רק אימא יכולה

שנה וחודשיים - למיטב זכרוני, שיא ההתנהגות הנצמדת...

קרו פה כל כך הרבה דברים מענינים מאז שכתבתי שאני לא יודעת איפה להתחיל , ובכל זאת-

בשמת אני מסכימה שהמילה טוטאלית מקוממת מעצם השימוש בה בהקשר האמהות,ואני חושבת שבעצם התכוונתי יותר ל"נמאס לי" שכתבת בהמשך. פשוט לא מצאתי מילה אחרת באותו הרגע ונכון גם שחיינו מלאים ב"צריכים" מעיקים. ונכון גם עבורי שהרבה מהקושי נובע מכל מה שקורה לי מסביב ולא מהשהייה עם הילדים זה כמו שכאשר התלוננתי באוזני חברותיי על עייפות הם אמרו לי : תשלחי אותם לגן כאילו שאז לא אהיה עייפה. אני איתך לגמרי מסכימה שאני מעדיפה להיות עם ילדיי על לשלוח אותם החוצה , ואני מנסה למצוא את עצמי בתוך הסיטואציה, עם הילדים ולא בלעדיהם.
אני לא מסכימה עם ההשוואה לבעל מאותן סיבות שנדמה לי שנועה כתבה , הם זקוקים לנו הרבה יותר, כמו שד'ר סירס אומר : "ילדים הם אנשים קטנים עם צרכים גדולים"
ועוד הוא אומר: כשהצרכים של ילדים נענים בזמן , הם נעלמים, ולא הם חוזרים לאורך כל החיים. לא ציטוט מדוייק , סליחה- אבל אני מקווה שאתן מבינות.

יש מושג בספר הורות אמריקאי שקראתי שנקרא "Becoming The Parent You Want To Be" ' והוא " שומרת השער " gatekeeping שבאמת מתייחס לכל אותן אימהות ( ואני ביניהן) שקשה להן לתת לאחרים לקחת את המושכות מדי פעם. נושא שחשוב בעיני לתת עליו את הדעת.

איזה מזל שראיתי את הדף הזה..
בדיוק היום חככתי בדעתי באיזה דף לכתוב.

הבן המתוק שלי כבר בן 7 חודשים וקצת ופתאום התחיל לו קטע של רק אמא..
הוא רוצה להיות עליי כל הזמן ולא מוכן שאוריד אותו לשנייה.
אני רק מתרחקת (לשירותים) ןהוא מתחיל לבכות בכי כזה היסטרי כאילו אני לא יודעת מה קרה..
אז בהתחלה ישר רצתי אליו ולקחתי אותו איתי אבל פתאום אני מרגישה שקשה לי להיענות לו כל פעם כזאת.
ועובר לי בראש : אז הוא יבכה דקה, מה קרה... ולפעמים הוא באמת בוכה בכי נוראי ותוך כדי הבכי הוא מתחיל לזחול לעברי ואני מרגישה שהוא כאילו מרחם על עצמו :מה עשיתי שהיא מתנהגת אליי ככה.. ואני חושבת : למה באמת לא להרים אותו..

גם ככה הוא רוב היום במנשא.
עכשיו התחיל לו קטע חדש.
אנחנו יוצאים בערב לטייל עם מנשא ופתאום גם זה נמאס לו והוא מתחיל להשתולל..
אם אני מוציאה אותו ועושה סימנים של להוריד אותו לרצפה הוא מתחיל לבכות.
מה בעצם הוא רוצה, אני שואלת את עצמי..

ובכלל, אני הרבה פעמים מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות איתו.
אנחנו קמים בבוקר ואני חושבת שאין לי מושג מה נעשה היום.
על הבוקר אני מתקתקת כביסה, סידור הבית, ובישולים, בד"כ כשהוא עליי או סביבי ואז נהיה צהריים ושנינו מתחילים להשתעמם.
כמה פעמים אפשר לעשות סיבוב סביב הגינה?
לצאת לבקר חברות חם בשעות הצהריים ואני משאירה את זה לערב.
נראה לי שכבר נמאס לו מהצעצועים שלו ונמאס לו לעשות אמבטיות.
זה כאילו הוא תמיד בתנועה ולא כל כך מרוצה מהמצב, אבל אני לא מבינה מה הוא רוצה.

אני מוצאת את עצמי מחכה לשעות שהוא ישן בשביל שאני אוכל סתם לנוח. לשבת ולא לעשות כלום.
לא קל להיות אמא...

אני הרבה פעמים מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות איתו

אשמח לרעיונות...

אני מוצאת את עצמי מחכה לשעות שהוא ישן בשביל שאני אוכל סתם לנוח.
אני נחה בשכיבה, קוראת, ובתי מטפסת עלי. מה בתי? שלושתם שמחים לזה (כלומר - כששלושתם עלי זה לא כ"כ לנוח, אבל זה בשכיבה

)

אמא אדמה
שני דברים לי אלייך:
ראשית סביב חצי שנה שבעה חודשים מתחיל אצלם משהו שנקרא " חרדת נטישה" וגם "חרדת זרים" ובתקופה הזו נדמה שיש יותר היצמדות לאמא. נדמה שזה קורה בצמוד לתקופה שהם מתחילים לזחול ולהיות כביכול יותר עצמאיים, יש מין דואליות כזו. מצד אחד רוצים לגלות את העולם מצד שני צריכים לוודא שאמא שם.צריך לזכור , שלתינוק בגיל כזה אין את היכולת המנטלית עדיין לזכור שאם את בשירותים, את עדיין קרובה. כלומר שאפילו לפעמים אם את מסובבת את הגב ומתרחקת הוא לא יידע שאת שם! רק בשנה השנייה לחייו הוא מתחיל לפתח מה שנקרא object permanence (בשמת יכולה לתרגם?) וזה היכולת להחזיק תמונה של משהו בראש למרות שהוא לא רואה אותו. כשאת משמיעה את קולך ומדברת אליו תוך כדי שאת ניגשת לשירותים זה יכול לתת לו סימן שאת שם.

פה נעזרתי שוב בספר The Baby Book של דר' סירס המהולל ( בהחלט לא איזה אמא שאין לה חיים - נגיד) שגידל שמונה ילדים, והוא מחזק את הטענות שכבר נכתבו בדף הזה, שכמה שהחיבור והביטחון של תינוק לאימו חזק יותר כך הוא נהיה פחות תלוי בהמשך. הדבר הזה חד משמעי, אז אל תתנו לאנשים אחרים לבלבל לכן את המוח.

שוב הקושי נובע גם מזה שאת לבד איתו, וגם מהחיים המודרניים ש"מתקתקים " כביסה ועבודות בית. אם היינו חיים כמו היקואנה בג'ונגל ,הכביסה ( אם יש בכלל בגדים) או כל פעולה ביתית אחרת היתה לוקחת יום שלם וכל הילדים היו מצטרפים אליה ולא היית צריכה לשאול את עצמך מה לעשות איתו.
וגם היו עוד אנשים שהיו נושאים אותו, זה קשה קשה לעשות את זה לבד!

מה עוד- שיניים יוצאות אולי, הם גורם ענקי לאי נוחות אצל תינוקות בגילאים הללו...

פעילויות שמתאימות לגיל הזה הם כאלה שמנצלות את היכולות הנלמדות של התינוק כעת, דהיינו, זחילה ויכולת תפיסה של דברים ביד. או, כדורים רכים לגלגל אליו וממנו במרחק שייתן לו רצון לזחול, משחקי מראה - להושיב מול מראה - אם הוא יושב -- הם לא מבינים מי זה התינוק הזה וזה מרתק אותם, משחק עם בולסטרים ( כריות בצורת גליל קצת קשיח ) גם משכללת את היכולות שלהם, ואני הקראתי לילדים שלי ספרים, כי התקופה הזו היא קריטית בלמידת שפה וההנאה היא גדולה אפילו אם הם לא לגמרי "מבינים".

משהו מכל זה עוזר לך?

אמא אדמה, אכן תיאור קלאסי של חרדת נטישה.
ויעל: קביעוּת האובייקט.

אז הירדת נטישה הזאת היא טבעית בגיל הזה או אולי אני עושה משהו לא בסדר?
יעל, תודה על הרעיונות.
חלקם מוכרים לי והרעיון של הספר נשמע מעניין.

אז החרדת נטישה הזאת היא טבעית בגיל הזה או אולי אני עושה משהו לא בסדר?
לגמרי טבעית ונורמלית, התיאורים שלך קלאסיים. כל התינוקות מגיבים ככה. כמו שיעל הסבירה, הם מתחילים להבין לראשונה שאמא איננה חלק מהם, אלא שאתם שני בני אדם. הם גם מבחינים סוף סוף בצורה ברורה בין אמא (ואבא) לבין "זרים", בזמן שבגיל צעיר יותר הם חייכו אל כל אחד שחייך אליהם.
ההבנה החדשה גוררת איתה פחדים חדשים: אם אמא היא לא חלק ממני, אז אני גם עלול לאבד אותה! איפה היא? איפה? (לכן בגיל הזה מתחילים במשחקי "קוקו" שמלמדים את התינוק באופן עדין ומשחקי על "קביעות האובייקט", שאפשר להעלם ולחזור, להעלם ולחזור, כמובן בגיל הזה לחלקיק שניה, וההתגלות מחדש מחזקת את הביטחון, והצחוק של הילד הוא שחרור מהפחד שנעלמנו).

ושוב אני ממליצה על העמודים ההם בספר של פנלופה ליץ'. היא מתארת יפה מאוד את התופעות של חרדת הנטישה ואת התפיסות של התינוק.

אמא אדמה,
גם אני חוויתי את התחושות שאת מדברת עליהן,
אני הרבה פעמים מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות איתו. אנחנו קמים בבוקר ואני חושבת שאין לי מושג מה נעשה היום.
יש ימים שנחמד לי סתם להיות בבית ויש ימים שאני יודעת שחשוב מאוד לצאת למען שנינו, ולכן אני מצאתי שכדאי לעשות תכנית, לחשוב על מקום שאפשר ללכת אולי אפילו בבוקר מוקדם שעוד לא חם ( ים, גינה, סופר, חברה ). היציאה החוצה עוזרת ונותנת גם מענה למצב שתארת:
זה כאילו הוא תמיד בתנועה ולא כל כך מרוצה מהמצב, אבל אני לא מבינה מה הוא רוצה.
השינוי באווירה והעניין החדש אפילו לחצי שעה עושים שינוי וגם מסדרים טוב את השינה כי הם מעייפים.
(אני מוצאת את עצמי מחכה לשעות שהוא ישן בשביל שאני אוכל סתם לנוח.)
האוויר, האנרגיות והאנשים (ובכלל כל דבר שנקלע בדרך) הופך להיות עניין שאפשר להראות לו.

אני מצאתי שהתנועה הרבה מאוד טבעית אצל ילדים קטנים. הם עוברים מדבר לדבר במהירות ולכן לעיתים נדמה שהם "משועממים" וגם אותו הדבר עם ההצמדות גם היא לפעמים צורך בגירויים. לכן היציאה החוצה עוזרת.
הוא איתך על המנשא או באוטו ואתם בפעילות משותפת. אח"כ גם קל יותר בבית. אצלנו לפחות.

העניין הוא שלא קל למצוא מקומות איכותיים לצאת איתם עם קטנטנים, זה חסר לי ואת זה אני מחפשת. כרגע הים בבוקר הוא פתרון טוב לנו.
לפני כן זו היתה הגינה.

יכול להיות שיש תקופה כזו שילדה בת שנה וחודשיים נצמדת באופן טוטאלי לאמה ולא מוכנה לשחרר?
לקראת גיל שנתיים חל אצלנו שחרור איטי. ביתי החלה לשחק עם אבא , הוא גילה שהיא מתקשרת, איתו, מתפנקת עליו , ולאט לאט החל הקשר בינהם . לאחר כמה ימים של שהות משותפת (אני הייתי דיי סמרטוט עקב הריון) היא מבקשת את אבא והוא מצידו יודע להרגיע כשבוכה וכו'.
יש תקווה.

קראתי את כל הדפים הקשורים, עדיין נשארתי עם הרבה תהיות..
בתי בת שנה וארבע, די צמודת אמא, מלבד בסיטואציות חברתיות, בעיקר עם עוד ילדים. ניסיתי להתחיל להשאיר אותה לאחרונה אצל סבתות קצת. לפעמים הולך לא רע (בעיקר עם סבתא אחת), לפעמים היא בוכה בהתחלה וגם אח"כ מחפשת אותי. אולי אני מגזימה - אבל אני מרגישה ממש נורא שאני יודעת שהיא היתה צריכה אותי וביקשה אותי ולא הייתי. כשאני חוזרת היא עוד יותר נצמדת, כמובן. נראה לי עכשיו שאני אחכה עם ההיפרדות הזאת עוד קצת, לא יודעת עד מתי..
אני תוהה אם הייתי משאירה אותה עם אבא וסבתא אחת מגיל קטן (לא יודעת איזה..) אולי זה היה לה מובן מאליו שהיא לא חייבת להיות רק עם אמא. בסך הכל מדובר באנשים שהיא מכירה ואוהבת. עוד יותר מבלבל אותי - שאני יודעת שלי היה קשה מאד להיפרד ממנה עד עכשיו. עד עכשיו הייתי די משוכנעת שהיא צריכה אמא כל הזמן עד גיל שנה וחצי פלוס מינוס. פתאם אני לא כל כך בטוחה מי היה צריך את מי..

פתאם אני לא כל כך בטוחה מי היה צריך את מי..
לדעתי זה הדדי - וטוב שכך.
גם אני, כמוך, לא משאירה לבד עם כל אחד במשפחה.
רק כשאני לגמרי מרגישה בטוחה שטוב לילדה שלי עם מי שהיא נשארת, אז זה בסדר שאלך.
זה לא תמיד קורה, אבל אין ספק שהכרות מתמשכת וקשר טוב ונעים מקלים על המצב.
רק אימא יכולה באמת להרגיש את הילד שלה ולדעת מה טוב ונכון לו . ומתי.
לאימא רגישה יש ילד רגיש, ולדעתי, עדיף אימא כזו...

אני מנסה לעודד אותך, הכל בסדר איתך ! ואולי קשה לך כי אין לך עזרה ואת חושבת שיכולת אחרת, אבל חבל להתעסק ברגשות אשם על מה שהיה, הסתכלי קדימה ותראי איך היום תצליחי לאט לאט לבנות לעצמך את העזרה שלה את זקוקה..

<מכירה מאוד את הקושי שלך>
<לוקח זמן לבנות אמון באדם נוסף שיחליף את אימא, אם תירצי ארחיב >

קראתי חלקים גדולים מהדף הזה והזדהיתי עם חלקם.

ילדי בן ה - 3 נמצא איתי בבית, מאד קשור אלי, אבל גם יודע להעסיק את עצמו יפה מאד. הוא מסוגל לשחק באופן עצמאי לפעמים שעתיים ויותר (!).
הקושי הוא שהוא לא מוכן שאף אחד "יעשה" בשבילו דברים- אמבטיה, אוכל, ליווי לשירותים, כלום. אפילו דברים קטנים - לעזור לו לרדת מהכסא, לסדר לו המכנסיים, להביא לו מים. שום דבר. רק אמא.
גם אנשים קרובים אליו לא זוכים לעזור לו בשום דבר - לא סבא וסבתא והכי מבאס - גם לא אבא.

אז נכון שלפני 5 חודשים נולדה לו אחות, ומאז הוא צמוד יותר אלי ותובעני כלפי יותר...
ונכון שאבא שלו עסוק וטרוד בעבודתו ולא רואה אותו הרבה במהלך השבוע...

בדרך כלל אני מקבלת את זה בהבנה ופשוט זורמת עם זה. מאז שנולדה הקטנה זה נהיה יותר קשה מבחינה טכנית.
וגם אבא שלו מאד מוטרד מזה ואנחנו מתלבטים איך להגיב לזה...
למשל בסיטואציה שאני יושבת בסלון והם ליד השולחן במטבח והילד רוצה עוד אפונה, הוא מבקש ממני ולא מוכן שאבא יתן לו. בדרך כלל בצעקות וכמעט בכי.

מה דעתכן?

הי קלמנטינה ,הי כולם/ן,
מה דעתי ?, דעתי שקודם כל אני מבינה שקשה בגיזרה שלכם.יש לך שני תינוקות.את אחרי לידה , את מתמודדת עם החסכים והתיסכולים של ילד רך שכועס על אמא שלו שכבר לא תהיה 100% אמא רק שלו , אבא שלכם טרוד בעבודה .

אין לי ספק שאם הוא צריך , אז הוא צריך.הוא צריך יותר מאשר את האפונה , הוא צריך חיזוק ואישור לעצם קיומו בעולם . לכך שהשמש עדין מאירה עליו.
אני חושבת ,שכל סצנה דרמטית מהסוג הזה של אפונה היא בקשה דחופה לחיבוק.

ואפשר לעשות שני דברים :

לחבק לתת לו את האפונה או מה שזה לא יהיה בשמחה , ללטף אותו ולהדביק לו נשיקה.לשאול אותו אם הוא צריך עוד משהו , כי במילא קמתי.ולהתישב לידו.
זה בסדר שהתינוקת תשאר על הידיים שלך , שתמשיכי להניק אותה וכ' , זה לא יפריע לך לנסות לצור איתו שיחה קטנה , שיחה שמראה על התענינות בו .לא משנה על מה תדברו , העיקר שתדברו ."טעים לך האפונה ?, אתה אוהב לאסוף אותה אחת אחת או כולם ביחד בכפית ? איזה אוכל אתה רוצה לאכול מחר ,אני יכולה להכין שעועית או ברוקולי ?, איך אתה משחק עם הרכבת ,מה אתה עושה עם הדובי?

כלומר , אני מתיחסת פה לשלב האקוטי של הסיטואציה , שדורש ממך , אין מנוס , הרבה.
וגם לשלב המניעתי התחזוקתי .יותר טוב לסגל שיגרה של תשומת לב ונוכחות ,להכניס כמה שיותר מזה ללוח הזמנים שלך , לבוא ולהיות עם הילד בזמן שמתאים לך, או שעם מאמץ פחות גדול את יכולה להקדיש לו.

תראי , יש כל מני גישות בעולם,יש מי שיחשוב שהילד צריך להבין שאמא היא גם כן בן אדם, ושהוא צריך להסתדר עם מה שיש .
אני בדעה שלילד שלך אין.כנראה שאין לו משהו שיכול להקדיש לו תשומת לב וקשב כמוך.נו מה השם של הדף?!
לדעתי , מי שנמצא עם הילדים , מי שמתרכז בהם ומגדיר אותם כמרכז עולמו גם מרויח מהקשר העמוק איתם, מהאהבה האין סופית שהם נותנים.לדעתי ,אולי , יש מקום שגם אבא יקבל את המסר שיש עכשיו שינוי , שהוא יכול להתחיל להיות יותר בעינינים , העבודה חשובה , אבל אולי יותר חשובים הילדים, אישתו , המשפחה .אני חושבת שרק אחרי שאבא יעשה את השינוי המנטלי , הילד יפנה אליו, לפני כן , אין סיכוי.
הגבר שלך יכול , אם הוא רוצה להחליט עכשיו, הוא יוכל להיות אבא שהילדים רואים בו משמעותי , או כספומט מהלך, בעוד 10-15 שנה.תסבירי לו את זה , זה יעזור לו.

ולגבי סבתות , דודות , חברות בלי ילדים וכ' , אני סבורה , שבעזרה הטובה ביותר היא עזרה לבית .אני ניסיתי לקחת ביבי סיטר אחרי הילדה לילד הגדול , אבל זה לא הלך,הוא לא רצה ללכת איתה לשום מקום.אבל לעומת זאת , אם משהו יכול להכין תבשיל , קניות , ניקיונות /לשלם לעוזרת בית , זו עזרה נהדרת שמפנה לך נשימה להיות במקום שרק את יכולה להיות. אמא.

וואו.

גומעת את הדף הזה בשקיקה. מנצלת רגעים יקרים מאד כשהקטנצ'יק סופסופ ישן קצת.

אני המומה ונסערת ומצד שני מרגישה שקבלתי פה כל-כך הרבה כוחות ותמיכה.

זה אולי הילד השלישי שלי, אבל הוא הראשון שנשאר איתי בבית (יחד עם השניים הגדולים שחזרו הביתה לפני כשנתיים) בגילאים האלו.
הוא הראשון מכולם שעוד לא ממש אוכל ארוחות של אוכל מוצק והיחיד שיונק עדיין (הוא בן שנה וחודש, הם נגמלו בשמונה חודשים). הכל אחר איתו. אני הרבה יותר קשובה לאינטואיציות שלי לגבי הצורך של תינוק באמא צמודה וקרובה ונוכחת וכו' וכו'.
אבל פתאם נבהלתי. פתאם נבהלתי שכל מה שלא הולחך חלק הוא בגללי. שבגלל ההנקה הוא עוד לא אוכל כמו שצריך. שבגלל שאני צמודה אליו הוא לא משחרר ועוד ועוד ועוד.

כל-כך קל לאבד שיווי משקל, לשכוח, להכנע לכל הקולות שבאים מבחוץ (אמא שלי: "מה את רוצה? ככה הרגלת אותו..." ועוד כל מיני נשמות טובות).

כל-כך קשה לקבל אותו כמו שהוא, להיות שם עבורו יום ולילה אחרי יום ולילה אחרי יום ולילה... ויש לו כאמור עוד שני אחים...

תודה גדולה לכל מי ששיתפה וייעצה וניסחה בדף החשובה הזה. רצה להוסיף אותו במומלצים...

לאילה
תודה. תודה רבה על תשובתך המפורטת.
חיזקת אותי בדרכי האינטואיטיבית להעניק לו את תשומת הלב שהוא זקוק לה וחידדת כמה דברים.
אני באמת עושה המון דברים איתו כשהתינוקת עלי (יונקת או במנשא).
אבא שלנו נקרע בין הצורך לפרנס ובין הרצון להיות נוכח. הוא עובד בתחום מאד תובעני וזה קשה לכולנו.
אני יודעת שתמיד יש ברירה והכל ענין של בחירה. נושא למחשבה עבורינו.

דרך-אגב, כתבת ב ארבע לפנות בוקר (???) או שאת פשוט חיה בחו"ל?

לדעתי , מי שנמצא עם הילדים , מי שמתרכז בהם ומגדיר אותם כמרכז עולמו גם מרויח מהקשר העמוק איתם, מהאהבה האין סופית שהם נותנים.לדעתי ,אולי , יש מקום שגם אבא יקבל את המסר שיש עכשיו שינוי , שהוא יכול להתחיל להיות יותר בעינינים , העבודה חשובה , אבל אולי יותר חשובים הילדים, אישתו , המשפחה .אני חושבת שרק אחרי שאבא יעשה את השינוי המנטלי , הילד יפנה אליו, לפני כן , אין סיכוי.
אילה כל כך נהדר כתבת..
מזדהה לגמרי עם זה..
אחרי השקטן נולד ואני די קרסתי כל שגרת הערב הפכה להיות באחריותו - ארוחת ערב לשניהם, מקלחות ומאיזשהו שלב גם השכבה.
ואני מרגישה שהקשר בינהם [בינו ובין הגדולה שעד אז הייתה די צמודת אמא] כל כך התפתח מאז.. הוא הפך לאבא נוכח.. חלק אינטגרלי מהבית.
והוא עובד בהיי טק ולא מעט שעות..
אז בחרנו לגור קרוב לעבודה - הוא הולך מוקדם ולרוב הכי מאוחר ב- 18:00-18:30 הוא בבית. ואם צריך הוא ממשיך לעבוד אחרי שהם נרדמים מ הבית.
אבל הוא חלק מהמשפחה לא האיש הזה שגר איתנו ומפרנס.
קצת חרגתי מנושא הדף אבל בעיני זה קשור כי זה גרם גם לזה שהמון דברים שקודם היא הסכימה שרק אני אעשה איתה פתאום היא התחילה לבקש גם מאבא.

ולגבי סבתות , דודות , חברות בלי ילדים וכ' , אני סבורה , שבעזרה הטובה ביותר היא עזרה לבית .אני ניסיתי לקחת ביבי סיטר אחרי הילדה לילד הגדול , אבל זה לא הלך,הוא לא רצה ללכת איתה לשום מקום.אבל לעומת זאת , אם משהו יכול להכין תבשיל , קניות , ניקיונות /לשלם לעוזרת בית , זו עזרה נהדרת שמפנה לך נשימה להיות במקום שרק את יכולה להיות. אמא.
אצלי היה אחרת..
אני לקחתי בייביסיטר שתהיה איתי בבית.
וזה היה נהדר.
בהתחלה היא החזיקה את הקטן [מטיילת איתו או מרדימה אותו עליה במנשא] ולי היה זמן להיות עם הגדולה.
ולאט לאט גם הגדולה ביקשה להיות איתה ואז אני הייתי פנויה לעבודות בית, ודברים אחרים [מקלחת, לאכול בשקט
כל מיני דברים שקודם לא הספקתי במיוחד].
לי זה מאד מאד עזר לשמור על שפיות..

ואחרי שחזרתי לעצמי קצת והבייביסיטר ההיא עזבה אותנו לטובת אזור אחר בארץ יש לי עכשיו בייביסטר שבאה ביום קבוע בשבוע.
בבוקר היא איתי בבית ועושה מה שאני צריכה [עם הילדים - אחד מהם או שניהם ואני פנויה לעיסוקי, או עוזרת לי איתם ואנחנו מבלים ביחד] בכל מקרה היא מאפשרת לי מרווח נשימה.
ואחר כך היא לוקחת את הגדולה אליה והגדולה נהנית מזמן עם חברים בלי אמא.
בהתחלה סוכם רק על זה שהיא באה אלינו אבל הגדולה ביקשה ללכת לשם ולאט לאט זה הפך לקבוע..
וזה נפלא - פתאום היא רוצה לעשות דברים בלעדי ומעיזה וגם נהנית בלעדי.
זה לקח זמן והרבה סבלנות אבל הגיע השלב שלא רק אמא יכולה.. [למרות שעדיין יש הרבה הרבה רק אמא..]

פוצ' בת תשעה חודשים, ובשבוע-שבועיים האחרונים כל הזמן על הציצי, כמו בגיל חודשיים.
טוב, אני מגזימה. לפעמים היא יוצאת למסעות מחקר וחמסנות ברחבי הבית בלי לראות אותי ממטר (בייחוד מחוץ לבית).
אבל חלק ניכר מהיום היא על הידיים, על הציצי, תופסת לי את הרגליים במטבח, ואפילו אבא האהוב כבר לא עוזר ברגעים האלה. רק אמא יכולה להרגיע ולנחם.
לא נראה לי שזה שיניים.
היא בהחלט בתקופה של חרדת נטישה ו חרדת זרים ובכלל כל הזמן מחפשת אותי.
אבל היניקה האינסופית הזאת, זה כבר מוזר בעיני.
זו תופעה מוכרת?

נורא התלבטתי באיזה דף להתייעץ, כי הרי בחירת דף היא כבר הפרשנות שלי ותחילת הפתרון... אז: צרכים רגשיים? גמילה? אתגרים בהורות? מאבקי שליטה?

הילד היקר שלי בן שנה ו-8 חודשים, ילד פתוח, שמח, זורם בסך הכל שנרגע יותר אצל אמא וכל מיני דברים כאלה לגיטימיים וטובים ומתקבלים על ידינו באהבה,
יש תופעה אחת שקשה לי איתה מאוד ולאחרונה ממש בלתי נסבל: הוא מכור ללגעת לי בפנים.
כבר חודשים רבים שעל מנת להרדם, או כשהוא זקוק להרגעה במשך היום הוא אוטומטית נצמד לי לפנים, אנחנו הרבה צמודים וזה נהדר ודבר ששנינו זקוקים לו
אבל כשהוא זקוק להרגעה הוא פשוט חייב למולל ולמרוט לי את הפנים והצוואר, לתלוש לי את נקודות החן- לעיתים במשך חצי שעה.
לי יש רגישות תחושתית למגע (ולעוד...) כך שעבורי, לצערי, בלתי נסבל זה בלתי נסבל- אני משתדלת, אבל לא יכולה לשים את זה בצד- פיזית ממש- העור שלי זועק.
זועק כנראה כמו הצורך האמיתי שלו לגעת בי כך.
גם לו ככל הנראה יש רגישות שמתבטאת בין השאר בכך שהוא מתנגד לגזיזת ציפורנים מה שהופך את כל העניין לשורט יותר וקשה יותר.

אני מרגישה שמדובר בהתמכרות ממש כמו מציצת אצבע ודומיה, הוא זקוק לזה, לא עזרו בובות ובדים להחליף את העור של אמא- צודק, מבינה, אבל לא יכולה יותר.
לאחרונה הסברתי לו שנקודות החן של אמא כואבות ואי אפשר לגרד אותן, הוא מקסים ומבין וזה עובד ביום אך לא בלילה כשהוא נצמד מתוך שינה.
אני נותנת לו לגעת ולהרגע לטווח זמן מסויים וכל עוד הוא לא ממש שורט או צובט, כשהוא כן- אני זזה ואז מתחיל מאבק שפשוט לא טוב לשנינו, ובטח שלא מרגיע.

מישהו וודאי מכיר את הקונפליקטים האלה שמתוך אהבה אבל מולידים כאב.

מאוד דומה גם אצלנו.. כשרוצה להירגע מבקשת :"פנים..."
אין לי בעיה אמיתית עם זה שנוגעת בפנים אבל זה הפך לבלתי אפשרי שבעת נסיעות ביקשה לגעת לי בפנים ולמרות שאני יושבת לידה זה היה מאוד לא נוח (כשאני נוהגת כמעט ולא היה סיכוי שתירדם כי חסר לה הפנים..) אגב לא יודעת אם זה קשור אבל אני תמיד ליטפתי אותה בפנים בזמן ששכבה עלי כדי להירדם...
כשהחלטתי שלא מתאים יותר, אמרתי לה שזה לא נעים לי והצעתי בתמורה לפנים שתיתן לי יד ביד, זה עבד די מהר למרות שגם היום אם אני רק מאפשרת היד ישר מושטת לפנים..
מחכה לראות את התגובות שתקבלי

אם זה לא נעים לך את חייבת להפסיק את זה.
לא יתכן שהילד ימצא את הנחמה שלו על חשבונך.
לא בכעס ולא בחוסר סבלנות אבל ממש בצורה מוחלטת לא לאפשר יותר.
נסי למצוא לזה תחליף, כמו שהציעו מעלי, שיהיה נעים לשניכם אבל תפסיקי את זה מיד.
לא חושבת שזה עושה טוב לילד שאת נותנת לו לעשות לך משהו שמבחינתך הוא בלתי נסבל.
(מדברת מנסיון כאוב)
אולי תנסי לשחק לו עם האצבעות כל פעם שהוא מתחיל? פשוט להגיד לו לא לגעת לך בפנים ולקחת את היד ולשחק איתה..

_אם זה לא נעים לך את חייבת להפסיק את זה.
לא יתכן שהילד ימצא את הנחמה שלו על חשבונך.
לא בכעס ולא בחוסר סבלנות אבל ממש בצורה מוחלטת לא לאפשר יותר._
ואוסיף שההתנגדות שלך שמורגשת גורמת לרצון עז לממש.
פשוט להתעקש באופן אסרטיבי ואוהב וכל הזמן לדבר ולהסביר.
בהצלחה.

תודה על התגובות, זה מה שגם אני מרגישה, הרי ברור שאם אותי זה מייד כל כך מכווץ- הוא מרגיש את זה ואז נוצר איזשהוא מעגל
הוא גם עושה את זה מעט פחות מאז שהתחלתי להתעקש אבל אני מרגישה שהוא לא מבין, וחסר לו, והוא מחפש ולא מסופק
עכשיו עולה לי שכנראה למרות כל הבלתי נסבלות הבלתי נסבלת באופן בלתי נסבל, כנראה אני לא מספיק שלמה עם זה- כאילו אני גוזלת ממנו
ושבימים האחרונים מאז שהוא פחות עושה את זה היתה בינינו פחות אינטימיות- כלומר, לא הייתי האמא שיכולה, לא מצאנו עדיין דרך אלטרנטיבית להרגעה

אני מקווה שאני כותבת במקום הנכון.
אמא לילד בן שנה וחצי, יונק, בגן. עובדת כרגע ורואה אותו שעה שעתיים ביום. קיבלתי הצעה לעבודה שנשמעת הרבה יותר מעניינת -- אבל 60% בחו"ל. יש אמהות שיודעות לספר על חוויית הורות בשלט רחוק? על תקופה בחיים שהיו רחוקות מהמשפחה ובמיוחד מילד בגיל הזה? אשמח לתובנות.

גם אצלנו רק אימא יכולה
וזה מתיש שכולם עליי ואף אחד לא רוצה את אבא גם כשהוא נמצא

באופן טבעי

באופן טבעי