שיר חדש

[אום_שלום*]

@}

[מתחדשת*]

יה, איזה חלום.
@}

[אשה_שמחה*]

בצרפת לעומת זאת, זה דבר מאוד שכיח לפגוש בנאדם ולשאול אותו מה הוא עושה בימים אלה, ושתשובתו תהיה: כלום. אני בשנת חופש, שותה קפה, קורא, הולך לדוג

זה כל כך נכון! מדהים. כנראה לא השתחררנו עוד מא.ד. גורדון...

[הגבירה_בחום*]

כנראה לא השתחררנו עוד מא.ד. גורדון...
אשכרה!
חייבים כל הזמן לייבש ביצות ולהפריח שממות (-:

[רסיסים_של_אור*]

הבלוג שלך ואת מעוררים בי כזו התרגשות שדמעות מציפות לי את העיניים... זה בטח נשמע הזוי אבל חייבת להגיד לך שאת מלמדת אותי לדבר עם אלוהים ודרך האזכור של הרבנית פישר כאן או אצל עדינה למדתי עוד לא מעט דברים והנה אני קוראת את המילים שכתבת היום ושכתבת במחברת שלך ונזכרת שבמהלך היום כל הזמן ניסו להגיע אליי מילים ולא היתה בי הפניות לנסות לכתוב אותן, אבל הם עסקו מאד בנושא השקט הפנימי הזה, המילים שחזרו בי שוב ושוב היו: "את צריכה להסכים להיות בשקט, לא שקטה אלא בשקט" אולי זה עוד יחזור ויהיה לי יותר מה לכתוב על זה...
תודה

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

ספרים כבר כמעט לא מצליחים להציל אותי מעצמי, ואני משערת שטוב שכך אבל מתגעגעת
וואי...זה כל כך נכון...
ספרים עלילתיים כבר נראים לי בזבוז זמן.
אולי זה הגיל שמאיץ בנו כבר להתחבר למשמעות האמיתית.
כמו שאומר המורה שלי " מה שלא מקדם אותך - מעכב אותך"
@}

[אשה_שמחה*]

רסיסים, התרגשתי מאוד לקרוא @}

_אולי זה הגיל שמאיץ בנו כבר להתחבר למשמעות האמיתית.
כמו שאומר המורה שלי " מה שלא מקדם אותך - מעכב אותך"_

וואלה, לא חשבתי על זה. זה בהחלט הסבר יותר נעים ומחזק מאלו שעולים בי במצב הרוח הבקורתי שלי ("את נהיית שטחית! לא מסוגלת להתרכז!" ).
מאמצת אותו

[מי_מה*]

אני עוד אוהבת ספרים עלילתיים. אבל יותר אוהבת לקרוא אותך.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כל מיני מחשבות שעולות לי בהקשר הכתיבה ויצירה שכתבת פה לעיל.
אני מאוד מאמינה בצד התרפויטי שביצירה. אבל ברור לי שאנחנו שבויים גם בכל מיני דפוסים וענייני אגו ואז התוצאה היא היא המטרה, הדרך נשכחת...

שאלות שאפשר לשאול בהקשר הזה ואולי יובילו לאן שהוא (רק אולי ):
כשאת כותבת מה את מרגישה: סבל, הנאה, שכחה, גבהות, חדווה, רצון ? עוד?
ומה את מרגישה אחרי הכתיבה בזמן הקריאה של מה שקראת?
האם זה מושך לעשיה? לתובנות? לרצון לפתוח בדרך? לרצון להראות? לביקורת שלך?

מה שאני באמת רוצה זה רק שקט בקשר לזה.

גם אני גם אני!! לא בהקשר של יצירה, אבל בכל הקשר אחר שמכניס אותי לרעש.

[עדינה_ניפו*]

הבלוג שלך ואת מעוררים בי כזו התרגשות שדמעות מציפות לי את העיניים...
גם העיניים שלי מוצפות דמעות.
מזדהה עם הכל, לא יודעת מאיפה להתחיל.

אני קמתי הבקר במצב רוח לא משהו, מין תחושה שאין לי כוח לעוד יום, לכל רגעי הריקנות והשממון שיהיו בו ולהתמודדות אתם
והחלטתי פשוט לעשות דבר דבר, צעד צעד מבלי לחשוב יותר מידי על מה מצפה לי היום.

טוב, האמת היא שאני לא יכולה לכתוב ממש, הילדים כל רגע מבקשים אותי וכולי מוצפת בתחושות ורגשות...
אולי יותר מאוחר.
בנתיים רק אומר תודה, כל כך מנחם אותי לקרוא את המילים שלך הבקר.
תודה שאת כותבת כאן ודרך המילים שלך אני מרגישה את הלב שלי נפתח, משתחרר, מרגיש מוחזק ובטוח יותר בידיעה ובהרגשה שאני לא לבד.
>אם אצליח למצוא את הזמן היום אנסה להתקשר, בא לי לדבר<
לבנתיים-

[עדינה_ניפו*]

אגב, השיר שלך מאד מרגש אותי.
הוא חוזר אלי שוב ושוב מאז שקראתי אותו קודם.

אני כבר לא מברכת היום כמו פעם, את רב הברכות על האוכל אני עדיין אומרת רק שאני מרגישה איך הן יוצאות לי באוטומט לפני שאני פותחת את הפה לתת ביס במשהו ולא מרגישה שאני מצליחה לצקת לתוכן משמעות פנימית, פשוט הרגל.
חוץ מ"שהכל נהיה בדברו", זאת הברכה האהובה עלי.
יש לי טקס כל בקר- אני עומדת ליד הכיור מוזגת את כוס המים הראשונה שלי ובחדווה רבה מברכת "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו"!

[רסיסים_של_אור*]

יש לי טקס כל בקר- אני עומדת ליד הכיור מוזגת את כוס המים הראשונה שלי ובחדווה רבה מברכת "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו"!
מקסים, לוקחת את זה ואת השיר הנהדר של אשה שמחה
אני מברכת I
שהכל נהיה בדברו I
והכל נהיה I
בדברו I
כצידה לבקרים הבאים !!

[אשה_שמחה*]

איזה כיף לחזור בערב אחרי יום ללא מחשב (!) ולמצוא את התגובות שלכן.

מאוד מרגש

לגבי הברכות- אני לא מברכת על הכל, למרות שיותר ויותר. זה תהליך של שנים. פעם הייתי פשוט אומרת תודה על האוכל, אבל אז אורי למד בקורס מורים ליוגה שהתפילות בסנסקריט, הרצף המסויים של מילים מסוימות, הן כמו מפתחות אנרגטיים. ואז חשבנו שכיהודים, למה שלא נשתמש במפתחות האנרגטיים שלנו. מהמקום הזה אפשר להתחבר לתפילות ולברכות, לעצם האמירה של רצף מלים מסויים, גם בלי שיש שם תמיד כוונה.

[עדינה_ניפו*]

אגב, הבן הקטן שלי אומר
"שהכל נהיה בדורוד"!
ורוד הוא הצבע האהוב עליו (או בעצם היה, הוא עבר עכשיו לתכלת) ומאז שהוא התחיל עם זה ככה נאמרת הברכה אצלינו.

[רסיסים_של_אור*]

כמובן שעד היום בבוקר שכחתי לגמרי מכל הכוונות שלי... מזל שמחר יום חדש, שבת שלום

[אשה_שמחה*]

"שהכל נהיה בדורוד"! מקסים!

שבת שלום @}

[הגבירה_בחום*]

שבת שלום @}
נראה לי שמחר אוכל לאכל לך מקרוב (-:

[אשה_שמחה*]

מחר פורים, והרגשות שלי כרגיל מעורבים. יש רגעים של שימחה והתרגשות, רגעים של "משנכנס אדר מרבין בשימחה. איזה לחץ", ופחד שלא אהיה מספיק שמחה , שמתחלף בעצב על הכשלון הידוע מראש, על הכוונות הטובות והתכניות שמסתיימות בעייפות גדולה, בחלקים מהתחפושות של כולם- כתר, מגפיים, כנפיים מעוכות של פיה- שנאספים בשקית ונשארים בה שכוחים עד פסח.
ואולי זה רק הרגל, להיות עצובה בפורים. כששירה הייתה קטנה הייתי מספרת לה סיפורים על הילדוּת שלי. זה הלך בסדרות- הייתה סדרת סיפורי חיות מחמד, סדרת סיפורי תאונות, סדרת "החברה הכי טובה", והייתה סדרת סיפורי פורים. כל סיפור היה על שנה אחת, על פורים אחד. למה התחפשתי, איך הכנו את התחפושת, מה קרה בחג עצמו. די מהר שמתי לב שכל הסיפורים קצת עצובים, שבכולם יש אכזבה, איזה עוקץ של מרירות, בסוף או אפילו כבר בהתחלה.
כשהייתי בת חמש בדיוק הגענו לקיבוץ ממרכז הקליטה, לא ידענו כלום על פורים, ונתנו לי תחפושת של ליצן ממחסן הבגדים (מאז אף פעם לא התחפשתי לליצן, ואף פעם לא הבנתי את אלו שכן).
בגיל שש הייתי מלכת אסתר, ואיבדתי את המתנה שחילקו לכל הילדים בתהלוכה שעשו מסביב לקיבוץ. בכיתי נורא, ובסוף נתנו לי מתנה אחרת, אבל אני זוכרת שהייתי עדיין עצובה, כאילו משהו התקלקל ואי אפשר לתקן אותו. אבא שלי צילם אותי מחזיקה את המתנה, עם האיפור המרוח מהבכי והכתר עקום על הראש. והייתה השנה שהתחפשתי לרקדנית בלט, וחצאית הקרפ נרטבה בגשם ונהרסה, וככה זה נמשך, טרגדיה אחרי טרגדיה .
אבל לא הייתי ממש מודעת לכל זה, איךשהוא אני מצליחה כל שנה לשכוח את זה ולצפות ולהילחץ ולהתאכזב מחדש (אם כי פחות בשנים האחרונות). רק שהיום קיבלתי ווסת. בהתחלה התבאסתי נורא, כשדמיינתי את עצמי נגררת בעדלאידע, מקרטעת ריקוד במסיבה כשכל מה שבא לי זה ללכת לשכב במיטה, שותה אלכוהול ומתעייפת במקום להתבשם עד דלא ידע, מכתימה את תחפושת הכבשה הלבנה שלי בדימום הכבד של היום השני (וכל הדמיונות האלו רצים לי בראש במהירות ובמקביל, תוך שניות).
ואז עלו לי כל המחשבות האלו על פורים, ועלה זכר החמיצות של כל האכזבות, והבנתי שאין ממה להתרגש במיוחד, ואין למה לצפות, חוץ מלעד דלא ידע. עדלאידע אמיתי, עמוק ומהותי, של לא לדעת יותר שום דבר חוץ מאת הדבר היחיד שחשוב. אין עוד מלבדו. העולם הזה הוא אשלייה. להיזכר שאני לא יודעת שום דבר- מה טוב, מה רע, וכל מה שנדמה לי שאני יודעת דמיוני כמו כל השאר. הפרטים הכי מוחשיים של המציאות, ואלו שאפשר לחוש רק בנימי נימים, ברגעים שקטים מאוד.
והשימחה היא רק מזה. מהאפשרות לאי ידיעה. זה הקסם הסודי של פורים- הרמז הגדול שמקבלים על החיים שלנו, על איך הכל עובד.
אני לא יודעת שום דבר. הכל יכול להשתנות ברגע. כל מה שנדמה לך שהוא ככה יכול להתגלות אחרי רגע כהפוך לגמרי.
ההצלה מסתתרת במקום הלא צפוי, הנחבא, המתענה ומתאבל שלושה ימים אבל ממשיך להאמין.

אני רוצה לשמוח בפורים, מבפנים. לראות את האמת שמאחורי התחפושות. והווסת תעזור לי להישאר בפנים, תאלץ אותי להישאר בפנים. פחות רוקדת ויותר מחוברת, פחות צוחקת או משתטה או מצלמת, יותר רואה את הדברים ומשתייכת אליהם כי ככה זה טוב, מתוך בחירה, ללא האשליה שעוטפת את כולי ומסתירה ממני את אלוהים, בעולם הזה שנדמה לי כל כך אמיתי, כל כך קיים, שאני שוכחת ונעלמת בתוכו, מתרחקת ושוב חוזרת.
האמת הנסתרת בתוך הארמון הזה של האני, של מלך טיפש ששנתו נדדה וכך התגלתה לו האמת, האמת היא שהכל זה אלוהים. "אלוהים דורך על אלוהים, אלוהים קוטף את אלוהים, אלוהים נותן יד לאלוהים", כמו שתמר אומרת בזמן האחרון.

[הגבירה_בחום*]

וככה זה נמשך, טרגדיה אחרי טרגדיה
זו הסיבה שמגיל מאוד קטן, אני שונאת את פורים. עד היום.
ובמיוחד את יום התחפושת שתמיד כלל לבישה של משהו עם גרביון שנכנס בטוסיק, שנרטב בגשם, או איפור שנמרח, או ספרי לשיער שמגרד ומעקצץ ואיזה מן תחושה חזקה של זיוף. לא נהנתי אף פעם מהאשליה של להיות מישהו אחר ליום אחד, לא הרגשתי אף פעם מישהו אחר, במיוחד לא בתחפושות של שנות ה-80 (-:
לפעמים אני מרגישה כמו מישהו אחר, לשברירי שניה, בזמן הכי לא צפוי, פתאום אני מרגישה את עצמי אחרת עד דלא ידע, כמובן ללא קשר לארוע חיצוני כזה או אחר.

[הגבירה_בחום*]

וככה זה נמשך, טרגדיה אחרי טרגדיה
זו הסיבה שמגיל מאוד קטן, אני שונאת את פורים. עד היום.
ובמיוחד את יום התחפושת שתמיד כלל לבישה של משהו עם גרביון שנכנס בטוסיק, שנרטב בגשם, או איפור שנמרח, או ספרי לשיער שמגרד ומעקצץ ואיזה מן תחושה חזקה של זיוף. לא נהנתי אף פעם מהאשליה של להיות מישהו אחר ליום אחד, לא הרגשתי אף פעם מישהו אחר, במיוחד לא בתחפושות של שנות ה-80 (-:
לפעמים אני מרגישה כמו מישהו אחר, לשברירי שניה, בזמן הכי לא צפוי, פתאום אני מרגישה את עצמי אחרת עד דלא ידע, כמובן ללא קשר לארוע חיצוני כזה או אחר.

[עדינה_ניפו*]

אתמול הילדים שאלו כל אחד מאיתנו איזה חג הוא הכי אוהב ושמתי לב כמה אנחנו מושפעים מהילדות שלנו ביחס לחגים.
אני למשל בתור ילדה הכי אהבתי את פסח וסוכות, ועד עכשיו כששואלים אותי איזה חג אהוב עלי אני אומרת "פסח וסוכות" למרות שכבר שנים רבות (בעצם מגיל 12 שבו עזבנו את מושב מודיעים) לא נהניתי כבר מאותם חגים.
לא אהבתי את החגים האילו בקיבוץ של השומר הצעיר וגם כמבוגרת עדיין לא מצאתי את הדרך לחגוג אותם בצורה שתהיה לי מהנה ומספקת
ולמרות זאת הם נשארו החגים האהובים עלי.

לאומת זאת את פורים לא אהבתי בתור ילדה וגם כבוגרת לא
עדיין תוהה מה הקשר בין החג הזה אלי
אני חושבת שכמעט כל שנה התחפשתי למכשפה ! (מעניין מה זה אומר עלי?)

והשימחה היא רק מזה. מהאפשרות לאי ידיעה. זה הקסם הסודי של פורים- הרמז הגדול שמקבלים על החיים שלנו, על איך הכל עובד.
אהבתי!!

[עדינה_ניפו*]

אתמול הילדים שאלו כל אחד מאיתנו איזה חג הוא הכי אוהב ושמתי לב כמה אנחנו מושפעים מהילדות שלנו ביחס לחגים.
אני למשל בתור ילדה הכי אהבתי את פסח וסוכות, ועד עכשיו כששואלים אותי איזה חג אהוב עלי אני אומרת "פסח וסוכות" למרות שכבר שנים רבות (בעצם מגיל 12 שבו עזבנו את מושב מודיעים) לא נהניתי כבר מאותם חגים.
לא אהבתי את החגים האילו בקיבוץ של השומר הצעיר וגם כמבוגרת עדיין לא מצאתי את הדרך לחגוג אותם בצורה שתהיה לי מהנה ומספקת
ולמרות זאת הם נשארו החגים האהובים עלי.

לאומת זאת את פורים לא אהבתי בתור ילדה וגם כבוגרת לא
עדיין תוהה מה הקשר בין החג הזה אלי
אני חושבת שכמעט כל שנה התחפשתי למכשפה ! (מעניין מה זה אומר עלי?)

והשימחה היא רק מזה. מהאפשרות לאי ידיעה. זה הקסם הסודי של פורים- הרמז הגדול שמקבלים על החיים שלנו, על איך הכל עובד.
אהבתי!!

[אום_שלום*]

פורים הוא קצת כמו יומולדת, יש ציפייה לאיזה פרץ שמחה בלתי נשלט, ליום שהוא שונה מכל הימים, ואז אם הוא ככל הימים, וזה מה שהוא ככלות הכל, האכזבה היא מרה עד מאוד.
חוצמזה שאני מבינה על מה את מדברת, אני דווקא מאוד אוהבת את פורים, אם כי הרלוונטיות שלו לחיי הולכת ומתמתנת עם השנים, בשבילי זו הזדמנות להפגין את היצירתיות (הנחבאת אל הכלים בדרך כלל אצלי) בתחפושת מקורית.

[אום_שלום*]

פורים הוא קצת כמו יומולדת, יש ציפייה לאיזה פרץ שמחה בלתי נשלט, ליום שהוא שונה מכל הימים, ואז אם הוא ככל הימים, וזה מה שהוא ככלות הכל, האכזבה היא מרה עד מאוד.
חוצמזה שאני מבינה על מה את מדברת, אני דווקא מאוד אוהבת את פורים, אם כי הרלוונטיות שלו לחיי הולכת ומתמתנת עם השנים, בשבילי זו הזדמנות להפגין את היצירתיות (הנחבאת אל הכלים בדרך כלל אצלי) בתחפושת מקורית.

[טליה_טקאוקה*]

.אני לא יודעת שום דבר. הכל יכול להשתנות ברגע. כל מה שנדמה לך שהוא ככה יכול להתגלות אחרי רגע כהפוך לגמרי._

תודה@}
גם אני לא אהבתי את פורים בכלל...

[טליה_טקאוקה*]

.אני לא יודעת שום דבר. הכל יכול להשתנות ברגע. כל מה שנדמה לך שהוא ככה יכול להתגלות אחרי רגע כהפוך לגמרי._

תודה@}
גם אני לא אהבתי את פורים בכלל...

[עוברת_אורח*]

את משהו את!

[עוברת_אורח*]

את משהו את!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לאשה ולעדינה : מכיוון שחחשתי מתגובה ארוכה שלי, תמצאו את תגובתי אצלי (-:
חג שמח
ממממההההההההההההההההההההה (בצרה, הניקוד)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לאשה ולעדינה : מכיוון שחחשתי מתגובה ארוכה שלי, תמצאו את תגובתי אצלי (-:
חג שמח
ממממההההההההההההההההההההה (בצרה, הניקוד)

[עשב_השדה*]

גם אני גם אני
פורים הוא חג מקסים בשלבי ההכנה
ביצירתיות שהוא מזמן
ברעיונות שנולדים מתוכו
בהתנסות התיאטרלית ללבוש דמות,
בהתנסות בכח האמונה שלי להיות מישהו או משהו אחר
וכולם מוכנים להאמין ולשתף פעולה...
הוא גם היה חג שהמשיך את הפעילות הטבעית שלי בילדותי
וגם של ילדי
משחקי דמיון, גילומי דמויות, מצבים,ומקומות שונים ממי שאני,
ודוקא על ידי כך חווית אני ברורה יותר ומועצמת
מן מקום מנטאלי שבו הגדרת האני לא סוגרת עלי
וכל האפשרויות פתוחות.....

התחפושת עצמה ואיך היא בעיני העולם פחות עניינו אותי
יכולתי להתחפש במשך פורים אחד איזה חמש פעמים
עד דלא ידע, מזל שהיו לי הורים מאפשרים שהבינו שהתוצאה פחות חשובה

היום פורים מזכיר לי שכל הגדרת אני היא מסיכה
והמהות קיימת גם אם לא תהייה הגדרה כלל
כמו צליל מתמשך של שקט
< עשב השדה הפליגה ,ואולי זה לא הדף הנכון?>
_.אני לא יודעת שום דבר. הכל יכול להשתנות ברגע.
כל מה שנדמה לך שהוא ככה יכול להתגלות אחרי רגע כהפוך לגמרי.__
זה היופי לא?
שמעבר למופעיו הרבים ,מעבר לריבוי המסיכות,יש מהות אחדותית.
ולכן יש לנו גם בחירה

[עשב_השדה*]

גם אני גם אני
פורים הוא חג מקסים בשלבי ההכנה
ביצירתיות שהוא מזמן
ברעיונות שנולדים מתוכו
בהתנסות התיאטרלית ללבוש דמות,
בהתנסות בכח האמונה שלי להיות מישהו או משהו אחר
וכולם מוכנים להאמין ולשתף פעולה...
הוא גם היה חג שהמשיך את הפעילות הטבעית שלי בילדותי
וגם של ילדי
משחקי דמיון, גילומי דמויות, מצבים,ומקומות שונים ממי שאני,
ודוקא על ידי כך חווית אני ברורה יותר ומועצמת
מן מקום מנטאלי שבו הגדרת האני לא סוגרת עלי
וכל האפשרויות פתוחות.....

התחפושת עצמה ואיך היא בעיני העולם פחות עניינו אותי
יכולתי להתחפש במשך פורים אחד איזה חמש פעמים
עד דלא ידע, מזל שהיו לי הורים מאפשרים שהבינו שהתוצאה פחות חשובה

היום פורים מזכיר לי שכל הגדרת אני היא מסיכה
והמהות קיימת גם אם לא תהייה הגדרה כלל
כמו צליל מתמשך של שקט
< עשב השדה הפליגה ,ואולי זה לא הדף הנכון?>
_.אני לא יודעת שום דבר. הכל יכול להשתנות ברגע.
כל מה שנדמה לך שהוא ככה יכול להתגלות אחרי רגע כהפוך לגמרי.__
זה היופי לא?
שמעבר למופעיו הרבים ,מעבר לריבוי המסיכות,יש מהות אחדותית.
ולכן יש לנו גם בחירה

[אשה_שמחה*]

תודה על התגובות המשמחות

ושמתי לב כמה אנחנו מושפעים מהילדות שלנו ביחס לחגים.

זה נכון. בשנים האחרונות אני לומדת להתחבר לחגים ממקומות חדשים ושונים, וככה מתפתחת בי אהבה לחגים שכילדה לא הכי אהבתי (כמו ראש השנה).
ויש חגים שעדיין לא פיצחתי את נוסחתם הסודית כמו שבועות (לא חקלאית ולא מחוברת מי יודע מה לתורה, כך שזה מותיר אותי לא מחוברת לחג הזה).

_היום פורים מזכיר לי שכל הגדרת אני היא מסיכה
והמהות קיימת גם אם לא תהייה הגדרה כלל
כמו צליל מתמשך של שקט_

מאוד יפה.

שיהיה חג שמח @}

[אשה_שמחה*]

תודה על התגובות המשמחות

ושמתי לב כמה אנחנו מושפעים מהילדות שלנו ביחס לחגים.

זה נכון. בשנים האחרונות אני לומדת להתחבר לחגים ממקומות חדשים ושונים, וככה מתפתחת בי אהבה לחגים שכילדה לא הכי אהבתי (כמו ראש השנה).
ויש חגים שעדיין לא פיצחתי את נוסחתם הסודית כמו שבועות (לא חקלאית ולא מחוברת מי יודע מה לתורה, כך שזה מותיר אותי לא מחוברת לחג הזה).

_היום פורים מזכיר לי שכל הגדרת אני היא מסיכה
והמהות קיימת גם אם לא תהייה הגדרה כלל
כמו צליל מתמשך של שקט_

מאוד יפה.

שיהיה חג שמח @}

[מתחדשת*]

חג שמח @}

[מתחדשת*]

חג שמח @}

[אשה_שמחה*]

חד שמח גם לך

[אשה_שמחה*]

חד שמח גם לך

[רסיסים_של_אור*]

הקריאה בדף הזה, המבורך הזה, המאיר והנותן כוחות הזה, הובילה אותי לכל מיני מחשבות סביב פורים, גלות וגאולה, הולכת להרחיב אצלי בדף. תודה גדולה

[רסיסים_של_אור*]

הקריאה בדף הזה, המבורך הזה, המאיר והנותן כוחות הזה, הובילה אותי לכל מיני מחשבות סביב פורים, גלות וגאולה, הולכת להרחיב אצלי בדף. תודה גדולה

[אמא_ללי*]

חג שמח

[אמא_ללי*]

חג שמח

[מי_מה*]

אני אוהבת את פורים. אני אוהבת את כל החגים. תמיד אהבתי. והחג הכי אהוב עלי הוא החג שנחגג באותו הזמן. אז עכשיו זה פורים ועוד מעט זה יהיה פסח....ודוקא ככל שאני מתבגרת ונושרות ממני קליפות אני רואה שהקליפות הן של עצב והמהות שלי היא בעצם שמחה. למרבה המזל גםכל שלושת ילדי הם כאלה אוהבי חגים ונכנסים לכל חג במלוא ההתלהבות והתנופה.
תחושת ההחמצה היחידה שלי היא רק מזה שמרוב שהילדים מתחפשים כל השנה דוקא בפורים התחפושות שלהם הן מינוריות כאלה, לא מאוד שונות ממה שהם מתחפשים כל השנה. אבל זה באמת בשוליים.
יאללה שמח! בוא נרקוד !

[מי_מה*]

אני אוהבת את פורים. אני אוהבת את כל החגים. תמיד אהבתי. והחג הכי אהוב עלי הוא החג שנחגג באותו הזמן. אז עכשיו זה פורים ועוד מעט זה יהיה פסח....ודוקא ככל שאני מתבגרת ונושרות ממני קליפות אני רואה שהקליפות הן של עצב והמהות שלי היא בעצם שמחה. למרבה המזל גםכל שלושת ילדי הם כאלה אוהבי חגים ונכנסים לכל חג במלוא ההתלהבות והתנופה.
תחושת ההחמצה היחידה שלי היא רק מזה שמרוב שהילדים מתחפשים כל השנה דוקא בפורים התחפושות שלהם הן מינוריות כאלה, לא מאוד שונות ממה שהם מתחפשים כל השנה. אבל זה באמת בשוליים.
יאללה שמח! בוא נרקוד !

[הדס*]

אני אוהבת את כל החגים

והחג הכי אהוב עלי הוא החג שנחגג באותו הזמן

תודה מי מה על המילים האלו, שעזרו לי להבין, שיכולה בעצם ליהנות ממה שיש, מכל חג בזמנו, בלי לבחור איזה הכי אוהבים (את אמא או אבא..).
ותודה אשה שמחה על כל מה שאת כותבת! כמה אמונה ושלווה מבורכים יש כאן.מעורר השראה בקטנות ובגדולות. .

[הדס*]

אני אוהבת את כל החגים

והחג הכי אהוב עלי הוא החג שנחגג באותו הזמן

תודה מי מה על המילים האלו, שעזרו לי להבין, שיכולה בעצם ליהנות ממה שיש, מכל חג בזמנו, בלי לבחור איזה הכי אוהבים (את אמא או אבא..).
ותודה אשה שמחה על כל מה שאת כותבת! כמה אמונה ושלווה מבורכים יש כאן.מעורר השראה בקטנות ובגדולות. .

[אשה_שמחה*]

אני אוהבת את פורים. אני אוהבת את כל החגים. תמיד אהבתי. והחג הכי אהוב עלי הוא החג שנחגג באותו הזמן

אני מאמצת את המשפט הזה! (כי הרי הכל בראש. ולא רק להיות עצובה בפורים זה הרגל. להיות עצובה בכלל זה הרגל, ומהרגלים אפשר להשתחרר ואפשר להחליט להיות שמחה ולאהוב את כל החגים וזהו ).

תודה יקירות

[אשה_שמחה*]

אני אוהבת את פורים. אני אוהבת את כל החגים. תמיד אהבתי. והחג הכי אהוב עלי הוא החג שנחגג באותו הזמן

אני מאמצת את המשפט הזה! (כי הרי הכל בראש. ולא רק להיות עצובה בפורים זה הרגל. להיות עצובה בכלל זה הרגל, ומהרגלים אפשר להשתחרר ואפשר להחליט להיות שמחה ולאהוב את כל החגים וזהו ).

תודה יקירות

[אשה_שמחה*]

אחלה שיר..
מה שמזכיר לי-
פחות רוקדת ויותר מחוברת למה פחות? למה לא גם וגם? (אתמול במסיבת פורים רקדתי כמו שמזמן לא, לא הווסת עצרה אותי, לא המוזיקה הלא-מי-יודע-מה. היה תענוג!!!)

[אשה_שמחה*]

אחלה שיר..
מה שמזכיר לי-
פחות רוקדת ויותר מחוברת למה פחות? למה לא גם וגם? (אתמול במסיבת פורים רקדתי כמו שמזמן לא, לא הווסת עצרה אותי, לא המוזיקה הלא-מי-יודע-מה. היה תענוג!!!)

[אמא_ללי*]

ותודה אשה שמחה על כל מה שאת כותבת! כמה אמונה ושלווה מבורכים יש כאן.מעורר השראה בקטנות ובגדולות.

[אמא_ללי*]

ותודה אשה שמחה על כל מה שאת כותבת! כמה אמונה ושלווה מבורכים יש כאן.מעורר השראה בקטנות ובגדולות.

[אהבת_עולם*]

אוהבת לקרוא אותך.

ושתדעי לך שבזכותך כבר כמה זמן כמעט כל פעם שאני שוטפת כלים אני אומרת תודות.
(כי לרוב לא בא לי לשטוף ואני אומרת לעצמי 'אוף' ואז נזכרת שבעצם זה זמן טוב להגיד תודות, וככה הזמן עובר לי בנעימים....)

אז תודה

[אהבת_עולם*]

אוהבת לקרוא אותך.

ושתדעי לך שבזכותך כבר כמה זמן כמעט כל פעם שאני שוטפת כלים אני אומרת תודות.
(כי לרוב לא בא לי לשטוף ואני אומרת לעצמי 'אוף' ואז נזכרת שבעצם זה זמן טוב להגיד תודות, וככה הזמן עובר לי בנעימים....)

אז תודה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ושתדעי לך שבזכותך כבר כמה זמן כמעט כל פעם שאני שוטפת כלים אני אומרת תודות.

כן, למרות שלא מיישמת, זה באמת סטארטאפ (-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ושתדעי לך שבזכותך כבר כמה זמן כמעט כל פעם שאני שוטפת כלים אני אומרת תודות.

כן, למרות שלא מיישמת, זה באמת סטארטאפ (-:

[אשה_שמחה*]

תודה! נורא משמח למצוא תגובות נעימות שכאלה @}
(ותודה אהבת עולם שהזכרת לי בקשר לכלים כבר מזמן לא עשיתי את זה).

[אשה_שמחה*]

תודה! נורא משמח למצוא תגובות נעימות שכאלה @}
(ותודה אהבת עולם שהזכרת לי בקשר לכלים כבר מזמן לא עשיתי את זה).

[אשה_שמחה*]

פיתחתי לי הרגל חדש. טוב, אולי לא כדאי לקרוא לזה הרגל, זו בסך הכל הפעם השנייה. מגיע הלילה ומתחשק לי להתבשם קלות, לתפוש ראש (זה ביטוי קצת עתיק או שנדמה לי?), אז אני מכינה לעצמי כוס קקאו חם ומוזגת לתוכו רום בנדיבות. זה מצחיק, כנראה שראיתי יותר מדי סרטי לילה בכבלים על עקרות בית אלכוהוליסטיות שמחביאות בקבוק משקה בתוך הניאגרה וגומעות ממנו בהחבא ברגע לחץ, זה ההסבר היחיד לזה שאני קצת מוטרדת מההרגל הזה וחוששת מהתדרדרות.
ההורים שלי בביקור מולדת (בארגנטינה), ולמשך החודש שהם לא כאן אני אחראית לבקר את סבתא שלי פעם בשבוע. אתמול היינו אצלה, וביקשתי ממנה לספר לי שוב את הסיפור על אחותה הגדולה אווה והסנדביץ'. אז היא אמרה שבסדר אבל כנראה שכחה אחרי רגע או שלא התחשק לה לספר את זה, במקום זה היא סיפרה לי שוב על איך כשאחותה הגדולה נולדה, אחרי ששה תינוקות שנולדו מתים, ההורים שלה כל כך שמחו והתרגשו שמאז היא הייתה האוצר שלהם, ואיך אמא שלה תמיד סיפרה בגאווה שעד גיל שש היא לקחה אותה לכל מקום על הידיים, כדי שהפּייֶסיטוס שלה (הרגליים הקטנות שלה) לא יגעו ברצפה וייפצעו חלילה. כשסבתא שלי נולדה, שנתיים אחרי אוויתה, זה כבר לא ריגש אף אחד, ומאז והלאה היא סבלה מאפלייה בוטה וגלויה שמעלה דמעות בעיניה עד היום, כשהיא בת 95.
וזה הסיפור על הסנדוויץ'-
בגיל עשרים סבתא שלי הכירה את אומברטו, מי שעתיד להיות בעלה ואבי בתה היחידה. הם יצאו ביחד שבע שנים עד שהתחתנו, (אתמול כשדיברנו על זה אמרתי לסבתי- הייתם ביחד 7 שנים, אז היא אמרה-לא! לא היינו ביחד עד שהתחתנו! ואני תיקנתי- אני מתכוונת שיצאתם), וזאת בגלל שאוויתה, האחות הגדולה, עדיין לא נישאה, ולסבתא שלי היה אסור להתחתן עד שהיא לא תתחתן.
הבעיה הייתה שאווה לא רצתה להתחתן. אחת לכמה זמן היו מגיעות מכרות, קרובות משפחה ושכנות עם מחזרים פוטנציאליים. הם היו מתיישבים בסלון הקטן ומחכים. אווה הייתה מתיישבת בפינת האוכל לידם, עם שתי פרוסות עבות של לחם, מורחת לעצמה מיונז, מניחה כמה פרוסות של נקניק, בצל חתוך גס ועגבניה, סוגרת את הסנדוויץ' ואוכלת, לאט ובכוונה גדולה, מתעלמת מהשכנה ומהמחזר הנבוכים, עד שהם היו הולכים.
בסוף היא הכירה איזה גרינגו, מהגר פולני, והתחתנה אתו, ואז סוף סוף גם סבתא שלי ואומברטו יכלו להתחתן. הם חיו ביחד תשע שנים עד שהוא נפטר ממחלת לב.

[אשה_שמחה*]

פיתחתי לי הרגל חדש. טוב, אולי לא כדאי לקרוא לזה הרגל, זו בסך הכל הפעם השנייה. מגיע הלילה ומתחשק לי להתבשם קלות, לתפוש ראש (זה ביטוי קצת עתיק או שנדמה לי?), אז אני מכינה לעצמי כוס קקאו חם ומוזגת לתוכו רום בנדיבות. זה מצחיק, כנראה שראיתי יותר מדי סרטי לילה בכבלים על עקרות בית אלכוהוליסטיות שמחביאות בקבוק משקה בתוך הניאגרה וגומעות ממנו בהחבא ברגע לחץ, זה ההסבר היחיד לזה שאני קצת מוטרדת מההרגל הזה וחוששת מהתדרדרות.
ההורים שלי בביקור מולדת (בארגנטינה), ולמשך החודש שהם לא כאן אני אחראית לבקר את סבתא שלי פעם בשבוע. אתמול היינו אצלה, וביקשתי ממנה לספר לי שוב את הסיפור על אחותה הגדולה אווה והסנדביץ'. אז היא אמרה שבסדר אבל כנראה שכחה אחרי רגע או שלא התחשק לה לספר את זה, במקום זה היא סיפרה לי שוב על איך כשאחותה הגדולה נולדה, אחרי ששה תינוקות שנולדו מתים, ההורים שלה כל כך שמחו והתרגשו שמאז היא הייתה האוצר שלהם, ואיך אמא שלה תמיד סיפרה בגאווה שעד גיל שש היא לקחה אותה לכל מקום על הידיים, כדי שהפּייֶסיטוס שלה (הרגליים הקטנות שלה) לא יגעו ברצפה וייפצעו חלילה. כשסבתא שלי נולדה, שנתיים אחרי אוויתה, זה כבר לא ריגש אף אחד, ומאז והלאה היא סבלה מאפלייה בוטה וגלויה שמעלה דמעות בעיניה עד היום, כשהיא בת 95.
וזה הסיפור על הסנדוויץ'-
בגיל עשרים סבתא שלי הכירה את אומברטו, מי שעתיד להיות בעלה ואבי בתה היחידה. הם יצאו ביחד שבע שנים עד שהתחתנו, (אתמול כשדיברנו על זה אמרתי לסבתי- הייתם ביחד 7 שנים, אז היא אמרה-לא! לא היינו ביחד עד שהתחתנו! ואני תיקנתי- אני מתכוונת שיצאתם), וזאת בגלל שאוויתה, האחות הגדולה, עדיין לא נישאה, ולסבתא שלי היה אסור להתחתן עד שהיא לא תתחתן.
הבעיה הייתה שאווה לא רצתה להתחתן. אחת לכמה זמן היו מגיעות מכרות, קרובות משפחה ושכנות עם מחזרים פוטנציאליים. הם היו מתיישבים בסלון הקטן ומחכים. אווה הייתה מתיישבת בפינת האוכל לידם, עם שתי פרוסות עבות של לחם, מורחת לעצמה מיונז, מניחה כמה פרוסות של נקניק, בצל חתוך גס ועגבניה, סוגרת את הסנדוויץ' ואוכלת, לאט ובכוונה גדולה, מתעלמת מהשכנה ומהמחזר הנבוכים, עד שהם היו הולכים.
בסוף היא הכירה איזה גרינגו, מהגר פולני, והתחתנה אתו, ואז סוף סוף גם סבתא שלי ואומברטו יכלו להתחתן. הם חיו ביחד תשע שנים עד שהוא נפטר ממחלת לב.

[מי_מה*]

נו, מסכנה אוויתה, בטח יצאה מפונקת מרוב שלקחו אותה על הידיים...

[מי_מה*]

נו, מסכנה אוויתה, בטח יצאה מפונקת מרוב שלקחו אותה על הידיים...

[טלי_ופיצקה*]

יו,איזה סיפור...
מצחיק,וכואב.

[טלי_ופיצקה*]

יו,איזה סיפור...
מצחיק,וכואב.

[טלי_ופיצקה*]

אני אוהבת את כל החגים. תמיד אהבתי. והחג הכי אהוב עלי הוא החג שנחגג באותו הזמן

האא...הרב קרליבך תמיד היה אומר,בשיעורים שלו-"אתם יודעים רבותי,פורים-הוא החג הכי הכי קדוש. החג הכי גבוה. יותר גבוה מיום כיפור!" ואח"כ,בפסח,הוא היה אומר-"כן.פורים הוא כל כך קדוש. אבל פסח!פסח הוא מעל ומעבר..." (וכן הלאה...

[טלי_ופיצקה*]

אני אוהבת את כל החגים. תמיד אהבתי. והחג הכי אהוב עלי הוא החג שנחגג באותו הזמן

האא...הרב קרליבך תמיד היה אומר,בשיעורים שלו-"אתם יודעים רבותי,פורים-הוא החג הכי הכי קדוש. החג הכי גבוה. יותר גבוה מיום כיפור!" ואח"כ,בפסח,הוא היה אומר-"כן.פורים הוא כל כך קדוש. אבל פסח!פסח הוא מעל ומעבר..." (וכן הלאה...

[עדינה_ניפו*]

אוי, אני מתה על הסיפורים האילו של הדרום אמריקאיים!
הx המיטולוגי שלי הוא קולומבייני ובעלי הוא ארגנטינאי ואני מתמוגגת מהסיפורים של המשפחות שלהם, על הביטויים שלהם... (לעיתים הרגשתי כל כך חסרת הומור ויצירתיות ליד המשפחה שלהם, עם הסיפורים הצבעוניים האילו.)
לחבר הקולומבייני היו סבתא ואמא שרק היו מסתכלות עלי ואומרות בדיוק מה אני חושבת באותו רגע בהומור בוטה ואכזרי ואני אדומה ונבוכה, הן היו קולטות את חוסר הביטחון שלי ועטות עלי כמו ציפורי טרף "חינניות".
אוי, טוב התחלתי ללכת אחורה בזמן...

[עדינה_ניפו*]

אוי, אני מתה על הסיפורים האילו של הדרום אמריקאיים!
הx המיטולוגי שלי הוא קולומבייני ובעלי הוא ארגנטינאי ואני מתמוגגת מהסיפורים של המשפחות שלהם, על הביטויים שלהם... (לעיתים הרגשתי כל כך חסרת הומור ויצירתיות ליד המשפחה שלהם, עם הסיפורים הצבעוניים האילו.)
לחבר הקולומבייני היו סבתא ואמא שרק היו מסתכלות עלי ואומרות בדיוק מה אני חושבת באותו רגע בהומור בוטה ואכזרי ואני אדומה ונבוכה, הן היו קולטות את חוסר הביטחון שלי ועטות עלי כמו ציפורי טרף "חינניות".
אוי, טוב התחלתי ללכת אחורה בזמן...

[אשה_שמחה*]

היום הייתי אצל מגדת עתידות. עשינו פורימון (באיחור קל), ומישהי מכאן סגרה לעצמה פינה באולם עם בדים צבעוניים, שמה שני שרפרפים ושולחן קטן, הדליקה נרות, עטפה את עצמה במטפחת והייתה מגדת עתידות. ולמרות שעזרתי לה קצת לסדר את הדוכן שלה, וראיתי איך הקסם מתהווה פריט אחרי פריט, בכל זאת כשהכל היה מוכן זה היה לגמרי זה, הכניס לאולם הגדול וחסר החן אווירה של יריד, משך את לבי להיכנס לקריאה בקלפים בהתרגשות של ילדה, נחושה להאמין בקסם.
היא פרשה את הקלפים על השולחן ושאלה אם יש נושא שלגביו אני רוצה לשאול, ואני דיברתי על שינוי, על העמקת ההבנה שלי לגביו, על התכווננות מדוייקת יותר. היא הציעה לי לשאול שתי שאלות- מה אני צריכה לשחרר, ואיזו איכות אני לוקחת אתי אל תוך השינוי הזה,
ואמרה לי להשתמש ביד שמאל, כדי לפעול מתוך אינטואיציה.
עצמתי עינים אבל שכחתי ולקחתי ביד ימין, אז החזרתי את מה שלקחתי ולקחתי אחר. יצא לי קלף שאני נורא אוהבת, "חגיגה" (celebration, אלו קלפי אושו באנגלית ). רואים בו נשים רוקדות בגשם, בשמלות צבעוניות דקות, יחפות בשלוליות, מתחת לעצים, ידיים מורמות למעלה, כמו תפילה, שיער פזור חופשי על הכתפיים. זה ציור מאוד יפה. זה היה קצת מבלבל, כי הקלף הזה נשלף כאילו כתשובה לשאלה הראשונה, מה אני צריכה לשחרר, אבל נראה שהוא יותר מתאים כתשובה לשאלה השנייה. הקלף השני היה שינוי, (transformation ), ואז הוצאתי עוד אחד שלא ממש הבהיר את העניין.
אז נשארתי עם החגיגה, ולרגעים אני מבינה את המסר, לא הבנה שאפשר להסביר במילים. יותר כמו רמז מחוייך, תזכורת לרקוד את החיים, ולראות את הריקוד שבהם, לתת לעצמי רשות להיות שמחה, ולרשום את רגעי השימחה, לחיות אותם במלואם.
כמו במסיבת פורים. בהתחלה עמדתי בצד וחשבתי מחשבות ביקורתיות על המוזיקה, אחר כך הזזתי קצת את הגוף, באופן לא ממש רצוני, כמעט כמו עווית. ואז היה רגאיי, והגוף שלי נענה, התמסר, עובר אוטומטית למוד של חופשה בסיני, ואחר כך כבר לא היה חשוב מה משמיעים- קפצתי ועצמתי עיניים והסתובבתי בידיים פתוחות לצדדים וחייכתי וחיבקתי והסעתי בבימבה והכל היה ריקוד.

[אשה_שמחה*]

היום הייתי אצל מגדת עתידות. עשינו פורימון (באיחור קל), ומישהי מכאן סגרה לעצמה פינה באולם עם בדים צבעוניים, שמה שני שרפרפים ושולחן קטן, הדליקה נרות, עטפה את עצמה במטפחת והייתה מגדת עתידות. ולמרות שעזרתי לה קצת לסדר את הדוכן שלה, וראיתי איך הקסם מתהווה פריט אחרי פריט, בכל זאת כשהכל היה מוכן זה היה לגמרי זה, הכניס לאולם הגדול וחסר החן אווירה של יריד, משך את לבי להיכנס לקריאה בקלפים בהתרגשות של ילדה, נחושה להאמין בקסם.
היא פרשה את הקלפים על השולחן ושאלה אם יש נושא שלגביו אני רוצה לשאול, ואני דיברתי על שינוי, על העמקת ההבנה שלי לגביו, על התכווננות מדוייקת יותר. היא הציעה לי לשאול שתי שאלות- מה אני צריכה לשחרר, ואיזו איכות אני לוקחת אתי אל תוך השינוי הזה,
ואמרה לי להשתמש ביד שמאל, כדי לפעול מתוך אינטואיציה.
עצמתי עינים אבל שכחתי ולקחתי ביד ימין, אז החזרתי את מה שלקחתי ולקחתי אחר. יצא לי קלף שאני נורא אוהבת, "חגיגה" (celebration, אלו קלפי אושו באנגלית ). רואים בו נשים רוקדות בגשם, בשמלות צבעוניות דקות, יחפות בשלוליות, מתחת לעצים, ידיים מורמות למעלה, כמו תפילה, שיער פזור חופשי על הכתפיים. זה ציור מאוד יפה. זה היה קצת מבלבל, כי הקלף הזה נשלף כאילו כתשובה לשאלה הראשונה, מה אני צריכה לשחרר, אבל נראה שהוא יותר מתאים כתשובה לשאלה השנייה. הקלף השני היה שינוי, (transformation ), ואז הוצאתי עוד אחד שלא ממש הבהיר את העניין.
אז נשארתי עם החגיגה, ולרגעים אני מבינה את המסר, לא הבנה שאפשר להסביר במילים. יותר כמו רמז מחוייך, תזכורת לרקוד את החיים, ולראות את הריקוד שבהם, לתת לעצמי רשות להיות שמחה, ולרשום את רגעי השימחה, לחיות אותם במלואם.
כמו במסיבת פורים. בהתחלה עמדתי בצד וחשבתי מחשבות ביקורתיות על המוזיקה, אחר כך הזזתי קצת את הגוף, באופן לא ממש רצוני, כמעט כמו עווית. ואז היה רגאיי, והגוף שלי נענה, התמסר, עובר אוטומטית למוד של חופשה בסיני, ואחר כך כבר לא היה חשוב מה משמיעים- קפצתי ועצמתי עיניים והסתובבתי בידיים פתוחות לצדדים וחייכתי וחיבקתי והסעתי בבימבה והכל היה ריקוד.

[אשה_שמחה*]

נו, מסכנה אוויתה, בטח יצאה מפונקת מרוב שלקחו אותה על הידיים..

כן, דוגמא לגמרי קלאסית

הרב קרליבך תמיד היה אומר,בשיעורים שלו-"אתם יודעים רבותי,פורים-הוא החג הכי הכי קדוש. החג הכי גבוה. יותר גבוה מיום כיפור!" ואח"כ,בפסח,הוא היה אומר-"כן.פורים הוא כל כך קדוש. אבל פסח!פסח הוא מעל ומעבר

ממש חידוש כיפי בשבילי, התפיסה הזו. אני כבר מחכה לפסח, אייזה כיף

אוי, אני מתה על הסיפורים האילו של הדרום אמריקאיים!

באמת?זה נשמע כמו סיפור דרום אמריקאי? (לי זה נשמע כל כך פולני, שזה מה שהם היו, בתכל'ס.. ).

[אשה_שמחה*]

נו, מסכנה אוויתה, בטח יצאה מפונקת מרוב שלקחו אותה על הידיים..

כן, דוגמא לגמרי קלאסית

הרב קרליבך תמיד היה אומר,בשיעורים שלו-"אתם יודעים רבותי,פורים-הוא החג הכי הכי קדוש. החג הכי גבוה. יותר גבוה מיום כיפור!" ואח"כ,בפסח,הוא היה אומר-"כן.פורים הוא כל כך קדוש. אבל פסח!פסח הוא מעל ומעבר

ממש חידוש כיפי בשבילי, התפיסה הזו. אני כבר מחכה לפסח, אייזה כיף

אוי, אני מתה על הסיפורים האילו של הדרום אמריקאיים!

באמת?זה נשמע כמו סיפור דרום אמריקאי? (לי זה נשמע כל כך פולני, שזה מה שהם היו, בתכל'ס.. ).

[עדינה_ניפו*]

כשאחותה הגדולה נולדה, אחרי ששה תינוקות שנולדו מתים, ההורים שלה כל כך שמחו והתרגשו שמאז היא הייתה האוצר שלהם, ואיך אמא שלה תמיד סיפרה בגאווה שעד גיל שש היא לקחה אותה לכל מקום על הידיים, כדי שהפּייֶסיטוס שלה (הרגליים הקטנות שלה) לא יגעו ברצפה וייפצעו חלילה. כשסבתא שלי נולדה, שנתיים אחרי אוויתה, זה כבר לא ריגש אף אחד, ומאז והלאה היא סבלה מאפלייה בוטה וגלויה שמעלה דמעות בעיניה עד היום, כשהיא בת 95.

אחת לכמה זמן היו מגיעות מכרות, קרובות משפחה ושכנות עם מחזרים פוטנציאליים. הם היו מתיישבים בסלון הקטן ומחכים. אווה הייתה מתיישבת בפינת האוכל לידם, עם שתי פרוסות עבות של לחם, מורחת לעצמה מיונז, מניחה כמה פרוסות של נקניק, בצל חתוך גס ועגבניה, סוגרת את הסנדוויץ' ואוכלת, לאט ובכוונה גדולה, מתעלמת מהשכנה ומהמחזר הנבוכים, עד שהם היו הולכים.

שתי התמונות האילו מצתיירות לי בדמיון כל כך מצחיק!!

גם אצל בעלי הם ארגנטיים שמקורם מפולין כמובן אבל עדיין יש משהו בצורה שבה הם מספרים סיפורים שאותי מרתק.
האמת היא שגם הפולנים יודעים לספר סיפור טוב!

אני אוהבת כשהעצב או הייסורים מצתיירים בצורה דרמטית עד כדי הומור...
פולני, דרום אמריקאי, יווני... שיהיה מה שיהיה, אוהבת את הסיפורים שמספרים אותם שוב ושוב ועדיין מעלים את אותו הצחוק או הבכי
ומאז והלאה היא סבלה מאפלייה בוטה וגלויה שמעלה דמעות בעיניה עד היום, כשהיא בת 95.
...אפרופו

[עדינה_ניפו*]

כשאחותה הגדולה נולדה, אחרי ששה תינוקות שנולדו מתים, ההורים שלה כל כך שמחו והתרגשו שמאז היא הייתה האוצר שלהם, ואיך אמא שלה תמיד סיפרה בגאווה שעד גיל שש היא לקחה אותה לכל מקום על הידיים, כדי שהפּייֶסיטוס שלה (הרגליים הקטנות שלה) לא יגעו ברצפה וייפצעו חלילה. כשסבתא שלי נולדה, שנתיים אחרי אוויתה, זה כבר לא ריגש אף אחד, ומאז והלאה היא סבלה מאפלייה בוטה וגלויה שמעלה דמעות בעיניה עד היום, כשהיא בת 95.

אחת לכמה זמן היו מגיעות מכרות, קרובות משפחה ושכנות עם מחזרים פוטנציאליים. הם היו מתיישבים בסלון הקטן ומחכים. אווה הייתה מתיישבת בפינת האוכל לידם, עם שתי פרוסות עבות של לחם, מורחת לעצמה מיונז, מניחה כמה פרוסות של נקניק, בצל חתוך גס ועגבניה, סוגרת את הסנדוויץ' ואוכלת, לאט ובכוונה גדולה, מתעלמת מהשכנה ומהמחזר הנבוכים, עד שהם היו הולכים.

שתי התמונות האילו מצתיירות לי בדמיון כל כך מצחיק!!

גם אצל בעלי הם ארגנטיים שמקורם מפולין כמובן אבל עדיין יש משהו בצורה שבה הם מספרים סיפורים שאותי מרתק.
האמת היא שגם הפולנים יודעים לספר סיפור טוב!

אני אוהבת כשהעצב או הייסורים מצתיירים בצורה דרמטית עד כדי הומור...
פולני, דרום אמריקאי, יווני... שיהיה מה שיהיה, אוהבת את הסיפורים שמספרים אותם שוב ושוב ועדיין מעלים את אותו הצחוק או הבכי
ומאז והלאה היא סבלה מאפלייה בוטה וגלויה שמעלה דמעות בעיניה עד היום, כשהיא בת 95.
...אפרופו

[רסיסים_של_אור*]

אז נשארתי עם החגיגה, ולרגעים אני מבינה את המסר, לא הבנה שאפשר להסביר במילים. יותר כמו רמז מחוייך, תזכורת לרקוד את החיים, ולראות את הריקוד שבהם, לתת לעצמי רשות להיות שמחה, ולרשום את רגעי השימחה, לחיות אותם במלואם. אמן !!

[רסיסים_של_אור*]

אז נשארתי עם החגיגה, ולרגעים אני מבינה את המסר, לא הבנה שאפשר להסביר במילים. יותר כמו רמז מחוייך, תזכורת לרקוד את החיים, ולראות את הריקוד שבהם, לתת לעצמי רשות להיות שמחה, ולרשום את רגעי השימחה, לחיות אותם במלואם. אמן !!

[אשה_שמחה*]

אני אוהבת כשהעצב או הייסורים מצתיירים בצורה דרמטית עד כדי הומור...

כן, זה לגמרי אנחנו...

[אשה_שמחה*]

אני אוהבת כשהעצב או הייסורים מצתיירים בצורה דרמטית עד כדי הומור...

כן, זה לגמרי אנחנו...

[רסיסים_של_אור*]

הי, לאן נעלמת ??

[רסיסים_של_אור*]

הי, לאן נעלמת ??

[אשה_שמחה*]

אתמול אחרי הצהריים דפנה השאירה אצלי את דוד בנה הקטן בזמן שהייתה בשיעור ימימה. הוא ותמר שיחקו בחוץ, ותוך כדי המשחק התרחקו במורד השביל. בשלב מסויים הם קראו לי, דוד נבהל מאיזה כלב שנבח, אז באתי והתיישבתי על ספסל שיש שם. הם המשיכו לשחק, ואני התענגתי על השמש הנעימה של אחר הצהריים, שהאירה מבין הבתים בדיוק על הספסל ועל כל מה שסביבו. הכל היה כל כך יפה, מואר באור הנפלא של בין הערביים, ומכיוון שכך התחלתי לשחק ב "צלם ומצלמה", תרגיל שלמדתי בסדנת הפרמקלצ'ר בשנה שעברה.
( _המדריך אחז בידה וביקש שתעצום עיניים. היא המצלמה. בכל פעם שילחץ את ידה זה סימן שעליה לפקוח את עיניה ולהתבונן במה שכיוון אותה להתבונן.
הוא כיוון את ראשה כלפי מעלה ולחץ את ידה.
היא פקחה את העיניים, וראתה את עלי האלון וענפיו מרשתים את השמיים התכולים_ ).
אני עושה את התרגיל הזה מדי פעם, אבל בזמן האחרון התחלתי לחפף עם עצימת העיניים. אני פשוט מסתכלת על נקודה מסוימת בנוף, קרובה או רחוקה, מתמקדת בה למשך כמה שניות.
אתמול שמתי לב למשהו שקורה- אני מסתכלת על משהו, נגיד על ענף של אלון. בזווית העין אני רואה ענף אחר, או את הגזע או מה שלא יהיה, ואז נדמה לי שאני חייבת להסיט את המבט לדבר השני, שזה ייצור תמונה הרבה יותר יפה. אני מסיטה את המבט, אבל אז בזווית העין שלי יש איזו אבן שמאחוריה פרחים, ושוב נדמה לי שאני חייבת להסיט את המבט ולהסתכל לשם, וכך הלאה. והתנועה הזו מפירה את השקט וההתבוננות, את כל הקסם של התרגיל הזה.
כשהייתי משחקת "לפי החוקים"- עוצמת עיניים, פוקחת אותן באקראי, מתמקדת למשך כמה שניות ועוצמת שוב - התרגיל הזה היה נעים ומרגיע. עכשיו אני מבינה שההבדל טמון בכך שכשהעיניים פקוחות הבחירה לאן להסתכל נמצאת בידיי, או ליתר דיוק בידי שכלי המתלבט, המסתכל תמיד מעבר לפינה אל הדבר הבא, בעוד שכשהעיניים עצומות אני מאפשרת לעצמי להיכנס למצב של התמסרות, של קבלת כל תמונה כפי שהיא וראיית היופי הקיים בכל, ממילא, בלי שזה יהיה תלוי במאמץ מצדי, בלי השאיפה להגיע להישג, לתמונה "הכי יפה".

זה התחבר לי לכל ה"לחץ אביב" הזה שתוקף אותי בכל פעם שיש יום יפה, כשאני מלקה את עצמי על כך שאני לא מנצלת את מזג האוויר לטיול, על כך שאני מפספסת את הפריחה, את הזרימה בנחלים.
בדיוק כמו שאני רודפת אחרי המראה היפה ביותר שנמצא תמיד בזווית העין, במבט הבא, כך גם נדמה לי שאני צריכה לנסוע לכל מיני מקומות אחרים, במקום פשוט להנות מהכלניות שעל הדשא, מהעלווה העדינה שהצמיחו העצים, מעצי הדובדבן שהתחילו בדיוק היום לפרוח. מכל היופי הזה שנמצא ממש כאן, ברגע הזה.

[אשה_שמחה*]

אתמול אחרי הצהריים דפנה השאירה אצלי את דוד בנה הקטן בזמן שהייתה בשיעור ימימה. הוא ותמר שיחקו בחוץ, ותוך כדי המשחק התרחקו במורד השביל. בשלב מסויים הם קראו לי, דוד נבהל מאיזה כלב שנבח, אז באתי והתיישבתי על ספסל שיש שם. הם המשיכו לשחק, ואני התענגתי על השמש הנעימה של אחר הצהריים, שהאירה מבין הבתים בדיוק על הספסל ועל כל מה שסביבו. הכל היה כל כך יפה, מואר באור הנפלא של בין הערביים, ומכיוון שכך התחלתי לשחק ב "צלם ומצלמה", תרגיל שלמדתי בסדנת הפרמקלצ'ר בשנה שעברה.
( _המדריך אחז בידה וביקש שתעצום עיניים. היא המצלמה. בכל פעם שילחץ את ידה זה סימן שעליה לפקוח את עיניה ולהתבונן במה שכיוון אותה להתבונן.
הוא כיוון את ראשה כלפי מעלה ולחץ את ידה.
היא פקחה את העיניים, וראתה את עלי האלון וענפיו מרשתים את השמיים התכולים_ ).
אני עושה את התרגיל הזה מדי פעם, אבל בזמן האחרון התחלתי לחפף עם עצימת העיניים. אני פשוט מסתכלת על נקודה מסוימת בנוף, קרובה או רחוקה, מתמקדת בה למשך כמה שניות.
אתמול שמתי לב למשהו שקורה- אני מסתכלת על משהו, נגיד על ענף של אלון. בזווית העין אני רואה ענף אחר, או את הגזע או מה שלא יהיה, ואז נדמה לי שאני חייבת להסיט את המבט לדבר השני, שזה ייצור תמונה הרבה יותר יפה. אני מסיטה את המבט, אבל אז בזווית העין שלי יש איזו אבן שמאחוריה פרחים, ושוב נדמה לי שאני חייבת להסיט את המבט ולהסתכל לשם, וכך הלאה. והתנועה הזו מפירה את השקט וההתבוננות, את כל הקסם של התרגיל הזה.
כשהייתי משחקת "לפי החוקים"- עוצמת עיניים, פוקחת אותן באקראי, מתמקדת למשך כמה שניות ועוצמת שוב - התרגיל הזה היה נעים ומרגיע. עכשיו אני מבינה שההבדל טמון בכך שכשהעיניים פקוחות הבחירה לאן להסתכל נמצאת בידיי, או ליתר דיוק בידי שכלי המתלבט, המסתכל תמיד מעבר לפינה אל הדבר הבא, בעוד שכשהעיניים עצומות אני מאפשרת לעצמי להיכנס למצב של התמסרות, של קבלת כל תמונה כפי שהיא וראיית היופי הקיים בכל, ממילא, בלי שזה יהיה תלוי במאמץ מצדי, בלי השאיפה להגיע להישג, לתמונה "הכי יפה".

זה התחבר לי לכל ה"לחץ אביב" הזה שתוקף אותי בכל פעם שיש יום יפה, כשאני מלקה את עצמי על כך שאני לא מנצלת את מזג האוויר לטיול, על כך שאני מפספסת את הפריחה, את הזרימה בנחלים.
בדיוק כמו שאני רודפת אחרי המראה היפה ביותר שנמצא תמיד בזווית העין, במבט הבא, כך גם נדמה לי שאני צריכה לנסוע לכל מיני מקומות אחרים, במקום פשוט להנות מהכלניות שעל הדשא, מהעלווה העדינה שהצמיחו העצים, מעצי הדובדבן שהתחילו בדיוק היום לפרוח. מכל היופי הזה שנמצא ממש כאן, ברגע הזה.

[הגבירה_בחום*]

מקסים. וכ"כ מדוייק.
לפעמים תוקף אותי העצב הזה של השיכחה. כמה מהר שוכחים את זה. נזכרים ושוכחים. נזכרים ושוכחים.
וגם העצב בעובדה שרוב הזמן אני לא באמת ממש כאן, ברגע הזה. אלא עסוקה באיפה שאני רוצה להיות. או איפה שאני חושבת שיהיה לי טוב יותר, נעים יותר, יפה יותר...
ואיזה משחק יפה זה עם המצלמה. אני אנסה אותו בהזדמנות החגיגית הקרובה (-:
@}

[הגבירה_בחום*]

מקסים. וכ"כ מדוייק.
לפעמים תוקף אותי העצב הזה של השיכחה. כמה מהר שוכחים את זה. נזכרים ושוכחים. נזכרים ושוכחים.
וגם העצב בעובדה שרוב הזמן אני לא באמת ממש כאן, ברגע הזה. אלא עסוקה באיפה שאני רוצה להיות. או איפה שאני חושבת שיהיה לי טוב יותר, נעים יותר, יפה יותר...
ואיזה משחק יפה זה עם המצלמה. אני אנסה אותו בהזדמנות החגיגית הקרובה (-:
@}

[אמא_ללי*]

ואיזה משחק יפה זה עם המצלמה. אני אנסה אותו בהזדמנות החגיגית הקרובה
גם אני.

[אמא_ללי*]

ואיזה משחק יפה זה עם המצלמה. אני אנסה אותו בהזדמנות החגיגית הקרובה
גם אני.

[אשה_שמחה*]

לפעמים תוקף אותי העצב הזה של השיכחה. כמה מהר שוכחים את זה. נזכרים ושוכחים. נזכרים ושוכחים.
כן, מכירה את העצב הזה .

ואיזה משחק יפה זה עם המצלמה. אני אנסה אותו בהזדמנות החגיגית הקרובה
כן, זה אחלה משחק. ונורא כיף גם בזוג. (כשעושים את זה בזוג מישהו מכוון אותך אז הוא יכול נגיד להפעיל לחץ עדין על הראש ולקרב אותו מאוד למשהו, וכך יש גם אפשרות לקלוזאפ ).

תודה יקירות @}

[אשה_שמחה*]

לפעמים תוקף אותי העצב הזה של השיכחה. כמה מהר שוכחים את זה. נזכרים ושוכחים. נזכרים ושוכחים.
כן, מכירה את העצב הזה .

ואיזה משחק יפה זה עם המצלמה. אני אנסה אותו בהזדמנות החגיגית הקרובה
כן, זה אחלה משחק. ונורא כיף גם בזוג. (כשעושים את זה בזוג מישהו מכוון אותך אז הוא יכול נגיד להפעיל לחץ עדין על הראש ולקרב אותו מאוד למשהו, וכך יש גם אפשרות לקלוזאפ ).

תודה יקירות @}

[רסיסים_של_אור*]

_זה התחבר לי לכל ה"לחץ אביב" הזה שתוקף אותי בכל פעם שיש יום יפה, כשאני מלקה את עצמי על כך שאני לא מנצלת את מזג האוויר לטיול, על כך שאני מפספסת את הפריחה, את הזרימה בנחלים.
בדיוק כמו שאני רודפת אחרי המראה היפה ביותר שנמצא תמיד בזווית העין, במבט הבא, כך גם נדמה לי שאני צריכה לנסוע לכל מיני מקומות אחרים, במקום פשוט להנות מהכלניות שעל הדשא, מהעלווה העדינה שהצמיחו העצים, מעצי הדובדבן שהתחילו בדיוק היום לפרוח. מכל היופי הזה שנמצא ממש כאן, ברגע הזה._
ככה הרגשתי קצת אתמול, שלמרות שידעתי שיש לפנינו יומיים גשומים לכאורה, אני במקום לצאת ולהיות איתם בחוץ השמשי החלטתי לנצל את היום לעשות "פסח" בחדר השינה שלנו. אבל תוך כדי החלטתי להרפות מעצמי ולהפסיק עם המרדף הזה אחרי השמש והאיך אני לא מנצלת את הזמן לדברים כאלה ואחרים ולהרשות לעצמי להתענג על זה שיש משהו שאני רוצה לעשות ושאני אפילו מצליחה לעשות אותו...

[רסיסים_של_אור*]

_זה התחבר לי לכל ה"לחץ אביב" הזה שתוקף אותי בכל פעם שיש יום יפה, כשאני מלקה את עצמי על כך שאני לא מנצלת את מזג האוויר לטיול, על כך שאני מפספסת את הפריחה, את הזרימה בנחלים.
בדיוק כמו שאני רודפת אחרי המראה היפה ביותר שנמצא תמיד בזווית העין, במבט הבא, כך גם נדמה לי שאני צריכה לנסוע לכל מיני מקומות אחרים, במקום פשוט להנות מהכלניות שעל הדשא, מהעלווה העדינה שהצמיחו העצים, מעצי הדובדבן שהתחילו בדיוק היום לפרוח. מכל היופי הזה שנמצא ממש כאן, ברגע הזה._
ככה הרגשתי קצת אתמול, שלמרות שידעתי שיש לפנינו יומיים גשומים לכאורה, אני במקום לצאת ולהיות איתם בחוץ השמשי החלטתי לנצל את היום לעשות "פסח" בחדר השינה שלנו. אבל תוך כדי החלטתי להרפות מעצמי ולהפסיק עם המרדף הזה אחרי השמש והאיך אני לא מנצלת את הזמן לדברים כאלה ואחרים ולהרשות לעצמי להתענג על זה שיש משהו שאני רוצה לעשות ושאני אפילו מצליחה לעשות אותו...