סיפור הלידה של מיה לידה רגילה לאחר שני ניתוחים קיסריים

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה קיסרית} , ^{דף סיפור לנלק} , ^{דף סיפור לידה בבית חולים}

[גילה*]

לד"ר אילן הלוי שהפך עבורי את ה"בלתי אפשרי" לאפשרי, לגילה רונאל שהפגישה בינינו ולמיילדת אורלי פאר שתמכה, חיזקה והכינה את הגוף והנפש. אורלי שבזכותה ידעתי שאני שפויה...
ויותר מכולם לבעלי שאִפשר לי.


יום שבת, 8.9.07 7:10 בבוקר, מִיה הגיעה לעולם.

כמו כל לידה, גם לידתה של מִיה הייתה נס. תופעה מדהימה של הטבע- אדם שיוצא מתוך אדם אחר. תינוקת קטנה ומקסימה נַשמה נשימה ראשונה מאוויר העולם.

הנס הזה לווה ב"נס" נוסף: מִיה שלי, נולדה בלידה ואגינאלית לאחר שתי לידות קודמות בניתוחים קיסריים. כן. מסתבר שזה אפשרי ולא רק בתיאוריה.

הכל התחיל בלידתו של בני הבכור. סיבות שעד היום אינן ברורות לי הובילו לכך שהלידה הסתיימה בניתוח קיסרי (סיום אופייני מאוד לעידן שבו אנחנו חיים... ).

הגעתי לבית החולים עם ירידת מים, נרגשת ו"מוכנה" ללידה טבעית "באווירה ביתית". השתתפתי עם בעלי בקורס הכנה ללידה, נפגשתי עם מיילדת בכירה, קראתי מאמרים ובלעתי מידע מהאינטרנט, התעמלתי, שמרתי על תזונה בריאה- הייתי בטוחה שהכנתי את עצמי בכל דרך אפשרית.

מייד עם בואי התוכניות השתבשו, הרופא שלי המליץ לי על זירוז, אחר- כך שכנעו אותי לקבל קצת טשטוש, כעבור 24 שעות שכנעו אותי שאם לא אקח אפידורל לא יהיה לי כוח ללדת... כעבור 36 שעות הוכנסתי לחדר ניתוח, הורדמתי, בני בכורי הוצא ממני, שלם ובריא, אבל בדרך שונה לחלוטין מהדרך לה התכוננתי. אני ראיתי אותו רק כעבור 8 שעות, בעודי מטושטשת מההרדמה, עייפה וכואבת.

ההחלמה הנפשית והפיזית הייתה קשה. בלילות הייתי אומללה מבכיו של התינוק בעודי מנסה למצוא דרך להתרומם מהמיטה עם הצלקת שפילחה את בטני. בימים ניסיתי להבין את השתלשלות העניינים ולא הצלחתי לקבל תשובות. כל אנשי הסגל הרפואי וגם חברים ובני משפחה עודדו אותי ואמרו: "יש לך תינוק בריא. מה הבעיה?תעזבי... תתקדמי..." ואני בשלי. לא יכולתי להשלים עם העובדה שהלידה שלי התד"רד"רה לניתוח ולא בשל בעיה נראית לעין, לא בשל עדות למצוקה של העובר. תחושת הבטן שלי וגם מחקרים שקראתי (באחור) הובילו אותי למסקנה שבסבירות גבוהה מגוון ההתערבויות הרפואיות הוא שהכריע את הכף. לא הייתי "צרה" מדי, לא הגעתי עם תינוק במצוקה, מדוע מיהרו כל-כך לזרז את הלידה אם בסופו של דבר חיכו 36 שעות? כיצד השאירו אותי בלידה ראשונה, עייפה ומטושטשת בחדר הלידה, אמרו לי "תדחפי" ועזבו את החדר? כיצד התעקשות שחצנית של מיילדת ראשית ומתמחה כי העובר גדול הובילו למסקנה שאין לו סיכוי לצאת, תוך התעלמות מהערכות משקל קודמות אשר לא הצדיקו קביעה כזו? שאלות רבות נותרו ללא מענה. המסמכים שקיבלתי מבית החולים לא הוסיפו מידע והסבר... לא מצאתי מנוחה וכבר ידעתי שהלידה הבאה נתונה בסכנה. לצערי צדקתי.

ללידה השנייה הגעתי, כעבור 3 שנים, "להשגחה" בבית החולים.

חוויתי מעט צירים (שחלפו). הרופא הסביר לי שהוא חושש לצלקת וכי אין מה למהר אבל כדאי שאהיה בבית החולים.

מרגע זה החלה מסכת של הפחדות ואיומים: העובר גדול מדי - אין שום סיכוי שאלד בלידה ואגינלית, אין טעם לנסות או אפילו לחכות לצירים. ניסיון ללדת שלא בניתוח יסתיים כמעט בוודאות באסונות שונים ומשונים: קרע ברחם, פליטת העובר לחלל הבטן, מותי שלי ומותו של העובר ... כל הצוות הרפואי- רופאים מתמחים ואחיות התגייסו למלאכת שכנוע שנמשכה יומיים - לא לעזוב את בית החולים ולעבור ניתוח מייד (בשבוע 38, ללא צירים סדירים וללא ירידת מים). לא עזרו התחנונים והבכי ובסופו של דבר לא העזתי לסכן את העובר, והרי הוא לא רק שלי. ומה יהיה אם הם צודקים וייגרם לו נזק, כיצד אסתכל בפניו של בעלי? ואם אכן אמות בעצמי ואשאיר את ילדי יתומים? אנסתי את עצמי להיכנס לניתוח. נכנסתי בוכה בבכי תמרורים, כך גם יצאתי. לא נרגעתי עד שקיבלתי את בני לידי כעבור כ- 4 שעות.

כעסתי כל - כך. ידעתי (או חשבתי) שזהו. חלון ההזדמנויות שלי נסגר. בפנטזיות שלא העזתי לגלות לסובבים אותי חלמתי על לידת בזק בבית, לידה מהירה; לפני ש"הם" יספיקו להתערב התינוק כבר יהיה בחוץ.... אבל היה ברור לי שזו רק פנטזיה. הלידה הבאה תהייה קבועה ומתוכננת מראש. נפתח יומנים ונקבע מועד שיהיה נוח לרופא, אי שם בשבוע 38 ללא שום קשר לתהליך הטבעי של הגוף ולמוכנותו של העובר...

גם הפעם לא הצלחתי להשלים עם הניתוח. ידעתי שלא אוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולהתחיל את הלידה הראשונה מחדש. אנשים מסביבי ממש לא הבינו אותי. בעלי שאל אותי כיצד אני יכולה להיות כל-כך כפויית טובה כלפי הרופא שלי? לכעוס ולבוא בטענות? הרי הוא יילד אותי בדרך בטוחה והביא לעולם תינוק בריא לאמא בריאה... ?!

אני לא הרגשתי בריאה. ההחלמה הפיזית הייתה אמנם קלה יותר (חשתי שהגוף שלי כבר "הרים ידיים" ולא נלחם בכאב), אבל המרמור והתסכול היו כמעט יומיומיים. לא הצלחתי להניח לכך ולהתרגל לרעיון שהילדים שלי יהיו "קיסריים"... חשתי שנגזלה ממני האפשרות ללדת בדרך שרציתי.

בכל אותו הזמן המשיכה וקיננה בי המחשבה שהניתוח הראשון היה מיותר לחלוטין, אני בטוחה כי ניתן היה למנוע אותו לו רק הרופא שלי היה מוצא לנכון להקשיב לי ולהבין עד כמה לידה ואגינלית הייתה חשובה לי. אין לי סיבה הגיונית, אני לא יודעת מאיפה הצורך הזה שלי נובע, אבל אני יודעת שהרופא, המקסים והאבהי, שהכיר אותי כבר מספר שנים, צריך היה "לקרוא" אותי יותר טוב ולהבין שעבורי לידה בניתוח אינה דבר של מה - בכך וכי עליו לנסות למנוע ניתוח כזה במידת האפשר. ברור כי לא הייתי מסכנת את העובר שלי לו ידעתי שנשקפת לו סכנה. אבל האמנתי אז ואני מאמינה גם היום כי לא נשקפה לו סכנה, ולולא ההתערבויות הרפואיות, יש סיכוי שהלידה הייתה מתפתחת מעצמה ומסתיימת בדרך שונה לחלוטין.

עברו מספר חודשים, נכנסתי שוב להריון. מהרגע שגיליתי זאת עברתי בין שמחה לקראת התינוק החדש לבין עצבות על כך שהדרך שבה תתנהל הלידה הזאת כבר נגזרה עלי מראש. הפעם אין טעם לבכות או להתווכח. הפעם אין ברירה. קראתי וידעתי שבעקרון במקרה שלי לידה ואגינלית אפשרית שכן הניתוחים לא היו בשל בעיה כלשהי בגוף שלי, במבנה שלי. אבל לא שיערתי שיש סיכוי שמישהו בארץ יענה לצורך שלי וייתן לי לנסות ללדת בדרכי.

בעקבות פרסום של מרכז דיאדה, פניתי לגילה רונאל על-מנת לנסות ולהשלים עם העובדות ואיכשהו להביא את עצמי לכך שאגיע ללידה הבאה במצב נפשי טוב יותר. גילה ניסתה אמנם ללמד אותי לקבל את המציאות, את עצמי ואת הנשיות שלי ללא קשר לאופן הלידה אבל הבינה לליבי. הבינה את הצורך שהיה לי לקבל את ההזדמנות ל נ ס ו ת ללדת בדרכי שלי. היא הבינה שאם אגיע שוב לניתוח, אבל ממקום של "אין ברירה". אם אגיע לניתוח בידיעה שנתנה לי הזדמנות אמיתית ללדת אחרת ולא הצלחתי, יהיה לי קל יותר לקבל ולהשלים עם הניתוח. באותה נשימה גילה העירה שאם הסיבות לניתוחים אכן אינן קשורות בי... היא מכירה רופא... שכבר יילד נשים "כמוני" ובהצלחה. הוא כבר הוכיח שאפשר ללדת בלידה ואגינלית גם אחרי שני ניתוחים קיסריים....

זהו. מרגע זה הדרך לחדר הלידה ב"ניצוחו" של ד"ר הלוי כבר הייתה וודאית מבחינתי. ידעתי שאם יש סיכוי אפילו של אחד למיליון שאוכל לממש את הצורך שלי - אני לוקחת את הסיכון. ד"ר הלוי לא חסך ממני בתיאור הסכנות והסטטיסטיקות המעטות אך לא מעודדות לגבי לידות כמו זו שרציתי, בד בבד הוא היה מוכן לקבל (גם אם לא הבין) את הצורך שלי ולעשות מה שביכולתו על-מנת לאפשר לי לנסות. לא הובטחו שום הבטחות. ד"ר הלוי הקפיד לא לאפשר לי לשגות באשליות והבהיר כי לאור העובדה שהעובר שלי שוב גדול הסיכוי שנצליח להתחמק מניתוח אינו גדול, אמר אבל שמר כל העת גם על מידה של אופטימיות הוא לא פסל את האפשרות ללדת בדרכי על הסף.

יום שישי, 7.9.07 14.00 בצהריים. אני חוזרת מפעילות של יוגה במים. אורלי המיילדת ואחותי עשו לי טיפול שיאצו כדי לרמוז ל"קטנה" שהגיע הזמן... ופתאום צירים. 19.00 אני מתקשרת לד"ר הלוי ומבשרת לו שהצירים תכופים, יורדים לי המים ואנחנו קובעים להפגש בבית החולים. 21.30 ד"ר הלוי כבר ממתין לי בכניסה לבית החולים ומלווה אותי לחדר הלידה. מרגע זה ואילך, ד"ר הלוי לא עוזב את סביבתי לרגע. אני מבקשת להיות במים והוא מאפשר לי ובלבד ש"שאתן לו" לבדוק את התקדמותי מדי פעם. הוא ממשיך לשמור על איזון בין אופטימיות לפסימיות ונמצא כל הזמן ליידי. ברור לי שהוא מאוד מנסה לעזור לי להצליח. מנסה לשכנע אותי לקחת אפידורל, אבל מכבד את סירובי. מרגיע את צוות המיילדות (ואת עצמו) שהלידה מתקדמת יפה, כל הזמן עם עין על המוניטור... 7.00 בוקר, הגיע הזמן! האפידורל (שבסופו של דבר לקחתי) עוד משפיע ואנחנו מחליטים לא לחכות יותר כדי לא להסתכן בעומס מוגזם על הצלקת "יש לך עוד הרבה מקום, היא תצא בקלות" הוא אומר לי ואכן מיילד את מִיה במשיכת ואקום קצרה.

זהו. אני נרגעת. עשיתי את זה!! יש לי תפרים, ודליפת שתן ואני ממש לא במצב לצאת בריקודים (דווקא חשבתי שאהייה). בית החולים רחוק מלהיות מאובזר ונוצץ כמו זה שבו ילדתי בעבר, אבל מה שחשוב בעיני הוא שאני הצלחתי. אני "ניצחתי את המערכת". עשיתי את מה שידעתי שאני יכולה וחייבת לעצמי לעשות. ילדתי את בִיתי כמו שהייתי אמורה ללדת את כל שלושת ילדי. ד"ר הלוי נושם לרווחה. מאוחר יותר הוא סיפר לי שבמהלך הלידה שלי הוא היה במתח עצום. אין ספק שההליכה על החבל הדק בין הצלחה לבין קטסטרופה אפשרית מתחה את עצביהם של בעלי ושל ד"ר הלוי עד הקצה. אבל אני הייתי רגועה (עד כמה שאפשר). כל הזמן ידעתי שני דברים: א- אני חייבת להצליח. ב- אני בטוחה שד"ר הלוי לא צריך אסון שיכתים את שמו. אין לו שום סיבה לקחת סיכונים מיותרים. אם יהיה צורך, הוא לא יהסס להיכנס לחדר הניתוח. פשוט ידעתי וקיוויתי שלא נגיע לזה.

1. 10.07 מִיה שלי כרגע סיימה לינוק. תינוקת מקסימה שבכל פעם שאני מביטה עליה אני מודה קודם כל לאלוהים אבל לא פחות מזה לד"ר הלוי שאפשר לי לעשות את ה"בלתי אפשרי". היום אני יודעת שאני לא היחידה. יש עוד כמה שכבר עשו זאת ועוד הרבה יותר שהיו מנסות לו רק ידעו שאפשר. ואני רוצה לצעוק ברחובות: "הי בנות. אל תתנו להם להפחיד אתכן". מי שלידה ואגינלית באמת בוערת בעצמותיה חייבת לדעת שזה אפשרי. עבורי הדרך שהציע לי ד"ר הלוי: לקחת סיכון אבל מבוקר, להיות עם רופא צמוד שמשגיח על התהליך, בתוך מוסד רפואי שמאפשר כניסה מיידית לחדר ניתוח במקרה שמשהו משתבש, זו הייתה הדרך האחראית ביותר לעשות זאת.

אני לא משלה את עצמי. הלידה הזו יכולה הייתה בקלות להיגמר אחרת. אבל מצד שני, כל לידה- לא עלינו יכולה להיגמר אחרת. "אפילו" הניתוח הקיסרי, שמוצג כדרך בטוחה להבאת ילדים לעולם, רחוק מלהיות נטול סכנות.


חברה שלי בהריון שני, שעברה ניתוח קיסרי שאלה אותי אם אני ממליצה לעשות את מה שעשיתי. התשובה היא חד-משמעית: אני לא יכולה להמליץ לאף אחת שום דבר. אני לא אקח אחריות שכזו על עצמי. לבחירה הזו יש מחירים (גם כלכליים), ואי אפשר להתעלם מכך שיש בה סיכון. אבל בשבילי זו בכלל לא הייתה בחירה זו הייתה הדרך היחידה.

[גילה*]

איך מסדרים שהדף יופיע ב:מדור סיפורי לידה?

[יעלי_לה]

מזל-טוב מזל-טוב מזל-טוב!!!!!!!

איך מסדרים שהדף יופיע ב:מדור סיפורי לידה?
מתייגים אותו כ דף סיפור לידה (הנה, תייגתי)

את מוכנה לגלות לנו באיזה בית-חולים אפשרו לך את הנס הזה????

[לוטם_מרווני*]

מזל טוב גילה!
הזדהתי עם התאור של הקיסרי והתחושות שאחריו, גם "בוגרת" לידה ראשונה שהפכה לקיסרית...זה כל כך נפוץ...

[גילה*]

הלידה הייתה בבי"ח לניאדו בנתניה
ותודה על הברכות

[אמא_ל_3_קיסריים*]

מזל טוב !!!!!!!
איזה סיפור מדהים !
כל הכבוד על הנחישות ללדת כמו שרצית. ושמצאת לך את הסביבה שתאפשר.
חווה שוב את כל הלידות הקיסריות (3) שלי דרך הסיפור שלך. גם הלידות שלי היו יכולות להסתיים אחרת אני בטוחה....במיוחד האחרונה שנקבעה מראש ביומן !!!
זה מעלה בי שוב את תחושת הפספוס...

[או_רורה*]

אוי, אני ממש בוכה... נורא הזדהיתי איתך ועם תחושת חוסר האונים שליוותה אותך, ונורא שמחתי שניצחת! את חזקה ואמיצה וגדולה... מזל טוב!

[אימא_טרייה_פלוס*]

כל הכבוד, מזל טוב, ותהנו!!!!!
אני בשבוע 13+6 ימים, את לבכורתי הייתה לידה קשה ומאכזבת שדמתה מאד לשתי הלידות הראשונות שלך ונגמרה בקיסרי. אני כותבת כרגע ב אימא יולדת בפעם הראשונה
אתמול ביקרנו לראשונה אצל המיילדת הפרטית שלנו, יצאתי מזועזעת- אני מבינה שהיא חייבת לספר לי את כל הזוועות....
בנסוף היא גם שפכה אור על ה cmv igm positive שלי, ואני די בדיכאון.
הסיפור שלך מחזק אותי. תודה.

[לידה_ראשונה_קיסרית_שניה_ואקום*]

ואו כל הכבוד על האומץ! אני ב"ה כבר בלידה השניה זכיתי לואקום, מבחינתי כבר אז לא הייתה אפשרות אחרת לא הייתי מוכנה לעוד ניתוח שיגביל לי את מספר הילדים.
אולי זה כפיות טובה אבל אפילו על הואקום די התעצבנתי כי אני חושבת שהייתי יכולה ללדת גם בלעדיו אם המיילדת הייתה יותר נורמלית ונמצאת איתי ועוזרת.
בעז"ה לידה הבאה - מילדת פרטית(עוד לא באופק אבל זה הכוונה)
אשמח לשמוע פרטים על הרופא והמיילדת, כי זה בדיוק מה שאני רוצה - לידה פרטית אם רופא/ מילדת תומכים עדיף טבעי (אם אפשרות לאפידורל)ושיהיה בתוך בית חולים לאפשרות של סיבוך חס וחלילה. אשמח לפרטים
מזל טוב

[ניצן_אמ*]

גילה.
הסיפור שלך מרגש ואופטימי. שמחה לשמוע שהחוויה כל כך חיובית ומתקנת.
לאורלי פאר (מיילדת אורלי) יש דף פה! והיא אכן אשה מדהימה... אשמח אם תמסרי לה את אהבתי ואת געגועיי (גם אני מהמים:-))
המון המון מזל טוב, בריאות, אושר, ושפע חלב!!
@} @} @}