סיפורי הלידה של בנותיי

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

סיפור הלידה של נעה
יום רביעי בערב.31.10.07.
חזרתי משיעור התעמלות במצב רוח מעולה. הייתי היום אצל הרופא ובפעם הראשונה עשיתי מוניטור וראיתי את הדופק היפה שלך, תינוקת שלי. הרופא חושב שאני אלד בסופ"ש. כבר בערב מתחיל משהו שמרגיש כמו צירים. התכווצויות של הרחם, לא ממש כואבות. אני מרגישה שזה מתקרב. אולי הלילה, אולי מחר. ככה אני אומרת לניר, ששואל אותי באמצע ציר קטן אם אני יולדת... וככה עובר לו הלילה. אני ישנה. מודעת לפעילות הרחמית שלי. מתעוררת מדי פעם כשיותר כואב. והנה כבר בוקר ושום דבר לא קרה... קצת מאוכזבת. בכל זאת אנחנו מחליטים להתקשר לקרן, הדולה שלנו, שתדע שהמועד קרב לו. קרן מציעה להקדיש את היום לדברים נעימים וגם למנוחה. ניר מחליט שלא ללכת למעבדה ואנחנו מבלים לנו בבית. בצהריים הולכים לאכול חומוס ברמלה, בערב קופצים לקנות מנורות הביתה. ניר מחליט בפרץ של קינון של הרגע האחרון לצבוע את הכניסה לבית, לתלות עוד וילון ולהתקין את המנורות..

יום חמישי, 22:00 בערב.
אני מרגישה רטיבות ובודקת. נראה לי שמטפטפים לי המים... כל כך לא רציתי לידה שמתחילה בירידת מים... לא רוצה איומי זירוז... אבל משום מה הגילוי דווקא מרגש אותי. אנחנו מתקשרים לקרן ואומרים לה שאנחנו נוסעים לבי"ח. היא נותנת כמה טיפים אחרונים וקבענו להישאר בקשר. אין טעם שהיא תגיע עדיין...
התארגנו בנחת. סנדוויצ'ים, מקלחת, סידורים אחרונים בבית, עוברים על הרשימה ומכניסים דברים של הרגע האחרון. ניר שואל אם להפעיל את המדיח – כמובן, יש זמן... אחרי כשעתיים יצאנו לדרך. ישבתי במושב הקדמי, חגורה בחגורת בטיחות כמו ילדה טובה. כל ציר שמגיע מהדק אותי ומושך אותי להיתלות על ידית האחיזה. צירים כואבים. ביציאה מהעיר, ניר כבר מודד זמנים ורואה שנכנסנו לקצב רציני: כל שתיים שלוש דקות ציר, כל ציר יותר ויותר ארוך, יותר ויותר כואב... אנחנו מתקשרים לקרן ואומרים לה שנראה לנו שכדאי שתגיע. הגענו לכביש גהה וחשכו עיננו. טורי מכוניות משתרכים בפקק לא הגיוני לשעת חצות – עבודות בכביש! ניר מנסה את השוליים, אבל הם צרים מדי למעבר... כך עוברות להן כעשר דקות. בשיחת עדכון עם קרן היא מציעה לי לעבור מיד למושב האחורי ולעמוד על שש בתמיכת הכדור. אוי, איזו הקלה זו הייתה! שמיים וארץ! כל ציר שמגיע לוקח אותי לסיבוב נוסף של סיבובי אגן בעמידת שש. נהג לידנו שראה אותי במצבי הציע עזרה – הוא מתנדב במד"א ויש לו ערכת לידה (מעניין מה זה??). ניר מנסה כל נתיב, אך אין דרך מילוט. הוא לא שוכח לתמוך תוך כדי ומזכיר לי לנשוף: שששששש..... עד שמגיעה ניידת משטרה. ניר יוצא אל השוטר ומסביר לו את המצב ומבקש לנסוע על השוליים. השוטר מסכים ומציע את עזרתו בפינוי הדרך. וכך, כמו בסרט הוליוודי, ניידת משטרה כורזת במגה פון ומפנה לנו את הדרך בפקק המטורף, וממשיכה ומלווה אותנו עד פתח ביה"ח בנסיעה במהירות 140 קמ"ש וחציית רמזור אדום או שניים בכפר סבא...
הגענו! אחרי יותר משעה נסיעה (מרחובות לכפר סבא)... בכניסה לביה"ח אנו פוגשים זוג צעיר בהריון מתקדם. גם הם בדרך פנימה ובאופן טבעי אך אבסורדי אנחנו מעמיסים עליהם חלק מהתיקים שלנו (והיו לנו לא מעט...) ומגיעים לקבלה. אני מוסרת לאחות בקבלה את פרטיי ומבקשת להיכנס לחדר הלידה הטבעי. האחות מובילה אותי אל חדר סמוך, מבקשת ממני כוסית שתן ובשירותים אני פוגשת בפקק הרירי! מתחילים מוניטור בן חצי שעה – תנאי הכרחי לכניסה לחדר הלידה הטבעי. אני מנסה לשכב על המיטה וזה פשוט בלתי אפשרי! כל כך כואב.... אני חייבת לנוע. האחות מסכימה שאשאר לעמוד ומחברת אותי למוניטור. בשלב הזה קרן הגיעה. המלאך הגואל. מיד היא מתחילה בתמיכה, בעיסוי הגב, בנשימות. לא יאומן כמה שזה עוזר... היא מציבה את ניר שלי לפני, שאחזיק בו ולא בקיר – באמת הרבה יותר נעים! המוניטור תקין, התינוקת שלנו מרגישה טוב בצירים, אבל לחץ הדם שלי בעננים וזה ממש לא טוב. הצירים כבר תכופים ואין לי רגע של מנוחה שיאפשר ללחץ הדם שלי לרדת. אני מבינה כבר שהחדר הטבעי הוא לא אופציה. חשש לרעלת, למרות שאין חלבון בשתן ואין סימנים אחרים. רק לחץ דם גבוה מאוד. באופן מפתיע, ההבנה הזו לא מעציבה אותי בכלל... האחות מסבירה לנו שיש עוד 3 נשים לפניי שמחכות לבדיקת רופא ואז יגיע תורנו. אני מסכימה והאחות ממשיכה להסביר שאילו הייתי אומרת שאני ממש מרגישה תחושה בישבן, אז היא הייתה מקדמת אותנו בתור. כן. כן. כן. בטח שאני מרגישה.... לא ידעתי שאני צריכה להגיד את זה.... תוך מספר רגעים מגיעה הרופאה לבדיקה פנימית. אני מורידה את התחתונים והכל – דם! מה זה?? קרן מסבירה לי שאני כבר בלידה... וואו! איזו התרגשות! הרופאה בודקת פתיחה ומודיעה – 7 ס"מ! איזה כייף. אני כל כך שמחה שהכל מתקדם. ממש לפי התכנית... (אז מה אם ירדו המים, אז מה אם אין חדר טבעי...) הרופאה מודיעה לי בצער שלא אוכל ללדת בחדר הטבעי בגלל לחץ הדם, אבל לי כבר ממש לא אכפת. אני בלידה! גם ככה אין זמן, לא למקלחת ולא לג'קוזי. התינוקת שלנו אוטוטו מגיעה! מובילים אותי אחר כבוד, כואבת ומאושרת לחדר הלידה. אני מספיקה לומר לאחות מהקבלה שאשמח לקבל מיילדת שפתוחה ללידה טבעית ולתנוחות שונות והיא קוראת ללורן. אוי, לורן... לורן לורן לורן. איזו מיילדת מדהימה! מזל גדול היה לי!
בחדר הלידה מחברים אותי מיד לאנטיביוטיקה בגלל שאני נשאית GBS. אני לא נותנת לשום דבר שכזה לבאס אותי. אני כולי שקועה בצירים. כל ציר מתקבל בברכה. אני מודיעה על הגעתו בשלל קולות ונשיפות והמלווים היקרים שלי דואגים לתמוך בי, לדאוג שיהיה יותר קל. מעסים, מלטפים, נושפים איתי... אני נותנת לגוף שלי לעשות את מה שהוא יודע לעשות בעצמו. לא מתערבת לו בעניינים בכלל. הגוף שלי מוביל אותי לתנוחות שונות ומשונות ששום ספר לא הראה לי מעולם, ואני- אחריו. ללא עכבות. ללא שאלות. עירומה כביום היוולדי... ולורן איתי, עם הגוף שלי, ללא תהיות, ללא ניסיון למנוע או לכוון באופן אחר, מבלי להתערב. לגמרי מאפשרת... מדי פעם בודקת, אבל כמעט ולא מתערבת לנו. רופא נכנס לחדר לראות איך מתקדם. לורן מסבירה שאני מעוניינת בלידה טבעית. הוא נותן הצצה במוניטור ופשוט מכבה אותו! הידד! אני משוחררת מהמוניטור, אני חושבת לעצמי ובמקביל גם חושבת על כך שלא ידעתי שהייתי מחוברת אליו עד כה...
והנה הגיע הזמן. צירי הלחץ התחילו. הכאב הגדול של הצירים מוצא פורקן בצורך אדיר ללחוץ אותו החוצה. הלחיצות התחילו מעצמן. ללא הכוונה. ללא הכרזה. לורן בודקת ואכן פתיחה מלאה. כל לחיצה מלווה בקריאות עידוד מצד לורן. לא עובר הרבה זמן והראש כבר בפתח ואני שומעת קריאה: "היא לא ג'ינג'ית!" טוב, זה היה די צפוי... ומיד אחר כך לורן אומרת לי: "אורית, אני מצטערת, אבל אני חייבת לחתוך" . לאאאא!!! לא האמנתי שאני שומעת את זה. נכון שקצת זלזלנו בעניין העיסויים, אבל לא באמת ציפיתי שיחתכו אותי... שאלתי אותה אם היא בטוחה, והיא הסבירה שהיא האחרונה שחותכת והיא ממש מעדיפה שלא, אבל הפעם אין ברירה... שאלתי אולי נוכל להחליף תנוחה והיא הסכימה לנסות ואמרה שאצטרך לעשות בדיוק מה שהיא אומרת לי. וכך, שיניתי לתנוחת שכיבה-ישיבה והקשבתי להוראות: תלחצי, תעצרי, עוד קצת ללחוץ, להפסיק... הנה היא בחוץ! ובלי לחתוך!! ובלי שנקרע! יש!!! אני שלמה...

11.07 03:59 לפנות בוקר.

הניחו אותך עלי. עור לעור. גוף על גוף. איזה אושר עילאי! בשר מבשרי, ילדה שלי... והנה את פועה... גורה קטנה שלי. יונקת...
שעה ושלושת רבעי בחדר לידה. חוויה מ ד ה י מ ה ! מעולם לא חוויתי רגשות שכאלו. עוצמה שכזו. אהבה. א ל ו ה י ם ! אין ספק שאתה קיים!

סיפור הלידה של אלה

7.09

הסיפור שלי מתחלק לשניים. חלק שמספר על לידה מדהימה, רכה ומהירה, וחלק שמספר על המקום בו היא התרחשה, על סביבה מנוכרת, מחבלת וקרה. וביחד: סיפור הלידה של אלה, ביתי השנייה.

הסיפור מתחיל עם הכניסה לחודש תשיעי. אומנם יש עוד זמן, הרי את נעה ילדתי שלושה ימים לפני התאריך המשוער, אם זה מהווה אינדיקציה בכלל... ובכל זאת ההתרגשות כבר באויר. ישנם צירונים פה ושם, הסביבה מצליחה לשכנע אותי שהלידה כבר ממש קרובה... חולמים סביבי שילדתי וכולם טורחים לשכנע אותי שאני כבר ממש מבושלת. אחותי שהגיעה לביקור בן שבועיים בארץ כבר עומדת לשוב לביתה והיא מקפידה להתעדכן פעמיים ביום באיך אני מרגישה והאם אני לא מרגישה שום דבר... אני כמעט משתכנעת... וכך עוברים הימים, אנשים קצת מציקים בהערות, התאריך המשוער חולף... כל פעם נראה שהנה הצירונים קצת מסתדרים להם, אבל לא... ואז מגיע יום חמישי, ואיתו גם התחושה שהרגע כבר ממש קרוב אלי. ולשם שינוי, הפעם התחושה הזו שלי... אני מעזה לשתף רק את ניר והוא מאשר שמתאים לו הלילה... יופי!
22:00 יואב החבר שלנו אצלנו. הוא מספר לנו סיפורים על סיום תואר וקבלה לעבודה ומדי פעם מגיע לו ציר קטן. קטן, אבל מסיח. אחרי כמה כאלה ואחרי כמה סיבובי אגן על כדור הפיזיו שהובא לסלון, יואב ברח בבהלה הביתה...
23:00 אני אומרת לניר שאולי כדאי להתקשר להורים שלי שיבואו לקחת את נעה ואז נוכל להתכונן ללידה בראש שקט. אומנם אני עדין לא בטוחה איך דברים יתפתחו ומתי, אבל שנינו מחליטים שככה עדיף.
חצות. אבא שלי מגיע. מאחל בהצלחה בהתרגשות, לוקח את בכורתי איתו והבית לרשותי לגמרי. אני מתקשרת לפאולה הדולה לספר לה שכנראה היום זה קורה והיא מתזכרת אותנו לא לשכוח להזמין את האוקסיטוצין והאנדרופינים... אנחנו מכינים כמה דברים לבית החולים ומחליטים שננסה ללכת לישון. ניר מדליק נרות בחדר השינה ואנחנו נרדמים חבוקים ומרוגשים. מדי כמה דקות מגיעה לה התכווצות, לפעמים אני מתעוררת מהשינה, לפעמים לא ממש עד שתחושה משונה במהלך ציר חזק במיוחד גורמת לי לזנק מהמיטה. מים חמימים זורמים בין רגליי...
2:00 הצירים ממשיכים להגיע ובכל ציר זורמים להם קצת מים החוצה. בשלב מסויים, אני מעירה את ניר, מחשיכה את הבית, שמה את אביתר בנאי ביוטיוב ומתנועעת על הכדור. אוירה נעימה... ניר מצטרף אלי ואנחנו מעבירים יחד שעה נוספת בסלון.
קצת אחרי 4:00 אני מחליטה שאפשר לצאת לדרך. אני אומרת לניר שיכול להיות שנגיע מוקדם יותר בהשוואה ללידה הקודמת, אבל אני מעדיפה להיות בשלבים האלה כבר עם פאולה, הדולה שלנו.
יצאנו לדרך. אני במושב האחורי בעמידת שש נתמכת בכרית הנקה. הדרך מרחובות לכפר סבא עוברת ללא הפתעות מיוחדות. מזל! אין עבודות בכביש כמו בפעם הקודמת.... הצירים מעט מתחזקים ואני מתמודדת איתם בנשימות אל הבטן. מדהים כמה שזה עוזר...
הגענו ופאולה מיד הצטרפה. בדרך מהחניה לקבלה, דקות ספורות בלבד של הליכה, העברנו משהו כמו חמישה צירים. הם כבר היו תכופים מאוד וחזקים. ברובם הרגשתי הקלה גדולה בכריעה עמוקה והתנדנדות לצדדים. פאולה כרעה איתי בכל ציר ונשמה. נשמתי איתה. ניר ליטף. כמה טוב שיש לי אותו...
וכאן מתחיל חלק ב' של סיפור הלידה שלי. רק המחשבה על המתרחש בחלק הזה גורם לדופק שלי לעלות שוב ולעיניים להתמלא...
הגענו לקבלה והיא ריקה מאדם. האחות, אישה חמוצת פנים, מגיעה תוך מספר דקות ושואלת לשם מה הגענו. אני מספרת לה שבאתי ללדת והיא מודיעה לי שאני עדיין מחייכת, כך שיש זמן וביקשה שנמתין. אין בעיה... אני מעבירה עוד ציר עם פאולה. האחות חוזרת והיא מבקשת כמה פרטים. אני בעיצומו של ציר, בכריעה, ניר עונה לשאלותיה. אנחנו מספרים לה שברצוננו להכנס לחדר הלידה הטבעי והיא מקדימה ואומרת לנו בפאסימיות שנצטרך מוניטור מושלם. כן אני יודעת... בלידה הקודמת הלחץ דם שלי היה גבוה מדי לחדר הטבעי. אולי ככה זה כשמגיעים עם פתיחה 7 וצירים צפופים...
בדיקת השתן עוברת בשלום ומתחילים מוניטור. האחות מודיעה בנחישות שרק מלווה אחד יוכל לשהות איתי בחדר, כי אין מקום. אנחנו מתעלמים באלגנטיות מהערתה ומסדרים את התיקים שלנו כך שלא יגזלו מקום נוסף. היא מבקשת שאשכב ואני מסבירה שברגע שיגיע הציר הראשון יהיה לי קשה להמשיך בשכיבה... אני מרגישה משב רוח קרה מכיוונה. היא אומרת שהיא מבינה שאני "בקטע הטבעי" ומבטיחה שיהיה לי נוח. אני מתחברת והיא ניגשת להקלדת נתונים במחשב. תוך כמה דקות היא מודיעה בדרמטיות שעם מוניטור כזה אני בכל מקרה לא משתחררת ושולחת את ניר לרשום אותי לאשפוז. אנחנו לא מבינים על מה היא מדברת... על איזה אשפוז היא מדברת? בדיעבד הסתבר שהיא באמת לא האמינה שאני בלידה ולכן חשבה שאולי עוד אשתחרר הביתה. המוניטור הראה ירידת דופק משמעותית אבל התאוששות ויציבות לאורך זמן מיד לאחר מכן. פאולה חשבה שהמוניטור זז ומדד את הדופק שלי אבל האחות התעקשה שלא יתכן. בלי להתייחס אלי היא השכיבה אותי על צד שמאל, שמה לי מסיכת חמצן על הפנים, מדדה לי חום ולחץ דם ואני... הרגשתי חולה. הצירים כבר היו רחוקים זה מזה וכשהם הגיעו הם היו כואבים נורא ומקפיאים. היה לי קשה מנשוא להתמודד איתם ככה. פאולה לחשה לי באוזן דברי הרפייה, הזכירה לי לנשום, לשחרר את הגוף המכווץ, להכנס פנימה ולהתנתק מהסביבה הנוראית הזו. קשה לי להסביר מה היה כל כך נורא בחדר ההוא... האחות ההיא היתה ממורמרת, מזלזלת, בקושי התייחסה אלי. היא הסבירה שנוכל להתחיל בחדר לידה רגיל ואם המוניטור יהיה תקין נוכל לעבור לחדר טבעי. הסכמנו ולו בשביל לצאת מהחדר הזה ולשלוח את האשה הנוראית הזו לדרכה. בשלב הזה היא שלפה טפסים וביקשה שאקרא ואחתום. שאלתי על מה אני חותמת והיא סרבה לומר ואמרה שאני יכולה לקרוא בעצמי. ביקשתי מניר שיקרא והיא ממש ניסתה למנוע ממנו ואמרה שאני מסוגלת לקרוא בעצמי. התחלתי לקרוא והזדעזעתי ממילים כמו ניטור פנימי, עירוי וכו' וכו'. הטופס אמר שאני מאשרת כל התערבות רפואית... החזרתי את הטפסים הריקים לאחות והודעתי שאינני מעוניינת לחתום. היא הובילה אותנו לחדר הלידה, התעלמה מבקשתי למיילדת שפתוחה ללידה טבעית באמירה שכולן כאלה, ובחרה בחדר מול דלפק המזכירות, המקום הכי המוני בערך במחלקה וללא מקלחת. הודעתי נחרצות שאני לא נכנסת לחדר ללא מקלחת. בשלב הזה הצירים חזרו במלוא עוצמתם והעברתי אותם בכריעה בפתח החדר. בהפוגה קצרה שהיתה ניגשתי לאחות אחרת שישבה בדלפק וביקשתי לדבר עם מישהו אחר במקום עם האחות המרשעת. הסברתי שאין בינינו חיבור ושהיא לא נענית לשום בקשה שלי. האחות סרבה לשוחח איתי והפנתה אותי חזרה אל קודמתה. "זה לא עובד ככה" היא אמרה לי... אני זוכרת את הייאוש ברגע הזה. רציתי לקום וללכת, מצידי ללדת בחוץ על הדשא, או באוטו. לא ידעתי מה לעשות... לא יכולתי לשתף אף אחד בתחושותיי. ידעתי שברגע שאגיד אותן בקול הכל יתדרדר מאוד ויהיה מוחשי ואמיתי. ואז אתפרק... ומצד שני, היה לי ברור שניר ופאולה איתי בתחושותיי, מבינים ומנסים בכל מאודם להקל ולשפר. לא היה צורך לומר להם דבר...
אני לא יודעת למה אבל כשחזרנו אל האחות ההיא היא החליטה שנחזור לחדר בקבלה לבדיקת פתיחה אצל רופאה. חזרנו. היא ביקשה שנמתין... בינתיים התחלתי להרגיש את הצורך המוכר ללחוץ. פשטתי במהירות את המכנסיים והתחתונים, התחבושת ששמתי בגלל הטפטוף היה מלאה דם... נכנסתי לחדר הבדיקה, לא לפני שניקיתי עם המכנסים את טפטופי הדם שהותרתי מאחורי. ממש חששתי שהאחות תכעס על הבלאגן שעשיתי... שוב כרעתי בציר והפעם גם לחצתי בטירוף. פאולה שאלה אם אני רוצה לבדוק אם הראש קרוב. היינו רק שתינו ומנקה אתיופית נחמדה ששאלה ברוגע אם נרצה סדין נקי ופרשה אותו למרגלותיי על הרצפה. בדקתי, לא הרגשתי ראש. ניר בשלב הזה חזר לחדר הלידה וחיפש מיילדת לרפואה. אף אחת לא הסכימה לבוא איתו לחדר ולא האמינה שאשתו יולדת בחדר הבדיקות... בסופו של דבר הוא הצליח להחזיר את האחות הממורמרת שנכנסה כשידיה על מותניה וצעקה עלינו "כן, מה הבעיה? מה בדיוק אתם עושים?". כשהיא הבינה בסופו של דבר שכנראה שבאמת אני כבר בעיצומה של לידה היא צעקה עלי שאני לא יכולה ללדת פה בשום אופן, שאשב בכסא גלגלים והיא תקח אותי לחדר הלידה. לשבת? על מה היא מדברת לעזאזל?? רצתי לחדר הלידה, חוצה מסדרונות עם חולצה בלבד, כמו שאני. זינקתי על המיטה בחדר הלידה התמקמתי בעמידת ברכיים והמשכתי ללדת... ללחוץ את התינוקת שלי החוצה. פאולה בשלב זה עזרה לי שוב, בפעם האלף בערך, לחזור פנימה, אל התינוקת שלי, אל הלידה שלי, הזכירה לי איך לנשום פחות כואב... מאוד עזר! בשלב זה נכנסו בסערה 3 מיילדות מבולבלות לחדר, כל אחת מחזיקה משהו אחר ביד וכולן צועקות עלי בהיסטריה. את הראשונה, ההיסטרית מכולן ניר גרש מייד כשאמר לה שאם אין לה במה להועיל שתצא. היא יצאה... את השניה אני גרשתי כשהיא צעקה עלי שהיא לא יכולה לקבל ככה לידה ואמרתי לה שאין צורך, שהיא יכולה ללכת. נשארה השלישית. ענת. דווקא בחורה נחמדה... בהפוגונת קצרה הסתובבתי כמו שאני, עם הישבן אליה כדי בכל זאת להקל עליה במשהו ומיד הרגשתי את הראש יוצא בין רגליי. ענת הדריכה אותי מתי להפסיק ללחוץ ומתי להמשיך ותוך רגע התינוקת שלי היתה מונחת מולי בין רגלי, על המיטה... איזה אושר עילאי! לא יאומן.
6:15. נשארנו ככה כמה רגעים כשהתינוקת שלי שוכבת ואני עוטפת אותה, מעליה, מנשקת אותה, מדברת אליה. שוב הצליחו לחדור לבועה שלי בפראות כשאני מתחננת לענת שלא תנגב אותה כל כך חזק, ואחר כך בויכוח על השהיית חיתוך חבל הטבור. נעניתי לבקשתה של ענת להתהפך ולקחת אותה עלי כדי שהשילייה לא תהיה כל כך גבוהה מעליה לזמן ממושך... נשכבתי, רגועה ומאושרת כשביתי עלי. הנחתי אותה על ביטני והנחתי לה כך כמו שהיא. היא היתה עירנית, חיונית ופעילה ומיד התחילה לדחוף ברגליה וממש להתקדם אל עבר השד שלי. במהלך עשר הדקות הקצרות שלקח לה עד שהתחברה חיבור מושלם וינקה ממש בעצמה ללא הנחייה, המשכנו להתווכח במידה מסויימת על אלף ואחד דברים. על דחיית השקילה (ענת סיימה כבר את המשמרת ורצתה לסגור את כל הפרטים...), על עמעום האורות (אצלנו לא מניקים בחושך כי התינוק יכול להכחיל), על סרוב לפיטוצין, על לחיצות על הבטן להפרדת השילייה (ענת רצתה ללחוץ וכשסרבתי הסכימה לבדוק אם היא כבר נפרדה בעצמה ואכן היא מיד החליקה החוצה, שלמה ויפה בלחיצה בודדת) ועוד ועוד ועוד... שוחחנו עם ענת באופן כללי על כל אלה, והיא ניסתה לגלות הבנה וגם ניסתה שנבין את המערכת....
סוף דבר. כשאני חושבת על הלידה כולה מתעוררים בי רגשות מעורבים. הלידה עצמה מהפן הפיזיולוגי שלה, היתה מדהימה. מעולה ממש. בלי התערבויות, זרמה לה בקצב שלה, הייתי מחוברת אליה לחלוטין, פעילה ויוזמת. יצאתי ממנה כפי שרציתי, חזקה, ללא חתך וקרע, עומדת תוך רגע על שתי רגליים יציבות לצידו של ניר ועם בתנו הקטנה. אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הסביבה בה היא התקיימה. סביבה מנוכרת כל כך, קרה, לא מתחשבת, לא מתייחסת, ממש מחבלת... מזל גדול שהמעגל הקרוב שהקיף אותי היה כל כך תומך ומגונן, ושלי עצמי היו את הכוחות לא להכנע ללחצי המערכת. היה רגע אחד של כניעה, הרגע בו הייתי עם המסיכת חמצן, המוניטור והמדחום בפה. הרגשתי איך הכניעה יכולה להשתלט עלי ברגע, לגרום לי לאפשר לכולם לעשות בי כרצונם. מזל שהכניעה לא הייתה ממש עד הסוף.
עוד בחדר הלידה השבעתי את ניר שהלידה הבאה תהיה בבית, לא משנה מה. מתחילים מעכשיו לחסוך. אצלנו הבחירה הבית חולימית היתה בעיקר מטעמים כלכליים. היה לנו קל לבחור במאיר כי בלידה הקודמת היתה לנו חוויה כל כך טובה וחיובית... וגם הפעם, אני אומרת לעצמי, הכל נפל בגלל אישה אחת. אישה אחת ממורמרת ועייפה בסיומה של משמרת לילה. אישה אחת שלא ידעה לזהות אישה בלידה ולהיות רגישה מספיק. אז בגלל אישה אחת כזו אני הולכת לשלול מערכת שלמה? כנראה שכן...
ובכל זאת כמה מילים טובות על מאיר. מיד אחרי שילדתי התחלפה לה המשמרת העייפה וההיסטרית במשמרת רעננה ונחמדה. הביאו לי ארוחת בוקר לחדר הלידה, הציעו לי ללוות את ביתי למחלקת היילודים כשהיא בזרועותיי ואני ישובה בכיסא גלגלים ולדחות את עלייתי למחלקה, וכך לא להפרד מבתי שרק נולדה. הייתי מופתעת ונרגשת מההצעה. התכוננו ארוכות לדקות ההפרדה האלה וניר קיבל הנחיות מדוייקות לרגעים האלה שאינני. אבל בזכות האחות הנחמדה הזו לא נפרדתי ממנה. ומסתבר שלא מדובר בנוהל מגובש, כי אחות אחרת מבוגרת ממנה הזעזעה עמוקות מהרעיון, והייתי עדה לויכוח סוער בין השתיים, כשהאחת מצדדת בכל הדברים בהם אני מאמינה והשנייה מייצגת את המערכת כפי שאנחנו מכירים אותה.
בתינוקיה הם היו רכים ונפלאים ובעיקר, ויקי האחות מדריכת ההנקה וארנון סגן מנהל המחלקה. אנשים רגישים ונחמדים, מתחשבים וזוכרים את מקומם במערכת. אין ספק שהם שיפרו מאוד את הרגשתי.
השתחררנו עוד באותו יום אחר הצהריים, לא לפני שרופאה צעירה אחרת בשם נעמה הודיעה לנו שהתינוקת שלנו יכולה למות בגלל בחירתנו הלא אחראית בשחרור מוקדם. חייבים להשאיר חותם, לא?

@} סיפורים מדהימים...
גם אני החלטתי ללדת בבית לאחר לידה ראשונה עם רופא מגעיל וחסר התחשבות. כן, על סמך אדם אחד לשלול מערכת שלמה. זכותך!
יפה בעיני איך שנשארת בשלך והמלווים שלך עטפו אותך. ממש התרגשתי לקרוא.

אורית, את יולדת מדהימה. אני נותנת לגוף שלי לעשות את מה שהוא יודע לעשות בעצמו. לא מתערבת לו בעניינים בכלל.
זה נראה לי המפתח ללידה המדהימה של נעה.
אל תתני למיילדת האחת להרוס, תהיה לך לידת בית מדהימה. את אישה חזקה מאוד ובלידה של אלה את למעשה ילדת לבד. סיפורים כמו שלך ממש עושים טוב. תודה על השיתוף.

תודה לכן על התגובות החמות...
בשתי הלידות שלי היה לי הרבה מאוד מזל. נכון שהגוף שלי יודע ללדת, אבל לסביבה היתה השפעה אדירה!
מעניין שכתבת שבלידה של אלה ילדתי למעשה לבד... גם הדולה שלי אמרה לי את זה, אבל זה ממש רחוק מאיך שהרגשתי. ניר ופאולה כ"כ עזרו לי. אני לא יכולה לדמיין את הלידה מתרחשת בלעדיהם... פאולה אמרה לי: בפעם הבא בבית עם מיילדת ופעם הרביעית - אנאסיסטד... כרגע זה רחוק ממני מאוד. אבל מי יודע....

מזל טוב קודם כל
את כותבת נורא יפה, ממש נשאבתי לסיפור שלך ויכולתי לדמיין את זה, בעיקר לנוכח התיאור ההורס רצתי לחדר הלידה, חוצה מסדרונות עם חולצה בלבד, כמו שאני
גדולה
אני גם ילדתי ילד שני,באוגוסט השנה, בליווי של פאולה... כך שיכולתי לשמוע את הלחישות באזניים
מבאס שהיית צריכה להתמודד ברגעים כל כך מיוחדים ומופלאים עם נוכחות כל כך סתמית ומרגיזה ועם חוסר רגישות...
אבל תזכרי שהצלחת לעמוד על שלך, גם בתנאים לא תומכים- זה שיעור וכוח גדול בחיים
נראה לי שהסיפור שלך דיבר אלי, גם כי בסוף ההריון עשיתי סיור במאיר, ומשהו שם כל כך ביאס אותי (נראה לי שזה הריח הבית חולימי... ) שהחלטתי בעקבות הסיור ללדת בבית, למרות שלא היה לי גרוש ולמרות שכבר הייתי בשבוע 38
אז אני מצטרפת להמלצה של פאולה על פעם הבאה בבית...
ואם את בכלל יכולה לחשוב על הפעם הבאה, אז קודם כל את אשה אמיצה, וכנראה שהטוב בלידה גבר על הרע

(אני זוכרת בצירי לחץ את המחשבה שחלפה במוחי-"מדהים! ואין סיכוי בעולם שאעשה את הטירוף הזה שוב!")

את באמת כותבת נורא יפה...
משום מה נורא התרגשתי בקטע שניר פנה לשוטר, וזה החליט לכרוז ולפנות לכם את הדרך...ממש דמעות...
כל הכבוד שעמדת בלחצים שהופעלו עלייך בלידה השנייה... והרבה מזל טוב@}