הגיע הזמן לנסות באמת להיזכר מה היה שם,לראות את זה מולי כתוב,נוכח.
חזרה אחורה בזמן, הריון ראשון,תמימות,התרגשות,פוחדת מהלידה,מהשלב שהתינוק יוצא,לא מבינה איך זה אפשרי, פוחדת מבית חולים.
אני זוכרת כמה ימים לפני שילדתי,התקשרתי למיילדת בית שהכרתי להגיד לה שאני לא רוצה ללדת בבית חולים,דיברנו קצת ואני זוכרת שהמסר היה שפחד מבית חולים הוא לא סיבה מספיק טובה ללדת בבית
שבוע 40 הסתיים
שבוע 41 הסתיים
כל יומיים מוניטור,אולטראסאונד
בסוף שבוע 42 אני מקבלת הפנייה לחדר לידה.
אין מצב שאני הולכת ככה...
הי אבל במוניטור האחרון כבר רואים צירים! ויש מחיקה של 80 אחוז ופתיחה של 2 בלי שעשיתי כלום,איזה כייף.
הדולה אומרת שזו נשמעת כמו התחלה טובה.
בבוקר הלכתי למדקר שלי,השאיר אותי עם מחט קטנה באזור פרק היד ואמר לי להוציא אותה כשאני מתחילה להרגיש לא בנוח,בערב היא התחילה להציק לי והוצאתי אותה,לאט לאט התחלתי להרגיש צירים.
בעלי הלך להביא לנו משהו לאכול מאחת המסעדות באיזור ואני כבר בלי תיאבון,אבל אוכלת כדי שיהיה לי כוח ומתחילה כבר להרגיש שהנה זה בא. כמה חיכיתי וזה מתחיל.
מה שעשיתי היה להיכנס לחדר האמבטיה+שירותים שהיה לנו ולקבל שם את הצירים,חדרון קטן ביותר,לאט לאט בניתי שם הר מכריות ושמיכות ושם היו הצירים. לא הייתי יכולה לדמיין לפני שזה מה שארצה לעשות...
זה נמשך שעות,יש לנו איזה דף מהשעות האלה עם כל מיני מספרים,ניסינו לתזמן צירים,אני ממש לא זוכרת מה היה,אבל היה כבר ממש מאוחר ואמרתי לבעלי שילך לישון או שהוא נרדם,משהו כזה
אחרי שבעלי הלך לישון אני חושבת שהרגשתי יותר בנוח ויצאתי מהשירותים,העברתי את הר הכריות לסלון ואחר כך לחדר העבודה ושם המשכתי עד הבוקר,כשאני פשוט ישנה בין לבין.
יותר מזה אני לא זוכרת.
בוקר הגיע
בעלי מוצא אותי בחדר,על ההר שלי-"מה,נרדמתי?",אני פשוט נשארת שם,בין הצירים קוראת בספר "לידה פעילה" (לא מסוגלת להתקרב אליו עכשיו),שומעת מוזיקה,אפילו עניתי לחברה בטלפון, אני זוכרת שלא רציתי לספר שהלידה מתחילה,
לא רציתי לקרוא לדולה שלי "סתם" או שפשוט לא רציתי לקרוא לה,טוב זה די ברור שרציתי להיות לבד, באיזשהו שלב החלטנו שאולי כבר אפשר שתגיע,
היא הגיעה,נחמדה ומקסימה,אבל אני רציתי להיות לבד, במערה שלי, על הר הכריות שלי, היא ובעלי נכנסו לראות מה איתי וכל פעם שהתחיל ציר ממש גירשתי אותם מהחדר,
באיזשהו מקום אני חושבת שהתביישתי להיות במקום הזה של כאב לידם,או ליד מישהו בכלל.
פשוט כל הזמן הייתי על הברכיים,בזמן הציר נשענתי קדימה על ההר שבניתי ונהמתי,זכרתי שאחרי שיא הכאב יש היחלשות שלו ואז חזרתי לשבת על הברכיים.והייתי בסדר.
זהו.
כך עברו שעות,מידי פעם בדקו לשלומי,הדולה באה לשאול אם אני רוצה עיסוי
"טוב,תנסי" לא,לא,זה לא מתאים,צאו החוצה, אני רק רוצה להיות לבד.
לא יודעת מה בעלי והדולה עשו כל הזמן הזה
הכינו איזו עוגה מוזרה (מאבקת חרובים...),דיברו,בטח זה היה די מוזר להם.
היה לי לא נעים מהם-ניסיתי להיות איתם בסלון,לא כייף
הלכתי למקלחת-מיים עוזרים,באיזשהו שלב הבנתי שאני לא מצליחה לעשות פיפי,
יש לי ממש, אבל לא יוצא.
ניסיתי ניסיתי,אין -לא יוצא
ניסיתי במקלחת-לא
הדולה הציעה שאני ובעלי נעשה טיול ביער (גרנו צמוד ליער) ואולי שם אצליח לעשות פיפי,
הכי לא היה בא לי אבל ילדה טובה מקשיבה (רק לא לעצמה),יצאנו ליער,
ואו,כבר חושך.
סיוט,לא מתאים לי ללכת בכלל,כמעט יממה אני מסתגרת לבד בכל ציר,ועכשיו מסתובבת ביער,רואה אנשים,פוגשת שכנים, וכמובן שפיפי לא משתחרר.
הביתה.
חברה של הדולה שהיא מיילדת בית מגיעה,היא באה לבדוק פתיחה לעזור לי להחליט אם ללכת כבר לבית חולים או לא,אני ממש מתקשה לשכב בשביל הבדיקה- פתיחה של 5.
אני מאוד מאוכזבת,בצירים הבאים כבר עומדת ודופקת על הקיר תוך כדי,
הדולה נשמעת מרוצה,רואה בזה סימן שאני "יותר נכנסת לזה".
טוב,מחליטים לסוע לבית החולים,אולי נתקדם כך יותר,יאללה גם אני כבר בעניין.
נסיעה עוברת בקלות,כבר ממש לילה,אני מנסה לעשות בקבלה פיפי-לאאאא יוצאאאאא.
ממש כואב לי שם ואני מסתגרת בשירותים,הצירים כואבים.לא רוצה לצאת,אורות,אנשים.
פתיחה כבר 7- המיילדת שבודקת אומרת לי תוך שעה את יולדת,
אני יודעת שלא.
עוברת לחדר לידה.
מה היה שם,השם יודע...
מוניטור,מוניטור,מוניטור
המוניטור לא קורא טוב וצריך מוניטור טוב ולא לזוז,ואני מרגישה שמשתגעת
שוב מתחברת למוניטור, עובר זמן,לא קרא טוב,
שוב מוניטור, ובינתיים בחדרי טיילת בלתי פוסקת של אנשי צוות,
מיילדת, מתלמדת שלה,רופא, עוד אנשים, מי הם? לא זוכרת כלום.
הם חושבים שהתינוקת שלי עם הפנים קדימה,אני יודעת שלא
רוצים לבדוק- אין מצב שאני שוכבת
לא עוזבים אותי,שוב ושוב ושוב נכנסים,משכנעים,דורשים
בסוף מביאים אולטראסאונד,בודקים, התינוקת בסדר לא עם הפנים קדימה
בין מוניטור למוניטור אני במקלחת,רק זה עוזר,
כל הזמן רוצים שאצא ואתחבר ל...
מוניטור
המיילדת עושה לי קטטר לפיפי,שחרור מטורף
בינתיים מתחלפת משמרת או משהו כזה,
הפתיחה מתקדמת לאיטה,
מגיעה רופאה מן הגיהנום ואיתה עוד כל מיני נשים,מי הן?
היא לא מרוצה
זה לאט מידי
פיטוצין
או פקיעת מיים,
או משהו רק לעשות משהו
אני לא רוצה כלום,עזבו אותי,
לא ממש משתנה משהו,
למה הסכמתי בסוף לפיטוצין? לא זוכרת,איומים,הפחדות,לחץ,אני ילדה טובה כבר אמרתי?
לא רציתי להסתבך איתם,פוחדת מסמכות...
פיטוצין בלי אפידורל,זה מאוד מאוד כואב
הרופאה אומרת לי: אבל רצית שיכאב לך,לא?
אני מתחילה לבכות ממש,כמה רוע,איזו אישה זו
מחברים אותי לגז צחוק,הרופאה אומרת למי שאיתה, "אויש אני פעם התעלפתי מגז צחוק,זה נורא"
זה בכלל לא עוזר,
אלו הרגעים שאני הכי זוכרת מהלידה,חוסר אונים, אותי שוכבת על המיטה בצירי פיטוצין נוראיים,נאחזת כמו טובעת ביד של בעלי עם המסיכה המגוחכת הזו של הגז הצחוק.
לא יכולתי יותר ודרשתי (!) שינתקו אותי מהפיטוצין ואכן ניתקו איזו הקלה.
פקעו את המיים.
מתישהו הרופאה הזו הלכה,מישהי בודקת פתיחה
9 וחצי,כמעט מלא
אני זוכרת צירים שכמעט נעלמים וזו הייתה הפתיחה שלי במשך כשלוש שעות מרגע זה.
נשמע די לא יאמן,לא? אני לא זוכרת שקראתי פעם סיפור כזה וקראתי מלא סיפורי לידה
יש מיילדת חדשה,היא אומרת שהיולדת לא נראית לה באנרגיות מתאימות...נחמד...
צוות מאוד מעודד...
טוב עכשיו הם כבר לא מוכנים יותר לחכות,עוד פעם רוצים שאקבל פיטוצין
והמילה קיסרי מתחילה לרחף בחלל החדר
(אני רוצה לציין שכל הזמן הזה לא נרשמה שום מצוקת עובר)
הדולה ובעלי מסבירים לי (אני לא בהכרה מודעת) שכדאי לי לקחת פיטוצין ואפידורל עכשיו.
אני מסכימה,אפילו חשה די הקלה.
ברגע שנאמרת המילה אפידורל,כולם מתחילים לחייך אלינו,
בצ'יק מגיעה מרדימה,מזריקה לי,
אני נרדמת,הדולה ישנה,בעלי הולך לקנות סנדויץ,
כל המוני האדם נעלמים מחדרי סוף סוף
אחרי שעה אני קמה,יש פתיחה מלאה,אפשר ללחוץ
אני אפילו מרגישה לחץ בכל ציר רק בלי כאב
בהתחלה לוחצת בהנחיית המיילדת-
לשאוף,לעצור נשימה וללחוץ כלפי מטה
ואז מבקשת ללחוץ בדרך שלי עם הנשיפה-זה עובד טוב יותר
אני עוברת לכריעה- זה ממש מקדם את הבת שלי החוצה
רואים כבר שיער! משמנים אותי מלא,
אני מרגישה את הגוף הקטן מסתובב ומתחלק החוצה, השעה 15:05.
הילדה שלי בחוץ- "שימו אותה עלי! מהר! עכשיו!"
היא עלי והיא בוכה,מהר אני מרימה מה שלבשתי, נדמה לי שהיא יונקת קצת
אני פה ולא פה, היא בוכה- נותנת אותה לבעלי-ילדתי. אני אחרי זה.
המיילדת אומרת שאין קרעים,אומרת שהשיליה נפרדה,אך עוד לא יצאה.
המיילדת הולכת מגיעה חדשה,אנחנו נפרדים מהדולה.
השיליה לא יוצאת
אני בעלי וביתנו החדשה בחדר
יש מיילדת שהגיעה עכשיו ומחכים שהשיליה תצא אבל היא לא יוצאת
כשאני משנה תנוחה במיטה,פתאום נשפך נהר של דם והמיילדת נבהלת
לוקחים אותי ל"הליך קצר" בחדר ניתוח להוציא את השיליה באופן ידני,
נכנס רופא, כל כך קשה לי שיש שם גבר, אני אחרי לידה, כל כך ערומה,וחשופה ומדממת,
איתו עוד כל מיני אנשים,
אומרים לי להחזיק את חבל הטבור ביד(!!!) הוא עדיין מחובר לתוכי,זו הרגשה לא טובה,ולעבור למיטה שתיקח אותי לחדר ניתוח.
חדר ניתוח,מלא אנשים סביבי,קר מאוד,נאון,
מתחילה להיות מאוד צמאה
לא מסכימים שאשתה
פתאום הם נלחצים,אני כאן ולא כאן
מצמידים לי מהר מסיכה לפנים-חושך
אני מתעוררת,רואה שעון מולי,כבר ערב
מלא אנשים מסביבי,במיטות,
אני מתחילה לצעוק,לצרוח
זוכרת שילדתי ואז מה היה? אני פה,בין מלא אנשים זרים,
כואב לי,מלא דם, ואיפה הילדה שלי? איפה בעלי?
לידי בחור צועק בערבית,ואני צורחתתתתתת
כמו שלא צעקתי כל הלידה שלי
אחות עוברת לידי ואומרת :תסגרי את הרגליים,זה לא יפה
אחות אחרת אומרת לי: נתנו לך הרדמה,זה כמו סם הרואין,
ואני לא מבינה,מבקשת לשתות,לא נותנים לי. שיסבירו איפה אני, לא מבינה.
אני בחדר התאוששות,בחדר ניתוח לחץ הדם שלי והדופק ירדו באופן שהפחיד אותם,והחליטו להרדים
אותי הרדמה מלאה,פחדו שאולי יהיה צורך להיכנס ולסגור כלי דם או משהו כזה.
בינתיים בעלי היה עם הילדה בחדר לידה,לא ממש ידע לאן נעלמתי,ולא היה מי שיגיד לו מה קרה.
הוא הלך עם ביתנו הקטנטנה למחלקת יולדות,ופשוט ישב איתה בקבלה.
המתוקה הקטנה פשוט ישנה כל הזמן הזה.
בסוף כשסיפרו לו איפה אני ומה קרה (הוא כבר היה מפורק לחלוטין,והספיק כבר למרר בבכי בעצמו)
הוא הפקיד את ביתנו לאחר שבועה בידי אחת האחיות ובא לראות מה איתי.
הוא מצא אותי במצב נפשי מאוד לא טוב,מאוד מבולבלת ודי היסטרית.
בסופו של דבר, החליטו להעביר אותי למחלקת יולדות,איזה צדיק גלגל אותי לשם,
כל הדרך הזו הייתה כמו הזייה,
להגיע למחלקה ולהיות שם עם בעלי וכמובן ביתי היה כמו להגיע לגן עדן.
הייתי כאובה,הלומה,עייפה,אבל באמת מאושרת על המתנה שקיבלתי-הילדה שלי.
הריח שלה,המגע-אהבתי אותה ישר.
לא יכולתי לקום יומיים,קיבלתי 2 מנות דם,בעלי ישן לידי במחלקה על הכורסא,והמון אנשים שהיו נוכחים במהלך הלידה שלי באו אלי במהלך הזמן הזה,לראות מה איתי,כנראה שנגעתי לליבם
ביום ב' התחילו צירים,ביום ד' ילדתי וביום ו' הייתי בבית,
עם המשפחה שלי.
דרך אגב בפעם הראשונה שהצלחתי לעשות פיפי בעצמי חשתי פשוט אורגזמה
