה רק איזו התקוממות בסיסית שלי מלהיות כמו אמא שלי). לא הכל צריך לזרוק.
אומרת לעצמי וזה קצת נכנס לפעמים.

חיבוק לכולכן פה בדף ובאתר
אני מתגעגעת להשתתף בדפים פה, ולמרות שלכאורה יש לי יותר זמן מבעבר (כי הקטנה נמצאת במסגרת חלקית ואני בבית) אני מוצאת את עצמי עסוקה בכל כך הרבה דברים בחיים בחוץ שלא מספיקה. עוברת ומרפרפת, אומרת לעצמי שאני אגיב בהמשך והזמן עובר ואני מדלגת על זה.

גם חביתה התחלתי לאכול יותר
חביתה זה מצויין! זה גם משביע וגם טעים וגם בריא וגם מהיר להכנה, מה עוד אפשר לבקש? (אם תוסיפי חמאה אז זה יהיה טעים בריא ומשביע אף יותר. מה שמשביע זה לא החלבון - זה השומן)

בא לך להסביר איך את עושה את זה בדיוק? וריאציה של לחם מטוגן? לא הבנתי אם הלחם גם נכנס למחבת ואם כן איך זה הופך אחר כך לכריך?
אני שמה במחבת קצת שמן זית, פרוסת לחם, בצל, עגבניה, הופכת את הלחם לצד השני ושמה עליו גבינה - כדי שתותך, מוסיפה ביצה. כשהכל מוכן אני שמה על הלחם עם הגבינה המותכת את הבצל והעגבנייה המטוגנים, ומעל את החביתה, או ביצת העין. והנה, ארוחת ערב טעימה ומשביעה!

קטע כזה שתמיד הסבתות אומרות שחשוב מאוד לאכול אוכל "נוזלי" (יעני, מרק...)
אמא שלי אומרת שמרק זה אוכל של חורף. ובישראל אין חורף בערך אף פעם... ברוסיה יש קצת יותר חורף.

ניחוח אדמה אחרי הגשם

אורי
יש לך המון לגיטימציה ! באמת. את אמא ל-3 ! מותר לך לנוח המון המון המון, בכל ההזדמנויות.
באמת שאחרי המנוחה אני שמה את התינוק במנשא ועושה(קצת מ..) מה שצריך צ'יק צ'אק.

אני גם מתקשה עם הדמיון שלי לאמא שלי (גם דמיון חיצוני) ועכשיו אחרי מה שאתן כותבות אני מבינה שאני באמת אוטומטית מקטלגת כל דמיון אליה כמשהו לא נעים לי.
ואפשר להסתכל על זה אחרת.

חיבוק גם לך ! ותנוחי, בבקשה

אישה במסע אני אנסה את המתכון שלך בקרוב

אצלנו מרקים אוכלים גם בקיץ (כולל מרק קר אבל אני לא אוהבת בכלל אוכל קר)

ניחוח אדמה אחרי הגשם

הצלחתי

גאה בעצמי -
היום נסעתי עם הקטן בעגלה (!) ברכבת הקלה (!) לבקר חברה שאף פעם לא הייתי אצלה (!)
וגם ירד גשם (!) וגם בדרך חזרה כבר נמאס לו בעגלה אז באמצע הרחוב הנפתי אותו לגב וקשרתי במנשא (!)
זהו . הרבה סימני קריאה על כל דבר חדש ומיוחד שעשיתי.
אה והוא אכל אצלה תפוח לראשונה. יאללה גם לזה מגיע סימן קריאה (!)

וכמובן שלפני זה חששתי נורא נורא נורא.
מה יהיה אם הוא יבכה ברכבת הקלה?
ואיך יהיה בגשם?
ואיך אני אסתדר עם המסורבלות של העגלה?
ופחדתי עד כאב בטן !!! נכון שזה נשמע מוגזם ? אבל ככה אני

והוא אכן בכה ברכבת הקלה. וזה היה בסדר. ואנשים היו נחמדים מסביב.
ובגשם כיסיתי את העגלה עם המטריה. ולמזלי הוא הפסיק מהר.
והסתדרתי עם המסורבלות של העגלה + מנשא גב.

לפני שיצאתי מהבית דמיינתי שכל ירושלים זה הבית שלי. ואני יכולה להרגיש בנוח בכל מקום. וכך היה.

איזה יופי @}
לפני שיצאתי מהבית דמיינתי שכל ירושלים זה הבית שלי. ואני יכולה להרגיש בנוח בכל מקום. וכך היה.
מקסים @}

את פשוט מהממת.

איזה יופי

מקסים

את פשוט מהממת.

_לפני שיצאתי מהבית דמיינתי שכל ירושלים זה הבית שלי. ואני יכולה להרגיש בנוח בכל מקום. וכך היה.
מקסים_
לגמרי מהממת

אורי

ניחוח אדמה אחרי הגשם

תודה @} @} @} איזה כיף לחלוק פה ולקבל עידוד לדברים הכאילו קטנים האלו...

נכון שזה נשמע מוגזם ?
ממש לא!
אני חושבת שלא הייתי מעזה... ועוד בגשם! (למרות שהתחלתי סוף סוף לנהוג עם פיצקית מאחורה שזה דבר שחשבתי שלעולם לא אעז לעשות, אני מאוד פחדנית בנהיגה בלי קשר ואיתה פשוט חשבתי שזה בלתי אפשרי, והנה זה אפשרי).

והוא אכל אצלה תפוח לראשונה
מגניב! וואו הוא כבר ממש גדל! איך היה לו, אהב?

ניחוח אדמה אחרי הגשם

למרות שהתחלתי סוף סוף לנהוג עם פיצקית מאחורה
וואו נהדר ומרשים ! זה ממש יכול לפתוח לך מלא אפשרויות ליציאה מהבית וניידות ולבקר חברים שגרים רחוק. איזה יופי !
אני גם פחדנית בנהיגה עד כדי כך שאני לא נוהגת מאז שקיבלתי את הרישיון. אז אני מעריכה את ההישג שלך כפליים

מגניב! וואו הוא כבר ממש גדל! איך היה לו, אהב?
הוא הסתכל על התפוח שהחברה שלי אכלה בכזה מבט משתוקק שלא משתמע לשתי פנים שהחלטתי לתת לו (לפני זה הוא כבר טעם מלפפון וגזר שהוא החזיק ביד, לא טחון)
אז הוא מצץ את החתיכת תפוח בהתלהבות (ועם פרצופים ממש מצחיקים). אבל אחר כך חתיכת תפוח קטנה התפרקה (אין לו שיניים) והוא הקיא. אז זה היה טיפה מבאס
אבל אני מבינה שזו תגובה בריאה וככה תינוקות לומדים להתמודד עם חתיכות אוכל בפה.
בכל מקרה במזל הוא הקיא לתוך העגלה (כי בדיוק החלטנו לשים אותו שם בזמן שאכלנו צהריים), ולא על כל הבית של החברה ;-P

אני מתלבטת אם בכל זאת לתת לו אוכל בדרך המקובלת של לטחון ולתת בכפית או להמשיך עם הדרך הטבעית יותר... כמובן שהסבתות כבר קנו בלנדר מוט ומין מגררת מיוחדת לפירות

בכל מקרה אחר כך קראתי שתפוח נוטה להתפרק ועדיף לתת אותו קצת אפוי ורך או לחילופין קפוא.

וכן

הוא באמת גדל, הוא כבר זוחל ונעמד כל היום (אגב זה שלב מה זה מתיש, אני כל הזמן מאבטחת אותו - בלי לגעת ולתמוך ממש, הוא מחזיק ועומד מעולה אבל אז כשמנסה לתמרן לפעמים נופל
וזה איכשהו תמיד יוצא שהראש שלו פוגע ברצפה ולא במשטח הרך ששמנו במיוחד )

ניחוח אדמה אחרי הגשם

טוב החורף התחיל והריח של הגשם הגיע

אנחנו עדיין בדירה שלנו. ואני מבינה שאני צריכה לעבוד על לנשום עמוק ולהכנע למצב הזה כרגע.
אנחנו פה. וייקח זמן עד שנעבור. זה לא הולך. וכנראה שיש איזו סיבה לזה שזה לא הולך (מעבר לסיבות החיצוניות של כסף/לא מוצאים דירה נורמלית/לא ברור באיזו שכונה)
הזמן עוד לא הגיע.
חשבתי שמיצינו את הדירה אבל לא. אולי אני צריכה לעשות את העבודה של ביירון קייטי על זה.
אז הנה:

המחשבה שלי : הדירה הזו לא טובה לנו יותר.

בעצם צריך לדייק את זה... לא טובה? קטנה עלינו? מיציתי אותה? חייבים לעבור... הממ.
אוקיי.
מיציתי את הדירה הזו ואני/אנחנו צריכים לעבור.
האם זו האמת?
כן. ככה אני מרגישה
האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת?
טוב זה כבר יותר מסובך. כי המציאות היא שאנחנו עדיין פה. אז כנראה שעוד לא מיצינו. מאוד פשוט. המציאות היא האמת.
אני לא יכולה לדעת מה זה אומר "למצות" את הדירה. כי עובדה שאנחנו חיים ומסתדרים לא רע בכל זאת.
איך אני מגיבה כשאני מאמינה למחשבה שמיצינו את הדירה ושצריך לעבור דחוף?
רגשות - אני מתרכזת בחסרונות של הדירה. אני מתעצבנת מהרעשים. מהשכנים. מהשכונה. כל היום עצבים. אני מתוסכלת ומיואשת ועצובה וכועסת.
בגוף - אני לא נושמת, מתכווצת וממש מרגישה רע בגוף כשאני חושבת שאני תקועה פה.
בפעולות - אני מסתכלת רק על הצפיפות. אני לא משקיעה בניקיון כמו פעם. כי אני כל הזמן במחשבה שבקרוב כבר נעבור.
ואז אני רואה לכלוך ומרגישה רע. בודקת באובססיביות ביד2
בהתנהגות עם אחרים - אני מלחיצה את בן הזוג. אומרת לו שוב ושוב כמה זה לא טוב ושצריך לחפש וצריך וצריך וצריך. חופרת ומשגעת לו את השכל.
מסרבת לכל מיני הצעות ייעול שלו בתוך הבית (כמו למשל להוסיף מדפים). כועסת עליו שלא עברנו עד עכשיו.
מי אהיה ללא המחשבה
ללא המחשבה אני פשוט אחיה. בדירה. כמו שחיים. ואני פחות אחשוב על הדירה ואתעסק בנושא אלא יותר בחיים עצמם. (וואו! זו הקלה ממש ותובנה שבכלל לא חשבתי עליה עד כה. אני כל כך מתעסקת בדירה שאני שוכחת שבעצם היא רק קליפה לחיים שלנו. אפשר לפתח ולפתח את הקליפה ולעשות אותה מאד נוחה ונעימה והיא חשובה והכל... אבל זה לא העיקר, בעצם)
מי אני עכשיו ללא המחשבה - אני בחורה שיושבת מול המחשב והבן זוג והתינוק בבית. כל אחד עסוק בשלו וזה נחמד וחמים וביתי וcozy ואנחנו שלושתנו יוצרים את הבית שלנו
(הרגשה נפלאה! ממש שונה מאיך שהתחלתי)
היפוכים:

היפוך שלילה: עוד לא מיצינו את הדירה ואנחנו לא צריכים לעבור

א. כי עובדה שאנחנו מסתדרים פה וחיים בסדר גמור
ב. כי לדירה הזו יש יתרונות גדולים שאולי כרגע הם יותר חשובים מהגודל
(המיקום שלה שמאפשר ביקורי חברות ספונטניים ומשמחים, הקרבה לשוק ולגן סאקר ולמרכז העיר ולעבודה של הבן זוג ככה שהוא חוזר 10 דקות אחרי סוף יום העבודה)
ג. כי אני לא באמת מרגישה מסוגלת למעבר כרגע, היום.

היפוך לאחר: (קצת משונה במקרה הזה אבל אני אנסה לנסח משהו) - הדירה עוד לא מיצתה אותנו

א. אולי יש לנו משהו לתרום פה בשכונה/בדירה שאנחנו לא יודעים עליו או עוד לא הספקנו לעשות
ב. אולי הדירה הזו גורמת לנו למצות את היצירתיות שלנו בלמצוא פתרונות ודרכים לסדר את המרחב
ג. כשנצא מפה זה יהיה אחרי שהדירה הזו גרמה לנו לזקק את החפצים שלנו עד למינימום ובתור מינימליסטית כנראה שיש לי עוד מה ללמוד בנושא...

או. אני מרגישה יותר טוב לגבי זה עכשיו..

טוב ניסיתי להכניס את החקירה של ביירון קייטי לטקסט נפרש וזה לא מצליח...

מקסים מה ואיך שכתבת. אוךי אני צריכה לחזור קצת לביירון קיטי, קראתי אותה לפני שנים והמון השתנה מאז, זה כאילו היה בחיים אחרים.
מתלבטת מאוד לגבי מעבר הדירה שלנו. ובכל מקרה החלטנו לחכות עם זה (כי בן הזוג עכשיו בחיפושי עבודה ואנחנו צריכים לדעת את היכולת הכלכלית שלנו לפני שנעבור) ואנחנו אפילו לא בטוחים שנעבור לפני הלידה או כמו שתיכננו בהתחלה, נשאר בשנה הראשונה לחיי התינוק בדירה ואז נעבור. ועדיין לא מפסיקה לחשוב על זה ולהתלבט לגבי זה וכאילו ההשהייה שהחלטנו עליה לא באמת עובדת עלי ואני מפחדת שאחר כך יהיה קשה לעבור (גם כי ההיריון מתקדם וגם כי העומס בעבודה צפוי לעלות בחודשים שלפני הלידה) וגם מפחדת שלא נמצא דירה שנאהב כמו את הדירה הזו ומצד שני חוששת שכאן יהיה לי קשה להסתדר כשהתינוק יוולד כי הקומה גבוהה ואין איפה להשאיר עגלה למטה וזה ייגרום לי לא לצאת מהבית.
בקיצור, מרגישה שאני משקיעה המון אנרגיה על משהו שכרגע אני לא אמורה להתעסק בו בכלל כי החלטתי שזה לא הזמן. אוף.
אז מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת

מקסים מה ואיך שכתבת.
(פרח)
ניחוח,
היינו בדיוק בדיוק בדילמה כזו במשך שבועות ארוכים עד לפני יומיים.
מה שלי עזר זה ששמתי לב שאני (כמוך) כיניתי את הדירה שגרנו בה - הדירה שלנו...
ופתאום, כששמתי לב והתייחסתי לזה בשקט עם עצמי (קצת כמו ה"עבודה" אבל משהו אחר),
פשוט הנחתי ל"שלנו" ביחס לדירה הנוכחית, והתחלתי לייחס את זה לבאה...
חשבתי/דיברתי במושגים של הדירה שלנו, הנהדרת והמקסימה והנעימה שברגעים אלה ממש מתפנה ותזדמן לנו.

והכי כיף ששינוי זוית קל ועכשיו את -
מרגישה יותר טוב לגבי זה עכשיו..

ניחוח אדמה אחרי הגשם

תודה לשתיכן ! איזה כיף

ביירון קייטי מדהימה. אני ממש שמחה שהכרתי את העבודה שלה...
אקראית במכוון זה אומר שמצאתם דירה ? @}
אני חושבת שמה שאת אומרת יהיה לי קצת קשה (מה שאומר שאני קשורה מאוד ואולי יותר מדי לדירה הזו. וטוב שאני שמה לב לזה בזכותך)
אז אני אתחיל לחשוב רק טיפה בכיוון ולפתוח את עצמי לאפשרות של דירה חדשה ונפלאה שמחכה לנו כבר עכשיו והיא כבר שלנו רק שאנחנו עוד לא מכירים

תודה !

אוליב
את תמיד יכולה לחזור לביירון קייטי. זה לא דורש הכנה מיוחדת, פשוט תכתבי כשיעלה הצורך לזה...
האמת, נשמע לי שאם את משקיעה המון אנרגיה במחשבות על דירה, אז כנראה שזו המציאות שלך, שזה כן מעסיק אותך. וזה בסדר גמור (אפילו שהחלטתם) !
אני לא יודעת באיזה שלב את בהריון אבל אולי יצר הקינון כבר משפיע ובא לך לדעת איפה תהיי ושזה יהיה המקום הכי נוח וטוב לכם ולתינוק...
אם בא לך לשתף, או שתכתבי לעצמך, מה מדאיג אותך בלהשאר בדירה הנוכחית?
לגבי העניין עם העגלה, זה חסרון אבל.... אם זה החסרון היחיד או העיקרי אפשר לחשוב על פתרונות טכניים.
אולי לקשור את העגלה בבניין השכן ? ומשם לעלות הבייתה עם מנשא (מנשא צד למשל מאוד מהיר ללבישה).
או בכלל להשתמש בעיקר במנשא בחודשים הראשונים.
כן יש יתרון בלהשאר בדירה שאת מכירה ואוהבת כי בהתחלה תהיי המון בבית וחשוב שתרגישי שאת במקום שלך

אה ועוד משהו שעלה לי... לא יודעת אם זה קשור אלייך אז תתעלמי אם לא, אבל...
קורה לי לפעמים ובטח גם בהריון זה היה שהיו פחדים מאיך הכל יהיה, מהשינוי, מהאי וודאות,
מין פחדים ענקיים ולא ברורים.
וזה יכול להתנקז להתעסקות בנושא מאוד מסויים - כמו דירה... או בחירת המנשא המושלם... או התעסקות באיפה ללדת/עם מי/איך וכו'
ויש מן תחושה שאם נפתור את הנושא הזה אז זה ירגיע את הפחדים והכל יסתדר.
וזה מה שגורם להתעסקות בלתי פוסקת ולא מרגיעה בנושא הזה...

ניחוח אדמה אחרי הגשם

בימים האחרונים הקטנצ'יק מתקשה להרדם בערב.
לפני כן הייתה תקופת חסד כנראה... היה נרדם בהנקה/מנשא, משכיבים אותו במיטה שלנו בסביבות 7-8 ואז עד שאני נכנסת למיטה ב-10-11 היה לי קצת זמן לעצמי, זמן זוגי
(כמובן עם כמה קריאות להנקה והרגעה באמצע. ואז הקריאות להנקה נהיו תכופות יותר ויותר... כל חצי שעה, רבע שעה... עד שכבר נהיה בלתי אפשרי לעשות משהו
והתחלתי להיות מתוסכלת נורא. ובימים האחרונים הוא פשוט לא נרדם בערב ורוצה לשחק. עד איזה 9-10... ואם אני לא נכנסת איתו למיטה אז שוב קריאות להנקה כל כמה דקות...
ואני קופצת כל פעם שהוא מתחיל לבכות... ומתוסכלת רצח
זה לא הוגן. אני רוצה את הזמן הזה לעצמי. אוף. רק שעתיים.
אתמול ממש כבר התבאסתי ... ואז החלטתי לעשות על זה ביירון קייטי שוב... גיליתי דברים חשובים. אני עדיין ילדה קטנה שצריכה צומי וזמן לשחק לבד.
ואין לי.
אני אכתוב פה את הביירון קייטי למקרה שזה יעזור למישהי (לי מאוד עזר לקרוא חקירות על זוגיות של ורד פלד !)

המחשבה : התינוק צריך להרדם בסביבות 8 ולישון בשקט עד שאני באה למיטה. סה"כ שעתיים שלוש. בחייאת.

האם זו האמת ?
כן. ככה אני יודעת שתינוקות צריכים לישון וככה אני רוצה שיהיה
האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת ?
טוב, כבר מהתשובה לשאלה מס' 1 זה ברור שזו לא האמת המוחלטת...
כי מי יודע כמה התינוק הספציפי שלי צריך לישון? נכון שכתוב בספרים ובאתרים ובבלוגים ואצל אחרות...
אבל המציאות היא שהוא לא ישן ככה יותר.
וגם אצל ביירון קייטי יש שאלת עזר לשאלה הזו -
של מי העסק הזה? כי אם זה לא העסק שלי אז איך אני יכולה לדעת בוודאות משהו עליו, על האמת המוחלטת ?
גם אם זה אדם מאוד קרוב, אני לא יכולה להיות בתוך הראש שלו, בתוך הגוף שלו. ולכן זה העסק של האחר.
אני לא יכולה לדעת את העתיד. אני לא יכולה לדעת בוודאות מה טוב עבור מישהו אחר... הרי אפילו בשביל עצמי אני לא בטוחה מה באמת נכון וטוב.
אז באופן מפתיע למדי אני מסיקה שהשינה של התינוק שלי היא לא העסק שלי.
זה נשמע קצת מוזר... כי הרי אני כל כך מעורבת בשינה שלו. הוא נרדם בעזרתי. השינה שלו משפיעה עליי ישירות.
אבל עדיין, העסק שלי הוא רק לאפשר לו להירדם, לספק לו את התנאים - הנקה, מיטה נעימה, ליטופים וכו'
אבל מתי הוא עייף ומתי הוא יישן - זה העסק שלו בלבד.
ואני חשבתי שאני מכבדת את התינוק שלי כאדם, אבל הנה אני מגלה שאני משתלטת יותר מדי ומחליטה בשבילו מתי הוא "אמור" לישון.

איך אני מגיבה למחשבה שהוא צריך ללכת לישון בשמונה ולישון בשקט במיטה בלי לקרוא לי?
רגשית - תסכול, כעס, זעם ממש... כל פעם שהוא קורא לי בפעם ה-10 ואני עם המחשבה הזו, אני ממש זועמת. ומיואשת.
מחשבות נוספות שעולות לי בעקבות המחשבה הזו - זה לא הוגן. ככה זה יהיה תמיד. הוא עושה לי את זה בכוונה (אני יודעת שלא, ממש ממש לא. אבל... המחשבה הזו קופצת).
אין לי כח. נמאס לי להיות אמא. נמאס לי מהכל. אני רוצה שקט. אני רוצה להיות לבד.
כמובן כל מחשבה כזו מעלה מיד עוד גל של זעם וייאוש.
תמונות שאני רואה בדמיון - אני פתאום מדמיינת את עצמי כל ערב בשנים הקרובות יושבת בחדר החשוך,
מנסה להרדים אותו והוא קופץ במיטה ולא מקשיב לי ולא רוצה לישון. והתמונה הזו שוב מעלה עוד ועוד ייאוש וכעס.
בגוף- אני ממש מכווצת, לא נושמת עמוק. הלב שלי דופק חזק.
התנהגות - ברגעים האלו שאני חושבת את המחשבה... אני לא מחייכת לתינוקון. אני מלטפת אותו ברובוטיות (כדי שיירדם ככה, בטח).
אני בקושי יוצרת איתו קשר עין
(והוא מחייך אליי ורוצה לשחק. כן ! עצוב ומביך לכתוב את זה אבל זו האמת ואני רק מתבוננת על האפקט של המחשבה. מנסה לא לשפוט את עצמי. רק לפרוט ולהבהיר לעצמי את מה שהמחשבה מעלה אצלי)
אני קוראת לבן הזוג בעצבים ומכריזה שזהו, אני לא יכולה יותר. קח אותו אתה, אני הולכת למחשב ולא מעניין אותי כלום (ממש...)

מה אני מפחדת שיקרה אם אפסיק לחשוב את המחשבה הזו / אפסיק להאמין בה ?
אני מפחדת שכל השעות שינה יתבלגנו והכל יילך ויעשה קשה יותר והוא יישן יותר ויותר מאוחר ולא יהיה לי זמן לעצמי בחיים וההרדמות יהפכו לסיוט.
האירוניה היא שזה כבר קורה גם ככה, עם המחשבה.
האחיזה במחשבה לא מצליחה למנוע את כל ההתרחשויות הנ"ל. המחשבה רק מוסיפה עוד ועוד לחץ וסבל למצב הזה

מי אהיה ללא המחשבה
אני מנסה לדמיין ערב כזה, בדיוק, רק בלי המחשבה הזו.
קודם כל אני מצליחה לנשום עמוק ורגוע יותר. אני מצליחה להבין שהלו"ז שלו השתנה. לא יודעת למה, אבל הוא השתנה, כמו שתינוקות כל כמה זמן משתנים, יש קפיצות גדילה, יש משברים, שיניים, לא יודעת מה זה אבל זה נורמלי.
זה כבר מרגיע. ללא המחשבה אני יכולה לתכנן מחדש את הלו"ז של הערב ולהבין שזה מה שצריך לעשות - כשיש שינוי גדול אצל התינוק, צריך לשנות את התבנית המוכרת.
אני לא מצפה לערב שכולל שעתיים של זמן לעצמי. אני מתחילה לחשוב על אלטרנטיבות לספק לי את הזמן הזה כי הוא חשוב לי. זה פשוט לא יהיה בשעות הערב במתכונת הקודמת.
בלי המחשבה אני מסתכלת על הקטן שמחייך אליי ומחייכת בחזרה כמו בשאר שעות היום.
אני רואה שהוא לא עייף ולוקחת אותו לסלון ויש לנו זמן נחמד שלושתנו ביחד. או שאולי אני מנצלת את הזמן הזה כדי לצאת לבד עם חברה? פתאום זה פותח לי יותר אפשרויות דווקא, שהוא לא ישן בשעות האלו (ולא צריך הנקה כל חצי שעה כדי להמשיך לישון)

היפוכים:

הוא לא צריך ללכת לישון ב-7-8

א. כנראה שהוא פשוט לא עייף אז למה שילך לישון?
ב. כדי שיהיה לו יותר זמן עם אבא שהוא כל כך אוהב
ג. כי הוא צריך להתנסות בכל מיני שעות שינה עד שהוא יתמקם על הלו"ז שהכי טוב לו

אני צריכה ללכת לישון ב-7-8

א. כי אלו באמת שעות השינה הטבעיות
ב. כי ככה התינוק אולי כן יישן בשעות האלו
ג. כי אני יכולה לישון בשעות האלו ואז לקום מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה לזמן לעצמי (לא הולך לקרות אבל זו אמת שלא פחות נכונה מזה שהתינוק צריך ללכת לישון מוקדם)

טוב זו הייתה הכנה טובה לערב הקרוב. נראה איך יהיה... אבל אני מרגישה קצת יותר צלולה.

העבודה שאת עושה מדהימה.

יש לי את הספר כבר שנים, מעולם לא הצלחתי לעשות עם זה דברים כאלה !!!

איזה כיף לך וליקירייך

העבודה שאת עושה מדהימה.
לגמרי!
ממש יפה ומעצים לקרוא!

נראה איך יהיה
אז איך היה?

זוכרת שגם לנו היתה תקופה כזו, ואפילו יותר מעצבן, היא היתה נרדמת בערב ואז מתעוררת בסביבות תשע-עשר ואז ערה עד שתים עשרה - אחת בלילה. כשאני כבר הייתי עייפה כל כך ורק רציתי לישון.
זו היתה תקופה מאוד קשה. ממש הרגשנו שאין לנו ערב (האיש רק חוזר בשבע שמונה...) ואז אפילו כשרציתי כבר לישון לא יכולתי (לפעמים האיש היה איתה וניסה להרדים אותה, ואני הייתי מנסה לישון).
אחר כך, או לפני כן, כבר לא זוכרת, היתה תקופה שהיתה מתעוררת בין ארבע לשש בבוקר, וזה היה שיא העירנות שלה, ממש לא היה טעם לנסות להחזיר לישון, זה בטח היה קודם כשהיתה ממש קטנטנה, בשתי התקופות האלו אני זוכרת שבשלב כלשהו פשוט החלטתי, שזהו, אני מתמסרת, זורמת. זה לא היה מיד, בהתחלה הרגשתי בדיוק כמו שתיארת, תסכול ומרמור (שנבעו בעיקר מעייפות, כל כך רציתי פשוט לישון, ומה היא מתעוררת עכשיו? לא היתה לי סבלנות...)
ההחלטה על התמסרות עזרה לי, זוכרת שקניתי שוקולד שאני אוהבת שיהיה לי פינוק בשעות הקשות, שהדלקתי טלוויזיה (גם באחת בלילה או בארבע בבוקר) וראיתי בזמן שהנקתי או בזמן שהיא שכבה לידי ערה. ושזה עזר לי.
ההחלטה שאוקיי עכשיו ערים, עד זמן לא ידוע ערים, לא מנסים להרדים, לא מנסים להירדם. זה המצב כרגע וכדאי לנסות להנעים אותו כמה שיותר (גם באמצעים מפוקפקים כמו שוקולד וטלוויזיה, אני הייתי שיא הויתור לעצמי בתקופה הזו, רק מה שעושה לי טוב כדי לשרוד את העייפות הזו ולנסות לשרוד כמה שיותר בטוב, גם אם זה אומר הרבה שוקולד:-) )
זה קצת עזר (לא לגמרי) ובסוף התקופה הזו עברה...
באמת נורא קשה להפנים, עד היום זה כל כך קשה לי, ההבנה שבאמת הכל עובר. כלומר גם אם המציאות כרגע היא איקס, זה ממש לא לנצח, זה באמת באמת עובר. עד היום אני נתקעת עם כל מיני מחשבות של מה יהיה עם זה וזה וזה (כל פעם משהו אחר, הקושי הנוכחי) והכל נראה לי בלתי אפשרי עבורי וקשה ונוראי ואחרי זמן ולרוב אפילו לא הרבה זמן, כי אצל תינוקות כנראה זה קצב אחר לגמרי, פתאום זה משתנה.
השינה עכשיו, זה דבר שלא יכולתי לתאר לעצמי שיהיה. ואפילו עד לא מזמן לא יכולתי לתאר לעצמי וגם לא כל כך האמנתי למי שאמרו שזה משתפר כשהם גדלים:-)
אבל וואלה, היא גדלה וזה השתפר, מאוד! מאוד מאוד!!

ניחוח אדמה אחרי הגשם

תודה לכן גוונים ורסיסים @} זה משמח שזה מעצים אחרות (וגם מקל עליי לשתף גם ברגעים שאני מתנהגת לא כל כך "יפה")
אגב רסיסים של אור , למדתי על ביירון קייטי פה באתר והיה בדף קישור לאתר של אריק פלד, פסיכולוג שעובד עם השיטה ולמד בבית הספר של ביירון קייטי.
והוא מסביר את השיטה הרבה יותר ברור ותכלסי ממנה.
קראתי את הספר הרבה אחרי שהתחלתי לעשות את "העבודה" ואני שמחה שזה יצא ככה, כי הספר איכשהו נורא לא ברור לי... ולא עשה לי חשק לתרגל. כן יש שם כמה דוגמאות יפות.
אני באמת בחורה של תכלס, דוגמאות ספציפיות, פרקטיקה. ולכן בהתחלה כשנתקלתי באתר בדף על ביירון קייטי לא ממש הבנתי מה זה ולקח לי איזה שנתיים מאז ששמעתי על זה

כמה קישורים :
האתר של אריק פלד
http://www.thework.co.il/default.asp?PageID=55

והבלוג של אישתו ורד על הזוגיות
http://veredpeled.blogspot.co.il/
ממש למדתי ממנה איך לעשות חקירה וזה שינה לי את הזוגיות ואת היחס לבן הזוג, בדברים יומיומיים קריטיים ממש.
עשיתי חקירות על נושאים שכל כך עצבנו אותי ודברים השתנו בצורה ממשית.

ויש בלוג נהדר שנקרא "הורות עובדת", יש שם גם דוגמאות נהדרות מהחיים עם ילדים קצת יותר גדולים
http://www.horimtovim.com/
הנה דוגמא לחקירה על המחשבה אני רוצה שלילדה שלי ירד החום
עכשיו קראתי את זה וואו... יפה !
טוב לא יכלתי להתאפק ואני שמה פה גם את החקירה הזו אני צריכה קצת זמן לעצמי
כל כך מדבר אליי ! מדהים.
יש לה 3 ילדים, אז מי שפה עם כמה ילדים לדעתי זה יהיה לכן ממש רלוונטי.
===
גוונים זה ממש עוזר לי מה שאת מספרת... על ההחלטה פשוט לזרום ולהתמסר לזה שעכשיו ערים וזהו.
וזה באמת קשה...
זה לגמרי מובן ולגיטימי בעיניי להשתמש בעזרים כמו שוקולד וטלוויזיה. לגמרי !
אני בזמן האחרון כל הזמן מבקשת מבן הזוג שבדרך מהעבודה יקנה לי איזה פינוק (כלומר שוקולד).
ואני מרגישה שאני כל הזמן רוצה לפנק את עצמי ולפצות את עצמי על הקושי במהלך היום.
אולי אני צריכה למצוא עוד פינוקים יותר בריאים אבל אני אוהבת שוקולד... דווקא אני לא מהמטורפות על מתוק ובזמן האחרון הצורך במתוק גבר מאוד.
אולי לפחות אבקש ממנו שוקולד מריר איכותי במקום הקליק (החום הקלאסי... יאמי)
לי עוזר להתכרבל בשמיכה בזמן שהוא משחק לידי במיטה מוקדם בבוקר (לא שינה אבל עדיין כיף, אני הכי בעולם אוהבת להתכרבל בשמיכה... )
וגם אני ממש אוהבת להאזין לפודקאסטים נחמדים...
ואני צריכה באמת "לאשר לעצמי" להדליק את המחשב מאוחר מאד בלילה או מוקדם מאוד בבוקר בשביל זה (או להוריד כמה לmp3)
יש בזה באמת מין החלטה - אני מדליקה עכשיו מחשב ובעצם אני מודה בזה ומשלימה עם זה שהיום התחיל, גם אם 4 בבוקר ולא בא לי בכלל בכלל להתחיל את היום.
אבל אם אני מנסה להיות בהכחשה ולנסות להרדים אותו למרות שאין מצב, או לנסות לשמור על "פרופיל נמוך" בבית כדי שאולי יחזור לישון - זה גורם לתסכול עוד יותר.

איך היה הערב ? יותר טוב מבחינת ההרגשה שלי... באמת הייתי יותר רגועה, כשהוא התעורר בסביבות 9 בפעם השלישית ונראה מאוד ערני הייתי יותר סבלנית וחיובית.
עדיין יש על מה לעבוד. כי הייתי סבלנית רק עד הגבול שהחלטתי עליו מראש (לא לגמרי במודע אבל איך שראיתי שכבר 10 בערב זה פתאום נראה לי ממש מוגזם והלחיץ אותי).
אז אחרי 10 בן הזוג יצא איתו לסיבוב הרדמה נוסף במנשא ואני ישנתי.

ואני מנסה להאמין כשאת אומרת שזה משתפר

גם אם לא מאמינים.

ניחוח, אני מתה עלייך. הדהמת אותי ממש.

וגם עזרת לי לנסח כמה מחשבות בקשר לשינה של עלמה. (שאכן השתפרה מאוד!)
למשל, כמה לא נכונה המחשבה: "עלמה צריכה לישון לילה שלם." מה זה צריכה בהקשר הזה? נורא מוזר בעצם להגיד "צריכה" על משהו שלא באמת קשור אליי. חוץ מזה קלטתי שעלמה צריכה לישון כדי שאני לא אהיה עייפה. אבל הסיבה שאני עייפה היא לא היא, אלא הנסיון (הנואל, יש לומר) לשלב עבודה וחיים ותינוקת ראשונה ביחד. לא סתם אני עייפה. אבל הדגשים יכולים להיות במקומות אחרים: למשל, לנסות לעשות יותר איתה כדי שלא תישאר לנו המון עבודה לערב. או לנסות ללכת לישון מוקדם יותר פעמים בשבוע.

ניחוח אדמה אחרי הגשם

מיכל, איזה יופי (תודה

)
איזו תובנה נכונה ומדוייקת, שאת לא צריכה שהיא תישן... והמסקנות שלך לגמרי מעצימות כי זה משהו שאת כן יכולה לשלוט בו.
אני גם מנסה לעשות יותר ויותר דברים כשהוא ער, במהלך היום. ואז בערב יש יותר זמן. עם תינוקת גדולה יותר אולי זה אפילו יותר פשוט ?
היא יכולה לעשות יותר דברים "איתך"

לי עוזר לשכנע את בן הזוג ללכת לישון מוקדם יחד איתי ואז אני מרגישה יותר כיף להכנס למיטה
(אם הוא נשאר ער בסלון אז כל הזמן בא לי להיות איתו עוד ועוד)

וקראתי אצל אורי שכתבת שאת נוסעת המון המון זמן לעבודה (את נוהגת או יכולה לישון בתחבורה הציבורית אולי) ? בכל מקרה זה ממש מעייף, מניסיון.
@}

_מה אני מפחדת שיקרה אם אפסיק לחשוב את המחשבה הזו / אפסיק להאמין בה ?
אני מפחדת שכל השעות שינה יתבלגנו והכל יילך ויעשה קשה יותר והוא יישן יותר ויותר מאוחר ולא יהיה לי זמן לעצמי בחיים וההרדמות יהפכו לסיוט.
האירוניה היא שזה כבר קורה גם ככה, עם המחשבה._
זה נכון כל כך.
תודה על הניתוח המפורט שלך.
וזה באמת משתנה תדיר, כל עניין שעות השנה, ובסך הכול במגמת שיפור (מזכירה גם לעצמי בעודי

...).

איזה כיף שקפצתי לבקר, חבל שאני לא יכולה לראות אתכן לכוס תה מדי פעם...

ניחוח אדמה אחרי הגשם

עבודה. קריירה. פרנסה.
אחרי הצבא לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד וההורים שלי לחצו עליי ללכת לפגישה אצל פסיכולוג תעסוקתי.
ואחת המשימות שהוא נתן לי הייתה לדרג המון המון מקצועות - עד כמה בא לי לעבוד בהם.
ובשני המקומות הראשונים אצלי היו - עובדת בספריה קטנה ועוזרת במשתלה
(מצחיק שכעבור כמה שנים עבדתי בשתי עבודות מאוד דומות להן ואלו היו בין שתי העבודות הכי מוצלחות ונעימות בשבילי).
והפסיכולוג הזה היה מאוד מופתע,
כי הנתונים שלי היו מאוד גבוהים (פסיכומטרי ממש גבוה, ציוני בגרות וזה) והוא אמר לי - למה את בוחרת עבודות כאלו פשוטות, את הרי יכולה כל כך הרבה יותר
יש לך פוטנציאל גדול. פשוט הביטחון העצמי שלך נמוך.
והוא המליץ לי ללמוד פסיכולוגיה.
ובדיעבד... אני קצת כועסת עליו. כי זה לא רק עניין של ביטחון עצמי (למרות שגם יש בזה מן האמת)
זה גם עניין של סדר עדיפויות. אני לא אשת קריירה, אני רוצה פרנסה טובה ונעימה אבל זה לא יהיה מרכז החיים שלי
זה יהיה פן אחר מעניין וחשוב של החיים אבל המשפחה, ההתפתחות האישית שלי (מה שזה לא יהיה) זה מה שחשוב.
איכשהו הרגשתי את זה כבר אז, לפני שבכלל חשבתי על לעשות ילדים ולפני שהכרתי את באופן.
ואם הוא היה מפנה אותי למשל לעבודה סוציאלית, זה היה נותן לי תואר מעשי. אמנם פחות זוהר, שצריך בשבילו לכאורה פחות "פוטנציאל"
ופחות מאמץ...
העניין הוא שפשוט לא ידעתי מה זה התואר הזה "עבודה סוציאלית". משום מה היה נדמה לי שזה קשור למשהו משפטי אז כמובן שלא הסתכלתי בכלל בכיוון.
וחלק מהתפקיד של הפסיכולוג הזה הוא להציג בפניי כל מיני מקצועות. אבל בגלל שתמיד היה מין משהו כזה ש"מתאים לי להיות פסיכולוגית" אז עם זה באתי אליו ועם זה יצאתי.
מאז לא יאומן כמה פעמים נתקלתי בקיר הזה של "התואר שלך לא טיפולי".
אני מזכירה לעצמי שהכל לטובה. בזכות התואר בפסיכולוגיה למדתי במקביל בעוד חוג שהוביל אותי להכיר וללמוד את השפה של המדינה שאני אוהבת
וקרו הרבה דברים טובים. אבל... לפעמים אני נזכרת בו ומתעצבנת.

למה הוא לא התייחס לשאר התחומים בחיים ? למה אני לא התייחסתי. ברור שאני כועסת בעיקר על עצמי ולא עליו,
אבל מה האובססיה הזו עם לנצל את מלוא הפוטנציאל? ומי אמר שחייבים לנצל אותו דווקא בעבודה...

כי זה לא רק עניין של ביטחון עצמי
זה בכלל לא עניין של ביטחון עצמי, אלא של מימוש עצמי, וההנחה המובנית בחברה (ולכן אין טעם לכעוס על הפסיכולוג, שהוא בסך הכל עוד דג שלא רואה את המים) שעבודה אינטלקטואלית היא פסגת השאיפות של אדם, ושכל אדם נורמלי אמור לשאוף לזה. ואז אם את לא שואפת לשם בטח יש לך איזו בעיה

כלומר, יש על מה לכעוס, אבל לא עליו אישית, אלא על החברה. לדעתי בדיוק ההפך - נחות ביטחון עצמי רב כדי ללכת נגד הזרם ולהגיד שאת לא שואפת לעבודה בהייטק-בית גדול-שתי מכוניות, אלא לעבודה פשוטה ואהובה.

ניחוח אדמה אחרי הגשם

עבודה פשוטה ואהובה.
בדיוק !

ערכתי טיפה את ההודעה הקודמת

מעניין מאד לקרוא אותך !

הרגשתי הזדהות רבה בעניין בחירת המקצוע. מגיל מאד צעיר הייתי אומרת לכל מי ששאל שאני אהיה רופאה, כי רציתי להיות הרופאה הראשונה בישראל בלי מבטא רוסי (!!) אבל במקביל, כשהייתי רואה עם האחים שלי טלויזיה בשעות הצהריים הייתי מכריזה דאהיה "גננת לגיל הרך". בבית הספר הייתי צריכה להצטיין במה שרק אפשר כדי " להשאיר את כל האפשרויות פתוחות". פסיכומטרי גבוה ואז ההתלבטות הגדולה מה אלמד... לשמחתי, יצא לי ללוות את אחותי הגדולה צמוד צמוד במהלך לימודי הרפואה דלה, במקביל ללידת שתי בנותיה הראשונות ובהת אחת הבנתי שאני לא רוצה להיות רופאה ושאני מחפשת מקצוע ש"יאפשר לי להיות בבית עם הילדים אחרי הצהריים "...

כשעזבתי את עבודתי כקלינאית תקשורת ו החזרנו את הבנים ואותי הביתה אבא דלי כל הזמן (ואולי עדיין ?!) אמר למי ששאל ולמי שלא, שפחות מדאיג אותי שהילדים לא ילכו לבית ספר אבל הוא דואג לי ולזה שאני לא מממשת את הפוטנציאל שלי ...

היום אני מרגישה שהתםקיד הנוכחי שלי, כאמא לילדים דורש כל-כך הרבה כישורים ויכולות, הוא מממש את הצורך שלי במקצוע טיפולי, הוא עוסק גם בגיל הרך, הוא מאפשר לי להמשיך להפעיל את המח וללמוד הרבה דברים חדשים ובעיקר הוא מאפשר לי להיות הרבה בבית כמו שאני צריכה ואוהבת

((החלום הנוכחי הוא לעבוד בספריה כשכולם םה כבר לא יצטרכו אותי ))

גם אני הזדהיתי. למדתי פסיכולוגיה ואני לא מתחרטת על זה בכלל כי זה תואר נהדר ומעניין, אבל זה לגמרי לא התאים למה שאני באמת באמת רוצה.

ומה שאני רוצה זה מקום עבודה רך אבל כן מאתגר. אבל פשוט ונינוח ובעיקר עם תחושה,של בית. היה לי את זה בשנים שעבדתי בתמיר בירושלים ובעיקר השמחה להיות ליד ספרים.

לנצל את מלוא הפוטנציאל זו אכן אובססיה בחברה שלנו, אפילו חובה מקודשת. זה הצד השני של "לא להתבזבז".
וזה לא בטעות שמי שכותבות פה על זה הן בעלות מה שנקרא נתונים גבוהים (-: כי מי שהנתונים (היבשים כמובן) שלו לא כאלה גבוהים יותר חופשי להיות "סתם" בן אדם "רגיל".
בקיצור, זו אכן גישה מרגיזה בעיניי, ובמקרה של הפסיכולוג התעסוקתי זה גם לא מקצועי, כי לא קיבלת שום ערך מוסף מעבר למה שהגעת איתו.
וזה שפסיכולוג תעסוקתי בכלל מסתכל על עיסוקים שונים כעל "יותר" ו"פחות" ולא כעל עניין של התאמה בין האדם (כמכלול, על כל תכונותיו והעדפותיו) לבין העיסוק, זה שטחי להחריד.
סליחה שאני מוציאה פה רוגז אישי (-: פשוט שמעתי משפטים כאלה הרבה ולי זה לקח לא מעט זמן להבין כמה זה מעליב בעצם לראות מישהו בתור איזה פוטנציאל מהלך או משאב שיש לנצל ביעילות מרבית, ולא פשוט כאדם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חלק מהתפקיד של הפסיכולוג הזה הוא להציג בפניי כל מיני מקצועות.
כן. זה גם מה שאני מצפה כאדם כזה. כי אם הוא משאיר אותך עם הידע שיש לך ועם הכיוון שיש לך ממילא, מה הוא מועיל בכלל. לא שאני חושבת שצריך לערער לכל בן אדם שבא אליו את מה שהוא חושב על עצמו ועל עתידו. אבל אם בן אדם בא אליו אז כנראה יש דברים בגו, ולא ברורה לו דרכו. בחירת מקצוע זה לא משהו שעושים רק לזמן קרוב, וזה נעשה בשלב בחיים שבו באמת האדם הוא קצת מקובע והידע שלו מועט, וגם אין לו מושג באמת על החיים. אני חושבת שהמטרה בשלב כזה זה לפתוח לפתוח לפתוח, ואולי בסוף תהליך קצת לסגור.
או לפחות לעשות הפוך: מי שהוא סגור, צריך לפתוח לו. מי שהוא פתוח מדי צריך סגור ולצמצם לו קצת.

די מרגיז הדבר הזה. מבינה אותך.
לפחות הוא הסביר לך שצריך גם תואר שני כדי לטפל?

וההנחה המובנית בחברה (ולכן אין טעם לכעוס על הפסיכולוג, שהוא בסך הכל עוד דג שלא רואה את המים) שעבודה אינטלקטואלית היא פסגת השאיפות של אדם,
אני חושבת שפסיכולוגים אמורים להבין דברים כאלה. (הפסיכולוגית שלי לגמרי הבינה, וזה היה פשוט, לא הייתי צריכה ללמד אותה את זה). אז כן יש מה לכעוס, שיעשה את העבודה שלו כמו שצריך.
לגבי עבודה אינטלקטואלית כפסגת השאיפות אני לא לגמרי בטוחה. לדעתי זה יותר לכיוון עבודה אומנותית ומימוש יצירתיות כפסגת השאיפות.

לדעתי בדיוק ההפך - נחות ביטחון עצמי רב כדי ללכת נגד הזרם ולהגיד שאת לא שואפת לעבודה בהייטק-בית גדול-שתי מכוניות, אלא לעבודה פשוטה ואהובה.
לגמרי צודקת!

(החלום הנוכחי הוא לעבוד בספריה כשכולם םה כבר לא יצטרכו אותי )
חה, נראה לך שלא יצטרכו אותך?
כשלא תהיי מטופלת בילדים קטנים, יביאו לך את הנכדים.

נהנתי לקרוא את מה שכתבת ,רסיסים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טלי
כל מילה
אז אני לא מצטטת

מיכל

מקום עבודה רך אבל כן מאתגר. אבל פשוט ונינוח ובעיקר עם תחושה,של בית.
אני קוראת אותך ונראה לי בלתי אפשרי
האם לא כל העבודות של היום הן עם צורך להספק להספיק להספיק? יש משהו נינוח בכלל?
כחלק מהבזבוז שטלי כתבה עליו. בזבוז זמן הוא חטא גמור

אני חושבת שפסיכולוגים אמורים להבין דברים כאלה
אני חושבת שאמור זה שם של דג.
כלומר, פסיכולוגים באמת אמורים להבין דברים כאלו. אבל הם אמורים גם להצליח להפריד בין דעותיהם על הנושא לבין האמת ולא לשפוט מטופלים, וזה לא עובד. גם לא מלמדים אותם את זה. על פסיכיאטרים שלא בודקים סיבות פיזיות לדיכאון (חצי מהם!) אני בכלל לא מדברת
לדעת לימודי הפסיכולוגיה בימינו לא יוצרים פסיכולוגים טובים. מלמדים שם לא את הדברים הנכונים, ולכן אני לא מצפה מהם ליותר מידי.

ניחוח אדמה אחרי הגשם

איזה כיף על כל ההזדהות וההבנה

אורי
כן הוא אמר לי שצריך תואר שני, ובאותה תקופה זה היה די הגיוני מבחינתי שאני אעשה תואר שני.
כשהתחלתי את התואר הראשון הבנתי שאני מרגישה שכל המקצוע הזה גדול עליי ושאין לי כח וטעם לתחרות על התואר השני,
אז פשוט למדתי בצורה הכי נינוחה שאפשר ולא שאפתי לציונים הגבוהים בטירוף שצריך לתואר שני.
ואז כמובן שלא יכלתי להתקבל לתואר שני אבל גם לא רציתי.

בכלל התקבלתי ללמוד גם קלינאות תקשורת וגם תזונאית וויתרתי על שניהם. ובסוף שיקול מרכזי דווקא היה שבן זוגי התקבל ללמוד בירושלים ...
אני מרגישה גם "לא נעים" שההורים שלי (שלחצו עליי בטירוף ללמוד) שילמו על התואר שלי ועכשיו אני לא עושה איתו כלום.
למרות שזה לא ממש נכון כי התקבלתי לכמה עבודות שבכל זאת זה עזר שהיה רשום בקורות חיים תואר ראשון בפסיכולוגיה.

אגב לשם ההגינות כלפי אותו פסיכולוג, המפגש הזה היה מזמן ואני לא זוכרת מה עוד עלה שם... אולי הוא כן אמר לי עוד דברים אבל מה שאני זוכרת זה בעיקר מה שסיפרתי.

ניחוח אדמה אחרי הגשם

פתאום שינויים.

כבר נכנסתי למין "מסלול" כזה, עם התינוק והחיים והכל

והבוסית מאחת העבודות הקודמות (עבדתי ב-2 בזמן ההריון) שאלה אותי אם יש סיכוי שאני אחזור לעבודה (פעם בשבוע).
אמרתי לה שלא נראה לי אבל שבאמת התלבטתי ...
ויום אחרי זה היא התקשרה שוב וסיפרה לי שמתברר במפתיע שאחת מהצוות לא תוכל לעבוד השנה (מסיבות בירוקרטיות).
ואם אולי בכל זאת... אפילו רק לנסות פעם-פעמיים לראות איך התינוק מסתדר והכל
אז הסכמתי לנסות וביום שלישי הזה אני נוסעת לעבודה ! ואני מפחדת...
כשדיברתי איתה הייתי רגועה ואז לאט לאט לאט הפחד והדאגות התחילו להתגבר.
כי...
קודם כל, הקטן לא לוקח בקבוק. והצלחנו קצת לתת לו חלב בכוס ובכפית אז זה כבר מרגיע... (הוא יהיה עם הבן זוג ועם חמותי בשעות האלו)
אבל למרות שהוא מתלהב מטעימות של אוכל, הוא לא באמת אוכל, הוא רק טועם ומלקק ולא ממש אכל, גם לא מעוך ומרוסק, המרקם גרם לו להקיא

אז אני אצטרך לשאוב כי הוא לא מסוגל עדיין ממש לאכול משהו.
ואני לא מצליחה לשאוב המון.
ואני אצטרך אולי לשאוב בעבודה ! ואף פעם לא שאבתי מחוץ לבית...
ו...
אוף למה אני כזאת חששנית? כולן עושות את זה עם כל כך הרבה חששות?
חוץ מזה, העבודה עצמה היא מצד אחד נוחה כי אני כבר מכירה הכל ואני לא צריכה "להתקבל" כי עבדתי שם שנתיים,
אבל זו לא עבודה קלילה, היא מאד מאתגרת, עם הורים וילדים.
והשנה יש משפחות חדשות וצוות חדש ואני צריכה אנרגיות כדי להכיר את כולם וללמוד לעבוד עם הצוות החדש
ואני לא בטוחה שיש לי.
כלומר... רציתי לצאת מהבית אבל פתאום כשזה קורה אז קצת בא לי לוותר על זה ופשוט להשאר בבית ולהתלונן שאני תקועה בבית

טוב האמת שזו לא בדיוק יציאה "כיפית" זו עבודה... נכון שאני אפגוש מלא אנשים ואצור קשרים ואהיה קצת משמעותית.
אבל זה לא כמו לצאת עם חברות.
וגם...
אמרתי שאני לא מתחייבת ושננסה פעם-פעמיים אבל למרות זאת אני מרגישה קצת מחוייבת ויהיה לי קשה לסגת.

ו...איך אני אשאב בעבודה? זה 5 שעות שם וגם כ-40 דקות נסיעה לכל כיוון. ו... לא יודעת

חששות ומחשבות בלופים.

ניחוח, מי ניסה לתת לו בקבוק שאוב? הם מתנהגים אחרת אם אמא עושה את זה או מישהו אחר, הם יודעים שלאמא יש גם ציצי.. כנ"ל לגבי הניסיונות של האוכל.
ואל תיבהלי שהוא מקיא קצת בהתחלה, גם אצלנו זה קרה (כמעט מתתי בפעמים הראשונות...) זה כנראה חלק מהתהליך, יכול להיות שעם מה שהוא הקיא כדאי לחכות קצת ואז לנסות שוב, אבל אפשר לנסות דברים אחרים בינתיים, מרקמים אחרים (גם סוגי מזונות אחרים מעוכים/מרוסקים, לכל אחד מרקם קצת אחר). אצלנו נגיד, עם עגבניה מרוסקת בפומפיה לא היתה בעיה מגיל ממש פיצי (אולי חמישה חודשים? נתנו לה בגלל בעיות עצירות והיא נורא אהבה) לעומת זאת תפוח או אגס מרוסקים היו גורמים לה להקיא גם בגיל שמונה חודשים...
הוא שותה קצת מים כבר?
אני מאמינה שהוא יסתדר עם קצת חלב שאוב וקצת מזון אחר ומעט מים, הוא יינק לפני שתלכי ומיד כשתחזרי, וזה יהיה בסדר.
אבל זה קשה, לך אני בטוחה שזה קשה. לי היתה מאוד קשה המחשבה שאצטרך להשאיר אותה בשלב הזה (ובסוף איכשהו, כנראה לא במקרה... זה באמת לא קרה ליותר משעתיים...)
אני חושבת שאת כן צריכה להשאיר לך בראש את המחשבה שזה ללא התחייבות, כמו שגם אמרת בפועל.
ובאמת באמת להיות כנה עם עצמך ואם אחרי פעם או פעמיים זה מוגזם לך, לא לפעול מה'לא נעים' אלא באמת ממה שטוב לך (ולתינוק שלך). וגם אם יהיה רגע אחד או שניים של אי נעימות מול העבודה אחר כך תהיי הרבה יותר שלמה עם עצמך.
אבל, מי יודע, אולי בסוף ממש תהני והתינוק יסתדר מצוין? זו דווקא הזדמנות מעולה שצנחה עליך מהשמים לראות בצורה מאוד עדינה ונינוחה יחסית אם שינוי כזה מתאים לכם...

ניחוח אדמה אחרי הגשם

תודה רבה גוונים על העידוד
אני ממש חושבת שזו
הזדמנות מעולה שצנחה עליך מהשמים לראות בצורה מאוד עדינה ונינוחה יחסית אם שינוי כזה מתאים לכם...
בגלל זה אני מנסה !

חלב שאוב תמיד מישהו אחר נותן לו כשאני לא בחדר (אולי הוא כן מבין שאני בבית...)
אני אנסה מרקמים אחרים כי באמת תפוח ואגס יש להם מרקם גרגרי כזה. אולי בננה. נתתי טיפה אבוקדו והוא די התלהב. אבל זה היה ליקוק מהאצבע שלי, לא משהו מעבר.

תמיד חשבתי שאני לא אתקשה להשאיר את התינוק, לא הבנתי מה כולן מדברות (בבאופן...)
שהן לא השאירו את התינוק ליותר משעתיים-שלוש וחשבתי שזה ממש לא נשמע לי כל כך הרבה
ופתאום זה נשמע לי המון !

ניחוח, עלמה אף פעם לא הסכימה לאכול מרוסק אז ממש מההתחלה נתתי לה חתיכות של דברים ללקק ולמצוץ. נכון שבהתחלה זה לא מגיע לכמויות שיכולות להחליף הנקה, אבל אני כל כך בעד השיטה הזאת כי: (לדעתי)

יש בה וויסות יותר נכון של האוכל. (בכפית יכנס יותר אוכל מרוסק, למשל. )
יש התמודדות ממש מההתחלה של התינוק עם אוכל אמיתי. תענוג לראות את עלמה אוכלת, לא בגלל הכמויות, אלא כי היא פשוט יודעת לאכול: ללעוס, לירוק את הקליפות, למצוץ כשצריך. קשה להסביר...
לא צריך להכין אוכל במיוחד. וזה ניצח אצלנו כי כנראה אחרי ההתעסקות האינסופית עם הבקבוקים פשוט נמאס לי.

מיכל, תענוג לקרוא אותך תמיד אבל כשאת מספרת על עלמה זה ממש משובח

ניחוח אדמה אחרי הגשם

מיכל, נראה לי אני מבינה מה את אומרת על הקטע שעלמה יודעת לאכול

ואני לגמרי בעד לא להכין אוכל במיוחד, אני גם ככה לא מצליחה להתמיד בלבשל אפילו בשבילנו...
אין לי מושג איך אני אתמודד כשהקטן ירצה לאכול כמה וכמה ארוחות אמיתיות ביום...
טוב לא משנה יש לי מספיק דאגות עכשיו, לא רוצה לחשוב קדימה...

זה נשמע ממש קצת פעם בשבוע... אבל פתאום זה נשמע לי המון המון. וקשה. ואין לי אנרגיה לזה.
וגם...
תמיד לא פשוט להתחיל עבודה חדשה (חצי חדשה במקרה שלי, עם אנשים חדשים באותו מקום)
ופתאום יש לי את ההתמודדות הזו ובנוסף עליה את ההתמודדות עם להשאיר את הקטנצ'יק ואת השאיבות...

<אוף. נאנחת>

מיכל, תענוג לקרוא אותך תמיד אבל כשאת מספרת על עלמה זה ממש משובח

חמודות שתיכן! תודה רבה. אני מוכנה לספר עליה כל היום וכל הלילה, כזה דבר חכם מתוק יפה שובב.

ניחוח, ממש לא פשוט. אני לגמרי מבינה אותך. אבל תזכרי באמת שהכול דינמי: תמיד אפשר להפסיק, השמיים לא יפלו. אם זה לא יתאים לך, פשוט אל תעשי את זה. (אני התפטרתי מעבודתי הרחוקה מדי אם כי נשארת עד סוף הקורס. כמה פחדתי מזה והינה השמיים בכלל לא נפלו.)

מי לא חששה? בפעם הראשונה שהשארתי את בכורה עם סבתא והלכתי לאוניברסיטה רעדתי, הזעתי ותרגלתי נשימות.
(קוראת כאן כל הזמן, ונהנית)

ניחוח אדמה אחרי הגשם

חזרתי !
ממש תודה שכתבתן לי פה, אני מרגישה שזה עזר לי !

טוב אז האמת שהייתי הרבה יותר רגועה ממה שציפיתי מעצמי

ובסוף השארתי גם מעט שאוב וגם קנינו כמה מנות בודדות של מטרנה כי הרגשתי שמלחיץ אותי לשאוב כמויות רציניות שאני לא עומדת בהן.
ו...
הוא פשוט לא הסכים לאכול כלום.
אבל היה ממש ממש במצב רוח טוב ושיחק, היו פה גם סבתא וגם סבא וגם אבא שלו והוא היה רגוע ומבסוט.
חוץ מכשניסו להאכיל אותו שאז הוא לא הבין מה מנסים לדחוף לו וקצת קיטר.
6 שעות שהוא לא אוכל זה לא מטורף, נכון? פשוט בשבילו זה הרבה...

ואני בעבודה הייתי מאוד עסוקה אז לא היה לי הרבה זמן לדאוג, וכתבו לי עדכונים בהודעות ואפילו שלחו סרטון...
והיה גם נחמד עם הצוות החדש וכולן ממש מקסימות. ומישהי הקפיצה אותי עד הבית. זה תמיד נורא מרגש אותי ואני מעריכה את זה, גם אם זה רק עוד כמה דקות נסיעה...

ננסה עד השבוע הבא להמשיך עם אוכל וניתן לו עוד שאוב, נראה איך יהיה.

בכל זאת לא הייתי 200% מרוכזת בעבודה אבל הייתי די נוכחת ואני מקווה שזה ישתפר.

אה וגם רציתי לספר שהכנתי אותו במשך כמה ימים ליציאה הזו לעבודה, סיפרתי לו שעוד כמה ימים סבתא תגיע,
תצא איתו לטייל בפארק ותשחק איתו (משהו שהוא מכיר כבר, הסבתא מגיעה פעם בשבוע)
ואני אלך לעבודה ואז הם יחזרו והוא ישתה חלב וישחק בבית ואבא יחזור מהעבודה וישחק איתו ואז אבא ייקח אותו במנשא
והוא יילך לישון ואז אני אחזור ואחבק אותו ואניק אותו במיטה, ושאולי הוא יתגעגע וגם אני ואז יהיה לנו כיף להיפגש.
הבן זוג שאל אם אני באמת חושבת שהוא מבין מזה משהו
אז אמרתי לו שאם לא הייתי חושבת ככה, לא הייתי מספרת לו את כל זה ;-]

עדי אמשליער וכליל
(קוראת כאן כל הזמן, ונהנית)
@}