סיפור הלידה השלישית של אוד ליה

[אנונימי]

@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

זהו דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה ללא ליווי
דף סיפור אחים בלידה
דף סיפור לידה שהתאחרה

@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

[אוד_ליה*]

ועכשיו לסיפור:

[אוד_ליה*]

הלידה

2 וחצי בלילה שבין ראשון לשני, מתעוררת לכאב חזק באגן, ומרגישה שוב את המים יורדים. יורדת מהמיטה, הולכת למקלחת. ציר ארוך וכואב מציף אותי בדרך לשם. הפעם אין ספק: אני בלידה פעילה. מעירה את האיש (3 פעמים!), מתחילה למלא את הבריכה, שוב. בציר מפנה את המיים לכיוון הבטן. מנסה לנשום, להרפות, להרגיש את הציר עובר דרכי. נעזרת בקולות אהההאווואההההאוווו. מתישהו מגיע שלב שבו אני כאילו צפה, מלמעלה, ורואה את הגוף שלי ועוברת בי המחשבה- זה רק הגוף שלי שדוחף את התינוקת למטה, אני בסדר, שום דבר לא יקרה לי.

אני רגועה. הצירים מתגברים ומתחזקים. אני נושפת כל ציר החוצה, הצירים כבר ממש כואבים. האיש יושב מולי, מתזמן צירים (עד הסוף לא היינו בטוחים ב100% שזה זה... כי עד הסוף הצירים לא היו סדירים...). מעודד, מרגיע.
4 וחצי-5 בבוקר, הצירים כבר ממש בלתי אפשריים. אני מתחילה לחשוב שאני לא אעבור את זה. בוכה לאיש, איך עושים את זה? אני לא מסוגלת... אני עייפה, אני רוצה רק לישון... הוא מלטף לי את הראש, מעודד אותי שאני יכולה. פתאום הצירים מתחילים להתרחק. הציר הבא מגיע אחרי 10 דקות. אנחנו מבולבלים לרגע: מה, זה לא היה הדבר האמיתי? S-:

בציר הבא אני קולטת, שהציר קצת שונה: בסוף הציר הגוף לחץ קצת. היי, זה שלב המעבר!
אני מתעודדת ומתחילה להסביר לאיש על שלב המעבר, יש לי עשר דקות נטולות כאב בין ציר לציר, ואני מדברת איתו בהגיון ובצלילות- תביא את החיתולים (לתפוס אותה אחרי שהיא יוצאת, שלא תחליק), תביא שמיכות...
זה היה לי מוזר. בלידה הראשונה, האפידורל עבד (חלקית) בשלב הזה. רק אחרי כמה זמן של לחיצות (יזומות ובלתי אפקטיביות בעליל) הוא הפסיק להשפיע . בלידה השניה, מהצירים של הסוף היה ציר לחץ אחד, והוא החליק החוצה מיד. חשבתי שככה זה אמור להיות בלי אפידורל... או לפחות שצירי הלחץ לא אמור לכאוב כמו הצירים שלפניהם. אז חשבתי...

הצירים היו, עדיין, כואבים מאוד. אבל אני שמה לב שהחלק הכואב שלהם מתקצר והחלק הלוחץ שלהם מתארך מציר לציר. זה מעודד.
בין ציר לציר אני מנמנמת בישיבה (הבריכה עשוייה מפלסטיק קשיח, מלבנית, והייתה צמודה לקיר המקלחת), נשענת על מגבת שהייתה תלויה על קיר המקלחת. שואלת את האיש בכל פעם מה השעה- את שני הגדולים ילדתי ברבע לשש ובחמישה לשש- אז אני סופרת לעצמי כמה זמן נשאר עד שש- "עוד חצי שעה זה נגמר", "עוד עשרים דקות זה נגמר"... ואפילו מתלוצצת איתו (לא זוכרת על מה)
בצירים עצמם- כאב עצום. אני משחררת צעקה. היי, זה עוזר. מעכשיו בכל ציר (היו עוד כמה בודדים אבל היו הפרשים ארוכים ביניהם)- אני שואגת, מעומק הבטן. פשוט כי זה הקל על הכאב. מתישהו אני מבקשת מהאיש שיביא את השמן, ומשמנת בחצי בקבוק בערך...

עד עכשיו הילדים ישנו. בסביבות 6 הגדול (3 וחצי) מתעורר, ומגיע לשבת מולי. אני משחררת צעקה והוא נבהל. כשנגמר הציר אני מסבירה לו שהתינוקת בדרך, וזה בסדר שכואב לי, זה כאב טוב שיביא לנו את התינוקת. בינתיים גם הקטן (שנתיים) מתעורר, ואני נשארת בציר הבא לבד, כשהאיש ממלא לו בקבוק ושם להם סרט. בין הצירים אנחנו מנסים להשיג מישהו שיבוא לקחת אותם לגן (ללא הצלחה). בעקרון, אחי היה אמור לבוא להיות איתם אבל באותו הרגע לא הרגיש לי מתאים. החברה שהייתה אמורה לבוא לא ענתה. חמותי הייתה בלי רכב זמין. פתאום הצירים שוב מתקרבים אחד לשני ואנחנו מבינים שאין טעם להתקשר למישהו בכלל.

אני צורחת ושואגת ופתאום מרגישה תחושה שונה- מכניסה אצבע ומרגישה את הראש, מיימי ורך. אני צועקת "הראש יוצא". נזכרת בדבריה של ש., המיילדת- ועוברת לעמידת שש (שאמורה לעזור במקרה של תינוקות גדולים לצאת). האיש מגיע מולי, ומזכיר לי שעכשיו הזמן להפסיק ללחוץ, אם אני לא רוצה להיקרע. נושמת נשימות כלב... זה כל כך כואב. אני מרגישה את הראש יורד לאט (לאט!), והנה היא בפתח. שמה את היד, להגן על הפרינאום (שלא תצא מהר מדי). כואב לי כל כך, מתאפקת לא ללחוץ ופשוט לגמור עם זה. הראש יוצא, אני מרגישה צורך ללחוץ את הגוף, אבל האיש אומר שהיא עדיין מסתובבת אז עוד לא (הייתי ממש בהלם, אחרי זה. ממש לא ציפיתי ממנו להפגין שליטה כזו). היא סיימה להסתובב ואז הרגשתי ציר לחץ עצום, והיא החליקה סוף סוף החוצה. האיש תפס אותה, ואני הסתובבתי, התיישבתי ולקחתי אותה בזרועותי. היא לא נשמה בהתחלה, אבל זכרתי מההדרכה שקיבלנו שזה בסדר, ולוקח כמה שניות. שפשפתי לה את הגב בעדינות עם החיתול, והיא פקחה עיניים. לא בכתה. עוד כמה שניות והיא השמיעה קול. הקטן הופיע בפתח, והראינו לו את התינוקת. הוא התלהב מאוד. הגדול עדיין לא רצה להגיע. השעה הייתה 6:35.

ישבתי כך כמה דקות, בהלם, והתבוננתי בה, התאהבתי כל כך מיד. ניסיתי להניק מיד, אבל לא התחשק לה בדיוק... (אף אחד מהילדים שלי לא ינק מייד. כולם התחילו אחרי כמה דקות). הרגשתי צירון נוסף, נתתי לאיש את הילדה ונעמדתי על הברכיים (גם בהמלצת המיילדת. השיחה הזו הייתה לי כל כך משמעותית). השיליה פשוט החליקה החוצה בלי לדחוף וללא מאמץ. חזרתי לשבת עם הילדה במים. השקט שאחרי הסערה. הדבר הראשון שהתחשק לי היה לשטוף את עצמי. ממש כמה דקות אחרי הלידה (המקלחת הייתה ממש צמודה, לא הייתי צריכה ללכת אליה או משהו). שטפתי את עצמי, התלבשתי חלקית, ועברתי למיטה, עם הילדה.

עכשיו היה לי נעים והייתה לי סבלנות להתיישב ולהניק. הילדים הסתובבו סביבי, האיש התחיל בשיחות למשפחה. היה קסם באוויר.

[אוד_ליה*]

האיש מארגן את הילדים לגן, הגדול לא רוצה ללכת. לא רוצה- שיישאר. הקטן דווקא רוצה לגן אז הוא הולך. הגן נמצא ליד חמותי, ושכשהאיש חוזר הוא מגיע עם שקית לחמניות, ומגש ענקי עם פירות חתוכים- המון ומהכל- אפרסקים, נקטרינות, שזיפים, מלון, ענבים... לפעמים היא יכולה להיות כזו מלאכית... (לרוב, אפילו, אם להודות על האמת)
אני מתנפלת על המגש בתיאבון, הרי מאתמול בבוקר לא הכנסתי כלום לפה... מניקה ומנשנשת פירות במיטה. מה אפשר לבקש יותר מזה?
אמא שלי מתקשרת, מציעה לקחת את הגדול ולהביא אוכל. הגדול מתרגש, מתרוצץ בבית "אני מת על תינוקות, אני כל כך מת על תינוקות" מנשק אותי ואת התינוקת. כשסבתא מגיעה מספר לה ש"התינוקת יצאה לבד" ו" תראי איזה חמודונת".
הבית לא נראה כאילו ילדו בו בכלל... כשחושבים על לידה מדמיינים בלאגן, דם, לכלוך... הלכלוך היחיד שהיה היה בבריכה במקלחת, שהאיש הספיק לרוקן ולפנות מהבית מיד אחרי הלידה. אמא שלי קצת מזדעזעת מחבל הטבור והשיליה, שעדיין מחוברים לתינוקת (הלכתי לפיפי, ובדיוק הם הגיעו- והאיש התחיל להסביר להם בהתלהבות על האנטומיה של ההריון D-:... ההורים שלי פחות התלהבו)

אני שולחת אותו להביא מספריים בלי פלסטיק (שנוכל לחטא בהרתחה) זה היה הדבר היחיד שלא קנינו מראש כי רציתי בהתחלה לידת לוטוס. אחרי שלוש- ארבע שעות זה התחיל להציק (כשצריך להחליף צד בהנקה זה ממש מסובך לוגיסטית).
בשעה עשר וחצי בערך, אולי קצת אחרי, אנחנו חותכים את חבל הטבור. זהו. עכשיו אנחנו שתיים. ויש לי בת. זה לא יאומן.
ההורים לוקחים את הגדול ואני נרדמת.

[דגנית_ב*]

היה קסם באוויר.
מורגש גם בסיפור - נשמע פשוט כל כך.
מזל טוב

[עשב_השדה*]

מזל טוב @}@}@}@}
איזו לידה!!! איזה יופי
איחולי שפע ונחותא ואושר

[סלט_פירות*]

איזה סיפור קסום.
נשמע פשוט כל כך.
מזל טוב @}

[עדי_ל*]

וו'או,
אין מילים.
מרגש מאוד מאוד הסיפור שלך, שלכן ושלכם.
איזה אושר.
מזל טוב.

[אמא_ללי*]

מזל טוב
איזה סיפור מרגש ופשוט...
הרבה נחת ואושר

[אוד_ליה*]

תזכורת לעצמי:
לכתוב על השיחה עם סבתא שלי מתימן, שילדה בבית.

[אמא_לאסף_יואב_עידו_וליבי*]

מזל טוב!

סבתא שלי מתימן, שילדה בבית
אני שוחחתי עם סבתי ז"ל על הנושא, אבל לא ממש לעומק. מצטערת על זה עכשיו. היא ילדה 9 ילדים. 8 מתוכם בבית.
הזכרת לי עכשיו, בהחלט אדבר על זה עם דודתי שילדה את בכורה בתימן בגיל 16.

הסיפור שלך מרגש ועושה חשק ללדת שוב. הרבה אושר!

באיזה משקל היא נולדה?

[אוד_ליה*]

תודה @}

טליה נולדה במשקל 4 קילו ו-100 גרם.
בדיעבד, מזל גדול שהייתי בבית, ושילדתי במים, בתנוחה שהגוף שלי ביקש...
אמנם היה לה קשה לצאת (גם לי לא היה פיקניק...), אבל סיימתי את הלידה בלי שריטה אפילו, הפרינאום שלי ממש הרגיש כרגיל. אפילו יותר טוב מאשר בלידת השני, שיצא 3.700 וגם בלידת בית. אני תולה את זה בעובדה שהייתי במים.
(הגדול נולד 4.045, וגם לא נזקקתי לתפירה, אבל הייתה רגישות במגע)

אחד הדברים שעניינו אותי, ושאלתי את סבתא שלי, מה היו עושים אם מישהי הייתה נקרעת, אם היה צריך לתפור...
התשובה שלה הדהימה אותי- לא היה כזה דבר! ואני מתעקשת- מה, בכלל? אף פעם לא שמעת על מישהי שנקרעה?

• שום דבר! עונה לי סבתא. -לא היו נקרעות והכל היה בסדר!

והן היו יולדות לא מעט ילדים. בכלל השיחה איתה הייתה מאלפת.

[אוד_ליה*]

היא סיפרה לי למשל, שהן היו יולדות על הברכיים.
היו בד"כ שתי מלוות: האמא של היולדת, וזקנה (כביכול "מיילדת").
אחת הייתה מחזיקה מקדימה, היולדת הייתה נשנעת עליה, ואחת מעסה את הגב מאחור.
סיפרה לי שהלידות שלה היו קשות, הייתה צועקת הרבה (כנראה ביחס לשאר השנים שם בתימן, שעמדו בכאבי הלידה יותר טוב)
בתימן היא ילדה את שתי הבנות הראשונות (הראשונה נפטרה ,השניה אמא שלי), ובארץ- שלושה בנים בבית והשאר בבית חולים.
שאלתי אותה מה יותר טוב לדעתה- והופתעתי לגלות שגם היא חושבת שבבית!
(לעומת השכנה שלנו, מבוגרת מאוד מעדה אחרת ששמעה שילדתי בבית ושאלה "מה, היא ערביה?" P-:)
דיברה על היחס המשפיל בבי"ח (שגם קשור כמובן להיותה עולה חדשה מתימן, אבל גם לאחיות שצעקו עליה להיות בשקט )
דיברנו עוד על הלידות בבית, והיה לי מדהים לגלות איך הפער בין הדורות נסגר פתאום, סבתא שלי ילדה בבית, אח"כ בבי"ח, אמא שלי בבי"ח, ואני את הראשון בבית חולים אבל אח"כ חזרתי לבית.
היה מוזר לשמוע שאמא שלי, שבאופן יחסי מתנגדת ללידות בית- בעצם נולדה בבית...
שיש לי תמיכה מאמא שלה לעניין הזה (ואמא שלי מאוד מכבדת את דעתה של סבתא).
סבתא שלי הייתה די מרוצה ממני שילדתי בבית...

כמובן שניצלתי את ההזדמנות לדבר גם על נשיאת תינוקות עד שיש לי תמיכה מהצד המבוגר במשפחה- לא פיספסתי את ההזדמנות...

[אמא_לאסף_יואב_עידו_וליבי*]

ממש מרתק לקרוא.

סבתי סיפרה לי שהן נהגו ללדת בעמידה או בסוג של כריעה גבוהה באוויר, כשהן נשענות עם הגב על הקיר או על אישה נוספת.
מעניין איך סבתי היתה מגיבה אם היתה יודעת על לידת הבית. 2 ילדים מתו לה בינקותם.
אני חייבת לדבר עם דודתי, שהיא מבוגרת בעצמה על הלידות שלה. אבא ואמא שלי עלו מתימן בגילאי 12 ו-10 בהתאמה, אבל אימי לא יודעת הרבה על "איך ילדו שם".

קרובות משפחה שלי שיבחו אותי על ה"אומץ", אבל זרקו לאמי (שנכחה בלידה): "את יודעת שהיא לקחה סיכון לא קטן, נכון?" (-:

אני כ"כ כועסת לקרוא על היחס שסבתך קיבלה בבי"ח. יש דברים שקשה לי אפילו להתחיל לפתוח, משום שהם ממש ממש מכאיבים לי (למשל היחס האדנותי לעולים החדשים).

יש לי שאלה אלייך, סתם משהו שעלה, כי אני אולי זוממת על הריון חמישי (ואחרון, בטח אחרון ):אני מאמינה שאנאסיסטד זו הלידה הכי נכונה עבורי, ואני באמת מאמינה ולא חוששת שיקרה איזה אסון נורא. אבל בכ"ז צריך להתכונן. איך עושים את זה? עם מיילדת?
ועם מה שקלתם אותה? ואיך רושמים את הלידה במשרד הפנים, אם אין אישור מיילדת ורופא (ילדים)? צריך ללכת לבי"ח ?

סליחה על המבוּל, את אשמה! עשית לי כ-ז-ה חשק.

[עדינה_ניפו*]

וואו אודליה, סוף סוף קראתי ואפילו ששמעתי את הסיפור ישירות ממך עוד באותו הבוקר עדיין אני מתרגשת מאד ומזילה דמעה!!
איזה סיפור יפה
ואיזה שם מקסים - טליה!
וכל כך מרגש לשמוע איך עבדתם יחד כזוג...

איך הבנים מסתדרים איתה?
ובכלל, איך את מרגישה?
את יודעת שלא רשמתי בשום מקום את הטלפון שלך? כך שאיני יכולה להתקשר.
אגב, ראית שהלכנו לרשום את אחינועם במשרד הפנים כבר? היה מהיר וקל!
אה, בעצם עכשיו אני נזכרת שאת לא צריכה לעשות את זה.
טוב, בכל אופן אולי תתקשרי כשיהיה לך רגע ונתאם ביקור.

חיבוק גדול