רוצה להשתנות

[בשמת_א*]

ואל תתרשמי מהניסוחים, סתם אין לי כוח לערוך. אלה לא פקודות, הכל הצעות מתוך כוונות טובות, תעשי רק מה שמתאים לך בקצב שמתאים לך

[קרן_שמש_צהובה*]

בשמת א
הכל בסדר, ממש בסדר גמור,
אני כבר מרגישה לא נוח עם זה שאת מוסיפה כל פעם גם התנצלות. אני מאוד מעריכה את הדברים שלך והם עוזרים לי בצורה משמעותית, מאוד.
מאוד מעריכה את כל ה הצעות מתוך כוונות טובות,

עכשיו לענין השינה:
זה באמת נושא שקשה לי איתו כרגע, מאוד מאוד מאוד
הקטנטונת הזו (בת עשרה חדשים) נרדמת לפעמים בשעות ה-ז-ו-י-ת וזה ממש ממש מקשה עלי, בצורה קיצונית.
חשוב לי מאוד לדעת שכשהיא נרדמת היא הולכת לישון ללילה, אבל שוב ושוב זה משתבש לנו
אני חושבת שזה בעיקר בגלל שהיא מוציאה שיניים (יש לה כבר 2, שבועיים, אבל אני רואה שזה עדיין מציק לה, ואולי יש עוד בדרך)
רק אתמול היא נרדמה ב-10, שזה בסדר גמור בשבילי, אבל ב-11 קמה ותיזזה אותנו.
ב-12 פרשתי לישון, כמו שהציע תמר, ואמרתי לבעלי ש אם צריך אותי תבואו אלי
אבל זה ממש ממש קשה לי עם הקטע הזה, באמת.

לצורך מיקוד הדיון אני אספר קצת על סדר היום שלנו, ואולי אמא מנוסה תוכל להעיר פה את עיני:

בימים הטובים, השעה 6.5 בבוקר הייתה ייריית הפתיחה
הנקה אחרונה, נשיקה לקטנטונת, משאירה אותה במיטה שלי ויוצאת לעבודה
בסביבות השעה 9 אבא לוקח אותה למטפלת (ישנה או ערה), ועד 10 היא אחרי ארוחה ראשונה (חלב שאוב)
(כל השעות הן פחות או יותר גמישות, רק לצורך התיאור זה נשמע כמו איזה לו"ז קשיח)
אצל המטפלת היא משחקת, בערך בשעה 12 נירדמת לכשעה,
וכשהי מתעוררת אוכלת ארוחה נוספת.
לקראת 4 אני אוספת אוצה, היא כבר די רעבה,
היא יונקת בשמחה ואנחנו נירדמות ביחד לכחצי שעה
אחר כך אבא בא, ואנחנו משחקים ואוכלים ארוחת ערב
בערך ב-7 היא נירדמת שוב, לחצי שעה, לפעמים כן ולפעמים לא,
ב-9 אבא מקלח אותה (ולי יש 10 דקות לעצמי! ) ואז היא יונקת,
ובדרך כלל בשירי ערש, קצת ליטופים, והיא נירדמת!

אני משתדלת מיד כשאבא מוציא אותה מהאמבטיה להתפלח לשם לכמה דקות,
וכך עד שהיא לבושה בפיג'מה אני כבר מאורגנת לשינה.
אם הכל טוב - היא יונקת ונירדמת, אנחנו נשארות מחובקות עד הבוקר
אם היא לא נירדמת - מתחילה הסאגה: יוצאים לטייל איתה בעגלה, היא נירגעת באויר הצח
בעבר אחרי 10 דקות היא היתה נירדמת
עכשיו היא כבר יותר סקרנית, לא מוכנה לשכב בעגלה אלא יושבת ועוקבת אחרי כל מה שזז
ניראה לי שהיא כן עיפה ורוצה לישון אך משהו טורד את מנוחתה,
או שהיא לא יודעת איך להיכנס לשינה במנוחה

אני ממש אובדת עצות, הערבים הללו נמשכים, ונמשכים ונמשכים
זה פשוט מתיש
חייבת להיות דרך להירדמות נעימה יותר לכולנו!

[בשמת_א*]

וואי, הלוואי שהיה לי זמן...

1. יותר מדי שעות בגן גורמות לה למתח וסטרס. היא צריכה לפרוק אותו.
2. את לא נרגעת בעצמך, קשה לך בערב, את מתפזרת ולא מפוקסת, אז את פשוט לא עקבית.
3. כל היום שלה קשה מאוד - והזמן איתכם קצר כל כך )-: היא פשוט רוצה וצריכה עוד ועוד ועוד איך תלך לישון כשפירוש הדבר להפסיד את הזמן הכי חשוב, השעות שבהן היא באמת רוצה להיות ערה?

כמה טיפים על רגל אחת:
א. איך את אוספת אותה מהגן? ברכב? כי אם ברגל אז "מתנקים" מהגן בדרך הביתה וגם מוציאים חול מנעלים וגרביים קטנים.
ב. לצאת החוצה כל אחה"צ אחרי שמתעוררות מהשינה של ההנקה אחרי הגן. פשוט לא להישאר בבית - לרדת למטה לאוויר הצח, ולהתנועע!!! תנועה תנועה תנועה! תרקדו יחד, תנדנדי אותה, לקפוץ, לדלג, להתגלש, לצחוק, להסתובב כשאת מעיפה אותה מהידיים. היא צריכה לפרוק את כל המתח הזה בתנועה. גם על הגוף שלך (אנחנו היינו יורדים טטם טטם במדרגות, התינוקות שלי אהבו את זה, על הידיים שלי או במנשא, כמובן בזהירות, אבל הקפיצות האלה ממש נעימות להם). ולא בבית. לצאת מהבית. שמש, אור, אור טבעי.
ג. כשחוזרים הביתה לא מדליקים אורות בבית. אור במטבח, אורות קטנים עדינים ורצוי טבעיים (ליבון) ונרות, וזהו. את מחקה את השעון הביולוגי: מחשיך וזמן ללכת לישון.
ד. 9????? זו שעה מאוחרת בטירוף לתינוקות. היא צריכה לאכול ארוחת ערב, מייד להתקלח (טיפ אישי: אני התקלחתי עם התינוק התורן, ככה נעים באמבטיה ושנינו מקולחים וישר למיטה. אם אבא בבית הוא מוציא אותה עם המגבת ובזמן שאת מתארגנת למיטה הוא מלביש אותה, ויאללה לינוק במיטה וגמרנו.

בשלב זה כל האורות בבית כבויים.
כשאתן יוצאות מהאמבטיה יש אור רק במטבח. היא אמורה להתרגל לשמוע את הקולות של אבא מסדר את המטבח בזמן שאתן הלכתן לינוק ולישון.
אני מציעה שב-21 הימים הבאים את לא תצאי מהמיטה אחרי זה.
אבא מוזמן להצטרף למיטה ואתם יכולים להיות ביחד בפטפוט והתכרבלות ומה שרוצים. את לא זזה מהמיטה. את ישנה ככל יכולתך. היא מרגישה אותך לידה, את משלימה שעות שינה איכותיות. היא תתרגל שמשבע בערך ישנים ו ג מ ר נ ו.

רק אם את תהיי איתה, תדאגי לנושא החוץ, התנועה, האוויר, וניהול האור.

[קרן_שמש_צהובה*]

אני לא מתווכחת, וכן מצטערת מאוד מאוד שהרבה מידי שעות ביום שלה אני לא נוכחת
מהבחינה הזו היה לי נוח שהיא הולכת לישון ב-9 כי אני חוזרת רק ב-4.
אני לא רוצה להשכיב אותה ב-7
חוצמזה שעד היום, אם ניסינו להשכיב קצת יותר מוקדם, אחר כך היא התעוררה, וזה סיוט, מבחינתי
אני רוצה שאחרי המקלחת היא תדע שהלכים לישון ללילה.

מבחינת הגן, רק מציינת:
היא נמצאת אצל מטפלת פרטית, שאוהבת אותה מאוד
יש שם עוד ילד אחד, בן שנה וחצי, שמגיע לפעמים
זה קצת דומה לחינוך ביתי בהיבט שאין שם סדר יום קבוע או רעש ובלאגן בלתי פוסק,
אלא הסדר יום והרעש מותאם אליה
אם היא הלכה לישון מאוחר היא לפעמים ישנה שם גם עד 1 בצהריים
בנוסף למטפלת המסורה, יש לה גם 2 בנות, בגיל 8 ו-10 שאוהבות אותה מאוד ומשחקות איתה

אני לא כל כך חושבת שהיא בעיקר מתעייפת בגן, אבל אולי אני לא מספיק מבינה

לצאת החוצה - זה ממש נכון. הבעיה שאני לא מכירה אף אחת מהאימהות בגינה וזה די מביך להיות עם תינוקת בגינה מלאת אמהות ולא לדבר עם אף אחת,
אבל אני אלמד!

[בשמת_א*]

אז אם ככה, לפי מה שאת מתארת - עוד יותר נחוץ לה החוץ והתנועה ועם אמא בגן שעשועים או משהו.
בכל מקרה הייתי בוחרת שעה מוקדמת יותר מ-9. זה מאוד מאוחר ואם המידע שבידי נכון, אז זה מעכב את הפרשת הורמון הגדילה שלה וחבל.

מתעייפת רגשית ונפשית. בטח.
לגבי הגינה - את גם לא חייבת דווקא בגינה שגורמת לך מבוכה. אפשר גם ללכת למקומות שאינם גינת שעשועים, והם עדיין בחיק הטבע ומעניינים, אפשר לעקוב אחרי נמלה או לצפות בציפור, להראות צמחי בר ופרחים... וגם הנוף האנושי. אפשר ללכת לסידור אחד איתה ולספר לה על מה שאתן עושות (-: העיקר, לצאת לחיים האמיתיים ולחוץ, זה ממש חשוב לא להיות הרבה בבית לשתיכן.

מהרבה סיבות.

[קור_את*]

אני כבר מרגישה לא נוח עם זה שאת מוסיפה כל פעם גם התנצלות. אני מאוד מעריכה את הדברים שלך והם עוזרים לי בצורה משמעותית, מאוד.

גם לי הם עוזרים, ולכולן! זה באמת מצחיק שבשמת היקרה תתנצל, כשהיא כותבת דברי זהב לטובת נשים רבות כל כך.

[קור_את*]

בכל מקרה הייתי בוחרת שעה מוקדמת יותר מ-9. זה מאוד מאוחר ואם המידע שבידי נכון, אז זה מעכב את הפרשת הורמון הגדילה שלה וחבל.

9 זה בהחלט מאוחר לפיצית כזאת. אפילו לילדים גדולים יותר.

_הבעיה שאני לא מכירה אף אחת מהאימהות בגינה וזה די מביך להיות עם תינוקת בגינה מלאת אמהות ולא לדבר עם אף אחת,
אבל אני אלמד!_

הרבה פעמים נקשרות שיחות בגינה, וגם לא כל האמהות באות בחבורות. אז יש כאלה שמאוד שמחות לפטפוטים של מבוגרים בזמן שהילדים מתפלשים.

[אישה_במסע*]

בכל מקרה הייתי בוחרת שעה מוקדמת יותר מ-9
עד כיתה ד' הייתי הולכת לישון ברבע לשמונה. נטו בשביל פרופורציות...

גם לי הם עוזרים, ולכולן! זה באמת מצחיק שבשמת היקרה תתנצל, כשהיא כותבת דברי זהב לטובת נשים רבות כל כך.

[תפילה_לאם]

בכל מקרה הייתי בוחרת שעה מוקדמת יותר מ-9
וואו, אני קוראת את ההמלצה הזאת כבר כמה שנים, ולא רואה איך מגיעים ליישם אותה.
נוסף על המורכבויות של ילדים גדולים בבית (ואבא), שיש להם כבר הרגלים קיימים ומושפעים מההרגלים של סביבתם החברתית ושיש להם פעילויות שנמשכות עד שעות מאוחרות מדי, לי עצמי קשה בין השאר להחליט לדחות למוקדם בבוקר את כל המטלות, כי אם אני עושה כל מה שדחוף לי למחר עוד בלילה, אני יכולה ללכת לישון בלב שקט שהכול עשוי, אבל אם אשכב מוקדם, אולי לא אספיק בבוקר את כל מה שצריך?
(על זה אפשר להוסיף עוד כל מיני היבטים כמו התפיסה המוטמעת בי שלקום מוקדם זה סבל.)
זה כאילו כל הגילויים שאני צוברת לאורך השנים, אחרי שכבר נכנסתי לאורח חיים מסוים, שכלולים בו גם עוד כמה וכמה אנשים מלבדי(...), יצטרכו לחכות לגלגול הבא כדי לזכות ליישום ממשי. טוב, ברור שאני מחדשת ומשפרת כל מיני עניינים, אבל עדיין רב המרחק מההמלצות כלשונן.

[בשמת_א*]

עד כיתה ד' הייתי הולכת לישון ברבע לשמונה. נטו בשביל פרופורציות...
בדומה לי. אלה השעות הנורמליות לילדים. ולתינוקות יותר מוקדם...

ותודה לכן [-: לפעמים עולים לי זכרונות מכאלה שנזפו וגערו בי על הניסוחים שלי...

[אישה_במסע*]

ולא רואה איך מגיעים ליישם אותה.
כי חסר הבסיס. נניח, אמא שלי? היא לא "התחילה ליישם". זה היה ככה מאז ומעולם. זה הנורמה! הולכים לישון כשמחשיך. קמים כשהשמש עולה. אבא שלי עד היום מתעורר בשש אפילו בשבתות וחגים.

עם הזמן, זה התקלקל למשפחה שלנו. כי יש חוגים שמסתיימים בשמונה, ותוכניות טלוויזיה שכולם צופים בהם, ואירועים משפחתיים וחברתיים למיניהם, וכל מיני. אז בטח שזה קשה - כל הסביבה מתנגדת לזה. לא בהתנגדות אקטיבית, אלא בדברים כמו השעות של החוגים, והתוכניות בטלוויזיה, והשעות של המפגשים.

ואני אישית חושבת שזה ממש לא לעניין לכפות על ילדים בוגרים שעות שינה כאלו. אני שנאתי את זה. הרגשתי באופן קבוע מחוץ לעניינים כי לא יכולתי לתפות בסדרות שכולם צופים בהם ולא הבנתי על מה מדברים בכיתה. וזה לא שאחר כך עברתי לצפות בהם, חות מבסדרה אחת שדווקא הייתה חשובה לי מאוד.

אז עבור ילדים גדולים יותר, הייתי מכירה במתח. בין מה שבריא וטבעי, ובין מה שהחברה לוחצת. ומכירה במחירים שכל בחירה גוררת.

אבל כשמדובר על תינוקת? לדעתי כדאי מאוד להתאמץ וליצור את הבסיס הזה. כי כשיש בסיס טוב ויציב, הרבה יותר קל אחר כך.

אז לדעתי, תפילה, זה בסדר ממש לדחות הכל לגלגול הבא. כי את חיה בעולם שלנו, ולא באיזה עולם אידילי. ככה זה. זו המציאות שלנו. לא עלייך המלאכה לגמור, ולא לך להבטל ממנה...

[אישה_במסע*]

בדומה לי. אלה השעות הנורמליות לילדים. ולתינוקות יותר מוקדם...
כן, רק שאת קצת מבוגרת יותר ממני. וגם - אני מרדתי נגד זה. ומרדתי חזק. להתנגשות גדולה מידי בין הנורמה הביתית לנורמה הכללית יש מחירים, ואני לא בטוחה שזה שווה את מחיר הכפייה. אבל זה בגילאים בוגרים, ככשכבר יש התנגשות.

[בשמת_א*]

גם לי הם עוזרים, ולכולן!
רגע, מה, כולכן באותה סיטואציה? 0-: איך זה עוזר גם למי שאין לה נגיד תינוקת קטנה וכו' וכו'?

[אישה_במסע*]

רגע, מה, כולכן באותה סיטואציה?
אני בסיטואציה בה אני יודעת שכדאי לי ללכת לישון מוקדם יותר, ועדיין קשה לי לעשות את זה. ואין לי תינוקת קטנה... חלק מהעצות טובות גם לי, וגם פשוט נחמד לי שיש הכרה. הכרה בכך שטוב ללכת לישון מוקדם, הכרה בכך שזה קשה, ותחושת האחווה מזה שגם נשים שונות כל כך ממני נמצאות איתי באותה סירה.

[בשמת_א*]

כן, רק שאת קצת מבוגרת יותר ממני.
P-: ממש טיפה... (הרגע עלה בדעתי שאמא שלך בטח יותר צעירה ממני! 0-: )

אולי בכיתה ד' כבר העלו לי לשמונה וחצי (-: זה לא משנה. אלה היו הנורמות אצל משפחות עם ערכים מסודרים, לא אצל כאלה שאיבדו את כל ההרגלים הטובים.
היום זו בעיה ממש קשה, כי ההורים עצמם כבר השתבשו לגמרי עקב התרבות, אז הם כבר אנשים צעירים עם הרגלים מבוססים של שעות שינה משובשות, ועכשיו אין להם בכלל מושג מה אמור היה להיות כי הרי גם להם זה לא היה כבר הרבה שנים.
וכל התרבות פועלת נגד הידיעה הזאת.

[אישה_במסע*]

ההורים שלי היו הורים שלא השתבשו, וזה לא עזר. החברה, החברה מסביב. ההורים שלי ניסו לעמוד על ההרגלים, כל מה שהם קיבלו זה מרידה רבתי מצידי ומצד אחי, בכל מה שקשור לשעות שינה. לכן זאת לא אפשרות סבירה מבחינתי - כי אני יודעת מה המחיר של זה, והוא גבוה מידי. אולי לו אמא שלי לא הייתה מתעקשת כל כך והייתי מתפשרת על שעות שהייתי יכולה לחיות איתן, דברים היו קורים אחרת. ואולי עצם הכפייה היא הבעיה, והיא הייתה צריכה לתת לי להחליט לבד. לא יודעת.

לכן אני נשארת עם הידיעה שההתנגשות בין הטבעי והבריא, לתרבותי, יוצרת מצב בו לכל בחירה יש מחירים. וכל אחת בוחרת מה הפשרה שלה. המציאות האידיאלית, בה לא צריך להתפשר - היא כבר לא קיימת. לפחות לא בתת החברה שלי. באסה

אני מהדור בו התרחש השינוי. אני עוד טיפסתי על עצים ושיחקתי בשכונה, אחי הקטן כבר לא. אני הלכתי לישון ברבע לשמונה, אחי הקטן כבר לא. זה הכל קרה מול העיניים שלי. יש לי למה להשוות. אבל אני גם יודעת שהחלטה של הורים לא מספיקה כדי שהכל יהיה כמו פעם. העולם השתנה.

<את באמת בערך בגיל של אמא שלי. יכולה לבדוק בדיוק מה הפרש הגילאים ביניכן, אם זה מענין אותך>

[קור_את*]

איך זה עוזר גם למי שאין לה נגיד תינוקת קטנה וכו' וכו'?

הדברים שאת אומרת הם משנת חיים. יש בהם מין חוכמה עמוקה ושימושית בכל דבר. ועניין השינה ואווירת הערב, למשל, נכון גם לאמא למתבגר ולמתבגר עצמו.

[קרן_שמש_צהובה*]

טוב, ניסיתי אתמול ליישם חלק מההמלצות שלך, בשמת
קודם כל הקדמתי לחזור (המטפלת ביקשה שהיא צריכה לצאת, אז זה היה מצויין)
ואז יצאנו קצת לקניות
החום בחוץ היה נורא ואיות
וכך, במקום להירדם ב-4.5 או ב-5, היא נירדמה רק ב-6, כשהיא כבר די עצבנית
(לא המקום הכי אידיאלי להירדם בקניון)
ואם תשאלו איך הגענו לקניון אם המטרה היתה להיות בחוץ, התשובה שלי תהיה השמש והחום
הילדה עם עור רגיש מאוד והרגשתי ממש לא בנוח להסתובב איתה בחוץ, רצה מצל לצל.
מה שכן: היא נירדמה יותר בקלות, בערב.

בענין אחר, לא בטוחה אם קשור: התחלתי לשלוח לה עוד אוכל למטפלת, מלבד חלב אם.
מנה של פירות (תפוחים מבושלים) וירקות מרוסקים (קישוא גזר ובטטה, עם קצת קוסקוס)
אני מרגישה בענין הזה חסר נוראי: אני לא מכירה משפחות שמקפידות על מזון בריא, כמעט, ואלו שכן זה בעיקר להורים אבל לא לילדים.
אם יש לכן רעיונות למוצקים בריאים בשבילה, או הפניה לרעיונות, זה יכול ממש ממש לעזור לי

[קרן_שמש_צהובה*]

אה,
ושכחתי משהו חשוב
היום התחתי את היום במין מדיטציה קטנה, אולי יותר סוג ש הרפיה
עברתי עם פרוז'קטור ענק על כל חלק בגוף
הארתי כל אצבע
ושלחתי בקשה: שאמצא את האור שבתוכי, בכל חלק שבי
בכל איבר ממש
ואז קמתי, והרגשתי ממש מלאת אנרגיות

פעם פעם, פני שהייתי לאם, זו היתה פעולת בוקר יומיומת
אני שוקלת לנסות לשלב עם הנקת הבוקר, בוא ניראה אם ילך לי...

[קרן_שמש_צהובה*]

רגע,
אבל הקטע הכי קשה בלהשכיב אותה לישון מוקדם יותר (ב-7 נניח?) זה שאני חוזרת מהעבודה אחרי 4!!!!!
היא הילדה שלי! מהממת קטנה! לא רוצה לבלות איתה כל כך מעט.
אם היא ישנה לפני צהריים עד 11-12 אני מרגישה שאני מפסידה אותה פחות

אני באמת חושבת שהמקום שלי הוא בילתי אפשרי
הלב שלי ממש נחמץ
איך נלך ישון ב-7? איך? אני רק מגיעה ב4?
חייבת לבדוק מה אפשר לשנות במצבת הזו, כי הילדה יקרה לי מידי
אבל איכשהו, מבחינת סדר היום, העבודה תופסת הרבה מידי מקום!!!

[אישה_במסע*]

אם יש לכן רעיונות למוצקים בריאים בשבילה, או הפניה לרעיונות, זה יכול ממש ממש לעזור לי
אני מאמינה שבסוף ובסף הכל, ילדים אוכלים מה שאוכלים ההורים. לכן "מוצקים בריאים" זה מה שאת אוכלת ותואם גיל. לי אישית ירקות ופירות נשמע מוצלח. קוסקוס הייתי דוחה עד שהיא תקח בעצמה, ואת הפירות לא הייתי מבשלת. אני לא זוכרת מה הגילאים המתאימים, הייתי נותנת ביצים ובשר. בקיצור - הייתי נותנת לה מה שלדעתי טוב למבוגרים לאכול...

מה לדעתך טוב למבוגרים לאכול?

לא רוצה לבלות איתה כל כך מעט.

יש אפשרות שתבלי איתה בבקרים? הזזת זמן השינה לא ממש משנה את כמות השינה סך הכל (כלומר היא כן - היא מקטינה אותה. ככה זה עובד בשבילי. אבל גם אם לא...), אז פשוט תבלי איתה בבוקר במקום בערב. זה אפשרי?

ושוב תרבות העבודה שיש פה ממש הזוייה. כאילו מי שהמציא אותה לא חשב שיש ילדים בעולם הזה, ושעבודה אמורה להיות לטובתם של בני האדם, ולא להפך...

[בשמת_א*]

_חייבת לבדוק מה אפשר לשנות במצבת הזו, כי הילדה יקרה לי מידי
אבל איכשהו, מבחינת סדר היום, העבודה תופסת הרבה מידי מקום!!!_
את בבאופן... אני ממש יושבת על הידיים לא להגיד כלום...
(אני מאמינה בכל לבי שתינוקות ופעוטות זקוקים להורים/הורה צמוד בשנים הראשונות)

המדיטציה שעשית נפלאה. תמשיכי

שמש: אוקיי, את צריכה יותר תיכנון. תבדקי את הסביבה ותראי לאן כדאי ללכת. מקומות עם צל, עם עצים. ירושלמית? מה עם הגנים הבוטניים? מוזיאון המדע שבו מסתובבים פנימה והחוצה ומעניין? מה עם בית הספרים הלאומי ובכלל גבעת רם עם כל העצים העתיקים? טוב, לא יודעת בכלל באיזו סביבה אתן, אבל תחפשי מקום עם צל. יש המון בירושלים. לא חובה גן שעשועים. אפשר להביא דלי וכף ולחפור גם ביער ירושלים... או לחפש פרחים ולהריח אותם וללטף להם את העלים בעדינות כי לא קוטפים פרחי בר...
קניון - אוי ואבוי. אנרגיות הפוכות לחלוטין לטבע, אור, אוויר צח וחוץ.

לגבי פירות - כן עדיף להתחיל עם מאודים קלות או מבושלים קלות (תפוח למשל). זה מה שלמדתי ממחקרי בשנה האחרונה. עדיף להתייחס מראש לכל תינוק כאילו הוא רגיש ועדין, ולהכיר לו טעמים באופן עדין והדרגתי.
קוסקוס משקית? אז עדיף אורז או בטטה או תפוח אדמה מחומרי גלם.

[קור_את*]

(אני מאמינה בכל לבי שתינוקות ופעוטות זקוקים להורים/הורה צמוד בשנים הראשונות)
גם אני, יקירה. היא כל כך קטנטונת.
מטפלת זה עדיף עשרות מונים ממה שמכנים היום "גן", שזה מחריד לתינוקות. אבל היא צריכה אותך ליותר שעות אם אפשר.

יש אפשרות שתבלי איתה בבקרים? הזזת זמן השינה לא ממש משנה את כמות השינה סך הכל (כלומר היא כן - היא מקטינה אותה. ככה זה עובד בשבילי. אבל גם אם לא...), אז פשוט תבלי איתה בבוקר במקום בערב. זה אפשרי?

זה מה שגם אני רציתי להציע.

בכל מקרה, את בכיוון נכון ללא ספק

[קרן_שמש_צהובה*]

את בבאופן... אני ממש יושבת על הידיים לא להגיד כלום...
אני יודעת,
יודעת שאני בבאופן, ותוהה לעצמי איפה אתן, כל הנשים המקסימות האלו שבחינך ביתי?
כי בעולם המציאותי בו אני חיה (קהילה לא וירטואלית כבר אמרנו?)
אין אפילו מישהי אחת שתומכת בי, בדרכי.
אני מקבלת אינסוף הערות בנוגע לכך שאני ישנה עם הקטנה (חוץ מגיסה אחת שאמרה "זה דווקא לא בעייתי בעיני, יכול להיות שזה כיף לילדה")
ואני יודעת, שזה לא עניינן וזה העסק שלי וזה ממש לא אמור להיות לי חשוב מה דעתן,
אבל... איכשהו, אני מרגישה שאני מאבדת את זה.
זה כמו להיות נורמלית יחידה בחבורת משוגעים
אני מאמינה במה שאני עושה, ואני עושה כמיטב יכולתי,
אבל איכשהו, איפה שהוא, אין לי מקום.
בבאופן אני האמא הלא נורמלית שמשאירה את הילדה שלה עד 4,
בקהילה האמתית אני האמא הלא נורמלית שלא מוכנה להגיע לאירועים בערב וישנה עם התינוקת במיטה...

הבהרה קטנה: סתם, משחררת קצת מהתסכול שלי מול עצמי,
זה לא אומר שכל מילה שכתבו פה מעלי היא 100% נכונה, כן?

ולענין השינה, הזזת זמן השינה לא ממש משנה את כמות השינה סך הכל
הרעיון שלי היה משהו בערך כזה: היא ישנה בערך 12 שעות בלילה, לי מספיק הרבה פחות מזה, נניח 6.
אם אני מצליחה לסנכרן ששעות השינה שלה כוללות את שלי + זמן שאני בעבודה, אני מרוויחה יותר שעות ערות איתה
זה עבד לא רע לאורך תקופה לא מבוטלת, אבל עכשיו זה קצת השתבש.
גם כי היא כבר אינה הולכת לישון בנחת (אני חושבת שהשיבוש התחיל מלילות לבנים בגלל בקיעת שיניים, ומשם היא קצת התבלבלה)
וגם כי לי כבר לא מספיק לישון מעט כל כך, אני עייפה!!!!

[קרן_שמש_צהובה*]

הי,
ולבשורות הטובות:
בשבת התארחנו באזור מרוחק ממקום מגורנו
אז הרגשתי טבעי לרדת לגינה שאני לא מכירה אף אחת

אז ירדנו לנו פעמיים: בפעם הראשונה לפני צהריים, ב-11.
הגינה היתה ריקה יחסית,
אז כל ילד/ילדה שהגיעו התקבלו על ידי הפשושה שלי בתרועות.
היא זחלה ואספה כל מה שזז: ענפים, עלים, ליכלוכים ומה לא
ישבנו קצת בנדנדה (עם קפיצים) והיא גם עמדה עליה קצת
היה ממש ממש סבבה

בצהרים כשירדנו (בערך ב-6) הגינה היתה עמוסה והיה כבר קצת קריר (ירושלים)
היא גלשה במגלשה שוב ושוב, זחלה מעט, עוד קצת על הנדנדה ו... זזנו הביתה
זה הרגיש לי שגינה עמוסה היא קצת יותר מידי בשבילה, אז היינו פחות זמן,
ואז רק טיילנו לנו בנחת, בעגלה, לקראת החושך.

מה גיליתי:

1. היא היתה ממש שמחה בחברת הילדים בגינה, גם אם הם לא התייחסו אליה כלל

בשבילה זו אינטרקציה חברתית לכל דבר וענין

1. יש לי הרבה מה לשחרר. בספונטאני זה לא כיף לי לראות אותה זוחלת על הרצפה בגינה ואוספת הכל

אני אלמד

1. בשבילי, השהיה בגינה היתה תצפית למופת. ראיתי איך מתנהגת אמא אוהבת, וגם אמא שאוהבת יותר

בלי לשפוט, תצפית היא שיעור חזק, מאוד.

[קרן_שמש_צהובה*]

בקצרה:
אני אשמח לכל תגובה מכוונת או מקדמת, בהקשר לכל אחד מהנושאים שהעליתי
אבל בבקשה, בלי ביקורת, זה לא בא לי בטוב עכשיו, יש לי מספיק משל עצמי
(אני כותבת בצורה ברורה מה מתאים לי עכשיו כי אני מבינה שההתנהגות שלי כפי בהיא מתוארת ב'באופן' יכולה להזמין ביקורת)

[טלי_ב*]

_אני מאמינה במה שאני עושה, ואני עושה כמיטב יכולתי,
אבל איכשהו, איפה שהוא, אין לי מקום.
בבאופן אני האמא הלא נורמלית שמשאירה את הילדה שלה עד 4,
בקהילה האמתית אני האמא הלא נורמלית שלא מוכנה להגיע לאירועים בערב וישנה עם התינוקת במיטה...
הבהרה קטנה: סתם, משחררת קצת מהתסכול שלי מול עצמי,
זה לא אומר שכל מילה שכתבו פה מעלי היא 100% נכונה, כן?_

מבינה אותך מאוד מאוד... גם אני הרגשתי כך לפעמים בעבר. מזדהה גם עם הצורך לשחרר תחושות של הרגע בלי לדייק מבחינת ה"נכונות".
אין לי עצה מאוד מעשית, אני חושבת שאנחנו פשוט חיות בתנאים מאוד מורכבים ולכן גם נוצרות אצלנו תחושות מורכבות כאלה.
אני כן יכולה לומר, ואני מקווה שזה מעודד, שלדעתי זה ישתפר עם הזמן. זה יכול לקחת זמן, ברמת השנים, לא החודשים, לגבש את הזהות ואת המקום שלך כאמא. אבל כשזה קורה, זה כאילו יש לך מקום לעצמך בתוך עצמך, ואז את גם יכולה להעז ולקחת לך את מקומך הטבעי בתוך חברת אימהות (או אנשים), גם אם את שונה בדברים מסוימים.

לגבי שעות השינה, אני חושבת שדווקא אצל תינוקות קטנים זה יכול להיות בסדר שהולכים לישון בתשע, אם הם ישנים הרבה באמצע היום.
ואצלנו הילד הולך לישון בשבע (ואני יכולה לכתוב מגילות באמת על הקשיים מול הסביבה ועל מה שלדעתי גם גורם למצב הזה, אבל זה לא קשור כרגע...). גם אני כל ילדותי הלכתי לישון מאוד מאוד מוקדם ביחס לסביבה, אבל אני זוכרת שתינוקות, בשלב שבו ישנים הרבה ביום, הלכו לישון לפעמים מאוחר יותר. כן הייתי מנסה בעדינות לכוון קצת את השינה ביום, כך שתישן יותר אצל המטפלת ופחות בבית, וגם שלא תישן כל כך מאוחר שינה קצרה. כלומר אם היא ישנה בין שבע לשבע וחצי (הבנתי נכון?) אז אני באמת מתקשה לראות איך היא תירדם שוב לשנת לילה לפני שהייתה ערה לפחות שעה וחצי-שעתיים. אולי אם היא תישן שינה משמעותית יותר מוקדם יותר, היא תוכל גם להישאר ערה יותר בערב בלי שתהיה עייפה, וגם תירדם יותר בקלות.
וגם אני חושבת שהרעיון של להיות יותר בחוץ ובתנועה הוא מאוד חשוב. בתקופה שעבדתי עד ארבע, ושתי הסבתות היו המטפלות של הבן שלי, הוא עדיין היה זקוק לזה כשחזרתי מהעבודה. אני זוכרת שחזרתי, הנקתי, ואז עשינו טיול של חצי-שעה במנשא, ורק אז היה אפשר באמת להתחיל כל דבר אחר. עם השמש שיש עכשיו זה באמת קשה, אבל אולי אפשר לתכנן איכשהו כך שתהיו במקום מוצל. עוד דבר שעוזר למצב רוח הכללי הוא לשבת ביחד על מחצלת/שמיכה ולהוריד לה את כל הבגדים (כמובן בצל) ולתת לה פשוט חופש לשחק ולזחול ככה.

[פרח_בית*]

בקהילה האמתית אני האמא הלא נורמלית שלא מוכנה להגיע לאירועים בערב וישנה עם התינוקת במיטה...
לא מזמן מישהי מהעבודה דיברה איתי על בנה התינוק (בערך בגיל של ביתך), והזכירה שהוא ישן איתה במיטה. ומיד זרקה כמה התנצלויות, שככה הוא ישן יותר טוב, שיותר קל לה לא לקום אליו וכו'
ניסיתי להגיד לה שזה ממש בסדר לטעמי והיא לא צריכה להתנצל (לא במילים האלה, אלא משהו כמו - כן זה נראה לי ממש הגיוני, אני יודעת שיש הורים שישנים ביחד וזה טוב לתינוק וכו' וכו'. מאחר ואין לי תינוק משל עצמי לא הרגשתי בנוח להכניס שם נימה אישית, משהו בסגנון של - כשיהיה לי תינוק אני גם מתכוונת לישון איתו, כי היא לא מכירה את המצב שלי ולא התחשק לי להיכנס לשיחה עליי)...
כנראה היא רגילה מאחרים שמיד מזעזעים מהעניין, אז היא מתגוננת מראש.. באסה שזה ככה.

אני עובדת בגן חינוך מיוחד, והרבה מההורים ישנים עם הילדים במיטה. אבל תמיד רק כי הם לא מצליחים לגרום לילד לישון במיטה שלו וכו' (כלומר לרוב לא יגידו שהם עושים את זה כי ככה טוב להם, אלא יוסיפו התנצלות כמובן..). הצוות המקצועי ממש מתנגד לזה ותמיד מנסים לעבוד עם ההורים על הוצאת הילד מהמיטה...
אני משתדלת לתת להם לגיטימציה לעשות מה שטוב להם, אבל לנסות למצוא איתם איך לעשות שזה יהיה נוח להם (הרבה פעמים למשל האמא והילד ישנים יחד במיטה, והאבא ישן על הספה בסלון באופן קבוע.... שזה נראה לי סידור קצת מבאס..). אבל מרגישה תמיד לא נעים מול שאר הצוות כשאני מציעה דברים כמו להכניס מיטה נוספת לחדר ההורים כדי שיהיה מקום לכולם (מדובר על ילדים בני שנתיים-שלוש, ולפעמים ממה שראיתי מדובר במיטה וחצי.. אז צפוף). שאר הצוות ממש דוגל בגישה שהילד צריך לישון במיטה שלו, בחדר שלו, ומה זה הפינוק הזה (לא במילים האלו כמובן, אבל...), ואני מרגישה ממש יוצאת דופן.

[פרח_בית*]

_בשבילי, השהיה בגינה היתה תצפית למופת. ראיתי איך מתנהגת אמא אוהבת, וגם אמא שאוהבת יותר
בלי לשפוט, תצפית היא שיעור חזק, מאוד._
אני גם מתעניינת להתבונן בהורים בגינות/פארקים. ממש מבינה אותך. וכל הכבוד אם את מצליחה לא לשפוט אני נאבקת בזה

_יש לי הרבה מה לשחרר. בספונטאני זה לא כיף לי לראות אותה זוחלת על הרצפה בגינה ואוספת הכל
אני אלמד_
אולי זה יבוא אחרי אימון? כלומר ככל שתראי אותה יותר מתפלשת בחול, ככה זה יהיה יותר קל?
ואולי כמו שטלי כתבה, אם היא תישאר רק עם חיתול. ואז שוטפים קצת את הגוף והיא כמו חדשה
לא מזמן היינו אצל סבתא שלי עם אחיינים שלי. ירדנו לחצר והילדים רצו לשחק עם הברז. אחותי (אמא שלהם..) הזדעקה שהם יירטבו ויתלכלכו ושיפסיקו. שלחתי אותה למעלה ונשארנו איתם אני ואבא שלהם. הם אכן נרטבו והתלכלכו, ואז העלינו אותם הביתה, היא נבהלה מהמצב, אני מיהרתי להוריד להם בגדים ולהראות לה שהם מוכנים להיכנס ישר לאמבטיה
הדבר היחיד שממש מגעיל אותי שתינוקות אוספים - זה סיגריות.
וגם, ב חינוך בלי גבולות, או אשליית הבטיחות או אחד מהדפים בסגנון, כותבים הרבה על העניין של התנסות בהכנסת חפצים קטנים לפה. וזה משהו שבגיל של ביתך אני עדיין לא מצליחה להבין איך לאפשר. יצא לי לראות ילדים קטנים כאלה מנסים להכניס אבנים קטנות לפה ולא הצלחתי לעצור את הלחץ.. (כמובן שלא היה כל כך צורך, ההורים שלהם בקושי נתנו להם לזוז, שלא נדבר על לנגוע בעלים/אבנים...)

[קרן_שמש_צהובה*]

ההורים שלהם בקושי נתנו להם לזוז, שלא נדבר על לנגוע בעלים/אבנים...
אאהה,
אולי פגשת אותי, במקרה?

ו...כן, אני מאמינה ש ככל שתראי אותה יותר מתפלשת בחול, ככה זה יהיה יותר קל?
אפילו מהפעם הראשונה לשניה כבר הרגשתי שינוי, נפשי...

[קרן_שמש_צהובה*]

טלי ב תודה על המילים שלך, ובעיקר על המשפט הזה: זה יכול לקחת זמן, ברמת השנים, לא החודשים, לגבש את הזהות ואת המקום שלך כאמא. אבל כשזה קורה, זה כאילו יש לך מקום לעצמך בתוך עצמך,
המרגיעון הצהוב: "הכל בתאום מושלם"
והמשפט שלך בא לי עכשיו בדיוק בזמן...

פרח בית אני חושבת שלתת לגיטמציה לבחירות באופניות, בעיקר בסביבה שבה את מרגישה ממש יוצאת דופן יכול לתת הרבה כוח להורים.
מזמן לא הרגשתי כל כך זקוקה לחיזוקים מהסביבה כמו מאז שנהייתי לאם.
אני חווה כל כך הרבה חוסר בטחון פנימי (שלא האמנתי שאחווה) שכל משפט חיזוק חיצוני, אפילו כזה שנותן לגיטמציה או לפחות אינו שולל אותה, נותן לי הרבה מאוד כוח.
לדוגמא, כשידברו על הלינה שלי עם התינקות, כולן ניסו לשכנע אותי כמה אני לא נורמלית ושאני מפנקת אותה יותר מידי ואני אסבול מזה ושלא אגיד שלא אמרו לי,
וגיסה אחת הפטירה "למה? דווקא אני חושבת שזה יכול להיות ממש כיף לתינוקת לישון עם אמא שלה, זו לא ניראית לי בעיה. השאלה רק האם נוח לאמא"
והיא רק הפטירה, ואני לא יודעת כמה התכוונה, אבל המשפט שלה חיזק אותי מאוד, מאוד מאוד.

ו... אני יודעת שעדיף שאחזקת את עצמי מבפנים, אבל עדיין, בהקשר של ההורות, יותר מאי פעם, אני מרגישה נזקקת לחיזוקים מבחוץ...

[קרן_שמש_צהובה*]

אז אני חוזרת קצת לשתף בנוגע לשינה של אודי:
מזה שבועיים שהשתדלתי מאוד, ממש כל יום, שהיא תבלה בחוץ
לא תמיד להברה זמן, לפעמים אפילו 20 דקות, אבל ממש ניראה לי שלא פיספסנו שום יום.
יש לזה כמה ייתרונות:

1. היא נהנית מאוד מאוד מאוד
2. אני לא מרגישה איך מהר עובר הזמן (כשנהנים... ראה1)
3. היא עיפה אחר כך יותר

עדיין, היו ימים שהיא נירדמה יותר בקלות ובימים אחרים זה לקח יותר זמן
אנחנו שומרים על רוטינה פחות או יותר כזו:
אני חוזרת מהעבודה, אוספת את אודי מהמטפלת, אנחנו משחקות קצת, היא יונקת ונירדמת, אם היא עיפה ולא נירדמת אני מטיילת איתה בעגלה בחוץ - עד שתירדם. כשהי מתעוררת אנחנו יוצאות לשחק בחוץ - לרוב בדשא. אבא חוזר, אנחנו מכינים ארוחת ערב, אוכלים, מסדרים קצת את המטבח, אבא יוצא לערבית.
כשהוא חוזרזה הזמן לאמבטיה של אודי, הם יוצאים להתלבש בחדר ואני מתקלחת צ'יק צאק, אני לוקחת את אודי, הרגיעה אותה, מניקה, ואז אם היא נידרמת - לילה טוב לכולנו, אם לא - אבא יוצא איתה לטיול בעגלה ואני לפעמים הולכת לישון ולפעמים מצטרפת לטיול. לרוב לאחר טיול (ממושך יותר או פחות, תלוי באיזה יום) היא נירדמת, ומצטרפת אלי לשנת לילה.

המסקנות שלנו מהשבועיים הללו:
להשתדל, כמה שיותר, לעשות הכל מוקדם יותר.
ככל שאני חוזרת מהעבודה מוקדם יותר, והיא נירדמת מוקדם יותר יש לה יותר זמן לשחק (ולהתעיף) בחוץ, ואז ההרדמות בלילה קלה יותר
בנוסף, אם היא נירדמת בצהריים בעגלה, אני לא מעבירה אותה למיטה שלי אלא מאפשרת ה להישאר שם. לרוב - כך היא מתעוררת מהר יותר, ואני חושבת שאין צורך בשינה ממושכת בשלב זה של היום.
אתמול, עקב יום לא שיגרתי, יצא שהיא ישנה ב-2 בצהריים, ואז לא ישנה עד הערב. היינו בפעילות נון-סטופ והיא לא נירדמה כל אחרי הצהריים.
בערב, מיד אחרי המקלחת, היא נרדמה תוך כדי הנקה. זה היה כיף גדול ואנחנו קיבלנו את הערב שלנו במתנה!
אני תוהה אם אפשר לנסות לוותר על שנת הצהריים שלה, בכלל.
זה נישמע קשה כי היא עיפה ובוכה הרבה על כל שטות, אבל אולי כדאי לנסות לגרור אותה כמה ימים כדי להרגיל אותה?
אני ממש מתלבטת לגבי זה, כי בעקרון הגישה שלי היא שהידה יודעת מה טוב בשבילה ואני רק צריכה להקשיב למה שהיא מסמנת לי,
אבל ממה שמסתמן בינתיים ניראה שממש אין לה בעיה ללכת לישון מ-א-ו-ח-ר, ולי זה קשה כל כך.

אז מה נשמע לכן: הגיוני לנסות לדלג? אכזרי? הצעת ביניים?
אני כל כך רוצה להתמיד בהרגל הזה של שינה מוקדמת, הוא עושה לי רק טוב, בכל המישורים!

[אישה_במסע*]

כי בעקרון הגישה שלי היא שהידה יודעת מה טוב בשבילה
זה לא מדוייק. אם אוכלים כל יום בשעות קבועות, אז נהיים רעבים כשמגיע הזמן לאכול. ולא עקרוני מתי השעות האלו - ההרגל יוצר את זה.
מה טוב בשבילה תלוי הקשר. למשל, חשיפה לאור אלקטרוני, שעת קימה, השעות בה האנשים מסביבה ערים. כלמיני מאפיינים סביבתיים. חוץ מזה, יש מצבים בהם יש כמה מצבים יציבים. אז למה זה שהיא במקרה נמצאת בו הוא הטוב, ולא מצב אחר, טוב ויציב באותה המידה?

לדעתי, לנסות לדלג. מקסימום תראי שלא הולך ותחזרי חזרה.

[אמא_של_מוש*]

הי קרן שמש צהובה ילדינו בגיל יחסית קרוב אז אשתף אותך במה שאני עושה ומקווה שזה יעזור לך.

אם יש לכן רעיונות למוצקים בריאים בשבילה, או הפניה לרעיונות, זה יכול ממש ממש לעזור לי

ארוחת בוקר: מוש אוכל כל בוקר פירות. בהתחלה זה היה מרוסק עם כפית של טחינה/שקדייה/חמאת בוטנים (100% בוטנים) ועכשיו אני מקלפת והוא אוכל לבד. לאחרונה הוא התחיל לקום מוקדם יותר וגדל הפער בין הבוקר לצהריים אז התחלתי להוסיף לו פחמימה כמו דייסת קוואקר או פלונטה עם אגוזים/תמר/טחינה/שקדיה/בוטנים או פרוסת לחם שעליה מרוח הנ"ל.

ארוחת צהריים: מאז שהוא התחיל לאכול הוא אוכל מה שאנחנו אוכלים לצהריים. פחמימה (אורז/בורגול/תפו"א וכו) + ירק (שעועית/קישוא/גזר/דלעת/בטטה ועוד ועוד) + חלבון (בשר/עוף/הודו ועכשיו אתחיל דגים מידי פעם).
מה ששיניתי בצהרים זה שהתחלתי להוסיף עוד סוגי ירקות בבישול לדוגמא אם הייתי מכינה עוף עם גזר וזייתים לצד אורז אז עכשיו אני זורקת בסיר איזה חתיכת קישוא נוספת שיהיה לו עוד ירק. אני מביאה לו ביחס של בערך שליש פחמימה שליש חלבון ושליש ירקות.

ביניים: פירות

ארוחת ערב: ביצה (חביתה, מקושקשת, שקשוקה, פשטידה), לחם עם טחינה וירקות חתוכים.

אני תוהה אם אפשר לנסות לוותר על שנת הצהריים שלה, בכלל
לדעתי ממש ממש לא כדאי. ילד עייף זה פשוט נורא קודם כל בשבילו וגם לסביבה.

מגיל 4 חודשים השתבשה למוש השינה והוא התעורר כל 45 דקות. עד שביום עיון התייעצתי עם יועצת הנקה שהנחתה מעגל והיא נתנה לי עצה ומאז זה ממש השתפר. (אני לא רוצה להעמיס פה בסיפור אז אם מישהי מעוניינת שתכתוב לי בדף הבית ואשתף בשמחה) מאז שמוש התחיל לישון יתר טוב בלילה הוא קם יותר מוקדם וכבר לא הספיקה לו שינה אחת באמצע היום אז הוספתי לו עוד שינה וזה עשה לו רק טוב!

כרגע קם בסביבות 7-8 ישן בערך 11-13 ואז בסביבות 15/16 ישן כשעה. אני מרגישה שזה עוד יותר שיפר את השינה בלילה. מגיעים בנחת לא.ערב ולאמבטיה ואז הוא לא נשפך. לפעמים הוא לא נרדם ישר בהנקה אז עוד שרים והוא נכנס לשינה בנעימות.

תודה לכל הכותבות בדף אימצתי כמה עצות @}

[קרן_שמש_צהובה*]

אני רואה שהכתיבה שי פה הופכת ממש מקוטעת, בגלל שממש, אבל ממש אין לי זמן,
חבל
כי כשאני משתפת באופן סדיר אני מרויחה פעמים: גם רעיונות מנשים חכמות וגם תחושה טובה של שיתוף
ואני, כבר לא מעט זמן, מרגישה כל כך לבד,
שכל חיבוק ופרח פה נותנים לי כל כך הרבה כוח
אבל
איך אומר הפתגם העתיק
אפשר להוליך סוס אל השוקת אך אין דרך לגרום לו לשתות
ואתן, וכלכן, כל כך פה, מקשיבות,
ואני רק צריכה להגיע, להשאיר עקבות,
לבהות (תודה לאישה במסע)
ולהיות.

[קרן_שמש_צהובה*]

חזרתי לראש הדף כדי לראות מה היתה המטרה שלי בפתיחתו,
ויש כבר כמה שינויים טובים מאז:
עברנו דירה,
הבנתי טוב יותר מה אני ורצה בענין העבודה
מערכת היחסים שלי עם אמא שלי השתפרה
הפעילות הגופנית הוטמעה בחיי היומיום בחדוה
ו...בעיקר: <כולווווולווולווולווו> אני לא מחכה
אני יוזמת, יוצרת, עושה,
מה שאני רואה לנכון, ומה ש אני רוצה
וזה כל כך לא אינטואיטיבי לי
אני עדיין עמוק בתוך העבודה (האישית, שלי)
ויש הרבה מקום לשיפור בתקשורת הזוגית שלנו
אבל בסך הכל ההרגשה היא של שיפור מתמיד ועליה

וכאן, אני ורצה לפתוח יריעה מיוחדת ולהודות
לנשים המיוחדות
שמקדישות
וקראות
ומקשיבות
ומסבירות
כמה מכן הערתן את עיני בנקודות שממש ממש ממש שיפרו את איכות חיי
אני רוצה לציין את זה כאן, מכמה טעמים:

1. פשוט בא לי לפרגן
2. אני מניחה שכשאתן מציעות משהו אתן לא תמיד יודעות איך זה משפיע עלינו, אז ה]עם פגעתן, חזק, וניראה לי שתשמחו לדעת זאת
3. לטובת קוראות אחרות, שקראו, ועקבו, שתדענה מה עבד יותר.

ובכן:
דבר ראשון תמרוש רוש המדהימה.
תמרוש הציע לי ללכת לישון מוקדם, ממש עם הילדה
העצה הזו שווה זהב, ואני ממש משתדלת כל יום, איך שאבא מוציא אותה מהמקלחת ולוקח אותה להתלבש - לחמוק למקלחת קצרצורת, צחצח שיניים, ואז אני מניקה אותה ושוכבת איתה במוד שונה לגמרי,
כל דקה כזו שווה זהב!!!
<<ואם תשאלו מה אני עושה עכשיו על המחשב, לא אגלה, רק אומר שכבר התקלחתי ואני כבר במיטה. אם תתעקשו, ואם הזמן יספיק - אגלה בסוף...>>

מקום של כבוד לבשמת א
שנתנה לי המון כוחות במילים חמות ומחכימות, ו...גם מעט שנונות
בשמת הציעה לי להשתדל לבלות כל יום בחוץ
במבט ראשון זו היתה הצעה הזויה, שחוץ מלהתבונן עליה ולדפדף הלאה לא ידעתי מה לעשות בה.
אבל בינתיים, עבר כבר יותר מחודש, ואנחנו כל יום מבלות בחוץ. כל יום
זה הביא לחיינו רק טוב, ובשפע,
אז תודה ע-נ-ק-י-ת על זה
<<בשמת גם הציע לי לבחון את כל מה שקורה בזוגיות במבט חדש של הוא לא עושה לך כלום בינתיים אני לא מליחה להביא את השינוי הזה לתוך התודעה, הוא רק מרחף מעל כל אימת שאני מתעצבנת, אבל איכשהו - טרם נספג>>

עירית לוי הקדישה מזמנה כדי להסביר לי, בצעדי צב, שהערך העצמי שלי איננו תלוי בהצלחותיי ו/או בכישלונותיי.
אני עדיין לא מרגישה כך, אך אני כן בתשומת ב לכך.
כלומר - כאשר משהו לא מצליח, ואני מרגישה דפוק עם עצמי, אני ממש מוצאת את עצמי וחשת באוזני: הי, זו לא אני, זה רק הענין הזה והזה שנדפק
ומנגד, גם כשמשהו מצליח אני משתדלת להזכיר לעצמי: הי, זו לא אני, זה רק הענין הזה שהסתדר על הצד הטוב ביותר
זה לא שלא מגיע לי קרדיט או שאין לי מה ללמוד, אלא זו פשוט לא אני, זו פעולה שעשיתי/מחשבה שלי/תוצר כלשהו וכו'
זה לא אני
נדמה לי שתידרשנה עוד אינסוף שנות יישום, אה... אבל אני רק בתחילת הדרך!!!

והמרגיעון הצהוב מזמין אותי לדיק עוד יותר, לחדד, להבחין:
מה את רוצה?

ואני נזכרת להודות לציל צול
צילי הזמינה אותי לשאול את עצמי את השאלה הזו, להקשיב למה שעולה ראשון
ואחר כך להמשיך להקשיב, למה שעולה שני, ושלישי
ואז לנסות לנועה בתנועה שמקרבת אותי למה שאני רוצה
בחויה שלי זה ניסוי עמוק מאוד ויש בו כמה רבדים, שקשה לי לתאר את כולם
אבל בגדול זו חויה חזקה מאוד של דיוק

ו...עוד משהו שאני חייבת לצילי.
באחד הדפים שדנו על כעס, אולי המדריך לכועס המתחיל צילי תארה שבחיי היומיום היא כמעט ולא כועסת
נניח, אולי רק פעם בכמה חדשים
וכשקראתי את המילים שלה הבנתי שאני יכולה ליצרו בחיי כל הסדר שניראה לי מתאים ונוח, ואין סוף לאפשרויות
זה ממש לא מחויב המציאות שאני אתעצבן כל יום, נניח.
וזו נקודה חשובה כי כדי לשנות, כמו שכתבה פה אישה במסע לפני כמה ימים, צריך להכיר את האפשרויות
וזו אולי המתנה הכי מיוחדת שאני מקבלת בבאופן
מכירה את האופציות
אז אין סוף תודות על זה

[קרן_שמש_צהובה*]

ואחרי שארחתי אתכן בנימוס בסלון המואר של תובנותי,
אני מזמינה <את האמיצות> להתקדם לעבר המחסן המאובק
יש שם כמה דפוסי התנהגות ואמיתות שזקוקים לאיוורור
מי מעיזה להיכנס איתי?

• ההרדמות של הקטנה
• התקשורת שלנו כבני זוג
• ההתבחבשות שלי עם עצמי
• התלבטות בנוגע למסגרת לשנה הבאה לקטנה

סידרתי מהקל אל הכבד, כדי שאתחיל עם הסוגיה לשמה התכנסנו לכאן, ואם אספיק אגיע גם ליתר
אם לא- הנקודות תישארנה למזכרת, פעם הבאה שאזכה בכמה רגעי חסד.
אך אני מכריזה בזאת לא!!!
בוא נתיל בהפוכה, מהקל אל הכבד,
אין לי כוח לסוגיות הכבדות עכשיו
מה אמרנו? כמה רגעי חסד.

[קרן_שמש_צהובה*]

אז בואו נתחיל מהמסגרת של הילדה לשנה הבאה
זו דילמה שמתישה אותי ושואבת ממני המון אנרגיות

אני מתלבטת האם לשלוח אותה בשנה הבאה למעון או להמשיך שנה נוספת אצל אותה המטפלת.

אתחיל בתאור כללי של 2 האפשרויות
מעון - מבנה יפה ומשופץ, כולל חצר עם חול, מתקנים, בימבות ומה לא. חדר ג'ימבורי, ארוחות מסודרות ולוחות זמנים מורחבים במיוחד (מ7:30 עד 16:00)
במעון יש מטפלת על כל 6 או 7 ילדים, ובכיתה יש 4 קבוצות כך שבסך הכל יש בכיתה כ-25 ילדים וכ-4 מטפלות מסורות שמקדישות את הזמן לילדים.
סדר היום מובנה ומוקפד, כולל לינת צהרים והילדים ממושמעים מאוד.

מטפלת - שומרת על הילדים בביתה הקט, עסוקה בעניניה, בעניני הבית ובילדים במקביל
אוהבת אותם בכל נימי נפשה, לא ידוע מה בנוגע לחברה.

אנסה למנות את השיקולים לכאן ולכאן:
יחס אישי - חלק מהמטפלות במעון מקסימות ואוהבות. אחרות משועממות וטכניות. איך אני יודעת? כי באתי לבקר, פעמים. מחלקן התרשמתי מאוד ומחלק מ...ממש לא.
אני יכולה לנסות לבקש את המטפלת שהתרשמתי ממנה אך זה לא בהכרח שיתקבל מבוקשי. כמו כן, במיקרה של היעדרות המטפלת הקבועה - אני לא יכולה לדעת מי תמלא את מקומה.
(לא מדברת על היום הקבוע שהיא נעדרת, כי המטפלת המחליפה נמצאת כל יום בכיתה במקום מטפלת אחרת כך שהילדים כבר מכירים אותה, והיא גם ממש ממש מקסימה. מדברת על היעדרות מסיבה כלשהי - שאני בעצם משאירה את ילדתי לחסדי מישהי שאני לא מכירה ולא יודעת איך היא עם תינוקות. הזוי, לא?) מהבחינה הזו, המטפלת הפרטית הינה מדהימה באהבתה ובמסירות האין - קץ שלה לילדה.

חברה - השנה אודי בילתה חצי שנה לבד אצל המטפלת ובסוף החורף הצטרף פעוט נוסף. עכשיו אודי עוד מעט בת שנה והם מבלים ביחד אך בשנה הבאה הוא ילך למעון ואנחנו לא יודעים האם תהיה לה חברה אצל המטפלת. אני חושבת שילדה בת שנה כן רוצה לראות אנשים נוספים ולבלות עם חברים. ובכלל, אודי מאוד חברותית ובשבת אנחנו נוטים להזמין שכנים או לצאת לגינה גם מפני שהיא ממש צמאה לחברה של אנשים נוספים. במעון, הפעילות החברתית מגוונות כל כך והילדים ממש יוצרים אינטרקציה בינם לבין עצמם. ראיתי! זה מדהים לראות בני שנה וחצי מישבים סיכסוכים בדרך של כבוד ובהסברים נמרצים! ממש שובה לב!

סדר יום - אצל המטפלת אנחנו מביאים את אודי כשהי מתעוררת, ובכל מיקרה לא לפני השעה 9. אני יוצאת לעבודה מוקדם יותר אך היא בדרך כלל ישנה עם אבא עד שהוא קם, בסביבות 9 וצפונה.
היות ואנו משלמים למטפלת לפי שעות זהו הסדר נוח לכולנו (בעיקר לאבא, שקיבל אישור רשמי לקום מאוחר, סססססתתתתםםםם).
המעלה בהסדר זה הוא שאם היא הולכת לישון מאוחר -היא יכולה לקום מאוחר, ולא מכתיבים לה סדר יום באופן כפוי. החסרון הוא שאבא יוצא מאוחר לעבודה כל יום והוא קצת מבואס מזה...
במעון, סדר היום מתוקתק כמו שעון. הילדים עושים בדיוק כל יום את אותו הדבר בחזרתיות מדהימה. זה נישמע מקסים
אבל כשראיתי איך מעירים תא הילדים שטרם סיימו שעת צהריים כשהשעון הורה שהסתיים הזמן - הלב ממש נחמץ.
ממש מהנדסים אותם לפי השעון, כואב הלב.

מרחק מהבית - המטפלת קרובה יותר כך שנוח יותר להביא אותה בבוקר ולהוציא אותה בצהריים

ועכשיו - הגעתי לעומק: מה שכוווווולם אומרים
יש לחץ מטורף על המעון, הפעילו בשבילי פרוטקציה מטורפת כדי להתקבל, מאה נרשמים על כל מקום פנוי
הילדה תהיה מחונכת, תיראו איך היא מפונקת, היא מסובבת אתכם על האצבע הקטנה, יהיה לה סדר יום נורמלי

[אישה_במסע*]

זה נישמע מקסים
לי זה לא נשמע מקסים. כנראה כי אני ממש ישר מרגישה את המחירים של זה.

ועכשיו - הגעתי לעומק: מה שכוווווולם אומרים
הייתי בטוחה שתסיימי בזה שברור לך שהמטפלת עדיפה בגילה זה, אבל היא עולה יותר כסף, ולכן יש התלבטות. ובסוף בא כזה אנטי-קלימקס... ממליצה לך לקרוא את מה שנכתב ב{{}}החיוניות שלי על לקבל החלטות כשיש פחד. אבל ממה שאת כותבת, אני בכלל לא רואה התלבטות. למי אכפת מה כולם אומרים? כלומר, ברור לי שזה לא נעים והכל, אבל.

יש לי חלוקה לשני סוגיםש ל קושי. קושי לעשות את הדבר הנכון, וקושי להחליט מה הדבר הנכון. ואני, מנקודת המבט הבאופנית שלי, רואה את זה כקושי מהסוג הראשון. כי התשובה לשאלה "מה הדבר הנכון" ברורה לי.

אחרי קצת תשומת לב מצאתי כמה נימוקים לכיוון המעון, אבל הם נשמעים לי משניים ולא משכנעים, והיה צריך להתאמץ כדי למצוא אותם בכלל.

מה שכן, בעיני הכי קשה לעשות את הדבר הנכון, כשגם קשה לעשות אותו, וגם אין בטחון מלא או החלטה שהתקבלה. ואז אפשר ללחות ולשכנע ללכת נגד הקול הפנימי, ולהערפל ולהגיד שזה בכלל לא נכון.

המלצה שלי - תלמדי להציב גבולות ולא לתת לאחרים לבקר אותך. כל השורה האחרונה מלאה בביקורת מרעילה ונוראית, שאת לא צריכה בחיים שלך. גם בלי קשר למעון. (ואני אישית גם הייתי חושבת אם אני צריכה בחיים שלי אנשים שבכלל לא מכבדים אותי, אבל זו כבר שאלה אחרת).

[קרן_שמש_צהובה*]

אופס...
באמת תיכננתי דיסקליימר בסוף, רגע רגע, פשוט הייתי חייבת להפסיק, אז שלחתי - כדי שלא יאבד:
יש מעלות במעון, בעיקר החברה והמרחב, וגם העובדה אבא יוכל להיות משוחרר מוקדם יותר בבוקר
והמעלה הגדולה אצל המטפלת זה היחס האישי והתאמה של סדר היום אליה, שזה ניראה לי סופר חשוב בשלב הזה של החיים
אני רק תוהה מה יהיה עם חברה אצל המטפלת, כי ניראה לי שהיא מאוד נהנית ונתרמת מחברה (לא משנה לה הגיל בדיוק, גם עם הבנות שחוזרות מבית הספר ב-1.30 היא נהנית מאוד),
עד כמה זה יכול להיות קריטי בגיל הזה? אני לא יודעת, ניראה לי שבשביל הפיצית שלי זה מאוד
המחיר דווקא לא כל כך משחק תפקיד כי אצל המטפלת היא אפקטיבית פחות שעות ביום (בערך מ-10 עד-4)

בכל מיקרה, אישע במסע הרעיון של לקבל החלטות מפחד נוגע בי פה חזק חזק חזק, ובהורות בכלל
אציין כי לפני שהייתי לאם כמעט לא הכרתי פחד מהוא, אבל ההורות הכניסה לי אותו לחיים ביג טיים, ואני משחררת אותו, לאט לאט.

ושוב, המרגיעון הצהוב, בהתאמה לדברנו אין מה לדאוג: דאגה לא תחסר

האמת, שאמשח לשמוע עוד דעות, ואולי גם מחשבות שיעזרו לי להבין עד הסוף למה לא בא לי על המעון,
אישה, בא לך אולי לפרט קצת על המחירים של זה
אני מרגישה את זה חזק חזק בבטן ולכן כל כך לא רוצה את הילדה שלי שם, אבל איכשהו, המעטה - מפתה

וההמלצה האחרונה - בנוגע לאנשים: מממ... בגלל זה אני כאן, בבאופן. בבאמת באמת, בחיים הלא וירטואלים שלי, אין אפילו אחת שמתחילה בכלל להבין על מה אני מדברת. וניסיתי, בכל מיני ערוצים, וזה באמת באמת קשה לי
כי אני אמא טריה ולא מנוסה שכל המנוסות קצת מלגלגות עליה? חושבות שהיא התהפכה על השכל? ואני כן מעריכה מאוד אותן, ואת נסיונן, ואת ילדיהן המחונכים, ולפעמים, ככה פתאום, עולות לי תהיות בנוגע לצדקת הדרך.
כי סוף סוף, לצערי, היהלדה של יבחיים כניראה לא תהיה בחינוך ביתי, אז האם זה כל כך משמעותי שהיא ישנה איתי במיטה? האם אינני לוקחת את החסרונות מכאן ומכאן ונישארת קרחת?
תהיות קיומיות, מייסרות, בנוגע להורות שלי, שלנו, ולצערי - אין לי יד להיאחז בה בנוגע אליהם. רק להמשיך לגשש את דרכי, בעקביות, באפילה, באהבה גדולה ובהרבה הרבה תקוה.

[שקופה_א*]

תהיות קיומיות, מייסרות, בנוגע להורות שלי, שלנו, ולצערי - אין לי יד להיאחז בה בנוגע אליהם. רק להמשיך לגשש את דרכי, בעקביות, באפילה, באהבה גדולה ובהרבה הרבה תקוה.
יקרה,
רק רוצה לכתוב לך על זה,
אין פתרון לתהיות , לא כשתהיי "באופנית " מושלמת, ותגורי בקהילה שכולה כמוך, ולא כשתהיי מיינסטימית, בדיוק כמו השכנות שלך .
כי הורות היא המקום בו את מביאה את עצמך, את הבחירות שלך שמדויקות לך ולילדה.
אין אף דגם של "הורות אידיאלית" , אבל כל אחד יכול להגיע להורות האידיאלית בשבילו ובשביל הילדים שלו.
אני לא באה להחליש , ממש ממש לא. רק לומר - חפשי את מה שנכון לך בתוכך .
יש לך תהיות, ותחושה של חוסר בטחון, ומי אמר שאת פועלת נכון, התשובה של כל זה נמצאת בתוכך.
אל תקבלי שום דבר כי "אמרו" , כן , גם בבאופן .
תעשי חושבים אם זה מתאים לכם , ואולי באמת לא?
ביננו, מחקרי זה לא , ותחושת הבטן שלך , מי אמר שהיא נכונה פחות ?

אם את רוצה לשמוע את תחושותי לגבי מעון , אז הנה הן : (הילדה מגיל 2 שם )
יש מרחק גדול מאד בין מטפלת למעון, אי אפשר בכלל להשוות אותם...
כתבת על המטפלת המחליפה, עכשיו תוסיפי לזה ימים חופשיים שהקבועה לוקחת , ימים חופשיים שהמחליפה לוקחת, חופשות לידה , סתם ימים שהן לא יכולות
ותקבלי סלט של הרבה הרבה מחליפות במהלך השנה (אני לא אגזים אם אומר 10 ומעלה)
באופן כללי , ההתנהלות היא מוסדית.
למשל , ב7 בבוקר לא כל החדרים נפתחים, והילדים שמגיעים מוקדם נמצאים יחד (ילדים מכל הכיתות)
עם מטפלת לא מוכרת .
ואני בעד אופציה שלישית , אין לכן משפחתונים באזור? או מטפלת עם עוד כמה ילדים ?

[טלי_ב*]

לפני שאפרוש כאן את משנתי (-: אני חייבת לומר שרק מלקרוא אותך, הרושם שלי הוא שהלב שלך הוא עם המטפלת. למשל - הגעתי לעומק: מה שכוווווולם אומרים אם זה העומק של מה שבאמת בעד המעון, אז עזבי אותך מזה. בלי שום קשר להשקפה הכללית שלי, זה נורא נורא נורא קשה להכניס ילד למעון בלי שזה בא ממך.
גם כשאת מונה את היתרונות של המעון, זה נשמע כמו - טוב, לא הכל רע, יש גם כמה יתרונות... לא ממש נשמע כמו התלהבות (-:

ולעניין דעתי בנושא. אני חושבת שהסידור שיש לכם עם המטפלת הוא מעולה, יש לכם המון מזל שמשהו כזה זמין לכם ואפילו מבחינה כספית לא עולה הרבה יותר ממעון, ולא הייתי מוותרת על זה בחיים בשביל מעון.
זה נשמע שהבת שלך מקבלת הרבה חברה - גם הילדים של המטפלת, גם איתכם אחה"צ ובסופי שבוע. לא חייבים חברה כל היום. ואם את מעדיפה שכן יהיה עוד ילד, את יכולה לעזור למטפלת לחפש. להמליץ עליה ולפרסם אותה (גם ילד קטן או גדול ממנה זו חברה מעולה, לפעמים אפילו טובה יותר מאשר אותו גיל). כרגע היא אוהבת חברה כי החוויות החברתיות שלה חיוביות. לא בטוח שזה יהיה המצב במעון, כשיש יותר תחרות בין הילדים על משאבי טיפול ותשומת לב מוגבלים מאוד.
כל המשמעת והסדר הנוקשה בגן נשמעים לי ממש חשודים. למטפלות אין קסמים שהופכים ילדים לכאלה מאולפים - תחשבי מה את הייתי צריכה לעשות אם היו לך 6 תינוקות לטפל בהם, ועוד היית שואפת שהם יהיו ממושמעים (ובגיל כזה!). מכמה צרכים היית צריכה להתעלם, כמה היית צריכה להיות קשוחה ומפחידה... זה לא שיש למטפלות איזה כלים אחרים שאין לך. איך גורמים לילדה להירדם בשעה שלא מתאימה לה? שוב, אין פה קסמים. אם בבית לא מקובל עלייך להשאיר אותה ללא מענה עד שתתייאש ותירדם, או סתם תבהה בשקט עד שמותר לקום, אז לא מקובל גם שבמעון זה יקרה, גם אם זה רחוק מהעין.
עכשיו לפעמים, יש אמהות שבאמת אין להן ברירה טובה אחרת מלבד מעון, ואז... מתמודדים ומנסים להפיק את המירב ממה שיש. לא תמיד יש פיתרון אידיאלי. אבל לך יש כזו אלטרנטיבה מעולה!

מניסיוני האישי, לגן מתחילים להיות יתרונות של ממש (לצד חסרונות, אבל מתחילה להיות איזושהי תחרות אמיתית מול טיפול ביתי) רק מגיל 4-5. הבן שלי נכנס לגן קצת לפני, בגיל שלוש וחצי, בגלל שילוב של כל מיני אילוצים בחיינו, ולמרות שהיה בסדר, לא היה מדהים. היתרון החברתי העיקרי לא היה בשעות הגן, אלא בזה שהוא הכיר חברים שאפשר להיפגש איתם אחה"צ. והשנה (גיל 4.5) - איזה הבדל! עדיין יש לגן גם חסרונות מסוימים, אבל פשוט רואים שהילד במקום אחר לגמרי וממש מפיק גם דברים טובים מהמסגרת של הגן. וכמובן שלמרות הכניסה ה"מאוחרת" למסגרת הוא ילד חברותי ונעים לסביבה, כמו המון ילדים אחרים שגדלים כך.
וחוץ מזה, אם עוד לא קראת, אולי יהיה לך מעניין לקרוא בדף למה לא גן ובכלל ב מדור חינוך ביתי (גם אם אתם בחינוך ביתי, בגיל הזה יש דילמות לא מעטות שמשותפות למצב שלכם עם המטפלת, ודיונים בנושא של חברה וכו').

ודבר אחרון - הזכרת הרבה פעמים את הביטוי "ילד מחונך" על הטיותיו השונות (-: מה זה אומר מבחינתך? מהו "ילד מחונך" בעינייך ובעיניי הסביבה שלך? האם זה בדיוק מה שהיית רוצה עבור הבת שלך או קצת שונה?

[טלי_ב*]

היהלדה של יבחיים כניראה לא תהיה בחינוך ביתי, אז האם זה כל כך משמעותי שהיא ישנה איתי במיטה?

חד משמעית כן.
ראשית, למה לא בעצם? כלומר, אם יש איזה קושי שם אז כדאי לחשוב איך לפתור אותו, אבל אחרת... ברור שזה יותר טוב ונעים לה, לא? למה ללכת ראש בקיר נגד מה שעובד לכם?
ושנית, כמי ש(לפחות בתחושה הסובייקטיבית שלי) עשתה הרבה פשרות ביחס לדרך האידיאלית לגדל ילדים בעיניי, המסקנה שלי היא שמה שאת כן יכולה לעשות ולתת, הוא משמעותי לא פחות, ואפילו יותר, ממה שאת לא יכולה. אין לי הסבר רציונלי לזה, אבל זה הרושם שלי. חלק מזה הוא שילד שמקבל הרבה ממה שהוא צריך, מתמודד הרבה יותר טוב עם קשיים.

[אמא_של_מוש*]

אני מאוד מסכימה עם מה ששקופה כתבה.

כי סוף סוף, לצערי, היהלדה של יבחיים כניראה לא תהיה בחינוך ביתי, אז האם זה כל כך משמעותי שהיא ישנה איתי במיטה? האם אינני לוקחת את החסרונות מכאן ומכאן ונישארת קרחת?

את כתבת לי בדף שלי שבהמלצת ציל כדאי לי לאמץ את הגישה שבחיים לא תמיד צריך להחליט או או, אפשר גם וגם.

לדעתי עיקר העיניין של החיים באופן טבעי הוא לפעול לפי האינסטינקט האימהי שטבוע בנו ולא ללכת נגדו בעקבות נורמות חברתיות.
לכן, כל אחת צריכה לפעול לפי מה שהיא מרגישה ולפי מה שמתאים לה ולתינוקה!
השפעה מנורמות חברתיות יכולות לבא משני הכיוונים (באופן-מיינסטרים). אם את עושה משהו שאת לא שלמה איתו ולא מרגישה איתו טוב זה לא נכון ולא משנה מאיזה צד של הסקאלה הושפעת.

את מרגישה שזה נכון לישון עם הילדה? מעולה! תעשי זאת בכייף ובאהבה. אף אחד לא אמר שאפשר לעשות זאת רק בתנאי שמתקיים א' ב' ג'. ובטח שזה לא יגרום נזק אם את לא עושה את זה יחד עם א' ב' או ג'.
לכל מעשה שתעשי, דרך שתבחרי, יהיה מי שיתנגד. זה קשה לעמוד בפרץ וככל שנהייה יותר שלמים עם מה שהחלטנו כך פחות נתערער.

לגבי הסוגייה של מטפלת או מעון בדיוק לפני כמה שבועות אני וחברה דנו על זה והסיבות שהצגת עלו. עוד שתי נקודות שחברתי העלתה לטובת המעון:

1. במעון יש תזונאית שאחראית על התפריט והמזון תחת ביקורת מתמדת. יש מטפלות שלא משקיעות באוכל ומתקמצנות על ילדים וראיתי את זה במו עיניי כשעבדתי במקומות שונים בהיותי סטודנטית.
2. במעון יש הרבה חוגים והפעלות.

לדעתי, אם מחליטים להוציא את התינוק/פעוט מהבית צריך לבחור מסגרת שהכי דומה (עד כמה שאפשר) למבנה של בית.
מטפלת שאת מכירה טוב, שאת יודעת מה המזון שהיא מגישה לילדה ואיך מתנהגת איתה עדיפה הרבה יותר ממעון. כל הדברים שהמעון מתפאר בהם כמו חברת ילדים, סדר יום מאורגן, פעילויות והפעלות הם סתם ברירת מחדל במקום הדבר האמיתי.

ילד בגיל קטן זקוק למרחב אינטימי, לדמות מרכזית ואהובה, לאווירה רגועה ונעימה וכו'.
מספיק שאת לוקחת אותה מידי פעם לגן שעשועים, לשחק עם חברה, שאתן יוצאות החוצה והיא רואה אנשים. בגיל הזה לא צריך יותר חברה מזה. הרבה יותר קריטי האווירה אצל המטפלת.

לפני כמה שבועות הלכתי עם מוש לבקר חברה שלי שהיא מטפלת ב 10 פעוטות. הדבר שהכי בלט לי שם הוא אווירת הסטרס התמידי. יש הרגשה של לחץ באוויר, אין רוגע, אין שלווה. כל פעם ילד אחר בוכה או צועק והמטפלת עסוקה כל הזמן בכיבוי שריפות.
ה"יתרונות" של המעון מתגמדים לעומת מה שהילד צריך באמת.

לגבי הסדר יום, אני מאוד מאמינה בסדר יום אבל בתנאי שהוא מותאם אישית לילד וגמיש. במעון שני התנאים לא מתקיימים.

תנסי לעצום את העיניים ולדמיין אותה ביום שלם של מעון וביום שלם אצל המטפלת. איפה היא תקבל יותר תשומת לב? איפה יותר יתחשבו בצרכים האישים שלה? וכו'.

[שקופה_א*]

כל המשמעת והסדר הנוקשה בגן נשמעים לי ממש חשודים
כאמא לילדה במעון שמספרת הכל , אני יכולה לגלות את כל הסודות הקטנים...
אז כן , משמעת במעון זה ערך עליון , ויש פינה לילדים שלא מתנהגים יפה , יש גם אפשרות לתפוס את הידיים והרגליים שלהם אם הם מרביצים.
הרבה מהמשמעת נובע מהציות הקבוצתי, אבל החורגים מתבקשים מיד להכנס לתלם , ולדעתי זה עצוב.
לילדה שלי יש הרבה רווחים, היא משוגעת על החברה והמעון באופן כללי, אבל אם היתה לי בחירה לא הייתי בוחרת בו.

גם ילד קטן או גדול ממנה זו חברה מעולה, לפעמים אפילו טובה יותר מאשר אותו גיל
וואי ! כל כך נכון!!
רק אתמול כשהרדמתי אותה, איחלתי לה שיהיה לה יום טוב מחר, היא שאלה: מה זה יום טוב?
אמרתי לה : יום שיהיה לך טוב ותהיי שמחה.
אז היא אומרת בקול נוגע ללב: אבל אם XX יגיד שאני חצופה אני אהיה עצובה...
אלו דברים שקורים הרבה בחברת ילדים באותו הגיל, שזה מקסים, אבל כולל בעסקת חבילה נשיכות, מכות ועלבונות..

בעיני האידיאל הוא מסגרת של 5 ילדים בפיקוח התמת, יש לכם כזה דבר בסביבה?

ואמא של מוש, עזבי אותך מהפעלות, בדיוק לאחרונה חברה שלי ספרה שהיא מתלבטת על מעון מסוים, כי יש בו חדר סנוזלן.
אמרתי לה שזה בערך כמו לבחור מטפלת לפי זו שמסדרת לילדים את השיער יפה..
השאלה מה מחפשים לילד/ה, תחליף אמא או מוסד אוניברסיטאי מדעי להתפתחות הילד.

[אמא_של_מוש*]

אמא של מוש, עזבי אותך מהפעלות
זה טיעון שהבאתי שעלה בדיון שהיה לי עם חברה ובהמשך מה שכתבתי הפרכתי אותו.

אני ממש לא חושבת שתינוק/פעוט זקוק לדברים האלה. ובטח שזה לא צריך להיות הסיבה שבגללה בוחרים במעון ולא במטפלת.

אני מקווה שהייתי ברורה כי כתבתי את זה כל הבוקר בהמשכים או שקראת רק את ההתחלה מפאת האורך (-;

[שקופה_א*]

קראתי , בטח
היית ברורה , אבל לא היה ברור אם את מסכימה עם זה או לא,
אז עכשיו את ברורה לגמרי

[בשמת_א*]

_זה נישמע מקסים
לי זה לא נשמע מקסים. כנראה כי אני ממש ישר מרגישה את המחירים של זה._
מטפלת.
חד משמעית.
סליחה שאין לי כוחות לפרט.

המלצה שלי - תלמדי להציב גבולות ולא לתת לאחרים לבקר אותך. כל השורה האחרונה מלאה בביקורת מרעילה ונוראית, שאת לא צריכה בחיים שלך. גם בלי קשר למעון.
לגמרי.


עכשיו אודי עוד מעט בת שנה
כשהגעתי לשורה הזאת, אני מודה שנפלה לי הלסת.
התינוקת המדוברת אפילו לא בת שנה. אין שום משמעות ל"חברה" אם היא מופרדת מאמא או מדמות חשובה כמו המטפלת. חרדת נטישה הרבה יותר משמעותית כרגע וזה לפחות עד גיל 4 (ארבע, FOUR, QUATRO).
שיקול נגד המעון: משבר קשה של פרידה מהמטפלת האוהבת והאהובה. היא כמו סבתא בשבילה! היא לא פיתרון טכני, השנה מטפלת, בשנה הבאה מעון. זו דמות חשובה בחייה! לא הייתי מחליפה אותה - אם רק אפשר - כאמור, במשך כמה שנים וגם אז ממשיכה להיות בקשר, כמו שמבקרים את סבתא כל שבוע.

בגיל הזה, "חברת ילדים" היא תבלין שצריך במנות זעירות ואך ורק כשמבוגר אהוב, אוהב, קשוב ומשמעותי מגן עליה שם. אחרת, אמנע מלכתוב כדי לא להעליב אף אחד... (תכל'ס, רמזו על זה מעלי).

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כל מילה של בשמת.
מטפילת זה נהדר, כמה שיותר שנים.
אם היא הולכת איתה לגינה הקרובה יש שם עוד תינוקות עם מטפלות או אימהות (ומדי פעם אבות).
אצלנו היתה ממש חבורה קבועה בגינה ליד הבית.
מטפלת זה קשר משמעותי.
הגמישות אצל המטפלת היא יתרון בגיל הזה (בכל גיל האמת). למה צריך לאכול כשלא רעבים? לישון אם עוד לא עייפים? לשיר כשלא רוצים? האילוף שמתרחש בגן הוא אילוץ שממש כדאי אם אפשר לוותר עליו.
אל תוותרו על המטפלת.
ואם זוגך רוצה לצאת לעבודה שעה קודם - למה הוא לא קם שעה קודם? איך זה קשור למעון?

[קור_את*]

ברור ברור ברור שמטפלת.

[קרן_שמש_צהובה*]

הי,
תודה לכולכן,
על היחס ועל החיזוקים החיוביים
כן, כן, כן,
זה נכון
אני רוצה לשלוח את הילדה למטפלת ולא למעון
אבל בסביבה החברתית שלי זה כל כך הזוי עד שכמעט לא יכולתי לשמוע מה אני רוצה, באמת
ו...פתאום כשכתבתי
ושוב קראתי
הבנתי
ואז התחלתי לקבל תגובות
מדויקות, נכונות
וכל כך מחכימות
אז היום דיברתי עם המטפלת
אני צריכה עכשיו להודיע למעון
ו... לענין ההמון,
אני חושבת שאין צורך לפרט את שיקולי, זה לא ענינם,
וגם אין לי כוחות עכשיו להחלשות מבחוץ, סורי
אני הולכת להפטיר משהו על הנוחות הגעה והמרחק מהבית
ויעעעלללההה
עוד שנה קסומה לנסיכה שלי עם המטפלת הכי טובה בעולם,
שאוהבת ומכירה אותה הרבה יותר מכל סבתא!!!

[קור_את*]

אני חושבת שאין צורך לפרט את שיקולי, זה לא ענינם,

בדיוק. לא להשיב ולא להתפתל. להגיד: "כך החלטנו".

מדהים איך הקונבנציות גורמות לכולם לחשוב שזה מה שטוב. איך מישהו יכול לחשוב שבגיל שנה זה עדיף להיות שמונה שעות בחברת עשרים בני שנה עם כמה מטפלות? זה נשמע כמו יום עבודה מייאש! גם למבוגרים זה קשה.

קרן שמש, את נהדרת.

[אישה_במסע*]

מדהים איך הקונבנציות גורמות לכולם לחשוב שזה מה שטוב.
אמא שלי נשארה איתי בבית עד גיל שלוש. ולא מאיזשהי סיבה מיוחדת כמו חינוך ביתי - היא ממש נגד. אלא כי זו הייתה הנורמה. שנה של חופשת לידה בתשלום, ועוד שתיים ללא תשלום אבל עם שמירת מקום העבודה. כי ברור שתינוקות צריכים את אמא עד גיל 3!

אם תסתכלי בספרי הורות מפעם, אפשר יהיה לראות שזה היה ברור ממש לכולם. בחלק גם מתייחסים לאמהות ששולחות תינוקות למעון בתור מזניחות. ועכשיו? עכשיו, כזה הנורמה, פתאום כולם מדברים על כמה מזיק זה לא לשלוח לגן.

הדיסוננס הקוגנטיבי זועק לשמיים.

[קרן_שמש_צהובה*]

הדיסוננס הקוגנטיבי זועק לשמיים
ממש,
וזה לא יאמן כמה אני מושפעת

באחת משיחות השקולים וההתלבטויות הסבירה לי אם מנוסה שאי מה לעשות,
אמנם במעון לא ניתן לתת מענה לכמות הילדים ביחס למטפלות
אז המטפלת כבר מנוסה בעריכת סדרי עדיפות, והיא נותנת את היחס לילד הכי דחוף
ןהיתר לומדים לחכות, שזה גם כן לימוד חשוב לחיים
הסתכלתי עליה העיניים מזוגגות, ואמרתי
אה, זה כמו באר"ן (אירוע רב נפגעים) שמטפלים קודם בפצועים קשה, אחר כך בפצועים פחות קשה ורק בסוף בפצועים אנוש,
כי המערכת מחייבת להגדיר סדרי עדיפויות ברורים באירועים כאלו
היא הסתכלה והנהנה, כן, משהו כזה
אז אמרתי לה שאני מסכימה עם המטפלת והיא בהחלט צריכה להגדיר סדרי עדיפויות,
אין לה ברירה אחרת
אבל למה אני צריכה לשלוח את הבת שלי לאר"ן???

ועדיין התלבטתי, והשתבללתי והתפתלתי
אני חושבת שיש כאן הטיה חזקה, ששכחתי את שמה, אבל זה משהו עם זה שבמצב בו מעטים זוכים במשהו, הזוכים נוטים להעירך את שוויו ביותר מאלו שלא זכו
בגלל שיש תחרות מטורפת על המעונות באזורנו, ובגלל שהתקבלנו, הרגשתי ממש מטומטמת לוותר,
אפילו שעכשיו, אני מרגישה קצת מטומטמת שנרשמתי...

[פלונית*]

מה פתאום מטומטמת. אפילו לא קצת. היציאה מהתלם היא ככ מורכבת.

[קרן_שמש_צהובה*]

אחרי שהתפזרתי לי מעט בדפים של תמרוש רוש ושל ציל צול ושל בשמת א
אני חוזרת הביתה
ולא בגלל שלא היה נחמד שם,
הן מארחות מקסימות
אני חוזרת בידיים מלאות, ממש שקיות גדושות
ועכשיו אני צריכה לפתוח אותן, אחת אחת
להתבונן
מה יש בפנים? האם אני צריכה את זה? איפה להניח?

נתחיל מתמרוש, שהודתה בראש כל חוצות שממש לא חשוב לה להיות תמיד הכי בסדר שאפשר,
אולי אפילו חשוב לה לפעמי לא.
וככה, עם ההצהרה שלה, היא פגעה לי עמוק עמוק בבטן
בילדה הטובה.

כן, גם היום, אחרי שאני אם בעצמי
אני חווה תהומות של רצון לרצות, בעיקר את הורי.
רק לכתוב את המשפט הזה מציף אותי בדמעות
ואני לא נותנת להן דרור, מה פתאום לבכות עכשיו?

ופתאום, פתאום הכל מתחבר לי.
חוסר הבטחון שלי בהורות זועק לשמיים
אני לא מכירה אותו משום תחום אחר בחיים שלי
גם כשאני מתנסה בתחום שאני לא מכירה, תמיד אני עם בנימה קלילה, אופטימית, של יהיה בסדר.

בשונה אולי מהרושם הכללי שנוצר פה - אני ממש לא פרפקציניסטית
אני מחפפת חופשי מכל הכיוונים, וחיה עם זה בכיף, בלי שמץ מצפון:
בארוחות, בנקיונות, בחברויות, ועוד ועוד

אבל
בהורות אני מרגישה חסרה
לא מסוגלת
לא יכולה
כמעט נכה
רועדת מפחד לטעות
ורוצה כולי להיות מונעת מאהבה
פרדוקס אכילס והצב שמכה בי שוב ושוב
משאיר אותי מכווצת
בין הפטיש לסדן

אין לי כרגע תשובות
רק בליל של רגשות
ו-2 מחשבות שאני רוצה להשאיר לעצמי לעיון:

1. הקשר בין אמא שלי וההורות שלי

כן, כן, זה איכשהו קשור ועדיין לא ברור לי מאיפה להתחיל להתיר את הפקעת
אז אני רק אציין לי פה כמה קצוות אפשריים, כדי לחזור לזה בהזדמנות:

• הלידה של אודי שלנו, שהיתה חויה מקסימה בשבילי ובלתי נסלחת מצד אמא שלי. היא עדיין כועסת, אני יודעת. אין לי שמץ מה אני יכולה לעשות עם זה
• הילדות שלי, וההרגשה שאמא שלי לא מאמינה שמה שאני עושה הוא טוב, ייחודי, אמיתי. משהו פה מזויף קצת ואני לא בטוחה איפה הצרימה: האם אני לא הרגשתי שהיא מאמינה, או שהיא אכן לא האמינה
• משהו בנטיה שלה להקטין כל הצלחה, כל עשיה, לבטל. אני חושבת שזה בא לה אולי ממקום טוב - אבל בי זה הורג משהו
• הקשר שלי עם אבא שלי, וכמה קונפליקטים זה יצר עם אמא שלי, אוההה
• באופן כללי, לא עשיתי לה חיים קלים, אבל היום אני ילדה טובה. הייתי רוצה להיות מסוגלת להגיד את 2 המשפטים האלו בלי קשר. ממש בלי שום קשר.

1. התפיסה שלי בנוגע לכישלון

אני חושבת שבעומק, אני תופסת כשלון כדבר שיש להתבייש בו, להסתיר אותו, להתחבא ממנו.
אולי לא רק כישלון
כל דבר שאיננו הצלחה
אפילו... מחלה, חולשה, חוסר ידיעה, סתם טעות מטופשת
אני ממש מרגישה כאילו יש לי בראש מן חלון ראווה, שבו אני רוצה להציג את עצמי...
ואז, כל דבר שאני עושה/שקורה לנו, אני ממיינת: יש דברים שאני אמהר להניח בחלון הראוה,
ויש דברים שממש אתאמץ לדחוף אחורנית, למחסן החשוך והמאובק ההוא
יהיו אירועים כאלו, באמצע, שאני אעדיף לא להציג אבל לא אכפת לי אם מישהו יציץ.
עכשיו, רמת הבטחון שלי בהצגת עצמי, על כלל הרבדים הללו, מאוד משתנה
למשל את אחותי אני יכולה להכניס עד לעומק הצחנה ממש, בלי להתפדח. היא טובת לב כזו ותמימה, שתמיד תהיה לה מילה טובה. היא כל כך לא ביקורתית - שאין לי בעיה שתיראה את כולי, כמו שאני.
מאמא שלי , אני חושבת שאני צריכה להסתיר קצת ב-2 החזיתות. לא טוב לדבר איתה יותר מידי על הצלחות (אפילו שאני עושה את זה כל פעם מחדש, ומחכה, כל כך מחכה למילה טובה, שלא מגיעה. איכשהו, לא נוח לה בקצוות, אין לי הסבר ברור למה) וגם דברים ממש לא נעימים עדיף לא לשתף אותה כי היא נילחצת מידי. אני מרגישה שצריך להראות לה שהכל פחות או יותר בסדר, ככה.
ו במשרד ? בהיבט המקצועי זה אולי המקום שהכי חשוב לי להראות רק את החלון הנוצץ, בלי משקעים מלמטה, אבל זה לא כל כך קשה כי בתחום הזה יש לי באמת הרבה יותר הצלחות והרבה פחות כשלונות. שם זה קל.
ועם חברות ? עם חברות מסוימות, כך הבנתי, המאמץ להראות כל הזמן בסדר דרש כל כך הרבה, שפשוט שיחררתי אותן. אני חושבת שזה קצת חבל כי עכשיו כמעט שאין לי חברות. הייתי צריכה לשחרר את הלחץ, ולהמשיך לתחזק אותן בפחות מאמץ. אני תוהה באיזו דרך אם בכלל אני רוצה ויכולה לעשות זאת עכשיו
ובזוגיות ?
נו,
איך זה עם בן הזוג??

[קרן_שמש_צהובה*]

ואני יודעת שהתעלמתי באלגנטיות מהחלק הכי חשוב
אולי היחיד שחשוב
קרן, איך את רואה את הכשלון של עצמך?
את הקושי?
הת החולשה?
את הפאשלה?

עד מתי תקרעי ותשליכי חלקים מתוכך, בגלל אמונה עמומה שכך מצופה ממך????

[אישה_במסע*]

באופן כללי, לא עשיתי לה חיים קלים, אבל היום אני ילדה טובה
המשפטים האלו צורמים לי. גם כי אני לא נוטה להטיל אחריות על ילדים, וגם כי "ילדה טובה" זה תיאור שצורם לי ממש, כמעט כמו "ילדה רעה". אני אפילו לא יכולה לכתוב את זה בלי מרכאות...

היא עדיין כועסת, אני יודעת. אין לי שמץ מה אני יכולה לעשות עם זה
מציעה לך להשתמש באומנות הצילצולית של לשחרר דברים שלא קשורים אלייך. מה קשור אלייך הכעס שלה? מה קשורה אליה בכלל הלידה שלך? לי מהצד נראה שהלידה שלך היא שלך וזה בכלל לא עניינה של אמא שלך. הכעס שלה הוא שלה והוא לחלוטין אישו שלה שהיא תעבד או לא תעבד בעצמה. זה לא קשור אלייך, כך שמה שאת יכולה לעשות זה לשחרר. כלומר, אם את יכולה... בשבילי באומנות הצילצולית של השחרור היא תוצאה של עבודה נפשית, סימן חיצוני שקשרים פנימיים שהותרו. אבל אם לא, הייתי מציעה לך ללמוד להבדיל בין מה ששלך ומה שלא. אני לומדת את זה עכשיו, אז אני יכולה לספר על ההתנסויות שלי אבל לא על המקום אליו הדרך הזו מובילה.

[תמרוש_רוש]

קודם כל, המון תודה @}

דבר שני: את מדהימה. התחלת ממש לא מזמן, ואת רצה קדימה. אז מה שעולה לי בראש מהסיכום הזה הוא: לאט לאט. שווייה שווייה. נהדר שאת מתקדמת, אבל אל תלחיצי את עצמך "לעמוד בקצב". יהיו תקופות של האטה, ושל נסיגה לאחור, ושל היתקעות, וכל אלה הם כביכול-ים, הנסיגה היא לא באמת נסיגה, וההאטה לפעמים דרושה בדיוק כמו המהירות. אז

דבר שלישי: כל מה שכתבו לך וכל מה שאת כתבת בנוגע למעון ולמטפלת. מעולה!

ועכשיו:
נגנבתי לגמרי מאמא שלך.
סיכום טלגרפי של מה שכתבת עליה:
היא דורסת אותך.
סליחה על חוסר העידון.
תכניסי ברווחים בין המילים שלי את כל הכוונות הטובות שלה, ואת כל המאמצים שלה, ואת כל הייחול שהיא מייחלת להיות אשה טובה ואמא טובה, ואת כל ההשתדלויות, ואת כל הצדדים הטובים שלה, ומה שאת רק רוצה.
אבל השורה התחתונה היא אחת: היא רמסה אותך פעם, רמיסה מתמשכת, והיא עדיין בפוטנציאל לרמוס אותך עכשיו.
וזו ההוכחה:
_אני חווה תהומות של רצון לרצות, בעיקר את הורי.
רק לכתוב את המשפט הזה מציף אותי בדמעות
ואני לא נותנת להן דרור, מה פתאום לבכות עכשיו?_

למה לא לבכות? כי לא נתנו לך את הלגיטימציה לבכות.
כי אפיל לבכות (!!!) מפר את ההסכם החשאי ביניכם, שאת צריכה לרצות אותם.
הדמעות לא חוקיות פה.
כאילו הן יוצרות יותר מדי מקום לעצמך - ופחות מדי לגיטימציה להם.
אלוהים, מה יותר רמיסה מזה??

(לפעמים אשכרה בא לי לתת לאנשים בעיטה בתחת. עכשיו, למשל)

אם זה לא היה כל כך עצוב, אז הקטע על הלידה היה מפיל אותי מצחוק. הלידה שלך היא בלתי נסלחת?
הזוי.

[שקופה_א*]

קרן,
מה שכתבת מאד מאד נוגע,
זה נשמע דברים שלא קל להגיע אליהם.


משהו פה מזויף קצת ואני לא בטוחה איפה הצרימה: האם אני לא הרגשתי שהיא מאמינה, או שהיא אכן לא האמינה
לדעתי הדלה, אין דבר כזה ילד שמדמיין, אם לא הרגשת שהיא מאמינה, היא אכן לא האמינה.

וגם עוד נקודה קטנה - עצם זה שאחותך יכולה להכנס פנימה, מראה שיש שכבות של הסתרה והיא לא מעצמך , וזה טוב.

[תמרוש_רוש]

מכניסה פה עוד משהו, של סילברסטיין

There is a voice inside of you
That whispers all day long
I feel that this is right for me
I KNOW that this is wrong

No teacher, preacher, parent, friend,
Or wise man can decide
What's right for you, just listen to
The voice that speaks inside

@}@}@}

[תמרוש_רוש]

עוד משהו:
כתבת לי פעם, לפני כמה חודשים, בבלוג שלי:
_אני ממש מרגישה שאת מזמינה אותי למסע בתוך עצמי: לבחון, להקשיב לגלות.
בינתיים חלקים בתוכי עוד מתנגדים ואני מתקדמת לאט. אני רוצה לא להילחם בהתנגדות אלא להיות רכה מספיק כך שיבוא לי בקלות,_
מצדיעה לך, גם על הרצון להתקדם, וגם על הרצון להיות רכה ועדינה, כדי שהתהליך יתרחש בקלות.

[בשמת_א*]

_הדמעות לא חוקיות פה.
כאילו הן יוצרות יותר מדי מקום לעצמך - ופחות מדי לגיטימציה להם.
אלוהים, מה יותר רמיסה מזה??_
הו הו, תודה על הקריאה לילד בשמו.

_אם זה לא היה כל כך עצוב, אז הקטע על הלידה היה מפיל אותי מצחוק. הלידה שלך היא בלתי נסלחת?
הזוי._
אכן, אני ממש קראתי פעמיים את מה שכתבת, קרן שמש, כי בפעם הראשונה חשבתי שאני לא קוראת נכון.
אבל אחרי שחשבתי "הזוי" וכל זה, נזכרתי פתאום שככה גם אמא שלי P-: אז אופס.

[אישה_במסע*]

מכניסה פה עוד משהו, של סילברסטיין
זה מקסים. ומסכימה מאוד לגבי הרמיסה.

[קרן_שמש_צהובה*]

תמרוש,
ראיתי את מה שהשארת פה
והצטמררתי מההגדרה
רמיסה

ואני עדיין מגלגלת אותה בראשי, הופכת לכאן ולכאן
מתבוננת מעוד כיוון
בינתיים, לא יכולה להכיל את הכל

[אמא_של_מוש*]

_מבטיחה לעצמי לייחד זמן ומקום בשבוע הקרוב
ו... לפרוק._
טוב שאת דואגת לעצמך זה חשוב במיוחד בזמנים עמוסים רגשית.
בהצלחה השבוע שיעבור בקלות וכמו שאת מצפה.

והלידה שלך היא לא שלה

[תמרוש_רוש]

קרן יקרה,
קחי את הזמן
סליחה אם זה היה כבד מדי, מעמת מדי.
חשתי צורך חזק לקרוא לילד בשמו.
להגדיר עוול כעוול כשאני רואה אותו מול העיניים.

_תמשיכי להגיד לי, שזה הזוי,
וגם את בשמת, תגידי שזה היה כמעט מפיל מצחוק
תגידו לי, בבקשה, כדי שאתרגל לרעיון
שזה לא חייב להיות כך
אפילו אלף פעמים להגיד את זה לעצמי זה מעט מידי..._
אולי זה יעזור אם תספרי לנו על זה? איך הלידה היתה?

[תמרוש_רוש]

יודעת מה, אני אתחיל.

הלידה של אודי שלנו, שהיתה חויה מקסימה בשבילי ובלתי נסלחת מצד אמא שלי. היא עדיין כועסת, אני יודעת. אין לי שמץ מה אני יכולה לעשות עם זה
זה הזוי כי זאת הלידה שלך, למען השם! את ילדת!!! זה התפקיד שלך, התהליך שלך, זו את! מה זה "בלתי נסלח"?? איך אפשר בכלל ללדת "להכעיס"?
זה הזוי כי הלידה שלך היתה חווייה טובה בשבילך, והיא אפיל לא הצליחה לראות את זה, להודות בזה, שלא לדבר על לשמוח בשמחתך.
זה הזוי כי את מרגישה אחריות לכעס שלה, כאילו מוטל עלייך למצוא מה לעשות.
זה הזוי כי לא נשמע שהיא בכלל נותנת לך אופציה לעשות משהו. במצב נורמלי-רצוי, בנאדם כועס בא לשני, אומר לו "אני כועס עליך כי..." ונותן איזה רמז, אופציה, כיוון, מה לעשות כדי שהמצב ישתפר או ייסלח. והיא משאירה אותך לגמרי באפלה. ואז זה יותר גרוע מסתם לכעוס - את צריכה לעשות את מה שהוא בעצם התפקיד שלה - למצוא לבד-לבד איך לטפל בכעס שלה.

עכשיו, אם את רוצה, תניחי זמנית לעניין הזה, ובהצלחה עם השבוע המשוגע העומד לפנייך. אנחנו כאן, מחזיקות לך אצבעות. תזכרי לנשום עמוק

[אישה_במסע*]

גם אני אכתוב על זה כמה פסקאות. קפיטליסטיות P-: כי אני מתכוונת להפגין קצת קפיטליזם בריא ולהבחין בין מה ששייך לך, ומה ששייך לאמא שלך.

לדעתי, הבעיה הבסיסית ברגשות של אמא שלך בנוגע ללידה שלך, היא הגניבה. הלידה שלך שייכת לך, והיא מנסה לגנוב לך אותה ולקחת עליה בעלות. מתוך תחושת entitlement. מתוך ההנחה שיש לה איזשהי זכות על הלידה שלך - ואין לה. לדעתי זה הבסיס.

הבעיה השנייה היא שאת מסכימה עם זה. ולכן איכשהו חושבת שאת אמורה לעשות עם זה משהו. נניח יש לך ספר בבית. ואת מסמנת בו במרקר משפטים אהובים, ולפעמים שופכת עליו תה בטעות. ואז באה מישהי, גונבת לך את הספר, ומתחילה לבקר אותך על איך זה שאת לא שומרת על ספרים! איך העזת לשפוך תה על הספר שלה ? ואת במקום להגיד - זה הספר שלי, וזכותי לעשות איתו מה שבא לי. זה בכלל לא עניינך. תחזירי לי מייד את הספר שלי, גנבת! - מתחילה להצטדק. לחשוב את יכולה לנקות את הספר, בשביל הגנבת. נכון הזוי? ככה אני רואה את זה. אבל גם אם היא הייתה מתחילה להחמיא לך על איך שמרת היטב את הספר שלה זה לא היה טוב בהרבה, והתגובה הראויה היא אותה תגובה - תחזירי לי את הספר שלי.

זה לדעתי הבסיס. תחושת הבעלות שיש לה על הלידה שלך (ועלייך). חוסר הגבולות ביניכן. וזו לדעתי התשובה היחידה לשאלה מה אני יכולה לעשות עם זה - לתבוע בחזרה את הבעלות על הלידה שלך.

אחר כך, אפשר לטפל ברעיון ההזוי שלידה היא משהו שיכול לדרוש סליחה. אבל לדעתי הרעיון הזה כל כך הזוי, והוא יתמוטט מעצמו ביחד עם הבעלות שלה.

הכעס שלה, לעומת זאת, הוא שלה. אל תנסי לגנוב ממנה את מה ששייך לה. היא עוררה אותו בעצמה בגלל האשליה שלה שלידה שלך שייכת לה, היא מזינה אותו בעצמה בקרשים, והיא זו שיכולה לכבות אותו. כל עוד את משתפת פעולה (ואני לא באה להאשים, הרי ברור שככה היא גידלה אותך ושזו אחת מהאמיתות הברורות מאליהן שעליהן גדלת) עם ההנחה שנכעס הוא איכשהו שלך או באחריותך, קל יותר להמשיך את העמדת הפנים הזו. אבל הכעס הוא לא שלך, כמה שלא תנסו להעמיד פנים שזה ככה. ולכן את לא יכולה לטפל בו. וכל עוד אמא שלך חושבת שהוא שלך, היא יכולה להמנע מלקחת עליו בעלות ולהבין שהיא ורק היא יכולה לטפל בו.

אבל בכל מקרה, זה לא שייך לך. קחי בחזרה את מה ששייך לך, החזירי לבעליו את מה שלא שלך ולקחת בטעות.

בניגוד לעולם החומר, בו אפשר לקחת ספר של מישהי אחרת, בעולם הרוח הכל מסובך בהרבה. יש דברים שהם שייכים מהותית למישהי או מישהו, ואי אפשר לקחת להם אותם. אפשר רק להעמיד פנים. אבל אם צמח מעמיד פנים שבעצם השורשים של העץ השכן הם שלו, זה לא יעזור לו לקבל מים מתי שישקו את העץ עם השורשים "שלו". ויש דברים שניתן להעביר, אבל בצורה מוגבלת, כמו אחריות. במקרים כאלו, מי שהבעלות היא שלו תמיד יכול לקחת חזרה מה ששייך לו.

ואלו חדשות טובות. כי הכל צפוי, והרשות נתונה. והרשות הזו שייכת לכל אחד ואחת מאיתנו, בהחלטת האל (עבור מי שמאמינה בכך). ואף בן אדם ואף בת חווה לא יכולים לקחת אותה. עכשיו ומחר ולנצח נצחים, עד קץ הימים. ולמרות שזה לא הגיוני ומטופש, ולמרות שאני בכלל לא מאמינה באלוהים, ממש מתחשק לי להוסיף - אמן כן יהי רצון.

[שקטה*]

כמה יפה כתבת, אישה במסע @}

[תמרוש_רוש]

קחי בחזרה את מה ששייך לך, החזירי לבעליו את מה שלא שלך ולקחת בטעות.
כל אות וכל פסיק |Y||Y|

[קרן_שמש_צהובה*]

קחי בחזרה את מה ששייך לך, החזירי לבעליו את מה שלא שלך ולקחת בטעות.
זה נשמע כמו עבודת חיים,
ואכן, כמה יפה כתבת, אישה במסע @}

ותמרוש,
תודה
שאת מחזיקה לי אצבעות, שאת עושה לי מקום, שאת מתווה לי דרך
שאת מראה לי כיוון

[קרן_שמש_צהובה*]

בואו לקרוא אותו בדף סיפור הלידה של אודי שלנו

[בשמת_א*]

צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, אז פוטרת את עצמי מלכתוב משהו מקורי, מספיק שאחתום על דברי תמרוש ואישה ואלך לי לקרוא את סיפור הלידה שלך

[תמרוש_רוש]

פוטרת את עצמי מלכתוב משהו מקורי

[שקופה_א*]

צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים
הו, בשמת ! תמיד הרגשתי שאת צדיקה נסתרת! עכשיו זה מוכח שחור על גבי בז!

[קרן_שמש_צהובה*]

תמיד הרגשתי שאת צדיקה נסתרת!

עכשיו זה מוכח שחור על גבי בז!
<אין מרגישון של מחיאות כפיים סוערות?>

[פעם_רציתי_להיות_באופן*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה מצחיק אותי, שאת כותבת שאת מקנאה בחיבור של אנשים לקהילה.
קראתי וכתבתי שנים. הרגשתי חלק אחרי שכמוך, קינאתי קצת, ורציתי להיות שייכת. אחרי כמה שנים בהם התחלתי להרגיש חלק, כבר פנו אלי וזיהו אותי קיבלתי סטירה לפרצוף והבנתי שהרצון להיות שייכת הופנה למקום הלא נכון. שיש כאן אנשים רגילים כמו אצלי בעבודה, בשכונה, בבנין, במשפחה....והחלטתי להיות שייכת אליהם. מצטערת טיפה על כל האנרגיות המבוזבזות.

באמת מאחלת לך כל טוב. רציתי להגיד שאין לך מה לקנא כי אין במה לקנא, ואני מקווה שלא יצא שאני מלגלגת עליך.
פשוט לרגע ראיתי אותי שלפני 10 שנים, ואולי הגבתי אליה ולא אליך בכלל....

[קרן_שמש_צהובה*]

כחצי שנה חפה לה מאז פתחתי את הדף הזה,
ואני מתבוננת אחורה בהשתאות על כברת הדרך שעברתי

זו הזדמנות טובה לעצור, להתבונן, לנשום עמוק וגם לחשוב

זו גם הזדמנות נהדרת להודות לכל הנשים החכמות שהיו שותפות איתי כאן בדרך,
בהקשבה, בדיעה, בגישה, ברעיון להסתכלות שונה.

תודה @}

[קרן_שמש_צהובה*]

רוצה להתחיל מהדברים היפים שקרו:
סדר היום שלנו הסתדר הרבה יותר, בעיקר בעקבות ההצעה של בשמת א לצאת יותר החוצה
למעשה זה תופס נתח נכבד מהזמן המשותף שלי ושל אודי אחרי צהריים ואני מברכת על כך.

לאט לאט אני מבינה שאני צריכה, במידה מסויימת, לשחרר את הרעיון של 'שיגרה' עם הפיצקית, כי למעשה כל שבוע יש משהו לא צפוי אחר.
במקום לנסות לנהל את הזמן, אני רוצה ללמוד יותר לזרום איתו, ברך את הרגע הנוכחי, ולקדם בברכה גם את זה שאחריו
כך, כפי שהוא.

במחצית השנה שחלפה הארוחות שלי בעבודה הסתדרו פלאים בדיוק כמו שרציתי
החלק של הארוחות בבית עדיין מזמין שיפור, אבל בגדול זה מרגיש שאנחנו טוב טוב בדרך...

בענין העבודה, קיימתי שיחה מצויינת עם הממונים עלי ולמדתי ממנה המון
אני מאמינה שבחדש-חדשיים הקרובים אהיה יותר ברורה.
בגדו, למדתי מההתנסות הזו שכדאי לדבר, לשאול ולהתייעץ. זו הזדמנות מקסימה להחכים.

עברנו דירה!!! לדירה מרווחת יותר שמתאימה לנו מאוד כרגע
יש בה מקום לאודי לשחק וגם לי לבשל תוך כדי שהיא משחקת
למרות שלמעשה הבישולים עברו פחות או יותר לבישול מרוכז + חימום/אילתור על ידי בן הזוג,
כי בזמן שאני עם אודי אנחנו מבלות בדשא ולא במטבח...
איך אז זה היה ניראה כמו משהו שיהיה קשה לביצוע והנה עכשיו עשינו את זה ויותר מרווח לנו

אני עדיין חושבת על פתרונות אפשריים כדי להרחיב את המיטה שלנו כך שנישן ביחד אבל ביתר נוחות
הי, זה עוד משהו שלא האמנתי שיקרה: אודי כבר בת שנה ועדיין אנו ישנות ביחד ואני מברכת על כל יום שזה כך
ככשואלים אני עונה שבינתיים זה מאוד נוח לי וכשזה לא יהיה נחפש פתרון אחר...

אודי ממשיכה לשנה נוספת אצל המטפלת שלה, וזו ברכה בפני עצמה!!!
קיבלתי פה הרבה כוח ללכת עם הלב שלי, בענין זה
וכל פעם שאני חשבת על החשבון החודשי שזה עולה לנו אני נזדכרת בחיוך הענק של אודי כשהיא פוגשת מי מבנותיה של המטפלת ברחוב
הלב שלי נמס כשאני מגיעה לקחת אותה ומוצאת אותה במיטה עם המטפלת או מציירת עם הבנות
היא נמצאת במשפחה, לא סתם באחזקה, וזה הבדל שמים וארץ!!!
והרעיון היקר ביותר, של בשמת, שהמטפלת הזו היא כמו סבתא ושומרים איתה על קשר גם אחר כך
זה הפיל לי את האסימון נוגע למערכת היחסים הזו, והוביל אותי לקניית מתנה מאוד מרגשת לרגל יום ההולדת של אודי
למטפלת נצצו דמעות ואני חושבת שהצלחתי להעביר את המסר עד כמה אנו מעריכים את פעלה

הפעילות הגופנית התמקמה על פעם בשבוע, בשיעור יוגה
אני ורצה יותר אבל מוכנה להניח לזה כרגע, ורק להזמין אותה, שתבוא בעצמה
בלי לדחוף

קראתי הרבה פה בבאון וגם ספרים שהומלצו פה ואני חושבת שעכשיו אני אמא יותר מכילה במובן של אני מוכנה להיות האמא שאני בלי לנסות להתאים את עצמי לסביבה
עד כה זה ניראה שאודי מרוצה
ועדיין היה לי נעים לשמוע מחמותי ש "זה ניראה שהיא בטוחה שהיא מרכז עולמכם והיא רגועה במידה כזו שהיא כמעט לא צריכה לבכות. לא בגלל שרצים אליה אלא בגלל שהיא יודעת שאתם כאן בשבילה".
התרגשתי
לא ציפיתי לנאום כזה ממנה

יש בי עוד חלק שמחכה להכרה מאמא שלי
אולי אפילו להכרה ממנה בהורות שלי
אני מנסה לשחרר אותו וגם עוד כמה ציפיות בהקשר לכך
התחלתי טיפול ריגשי ואני מקווה שהוא יפתור משהו בסוגיה הזו

[תמרוש_רוש]

נפלא.

[קרן_שמש_צהובה*]

כל פעם מחדש אני תוהה איך זה שאודי יודעת מתי אני בבאופן, ומיד מתקוממת,
ואני צריכה לברוח במנוסה...
גם אם אני באמצע מילה.

אז מה שהיה חסר בסיכום שדלעיל זה מה עדיין לא התקדם
או מה אני רוצה לקדם מכאן ואילך

[לב_שומע*]

הסיכום שלך ענקי
התעצלתי לכתוב לך קודם
יפהפה ומשמח כמו קרן שמש צהובה
זה המון, המון, המון לעבור
במסע הפנימי אני מתכוונת
זה חתיכת קילומטראז'
כשקראתי היה נשמע לי כאילו קודם כל בנית לך סביבה, דאגת לנושאים שנובעים עמוק מהלב פנימה אבל גם יש להם הרבה מאוד ביטוי חיצוני. והם הופכים להיות הסביבה שבתוכה את חיה.
ועכשיו את מתפנה לגעת בשכבות היותר עמוקות.
זה המון, המון, המון. כל אחד ואחד מהדברים שכתבת כאן.

[תמרוש_רוש]

זה המון, המון, המון. כל אחד ואחד מהדברים שכתבת כאן.
זה חתיכת קילומטראז'

[קרן_שמש_צהובה*]

הי
משהו קטן מהערב

ואני קצת מתבלבלת בין הבלוג לדף הבית שלי, מקווה שאני לא מבלבלת פה בדרך...

הייתי אצל אמא שלי בערב
קפצתי ממש לכמה דקות
סיפרתי לה שהנסיעה שלנו לשבת היתה לא קלה כי זה לא כל קח נוח לנסוע עם אודי
אז היא מיד קפצה ואמרה 'כי אמא שלה מפונקת'
עצרתי, ושאלתי אותה, הכי בפשטות 'למה את אומרת לי את זה?'
והיא ענתה לי מיד, בלי להתבלבל: 'כי אני מכירה אותה, מאז שהיא נולדה, ואני יודעת כמה היא מפונקת, ואני אוהבת אותה'

אפרופו אמא שאוהבת יותר

מיהרתי נורא, ולא ממש היה לי את הפנאי להגיב לזה
פשוט אמרתי תודה וערב טוב ודילגתי לי בקלילות את כל המדרגות בדהרה.

ווואאאלה
ממש רציתי שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי
אז הדר היחידה שהיא יכול, כרגע, להגיד לי את זה, זה בסניטה
מה אכפת לי?
משחררת את הסניטה, ולוקחת את המשפט הזה איתי לימים יפים שיבואו

חשבתי שהיא לא יכולה להגיד לי שהיא אוהבת אותי
והנה, היא יכולה @}

[תמרוש_רוש]

אוההההההה!!!!!!!!!!

יש תקווה לאנושות.
תמשיכי ככה.

[אמא_של_מוש*]

איזה יופי קרן (-:
מדהים התהליך שאת עוברת ומעורר השראה

[בשמת_א*]

מחמותי ש "זה ניראה שהיא בטוחה שהיא מרכז עולמכם והיא רגועה במידה כזו שהיא כמעט לא צריכה לבכות. לא בגלל שרצים אליה אלא בגלל שהיא יודעת שאתם כאן בשבילה".

והיא ענתה לי מיד, בלי להתבלבל: 'כי אני מכירה אותה, מאז שהיא נולדה, ואני יודעת כמה היא מפונקת, ואני אוהבת אותה'

וואו וואו וואו.
את רואה שהמשוב שקיבלת פה משתי האמהות (ובואי נוסיף גם את המשוב מדמעות התודה וההתרגשות הכנות של המטפלת, שגם היא אחת מהאמהות בחייך) מהדהד לך מסר שאת בדרך הנכונה?
אלה הסימנים, שאת עושה טוב, שאת מפיצה אור בעולם, שאת בדרך הטובה
יישר כוח!

[קרן_שמש_צהובה*]

את רואה שהמשוב שקיבלת פה משתי האמהות

האמת שלא ראיתי,
אבל פתאום כשאת מראה לי,
אני רואה,
כן כן

העולם באמת יכול להיות מקום יפה יותר לכולנו,
ו...אני בדרך!!!

איזה יופי!

שאת מפיצה אור בעולם
אז מתאים עלי, קרן שמש צהובה

[תפילה_לאם]

ו...אני בדרך!!!
וואו, כמה פספסתי.
השלמתי קצת קריאה אצלך.
ממש משמח לקרוא מה שקורה אצלך בקצב הנכון.