פתח לשינוי

[תפילה_לאם]

אני חושבת שבמרווחים קטנים הרבה פעמים נשמרת איזו טינה בין האחים על "גניבת" אמא. אצלנו זה ככה, אחי הגדול עד עצם היום שומר לי איזו טינה שאין בינו לבין האחים הקטנים שלי.
לאו דווקא.
לדעתי, התחושה הזאת התקיימה הרבה יותר אצל אחי ביחס לאחותנו הקטנה (צעירה ממנו בשבע שנים) מאשר אצלי ביחס אליו (צעיר ממני בשלוש שנים).

[אורי*]

_אני כן חושבת שהיא צריכה להיות בחוץ ולא בבית כל הזמן,
ואם לא תהיה לי סיבה לצאת, לא בטוח שאצא.
יש כל כך הרבה מה לעשות בבית כל הזמן שאני בטח אשאר כל השבוע בבית._

אתמול הבת שלי רצתה ללכת אל כל מי שעבר בבית שלנו באותו היום, רק לא אל אמא.
אל כולם הושיטה ידיה בשמחה ולא רצתה לעזוב
אבא שלי, אחי, אחותי, בעלי (זה יחסית הרבה אנשים,זה לא שכל יום מבקרים אצלינו)
כשאני רציתי לקחת אותה התעצבנה ובכתה. האם רצתה לומר: "נמאס לי ממך את משעממת אותי כמה אפשר להיות כל היום צמודה אלייך" ?
טוב, זה היה מצחיק וחמוד, וגם משמח במידה בה היא נהנית עם הנפשות הללו ורוצה בקרבתן. אבל חשבתי לעצמי שכנראה אני באמת משעממת אותה כי אני לא יוצאת הרבה, ולרוב המקסימום שאנחנו עושות זה לקחת את הילדים למסגרות ולהחזיר אותם, ואז איזה טיולון קצרצר בעגלה אם יש שמש נעימה. יום אחד בשבוע בדרך כלל נוסעים רחוק יותר זה היום של הטיפול, וזה היום שיש לי רכב,אבל לא להרבה זמן כי צריך לחזור הביתה בצהרים. ובכל מקרה זה לא משהו מאוד כיפי אלא בעיקר נסיעה ברכב.
וזה גרם לי לחשוב...
אין לי אנרגיות לצאת יותר מזה, וכרגע קר אחרי הצהרים לצאת גם עם הגדולים אז כולנו בבית. נזכרתי שגם עם הגדולה לא היה לי אנרגיות לצאת אחרי שהחזרתי אותה בצהרים מהמטפלת, וזה למרות שהיא נורא נהנתה בחוץ.
אבל אולי אני לא סתם רק משעממת אותה אלא לא חושפת אותה מספיק? מי ומה היא פוגשת בכלל? בעיקר את המשפחה -האחים שלה ואבא שלה, מעט מאוד חברים של הילדים (גם לזה אין לי אנרגיות כל כך, בעיקר ליזום, אבל גם לדאוג שהבית הפצפון יהיה מאורגן במידה כזו שיהיה אפשר לשחק), לעתים את הדודים. והעניין הוא שהיא רוצה מאוד. אני יודעת שאם הייתי כותבת בפורום אחר אז היו אומרים לי:הנה זה אומר שהיא צריכה מעון, היא כבר רוצה חברה, תשלחי אותה למסגרת, וזה קצת מה שעולה לי גם בראש. לא שאני חושבת שילד בגיל הזה זקוק למסגרת משמונה עד ארבע רק בשביל קצת לפגוש ילדים, אבל מהצד השני גם משהו ביניים אני לא מצליחה לייצר. ובעיקר אני כמובן חושבת לא על כרגע אלא על שנה הבאה,עכשו היא באמת עוד קטנה.


תודה על המחשבות שלכן לגבי האחים, מה שמראה שאין כל כך תשובה ברורה לעניין. זה קצת משחרר אותי ממשהו בפנים, עוד לא ממש,אבל קצת.

(תפילה-תודה שאת מציינת את נוכחותך)

אני מניחה שבנצח הקרוב תהיי עסוקה במילוי צרכייך ההישרדותיים ולא יהיה לך זמן לקרוא על המהפכה החקלאית?
אממ... כנראה שלא, למרות שזה סיקרן אותי אז אולי


כל עוד הם קולטים אותך כועסת על זה, זה המתכון הבטוח לכך שהם ימשיכו לעשות את זה. זה לא שהם באמת רוצים להכעיס אותנו, אלא יותר שיש עוצמה בהרגשה שילד מצליח להשפיע על מצב הרוח של אמא שלו.
טוב, אנסה (יה,כמה זה קשה אפילו לחשוב על זה,לא רק ברגע האמת)
לגבי ההמשך אני לא בטוחה שאני מסכימה
ילד קטן שמתחיל לקפוץ ממקום מסוכן, אז אם אמא תתעלם או תתייחס לזה בשיוויון נפש, מן הסתם הוא לא יעשה את זה פעם שנייה כי זה לא היה לו נעים, אבל אם אמא תקפוץ ממקומה ותרוץ בצווחות שזה מסוכן ויפסיק - הוא ירצה לעשות את זה שוב ושוב, כדי לגרום לאותה תגובה שוב ושוב.
לא חושבת שזה קשור לתגובה של האמא, לפחות מהילד הפרטי שלי, העניין הוא לא תשומת לב של האמא העניין הוא האתגר שבקפיצה. ואכן הילד שלי עושה דברים שנראים לי מסוכנים וממש לא בגלל רצון שאני אצעק או אבהל (ממש לא תמיד אני נבהלת) אלא כי זה מושך אותו. זה לא קשור -אבל זה באמת קשה לי ומדאיג אותי שיתחשק לו יום אחד לטפס על המעקה של המרפסת למשל או כל דבר אחד מסוכן.

[רסיסים_של_אור*]

ואו!!! אתמול שידרגתי את עצמי לטלפון חכם ורק עכשו הבנתי כמה זה נהדר!!! ישבתי כאן במטבח כשהילדים משחקים בסלון ו הצלחתי להשלים פערים בדף !!!

יש לי הרבה מחשבות שעולות לא בטוחה שיצליח לתעד את כולן.
חשוב לי רק לציין שעם כל הכבוד לכל המהפכות ו התיאוריות אני מאלה שמקבלות מחזור די מהר אחרי הלידה במקביל להנקה מרובה ובלעדית
ובכלל אני מרגישה שכל ילד שנולד לנו הגיע לגמרי מהלב ו הבטן ו לגמרי לא מהראש...

[תפילה_לאם]

אתמול שידרגתי את עצמי לטלפון חכם ורק עכשו הבנתי כמה זה נהדר!!!
אה, ואני דווקא חוששת ממכשיר כזה, כי אז אגלוש בכל זמן ובכל מקום, ומתי אתחבר לעולם, לאנשים?

[אמא_צעירה*]

אה, ואני דווקא חוששת ממכשיר כזה, כי אז אגלוש בכל זמן ובכל מקום, ומתי אתחבר לעולם, לאנשים?
מצטרפת...
מצד שני,
רק עכשו הבנתי כמה זה נהדר!!!
גם לזה אני מצטרפת...
(אין לי, אבל ברור לי שזו חוויה נהדרת)

[אורי*]

או, שלום לך אמא צעירה, מזמן לא היית פה


אה, ואני דווקא חוששת ממכשיר כזה, כי אז אגלוש בכל זמן ובכל מקום, ומתי אתחבר לעולם, לאנשים?
תלוי איזה טיפוס את. לי יש ואני ממש לא מחוברת אליו,לא מסוגלת לשקוע בו בכל מקום. חוץ מזה שזה ממש לא נוח לגלוש ככה, אצלי זה גם הרבה יותר איטי מבמחשב, ובודאי לא נוח לכתוב ככה ללא מקלדת נורמלית. (אבל בעלי כל היום באייפון שלו

תתחדשי רסיסים, וכשתהיה לך מקלדת נורמלית אשמח לתגובותייך החכמות
אני דוקא מאלה שלא מקבלות מחזור עד שההנקה מסתיימת (לא סומכת על זה בתוך מניעה אבל בפועל זה כנראה כן מונע, רק שאין לדעת), אני חייבת לומר שזה מאוד נחמד. רק שזה יכול לגרור את הדילמה של האם להפסיק הנקה בשביל הריון - מה שמשתמע מהשיח כאן שלאו דוקא כדאי וזה ללכת נגד הטבע.

בכלל אני מרגישה שכל ילד שנולד לנו הגיע לגמרי מהלב ו הבטן ו לגמרי לא מהראש...
אני בהחלט יכולה להאמין עלייך את זה (נאמר בשיא הפרגון וההערכה לאמא המקסימה שאין ספק שאת)
אני חייבת לומר שהילדים שלי באו גם מהלב וגם מהראש, מן תכנון כזה שהשתלב עם רצון. אולי זאת הבעיה שלי? תכנון יתר על חשבון הלב

[אישה_במסע*]

לא לחלוטין נגד הטבע. לידת ילדים במרווחים צמודים אפשרית מאז המהפכה החקלאית. המהפכה החקלאית קרתה לפני המון זמן. אני אישית לא רוצה לחזור לחיים של ציידים-לקטים, למרות יתרונות מסויימים שלהם, ולא רוצה לוותר על החברה המודרנית. וכמו שאני מוכנה בשמחה לוותר על חיים במסגרת של משפחה מורחבת, ולא קוראת לזה "ללכת נגד הטבע", כי הטבע שלי אומר שלגור בשבט סגור וקונפורמיסטי זה ממש לא בשבילי, כך יכולות נשים אחרות להחליט לוותר על מרווחים בין הילדים. מה גם שיש דרכים להיכנס להריון בהנקה, למשל יצא לי כבר כמה פעמים לקרוא שהפסקת הנקת לילה או אפילו צמצומה מחזירות את המחזור.
חוץ מזה, מניעת הריון זה לא טבעי בעליל, ורוב הנשים עושות את זה, ולדעתי טוב לעשות זאת. פעם נכנסו להריון כשנכנסו להריון, והשבטים שעברו את המהפכה החקלאית לא חשבו על דברים כאלו, כמו טבעי ולא טבעי. טבעי ולא טבעי זו מותרות של מי שלא חי באופן טבעי. מי שקרוב יותר לטבע פשוט רוצה שהשבט/משפחה שלו ישרדו. ואם הגדלת סיכויי ההישרדות לא טבעית - לא אכפת להם. והרצון לשרוד ושהמשפחה תשרוד הוא הכי טבעי בעולם.

אולם אני בעד שגם מי שבוחרת ללדת ילדים בצפיפות תדע את המחיר, תקח בחשבון שיש טענות שזה מקטין את זמינות ההורה לילד הבוגר יותר וזה פוגע בו (במיוחד בהתחשב במציאות של מבוגרת אחת - מקסימום שניים שזמינים לילדים באופן קבוע, בניגוד לשבט). כדי לדעת להתייחס לילדה המקנאת באחות בחמלה רבה יותר, כדי לדעת מראש שעלול להיות קשה, כדי להתכונן לזה מראש, לבקש עזרה ממי שאפשר, להתכונן נפשית ולא להדרדר להאשמה עצמית אם התפקוד לא מיטבי, פשוט כי הסיטואציה היא בלתי אפשרית מלכתחילה.

[דנד_י*]

לכולם הושיטה ידיה בשמחה ולא רצתה לעזוב
גם שלי בדיוק כזו, מגיל שנה בערך... לא עבר לה עדיין. מוכנה ללכת עם כל אחד לכל מקום, קצת מטריד לפעמים, קצת נוח לפעמים.
אמא שלי מגיעה פעם בשבועיים שלושה, ונמצאת איתה נגיד 10 דקות כי אז יוצאת עם הבנים החוצה.
היא מתרפקת עליה כאילו היא אהבת נפשה, נשיקות חיבוקים שירים משחקים - מה שהיא מצליחה לדחוק בכמה דקות האלו.
ואז כשהם הולכים היא בוכה ובוכה. (התחלנו לצאת לטיול לפני שהם נוסעים למנוע את הסצנה)
הייתה גם תקופה שהיא קראה לכל אישה אמא ולכל גבר אבא.
כל אמא של חבר של הילדים שהגיעה אלינו לכמה דקות לקחת את הילד - הקטנה ניגשה אליה והראתה לה דברים וקראה לה אמא, וישבה לידה או ביקשה לשבת עליה ורצתה ללכת איתה הבייתה.
ממש כך!
והיא דווקא פגשה עוד ילדים בגילה לא מעט כאן באזור.
מתישהו הפסקתי להיעלב. (-:
עזר לי להיזכר שכשאין אטרקציות מעניינות היא מחפשת אותי ומסכימה שרק אני אטפל בה
גם דיברתי עם עוד אמא לבנות שסיפרה לי שבאזור הגיל הזה גם הן עברו שלב כזה, ואחכ זה עבר להן והן נצמדות לה לחצאית בכל מקום.
גם הילדות שלה גדלו בבית באותו זמן.
התיאוריה שלי היא שזה לא נובע מחוסר מפגש עם אנשים, אלא מover supply של ביטחון...

בטוח שבגיל שנה יהיה לה כיף לראות עוד דברים ועוד אנשים. כשאמא שם צמוד.

מצד שני בגיל הזה צריך להספיק כל כך הרבה דברים, כמו - לאכול, קקי, להתקלח, להחליף בגדים כאלה... ולוקח כל כך הרבה זמן לארגן ליציאה החוצה, שבקושי מספיקים להיות בחוץ חצי שעה וכבר צריכים לחזור הבייתה להספיק את השנצ המוקדמת.

לא חושבת שזה קשור לתגובה של האמא, לפחות מהילד הפרטי שלי,
איזה קטע, איך הצלחתי לתת דוגמא שיש לך בדיוק כזו דוגמא אישית בבית.
אם אצלך הילד נהנה בעצמו לעשות דברים מסוכנים/מרגשים אז תעזבי את הדוגמא הזו.
תנסי לחשוב על דוגמא אחרת, סתם... לגעת בשקע חשמל, הרי זה לא מעניין, ואם האמא לא תתייחס בפעמיים הראשונות שהילד עושה את זה, מן הסתם הוא לא ייגש לשקע יותר, אבל אם האמא תקפוץ ותרחיק אותו משם ותגיב בלחץ כי זה מסוכן, הוא יחזור לשם שוב ושוב כדי לקבל את אותה תגובה.
לזה אני מתכוונת.

אבל זה באמת קשה לי ומדאיג אותי שיתחשק לו יום אחד לטפס על המעקה של המרפסת
אמאלה! יש אפשרות לחסום לו את הגישה לשם? באמת מפחיד...

[תפילה_לאם]

התיאוריה שלי היא שזה לא נובע מחוסר מפגש עם אנשים, אלא מover supply של ביטחון...

[אורי*]

אני אישית לא רוצה לחזור לחיים של ציידים-לקטים, למרות יתרונות מסויימים שלהם, ולא רוצה לוותר על החברה המודרנית.
כן. גם אני. היה פעם דף כזה על מה זה טבעי לא זוכרת איך קראו לו


למשל יצא לי כבר כמה פעמים לקרוא שהפסקת הנקת לילה או אפילו צמצומה מחזירות את המחזור.
אצלי גם הנקה אחת ויחידה רק בבוקר במשך תקופה לא החזירה את המחזור, ורק כשסיימתי לגמרי לחלוטין להניק,בדיוק שבועיים אחר כך חזר המחזור.

יש לי מחשבות על ההנקה באמת
לא חושבת ומעולם לא חשבתי שאניק עד גיל גדול של 3, 4 וגם היום אני לא חושבת שאעשה את זה.
עד כה הנקתי שנה,שנה וחצי. ועכשו אני תוהה מה הלאה עם ההנקה. מצד אחד היא כל כך תינוקת שבכלל אי אפשר לחשוב אחרת, מצד שני היא עברה את גיל השנה-מה שתמיד היה הגבול התחתון בעיניי, מה גם שהיא אוכלת יופי. לדעתי אף אחד מהגדולים לא אכל כל כך יפה כמוה. במשך היום היא לגמרי יכולה להיות בכלל בלי הנקה. בלילה היא עדיין צמודה אליי, לא ישנה טוב. ןךט חןדעץ מה הלאה. לא נראה לי שאחצה את גיל השנתיים,אולי גם פחות.

זה טוב לי הדיון הזה על הפרשים בין ילדים. עוזר לי בפינה הלחוצה שלי
אולי תשכנעו אותי למה זה טוב לא ללדת יותר ילדים כלל ושיש לי לגמרי מספיק?


אמאלה! יש אפשרות לחסום לו את הגישה לשם? באמת מפחיד...
בעיקרון הוא לא אמור להיות שם לבד בכלל,אבל זה לא משהו ספיציפי דוקא,אין לדעת מה הילד הזה מתכנן (או לא מתכנן,נמשך אליו). יש כאן גם משהו תחושתי לטעמי




מover supply של ביטחון...
מעניין מעודד שזה לא רק אצלי

[גוונים*]

אולי תשכנעו אותי למה זה טוב לא ללדת יותר ילדים כלל ושיש לי לגמרי מספיק?
כן, אשמח מאד גם להשתכנע בזה! כי נראה שלשם אני הולכת... אצלי כנראה המציאות תכתיב, אבל רוצה להיות שלמה עם זה ולא לחיות כל החיים בתחושת החמצה.
(תמיד רציתי הרבה ילדים ובשנים האחרונות כשכבר הייתי עם האיש והיה ברור שאנחנו הולכים לקראת ילדים, דובר על שלושה, כי הגיל כבר לא איפשר יותר...אבל עכשיו, רק אם הכל יילך ממש חלק ורק אם אני אתקתק את זה אולי אצליח להגיע לזה. ובפועל אני רואה שהכי אבל הכי לא בא לי בעולם לתקתק את זה... עד ממש לא מזמן המחשבה על עוד הריון פשוט עשתה לי רע... לא בגלל ההפרשים, זה סתם אידיאולוגיה:-) אלא ממש פיזית לא יכולתי לחשוב על להיות שוב בהריון...אז אולי במקום להשתגע נסתפק בעוד אחד וזהו? זה הרבה יותר שפוי, וזה גם נכון אקולוגית, ויכול להסתדר לנו מעולה מבחינה משפחתית אז למה כל פעם שאני חושבת שיהיו לי רק שני ילדים נהיה לי עצוב?)

[אורי*]

אמא שאמרה לי שנראה לה שהמהפכה הפמיניסטית לא לטובתה, בהקשר של לחזור לעבודה וילדים ולהצליח הכל
אמא שאמרה לי שבתינוק הבא היא לא רואה את עצמה עובדת עם תינוק
אמהות מסתכלות עליי בין בקנאה בין בפליאה בין במוזרות (בין בתהיה אם אני לא מחסירה משהו מהבת שלי כך). האם זה שאני אקדמאית ועם עבודה "טובה" שעזבתי תורם למוזרות שלי שאני נשארת עם הבת שלי, או מחזק -את המראה האידיאולוגי דוקא (אולי היה עדיף שאשאר בבית מחוסר ברירה כי אין לי למה לצאת לעבוד (מה שבפועל זה מה שזה תכלס).
ומה אכפת לי מה חושבים מסביב ולמה זה משנה לבחירה שלי?
ובכל זאת זה כן. אוף. ואני לא מצליחה לנתק.
האם קשה לי בבית כי קשה לי בבית או קשה לי כי אני שונה, או אולי קשה לי בגלל פחד מהעתיד (מהעתיד המקצועי שלי בכלל, ומהכניסה העתידית של ילדתי למסגרת כלשהי ומה יהיה). הוא פשוט קשה כי אני צריכה עזרה (אבל זה מרגיש לי יותר מזה)
מרגישה שהכל כל כך לא בהיר
בעלי לא מבין למה אני לא רוצה לשים אותה (גם בלי לעבוד), ועכשו יכולתי לומר שכן יש ממש בדבריו
הוא אומר שקשה לי שאני מתלוננת שאני עמוסה ולא מצליחה לנשום, אז למה?
הוא אמר את זה במין טון של ויכוח של מריבה, והצלחתי לעצור ולא להתנגד מיידית למרות שזה הוא ולמרות שזה 'מריבה' מוצהרת לכאורה, ולנסות לראות מעבר ולהקשיב למילים, וגם אמרתי לו שהוא אומר דברים של טעם אז למה בטון מתריס כזה וכועס.
והייתי מרוצה מעצמי מה'מריבה' של אתמול כי הצלחתי לריב בלי לריב. גם להתעצבן וגם להקשיב, גם להתעצבן וגם לומר ברורות כמה דברים שכן גם הוא יכול להקשיב (יש טונים ומילים שהוא כן יכול להקשיב בהם, אם אני עוצרת ואומרת שאנחנו סתם מתחשבנים ואי אפשר לחשב,הוא גם עוצר)
ואמנם יצאתי עם תחושה לא טובה אבל גם אם תחושה שלא רבנו סתם.
לא יודעת להסביר ואין לי זמן כרגע לדייק. המתוקה פה צריכה אותי

[אורי*]

ובפועל אני רואה שהכי אבל הכי לא בא לי בעולם לתקתק את זה...
כמה שאני מבינה אותך

את שני הילדים הראשונים רציתי והלך ממש בקלות להכנס להריון. את השלישית החלטתי מהראש שהגיע הזמן. והיא לא באה כל כך מהר, כנראה כי רצתה להגיע רק כשבאמת ארצה. זה לקח כמעט שנה שניסינו.
ועכשו אין בי שום רצון, רק תחושת פספוס.
כשאני כותבת את זה אני רואה שזה לא אותו דבר

ודי,אני באמת צריכה להתפנות אליה

[טלי_ב*]

יש לי מחשבות על ההנקה באמת
מחשבות על לגמול או על העתיד?
הניסיון (המוגבל לילד אחד) שלי היה שאין טעם לתכנן לעתיד. אני בכלל תכננתי להניק שלושה חודשים. בסוף יצא כמעט שלוש שנים.

וגם אמרתי לו שהוא אומר דברים של טעם אז למה בטון מתריס כזה וכועס.
וואו. איזה משפט מופלא. בכלל שאפו על ה"מריבה". מבינה את התחושה שהריב לא היה סתם. זה באמת חשוב לדעתי להתמודד גם עם הנושאים שקשים לתקשורת, גם אם זה לא תמיד יפה ונעים.

[רסיסים_של_אור*]

רציתי להציע לך עוד זוית להתבונן על הקושי שאת חווה עכשו ( עוד לא יודעת איך מסמנים טקסט לציטוט עם הטלפון):
אני מרגישה לפעמים שמרוב שהייתי המון שנים מגוייסת לקושי היה ו עדיין קשה לי לעשות את הסוויטצ' בראש ולהסכים שטוב לי ו לראות את הטוב הזה ו להתמסר אליו.

לא בטוחה שאני ממש יכולה להסביר במילים. יש איזה קול חזק בתוכנו שלא מאפשר לנו להיות ברגע הנוכחי ולהנות ממנו. הוא כל הזמן מציק בשאלות כמו: כמה זמן לא תעבדי?? את חושבת שאפשר לחיות על משכורת אחת? איזה פרזיטית את ועוד כהנה וכהנה. כשמתחילים לעבוד איתו זה קצת כמו לקלף בצל. כל פעם שמסירים שכבה אחת של קולות נחשפת שכבה נוספת. מצד שני, ככל שחושפים עוד ו עוד שכבות מגיעים קרוב יותר ללב של עצמנו

[אורי*]

כשמתחילים לעבוד איתו זה קצת כמו לקלף בצל. כל פעם שמסירים שכבה אחת של קולות נחשפת שכבה נוספת.
אני לא יודעת מה זה 'להתחיל לעבוד איתו'
קראתי כמה פעמים את דברייך בפוסט האחרון ולא ירדתי לסוף דעתך

[תפילה_לאם]

'להתחיל לעבוד איתו'
להבנתי: לעבוד ולעבד את האמירות של ה{{}}קול חזק בתוכנו שלא מאפשר לנו להיות ברגע הנוכחי ולהנות ממנו.

[רסיסים_של_אור*]

בדיוק. להתחיל להקשיב מה הוא אומר לנו חהגג על זה. לפעמים מגלים שהדברים שהוא אומר, ששנים ניכסנו לעצמנו (" מה לעשות כזו אני ") הם בכלל לא שלנו אלא של מישהו אחר ( אמא שלנו למשל...). אין כאן טוב ורע מוחלטים אלא מין דיוק של עצמנו כוונון עמוק שמנסה להסיר קולות לא ממש שלנו עד שבסוף הקול האמיתי שלנו יקום ויעלה. הוא לא אמור להיות קול מלקה ומבקר אלא כזה ש מביא עימו הרבה אהבה ואור.

מסע, כבר אמרנו??

[אורי*]

_יש לי מחשבות על ההנקה באמת
מחשבות על לגמול או על העתיד?_
מחשבות על העתיד, על עוד כמה חודשים אולי, כרגע היא נראית לי מדי קטנה
אני לא יודעת כל כך למה אבל מפחיד אותי להניק עד גיל גדול, אולי כי אני מפחדת מהצמידות הזו שאני לא יכולה לצאת מהבית בערב אף פעם כי היא צריכה אותי כדי לינוק לחזור לישון? ואפילו עם בעלי אי אפשר להשאיר אותה בלילה (ורק בערב בעלי נמצא כך שרק בערב אני יכולה לצאת בלעדיה, כך שלעולם אני לא יכולה לצאת בלעדיה, כך שקשה לי נורא)
אולי כי נראה לי שיהיה לי עוד יותר קשה לגמול ככל שהזמן עובר? (למרות שגם עכשו לא נראה לי שזה משהו שיהיה קל לעשות,היא נורא תלויה בזה,אפילו שבמשך היום היא יונקת לא כל כך הרבה: בערך 4 פעמים, לפעמים 5 ,וזה כולל את הנקת הבוקר והנקת הערב, אבל בלילה יונקת המון)
מצד שני-אפשר לחשוב כמה כבר הייתי יוצאת בין כה וכה, הרי גם ככה קשה להשאר לבד עם הילדים כי קשה כל כך להרדים אותם, אז ייתכן וממילא לא אצא כדי לא להשאיר את בעלי לבד. וייתכן וממילא היא תרצה רק את אמא אפילו אם היא לא מניקה (שזה מה שאחיה הגדול והלא יונק רוצה).
אבל הייתי רוצה ללכת לאיזה חוג, אם אמצא באזור משהו מתאים,אבל זה כל כך קשה עם השעות שבעלי מגיע הביתה וגם ככה הן שעות קשות.

רסיסים
אני עדיין לא מבינה, אבל כנראה זה כל כך רחוק ממני. אני כל כך רחוקה ממני, שאני לא מצליחה להבין בכלל מה זה לדבר עם הקול הזה. אני לא שומעת קול, אני שומעת את עצמי (זה כאילו סמנטיקה,אבל זה מעיד על משהו יותר עמוק-על כמה שאני מסרבת לשחרר, מפחדת לעזוב את החוקים ומהמציאות הקודמת שכאילו במסגרת שלה שומרת עליי. כאילו. על להמשיך למסגר את הפחד). גם אני לא מבינה מה שאני אומרת.

מסע, כבר אמרנו??
תמיד כשאומרים לי מסע אני חוזרת לאחר ומתיישבת בייאוש. אני לא למסעות אני. למרות שבמציאות ולא כמשל דוקא אני נהנית מטיולים ומהדרך.

[אורי*]

הנה
בעצם עבדתי איתו

[אורי*]

אני מרגישה לפעמים שמרוב שהייתי המון שנים מגוייסת לקושי היה ו עדיין קשה לי לעשות את הסוויטצ' בראש ולהסכים שטוב לי ו לראות את הטוב הזה ו להתמסר אליו.
אשמח אם תרחיבי קצת על זה

[רסיסים_של_אור*]

אני חושבת שזה קצת משהו תודעתי. על עצמי אני יודעת שיש לי מאוד חזק מהבית דפוס קורבני .
אמהות קורבנית, זוגיות קורבנית וכו'. ממקום כזה החיים קשים. לגדל ילדים זה קשה להתמודד עם הבעל זה קשה ו אפילו מאז קשה.

לא אחת אני מוצאת את עצמי צוללת למקום הזה ואז יוצאים לי מהפה ועולות לי בראש המון מחשבות קורבניות.

אני צריכה לעשות עבודה פנימית, מודעת כדי לנקות את הקולות האלה. חלק מהמשא היה מביא איתו תודעה של קושי ופחד גדול להרשות לעצמך להיות בטוב. לראות את כל הטוב שיש לי בחיים ולהנות ממנו.

להרגיש שמותר לי להנות מזה שאני בבית.להנות מהקצב האיטי. להנות מרגעים של בטלה ו עוד כהנה וכהנה.

[רסיסים_של_אור*]

הנה בעצם עבדתי איתו איזה יופי !!

[תפילה_לאם]

אני לא יודעת כל כך למה אבל מפחיד אותי להניק עד גיל גדול, אולי כי אני מפחדת מהצמידות הזו שאני לא יכולה לצאת מהבית בערב אף פעם כי היא צריכה אותי כדי לינוק לחזור לישון?
כשהינקתי עד "גיל גדול" לא נסעתי לנופש בלי היונק, אבל בהחלט עזבתי בערב או ליום ארוך מאוד. ההנקות מתמעטות עם הזמן.

[דנד_י*]

אולי כי אני מפחדת מהצמידות הזו שאני לא יכולה לצאת מהבית בערב אף פעם כי היא צריכה אותי כדי לינוק לחזור לישון?
זה אוטוטו עובר...
ממש עוד מעט תוכלי להניק לפני שאת יוצאת בערב, ואז ללכת לכמה שעות.
ייתכן מאוד שהיא תתעורר, אני בטוחה שאבא שלה יצליח לדבר איתה ולהסביר לה שאמא לא בבית ושהיא תיכף חוזרת, אולי סיבוב בבית החשוך, והדגמה שכל האחים אחרים ישנים יעזור.
אולי בפעמים הראשונות זה יהיה לה קצת קשה, אבל היא בהחלט בגיל שמותר כבר שיהיה לה קצת קשה, היא תבין ותתרגל.
גם לביביסיטריות שהיא פוגשת פעם או פעמיים בשעות הערות היא תוכל להתרגל.

עדיף לה שתתרגלי להשאיר אותה בבית לכמה שעות, ושהיא תחפש אותך וקצת יהיה לה קשה, מאשר שתפסיקי להניק אותה לגמרי בגלל זה.

אבל הייתי רוצה ללכת לאיזה חוג, אם אמצא באזור משהו מתאים,אבל זה כל כך קשה עם השעות שבעלי מגיע הביתה וגם ככה הן שעות קשות.
יש חוגים שמתחילים מאוחר, בטוח יש, מאוד ממליצה על ריקודי עם אם את בקטע, יש בכל שכונה כמעט הרקדות, הן מתחילות מאוחר ונמשכות שעות.
מאוד מרענן.
כדאי מאוד שתתאווררי פעם בשבוע, ממש חשוב, בעלך בטוח יסתדר.

[אורי*]

אני חושבת על הדברים שלכן,חושבת גם על הסיבות שלי. ואומרת לעצמי שזה בסדר גם אם ארצה להמשיך להניק וגם אם ארצה להפסיק.
לכל אחת יש את מה שבנתה לעצמה בראש והכל מתפרש ביחס לזה, מכיוון שבראש שלי שנה וחצי-שנתיים תמיד היה הרבה מאוד, אז בהתאם לזה ייתכן שזה מה שיקרה בסוף. אבל מי יודע, אם לא יהיה עוד ילד בסופו של דבר אז ייתכן ויהיה לי כל כך קשה להפרד מההנקה.
אז לא משנה, זה עוזר לי להשאר בהווה קצת השיחה הזו. עכשו היא יונקת וזה מה שזה. עכשו אין לי רצון להפסיק, והיא באמת נורא תינוקת.

לגבי החוג-זה באמת מאוד קשה כי היא המון מתעוררת ובעלי תמיד מסתכל עליי בכזה חוסר אונים, אם אני רק מתמהמהת במקלחת, שלצאת לחוג נראה לי מופרך.
עשיתי את זה כשהיתה יותר קטנה בבית הקודם (כמה חודשים זה המון במושגים של תינוקת) ואז השארתי בקבוק. אבל זה היה נורא נורא קשה לו להסתדר עם כולם, ולא כולם נרדמו תמיד לפני שהלכתי. והבן שלי כל כך בעייתי עם השינה, שיש לי מצפון מנופח כל כך להשאיר לו אותם לבד. לא יודעת להסביר למה זה לא אותו דבר אם הוא חוזר מאוחר ואני נשארת לבד עם כולם,מה שקורה הרבה יותר, אבל גם זה הוא משתדל שלא. ולרוב זה קשור לעבודה אז זה לא כל כך לבחירתו.
הוא גם יכול לצאת אחרי שכולם נרדמו וזה יהיה בסדר כי רק הקטנה מתעוררת לינוק, הגדולים כבר לא מתעוררים, מקסימום קמים ועוברים למיטה שלנו,אבל לא ממש מתעוררים.
מה גם שאני צריכה לרצות את זה מספיק, ובינתים אני לא רואה משהו שאוכל למצוא פה שאני רוצה מספיק, ושארצה להתחייב אליו. (אין פה הרבה מבחר, אבל לא ניסיתי לעמוד על קנקנו כי היה נראה לי לא רלוונטי לי)

רסיסים
זה מדבר אליי מה שאת כותבת, שאולי אני קצת כלואה בהלך רוח מסויים. לפעמים אני חושבת על זה.

[אורי*]

איך מוצאים את עצמי?
יש איזה מחסום , נתק , ביני ובין שצף החיים
למה אני לא מצליחה ליהנות מהחיים? למה אני לא מצליחה ליהנות מהשהות עם הילדים שלי?
יש איזה צינור לא מחובר. הצינור שמוביל את הסקרנות,התשוקה לחיות ולעשות
הצינור הזה אמור לחבר את מה שנועדתי לעשות (סתם ביטוי לדבר הזה שאינו ידוע, שהוא מתאים לי ואני נהנית ממנו-חיה ממנו)

אין לי משל מושלם, לא הצלחתי לסיים את המשל, רק זו ההרגשה שלי, משהו לא מחובר. לא במה אני טובה, אלא מה אוהב לעשות, מה יתחבר לרצון פנימי שלי, ובכך למשאבי האנרגיה שלי
אני כבויה לא רק בגלל שאני מותשת מחיי היומיום, אני כבויה כי אני לא מוצאת מה מחיה אותי,מה אני אוהבת לעשות,איפה אני יכולה להתחבר לאנרגיות שלי, לתשוקה לעשיה
אני בטוחה שיש דבר כזה. בטוחה. משהו משובש ונשכח ונחתך ולא יודעת איך לגלות אותו

[רסיסים_של_אור*]

מציעה לך חיבוק גדול וגם לשאול את עצמך כמה שאלות וליכות לתשובה שתעלה:

האם את מאמינה שמגיע לך שיהיה לך טוב?
האם את מאמינה שמגיע לך לשמוח?

לכאורה התשובה ממש ברורה אבל בחוויה שלי כשעוצרים ומשתהים מגלים דברים מעניינים.

[טלי_ב*]

אני בטוחה שיש דבר כזה. בטוחה.

תראי איזה משמח שיש לך את הביטחון הזה!

ואיזו תובנה מעולה:

אני כבויה לא רק בגלל שאני מותשת מחיי היומיום, אני כבויה כי אני לא מוצאת מה מחיה אותי
זה כמו לתכנן תקציב: לפעמים צריך גם להגדיל הכנסות ולא רק לצמצם הוצאות (-: אימצתי לעצמי גם, תודה @}

[אורי*]

לכאורה התשובה ממש ברורה
למה התכוונת שהתשובה ברורה?

התשובה שלי היא לא. אני לא מאמינה שמגיע לי שום דבר

טלי
מעניין המשל שלך,לא חשבתי על זה..
במובן הזה אני מהטיפוסים החסכנים. אם יש קושי כלכלי אני נכנסת לחסכנות, אני לא אחשוב על הגדלת הכנסות. יותר קל לי לחסוך מאשר למצוא מאיפה להגדיל את ההכנסות (ולא רק בגלל הקושי עם העבודה. מאז ומתמיד הייתי כך וזו היתה נראית לי הגישה ההגיונית ביותר) מעניין..

[טלי_ב*]

_לכאורה התשובה ממש ברורה
למה התכוונת שהתשובה ברורה?
התשובה שלי היא לא. אני לא מאמינה שמגיע לי שום דבר_

עשיתי כמה וכמה סיבובים עם השאלות האלה וקרובות משפחה שונות שלהן. שאלות מעולות ממש. לא משנה מאיזו אמונה יוצאים, טוב לפעמים לשים עליה סימן שאלה קטן.
מוסיפה שיש כמה משמעויות שונות ל"מגיע". למשל, יש "מגיע לי", של "איזה חצופים החיים שלא נתנו לי", ויש "מגיע לי" של "אני ראויה".
השני לא מניח שמישהו או משהו אמורים לספק לי דברים, או שדברים "רעים" לא אמורים לקרות. זה יותר בכיוון של: זה בסדר שיהיה לי טוב, מותר לי שיהיה לי טוב, מותר לי גם שיהיה לי טוב שלא הרווחתי ושאין עליו תג מחיר...

גם אני אגב מהטיפוסים החסכנים. זה קשור בעיני גם לשאלה של האם מגיע לי, כי המחשבה על הגדלת ההכנסות היא מחשבה של איך אפשר בכל זאת כן לאפשר לי את הדברים שאני רוצה, לעומת מחשבות של אי אפשר ויקר מדי.
(לא באתי להגיד פה משהו על החלטות ספציפיות כלשהן, כמובן שלפעמים הגיוני יותר דווקא לחסוך או גם וגם וכו', אלא יותר רציתי לדבר על הלכי רוח כלליים כאלו)

[אורי*]

תודה טלי על המחשבות שלך והאבחנה שלך בין סוגי המגיע לי, היא חשובה
אני אקרא שוב ואמשיך לגלגל לי בראש עוד קצת

מחשבות על הטיפול
חושבת אולי אני צריכה משהו אחר, משהו לא מילולי
קראתי קצת על ציור היום ועל מנדלות, ואז כשהקטנה נרדמה ישבתי (לקח לי זמן עד שהצלחתי להושיב את עצמי) וציירתי. אמרתי לעצמי שאשרבט סתם כך. אז שרבטתי, ניסיתי לא מהראש, אבל הוא כמובן נכנס (אפילו בשרבוטים חסרי משמעות ללא שום כוונה לתוצר סופי אלא בדגש על הדרך בלבד הראש נכנס לי. אז הוא נכנס לי בלנסות לכוון את הדרך שתהיה "נכונה". יאללה שקט כבר!) אז הצלחתי טיפה.
ואז חשבתי לי בהתחלה לקחת לעצמי זמן לצייר שרבוטים כל יום או משהו, זה מעט מאוד מאמץ, זה לא דורש מקום כמו לרקוד, וגם פחות דורש 'אותי' לכאורה לפחות. אולי זה יהיה לי משהו להתחיל איתו, לחבר (זה בעקבות הצינור הלא מחובר בפוסט הקודם כמובן).
ומזה הגיעה התחושה שאולי אני כרגע כבר לא בטיפול הנכון לי
כבר הרבה זמן אני מרגישה דורכת במקום, מתקדמת לאט מאוד. נעזרת בתמיכה אבל זה לא מספיק לי. לא משתנה לא מגיעה מספיק עמוק, מספיק רחוק.
ופתאום עלתה לי המחשבה שאולי באמת אני צריכה משהו לא מילולי. המילים שלי כבר שחוקות, חושבות מדי, ריקות בשבילי (אין לי מילים מספיקות לזה. נו.. מ.ש.ל)

ומפחדת לעזוב כי מפחדת שזו תהיה טעות כי אחר כך לא יהיה לי אומץ לחזור. כמו שכבר קרה.
כבר הייתי אצלה בטיפול בעבר. טיפול שמאוד מאוד עזר לי וכשהרגשתי מיצוי עזבתי, למרות שידעתי בברור שלא סיימתי ושיש עוד המון מה לעבוד, אבל לאותה תקופה היה לי די. ולקח לי שנים לחזור, אחרי שכבר הייתי כאובה מאוד מאוד ומיואשת. (ואחרי שבאמצע ניסיתי טיפול אחר) ואז כשהרגשתי שבאמת כלו כל הקיצין ואני לא יכולה יותר אז חזרתי, והצטערתי מאוד שלא חזרתי קודם אולי הייתי מונעת טעויות וכאבים ותקופה ארוכה של סבל.
ועכשו אני אומרת לעצמי אולי אתחייב לעצמי (וגם לבעלי-שיהיה אפקט יותר מחייב) שאני מנסה משהו אחר,אבל כן חוזרת אם אין התקדמות.
אבל אני צריכה רעיונות לסוג טיפול אחר, וגם מטפלת טובה

סתם מחשבות של היום
נראה מה ארגיש מחר
ובכלל,למחשבות שלי יש נטיה להתקע בנקודה הפרקטית בסוף

[תפילה_לאם]

התשובה שלי היא לא. אני לא מאמינה שמגיע לי שום דבר
נדהמתי למקרא השורה הזאת, כי היה לי ברור שבמילים לכאורה התשובה ממש ברורה הכוונה הפוכה לחלוטין.

אבל זמני דוחק ובאתי להגיב על מה שקראתי קודם:

אני כבויה לא רק בגלל שאני מותשת מחיי היומיום, אני כבויה כי אני לא מוצאת מה מחיה אותי
רציתי להגיד שבשונה מרוב מה שאת כותבת (שכבר לא נעים לי לכתוב בקשר אליו שאני שוב מזדהה...), כאן נראה לי שהמצב שונה אצלי. צריכה עוד לחשוב על זה ומקווה לחזור בהמשך.

[תפילה_לאם]

המילים שלי כבר שחוקות, חושבות מדי, ריקות בשבילי
נראה לי שלזה אני מתחברת.

[לב_שומע*]

וגם מטפלת טובה
יש לי רעיון בשבילך.
אם תרצי לשמוע, נחפש איפה לדבר.
(לא נוח לי ספציפית על זה בבמה אינטרנטית.. מעדיפה במייל).

חושבת אולי אני צריכה משהו אחר
מנקודת המבט שלי קוראת אותך אני ממש בעד.
אבל בעדינות, כמו שכתבת. עם אופציה לחזור, מן להפריח בלון ניסוי כזה.
אני מרגישה כאילו יש רמות שונות של קשב, ורמות שונות של עיבוד רגשי. כאילו יש הקשבה לדקויות ויש הקשבה לדקי-דקיקויות, עדינה יותר. מדוייקת יותר. לאו דווקא מילולית למרות שלפעמים גם מילולית. ככה זה בחוויה שלי.
ככה נדמה לי.

[תפילה_לאם]

אני כבויה לא רק בגלל שאני מותשת מחיי היומיום, אני כבויה כי אני לא מוצאת מה מחיה אותי
הרחבתי קצת אצלי.


המילים שלי כבר שחוקות, חושבות מדי, ריקות בשבילי
גם בשיחות אצל יועץ זוגי שהלכנו אליו כמה פעמים לפני כשש שנים וגם באיזו סדנה טיפשית שהשתתפתי בה פעם (וזה עוד שם תואר מפרגן עבורה) הרגשתי כמו שאת מתארת. אולי לא שהמילים שחוקות אבל כן "חושבות מדי" וכן "ריקות".
<אולי גם על זה הייתי צריכה להרחיב דווקא אצלי?>
הרגשתי כאילו אני מדקלמת איזה טקסט שבלוני מספר פסיכולוגיה למתחילים: שהיחסים עם אבא שלי מושתתים על החוסרים שצבר בילדותו ועוד כהנה וכהנה.
ולא הרגשתי שמשהו מהאמירות החלולות האלה נוגע בי. ואיך יהיה בכך פתח לשינוי?
אשמח אם תשתפי <אה, טוב שכתבתי כאן> באיזה כיוון בחרת, כי בעבר הומלצה לי שיטת עוצמת הרכות או שיטות לא ורבליות אחרות, והיה לי קשה לנסות בלי לדעת מה ואיך...

טוב לקרוא אותך, גם אם אני מגיבה פה פחות בימים אלה.
@}

[אורי*]

מייל לצרכי באופן
anipo30
ב
walla.co.il

(הנה הזדמנות לתפוס אומץ לצאת מהוירטואליות המוחלטת)

[תפילה_לאם]

כותבת לך!!!!

[אורי*]

<אולי גם על זה הייתי צריכה להרחיב דווקא אצלי?>
ממש לא משנה, תרגישי חופשי לגמרי לכתוב אצלי מה שבא לך, הבית פתוח לרווחה

לגבי המילים הריקות. אני לא מרגישה שאני דוקא מדקלמת טקסט שבלוני מספר פסיכולוגיה למתחילים
לא העניין השבלוני המדוקלם, אני כן התקדמתי בטיפול והבנתי דברים יותר לעומק. זה לא שזה רדוד, זה התחושה שאני לא מתקדמת מספיק,שאני דורכת במקום, ואולי מיציתי את האפשרות לדייק במילים את הרגשות שלי, ומשהו אחר צריך לתת את הדחיפה מכיוון גופני כלשהו, בין אם זה טיפול רגשי משולב באומנות כלשהי,ובין אם זה ממש משהו שעובד על האספקט הפיזי ודרכו על הנפש כמו מה שאת הצעת. אבל באמת כל כך קשה לי לבחור משהו,הכל פתוח כל כך, ואני גם לא רוצה לקפץ בין טיפולים ולעשות אלף ניסיונות,ולכלות את כספי וכוחותיי.

טוב לקרוא אותך, גם אם אני מגיבה פה פחות בימים אלה.
טוב לי שאת קוראת{@

[תפילה_לאם]

לא העניין השבלוני המדוקלם, אני כן התקדמתי בטיפול והבנתי דברים יותר לעומק.
כנראה שההבדל הוא שאצלי לא היה מדובר בתהליך ארוך טווח. בסך הכול כמה פגישות, וכנראה שגם "אנשי הטיפול" לא היו מעמיקים דיים.

אבל באמת כל כך קשה לי לבחור משהו,הכל פתוח כל כך, ואני גם לא רוצה לקפץ בין טיפולים ולעשות אלף ניסיונות,ולכלות את כספי וכוחותיי.
זהו. זה מה שגם אני הרגשתי.
בזמנו ההצעה עלתה ככיוון אחר במקום טיפול זוגי, ועד עכשיו זה רלוונטי מבחינתי, אבל לא יודעת במה לבחור.

(קיבלת את המייל?)

[אורי*]

קיבלתי

[מיכל_בז*]

גם אני מרגישה ככה בקשר לטיפול, אבל ממקום אחר. טוב גם כמה שנים אפשר להיות בטיפול? אני און אנד אוף כבר עוד מעט 7 שנים נראה לי.

את עושה דברים פיזיים? הולכת, רוקדת, אנא ערף. אצלי זה הרבה פעמים החוליה החסרה.

[אורי*]

את עושה דברים פיזיים? הולכת, רוקדת, אנא ערף. אצלי זה הרבה פעמים החוליה החסרה.
האמת שלא קבוע. הולכת זה רק אם אני הולכת להביא את הילדים בלי רכב,או עושה טיול בוקר עם הקטנה.
נראה לי שהמשהו הגופני צריך להיות מחובר איכשהו לאיזה ביטוי עצמי. המחשבה על לנסות משהו אחר נובעת מאיזה רצון להכניס סטרטר אחר למקום שלהרגשתי רדום

גם אני מרגישה ככה בקשר לטיפול, אבל ממקום אחר
אז מאיזה מקום זה בא בתוכך?

[אורי*]

היום הקטנה קמה יחסית מוקדם
אחרי שהילדים יצאו הייתי כל כך עייפה שבשמונה וחצי לקחתי אותה להניק במיטה ונרדמנו שתינו לשעתיים. זו שעה נורא מוקדמת בשבילה להרדם, חוששת ממה יהיה בהמשך היום, כל כך קשה להרדים אותה כשהגדולים באים בצהרים.
קיוויתי שאקום עם כוחות ובמצב רוח טוב יותר, אבל זה לא קרה. כן קמתי פחות עייפה, אבל עכשו לא תהיה לי שניה לעצמי בלי הקטנה עליי. עכשו היא יושבת ואוכלת, תכף תסיים
המון תאבון יש לה, אוכלת טוב. ואני מסתכלת בהנאה ורווה נחת. בניגוד לגדולים שהיו במסגרות ואכלו שם כל מיני, דברים שנחשבים בריאים בעולם הכללי של ארוחות ילדים במסגרות,כמו קוסקוס או פתיתים מקמח לבן וכאלה. והיא אוכלת הרבה יותר טוב מזה. ונהנית מהאוכל. רק לא כל כך אוהבת ירקות.
אומרת כמה מילים מתוקות, והמון ג'יבריש מתוק
בניגוד לאחיה הגדולים שכל הזמן רצו את הידים של אמא והתרחקו מאבא, היא דוקא רוצה את אבא, הוא רק מגיע והיא אחריו מושיטה ידים כל הזמן,מטפסת. כנראה אמא היתה לה כל היום,הספיק לה (טוב,זה לא מוחלט,כמובן שהיא גם רוצה ידים אצלי,אבל בגדול)

[תפילה_לאם]

דברים שנחשבים בריאים בעולם הכללי
זאת אחת הסיבות שמרתיע אותי לחזור לעבודה בשנה"ל הבאה.

[אורי*]

אבל באמת כל כך קשה לי לבחור משהו,הכל פתוח כל כך, ואני גם לא רוצה לקפץ בין טיפולים ולעשות אלף ניסיונות,ולכלות את כספי וכוחותיי.
זו גם הסיבה כנראה שלכתחילה הלכתי לטיפול 'רגיל' אצל פסיכולוגית. חוץ מזה שבזמנו הייתי נורא צריכה לדבר ולדבר המון, אז פשוט לא ידעתי מה עוזר לצד הנפשי ומאיפה להתחיל ומה כדאי, ובעיקר מי כדאי-על מי אפשר לסמוך שהוא מטפל שלמד או התנסה תקופה. פסיכולוגים לפחות עושים התמחות ועוברים איזו דרך , לא שתמיד אפשר לסמוך על זה,אבל זה משהוא אחר על פני מישהו שלמד משהו חצי שנה ןהתחיל לטפל.
אז מרוב ששוב אני אובדת עצות מה לנסות אני שוב נסוגה אל הטיפול ה'רגיל' שלי. והאמת שיכול להיות שכבר מזמן הייתי צריכה לנסות משהו יותר הוליסטי שכולל גם גוף.

[דנד_י*]

והאמת שיכול להיות שכבר מזמן הייתי צריכה לנסות משהו יותר הוליסטי שכולל גם גוף
בדיוק חברה שלי עוברת טיפול אצל אותו מטפל אייפק שתפילה הלכה אליו עם הבת שלה ולא הייתה מרוצה, והחברה שלי מרוצה עד הגג. והטיפול שהוא עושה לה הוא גם המון על הצד הרגשי

נכנסתי לכאן כי חשבתי עליך השבוע.
יצא לי להיות הרבה בבית השבוע, ילדים חולים, בעיות באוטו וכו'.
אחרי כמה ימים כאלו התחלתי להרגיש בדיכאון. לגמרי.
שלשום בלילה אכלתי במודעות שלמה רבע חפיסת שוקולד מריר (70% אבל עדיין...), הייתי פשוט למטה למטה.
כמובן שמאתמול בערב אני ממש חולה, באסה כמה מהר זה משפיע עלי...

ולמה חשבתי עליך? כי לפי התיאורים שלך את ממש מבלה הרבה בבית, את גם בהחלט רושמת שככה את מעדיפה, אבל אני בכל זאת חושבת שאולי כדאי לך לנסות להיות יותר בחוץ, להיות יותר בשיחה עם אנשים מבוגרים בראש שלך, אולי חלק מהמחשבות העצובות שאת מסתובבת איתן ייעלמו להן. אולי יהיה לך יותר קל להעביר את המשך היום עם הגדולים.

[אמא_צעירה*]

_רק עכשו הבנתי כמה זה נהדר!!!
גם לזה אני מצטרפת...
(אין לי, אבל ברור לי שזו חוויה נהדרת)_

טוווף... אז יש לי עכשיו מהעבודה.
חסום למייל ולאינטרנט מבחירה. יש מסרונים וואטסאפ כחובת ברירת המחדל במקום העבודה שלי

ולמה חשבתי עליך? כי לפי התיאורים שלך את ממש מבלה הרבה בבית, את גם בהחלט רושמת שככה את מעדיפה, אבל אני בכל זאת חושבת שאולי כדאי לך לנסות להיות יותר בחוץ, להיות יותר בשיחה עם אנשים מבוגרים בראש שלך, אולי חלק מהמחשבות העצובות שאת מסתובבת איתן ייעלמו להן. אולי יהיה לך יותר קל להעביר את המשך היום עם הגדולים.
ואני מצטרפת. התחלתי עכישו בעבודה שחלקה מחוץ לבית (מחוץ לעיר... 30-40 דקות נסיעה באוטובוס. לא מאוד נורא), וזה עולם אחר...
אבל כמובן, בתנאי שמדובר בעבודה שתאהבי ושתתגמל אותך רגשית וחברתית

[תפילה_לאם]

אותו מטפל אייפק שתפילה הלכה אליו עם הבת שלה ולא הייתה מרוצה
שנייה, שנייה!
מזכירה שבביקור אצל מומחה אא"ג התברר שלאנסטסיה אין נוזלים באוזניים, אפילו שבאותו הזמן הייתה לה נזלת. חשבתי שאולי זאת תוצאה מוצלחת של האייפק. אבל כמובן שקשה לומר.
חוץ מזה, שעכשיו היא מתלוננת על משהו שמפריע לה באוזניים, וגם השמיעה שלה הידרדרה לאחרונה. צריכה לקבוע תור חדש לאא"ג. הנה, עכשיו קבעתי לה! (תודה שהזכרתן לי.)



שלשום בלילה אכלתי במודעות שלמה רבע חפיסת שוקולד מריר (70% אבל עדיין...), הייתי פשוט למטה למטה.
דנדי,
קודם כול, תרגישי טוב!
דבר שני, אני אכלתי חבילה שלמה של שוקולד חלב (גם כן ב"מודעות מלאה" P-:) ומיד אחר כך חליתי. אבל קחי בחשבון ששתינו היינו במגע עם ילדים חולים. אי אפשר להאשים רק את השוקולד!
מה שכן, טפו טפו גם הילדות וגם אני הבראנו במהרה, ממש! ב"ה! וזה שונה מאוד ממה שקורה בבית השכן לנו, שם הילד חולה כבר כמה ימים. ברור שזה לא ניסוי מבוקר ולא מייצג ולא נעליים, אבל אני רוצה לטפוח לעצמי על השכם קלות ולייחס את ההבדל במשך ההחלמה למספר החטיפים הנאכל בשבוע אצלנו מול זה שאצל השכנים. בתקווה שלא פותחת פֹּה פֶּה על עצמנו... מה גם שהשבוע יהיה שבוע של אכילה לא חיונית במיוחד לרגל הנופש המשפחתי...


אבל אני בכל זאת חושבת שאולי כדאי לך לנסות להיות יותר בחוץ, להיות יותר בשיחה עם אנשים מבוגרים בראש שלך, אולי חלק מהמחשבות העצובות שאת מסתובבת איתן ייעלמו להן.
אין ספק שזאת הצעה מבורכת.
אבל... קשה ליישום, חוששתני.
גם כי רוצים לנצל זמן בבית למטלות הבית, וגם כי קשה למצוא מבוגרים בראש המתאים ושיהיו פנויים באותו הזמן.
אבל... אולי תבואו אליי? (כך אוכל לתלות כביסה בו בזמן שנשוחח... )

שבוע טוב!!!

[דנד_י*]

את הוירוס של הבת שלי תפסתי, לא מאשימה את השוקולד בזה, אולי כן בהחלשת המערכת לקראת הוירוס, אבל השיעול נזלת כאב גרון זה רק מהשוקולד. לא קשור לאף אחד אחר.

נבוא עם הכביסה שלנו...

אני בהחלט הספקתי יותר בבית בשבוע הזה, בעצם זה לא מדוייק, הייתי יותר בנחת עם הילדים אחר הצהריים כי הספקתי יותר בבוקר. זה היה ההבדל. זה היה כיף, אבל לא טוב לי. מסתבר...

[אורי*]

ולמה חשבתי עליך? כי לפי התיאורים שלך את ממש מבלה הרבה בבית, את גם בהחלט רושמת שככה את מעדיפה, אבל אני בכל זאת חושבת שאולי כדאי לך לנסות להיות יותר בחוץ, להיות יותר בשיחה עם אנשים מבוגרים בראש שלך, אולי חלק מהמחשבות העצובות שאת מסתובבת איתן ייעלמו להן. אולי יהיה לך יותר קל להעביר את המשך היום עם הגדולים.
תודה דנדי
מעבר למה שתפילה כתבה אני מרגישה שאין לי הרבה עם מי, מתי ואיך לעשות את זה. בבוקר יש מעט זמן עד שהקטנה צריכה לישון וכשהיא קמה הגדולים כבר חוזרים. ורוב הזמן אין לי רכב, וגם אם יש אין לי כל כך לאן לנסוע בשעות כאלו של בוקר מי פנוי? לעשות נסיעות גם באמת מעייף אותי מאוד, בודאי עם קטנה כזו איתי שאין לה סבלנות וצריכה לישון באמצע ולאכול, כל ההתארגנות הזו קשה לי ומעייפת, ואם אני צריכה אחר כך כוח לכל הילדים למשך 5 שעות איתם לבד לבד עד שבעלי מגיע,אז אני מוותרת מראש.
בדיוק כתבתי מייל קצר לחברה שאני אוהבת, והיא גרה כל כך רחוק ממני שאני בקושי פוגשת איתה, ואני כל כך לא פנויה שאני אף פעם לא מצליחה לדבר איתה בטלפון. בכלל,מי מצליח לדבר בטלפון עם כמה ילדים תלויים ככה? שעד שהם נרדמים כבר לא ראוי להתקשר לאנשים בדרך כלל, אם בכלל לי יש כוח.
דוקא עכשו נהיה מזג אויר יותר טוב, ואחר הצהרים יותר נעים, ואז יוצאים החוצה יותר ופוגשים יותר אנשים.לא תמיד יוצאים,לפעמים הילדים רוצים להביא חבר (ואז בכלל אני במאמץ-לחפש חבר פנוי, לסדר את הבית כדי שיהיה להם מקום לשחק) או ללכת לחבר (ואז זה משאיר אותי עם ילד אחד שגם לו צריך לחפש חבר או שהוא נשאר מאוכזב ולבד).
בשבוע שעבר יצא לי לצאת איתם אחהצ כי היה נעים ובאמת היה יותר קל. גם להם היה יותר מעניין וגם אני פגשתי אנשים לשוחח איתם קצת. בכלל, במצבי הביניימי הזה אני מרגישה פה ולא פה, יוצרת קשרים אבל לא באמת, כי אני לא נשארת אז למה? וגם לא נעים לי מהאנשים שאני יודעת שאני עוזבת את המקום שלהם ולא באמת רוצה לגור פה לאורך זמן,אז לא תמיד אני מספרת בכלל שבאנו רק לזמן מסויים ולא לתמיד. אני אומרת שבאנו לנסות. ואז אני בכלל מאחורי מסיכה,וגם ככה אני מאחורי מסיכה כי אני לא מספרת לכולם שאני בבית כי היה לי קשה מדי לעבוד, ואני שונאת את המסיכה הזו. וחוץ מזה שבאופן כללי לוקח לי זמן תמיד ליצור קשרים ולמצוא מי יותר בראש שלי.
בכל מקרה,עושה לי טוב שלאט לאט הימים יתארכו. כרגע הימים נעימים. בטח בקיץ כשיהיה לוהט אני אחשוב משהו אחר על השמש שבחוץ.

חוץ מזה שאתן חמודות על הוידוי על השטויות שאתן אוכלות. אני אוכלת כל כך הרבה שטויות שאני לא סופרת. אין לי כוח להכין לעצמי משהו מזין. אז ירקות אני בקושי אוכלת כי הם לא מספיק טעימים לי סתם ככה, ואין לי זמן וכוח להכין סלט. ופירות לפעמים. שקדים ואגוזים לפעמים.
אני לא רואה קשר ישיר למצבי הגופני, למרות שאני שאני משערת שיש, אני פשוט לגמרי בתוך זה. בכל אופן,רשמית אני בריאה, לא גרון ולא נזלת ולא כלום. רוב הזמן.

[אמא_צעירה*]

חוץ מזה שאתן חמודות על הוידוי על השטויות שאתן אוכלות. אני אוכלת כל כך הרבה שטויות שאני לא סופרת.
אז אני פשוט לא אוכלת...

למען האמת אם הרווחה תבוא לכאן, אני מסובכת לכל החיים..... טוב שלא רואים בחוץ מה שקורה מאחורי הדלת...

[גוונים*]

אני אוכלת כל כך הרבה שטויות שאני לא סופרת. אין לי כוח להכין לעצמי משהו מזין. אז ירקות אני בקושי אוכלת כי הם לא מספיק טעימים לי סתם ככה, ואין לי זמן וכוח להכין סלט. ופירות לפעמים. שקדים ואגוזים לפעמים.
תיאור מדויק שלי...

[אורי*]

הקטנה מפתחת משהו, או אולי שיניים. אפילו מרגישה לי טיפה חמימה.מתעוררת כל הזמן באי נחת. נרגעת רק בהנקה, בדרך כלל אפשר גם להרגיע אותה קצת בידים בערסול.
וכל היום היתה על הידים שלי,בקושי הסכימה לזוז משם, אבל כשהיתה שם נרגעה, כמובן העדיפה שאעמוד. גם אתמול היה לילה קשה,היתה ערה שעתיים או שלש לגמרי.
עכשו היא ישנה לי בידים ואני מקווה שאצליח להתקלח. אחרי שכתבתי על זה שאני אוכלת גרוע, הערב הכנתי קצת אוכל, בין ההתעוררויות של הקטנה הצלחתי (אתמול לא הצלחתי). הכנתי גריסי פנינה עם בצל וגזר בסיר, וגם מגש ירקות בתנור, תפוחי אדמה,גזר,בצל,שום. ומחר יהיה לי מה לאכול וגם לנסות להגיש לילדים (יש גם קציצות ופסטה), אולי הקטן יקנה את זה שזה פתיתים.


מרגישה שאני חייבת עזרה. בעלי עוזר,אבל לא כל כך בשביל שאני אוכל להתפנות לזמן בשבילי אלא בשביל שאני אוכל להתפנות לילד אחר/לבשל/לנקות. (טוב, הוא גם כן נותן לי לישון בשישי בבוקר ובשבת-יאמר לזכותו. אבל לא אקבל זמן לעצמי,בשבילי בערות). ותמיד הוא בתפקיד של 'עוזר'. והאחריות על הקטנה לגמרי שלי-גם בלילה,גם אם היא לא יונקת כדי להרגע. וגם אם הוא קם לעזור כשכלו כל הקיצין ואני הותשתי, זה תמיד יהיה 'עזרה' לי שהרי זה תפקידי. אני ב'תפקיד' 24 שעות ביממה. תרוצו הוא שאני יכולה לחזור לישון איתה כשהיא ישנה בבוקר. בפועל אני כמעט אף פעם לא עושה את זה.
ובעצם מה שיוצא זה שאני על 'היכון' תמידי, גם כשהיא ישנה היא יכולה להתעורר כל רגע (ואכן עושה את זה),וכמובן שכל יציאה מהבית זה בליווי שלה. ורק ה'היכון' הדרוך הזה מעייף אותי כל כך.אני במשמרת תמידית שאף אחד לעולם לא מחליף אותי בה, וגם לא באמת חולק איתי.
לנגן למשל בחיים לא אוכל, או כל דבר מרעיש אחר, במיוחד כי הבית קטנטן. כשהיא ערה אין מצב לכלום,שום דבר היא לא מתעסקת יותר מרגע, ולרוב באה אליי כל הזמן, חוץ מלטייל ולשחק בחוץ. וכשהיא ישנה נגינה תעיר אותה. לא רוצה לצאת לשום דבר בערבים כי מפחדת להעמיס על בעלי, וזה באמת מאוד קשה לבד פה עם כולם.
החלטתי להתחיל לגשש פה באזור לגבי עזרה. אולי מטפלת שתהיה מוכנה לקבל לבוקר קצר בשבוע, אולי בייבי סיטר אצלי. אולי אמצא אמא להתחלף איתה. משהו. משהו שיאפשר לי לשחרר קצת אחריות ואת הדריכות הזו ושאוכל לעשות דברים בלעדיה,בין לעצמי,בין לבית. מבעלי אי אפשר לצפות, כי מבחינתו אני בחופשה, והוא גם ככה עובד הרבה שעות,אז כשהוא חוזר הוא עושה רק משימות שקשורות בבית וכשהן מסתיימות הוא פנוי, מה שאצלי לא יקרה,אני לעולם לא מסיימת, אני לעולם ב'היכון' אני לעולם לא יכולה לתכנן את זמני. וזה חלק מהקושי שלי. אז מישהי חיצונית שתעזור לי גם יכול להיות פתרון. להקל עליי קצת,לתת לי מנוחת אחריות רק במעט. אם אמצא משהו,בתקווה. אולי אז גם אפסיק להרגיש אשמה מעורבבת בטרוניה מול בעלי. אשמה על כל הסיטואציה,אשמה תמידית על מצבינו העכשווי. וטרוניה על הציפיה שלי שיקח חלק באחריות, או לפחות שיבין שהאחריות הזו היא עבודה קשה וחונקת. נראה לי שגם מבחינתו זה יהיה פתרון מצויין אם אמצא סידור לכמה שעות ואוריד ממנו את הציפייה הזו,הוא יברך על זה.

[מיכל_בז*]

אמן! נשמע לי רעיון נהדר.

לכי על זה, לכי על זה, לכי על זה.

בעלך מרגיז. לזכותו יאמר שכמעט כל הגברים שאני מכירה סביבי מתנהגים בצורה דומה ואני חייבת להגיד שאני די מרחמת עליהם. הם לא ידעו לעולם מה זה לגדל תינוקות וזאת כן חוויה אדירה, אחרי הכול.

[אמא_צעירה*]

קודם כל, קבלי את הזדהותי...
מיכל הגדירה את זה טוב...

שנית, כל היום היתה על הידים שלי,בקושי הסכימה לזוז משם, אבל כשהיתה שם נרגעה, כמובן העדיפה שאעמוד הבת שלך בסך הכל ממלאת את אפקט הנוחות ההפוכה (מה שלא נח לך, כן נוח לה.) אולי תנסי לעמוד על הראש עם סביבון על רגלך האחת, אני כמעט בטוחה שהיא תהיה הרגועה בעולם...

[רסיסים_של_אור*]

אורי יקרה נשמע נורא מתיש אבל בעיקר שאתם שוב עוברים משהו. בחוויה שלי הימים האלה שבהם יש תינוק חולה לוקחים אותנו לקצה ונוטים לצבוע את הכל בצבעים הרבה יותר קודרים. העייפות הרבה התחושה שככה זה היה תמיד וכך גם ימשיך ויהיה ועוד כהנה וכהנה...

קחי אויר. זה זמני. אפילו כאן בדף יש עדויות שלך מתקופות יותר בריאות של כולכם.

החלטןת כאלה ואחרות אםשר לקבל גם אחר כך.

בלי קשר לבוגיית העזרה מבחוץ, יותר בכיוון של התחושות מבפנים...

[טלי_ב*]

אורי, זה באמת נשמע קשה...
נשמע לי רעיון מעולה שתהיה לך עזרה חיצונית כזו.
אני מסכימה עם מה שרסיסים כתבה לך, שימים כאלה מקצינים מאוד את הקשיים וגם נותנים תחושה כאילו שככה זה היה תמיד וכך גם ימשיך ויהיה .
ובכל זאת אני מוצאת שטוב לחזור ולהרהר בקשיים שעלו בימים כאלה (כשיש קצת אוויר לעשות את זה כמובן) כי לפעמים (לא תמיד) זה דברים שקיימים כל הזמן אבל על אש נמוכה וטוב שמשהו מפנה אליהם את הזרקור כדי שנשים לב שיש פה משהו.
ולמרות ש אפילו כאן בדף יש עדויות שלך מתקופות יותר בריאות של כולכם.
גם כתבת לא פעם על העניין עם האחריות, במיוחד על הקטנה. וגם על רגשות ה אשמה מעורבבת בטרוניה .

חוץ מזה שלפעמים עוזר לי לזכור שיש סיטואציות (בחלוקת אחריות ומטלות עם בן הזוג) שהשמיכה פשוט קצרה מדי, וזה יוצר הרבה חיכוכים. אז באמת קצת עזרה מבחוץ יכולה להועיל המון.

[אמא_צעירה*]

רסיסים, כשמך כן את...

[אורי*]

תודה לכן יקרות
טלי
זה אכן נושא שחוזר על עצמו בין השאר כי השמיכה פשוט קצרה מדי
אני אמנם כותבת הרבה על התלונה לבעלי, אבל מובן לי שאני לי כל כך מבקשת ממנו משהו בפועל אלא יותר ברמה העקרונית-ואת זה תמיד הכי קשה לבקש.
אני בהחלט יכולה להבין שהוא עמוס ואין לו זמן, ואין לו זמן לאפשר לי זמן לעצמי כל כך, ובשביל זה הוא צריך ממש להתאמץ, זה לא שהוא מכייף כל הזמן,וגם ככה הוא מתאמץ יותר מאז שעברנו דירה כי יש לו נסיעות ארוכות והוא מגיע רק בערב, וגם אז הוא שוטף כלים ועושה כביסה ומסדר ומקלח. הוא בהחלט פעיל ועושה הרבה. באמת הרצון שלי ממנו הוא יותר הבנה עקרונית שיבין שאני לא בחופש אפילו אם אני בבית, ושהצמידות היומיומית הזו 24 שעות באמת מתישה, והאחריות הזו מתישה, בודאי עם הילדים שחוזרים מוקדם.
והוא מבין ולא מבין. כשקורה שהוא שומר על הקטנה הוא לא מבין איך אני מסתדרת איתה ימים שלמים ואיך אפשר ככה שצריך להרים ולשחק איתה כל הזמן?, מצד שני אני בחופש מבחינתו אז איך אני לא מספיקה יותר בבית. הוא לא ממש סגור על עצמו.
אבל הטענה העיקרית שלו כך או כך זה שאני בחרתי. אני בחרתי להשאר איתה. אני בחרתי לקחת את הילדים בצהרים ולא להשאיר בצהרון. אני בחרתי לעבור לפה אז הוא יותר רחוק, ולכן גם הערבים האלה שהוא לפעמים צריך להשאר יותר מבעבר.
אני לא יודעת מה לעשות עם הרגשות האלה שלי,ושלו מולי. זו אי הבנה מאוד בסיסית בינינו. וזה יוצר כעסים שלי עליו, וגם שלו עליי.
אולי אני בכלל לא צריכה לצפות ממנו להבין, אלא להתחזק בתוכי שאני באמת בסדר,וכשמשדרים משהו החוצה הוא מתקבל לפעמים יותר ממילים.
אבל עכשו אני צריכה לשכנע את עצמי...

[טלי_ב*]

אורי יקרה, אני מקווה שלא נשמעתי כאילו יש משהו שלילי או לא רצוי שזה ש
אני אמנם כותבת הרבה על התלונה לבעלי
פתאום חשבתי שזה עלול להתפרש כך, וזו ממש לא הייתה הכוונה.

אני חושבת שהתובנה ש

שאני לי כל כך מבקשת ממנו משהו בפועל אלא יותר ברמה העקרונית-
מאוד חשובה. גם אצלנו היה ככה, ועדיין קורה לפעמים. את יודעת, לנו הייתה פעם תקופה ששנינו עבדנו בעבודות דומות מאוד, וזה ממש האיר לנו עד כמה קל להבין ולהכיר את הקשיים של הצד השני כשהם מוכרים לך היטב ואתה אפילו מזדהה איתם.
ואחד החששות שהיו לנו כשהורדתי הילוך בקריירה (שלא לומר לחצתי חזק על הברקס) היה שייווצר בינינו ממש פער, שבו כל אחד לא לגמרי מבין את החיים היום יומיים של השני, עם מה הוא מתמודד וכו'.
כדי שזה לא יקרה צריך (לפחות אנחנו, מניחה שזה לא אותו הדבר אצל כולם) להשקיע תשומת לב מודעת לעניין הזה. לדבר ולדבר ולדבר. ולפעמים גם לריב, אבל לא לוותר על זה שנוכל לראות אחד את העולם של השני.
לפעמים מה שואמרים לא מדויק ורק אחרי כמה פעמים מגיעים לניסוח המדויק של מה רוצים להביע או לקבל. ולפעמים לוקח כמה פעמים מדויקות כאלה עד שהצד השני יורד לסוף דעתנו.
בקיצור, אני חושבת ש להתחזק בתוכי שאני באמת בסדר זה בהחלט חלק מהעניין וכדאי מאוד תמיד, אבל לא הייתי מוותרת גם על ההבנה של בן הזוג

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי אני בכלל לא צריכה לצפות ממנו להבין, אלא להתחזק בתוכי שאני באמת בסדר,
ברור שאת בסדר!!
קבלי את תמיכתי מרחוק...
אין דבר יותר מדהים ומקודש בעיני מהליות עם הילדים בבית כל היום (פסדר... אחרי הלימודים של יום לא ארוך...), לא לצאת לעבוד ולתת את כל כולך לעבודות הבית.
לצערי הרב מאוד אני לא מסוגלת לעמוד בזה.
א\ מה זה אומר....?
שיש לך כוחות אדירים, שאת מדהימה ושאת מסוגלת להמון.
וגם...
שאת בנאדם....
כמו כולנו...
ויש זמנים מורכבים, ואנחנו לא מושלמות ולא אלוהים בקטן...
אמא צעירה ממחשב אחר

[רסיסים_של_אור*]

ואני קראתי את כל הפוסט הארוך שמתחיל ב-
תודה לכן יקרות
והחלפתי בכל מקום שכתבת "בעלי" ו "הוא" ב "אני". לא כי אני חושבת שהוא דווקא כן מבין או רואה בהכרח את כל המורכבויות וכו'. אלא כי שוב אני הולכת עם הרעיון של השירות שעושות עבורינו דמויות קרובות ומשמעותיות בחיינו. כמו הבת שלך אז שווה אולי לבדוק האם את קוראת אצלו המון קולות שעוד נאבקים בתוכך. בעיקר הקול שאומר
אני לא בחופש אפילו אם אני בבית,

הטענה העיקרית שלו כך או כך זה שאני בחרתי.

מבינה??

מחבקת אותך ורצה להתייחס קצת לילדים...

[דנד_י*]

בבוקר יש מעט זמן עד שהקטנה צריכה לישון וכשהיא קמה הגדולים כבר חוזרים. ורוב הזמן אין לי רכב, וגם אם יש אין לי כל כך לאן לנסוע בשעות כאלו של בוקר מי פנוי? לעשות נסיעות גם באמת מעייף אותי מאוד,
עדיין מאוד חולה אז בקושי נכנסת...
תראי - ברור שכשאני יוצאת אז הקטנה לא הולכת לישון ב11 כמו שקורה ביום שאני בבית, היא גם עדיין לא נרדמת באוטו ובוכה כל הדרך הבייתה, וברור שאני יותר עמוסה אחהצ עם הבנים.
ועדיין, הבנתי השבוע כמה היציאות האלו חשובות לי להמנע מתחושת העייפות והדיכאון.
בכל פעם שגידלתי ילדים בבית, ונפגשתי עם אנשים שגם מגדלים ילדים בבית, מצאתי אותם דרך הרשת.
היום כל המידע הזה מסתובב בפייסבוק, יש מלא כאלה, ובטח תמצאי גם באזור שלך.

יכול להיות שכל השטויות שאת אוכלת גורמים לך לתחושת עייפות. שווה לבדוק...

הולכת לישון!

[אורי*]

מבינה??
ועוד איך מבינה בהחלט

[אורי*]

דנדי
את צודקת
וזה אני אומרת אחרי שאתמול נפגשתי עם כמה חברות, אפילו לא ממש חברות כולן, יותר לכיוון מכרות, ולא יודעת עד כמה הן בראש שלי או לא אבל המפגש הזה כל כך הוציא אותי מעצמי, והיה לי נחמד. וזה נתן לי קצת כוחות וחיוך להמשך. אז את ממש צודקת.

וגם חשבתי לי למה אני חושבת שאני צריכה דוקא אמהות שמגדלות ילדים בבית? הבת שלי עדיין תינוקת, עקרונית אני יכולה גם להפגש עם אמהות בחופשת לידה, רוב האמהות מאריכות את החופשה,לפחות אלה שאני מכירה. אם זה בבוקר.
הבעיה היא שבמקום הזה אני לא כל כך מכירה הרבה וזה תמיד כל כך קשה לי ליצור קשרים. ולפעמים מאולץ. אבל יכול להיות שזה שווה את זה. קצת קצת, אני לא צריכה הרבה, אני לא בן אדם עם צורך מאוד חזק בחברה,אבל קצת אני כן צריכה כנראה, אפילו אם זה לא לגמרי אמהות שבראש שלי. כנראה חלק מהקושי שלי גם כרוך בזה, בעניין החברתי שאני צריכה נורא ליזום וליצור אותו ולתקשר, וגעגוע למקום הקודם ולחברים שלנו שם, ולחברות שלי שם.
וחלק מזה זה גם הבית הקטנטן הזה, שקשה לי לארח אפילו חברים של הילדים. אבל אם יש ימים חמים ונעימים אז אפשר להיות בחוץ וחצר דוקא יש לנו נורא נחמדה. ואוטוטו יתחיל להתחמם, עוד חודשיים ככה, גג.

פייסבוק אין לי,ואני כנראה צריכה לעבור מכשול מסויים כדי שיהיה לי

יכול להיות שכל השטויות שאת אוכלת גורמים לך לתחושת עייפות. שווה לבדוק...
יש מצב. אבל...


אמא צעירה
תודה על התמיכה

טלי
חושבת על דברייך
הם לא קלים לי בכלל
אני לא בטוחה עד כמה הוא רוצה להבין. הוא רוצה בטובתי,אבל אני לא בטוחה שהוא רוצה להבין. אני חושבת שהוא מפחד מזה. היו לנו כל כך הרבה עניינים בעבר סביב זה, כל כך הרבה קשיים ומריבות וכאב. שזה לא פשוט. ואני כנראה כרגע כן די מוותרת על זה.
להבין שהוא לא מבין, להבין שהוא לא מבין ושעדיין הוא רוצה בטובתי - זה עדיין חדש לי. אז השלב הבא של לנסות בכל זאת להסביר כדי שהוא יבין עוד רחוק לי, ולהביא אותו למקום הזה בכלל..
גם אין לי מילים להסביר.
אבל אני מתעודדת דוקא כי איכשהו כשאני מסתכלת על זה ככה עכשו,זה נראה לי עוד שלב, ויש שלב ש עוד לא הגעתי אליו, אבל זה לא אומר שלא אגיע.

[אורי*]

ודנדי
שכחתי לכתוב שתרגישי טוב ורפואה שלימה

[טלי_ב*]

אבל אני מתעודדת דוקא כי איכשהו כשאני מסתכלת על זה ככה עכשו,זה נראה לי עוד שלב, ויש שלב ש עוד לא הגעתי אליו, אבל זה לא אומר שלא אגיע.

שמחה שכך את מרגישה, לשם בערך כיוונתי (קיבלתי את התחושה שאת מתבאסת לוותר על האפשרות שהוא יבין, אז רציתי לומר שאת לא חייבת לוותר, זה עוד יכול לקרות. אבל טוב שאת מזהה שלא מתאים לך כרגע להתעסק בזה).

(ורסיסים - תגידי, על איזה ערפל בראש את מדברת? אם זה מה שיוצא לך מתוך הערפל, אני מחכה לקרוא אותך בימים בהירים (-: )

[רסיסים_של_אור*]

תודה... הערפל בראש ואורי גורמת לי לכתוב לגמרי מהלב...

[תפילה_לאם]

דנדי
רפואה שלמה!


ואורי יקרה...
שמחתי לקרוא על ההנאה שהפקת מהמפגש, אפילו שהוא לא היה מותאם. @} ושמחתי לקרוא גם על המאכלים השווים שהכנת. אני אחרי כמה ימים באילת לא יודעת איך לחזור לתלם, בעיקר כי לא בא לי.
ומה שלום הקטנה?

ובקשר לקושי להסביר את עצמך ואת תחושותייך לבעלך...
מבינה מאוד כמה זה קשה, כמה חשוב להרגיש שיש לך שותף ולא "עוזר", כמה מחזק שהוא מבין אפילו אם לא תמיד פנוי להסיר מעלייך את הנטל.
לא מצליחה למצוא עצות חכמות, אז קודם כול, שולחת .
ועוד רוצה להאיר, שפרספקטיבת הזמן עושה ותעשה את שלה. לפני כמה חודשים היה לי ברור, שתינוקת בת שנה היא כבר הרבה יותר קלה לתפעול: אוכלת מגוון, מבינה הרבה מהנאמר, מסוגלת להתנייד בעצמה, מסוגלת להתעניין בדברים שיסיחו את דעתה גם אם בדיוק רצתה משהו שקשה לתת לה באותו הרגע. ועכשיו כשקטנתי כפסע מגיל שנה, אני רואה, שעל אף שכל זה נכון, בכל זאת קשה ותובעני. בכל זאת יכולות להיות נסיעות רצופות בכי וכן הלאה. אבל ברור שזה משתפר כל הזמן! וזה ימשיך וישתפר! (אם כי, כמובן, חוק שימור המטלות האימהיות ידאג להצמיח קשיים חדשים. )
ואחרי כל זה - אני מרגישה שעם הזמן ההבנה של בעלי את נקודת המבט שלי - גם זו התפיסתית וגם זו הפיזית - מתרחבת. (וזה המקום לשאול עד כמה אני ערה לשלו... נקודה למחשבה לעצמי.)
זה עובד בצעדי ריקוד קדימה ואחורה, כלומר, יש נסיגות וצריך "לתחזק" את ההבנה ולעזור לה להתקדם, אבל היא מתקדמת. חלק מההתקדמות הוא בשיתוף מילולי - בזמן אמת ("אני מתפרקת. היום היה לי...") ובשיחות יזומות ברוגע - וחלק בהתנסות מעשית שלו או כשהוא נוכח ורואה מה אני עושה.

[רסיסים_של_אור*]

וזה המקום לשאול עד כמה אני ערה לשלו... נקודה למחשבה לעצמי.)
גם לעצמי

[תפילה_לאם]

גם לעצמי
אתן מבינות? לפחות מבחינתי, אצלו הכול פשוט וברור: הולך לעבודה, חוזר, מתעניין בחדשות, שוטף כמה כלים. מה יש לחפור פה?
אבל הרי ברור שגם על מה שאני עושה אפשר להסתכל באותה צורת הסתכלות.
העניין הוא שנראה לי שהוא באמת מסתכל כך על הדברים, ואני נוטה יותר לחפור...
בכל אופן, אנסה לחשוב על זה ואולי גם לדבר אתו. (איכשהו תמיד אין די זמן לשיחות האלה. בקושי מספיקים לדבר על השוטף.) אולי הוןא לא יבין מאיפה נפלתי עליו... ואולי דווקא ישמח!

[לב_שומע*]

מגיחה לחצי שנייה בדיוק כי אני............ אני אמורה לעבוד.
בעיני שורש העניין הוא ההסתכלות הכוללת על החיים, על ה"אמור", על התבנית הבסיסית:
הוא בטוח שהתבנית הבסיסית שעליה עובד העולם שהיא שילדים אמורים להיות במסגרות, אבות צריכים לעבוד, ונדמה לי ואני מקווה בשבילך שאני צודקת שאמהות כנראה אמורות לעבוד גם בתפיסה שלו אבל אולי קצת פחות וזה קצת יותר גמיש המינון, כדי בכל זאת להיות קצת עם הילדים, ובעלים טובים אמורים לעזור ולקחת חלק בנטל הכולל שקוראים לו ילדים-משפחה-בית. ושאמור להיות לו גם קצת פנאי לפעמים.
את בטוחה גם (ככה לפחות אני שומעת מהכתיבה כאן, ואולי פספסתי..) שישנה איזושהי תבנית בסיסית שהעולם מתנהל על פיה שנשים אמורות לעבוד ולהספיק הרבה דברים מלבד "רק" גידול ילדים (זו הדרך היחידה שלי להבין את כל הלבטים/הרהורים עצמיים/ מחשבות היות לא-בסדר וכו' סביב זה שאת לא עובדת, ולכן יש רק משכורת אחת, וכו' וכו'... כלומר, ישנה איזושהי מחשבה בסיסית כזו, שאמור היה להיות אחרת...) וגם בטוחה במקביל שאמהות אמורות להיות עם הילדים שלהן, לאו דווקא בקטע של כן מסגרת-לא מסגרת (עד כמה שאני מבינה אותך כאן..) אלא בקטע של התמסרות לילדים, היות הילדים מרכז החיים.
עכשיו, שני הדברים האלה - חובתך לעבוד כי ככה כולם וחובתך להעניק לילדים מקום מרכזי באנרגיה הנפשית שלך - זה שני דברים שלא יכולים במלואם ללכת יחד, לדעתי אצל אף אישה (יש אופציות לשלב, אבל אין אופציה עד הסוף שניהם יחד, לטעמי... אלה שכן - יש לזה מחירים במקומות אחרים.. ואיך בעצם כן?? בקיצור, לא, לא הולך..). שילוב חלקי במינונים מסויימים בעיני יכול לקרות אצל חלק מהנשים, אבל זה במינונים מסויימים מאוד ואכן צורך הרבה אנרגיה נפשית פנוייה ואז את בטוחה שאצלך השילוב המיוחל הזה לא קורה בגלל דברים שקשורים בך, כמו איטיות או יסודיות וכו'.

עכשיו, אילו היה דיאלוג בין שתי תבניות בסיסיות שונות, בין שתי תפיסות שונות, בין שתי בחירות שונות - בין שתי דרכים שונות להסתכל על העולם - אולי היה פיצוץ ואולי היה ריקוד ואולי היה דיאלוג ממש מעניין ואולי היה תהליך ואולי היו קורים כל מיני דברים.
אבל כרגע מה שאני מרגישה באוזניים זה דיאלוג בין תפיסה שמאוד סגורה על עצמה ובין תפיסה בהתלבטות, וזו עמדה בסיסית ממש לא משרתת את מי שנמצא בה לצרכי משא ומתן. (היא כן מאוד משרתת לצרכי ראייה מורכבת של המציאות, יכולת אמפתיה עם האחר גם כשהוא מאוד שונה ממני, לצרכי מניעת פיצוצים והשגת מה שרוצים בדרכים יותר שקטות, ועוד המון דברים אחרים, חלקם יפהפיים בעיני וחלקם מועילים לדעתי).

אני זוכרת שאמרה לי חברה חכמה אחת, כשאמרתי לה עד כמה אני מתפעלת מהדרך שבה היא מגדלת את הילדים שלה (היתה שם המון התמסרות טוטאלית לחלוטין על חשבון עבודה ואפשרות עתידית להתפתח מקצועית.. משהו מאוד ברוח באופן) אבל גם שלדעתי אפשר לחיות ככה רק כשיש זוגיות שבה הבעל מאוד מעריך את האמהות שלך, כי אם אין הערכה מצידו ואין פיצוי לאגו ממקום אחר של עבודה, זה עלול להיות צורת חיים, צורת קיום, שמאוד מקטינה לאורך זמן - אז היא אמרה לי: נכון. אבל את ההערכה של הבעל לפעמים גם יוצרים. וקצת סיפרה לי איך. איך היא יוצרת לעצמה את ההערכה של האיש שלה כלפי האמהות שלה. איך היא יוצרת את זה שהוא יחשוב שאימהות זה דבר מדהים ומשהו ממש חשוב בחיים שממלא את כל היום. (בעיקר לחשוב ככה על עצמה, אם אני זוכרת נכון. זה היה הכלי המרכזי).
היתה לה יכולת מופלאה פשוט להיות שלמה עם עצמה. מן שלמות עצמית כזאת שליוותה אותה גם כמה שנים אחר כך, כשהיא החליטה להתחיל ללמוד מקצוע ונכנסה ללימודים שיחסית למספר הילדים שכבר היה לה בבית היו תובעניים, ובשונה מהגדולים שלכבוד הולדתם היא הפסיקה לימודים באמצע, הקטנים שלה גדלו עם מטפלות ומסגרות וכל מיני וכאלה, אבל סגנון ההורות שלה נשאר אותו הדבר בעיני - נדיב ורחב ומעניק וקצת חסר גבולות וקצת חסר יכולת התמקדות ספציפית בילד הספציפי ובצרכים המאוד מאוד ספציפיים, אבל חם ונדיב ומעניק וכייפי ברמות, בעיני.

תכננתי לכתוב קצרצר ויצא ארוך.
אנא תרגישי חופשייה לגמרי למחוק אם לא מתאים או לא עושה לך טוב, אני מרגישה שאני רק בגיחות קטנטנות עד שהרי העומס יהפכו לגבעות (אין לי ציפיות מעבר כרגע...)
אהבה רבה.

תפילה, אהבתי ממש.
(כרגיל, סליחה על הקיצור, וכו'..).
(תיכף אתנצל גם על רמת העברית...)

[פלוני_אלמונית*]

תודה לכן
הרבה מחשבות יש לי אבל אני ככה עם הקטנה בידים ואין לי כוח להתנסח ולכתוב
היא עדיין לא מרגישה משהו. אני בטוחה שזה שיניים,אלא שבינתיים לא מצאתי שום שן. פשוט היא לא ממש חולה, יותר נודניקית, חסרת מנוחה ורוצה לינוק כל הזמן. ולא ישנה טובה בכלל,לא ביום ולא בלילה. ומאחר ואני איתה כל הזמן,והזמן היחיד שיש לי לנשום זה כשהיא ישנה,אז די קשה כי פרק זמן כזה שהיא ישנה ויש לי טיפה זמן אורך הכי הרבה 40 דקות,והרבה פעמים גם פחות.
וממש בא לי לבכות לשחרר קצת מה שתקוע בפנים אבל גם לזה אין לי זמן (בחיי שחשבתי על המקלחת כאופציה,אבל היא לא נרגעה וחיכתה לי בחוץ אצל אבא שאבוא כבר)

[תפילה_לאם]

אורי,
אני זוכרת שקראתי כמה פעמים (בעיקר מבשמת), שזה שהילדה לא ממש חולה, יותר נודניקית, חסרת מנוחה ורוצה לינוק כל הזמן , יכול להיות עדות לזה שאלמלא הייתה יונקת - כן הייתה חולה. ולכן רוצה לינוק יותר - כדי לקבל את החיסון שאת מייצרת עבורה ברגע זה ממש. וגם כי ברור שכשחולים - הכי נעים לינוק: אוכל חם במידה המדויקת, טעים, מחבק, קל לעיכול, מרווה.
תרגישו טוב!!!


תפילה, אהבתי ממש.
תודה רבה.
נהניתי לקרוא מה שכתבת, לב, והרגשתי שדברייך מוסיפים מה שחסר אצלי, בייחוד:
וקצת סיפרה לי איך. איך היא יוצרת לעצמה את ההערכה של האיש שלה כלפי האמהות שלה. איך היא יוצרת את זה שהוא יחשוב שאימהות זה דבר מדהים ומשהו ממש חשוב בחיים שממלא את כל היום. (בעיקר לחשוב ככה על עצמה, אם אני זוכרת נכון. זה היה הכלי המרכזי).
@} (הפרח לכולן. בעצם, בלי להתקמצן:) @} @} @}

[רסיסים_של_אור*]

(בעיקר לחשוב ככה על עצמה, אם אני זוכרת נכון. זה היה הכלי המרכזי).

על זה אני אומרת, נו שוין... זו הרי הבעיה הגדולה של רובנו. להיות בעלת
יכולת מופלאה פשוט להיות שלמה עם עצמה.
זו מתנה שאולי חלקנו נולדנו איתה אבל חלקנו עוברות מסע חיים שלם בלנסות ליצור מעט מעט מזה בתוכנו...


חוצמזה רציתי לכתוב לך כאן פוסט ארוך על כמה שאני עייפה ושנמאס לי...
גיל כמעט שנה במובנים מסויימים הרבה יותר קשה מהחודשים הראשונים.
קודם כל אני כבר בעייפות מצטברת כמעט שנה
חוצמזה ממש נמאס לי לבשל עם תינוק על הגב או לנקות את הריצפה אלף פעמים אחרי שתינוקי התיישב לשתי שניות שבהן הוא נתן ביס בכל מה שהונח במגש שלו ואחר כך ידה אותו לריצפה .

הבית שלי נראה כמו הירושימה ונגסקי רוב שעות היום ורוב ימות השבוע ( למעט שעות ספורות בלילה שבין חמישי לשישי אחרי שאנחנו מסדרים ו שוטפים מטבח וסלון וגם אז כאמור זה רק מטבח וסלון...).

הבנים שלי מצטיינים באי קליעה בשירותים ו כמובן גם ביכולת המופלאה לפזר את המשחקים בכל הבית ולעבור בגיל ממקום למקום ו ממשחק למשחק... בעצם גם הבת שלי ממש טובה בזה.

נמאס לי להרגיש את הערפל הסמיך הזה במוח שלי ולהרגיש שאני במוד הפעלה ושמישהו שכח להתקין כפתור כיבוי שבו אוכל לנוח ולגייס עוד כוחות ...

כל שבוע מחדש אני לא מבינה איך הגענו שוב ליום חמישי?!?!? ומה בדיוק קרה שם באמצע...

צריך שאני אמשיך ??!!

[אורי*]

מניקה את הקטנה.
ותודה להנקה שנותנת לי בערב באמצע כל ההמולה (כשבעלי נמצא כמובן) לפרוש לשקט וחושך.
היום כשבעלי הגיע הוא זה ששמר על הקטנה (נורא נודניקית וכל הזמן בוכה לידים), ואני בישלתי (הוא חזר טיפה מוקדם אז הספקתי) ושטפתי ערמות של כלים, כשרוב הזמן פשוט שחררתי לו אותה לגמרי (והוא הרים אותה רוב הזמן כי היא לא מוותרת- היא בוכה ומושכת בבגדים ונתלית על הרגליים).
וואלה,הרגשתי שנחתי קצת.
מצחיק. אבל עשיתי עבודה שיש לה התחלה וסוף מוגדר (נו,בערך,לפני שמניחים עוד כלים בכיור), ובלי להצטרך לפצל קשב גם לקטנה. ומסתבר שהגדולים באמת גדולים,אפשר לבשל איתם ולשטוף איתם כלים בלי שהם יפריעו (אז הרגע הזה גם יגיע יום אחד איתה.זה מרגיע), וזה פשוט נתן לי תחושה שנחתי קצת.


נמאס לי להרגיש את הערפל הסמיך הזה במוח שלי ולהרגיש שאני במוד הפעלה ושמישהו שכח להתקין כפתור כיבוי שבו אוכל לנוח ולגייס עוד כוחות ...
וואלה מתחבר לי לזה
איזה משפט
רסיסים
חייכתי והזדהיתי כל כך, מבפנים הרגשתי איך הבלאגן שלך בבית צועק גם עליי.

נראה אם אספיק עכשו לענות גם על השאר
הבן שלי כבר קורא לי (אבא,אני לא רוצה אותך. אמאאאאאא). נראה אם הקטנה תסכים להתנתק

[רסיסים_של_אור*]

בהמשך לכל מה שכתבתי ואחרי הרדמה של חמישה ילדים (אבא לא בבית הלילה...) מצרפת קישור לשיר שמתנגן לי בראש כל הזמן למרות שכל ילד הוא מתנה ענקית...

http://youtu.be/[po]pn p5 8taxg[/po]

[אורי*]

"אני מתפרקת. היום היה לי..."
זה דוקא דברים שגורמים לו להתכנס ולא להבין, בעיניי. רק זמנים ברוגע (כמה שהם מועטים) שיש שיחה ונכונות להקשבה מצד שנינו, רק ברגעי חסד כאלו משהו נכנס לדעתי. משהו מתרחב בהבנה.

אתן מבינות? לפחות מבחינתי, אצלו הכול פשוט וברור: הולך לעבודה, חוזר, מתעניין בחדשות, שוטף כמה כלים. מה יש לחפור פה?
אני כן נותנת לו יותר עומק מזה. אלא שאצלו זה בתכנים אחרים משלי. החקירה והחיפוש הם בתחומי קריירה למשל, שם החיבוט והחיפוש העצמי וההלקאה העצמית שלו. לפעמים בתחום החברתי. הרבה בתחום משמעות החיים ולמה כל זה? (מבחינתי זה ברומו של עולם,אני כל כך בתכלס המעשי שלא מצליחה לחשוב עד שם כרגע).
התחום של הילדים זה כזה 'מהצד'


אמשיך אחר כך, מקווה

[תפילה_לאם]

זה דוקא דברים שגורמים לו להתכנס ולא להבין, בעיניי.
את יודעת מה? אולי גם אצלנו זה ככה. כלומר,שאם אני מספרת על קשיי, הוא מפרש את זה כהאשמה, וככה אי אפשר להקשיב בפתיחות ובהכלה.
בכל אופן, טוב שאת שמה לב מה הערוצים המתאימים אצלכם. הרי זה לא אחיד אצל כולם.


אני כן נותנת לו יותר עומק מזה.
חשבתי בדיוק על זה כשמילאתי את מכונת הכביסה. P-:
יש עניינים שלמים של "אם אתה לא חותר לקראת קידום ולקראת עמדה ניהולית - אתה ברגרסיה". אין אפשרות לדריכה במקום, לשמירה על המעמד כמו בעבודה שלי. ועוד כל מיני דינמיקות בעבודה.
וכשהוא מספר על זה, קשה לי להיכנס לראש.

[אישה_במסע*]

אין לי כל כך מה להגידף בטח לא בעיניי אמהות, אבל אני קוראת, ועוקבת.

[אורי*]

_הוא בטוח שהתבנית הבסיסית שעליה עובד העולם שהיא שילדים אמורים להיות במסגרות, אבות צריכים לעבוד, ונדמה לי ואני מקווה בשבילך שאני צודקת שאמהות כנראה אמורות לעבוד גם בתפיסה שלו אבל אולי קצת פחות וזה קצת יותר גמיש המינון, כדי בכל זאת להיות קצת עם הילדים, ובעלים טובים אמורים לעזור ולקחת חלק בנטל הכולל שקוראים לו ילדים-משפחה-בית. ושאמור להיות לו גם קצת פנאי לפעמים.
את בטוחה גם (ככה לפחות אני שומעת מהכתיבה כאן, ואולי פספסתי..) שישנה איזושהי תבנית בסיסית שהעולם מתנהל על פיה שנשים אמורות לעבוד ולהספיק הרבה דברים מלבד "רק" גידול ילדים (זו הדרך היחידה שלי להבין את כל הלבטים/הרהורים עצמיים/ מחשבות היות לא-בסדר וכו' סביב זה שאת לא עובדת, ולכן יש רק משכורת אחת, וכו' וכו'... כלומר, ישנה איזושהי מחשבה בסיסית כזו, שאמור היה להיות אחרת...) וגם בטוחה במקביל שאמהות אמורות להיות עם הילדים שלהן, לאו דווקא בקטע של כן מסגרת-לא מסגרת (עד כמה שאני מבינה אותך כאן..) אלא בקטע של התמסרות לילדים, היות הילדים מרכז החיים._
לב
את די צודקת, אם נכנס לניואנסים: לתפיסתו-אמהות אמורות לעבוד בהחלט, וגם אמורות שתהיה להן קריירה כדי שיעשו משהו חשוב בחיים שלהן, וכדי שיהיה להן מעניין (כי ילדים זה ממש ממש לא מעניין, ולא מאתגר במובן שקריירה מאתגרת את השכל ועוד.. - ברצינות הוא חושב כך). זו תפיסה שהוא בא איתה מראש אל חיי נישואין והמשפחה. לאט לאט הוא הבין שמישהו בכל זאת צריך לעבוד קצת פחות כדי להיות עם הילדים אחרי המסגרות, אז התגמשה לו התפיסה במעט, אבל הוא עדיין חושב שהם אמורים להיות במסגרות ושטוב שהם יהיו שם-טוב להם. וגם אם זה הרבה שעות זה בסדר גמור, במיוחד שאל מול זה עומדת טובת ההורה.
בכלל,ילדים נתפסים בעיניו כעול שאיכשהו צריך לחיות איתו ולשרוד אותו עם כמה שפחות חיכוכים ונזקים עד שיגדלו קצת ויחכימו ויתבגרו-ואז גם יהיה אפשר ליהנות מהם (גדולים הכוונה כמעט אנשים בוגרים).

לגבי התפיסה שלי. כנראה היא באמת מעורבבת. נראה לי שאת התפיסה נשים אמורות לעבוד ולהספיק הרבה דברים מלבד "רק" גידול ילדים איכשהו ספגתי באויר (לא צריך להסביר יותר מדי,זה באויר של כולנו, בעידן הזה,במדינה הזו. במיוחד עם הסבסודים שיש למסגרות לקטנטנים ולצהרונים). זוכרת את עצמי בתור צעירה חושבת על מה אני רוצה שיהיה המקצוע שלי וחושבת בהחלט על מימוש עצמי קרייריסטי כלשהו, בכלל לא על ענייני פרנסה דוקא. לצד זה היה לי די ברור שאני רוצה לגדל ילדים ושאני רוצה לעשות את זה טוב ונכון. לא נכנסתי לרזולוציה של צהרון/לא צהרון ובאיזה גיל לחזור מחופשת לידה כי זה בכלל לא לא היו דברים שהיו במושגים שלי. וכשילדתי לראשונה הרצון להשאר בבית התנגש נורא חזק עם ענייני הקריירה/עבודה/פרנסה , אבל היה לי ברור לגמרי שאני חוזרת לעבודה,זו לא היתה שאלה בכלל, ומתחתי עוד חודש וחצי בבית, זה מה שהרגשתי שאני יכולה למשוך. ואז נקרעתי מהתינוקת שלי. ומאז הרגשתי קרועה כל הזמן, גם מהילד הבא. (כשלזה הצטרף הקושי בעבודה שלא נולד אחרי הילדה שלי, אלא היה קיים כבר קודם).

ובכל התפיסות האלה אני מנסה להתעלם מהדבר שנמצא שם בכל זאת כל הזמן אצלי בראש, ולא ממש מרפה, וזה המצב הכלכלי,שלתקופה קצרה, ועם מחיר די משמעותי לצדה מבחינות אחרות, שמנו אותו בצד ולכן אניי לא עובדת כרגע, אבל הוא קיים בהחלט, ושם כל הזמן, ולא מאפשר לי לחשוב טהור טהור מהן ההשקפות שלי על משפחה וילדים ואיפה אני רוצה להשקיע את האנרגיות המתכלות והדלות שלי.

בקיצור, לגבי עצמי יש לי ערבוב שאני לא מצליחה להפריד, ואולי לכן קשה לי לעמוד על שלי,לעמוד על זהותי ולשכנע אחרים במה שאני לא משוכנעת בעצמי.

שאימהות זה דבר מדהים ומשהו ממש חשוב בחיים שממלא את כל היום.
זה אני לא מצליחה להרגיש. למרות שבראש אני יודעת את זה

קראתי את דברייך כמה פעמים והתיישבתי להתנסח,ואני מרגישה שלא ממש הצלחתי, ושיש לי עוד דברים להגיד אבל הם לא מתנסחים לי

[תפילה_לאם]

(כשלזה הצטרף הקושי בעבודה שלא נולד אחרי הילדה שלי, אלא היה קיים כבר קודם).
זה מעסיק אותי מאוד בימים אלה.
לא יודעת אם זה בעצם בכלל משנה. אם אקבל תשובה לשאלת הביצה והתרנגולת הזאת, האם זה יועיל לי במשהו להחלטות עתידיות?
אבל בכל זאת, אני תוהה עד כמה אי הרצון שלי לשוב לעבודה והמחשבות על כך שהעבודה תגזול ממני את אותם המשאבים הדרושים לי בבית הם תוצר של מה שנדרש ממני כאמא או שהם בריחה מהלחץ שהעבודה יוצרת אצלי.
אה, הנה, גם את כותבת דומה:
יש לי ערבוב שאני לא מצליחה להפריד


שבת שלום ותהיו בריאים!!! ושמחים!

[אורי*]

עוד דבר שיש לי בראש זה הפחד:מי יודע מה יהיה הלאה?
הפחד מהעתיד, ולכן הצורך, הכורח שתהיה לי עבודה. בעיקר הפחד שמה אם יקרה לו משהו ואשאר לבד, אז היכולות המקצועיות שלי חייבות להיות פעילות כדי שאוכל להתפרנס.
הפחד הזה די נוכח אצלי, ואני לא יודעת למה עד כדי כך ומאיפה הבאתי אותו. (טוב,יש לי דוגמאות במשפחה המורחבת מהדור הקודם גם אצלי וגם אצל בעלי של נשים שהיו חייבות להסתדר לבד, בגלל מוות או גירושין מגעילים, ייתכן וזה חלק ממה שמשפיע)

[רסיסים_של_אור*]

כמו כולם אולי, גם אני מוצאת את עצמי מהרהרת בסוגיות כאלה. אני חושבת שיש משהו חזק אולי בחינוך שלנו שגורם לנו לחשוב שתמיד צריך להיערך לגרוע מכל.
נדרשת הרבה מודעות ועבודה להחליט לבחור בטוב ובאמונה בטוב.

כשאני מתחילה לחשוב על איך אסתדר אם חס וחלילה וכו' אני מזכירה לעצמי שכשצריכים להתמודד עם משהו מתמודדים איתו. לא חבל לא להנות מכל הטוב שיש לנו עכשו בגלל איזה רע עתידי שאולי יגיע ואולי לא יגיע??

[תפילה_לאם]

זה אני לא מצליחה להרגיש. למרות שבראש אני יודעת את זה
אפשר להציע לך משהו?
לא מתכוונת להעיק, אז אם זה ייראה לך - כמובן ותרי.
אבל אולי תגלי שזה כן מחבר אותך להסתכלות ול{{}}חוויה.
אני מתכוונת לרעיון למנות בכל יום (לאו דווקא בכתב. אפשר בראש, אפשר באוזני בעלך. היי, אפשר... פה! ) כמה נקודות אור שקשורות לילדים: זה יכול להיות משהו חמוד שעשו או שאמרו, ואת אכן כותבת כאן כאלה מדי פעם, אבל אולי המומלץ ביותר לשים לב לנקודות אור כאלה, שקשורות אלייך בקשר ישיר - נגיד, איך הצלחת להגיב בצורה טובה יותר לסיטואציה שבעבר לא היית מרוצה בתגובתך בה, או איך ילד נרגע בזכותך או למד משהו ממך (פרט מידע או התנהגות או...) או איך נהנו ממשהו בזכות פעלך או איך נהניתם יחד מפעילות כלשהי (ציור משותף?) ועוד כהנה וכהנה.

שבת שלום!

[אורי*]

שכשצריכים להתמודד עם משהו מתמודדים איתו. לא חבל לא להנות מכל הטוב שיש לנו עכשו בגלל איזה רע עתידי שאולי יגיע ואולי לא יגיע??
זה נשמע נכון,אבל לא מרגיש נכון
מי אמר שכשצריך להתמודד עם משהו מתמודדים איתו,מי אמר שזה יצליח?


תפילה
הנה אני מתחילה
היום יצא זמן שרק הבן ואני היינו בתוך הבית אחה"צ, והוא התיישב עליי ודיבר איתי, ואז ביקש שאקריא לו משהו שהיה לידינו. הקראתי לו והוא ביקש עוד, והיינו לבדנו. והרגשתי שהוא נהנה סוף סוף להיות קצת עם אמא לבד, וגם אני נהניתי ממנו. הוא מזהה לפעמים מילים מסויימות או אותיות ונורא סקרן בעניין, שואל ומנסה, וכמה דברים הזכירו לו מה שהיה לו בגן וסיפר לי, ועוד כמה דברים הוא המציא (את יודעת שהיה לי פיל,אבל שחררתי אותו כי הוא רצה ללכת) יש לו דמיון מאוד מפותח. חמודי כזה.


הקטנה היתה הרבה עם אבא בשישי ושבת. בהחלטה מודעת/לא מודעת כנראה דחפתי לזה, אבל איכשהו גם הוא לקח את זה לעצמו. מעניין.
הערב אמרתי לו תודה על זה ושזה עשה לי טוב ונתן לי קצת לנוח גם אם עשיתי דברים אחרים בינתים כמו לסדר או לנקות או לבשל או להגיש או לטפל בגדולים. קצת רווח.
אז מה הוא אמר?
אז תצאי לעבוד
שאלתי:למה
כדי שיהיה לך עוד עניין בעוד משהו קצת לצאת יתן לך משהו אחר,להתרחק
אמרתי שהרי עשיתי את זה וזה לא היה לי טוב. סבלתי יותר. אז מה?
לא היה לו מה לומר על זה
ואני התבאסתי. התכוונתי לטוב. רציתי להודות לו, ומה יצא? שוב הוא דוחף לזה שלא טוב לי להיות בבית עם הקטנה. מרוב שזה זר לו לעשות דבר כזה, וקשה לו להיות הרבה זמן איתה או עם הילדים באופן כללי, הוא מנסה לדחוף אותי לא לעשות את זה?

בכל מקרה בסיכום כללי,נחתי הרבה, גם ישנתי וגם נפרדתי קצת מהסימביוזה עם הקטנה (גם היא מרוצה עם אבא, היא מאוד אוהבת אותו תמיד רודפת אחריו שירים אותה, ואם הוא יוצא מהבית היא בוכה וקוראת:אבא אבא. ובודאי מרוצה לצאת החוצה כמה שיותר)
ובהחלטה נוספת שלי אני משתדלת לשחרר לו אותה יותר,למסור אותה ולקחת על עצמי את שטיפת הכלים באותו הזמן (מה שהוא עושה בדרך כלל).

[תפילה_לאם]

הנה אני מתחילה

שמחה במיוחד ששיתפת פה, כדי שגם אנחנו נהנה.

(את יודעת שהיה לי פיל,אבל שחררתי אותו כי הוא רצה ללכת)
אךךךך, ממיס. גם אצלנו יש דמיון מאוד מפותח. חמודי כזה. נורא כיף.
וכיף גם העניין של התפתחות האוריינות. אצל הקטן שלי משום מה זה מבושש לבוא. רק לאחרונה התחיל לזהות את שמו, ומבין הספרות נראה לי שמזהה רק את "1".


התכוונתי לטוב. רציתי להודות לו, ומה יצא?
באמת באסה.
אולי תשאלי אותו איך היה לו להיות אתה.
השבת בעלי לקח את הקטנה אתו לתפילה בבוקר כבר פעם שנייה (או שלישית?) לאחרונה, וכשחזרו סיפר לי בהתלהבות שבמשך שעה ישבה בעגלה והביטה בעניין ובשקט סביבה, ורק אחר כך רצתה לצאת, ובכלל שהייתה קואופרטיבית וידידותית למשתמש, ומן הסתם גם נהנתה בעצמה. וכמובן שגם אני נהניתי לנוח בינתיים. שמחתי שהוא עשה זאת כדי להקל עליי, וקיבל ערך מוסף של חוויה חיובית עם בתו, שעד לאחרונה אכן הייתה ב סימביוזה מוחלטת אתי.

_אמרתי שהרי עשיתי את זה וזה לא היה לי טוב. סבלתי יותר. אז מה?
לא היה לו מה לומר על זה_
חוזרת לזה:
נראה כאילו יש אצלו תפיסה ראשונית שהוא מדקלם אותה כשהטריגר מופעל, אבל אם את מעלה נקודות ענייניות שמתנגשות עם התפיסה הזאת, הוא לא נשאר "ראש בקיר" וממשיך לדקלם.
אני מתכוונת, שנראה לי שככל שתסבירי את עצמך (וכמובן שזה כולל ללמוד להבין את עצמך...), הוא יוכל לשנות את ההסתכלות הראשונית הזאת. אני רואה גם אצלי שיש לי כאילו מין אקסיומות, שגם כשהן מתנגשות עם ההיגיון, אני ממשיכה לאחוז בהן, אבל עוד ועוד מפגשים מזיזים משהו. @}

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נראה שיש פה תפיסה גברית של אם אני אומרת משהו, סימן שיש פה כוונה עמוקה.
נראה לי שיש גברים (בלי לפגוע מכבודם, ואני יודעת שגם להם יש השגות על הבנתנו אותם), לא מבינים שהתכוונתי למשהו הפשוט שאמרתי. אמרתי תודה על זה ושזה עשה לי טוב ונתן לי קצת לנוח גם אם עשיתי דברים אחרים בינתים - הוא כבר מתחיל לחשוב... היא צריכה קצת רווח ושינוי אוירה, נראה לי שזה מה שעומד מאחורה, "אז תצאי לעבוד"
זה מה שאמרתי?


D-:
אמאצ

[אורי*]

נראה שיש פה תפיסה גברית של אם אני אומרת משהו, סימן שיש פה כוונה עמוקה.
זה נורא מצחיק,כי דוקא זה הפוך בדרך כלל. בדרך כלל הוא כגבר מצוי תופס דברים לגמרי כפשוטם ללא שום כוונות וסיבוכים, זו אני שיש לה כמה משמעותיות לכל דבר, אצלו יותר חד ופשוט.

אני חושבת שהעניין הוא לא עומק, או חשיבה שלו שיש כאן עומק, אלא משהו תכל'סי יותר. שכל דבר שאני אומרת גם אם הוא לגמרי ברמת המחשבה אצלו נתפס לכיוון מעשי לגמרי. אז אם אמרתי לו תודה על כך שהיה עם הילדה ויצר לי קצת רווח וריחוק שהודיתי עליו, אז ישר זה אומר שלא טוב לי,וישר זה אומר שבודאי צריך משהו אחר ממה שקורה עכשו, וזה אומר שאני צריכה לצאת לעבוד. מן בעיה-->פתרון . בלי יכולת להשאיר משהו באויר באמצע רק כמחשבה,רק כתחושה.
וגם
נראה כאילו יש אצלו תפיסה ראשונית שהוא מדקלם אותה כשהטריגר מופעל
בגלל שכל כך ברור לו שהוא חייב לצאת לעבוד כדי להתרחק קצת מן הבית ומן הטיפול בילדים, וש לו זה עושה טוב, הוא לא מצליח לתפוס בכלל שאני אחרת בעניין הזה, הוא כל הזמן חוזר לזה.

יש דברים שהוא לא מצליח לקבל, גם אם נאמרו והוסברו. אם הוא לא מקבל משהו אז הוא לא קיים וזהו.
למשל,העניין עם האנרגיות. אמא שלי גם היא (או גם אני כמוה) מחוסרת אנרגיות באופן בסיסי, מתעייפת מכל דבר קטן וצריכה לשמור על עצמה כדי לא להתעייף. וגם אחרי שעושה קצת מותשת לגמרי ולכן פחות אוהבת לצאת הרבה מהבית ושומרת על הכוחות שלה.
אמא שלי עובדת מספר ימים בשבוע אבל לא כל השבוע, וגם כן,לא ימים מלאים, והיא נורא עייפה מזה. היא חוזרת מותשת וחייבת לישון. ואותו זה מצחיק שהיא מותשת כל כך כשהיא בסך הכל עובדת חלקי מאוד. אמא שלו למשל עובדת משרה מליאה פלוס שעות נוספות, אחרי יום כזה ברור לו שהיא תהיה עייפה,אבל אמא שלי? הוא לא קונה את זה שהיא עייפה ואין לה כוחות לשום דבר אחר. אין לו איך להסביר את זה,הוא פשוט לא מקבל את זה וזהו. ככה. ראש בקיר.
(זה נורא מרגיז אותי, כי אני כזו)