סיפור הלידה של מישל

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה דף סיפור לידת בית דף סיפור לידה ללא ליווי}

[מישל*]

שבועיים פחות יום אחרי והכל חי ונושם, אם כי בתהליכי ספיגה ועיכול, אפשר כבר להזכר ולנשום לעומק.
מאיפה מתחילים בכלל לדבר ולספר, עוד לא העליתי את זה על הכתב ,וזו הזדמנות מצוינית לעשות את זה. כשקראתי אני סיפורי לידה, זה נתן לי איזושהי פרספקטיבה לגבי העתיד לבוא, למרות שמה שקרה היה רחוק מאוד מהציפיות... ומיד תבינו על מה מדובר.
אתחיל בבחירה ללדת בבית. מלכתחילה היתה האופציה המקובלת של להגיע לבית החולים נראית כקרה, מנוכרת, קשה. ככל שקראתי יותר על לידות בית התחברתי יותר ויותר. בחודש הרביעי נסעתי לפגישה בדיאדה פרדס חנה שם דיברו על זכויות היולדת בלידה וחופש הבחירה שלה, והשתכנעתי לגמרי. לאחר הצגת הרעיון לבעלי ועוד מספר שיחות הוא הסכים איתי, יש לומר בהיסוס, אך כשראה שדעתי איתנה הלכה דעתנו והתגבשה. (בנוסף לכמה תוכניות מזעזעות יש לצין שנקרו לנו במקרה בטלביזיה על חדרי לידה ).
קראתי באתר קצת על מילדות וידעתי שמיכל היא המילדת שלי. דיברנו בטלפון ומיד הרגיש נכון , נסענו לפגישת "היכרות", אני כבר ידעתי שזה זה.
הזמן עבר , אני התמלאתי והתעגלתי וסעיד הקטן גדל וגדל בתוכי.
יום רביעי בלילה, 3:00 לפנות בוקר אני מתעוררת בתחושה שאני משתינה ללא שליטה. לא משהו מאוד חריג אך בכל זאת קצת יותר מהרגיל. לרגע התרגשות, זה זה? אבל אז זה הפסיק וחזרתי לישון. אחרי חצי שעה אותו הסיפור, ושוב ביטלתי את האפשרות של ירידת מים, הרי יש לי עוד 5 ימים עד לתאריך... ואני אמרתי כל הזמן שאני אלד לפני הזמן....
הגיע בוקר וההשתנות התכופות ללא שליטה נמשכו, ואני לא ייחסתי לזה חשיבות מרובה...סתם החלשות של המערכת כנראה לקראת התאריך..
בצהריים באה חברה והמליצה שאדבר עם המילדת, ככה לשתף אותה במה שקורה.
דיברתי עם מיכל והיא אמרה להפתעתי שזה זה, זוהי בהחלט ירידת המים המיוחלת. היא אמרה שתבוא בקרוב ושנדבר עוד שעתיים.
לאחר השיחה הייתי קצת בשוק, מה עושים, החברה הגיעה עם צהריים מהחדר אוכל, והדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו הוא אוכל. עידכנתי את בעלי בהתפתחות העניינים, הוא לא כ"כ קלט כי כשחזר אחרי כשעה שאל אם הוא צריך לקחת חופש מהעבודה...
בינתיים ביקשתי מהחברה להישאר לבד קצת אני וההתרגשות שלי שהולכת ומתגברת. פה ושם תחושות בבטן ממש לא משהו רציני, בערבים שלפני הרגשתי כאבים חזקים יותר.
לעצור לנשום, גם תינוקי בוכה, אחזור בהמשך.

[מישל*]

אני ממשיכה.
התקשרתי גם לדולה לעדכן אותה בהתרחשויות. היא היתה בעבודה, אמרה שתבוא לקראת 4:30 כשתסיים לעבוד.
המשכתי להסתובב בבית קצת בהלם, זה הולך לקרות בקרוב , הצירים, הכאב, כל הסיפור. צירים ממשיים עוד אין.
ב-3:00 בערך דיברתי שוב עם מיכל אמרתי שאין התפתחות ממשית. סיפרה שהיא בלידה, שתהיה בקשר עם המגבה, שתבוא עוד כשעה.
איזה באסה, מיכל לא תהיה, כן תהיה, עם המגבה בכלל לא דיברתי אף פעם, ומה יהיה ולמה לא מתחילים צירים?
שששששש... להירגע, את הרי יודעת שיקרה מה שצריך לקרות והכל יהיה בסדר גם עם מיכל לא תהיה איתך.
והצירונים מתחילים טיפונת להיות מורגשים יותר.
לקראת 4:30 מיכל הגיעה, ומיד החלו להתחזק הצירים. ממש עם כניסתה בדלת. ישבנו, שוחחנו על כל שקרה מהלילה, הסבירה לי את המצב עם הלידה הנוספת,הכח הרבה תגיע המגבה ואני אחליף אותה בהמשך, אחרי הלידה הראשונה... היא לא תיארה לעצמה... וגם אני לא.
היא לא עשתה בדיקה פנימית בגלל ירידת המים. בזמן שישבנו פה הרגשתי בום חזק ומפתיע, משהו התיישב היטב נמוך למטה. בדיעבד הראש של סעיד, או, עדיף שנקרא לבחורציק בשמו הלא עוברי- יהלי. לא סיפרתי על זה, לא יודעת למה, ובדיעבד טעות חמורה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הרי דברים קורים איך שהיקום מכוון אותם לקרות. הדולה הגיעה, חברה טובה שלי ושל בעלי.
מיכל הלכה ללידה הראשונה, נשארנו שלושתנו וסיכמנו עם מיכל שנעשה בינתיים עד הערב הכל כדי לזרז את הלידה. אם עד הערב לא יתחזקו הצירים, לעזוב וללכת לנוח.הכל משמע תנועתיות ורפלקסולוגיה.
הדולה החלה למרוח עלי שמן על הרגליים, ומיד הרגשתי שכשמגיע ציר אני לא יכולה לשבת. הייתי צריכה להתרומם, משהו לעשות, אבל בשום אופן לא לשבת ישיבה זקופה.
אחזור מיד.

[לוטם_מרווני*]

מחכה...
ורגע- אז גם יהלי נולד ב15/9? (כמו אדם שלי?)- איזה יופי! מזל טוב!

[יעלי_לה]

איזה מתח...

[אמא_לביאה*]

איזה מתח...
גם פה

[שני*]

וגם פה מתח...
נו......

[תמר*]

קוראת אותך,אף על פי שאני יודעת את הסוף...

[מישל*]

אז אני חוזרת. איזה כיף לראות שקוראים אותי ומתרגשים איתי.
אז היינו.. בעיסוי, הדולה לא יכלה לגעת בי כי הצירים הגיעו בתכיפות והיו מורגשים ברמה שאי אפשר להתעלם מהם. התרוממתי, התהלכתי. הייתי בשירותים. עשיתי מקלחת. זה כבר כאב והמרווחים בין הצירים הצטמצמו. נהיה צפוף, קשה.
הכל קרה במהירות. חלק מהזמן הזה נעלם לי לאנשהו. היטשטש.
אני זוכרת שדובר על למדוד את הצירים, לא זוכרת את התוצאות, רק את השעון קיר הכסוף הגדול שלנו קרוב אלי, ומספרים בחלל.
הולכת שוב לשירותים. דיברתי עם המגבה, אמרה שכשלא אוכל לדבר בטלפון בזמן ציר ואהיה מעורפלת זה סימן שהלידה פעילה, ומתקדמת. גנחתי משהו לתוך השפורפרת.
תוך כמה צירים נוספים כבר לא יכולתי לדבר, הייתי לגמרי בעולם אחר, שלי.
עוד אני זוכרת ששמעתי את הדולה מדברת עם המגבה על פקק רירי. "ה"פקק הרירי. כשהוא יופיע זה סימן שהענינים זזים... כנראה שהוא לא שמע על תפקידו בכוח.. עם כל כניסה שלי לשרותים(לפיפי בעיקר) הדולה נכנסה לראות אם "הפקק" חפץ ביקרנו, והוא מיאן להופיע.
חשבתי שאני יעשה כל מיני תנוחות, כדור, כל כך הרבה התאמנתי לפני.... הדבר היחידי שהגוף שלי רצה היה להישען קדימה על שולחן האוכל שלנו.
כשמגיע ציר- מגע, בעלי והדולה מתחלפים ביניהם, מגע בגב התחתון. זה עזר קצת עד שזה הפסיק לעזור. זה נהיה מטריד.
אני כולי בעולם משלי, מתמסרת לצירים הכואבים, נושמת, נשענת קדימה, נוהמת.
וזה מתחזק. וההפסקות בין ציר לציר הולכות וקצרות, והם מצידם מתארכים. קשה. כמה זמן עוד ככה? מה מצבי? כמה הפתיחה? איפה המגבה?
הפסקה. יהלי קורא לי.

[מישל*]

יהלי ישן כמו מלאך. זו רק אני שקופצת למשמע כל פיפס שלו..
כל מערבולת הרגשות הזו עוטפת אותי,אני נעה בין יאוש, מזכירה לעצמי שהכאב הזה מביא חיים, מביא עולם חדש, מביא טוב.
הצירים האחרונים כואבים מאוד, ללא הפסקות ברורות, ואני הזויה לגמרי.
ופתאום- רוצה ללחוץ!!! מה זה? זו כבר תחושה שונה מאוד. כאב אחר לגמרי.
אני צועקת לדולה , שבדיעבד הייתה בדיוק בשיחה עם המגבה לזרז אותה, כי הענינים התחילו להיראות רציניים...
היא מורה לי לשכב על הצד. היא מבינה.
הקלה. יש הפסקה בכאב. אפשר לנשום. מיליוני מחשבות בראש. איזה סרט.
והנה בא רצון לגמרי לא רצוני ללחוץ. בכל הכוח. אמא'לה, מה קורה פה? למה אנחנו לבד, מה יהיה? מה עם הבריכה היפה והחבל שנתלה מבעוד מועד מהתקרה לעזרה? צועקת לבעלי שידאג לבריכה. מבולבלת. מבלבלת אותו. גם הוא לחוץ. מתחיל למלא את הבריכה....
ועוד לחיצה, צועקת: איפה המגבה? לא רוצה ככה, רוצה שהמגבה תהיה פה.. מפחדת... מתה מפחד.
ועוד לחיצה, ואני צועקת בכל הכוח. צעקות בקול לא לי. כמו חיה פצועה. החתולה בצד מזדהה ומיללת בצורה מוזרה גם היא. גם היא מפחדת.
לפני הלידה פחדתי שארגיש לא נעים לצעוק, קיבוץ, שכנים,.. אבל מי חשב על זה הייתי כ"כ מכונסת בעצמי, כ"כ גוף.
עוד לחיצה ואני מתרוממת על שש. בעלי והדולה מבינים שזה רק שלושתנו. המגבה לא תגיע. בעלי מנסה להרגיע אותי, ללכת עם מה שבא והכל יהיה בסדר.
מחרבנת.על השטיח. רואה. את מי זה מענין. לחיצה. הדולה אומרת לי להרגיש אותו. אני מרגישה את הראש ממש בקצה שלי. עוד לחיצה והוא בחוץ.
מתרוממת לעמידת שש (?) זקופה. לחיצה אחת והראש יוצא, אחרי שתיים שלוש שניות כל הגוף מחליק החוצה.
ככה. לבד. הוא כבר כ"כ רצה לצאת כבר.
אני בהלם. עיניים פקוחות לרווחה. הדולה תפסה אותו. מיד לקחתי אותו לידיים שלי. מצמידה לחזה.
אני עושה עוד הפסקה. מרוגשת. יוצאת לשאוף קצת רוח..

[מישל*]

זהו פחות או יותר הסיפור. השאר כבר פרטים טכנים.
אחות טיפת חלב של הקיבוץ מגיעה שלוש דקות אחרי שיהלי בחוץ. מסתבר שקראו לה. היא מעבירה אותי למזרון. לשבת. קצת מסובך עם חבל הטבור, הדם שמסביב, ויהלי בידיים שלי.
זוכרת שאמרתי לבעלי: הנה, צ'וק שלי, כמו שרצית, לבד.
יהלי יצא לאויר ב-8:30 בערב. שלוש וחצי שעות אחרי שהתחילו הצירים.
עצמאי, בכוחות עצמו. קצת כמוני.
המגבה הגיעה רבע שעה אחרי שהוא היה בחוץ. לחבל הטבור ולשיליה. ולתפירות...
ומאז.. מה אומר? כל יום משהו חדש. אין סוף של חדש
אני מבריאה ומתחזקת מיום ליום.
לכתוב את זה מעלה עוצמות חדשות שכבר שככו , הרבה פחד.
יום אחד אוכל להיזכר, ולראות את הכוח ברגעים האלו, במקום הזה.בסיפור הלידה שלי.

[יעלי_לה]

ווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו

(רוצה להגיד לך המון מלים נהדרות, אבל זאת המילה היחידה שמבטאת הכל)

[יעלי_לה]

וכמובן, מזל טוב ענקי

[תמר*]

יו,איך דופק לי הלב מלקרוא את זה!
טוב שכתבת <הרבה יותר מפורט מהטלפון >

[אמא_לביאה*]

מזל טוב, איזו לידה נהדרת
(מקווה שגם את מרגישה ככה?)

[מיכלול_ה*]

מזל טוב, מתרגשת איתך מהלידה הזריזה

[שני*]

מזל טוב,מזל טוב
היה שווה את המתח,
ובאמת ווווווווואאאאאאאאאוווווווווווו.......

[מיצי_החתולה*]

ובאמת ווווווווואאאאאאאאאוווווווווווו.......
אבל ממש! מזל טוב לכם.

[ב_דרך*]

מזל-טוב!

איזו לידה מדהימה!

[הגמד_חיוכון*]

מזל טוב!!! ותודה על הסיפור המרגש!! התרגשתי איתך מאוד.

[מישל*]

תודה רבה לכולכם על ההשתתפות, החיזוקים.
אני רוצה להוסיף עוד כמה משפטים לבעלי היקר שהיה חלק בלתי נפרד מהסיפור, תמך , ייעץ, עזר, והיה שם בשבילי ללא אבחנה בכל מה שביקשתי, וגם למה שלא ביקשתי, שהרגיש אותי ואיתי.
לא הייתי עוברת את זה בלעדיך.
תודה על הנפלאות שלך.
לא שוכחת שראית הכל, וחוית איתי, אותי, לאורך כל הדרך.

[לוטם_מרווני*]

מזל טוב!!!

[אמא_אדמה*]

עשית לי התרגשות בבטן...

מזל טוב!!

[דנה_ה*]

ואוו איזו לידה מדהימה. כל הכבוד לשלותיכם והרבה מזל טוב!

[אימא_של_מיה*]

מישל...
אני מוקסמת ומיתרגשת מהחוויה החזקה שעברת...
אני שמחה שהכול עבר בשלום....
אהבה גדולה מיה

[השכנה_ממול*]

ממי עשית לי צמרמורת בכל הגוף, את גדולה!!! (אתם) ואת יודעת את כל השאר, אוהבת אני.

[מישל*]

שוב מרגישה צורך חזק לכתוב.לפרק. 5 וחצי חודשים אחרי הלידה. דברים מתחילים "לשבת", להתעכל. רגשות חדשים שכנראה שרק מימד הזמן נותן להם מקום וביטוי. לידה של חברה העלתה על פני השטח את הרגשות בעוצמות אחרות, חי יותר, מרגש מחדש. מכעיס.
פתאום אני מבינה שיש בי הרבה כעס. המון. על כולם, כל מי שנכח (ומי שלא...). על מיכל המילדת שליוותה אותי לאורך ההריון אבל לא הייתה איתי בלידה. על ענת המגבה שלא הגיעה בזמן, שלא ידעה איפה אני גרה. אני מניחה ששתיהן למדו את השיעור שלהן מהמקרה הזה. רק נותר לי לומר תודה שהכל נגמר בשלום, שלא הייתי באמת זקוקה להן שם.
כועסת גם על החברה הדולה שהייתה איתנו, שלא ביקשה עזרה, שרצתה להסתדר לבד, על בעלי שהיה מבולבל לחלוטין כשקלט שיהלי יוצא לבד. הכעס שלי על שני האנשים היקרים האלו הוא נסיבתי לחלוטין, ואינני מאשימה אותם בדבר.
ובעיקר כועסת על עצמי. שאיבדתי את האמונה שהייתה לי לאורך כל הדרך, בעצמי, בגופי. דווקא ברגעים הכל כך חשובים האלה, כשיהלי כבר היה על הסף...
ההבנה של הרגשות האלו משחררת. מקלה. עדיין יש כאב. וכנראה גם יהיה לתמיד. אבל יש גם יותר כוח, והשלמה.קבלה של המצב כפי שהתרחש.

[ההולכת_בדרכים*]

[נונה_בי*]

נכנסתי לקרוא סיפור לידה והנה את כאן חודשים אחרי. מזכירה לי מאוד את עצמי בערך במרחק הזה מהלידה עם רגשות חדשים שכנראה שרק מימד הזמן נותן להם מקום וביטוי.
מסכימה איתך ש ההבנה של הרגשות האלו משחררת. וגם הכתיבה.
אולי יקל עליך לדבר עם האנשים שאת כועסת עליהם.
גם לי היה כעס גדול על כמה מהדמויות שנכחו בלידה והוא עלה בערך חצי שנה אחרי הלידה. הרגשתי שהכעס שלי לפחות על האיש לא היה מוצדק ולא רציונאלי אבל רק אחרי שהנחתי לזה וכעסתי והוצאתי זה דעך.
אני קרובה מאוד ללידה השנייה שלי והזכרת לי נשכחות. מה שמוכיח שלא בהכרח הכאב יהיה שם לתמיד.
שנתיים אחרי הלידה אני במקום אחר. כעסתי. כאבתי. בררתי עם עצמי ועשיתי דרך ארוכה עד ללידה הקרבה.
תני לעצמך זמן ותני לעצמך את הלגיטימציה לחוות את הרגשות האלה שהם לא פשוטים.
עוד
ליל מנוחה

ומזל טוב @} לפני 5 וחצי חודשים היית לאמא @}

[טאו_להורות*]

מישל תודה
למדתי מסיפור הלידה של יהלי המון

[גילית_ט*]

איזה סיפור מדהים ומותח, תודה

[אמא*]

גם אצלי המיילדת היתה בלידה אחרת, אך המגבה הגיעה בזמן ובכלל לא היה אכפת לי שזו לא המיילדת שהכרתי.
שמחה שהלידה עברה בשלום אצלך(:

[שומר_שבת*]

מעניין .כל מי שנמצא כאן הן נשים? מה, גברים לא קוראים סיפורים כאלה? אני חייב להודות שהסיפור הזה הוא הראשון שקראתי , אני לא מבין איך אני ,כגבר, מתרגש מלידה של מישהי שאני בכלל לא מכיר . וואוו .אני בהלם. מישל , מזל-טוב.