קיטורים אקדמיים

וגם אני כבר חמש שנים (!) כותבת את התזה שלי, אבל אני רואה את הסוף. וגם לי יש מנחה שממש נמאס לו ממני, ועל כל תיקון אני צריכה לשלוח לו חמישה מיילים לתזכורת. ואין לי מושג למה המשכתי עם זה, והנושא של התואר השני ממש לא מעניין אותי. ובשנה הבאה אני מתחילה ללמוד משהו אחר לגמרי (...)

שאלה לאחיותי לדחיינות ולקטרנות.

התואר שלי נמצא במצב כזה: 3/4 שמעתי כבר. כתיבת עבודות- פחות מחצי צלחתי.
בשנה הבאה אני מתחילה, באותו המוסד, ללמוד משהו אחר שממילא משלב בתוכו למודי תואר שני.

אני שוקלת בחיוב [ובחיוך] לבטל את הקורסים לסמסטר ב ולהתרכז כרגע בהשלמת הפערים.

מתנומרות?

ולהתרכז כרגע בהשלמת הפערים.
אולי כדאי.

אני גם מצטערת שלא עשיתי "הפסקת לימודים" בשלב כלשהו. במקום לשלם כסף כל שנה ולא לעשות כלום, ואח"כ ספרו לי את השנים האלה וזה עשה לי בעיות.

לדעתי כל דבר שיגרום לריכוז המאמצים בכיוון חיובי, עדיף. אבל (ותסלחי לי על הרהורי הכפירה), אם בכל מקרה את מתחילה משהו אחר שכולל תואר שני... בשביל מה להשלים?

בשביל מה להשלים?
זה יהיה אותו התואר שני המותחל שלי.
מה, להתחיל חדש????

מה, להתחיל חדש????
חס וחלילה. פשוט לא הבנתי נכון, חשבתי שמדובר בשני תארים שונים. קדימה לעבודה

קדימה לעבודה
נאמר גם ובעיקר בשביל עצמי.

אליס - מהר ללמוד (לא זוכרת שהרשתי לך לצאת מהחדר..)

(בעצם

)

ואני דווקא למדתי ממש יפה היום. אבל זה היה כרוך במחשב סגור מהבוקר עד עכשיו

<בתור פרס נותנים לי עכשיו 5 דק' מחשב>

האיש נעמד מאחורי עכשיו, קרא את שם הדף ושאל אם אני פתחתי אותו:-D

תגידי לו שיש עוד בכייניות אקדמיות חוץ ממך...

אבל אני בכלל לא קיטרתי (וירטואלית);-)

זהו. דחיפה אחרונה בעלייה. מחר הבחינה

מחר הבחינה
בהצלחה

בהצלחה @}

מחר הבחינה
איך היה?

הסנדלרית הלכה יחפה. אבל כבר שנתיים שיש לי סנדלים

וידוי: מזה 12 שנים אני מתפרנסת מכך שמנחים באוניברסיטה אינם מבצעים את עבודתם.
בעברית - אני מנחה-חליפית. מסייעת לסטודנטים לחשוב ביחד על נושאים מוגדרים, למצוא חומר רלבנטי, להגדיר שאלות מחקר ונושאים לדיון, לעצב ראשי-פרקים וזרימה הגיונית, ולאחר מכן עריכה של העבודה (סמינר-תזה-דוקטורט). למדתי ככה המון. פסיכולוגיה, קולנוע, היסטוריה, ניהול, לימודי עבודה, עבודה סוציאלית.
מעבר לרמה הקונקרטית, מסתבר שאנשים רבים זקוקים לתמיכה, למישהו שיגדיר לוחות זמנים, יתעניין כמה התקדמו, יקבע עוד פגישה, ידון במה שנעשה עד עכשיו, ויתמוך, יעודד ויהיה שם. אז את כל אלו אני עושה.
הרבה מנחים לא מבצעים את עבודתם, ואין בפני מי להתלונן.
בעיני זה מצב מאוד לא תקין והרסני, אבל לפחות אני מתפרנסת מזה.

אני שוקלת בחיוב [ובחיוך] לבטל את הקורסים לסמסטר ב ולהתרכז כרגע בהשלמת הפערים.
שזה תלוי נסיבות. כמה זמן יהיה לך להשקיע גם בכתיבת עבודות וגם בלימודים חדשים?
מה יקרה אם תדחי את הקורסים החדשים? לעיתים דחיה כזו היא תחילת הקץ, בלי להודות בפעמי הסוף. האם את מתכוונת להמשיך ולסיים, או מוותרת וזהו?

אדמתי, זה הולך ככה.
הלימודים החדשים הם עבודה במשרה מלאה. 5 ימים בשבוע, 8-4.
בתוך הלימודים האלה מגולם תואר שני. לכן, כל קורס שאני עושה עכשו הוא בעצם "בזבוז".

כל קורס שאני עושה עכשו הוא בעצם "בזבוז".
אז ברור שלבטל! מה אתך!

> פרקטית. <

אהההה...

היום סיימנו רשמית את תקופת המבחנים של סמסטר א'. מאחר ודחיתי כמה מבחנים ממועד א' ל- ב' הם יפגשו אותי יופי באמצע הסמסטר שמתחיל מחר + עבודת סמינריון שעוד לא התחלתי להבין מי נגד מי שם (אני בטח אכנס לפה פעם או פעמיים במהלכה...)
ואם כל זה לא מספיק אז לסמסטר שיבוא עליי לטובה התנקזו להם (לא אני ניקזתי, הוסיפה בתמימות, הם התנקזו כך סתם...) כל הקורסים המגעילולים שדחיתי "לימים אחרים" כלומר לשנה אחרונה.
ומה שמוזר זה שבכל זאת, אני ששה לתחילתו של הסמסטר. האם זהו ריחו המתוק של הסוף?! או סתם התלהבות מתחילת הדרך.
אני חושבת שזו שמחה שאופיינית להתחלות ולעיתים היא מתפוגגת עוד לפני שמבינים מי נגד מי, אבל הפעם, אני חושבת שיש בשמחה הזו עוד משהו, משהו משוחרר מהמועקה שליוותה אותי בשנים הקודמות. העובדה שאני כבר בסמסטר הלפני אחרון, גרמה לי להבין כמה דברים על עצמי, רמת המודעות העצמית שלי לדברים שעושים לי רע לעומת דברים שעושים לי טוב באקדמיה מאוד התחדדה. והיא היא שעוזרת לי, כך אני חושבת, להתמודד עם האקדמיה באופן הרבה פחות מעיק מבעבר.

אני יודעת שבדחיינות, או בתחושת מאיסות ממשהו שגורמת גם להתנהלות בו להראות בהתאם, חשוב לפרוט את הדבר הענקי הזה לפרוטות (אני חושבת שזה גם מה שאומרות הרבה תאוריות שמצויינות פה, כמו פליי ליידי ועוד אם הבנתי נכון, בכל מקרה אני כותבת מניסיוני), אני אכתוב קצת על מה שגיליתי על עצמי ביחסי האהבה שנאה שלי לאקדמיה, ואולי זה יעזור למי מכן שמזדהה עם חלק מהדברים:

אני לא אוהבת מחוייבות חונקת (יום, שעה, כיתה, מרצה). זו בעיה רצינית. מאחר וכל החיים הם מחוייבות אחת גדולה. גם כך אני מחוייבת למערכת מסויימת, לתחום מסויים, למבנה מסויים, למוסד מסויים. לתאריכי מבחנים דד ליינים וקונספטים שונים שאין לי עליהם שליטה,.

לכן הגעתי למסקנה שגם במלחמה אפשר לבחור את הקרבות שלך, אם לא מדובר בקורס שהנוכחות בו היא חובה ומתנהל רישום עקבי (שני התנאים ביחד) אני לא צריכה ללכת. פשוט כך. אני נותנת פטור לעצמי. גם ככה אני מצלמת בסוף סמסטר את כל הסיכומי שיעור, לפחות היום זה לא מלווה ברגשות אשם.

אני מאבדת עניין מהר ועל כן יותר קל לי ללמוד הרבה מאוד ידע בפרק זמן מצומצם מאשר מעט ידע באופן הדרגתי. לכן אני מרשה לעצמי לצלם את כל החומר של הקורס בסופו. זה יוצר לחץ מסויים אבל מסתבר שהלחץ הזה הוא חלק מהעניין ומהאדרנלין שמושיב אותי ללמוד.
אני דחיינית, ונלחמת בזה כל הזמן לא רק בלימודים. ושוב גם פה אני בוחרת את הקרבות שלי.. אם אני לומדת רק תחת לחץ של מועד אחרון בהחלט - אז להפסיק להילחם בעצמי ופשוט מראש לגשת למועד ב'. במקום כל שנה מחדש להתחרפן לפני מועד א' ברגשי אשם, בפינוי זמן מהעבודה ללימודיםבדר"כ גם לא לגשת, ואז לגשת למועד ב',
בסה"כ יש לי סקרנות בסיסית למגוון רחב של נושאים דבר שמהווה בסיס טוב להתמודדות עם הרגלי הלמידה הלא רגילים שלי. אני צריכה לשמוח על כך (חיזוקים עצמיים זה חשוב).
אני אוטודידקטית מילדות וצריכה ללמוד לנצל את זה על הצד הטוב ביותר ולהנות מזה

למשל, אני מאוד נהנית מרובהחומרים התיאורטיים ברוב הקורסים. פשוט ככה. מקורסים בסטטיסטיקה, כלכלה, מתודלוגיה ועד פילוסופיה, אומנות וכו'. הרוב מעניין. כלומר הידע עצמו מעניין אותי וזה חשוב, זה הדבר הטוב שהאקדמיה מציעה ליבמיידי (העניין של תואר שחשוב בפני עצמו לא נכנס לשיקולים של מה טו בלי כרגע ומה לא).
אבל מה, לא אוהבת שיעורים מובנים בכיתה.
איכשהו המתכונות הזו של שיעור בשבוע בכל קורס מוציאה אותי מדעתי. אני אוהבת לימודים מרוכזים. למשל אם כל קורס היה נמשך שבוע אחד מהבוקר עד הערב הייתי הכי מאושרת בעולם. אבל הטיפטוף הזה של החומר באופן איטי והדרגתי לא מצליח להשאיר אותי עירנית, ומחוייבת מספיק. קריאה של כל החומר בבת אחת גורמת לי לצלול לתוכו לעומק בלי הצורך למשל להתחייב לשבת בכיתה מחניקה, בשעות שלא מתאימות לי (למשל בבוקר אני מאוד עייפה!) או לא מתחשקות לי עם מרצים לא מעניינים, בכיתות שבהם תמיד יש את השלוש גרציות שמוציאות את הכיתה מדעתינו בגלל שאלות אידיוטיות (אגב, מי מכן המרצה, מה דעתכן על התופעה הזו).
כלומר הלימודים המובנים פחות טובים לי, ולכן אני כבר מפסיקה להילחם מעצמי כל פעם מחדש. בתקופת המבחנים אני פורחת. לא צריך ללכת לשום מקום, הלו"ז שלי נקבע על ידי ובדרך כלל גם נמתח מאוד על ידי ובכל זאת אני מצליחה לצלם קורסים שלמים מסטודנטיות אחרות, לקרוא את כל השיעורים החל מהראשון ועד האחרון ברצף, לעבד אותם, לגשת בדר"כ למבחן במועד ב' (כי למה ללמוד למועד א' אם יש מועד ב'...) וזה עובד יופי.

אגב, העובדה שאני לא מגיעה לשיעורים עולה לי לפעמים ביוקר. לא תמיד סיכום שיעור של מישהי משקף נאמנה את רוח הדברים שנאמרו בשיעור, דבר שמשפיע מאוד על ניתוח המלל, לא פעם שילמתי על כך בניתוח פשוט שגוי של החומר ובהתאם לכך גם הציון.

לא תמיד אני מצליחה לעבד מאוד טוב מסה עצומה של חומר בימים ספורים לפני מבחן, ובכלל כל מי שעמד אי פעם בתור בסוף סמסטר אל מול מכונת הצילום היחידה הלא מקולקלת בקומה, יכול לדמיין את כמות הזמן והכסף שנשפכת על צילומי הקורסים השונים (לפעמים זה אבסורדי, הזמן שאני משקיעה בלצלם חומר של קורס מסויים עולה על הזמן שנכחתי בקורס עצמו הלכה למעשה).

בנוסף, אין ספק שלפעמים כשמורידים את עניין ה"אני חייבת ללכת לשיעורים" "אני חייבת לגשת למועד א'" "אני חייבת לסיים את התואר בשנות המיכסה המינימליות" אין ספק שכשמורידים את כל החייבת למיניהם. פתאום באופן יותר ידידותי אני כן שוקלת ללכת לשיעור מסויים, למרות שאני לא חייבת, הרי הוא ממש מעניין... לרוב, קשה לדחיינית להפוך את עורה. אבל אין ספק שמיום שויתרתי לעצמי על רגשות האשם באופן התנדבותי (כמו שאומלטה אומרת) אני פתאום מוצאת את עצמי בקורס כזה או אחר.

אגב, התופעה הזו כל כך בדוקה, שפעם כשהגעתי לשיעור שהייתי "חייבת"הלהגיע אליו, ושנייה לפני שנכנסתי אליו, ראיתי מודעה על הרצאה מעניינת שמתרחשת בדיוק באותה שעה במקום אחר. כמובן שעשיתי אחורה פנה וניכנסתי להרצאה ההיא, שהגעתי אליה מבחירה ולא מחובה. נושאי ההרצאות פחות רלוונטים כי שניהם היו באותו התחום.מה שיותר רלוונטי זה העניין הבסיסי בהתנהלות האנושית שיותר נעים ללכת למשהו שאתה בוחר בו/או מרגיש שאתה בוחר בו מאשר במשהו שנכפה עליך.

לסיכום, אני משלמת מחיר על ההתנהלות שלי מול דברים שעושים לי רע, אך גם מחזקת את היכולות הטובות שלי ואת כוחם של הדברים שעושים לי טוב באקדמיה. ה"שלום" הזה בין הרע והטוב הוא לעניות דעתי מה שגורם למועקה הכללית להשתחרר.
ממליצה מאוד על ניסיון לברר מה בדיוק טוב/רע, ובמה כדאי ורצוי לתעל אנרגיות על מנת להילחם ואת מה כדאי פשוט לקבל. והכי הכי חשוב חיזוקים עצמיים על תכונות שבכל זאת גורמות לנו להישאר ולהצליח באקדמיה בזכות ולמרות הכל.

<וזה לא אומר שמחר אני לא אכנס לבכות פה על העבודה, המבחן ושות', כי זה שאת בוחרת את הקרבות, אומר שאולי פחות קשה להשתתף בהם, אבל בטח לא קל

>

תשמעו, הרגע קיבלתי מייל מהאוניברסיטה על כך שמחלקים כסף לארבעת הסטודנטים הראשונים שעוברים מ מ"א מחקרי למ"א בלי תזה. זו כנראה בעייה לאומית....

ממש מוזר. כי בהימור ראשוני הייתי אומרת שהם יעודדו כתיבת תזות, מחקר וכו'. זו הרי סיבת קיומם, לא? מהיכולה להיות הסיבה למין מלגה משונה כזאת? מה אכפת להם אם זה לוקח שנים? הרי כך יש להם יותר סטודנטים רשומים וכתוצאה גם יותר סבסוד של ות"ת. משונה.

הרי כך יש להם יותר סטודנטים רשומים וכתוצאה גם יותר סבסוד של ות"ת.
לא. להיפך. עקב הקיצוצים התקציב בשנתיים האחרונות ות"ת לא מתקצב תלמידי מחקר ש"גוררים" את התזה (אני יודע שלדוקטורט מקציבים לכל היותר 4.5 שנים). יותר מזה, יש גם איום בקנס על מוסדות שיאפשרו יותר מדי "גרירות".

אה! אז כאן קבור הכלב. טוב, נו. יאלצו לסבול את כל הדחיינים

מה אכפת להם אם זה לוקח שנים?

יש מקומות בהם נהוג לדרג מוסדות אקדמיים, או מרצים פרטניים, בין השאר לפי כמה זמן לקח לסטודנטים לסיים את התואר. דרוג גבוה גורם למקום להיות אטרקטיבי ויוקרתי בעיני האקדמיה, מושך אליו אנשי רוח ושם ועוזר לאין ערוך בגיוס כספים ומשאבים. מצד אחד, תופעת הדחיינות מתקבלת רע מאד במקומות כאלו. מצד שני, נותנים הרבה מאד תמיכה לסטודנטים, מעודדים ומקלים, וקל להם לסיים יותר מאשר במקומות בהם לא אכפת לאיש אם זה לוקח שנים. אני לא יודעת אם שיטת הדרוג הזו קיימת גם בארץ.

אמבית - בארץ היא לא קיימת....
פה יש שיטות של אי פיקוח ואי מעקב וגם אין הבדל ממשי בדרוג בין האוניברסיטאות השונות - רוב הסטודנטים לומדים במוסד שקרוב הביתה (קראתי פעם סטטיסטיקה ואין סיכוי שאמצע אותה) אבל זה היה המאפיין (אולי גם השיקול?) המרכזי.
טובי,
בכיתות שבהם תמיד יש את השלוש גרציות שמוציאות את הכיתה מדעתינו בגלל שאלות אידיוטיות (אגב, מי מכן המרצה, מה דעתכן על התופעה הזו).
הגרציות (שהרבה פעמים הם בכלל בחורים בכיתות שאני מלמדת) מעייפים ומתסכלים אותי ומיצרים עוררות רגשית לא נעימה:
מחד - צריך להתיחס אליהם בנימוס (ולא להראות שאת חושבת עליו שהוא... )
מדצ שנ - י צריך להגביל אותם כי הם מפריעים למהלך התקין של השעור ולכלל הכיתה.
מצד שלישי - את צריכה גם לזהות מה גורם להתנהגות - הבנאדם לא כל כך נבון ולא מבין? לא מקשיב ולא מבין, צריך תשומת לב? מנהל איתך מאבק כוח? - התגובות לכל אחת מהסביות יהיו אחרות.
מצד רביעי - את צריכה להתמודד עם עוינות גלויה של סטו' אחרים כלפי השואל הנצחי (את צריכה להגן עליו מפני זעם ההמון)
מצד חמישי את צריכה להיות מספיק גמישה - לדעת שלפעמים יש שאלות שחשוב שישאלו והמעצבנים הללו עושים שירות לשאר - הבישנים...

וחשוב - תמיד! בכל כיתה יש את אלו, עוד לא נולדה הכיתה שאין בה את הדבילים הללו.
והכי מרגיז?
שלפעמים (לא כל כך נדירות) הציונים שלהם ממש גבוהים - כלומר הם מצליחים במבחנים... (עוד סיבה למה חינוך ביתי עדיף....)

Pלונית,

על הפירוט. ובארצות זרות יש להוסיף: מצד שישי - את תמיד צריכה לקחת בחשבון את ההבדל התרבותי שגורם או לא גורם להם לשאול שאלות (פה מוסד הגרציות הוא די נדיר. לא מבינים לא שואלים, עד שאני לא אנדנד להם אלף פעם: יש שאלות? יש שאלות? יש שאלות?).
עקרונית, אני מבדילה בין שואלי שאלות בסיסיות (שלא לומר מטומטמות) ובין אלו שהגיעו לשיעור כדי להראות לכולם מה הם יודעים. יש לי הרבה יותר סבלנות לסוג הראשון מאשר לשני. קודם כל בגלל שאני באמת רוצה שכולם יבינו, ושנית מפני שהם אכן עושים שירות חשוב לכתה וגם לי עצמי (מה שהם שואלים עליו זה מה שכנראה היה החלק החלש בהסבר שלי).
אלו שנמצאים שם על מנת להפגין ידע הם מעצבנים הרבה יותר. תמיד תהיתי בשביל מה הם הולכים לאוניברסיטה, אם ממילא הם כבר יודעים את הכל... הבעיה היא שמפאת עקרונות נימוס בסיסי אין כל כך מה לעשות אתם. לדעתי אלו דווקא הם ש
עוד לא נולדה הכיתה שאין בה סטודנטים מסוגם.

ואני לתומי חשבתי שאלה ששואלים הם דווקא אלה שמתעניינים...

ואני לתומי חשבתי שאלה ששואלים הם דווקא אלה שמתעניינים...
אלה שמתעניינים ניגשים למרצה בסוף השיעור P-:

אני אוהבת את השואלים, שמפריעים לרוב הדומם ומכריחים אותו להזיז את העינים מהדפים שאותם הם ממלאים בכל מה שהמרצה אומרת (תחזרי שוב, מה אמרת?). להבין הם יבינו אחר-כך, העיקר שהכל כתוב.
זה הדבר הכי קרוב לדיון. שאלת שאלה מצוינת, אני מzמינה את כולם לשאול שאלות, יש לנו מספיק זמן במהלך הסמסטר, כולם יספיקו לכתוב :-p

באמת תמיד יש את התרנגול שמעיר 'אם יש גבר אחד צריכים לומר 'אתם' ולא 'אתן' '. אז זהו שלא!

לא מבינים לא שואלים, עד שאני לא אנדנד להם אלף פעם: יש שאלות? יש שאלות? יש שאלות?
גם אצלי יש את הבעיה הזו. אם יש אחד או שניים שממש מתעניינים וחשוב להם להבין אז הם שואלים שאלות, אבל אז אני צריך להזהר שהשיעור לא יהפוך לדו-שיח ביני לבינם מעל הראש של השאר.

אני מנסה כל הזמן להפנות שאלות לתלמידים בכיתה (באופן אישי. לא סתם לזרוק שאלה לחלל הכיתה, אלא לפנות לתלמיד מסוים), ואם מישהו לא יודע לענות אני מנסה לברר מה הוא לא הבין, ולהסביר מחדש. אם אני עוזב אותם בשקט אז הם עוזבים אותי בשקט, ואז שיעור שלם יכול לעבור בשתיקה ובחוסר הבנה מוחלט.

שואלי שאלות בסיסיות (שלא לומר מטומטמות)
אני תמיד חושב שהשאלות הבסיסיות הם השאלות היותר חכמות. לפעמים צריך הבנה עמוקה של הנושא כדי להבין שבכלל יש כאן שאלה. אבל אני רואה את זה בהקשר של המדעים המדויקים, ואולי מכאן נובע ההבדל.

יונת,
את צודקת אלו ששואלים הם המתעניינים וטרה הוסיפה נכון שהמתענינים שואלים גם אחרי השעור והם החלק הכיפי.
אני במיוחד אוהבת את אלו שיש להם הבנה וסקרנות מעבר לחומר (אם כי מודה שהרבה פעמים הם מעוררים קושי כי הם מבינים את הנושא אך לא את הקורס... ולא בגלל טיפשות ההפך! ופה עלי לכפות עליהם הר כגיגית - כאילו לצמצם את ההבנה שלהם, וזה ממש גורם לי מצוקה ואני מניחה שגם להם...)
זה הכי מתסכל כי באמת ברור שיש להם, הבנה וחשיבה יצירתית, ויכולת לקשר ברמה גבוהה וכו', אבל הם עשויים להיכשל במבחן. בניגוד ל"תוכים המשננים" שאין להם כל הבנה ייתרה של תחום הידע, אבל הם מבינים את "רוח הקורס".

אני הבנתי את שאלתה של טובי כשאלה על סוג אחר של שואלים (משום מה ניסחה בלשון נקבה) השלוש גרציות שמוציאות את הכיתה מדעתינו בגלל שאלות אידיוטיות
ואלו באמת נחלקים לתת קתגוריות (-:
לאנשים שמתענינים אבל... איך נגיד... המעלית לא עולה עד למעלה (-:
ולאלו שפשוט רוצים להשמיע את עצמם...
שתי הקתגוריות הן בעיתייות במערכת שמכוונת לממוצע.... ל80% מהקבוצה. (הם מסיטים לדיון צדדי, מאלצים לחזור שוב ושוב על אותו נושא וכו' - לא בעיה עם לומד יחיד זו בהחלט בעיה עם קבוצת לומדים במערכת רבת אילוצים)

בעצם, את יודעת מה?! גם הסקנים מעוררים הרבה פעמים אנטגוניזם בכיתה (ונדמה לי שגם אצל מרצים לא מנוסים/ עצלים) ה"בעיה" עם המתענינים היא שהם מחייבים את המרצה להתאמץ....

אמרתי כבר חינוך ביתי?! (-:

שמפריעים לרוב הדומם ומכריחים אותו להזיז את העינים מהדפים שאותם הם ממלאים בכל מה שהמרצה אומרת

אבל אז אני צריך להזהר שהשיעור לא יהפוך לדו-שיח ביני לבינם מעל הראש של השאר.

צריך להבדיל בין הרצאה לשיעור/סמינר. בעיות ההשתתפות מופיעות, מטבען, בעיקר בשיעורים וסמינרים, שבהם כל המטרה היא לקיים דיון (אגב, מי שמעוניין בדיונים גם בהרצאות - כל מה שצריך לעשות זה לחלק תקצירים אמינים של ההרצאות בתחילת ההרצאה. אחרי שלושה שיעורים הרוב ישתכנעו שאין צורך לכתוב כל מילה ויתחילו גם להקשיב למה שנאמר. או לא להגיע בכלל

). וגם בשיעורים/סמינרים, הרבה תלוי בהרכב הכתה, בתרבות הדיון ובמידת הסבלנות של המרצה.
לגבי דו-שיח מעל הראש של הכתה - לדעתי הבעיה הכאובה ביותר היא אותו/ה סטודנט/ית שבאמת רוצה להעמיק, באמת מתעניין (ולא על מנת לעשות רושם), ונשאר תקוע כי הכתה מתקדמת בקצב שלה. בדיונים אין לו עם מי לדבר ברמה שלו, שאר הסטודנטים לא מתים עליו (למרות שהשאלות שלו מספקות להם פסקי זמן לבהיה נמרצת). סטודנטים מהסוג הזה, נדירים יותר ממה שנדמה, אני פשוט מזמנת למשרד/קפיטריה ומתחילה לקשקש אתם במרץ. כמו שטרה אמרה, אני כבר אדבר אתם אחרי השיעור.

<ותודה לכל המרצים שדיברו אתי אחרי השיעור, כולכם שמורים בלבי>
<אני חושדת בכל המשתתפים כאן שגם הם מדברים עם המרצה אחרי השיעור>

אני הבנתי את שאלתה של טובי כשאלה על סוג אחר של שואלים (משום מה ניסחה בלשון נקבה)

למען הסר ספק, ניסחתי בלשון נקבה, כי אני לומדת בשני חוגים שמרכיב הבנות בהם הינו בערך 90%. ככה שיוצא שכמעט תמיד הגרציות הן ממין נקבה. אבל פגשתי ועוד איך גם גרצים.

ואכן התכוונתי לסוג המעצבן של שואלי השאלות ולא באופן כללי.
למען האמת היתרון היחידי מבחינתי בהרצאה פרונטלית הוא שבאמת אפשר לשאול מעבר לקריאת חומר כתוב מדפים מצולמים. רק שיש לא מעט אנשים שכאמור, תמיד יימצאו כמותם בכל שיעור, ששואלים שאלות מאוד בסיסות, מעידות על חוסר הבנה לא רק של הדברים הנאמרים בו ברגע אלא של כמעט מחצית מהקורס, שנסלח לרוב בתחילת הקורס אבל מתקבל בחוסר סבלנות כשכבר מתקדמים הלאה. גם לי קרה שהגעתי למשל לקורס באומנות, שיועד לתלמידי שנה ג' בחוג לאומנות, ובזמן שהם הכירו כבר את כל התקופות השונות, השמות, וכדומה שעלו בקורס, בשבילי הרוב היה ג'יבריש. פניתי לא פעם ולא פעמיים למרצה בסוף השיעור לקבל הפנייה לחומרי עזר, וכאשר עלו דברים שבכל זאת לא הבנתי שאלתי באופן פרטי. באיזשהו מקום, מבחינתי לשאול שאלה בסיסית שסביר להניח בעייתית רק לי בפורום מלא, מעכבת את כל הכיתה. כמובן שבמקרים אחרים אני מרגישה צורך לא רק לשאול שאלות/להעיר הערות בפורום רחב גפ בשביל לחדד את ההבנה, או לוודא שהבנתי וגם לקדם את הדיון. בעיקרון רוב הדיונים שנכחתי בהם רק קידמו את חומר הלימוד ולא עיכבו אותו.

אגב דוגמא מאוד נפוצה של גרציאדה היא של אלו שמסוגלים (למען השוויון, סיומת ים), להפסיק את המרצה לפחות פעמיים שלוש בשיעור באמצע הרצאה לכיתה בת +100 איש באמצע שטף הדיבור, רק בגלל שהוא/היא לא הספיקו לכתוב את המילה האחרונה, יש כל כך הרבה אפשרויות מלבד לעצבן את המרצה ואת כולנו. אולי תשאיר מקום ותציץ בהמשך בדף של השכן, בזמן שהמרצה גולש קצת לעניינים שלא מחייבים כתיבה?, אולי תשכלל את יכולת התימצות של דברי המרצה? אולי תבקש מהמרצה להאט את קצב הדיבור בתחילת השיעור ותפסיק לקטוע לו את חוט המחשבה כל רבע שעה? אולי תבין שאם אתה היחידי שמבקש קצב איטי יותר אז אתה צריך אולי להקליט את דברי המרצה, לנסות לפ טופ, או פשוט לצלם חומר אחר, הכל מלבד להציק למרצה ולעכב את כל הכיתה?

הבאסה זה שבדר"כ אותן גרציות מלוות אותך בכל הקורסים... ובכל פעם מחדש מוציאות משלוותן את המרצות ואת שאר הכיתה

אליס בארץ המראה
"_אגב, מי שמעוניין בדיונים גם בהרצאות - כל מה שצריך לעשות זה לחלק תקצירים אמינים של ההרצאות בתחילת ההרצאה. אחרי שלושה שיעורים הרוב ישתכנעו שאין צורך לכתוב כל מילה ויתחילו גם להקשיב למה שנאמר. או לא להגיע בכלל )."
הלוואי! הלוואי!
בתור מישהי שלא ממש מגיעה לשיעורים זה יתרון גדול אבל גם כך תמיד יש ממי לצלם, כך שאני לא חושבת שזה יעודד הברזות יתר חריגות.
מה שבטוח שזה כל כל הרבה יותר לעניין ללמוד ככה.
ישנם קורסים שמתנהלים במקביל גם באתר של השיעור באינטרנט, מורידם את המצגות, כותבים פה ושם הערות ורוב השיעור הינו דיון אחד גדול. פשוט תענוג!
למען האמת גיליתי שבהרבה פעמים גם המרצים הכי קומוניקטיבים אוהבים את החלוקה הזו בין זמן הדיון לזמן ה"הכתבה", בזמן ההכתבה הם מרגישים שניתנת להם הבמה לדבר בלי הפרעות, והדיון כמובן מאפשר הצצה מעבר.

<אני חושדת בכל המשתתפים כאן שגם הם מדברים עם המרצה אחרי השיעור>

כן, רק שלפעמים זה מגיע עד ליווי המרצה לאוטו, לקפיטריה, לבניין בצד השני של האוני', טוב שלא לשירותים... (בהזמנתו כמובן). לרוב נדמה שהמרצים אוהבים את השאלות האלה, אבל לפעמים אני תוהה אם זה לא קצת חוסר רגישות שלוקחים להם את ההפסקה למרות שזה בשמה הטוב של הסקרנות האינטלקטואלית, זה באמת בסדר, מבחינתכן המרצות?
זה גם מה שיפה בסמינריונים שאפשר לשאול הרבה שאלות מעבר וגם לקבל עליהם תשובה ולא בסגנון : "אוהו, זה נושא לקורס אחר..." או " זו שאלה טובה, אבל אני לא רוצה לענות בשביל לא לבלבל אתכם" (??? קצת מעבר עלול לבלבל? אולי לעניין יותר?) או " בסוף הקורס את כבר תדעי את התשובה" (:-( כלומר, רגע, בוא נחשוב, עוד שלושה חודשים נגמר הקורס, אולי אני פשוט אקרא את הסוף של הסליבוס... )

זה באמת בסדר, מבחינתכן המרצות?
תלוי... למשל עכשיו שאני בהריון אני מתבאסת מאלו שמפריעים לי לרוץ לעשות פיפי (-:
לפעמים ההפסקה באמת חיונית גם לנו (רוצה קפה / שקט/ לשתוק קצת/ לנוח/לאכול ) - ככל שאני מתבגרת אני מרגישה יותר בסדר להציע לסטודנטים לקבוע איתי / לשלוח לי מייל /להתקשר אלי ולשאול את השאלות - הסקרנים גם עושים את זה וזה נחמד ההתענינות.

לגבי התשובות שנותנים וציטטת אני חייבת לסנגר על עצמנו....
זו שאלה טובה, אבל אני לא רוצה לענות בשביל לא לבלבל אתכם
זה החסרון של עבודה עם מסה, הפנטזיה שלי זה ללמד קבוצה שבה כולם מתענינים מפרים אחד את השני (כולל אותי). בפועל רוב הסטו' איך נגיד... רוצים תעודה, רוצים הצלחה בקורס ולא באמת מתענינים. בנוסף אני כמרצה צריכה לתת שירות לרוב הדומם - לפעמים שאלות מעבר באמת מבלבלות את הקהל (יש איזה הגיון בסדר הצגת הדברים, בקצב, בארגון המידע וכו') ובאמת לענות עלול לבלבל - לא את השואלת (אם שאלת שאלה חכמה את כנרהא מבינה) אלא את שאר האנשים בהרצאה. וזה נכון גם לתשובה בסוף הקורס תדעי... פשוט לפעמים צריך את כל המדרגות כדי להגיע לראש המגדל, יש איזה תהליך בו המידע הופך לידע - אצל חלק זה קורה מהר יותר מאשר אצל אחרים וזה אכן מתסכל שלא אפשרי למיין את הכיתה ולהשאיר רק את הסטו' הכיפיים.

בר עדש

אני מנסה כל הזמן להפנות שאלות לתלמידים בכיתה (באופן אישי. לא סתם לזרוק שאלה לחלל הכיתה, אלא לפנות לתלמיד מסוים), ואם מישהו לא יודע לענות אני מנסה לברר מה הוא לא הבין, ולהסביר מחדש. אם אני עוזב אותם בשקט אז הם עוזבים אותי בשקט, ואז שיעור שלם יכול לעבור בשתיקה ובחוסר הבנה מוחלט

אני שמחה שאני יכולה קצת לתת משהו מנקודת מבט של סטודנטית בקשר לשיטה הדרקונית הזו.
אני יכולה לומר שלמרות שהכוונה טובה בשיטה הזו, הסיטואציה הזו מאוד לא נעימה לי כסטודנטית.

יש לנו קורס עם מרצה מדהימה מבחינה אינטלקטואלית, בהירה מאוד, והבעיה הכי רצינית שיש בשיעורים שלה זה העובדה שמדי פעם היא עושה את מה שציינת. זו בעיניי כפייה בוטה של מרצה על תלמיד להשתתף שזה מזכיר לי מיד את כיתות בי"ס היסודי כשמורים היו פונים לתלמיד בבקשה לשנן, לדקלם או לגשת ללוח להסביר לכל הכיתה את מה שהוא הבין. אגב, אני לקורסים מאוד מעניינים של המרצה הזו לא נרשמת שוב.

כסטודנטית שלא נמצאת הרבה בשיעורים, כשאני כבר כן נמצאת אני כל כולי שקועה בשיעור, לרוב מבינה אותו על בוריו ונהנית להשתתף באופן וולנטרי. ברגע שאני יושבת בסיטואציה שבה המרצה יכול לבחור לפנות אליי בכל רגע מהשיעור, גם אם באותו רגע ממש לא מתחשק לי להשמיע את עצמי, או מחשבותיי מעבדות את החומר, או מנסות לנסח שאלה מנקרת, התחושה הופכת להיות כאילו אני עומדת למבחן!
מעין "בואי נראה מה הבנת, ואם לא הבנת בואי תסבירי מה לא מובן שאני המרצה אוכל להסביר טוב יותר".
כשאני חושבת על זה זה גם מזכיר את בדיקות האכות שעושים למוצרים על פס ייצור, דוגמים פה ושם מוצר מפס הייצור ומבררים שהכל בסדר איתו ומכאן מסיקים על השאר.
אז ככה:
זה שאני הבנתי לא מעיד דבר וחצי על השאר. יכול להיות שהבנתי כי גם באתי עם רקע של קורס מאוד דומה לקורס שכרגע מועבר לי. יכול להיות שהבנתי כי הבנתי ממוצעת/מעבר ואילו יש אחרים שלא.

וגם ההיפך יכול להיות, יש המון אנשים שפשוט מגמגמים כשמרצה פונה אליהם, ויכול להיות שהבנתם נהדרת, אבל בסיטואציה שבה מרצה פונה אליהם הם מתבלבלים לגמרי, ועוד אחרי זה המרצה נטפל אליהם ומנסה להבין מה לא מובן ומתחיל להסביר...
בקיצור, כמו שאמרתי, אולי הכוונה טובה אבל בתור סטודנטית שאין לה בעיה לדבר ולשאול אני מוצאת שפנייה מצד מרצה אליי שלא ברצוני ותביעה של מרצה בדבר הבנתי, כן/לא מעוררת תחושות מאוד לא נעימות.

אגב, לרוב מה שקורה לי בסיטואציה כזו שיוצא לי כל החשק להשתתף בשיעור כזה באופן טבעי. כי אם המרצה נטפל אליי באופן אקראי, מה יקרה כשאני אתחיל להיות דומיננטית, הוא ייטפל אליי יותר ויותר!

אולי אפשר שיטות אחרות לעורר שאלות, אולי לומר שכדאי לשאול עכשיו שאלות, כי אם משהו לא מובן עכשיו אחר כך הם יילכו לאיבוד. אולי ניתן לתת מטלת אמצע סמסטר שתבדוק הלכה למעשה את יישום ההבנה של השיעור, וכן תעורר מתח חיובי של תלמידים בדבר שאילת שאלות בנוגע למטלה המתקרבת. אין מה ל'שות ברגע שציון מרחף באוירת השיעור העוררות גדולה יותר (זה תמיד עובד), אולי פשוט זריקת שאלה לחלל האויר וציפייה למענה, אם אף אחד לא עונה, אתה יכול לומר, "אוקיי אני מבין שהדברים שלי לא היו מובנים, אני אחזור עליהם מחדש, זה נכון?" ואז בטוח תקבל תשובה של כן או לא (אף אחד לא אוהב לשמוע את אותו דבר פעמיים אלא אם זה לא היה מובן).

אוי אני רואה שפיספסתי הודעה שלך ממקודם.
<סולחת לך על שימוש בלשון נקבה (-: - למען הסר ספק אני מתבדחת P-: >
לגבי תשובך לגיא אני מזדהה עם כל מילה.
למרות שאני מרצה בעצמי עדיין אני מאוד מתביישת לדבר כאשר אני יושבת כסטודנטית בכיתה. אני חוששת לענות תשובות, ולמען האמת גם לא שואלת שאלות. מרצה שהיה שואל אותי שאלה ישירה היה נפרד ממני לנצח נצחים באותו הרגע.

כמרצה אני לא שואלת אנשים שאלות ישירות, אבל מאוד מנסה לזהות מי רוצה לדבר ולפעמים אני לא מאפשרת למשתתפים הדומיננטיים לענות כדי לאפשר לאחרים.
לעיתים אני מבקשת מסטו' להקריא משהו (שאותו מנתחים / שדורש הדגשה) אני פונה למישהו ספציפי ומייד מבהירה שלא חייב/ת להקריא ושאני פשוט מנסה לתת מנוחה למיתרי הקול שלי.

יש מרצים שאוהבים להכתיב? מוזרים (-:
אני ממש שונאת את זה. כזה שיעמום.... ותמיד יש את ה"יותר לאט" שמשגעים אותי - יללה, יש קצב ממוצע ואם את איטית יש את המהירים להשלים מהם. (אבל אסור לי לומר להם את זה...)

סיכומי שעור טובים שגילי הציעה... תלוי מי הקהל הלומד אבל בגדול אני חושבת שזה מצויין. (והכי אני אוהבת לתת אותם מראש ככה שלפחות יש "בסיס משותף" לדיון).

פלונית אחרת אפשר ללמוד אצלך

?

אני תמיד חושב שהשאלות הבסיסיות הם השאלות היותר חכמות. לפעמים צריך הבנה עמוקה של הנושא כדי להבין שבכלל יש כאן שאלה. אבל אני רואה את זה בהקשר של המדעים המדויקים, ואולי מכאן נובע ההבדל.

העלית לי חיוך על הפרצוף כשקראתי את המשפט הזה

פעם יצאתי עם גאון אחד שלהנאתו (וחשב משום מה שגם להנאתי) היה שואל אותי מדי פעם שאלות פילוסופיות מתחום המדעים המדוייקים. בכל מקרה פעם משום מקום, במקלחת הוא שאל אותי על האינסוף (כמה רומנטי...) , לא חשבתי יותר מדי, ועניתי מה שנראה לי הגיוני כאהבלת מתימטיקה מהשורה. הבחור כל כך התרגש ואמר משהו כמו וואו, ענית עכשיו את מה שמדענים חקרו שנים, והתחיל להסביר לי נוסחאות מתימטיות ושירטט על האדים בקרמיקה של המקלחת ....אחרי שהוא כמובן ניתח את תשובתי, כבר לא הבנתי אותה בכלל ובעצם כבר לא ידעתי שזה באמת מה שהתכוונתי אליו

אבל מה 'כפת לי, לפחות מישהו יצא מסופק מהשיחה הזו.

זה רק מוכיח שלמרות שתשובות/שאלות בסיסות נראות פשוטות דווקא בשביל השאלות/תשובות הבסיסיות צריך כנראה הבנה באמת מעמיקה, אבל זה נכון באמת בעיקר לפילוסופיה באשר היא, אם מהמדעים המדוייקים ואם לאו.

פלונית אחרת אפשר ללמוד אצלך
[-: [-: [-: (מסמיקה מאוד)

אני יכולה לומר שלמרות שהכוונה טובה בשיטה הזו, הסיטואציה הזו מאוד לא נעימה לי כסטודנטית.
אני מאד מודע לבעיתיות של השיטה הזאת, אבל אין לי ברירה. כל השיטות האחרות שציינת פשוט לא עובדות (לפחות מהניסיון שלי). ביחוד זריקת שאלה לחלל האויר - כמעט תמיד יהיה את זה שמבין הכל והוא יענה, וכשאני ישאל אם זה מובן גם לשאר הם יהנהנו במרץ.

האתגר הוא באמת איך לא לתת את התחושה כאילו אני עומדת למבחן!
הדרך שלי היא להפוך את השיחה עם הסטודנטים במהלך השיעור לטבעית. כלומר, ליצור סיטואציה של שיחה בתחילת המפגש, כדי שאחר כך כשאני פונה לסטודנט הוא ירגיש בנוח עם השיחה, ולא ירגיש חוסר סימטריה ביחסים בינינו. בדרך-כלל זה עובד טוב, אבל עדיין יש כאלו שמרגישים לא נעים ומגמגמים, ואז אני עוזב אותם לנפשם ולא חוזר להטריד אותם עד סוף הסימסטר.

לגבי אלו שמשתתפים באופן פעיל - אותם אין לי צורך לשאול. אם הם לא מבינים משהו הם כבר ישאלו אותי. אני גם מודע לרמות השונות של הסטודנטים בכיתה ומנסה לכוון את השאלות לאלו בעלי הרמה הממוצעת - לא לגאונים שמבינים הכל, אבל גם לא למתקשים שלא מבינים כלום (וגם נושרים במהלך הקורס) והשאלה רק תביך אותם.

אני מנסה לשמור על אווירה נעימה ורגועה במהלך השיעור, כי באווירה לא נעימה ומתוחה הראש של הסטודנטים נאטם, ואני מרגיש שאני עובד "על ריק". אם אני מרגיש שנוצר קצת מתח או לחץ, אני מאיט את הקצב ולפעמים אני עושה "הפסקה מתודית" וקצת משוחח על דברים אחרים (הורות, או צבא, או בית-ספר - תלוי בקהל היעד).

זה רק מוכיח שלמרות שתשובות/שאלות בסיסות נראות פשוטות דווקא בשביל השאלות/תשובות הבסיסיות צריך כנראה הבנה באמת מעמיקה

או שלא.

אני מחלקת ראשי פרקים, ולא סיכומים. כדי שסיכום יוביל לדיון הסטודנטים צריכים צריכים לקרוא אותו קודם, וזה לא מתאפשר לפני השיעור..
ראשי פרקים נותנים תחושה של מיפוי - איפה אני עומד ומה הולך לקרות בשיעור.

אני תמיד אומרת בסוף שהמושגים וראשי הפרקים נלמדים כדי שבסוף הסמסטר נוכל לעבד ו'לערבב אותם' - כדי להגיע להבנה אמיתית, ולא רק שינון וסכום.

<אני חושדת בכל המשתתפים כאן שגם הם מדברים עם המרצה אחרי השיעור>
אני לא... אני מתה מפחד ונראה לי שאני תמיד מפריעה...

לשלוח לי מייל
זה הפתרון שלי. אם עונים לי - זה טוב. אבל זה אף פעם לא מגיע לרמות שהשיחה בע"פ יכולה לנסוק אליהן.

יש לנו קורס עם מרצה מדהימה מבחינה אינטלקטואלית, בהירה מאוד, והבעיה הכי רצינית שיש בשיעורים שלה זה העובדה שמדי פעם היא עושה את מה שציינת
טובי גם לי יש מרצה כזאת....

אולי זאת אותה אחת?

<מא>

אני מחלקת ראשי פרקים, ולא סיכומים
לא סיכומים, תקצירים. זה באמת קרוב יותר לראשי פרקים, אבל טיפה יותר מפורט.

והבעיה הכי רצינית שיש בשיעורים שלה זה העובדה שמדי פעם היא עושה את מה שציינת
לפעמים פשוט אין ברירה, על מנת להתניע את הדיון ולשתף בו גם את המהססים. כמובן, אין לשאול שאלה ישירה ו"סגורה" (למשל, טובי - פרטי את ההסבר של X לתופעת Y ותארי את הביקורת האישית שלך), אלא שאלות "פתוחות" (למשל, מא, מה דעתך על ההסבר של X שכרגע דנו בו? יש לך ביקורת עליו?).
אני נמנעת מזה כמה שאפשר, ולעולם לא שואלת את הביישנים באמת, רק את מי שנראה לי שיכול לעמוד בזה. מכיוון שכאן השתתפות בדיון היא חלק רציני מאד מהציון ומההערכה הכללית שניתנת לכל סטודנט, את הביישנים אני תופסת לשיחה אישית. אני מבהירה להם שזה חשוב להשתתף ומבררת אם יש בעיה. לפעמים אני מסכמת אתם מראש שישתתפו כשדנים בנושא בו הם חזקים (נניח, כתבו על זה עבודה).
שיטה נוספת היא לחלק את הכתה לתתי-קבוצות דיון. בכל קבוצה כזאת יש 3-4 אנשים ואז גם לביישנים יש מקום להשתתף, הפורום קטן ומזמין והאווירה הכללית נוחה יותר. רק צריך לוודא שהדברנים מחולקים שווה בשווה בין כל הקבוצות, שלא תתפתח שם מלחמת אזרחים קטנה

נמאס לי לבדוק עבודות!

<עוד יומיים לסוף הסמסטר, עוד יומיים לסוף הסמסטר, עוד יומיים...>

יש כאן מישהו (או שמא יש לומר "מישהי") שלומד/ת באוניברסיטת חיפה?
אני חייבת נואשות משהו מהסיפריה, ולא יכולה להרשות לעצמי "יום כיף".

אני מתקדמת! כבר יש פרקים שמוכנים לגמרי.
בתחילת שבוע הבא אשלח כשליש מהעבודה לקריאה ראשונה אצל המנחה.

כל הכבוד!
@}

טרה,
סחתיין עלייך

תודה, תודה @}

צריכה טובה :
מאמר שיש אותו בגישה אלקטרונית באוניברסיטה. יש למישהי גישה? אני פשוט לא ככ מגיעה לתל אביב בקרוב.
תודה

זה באנגלית? אולי גם לי יש גישה (אם זה במאגרים של האוניברסיטה שלי).

טרה, הרבה מאמרים נמצאים פשוט ברשת, מצאתי את שלך בגוגל.

כל הכבוד ל ב דחילו!
את גדולה.

סאחתיין! הגעתי אל המאמר כמה פעמים, תמיד לגישה בתשלום.
איך מוצאים כאלה דברים ברשת? פשוט מקלידים את שם המאמר בגוגל? אבל זה לא מוצא לך את אלפי המקומות בהם המאמר מופיע בבליוגרפיה?

אני לא יודעת איך ב דחילו מצאה את זה, אבל יש גם את הגוגל האקדמי

העתקתי את הפרטים המלאים (copy) לגוגל.קום והמאמר הופיע בקישור הראשון. המציאו את הרשת לשמוש אקדמי, אבל הרווח העקרי הוא שאנחנו יכולות לעשות תארים מהבית.. fuck the system >:)

בדחילו!!! תתביישי לך. אני אספר לסטודנטים שלך איך את מדברת.

כן, אני מכירה את הגוגל האקדמי, אבל גם שמם אני מגיעה בעיקר למקומות חסומים או לציטוטים בבליוגרפיה של מאמרים אחרים...
צריך למצוא איזו שיטה (לטובת הבאים אחרי. אני פחות או יותר גמרתי עם זה!)
איזה יופי שחשבתי לשאול כאן! תודה לכן.

הו אליס, הסטודנטים שלי בקשו ממני אתמול להעביר להם בכתב את ההרצאה כי הם לא מספיקים לכתוב הכל ו'כשאת מדברת זה יותר מעשיר'. לקח לי כמה שניות להבין מה הם רוצים, אולי שאקליט את עצמי מדברת בהתלהבות בבית לבובות, אתיחס להערות שלהן ואהיה ספונטנית עם חוש הומור ולאחר מכן אשקלט הכל ואעביר להם במייל ישר למוח.

ברור שזה היה התרנגול שבקש את זה. לעומת זאת יש לי סטודנטית, אמא לחמישה, שעובדת במשרה מלאה שספרה אתמול 'אמרתי לעצמי שאני בחרתי ללמוד, אז אני אסתדר עם כל הקשיים'. טוב בטח הילדים שלה לא קוראים לה בקולי קולות, כמו שלי עכשיו, לבוא לקחת להם את המקל של הארטיק מהיד.. (הולכת לצעוק קצת)

אני מבקשת ממך להתייחס להערות של הבובות מאד ברצינות. אחרת הן נעלבות, חשות לא מוערכות, מפתחות ביישנות ותסביכים ושאר מרעין בישין. אז למען ההשכלה הגבוהה בישראל - נא לקחת את הבובות ברצינות.
מה ענית לו? אני חייבת לדעת

ומי זכה במקל של הארטיק?

<כל זה בתגובה שב דחילו תשדר לנו למוח. היא מתאמנת על זה ובקרוב פריצת הדרך>

מה לגבי הוספת תמונות לעבודה? לדוגמה, של אישים (נשים) שמוזכרים בה?

סבא וסבתא באו לעזור היום בבייביסיטר.
התוצאה:
אני מכינה להם שתייה ואוכל, אח"כ הם הולכים לנוח, ואח"כ שניהם+נכדה יושבים סביבי כשאני מול המחשב, ומספרים לי מה עשו השבוע

לגבי מאמרים - הרבה מהם לא חסומים כשניגשים מן המחשבים של האוניברסיטה.
אפשרות נוספת היא לכתוב לכותבים, ששמם אפעם לא חסום, ולבקש שישלחו PDF. תיאורטית, המאמר יכול להתפקד במחשב תוך דקות (-:

או לא אתם מזכירות לי את הMA המחקרי שלי שזנחתי מאחוריי, מסכן וגלמוד בלי אף אחד שישקה ויאכיל אותו. עברו כבר שלוש שנים מאז התחיל באנגליה הקפואה- מאז אני "עושה לבייתי" כאימרתו של ברק, ומדחיקה ומ ד ח י ק ה את הולדתו של זה,אבל הוא שמה מחכה לי, סופר את הימים, יחד עם האוניברסיטה שעדיין שולחת לי תזכורות באי מייל. אם רק לא היו מתחרים במשפחה על הזמן, אם רק לא היו מעניינים אותי עוד הרים לכבוש, אם רק המנחות שלי היו פחות פוסט מודרניות בתפיסתן...הייתי מקטרת עכשיו קיטורים אקדמיים של ממש.

אגב גוגל אקדמי (לא ידעתי על קיומו), יש את www.citeseer.com . אם יש עותק אלקטרוני של המאמר אז יהיה להם.

יש גם את סיירוס http://www.scirus.com/srsapp/

טרה, מחזיקה לך אצבעות!

<עוברת זוכרת היטב את הפער בין הצעות ה"אנחנו נבוא לעזור לך עם הילדים" לבין יישומן>
<עוברת מבקשת להזכיר שזה ייגמר יום אחד, גם אם עוברות שבע שנים עד שמגיע "יום אחד", ושיש חיים אחרי זה! יש! באמת!>
<עוברת מודה שברגעי חולשה עולה על דעתה לעשות דוקטורט; או ילד שלישי. מזל שרגעי חולשה עוברים מהר.>

הכנס עוד שבועיים.
שבוע הבא אני אמור להגיש תרגום לאנגלית של ההרצאה.
כרגע משפט פתיחה בעברית עוד אין לי.
המסך ריק.
אלוהים, רחם עליי.

כרגע משפט פתיחה בעברית עוד אין לי.
תתחיל מהאמצע.
בהצלחה @}

תתחיל מהאמצע.
צודקת!
תודה.

אוי! קודם כל - אני אתך. עוד שבועיים יוגש פרק, שאין לי מושג אפילו לגבי הרעיונות המרכזיים שבו.
מה דעתך להתחיל באיזו אמירה קלילה? עכשיו זה הטרנד הגדול. כל ההרצאות ששמעתי לאחרונה התחילו או בהתנצלות או בבדיחה.

תודה על העצה, אליס - אם כי אני רק אתמול ננזפתי שהתייחסתי בקלילות-יתר אל עצמי בהרצאה.
זה הולך להיות הכנס הראשון שלי, ואני אהיה "צעיר" הדוברים. נראה אם אני אוכל להרשות לעצמי קלילות.
<היי, רגע! הכנס הראשון שלי! אני אמור להתרגש! לא חשבתי על זה...>

בכל השני כנסים שהשתתפתי בהם, תמיד הרשתי לעצמי. אם אתה הכי צעיר, אתה יכול לצחוק קצת על עצמך בקטע הזה.
ומזל טוב על הכנס הראשון @}

<תמיד אפשר לבחור בהתנצלות, אגב>
<על כך שיהיה ארוך, כמובן!

>

אה!
מי שלא ידע להכניס מלל של 9 דפים, רווח של שורה לתוך מסגרת תהרג ובל תעבור של 5 דפים, רווח כפול (!), לא ידע יצירתיות מהי!

<ומי שלא פוגש את עצמו כל פעם מחדש מול צרה דומה , לא ידע מזוכיזם מהו>
<טובי כותבת בלשון זכר, כאילו שזה יעזור לה >

עדכון - הסמינר ההוא:
_הבעיה היא שהתירוץ שלי לא יפתור את זה שלא כתבתי עבודה שיש להגיש מחרתיים (אחרי דחיות חוזרות ונשנות שהגיעו לכדי 5 חודשים...)
בחיים לא קרה לי כזה דבר... נורא מתסכל!
יש 10עמודי קשקשת כתובים, לא ממוקדים, מנוסחים.... ובכן, כמו שהסטודנטים שלי מנסחים. (ראי רוב האנשים לא חושבים?.)
לא אכפת לי כבר, אסתפק בציון עובר (ואתחבא כל פעם שאראה את המנחה שכרגע חושב עלי טובות ) אבל אני לא מצליחה לכתוב שתי פסקאות ברצף... אני עושה 4 הפסקות ב 20 דקות._

זיכה אותי ב 85 נקודות D-:
ועכשיו רק עוד מבחן אחד - ותואר

אני עוד תקועה P-:

איזה כיף לכם שאתם בכלל לומדים.
הקנאית.

ואללה, צודקת!

(את גם יכולה)

אין כוח, אין עצבים, אין זמן.

לכל אלו שנכשלים (כמוני) לעמוד בדדליינים לכנסים ובכלל, הנה הפתרון: מחולל מאמרים אוטומטי
כרגע זה אמנם רק למאמרים במדעי המחשב, אבל אני בטוח שאחרי שהם כבר הצליחו להתקבל לכנס אחד עם מאמר שהכלי הזה יצר הם יעבדו גם על תחומים נוספים

אה, על מה הורדו לי נקודות בעבודה זה פשוט מרגיז!

סתם שאלה: אם יש רק סופר (נאמר קו אופ) אחד בכל השכונה ואחרי תקופה מצטרף סופר אחר לאזור, נכון שנוכחותו של השני מחלישה את כוחו של הראשון?

בעבודה שעשיתי על ההגמוניה הפטריאכלית בתחום הקולנוע ניתחתי סרט שנעשה על פי נארטיב אחר, שונה (שבו מתבטא "הקול הנשי") בסוף ציינתי שקיומו של נארטיב חדש זה שהולך ומתרחב מחליש את כוחה של ההגמוניה.
כי מה ל'שות, כשיש מונופול על משהו אז יש לך הרבה יותר כח מכשמצטרף שחקן אחר לחבורה.
לא!
המרצה הורידה לי חמש נקודות כי לדעתה "אני לא הייתי אומרת מחליש... "

טובי, עצם העובדה שקיים נרטיב אלטרנטיבי - מערער על ההגמוניות. יכול להיות שהמרצה שלך יותר פמיניסטית מאיתנו. או יותר מרכסיסטית..

עצם העובדה שקיים נרטיב אלטרנטיבי - מערער על ההגמוניות
הוא שאמרתי.

יכול להיות שהמרצה שלך יותר פמיניסטית מאיתנו. או יותר מרכסיסטית..
או פחות חכמה. זה גם יכול להיות...

(כל הסטודנטים יתאחדו! ) .

היה לי מבחן. הוא תוכנן לשעה וקצת, והתארך לכמעט ארבע (חמש הארכות זמן אחרונות-בהחלט). המורה שחק אותה כאילו בנדיבות, אבל למעשה המבחן היה ארוך מאד, ונדרשו לו אותן ארבע שעות. זה היה לי די הלם למצוא את עצמי תחת כזה מאמץ לא צפוי וללא התארגנות מתאימה. אחרי שעתיים הפסקתי לחשוב, אחרי שלוש שעות עזבתי כי נגמר לי הסידור לילדים. המבחן לא חשוב והציון גם לא, כולה זקוקה ל'עובר', ובכל אופן הרגשה מבאעסת.

אולי אפשר להגיש ערעור?

מחשבות

זה לא תקין מה שהיה שם. יש עיקרון מאוד חשוב בכל מערכת חינוכית של שוויון הזדמנויות (זה העיקרון לפחות). מתן תנאים שווים לכולם. ברגע שהמבחן הוארך לארבע שעות, באשמת מרצה שלא ידע ליצור מבחן מתאים למסגרת הזמן שנקבעה מראש - עיקרון השוויון מופר.
כפי שציינת לך לא היה סידור לילדים, לאחר שלא היתה בעיה כזו - היה זמן רב יותר להתעמק בשאלות.
אני לא מדברת על באמת העייפות, הבאסה וכו'. אלא על משהו בסיסי יותר, יש פה עיקרון פשוט שהופר ואת לא צריכה לזכות בציון נמוך יותר ממה שיכולת להשיג בשל כך. אני מציעה לך לפנות להנהלה, מזכירות וכו',. מה שבדרך כלל עושים במבחנים בעייתיים זה פקטור (ששוב בעייתי מבחינת השוויון כי הפער עדיין נשמר, אבל לפחות מפצה במשהו את מי שלא אשם - את).

אני יכולה לומר שמנסיוני באונ' ת"א היו מספר קורסים שביקשנו מהמרצה למשל לעשות עבודה במקום מבחן או ההיפך בסוף הקורס, או לצמצם מספר מטלות למטלה אחת. וגם אם המרצה הסכים, זה היה בלתי אפשרי, כי הוא מחוייב מערכתית לתקציר ולמטלות הקורס כפי שפורסמו טרם הרשמתנו לקורס. כלומר תלמיד שהתחיל את הקורס בידיעה שבסופו יהיה מבחן אסור למרצה לשנות זאת בהמשך! זו רק דוגמא לכללים ועמידה בהם. בכלל יש הקפדה רצינית לעמוד במה בכל מידע שפורסם במלואו.

מילא היו מאריכים לכם ברבע עה או חצי שעה, ניתן היה לומר שסביר שמרצה לא יצפה את הקושי הקטן ויגדיל את היקף הזמן, מבחן של שעה שהפך לארבע זה כאמור סיפור אחר.