איך הפכנו לזוג

אנונימי

_{דף מומלץ}

בעידן של ניכור, של זוג גרוש על כל שלושה נשואים, של תמיהות לגבי מוסד הנישואין, נחמד קצת להנות מסיפורים על איך בכל זאת זה קורה.
איך אחת ועוד אחד הופכים להרבה יותר משניים.
אז אם אתם חווים זוגיות מאושרת, זה המקום להעלות זכרונות מאיך הכל התחיל, ומי התחיל עם מי, מתי הרגשתם שזה זה...
בעצם, מה שבא לכם.

"זוגות זוגות
נצא זוגות זוגות
נביט אל השמיים
נחכה ביחד ליונה... "

לחיים

רעיון מצוין, ג'ינ ג'ית !

רעיון מצוין, ג'ינ ג'ית !
נו... אז למה את לא מספרת?

ב סיפורים קוסמיים יש כמה סיפורים כאלה.

שמישהו אחר יתחיל ואז אני אספר [-:

נו... אז למה את לא מספרת?

שמישהו אחר יתחיל ואז אני אספר.

סתם מתעצלת........אני צריכה לחשוב על זה. לסדר את הסיפור בראש קודם.

סיפור ארוך...למי יש כוח?

לי.......

טוב, בסדר, אבל לא היום. אני עייפה מדי.
אני רק יכולה לומר שצלנו זה התחיל כמו בסרט "כשהארי פגש את סאלי". נפגשנו שלוש פעמים נפרדות. בפעם הראשונה לא ממש שמנו לב אחד לשני (היה לי חבר), בפעם השניה הוא עצבן אותי, ובפעם השלישית...
בפעם אחרת...

אביעם סלע הפגיש ביננו ועד היום הוא לא יודע את זה. קורס מערכות מידע, שובצנו באותה קבוצת לימוד... וכל השאר היסטוריה

אביעם סלע.
אנחנו אמורים לדעת מי זה?

יוחננ ית, זה מה שנקרא סיפור קצר

אני כתבתי על זה טיפה בסיפור הלידה שלי. אני אוהבת להיזכר בזה (זה היה ממש לא מזמן, אבל אנחנו נאנחים בנוסטלגיה כאילו הכרנו באימונים של האצ"ל).
^{צינזרתי את הסיפור בשל חשיפת יתר, עם הקוראים הסליחה}

אביעם סלע היה איש-הקשר של יונתן פולארד בשגרירות ישראל בוושינגטון.
יוחננ ית , מה הקשר שלו ללימודים שלך?

דקל נור - מדהים. גם הסיפור וגם האיש.

<אמא של ב דרך תמיד אמרה שחייבים לומר גם משהו רע על הבנזוג, שלא יגנבו לך אותו>
<לאבא של ב דרך יש רגליים מסריחות>

<לאבא של ב דרך? יש רגליים מסריחות> עלינו פה על עוד זירוז טבעי ללידה ? (-: .

לסיפור שלנו קוראים "סיפור המרק והארון":
הייתי בתקופה קשה בחיים, לא רציתי להכיר אף אחד, לא יצאתי עם אף אחד והיה לי נוח ככה.
גרתי , למדתי ועבדתי בירושלים, היתה לי חברה מהלימודים שגרה בתל אביב והיה לי קורס אחד בשבוע בתל אביב. באחד הימים שהייתי בתל אביב (ערב חורפי בחודש ינואר) קפצתי אליה והיא הציעה ללכת לחבר טוב שלה. כשהגעתנו אליו הוא היה עסוק בבניית ארון לבנייה עצמית. כל תהליך הבנייה היה קטסטרופלי והצעתי את עזרתי, אני קראתי את התכניות והוא ניסה לבנות לפי הוראותי (יצא עקום, אלא מה), באותו זמן חברתי התקשרה לבנזוגי לעתיד שהיה חבר משותף שלה ושל החבר אצלו היינו, והזמינה אותו לבוא.
הוא סירב והתירוץ היה שהוא בדיוק הכין מרק וממש בא לו להישאר בבית ולאכול אותו... כמובן שרק להכיר בחור שמכין מרקים היתה אטרקציה, חברתי לא ויתרה לו והלכה אליו להביא אותו, בסופו של דבר הוא הגיע וכך נפגשנו לראשונה. (כשהוא מערית את יכולתי לבנות ארונות ואני מעריצה את יכולתו להכין מרקים...).
בהמשך הוא ביקש את מספר הטלפון שלי, ואני בהתחלה סירבתי (הייתי בתקופה קשה ולא רציתי להכיר אף אחד), אחרי מספר שבועות התרציתי ונפגשנו ומאז בעצם לא נפרדנו...
עד היום הוא לא הכין אף פעם מרק (ובכול זאת הוא נחשב מומחה המרקים של המשפחה...) מעולם לא טעמתי מרק מעשה ידיו, אני לעומת זאת לא בניתי מאז אף ארון. (אבל כשיש צעצועים של הילדים שצריך להרכיב זו אחריותי...).

איזו נחת...

עוד בבקשה...

@}

כן, ממש דף נעים. בלי פוליטיקה, בלי אסונות, ועם הרבה רומנטיקה.
דף של בנות, כבר אמרתי? (אתן חושבות שמישהו מהבנים ייכנס כאן לכתוב? אני תמהה...)

ואגב, מה היה היום בו החזירו את רמת הגולן?

הסיפור שלנו קרמתי לחלוטין.
שנינו מאותה עיר ולא ידענו.
למדנו באותו תיכון ולא ידענו
סבא שלו והורי מאותו "קולחוז ברוסיה"
הורי קנו במעדנייה של הוריו ולא ידענו
בחרנו שנינו באותו מקצוע,
למדנו שנינו בחיפה
היכרנו בבחינות כניסה,
הוא היה הבוחן שלי, התקבלתי.
הוא המפעל הפיס שלי.

אני מספרת בשיא הקיצור.
שנינו עבדנו בקמפיין בחירות (מי אמר שאין פה פוליטיקה???) הדבקנו מודעות כל לילה אבל לא הכרנו אפילו בפרצוף או בשם. עד שפעם אחת הוא עבר לידי ושאל אם מישהו נוסע לצפון מחר, אמרתי שאני. לקחתי אותו טרמפ, היה פנצ'ר. אין גלגל רזרבי, יש פלאפון שרק מקבל שיחות.
ככה עברו שלוש שעות (משעממות בטרוף, הוא פשוט לא דיבר).
למחרת חזרנו יחד ושוב שתקנו.
ולמחרת התקשרתי אליו. לקח לו המון זמן להבין מה הוא עושה איתי. אני כבר ידעתי באותו שבוע שנתחתן.

בשנה שאחרי סיום התיכון עבדתי כמוכרת בחנות מתנות. יום אחד, ישבתי משועממת בחנות וחשבתי לעצמי - אמן שיבוא איזה בחור שווה לקנות משהו ואוכל להעביר את הזמן בפלירטוטים.
כמה דקות אחר כך נכנס המיועד, כולו שלוך במכנסיים קצרים וסנדלים, מתחיל לצייר לי סט פמוטים שהוא ראה בחלון הראווה לפני איזה שנתיים. מחר חברים שלו מתחתנים והוא רוצה מתנה. הפכתי את החנות. עברתי פריט פריט, הוא לא רצה כלום. לבסוף צנחנו שנינו על כיסאות והדלקנו סגריות (אותו סוג). הצעתי לו לנסוע לחפש משהו יפה בדליית אל כרמל. הוא שאל - רוצה לבוא איתי? ואני עניתי - כן.
אחר הצהריים הוא בא לאסוף אותי במכונית ענתיקה, בלי חולצה. כולו חתיך ושזוף עם קעקוע של עלה מריחואנה וגל על הכתף. בלעתי את רוקי. כל הדרך פיטפטתי על החבר שלי מזה שנה וחצי, חייל קרבי שיתחתן איתי כשישתחרר מהצבא. בדליית אל כרמל הלכנו יד ביד כמה שעות, לאט, מביטים בהתלהבות בכל החנויות. לא מצאנו כלום. אולי ננסה בקניון? טוב. עוד איזו שעה או שעתיים בקניון ואין מתנה. ישבנו על חוף הים. שתינו בירה. עישנו ג'וינט.
באחת עשרה בלילה הוא לקח אותי הביתה. לא יצאתי מהמכונית. הוא אמר - "או שאת מנשקת אותי או שאת הולכת עכשיו". הלכתי. כל הלילה לא ישנתי.
למחרת ישבתי בחנות כשאצבעותיי המלבינות לופתות את השולחן. הבטן שלי הייתה מלאה פרפרים. עד שהוא הגיע. תוך כמה ימים נפרדתי מהחבר ועברתי למרר לסיוננ דה את החיים.
אחרי חצי שנה נפרדנו, ותוך שבועיים החלטנו להתחתן (-"תחזרי אליי", -"אז תתחתן איתי", -"טוב", -"אבל בקיץ הזה", -"טוב"). חצי שנה אחר כך היינו נשואים. סיפור אהבה.

רק את ההתחלה-התחלה.
היו לנו הרצאות נפרדות, לא קשורות בכלל, משתי פקולטות שונות, בכתות סמוכות. בהפסקות היינו יחד עם מכר משותף שלמד אתי והכיר אותו (שלא היה לו שום מושג מה עשה).
חיכיתי משבוע לשבוע.
עבר המון זמן עד ששוב נפגשנו, ועוד המון זמן עד ש - למשל - בררנו איך קוראים לנו. הכל לאט נורא.

בסוף, משהחלטנו להתחתן עד שנהיינו הורים לשניים, הכל היה מהיר

עד היום הוא לא הכין אף פעם מרק (ובכול זאת הוא נחשב מומחה המרקים של המשפחה...) מעולם לא טעמתי מרק מעשה ידיו, אני לעומת זאת לא בניתי מאז אף ארון. (אבל כשיש צעצועים של הילדים שצריך להרכיב זו אחריותי...).

דף של בנות?, כבר אמרתי? (אתן חושבות שמישהו מהבנים ייכנס כאן לכתוב? אני תמהה...)
דוקטור, את מגריינת לי מגדרית?

<נכנס למרות שמנוע מלספר>

I met my Juey in Israel. It was February 1992.
I was 22 y.o. had just come back from Japan, and was about to start university in the fall. My trip to Japan left me wanting more so I signed up for an evening course in Japanese, at Haifa University - once a week, on Tuesdays (one never forgets these tiny details, amazing).
Juey had always been interested in the Jewish people and Israel. He had planned to come the year before, but due to the Gulf war (the first) it got postponed. He came to Israel for 2 months, during his spring vacation from university. He wanted to volunteer on a Kibbutz, but was refused due to the short period of stay. He spent a week in Tel-Aviv and then wanted to see the border with Lebanon. So he packed his bags and got on a bus to Haifa. He figured he'd make his base there and would make trips from there up north. So he settled in the bus and (like any good Japanese commuter), went to sleep. He was shocked to be woken an hour later at his destination. Had he known how close Haifa was, he would have made a day trip out of it...
Still he decided to make the most out of it so he checked into a youth hostel and started exploring the city. As he was walking the Hadar, a youngster approached him saying 'Nihonjin desuka? Genki desu ka?' (Are you Japanese? How are you?) A bit shocked by the directness but happy to find a Japanese 'speaker' he started conversing with this guy. By the time they were done it was agreed that Juey is moving into this guy's bachelor apartment! And so it was.
The following day the guy took Juey to his weekly Japanese lesson... and that is where we met|L| Well, the truth must be told that I was not entirely impressed at first - he was unshaved, wore a gustily pink shirt, and showed way to much confidence (LOL)
He too found a different girl in the class more..how should I say.. Kawai?! But alas she was married
After the lesson we all went back to the bachelor?s apartment and got talking. I was basically unemployed with too much spare time on hand so I offered to show him around. The following days I took him on tours, but more then just exploring the sites we started looking inside and seeing - each other

The 2 month trip to Israel turned into a 2 month trip to Haifa

.
The day he left I took him by bus to Tel-Aviv and we separated with great sobs, not knowing when, if ever we'll meet again. He went back to finish his last year at university...
I joined him a month after he left

. We lived together in a guest-house for 4 months and then it was fair-well time again, I had to go start university... He joined me 2 days later and spent 3 more weeks in Israel before his fall term started.
And then we REALLY separated.
I soon found a different guy (Greek this time) and let Juey know we were done. He refused to accept it and kept sending me heart breaking letters (pre email times). He came to Israel the following spring and although I gave him another try (I never could resist him face to face;-) ) I was not ready for any commitments. A few months later I hooked up with a...religious guy (the most extreme choice in my family's eyes). Juey came AGAIN to Israel to win me back, with partial success.. but again I was unwilling to commit.
But then the day came and university was over and I had to suddenly face the rest of my life. At that moment I knew where I wanted to be - with Juey! So I packed my bags, said good bye to religion and flew to Japan. We lived together for 3 months and then I returned to Israel to finish up papers. Juey was sent to the States for 6 months for work and I joined him there for 4 months. I went back to Israel for my brother's wedding while Juey returned to Japan and then joined me for 3 weeks. After that we came to Japan TOGETHER.
SOOOO 5 years, 21 flights and God knows how many phone calls and letters later, we tied the knot!

If you've made it this far - Arigato.

איזה יופי ...
סיפור אהבה חובק עולם. מסתבר שהעקשנות משתלמת, הא?

מדהים!
גם אני קראתי וחשבתי - סיפור אהבה טרנס-אטלנטי, ואז ראיתי את התגובה של דקל נור...

אבל אני צריכה תרגום, אין לי שמץ מושג ביפנית.
את המילה אריגאטו כבר שמעתי, אבל שכחתי מה פירושה.
ומה זה Kawai ?

תורי.....
למרות שאני מאמין שאשתי, שולה חתולה כבר כתבה את סיפורינו בדף אחר. בטח סיפורים קוסמיים..... (אני מקצר ולא ארחיב על כל צירופי המקרים הקטנים... אתם מוזמנים למצוא את הגרסה שלה

)

אני התנדבתי לשרת ביחידה קרבית בשטחים, והייתי חודש מיציאה לחפש"ש. תיכננתי טיול טרקינג באירופה.... (סקנדינביה בעיקר, את השאר הספקתי לפני הצבא) היו לי כבר כרטיסי טיסה, (הולנד, דנמרק, שבדיה, נורבגיה, פינלנד, שוויץ וכו') כמו גם הזמנות לאכסניות, בתי מלון, מסע הישרדות בפינלנד.....
לאחר מכן תכננתי להשתקע זמנית בארה"ב. דוד שלי סידר לי דירה בקליפורניה והשגתי עבודה במשטרה שם בעקבות קשרים שהיו לי....
נשאר לי רק חודש בשטחים, שבועיים חפש"ש וזהו.

ואז זה קרה.

היינו בתדריך של יום א' ב"מועדון" וראיתי בצד השני של החדר את האשה הכי יפה שראיתי בחיי. ידעתי, מייד, שחיינו קשורים. החדר היה מפוצץ ועד שהגעתי למקום בו ראיתי אותה, היא נעלמה. הייתי סמל מחלקה והייתי חייב להתפנות למסדרים וכו' ולא יצא לי לחפש אותה. בימים שאחרי חיפשתי אותה אבל עקבותיה נעלמו. (בדיעבד הסתבר ששלחו אותם לרגילה מכיוון שלא היו ערוכים לקליטת נשים בבסיס ולא היו מגורי בנות בשבילם)

שבוע אחרי שראיתי אותה לראשונה היא חזרה לבסיס. הייתי עסוק בשיחה עם מישהו והיא קלטה מהמבטא שלי את הרקע האמריקאי שלי. מאחר והיא בדיוק חזרה ממספר שנים בארה"ב והתנדבה ליחידה היא ניגשה אלי לדבר איתי. כבר באותו ערב התקשרתי הביתה ובקשתי מאמי שתעשה את הטלפונים הדרושים ותבטל את כל התוכניות שלי, טיסות, מלונות.....דוד...... הכול.
זאת למרות שעוד לא דיברנו על כלום ממש. בימים שאחרי הבנתי שהיא אחרי מספר מערכות יחסים מסובכות וארוכות ושלא בראש שלה להתחיל משהו רציני.
שלוש שבועות אחרי זה היינו מאורסים

ושבועיים אחרי זה קשרנו את הקשר בנישואים אזרחיים בקפריסין.
מאז עברו 4 שנים ואני המאושר באדם (ביולי, לפני חודשיים, ערכנו חתונה מסורתית עם חופה וכל המשפחה והיה נהדר).

arigato תודה
kawai אני לא מכיר
watashiwa nihongo choto hanasemas
אני יודע שהכתיב איום.... מקווה שנכון פונטית.

אכן, הגירסה שלה בדף סיפורים קוסמיים.....

kawai = חמוד.
לרוב נאמר ע"י נשים יפניות בקול מאד רם ובמין צווחה (די מצחיק)

כנראה שמה שידעתי שריר וקיים, יודעים משיחה ראשונה, מפגש ראשון, או שזה זה או שזה לא.
מהתקציר שלי את יכולה להבין שאצלי זה לא עבד ככה.
כשיהיה לי כוח - אולי אתן את הסיפור המלא. אבל מכיוון שלא כ"כ הלך בפעמים הראשונות שנפגשנו - זה סיפור ארוך. אני אצטרך סבלנות בשביל לכתוב אותו (ובעצם, גם אתם כדי לקרוא אותו...)

_אביעם סלע
אנחנו אמורים לדעת מי זה?_
זה מפרשת פולארד, היה קצין בכיר בחיל האוויר. לא רציתי להרחיב עליו בסיפור האהבה של גיא ושלי

_אביעם סלע היה איש-הקשר של יונתן פולארד בשגרירות ישראל בוושינגטון.
יוחננ ית , מה הקשר שלו ללימודים שלך?_
טוב, אז קצת יותר ארוך. הכל התחיל לפני 8 שנים. אביעם סלע לימד קורס מערכות מידע ב-MBA באונ' תל אביב. מי שמכיר אותי יודע שמנהל עסקים זה ממש לא אני, אז מה עשיתי שם? כנראה ש"נשלחתי" לשם כדי לפגוש את גיא

התבקשנו להצטוות לקבוצות אבל אני לא הכרתי אף אחד בכיתה אז ניגשתי למרצה וביקשתי שישבץ אותי. בשבוע שלאחר מכן המרצה חילק דף עם שמות כל הסטודנטים מחולקים לקבוצות. אני קיבלתי את הדף ושאלתי בקול רם את עצמי, מאיפה אני יודעת מי זה גיא? והבחור שישב לידי ענה, זה אני

סמסטר שלם של כתיבת עבודות משותפות ואחר-כך 2 טיולים. האחד, סקי בחרמון (פעם ראשונה ואחרונה) והשני, טיול שהתחיל ב-4 בבוקר (מה לא עושים כדי להרשים בחור) שכלל ביקור במערה מלאה בעטלפים. כדי להרשים את גיא, נכנסתי איתו עד לתחתית המערה ושם ישבנו לנו בחושך עם עטלפים עפים מעל ראשינו! זה היה הטיול הכי, הכי רומנטי

איזה דף חמוד.
יש קצת קוסמיות בסיפור שלנו.
כל אחד מאיתנו טייל עם בן זוג אחר במזרח באותם מקומות, באותה התקופה, כך שיש לנו זכרונות זהים מאותם מקומות.
אחרי הטיול, אני והחבר דאז עברנו לגור בקיבוץ באזור פרדס-חנה ועבדנו שם במפעל. אחרי הטיול שלו, הוא והחברה דאז שלו חזרו לאותו קיבוץ באזור פרדס-חנה כדי לחסוך עוד קצת כסף לפני הטיול בארה"ב.
אני עבדתי במפעל עם אמא של החברה שלו דאז, והיא, מצידה לא הפסיקה לספר על החבר של הבת שלה, איזה בחור מקסים ובלה בלה בלה. כל יום גם שחינו, אני והחברה שלו בברכה, כשלעתים הוא בא להסתכל איך היא שוחה (אבל אני לא זוכרת אותו מאז וגם לא החלפתי מילה עם החברה).
לא החלפנו מעולם מילה שם.
מהר מאוד נפרדתי מהחבר איתו טיילתי בחו"ל (אחרי 5.5 שנים) וחצי שנה שהייתי בקיבוץ ההוא עברתי לקיבוץ אחר, קרוב, לעבוד בגן הילדים.
אחרי הטיול שהם עשו בארה"ב הם חזרו לארץ, והוא מצא עבודה בקיבוץ בו אני עבדתי. בינתיים, כמובן, עוד לא החלפנו מילה, אפילו לא ידעתי שהוא בקיבוץ.
בינואר 1995, חברה שלי, שעבדה בבית התינוקות, אמרה שהיא, ואבא מבית התינוקות שעובד עם הזוגי המיועד רוצים להכיר לי אותו.
אני, באותם ימים מצאתי לי בן זוג מזדמן בצורת מתנדב, לתקופה קצרה.
הסכמתי שהחברה שלי תתן לזוגי המיועד את הטלפון שלי. מספר הטלפון שלי הסתיים בספרות 666.
בהזדמנות שהיתה לי, הלכתי לראות את הסחורה מקרוב בהנהלת החשבונות, והתרשמתי עמוקות.
הוא לא התקשר כמה ימים וזה כבר די עצבן אותי, אז התקשרתי אליו.
תפסתי אותו בדיוק כשנכנס הביתה, דיברנו שעתיים בטלפון, וקבענו למחרת.
הגעתי למחרת (היה יום שלישי) אליו לחדר לשניצל וצ'יפס (מי שמכיר - יודע שזה המאכל הלאומי של הזוגי) ונשארתי לישון אצלו.
מאז - הכל היסטוריה. מהר מאוד ידענו שזה-זה. בינואר הקרוב נחגוג 10 שנות-יחד.
בדיעבד, הסיבה שלא התקשר אליי היה מספר הטלפון שלי. מי שמכיר את הזוגי, הבנדם הכי-לא-מיסטי, שנמנע מלהתקשר לבחורה שיש לה טלפון עם מספר מיסטי... נו, באמת...

קצת קוסמיות, אביב חדש?
הקוסמיות היתה שם לאורך כל הדרך!
שלא לדבר על הקומיות

את זה שהיה בעלי פגשתי בינואר 91, בחדר האטום. לי ולזה שהיה החבר שלי באותה תקופה לא היה חדר אטום, וגם לא לבעלי לעתיד, אז נפגשנו אצל חברה משותפת. ביומיים הראשונים רבנו כל הזמן, ביומיים הבאים לא יצאנו מהמיטה... החבר נשלח לחדר אטום במקום אחר ואנחנו נישאנו באוגוסט של אותה שנה.
וכן, מההתחלה ידענו שזה זה, ובכל זאת, ארבע שנים אחר כך התגרשנו. זה ממש לא היה זה. ממש לא.

טובי אחרי דייט רגיל , ונחמד שהיה אתמול, וזו הבעיה. רק נחמד, לא יותר
טובי - הדייט הראשון עם בנזוגי העכשוי היה רק נחמד, הדייט השני (שכלל גם את הזיון הראשון ואת המפגש הראשון שלו עם בתי), היה יותר נחמד, אבל עדיין רק נחמד. אחריו עשיתי חושבים ושאלתי את עצמי למה אני לא מתלהבת יותר. הוא מקסים אמיתי, חכם מאד, משכיל, מצחיק עד דמעות, קשוב, מפרגן, מתלהב ממני עד כלות, והמפגש הראשון שלו עם ילדתי הקטנה היה משובב לב - היא נדלקה עליו מיד, אז החלטתי (עם הראש בלבד, שלא כהרגלי) לתת עוד צ'אנס.
הדייט הבא היה מדהים. מאז אני לא מפסיקה להתגעגע אליו בכל רגע בו אנחנו לא יחד. הסקס שהיה סביר בלבד בפעם הראשונה, נסק לגבהים שכבר מזמן מזמן שכחתי, ולא דועך עם הזמן. הפרגון ההדדי וההתלהבות ההדדית רק מתחזקים עם הזמן.
עכשיו, בגילנו המתקדם וכששנינו כבר הורים וגם גרים במקומות מרוחקים זה מזה, לא פשוט כל כך לרקום סיפור אהבה, אבל היא שם, בגדול, ואנחנו מצליחים לרקום אותה כל הזמן למרות הקשיים האובייקטיביים.
אה, כן, שכחתי לספר שהכרנו באחד מאותם אתרי היכרויות ברשת.....

_אביעם סלע
אנחנו אמורים לדעת מי זה?_
לפני פרשת פולארד אביאם סלע היה קצין מטה בחיל-האויר בשנות ה-70-80 ונחשב לגורם מרכזי בניצחון המוחץ של החיל על טילי הקרקע-אויר הסוריים בבקעת הלבנון ב-1982.
>קצת מלחמות במקום פוליטיקה<

@}היום לפני שש שנים התחתנו. חתונה מהאגדות, אגדות הפיות שלי. ביער, בשקט, בשלווה, בשעות היום. ביער, עם להקת כנען שניגנה על כלי הקשה וחלילים מכל העולם, קונצרט ודי. כתבנו כתובה בעצמנו, ביחד. קידשנו זה את זו וזו את זה בנשיקה ולא בטבעת. נשיקה נצחית, טבעת היא רכוש. לבשתי שמלת דורין פרנקפורט דקיקה וזורמת, תמימה ורכה, וסנדלי טבע נאות:-] הרגשתי כמו פיה על פסגת האושר.
היום לפני 11.5 שנים התחלנו לצאת יחד, הכרנו, נעשינו זוג.
אח בכור של חברה מהתיכון. בן זוג קוסמי. מגיל 12 בערך חלמתי עליו, חלומות חוזרים. כשנפגשנו בבית החברה, הלב שלי רקד בהתרגשות- הנה הוא הגבר מהחלומות. עימו אתחתן, ידעתי. הוא הזמין אותי לדייט, נפגשנו במרכז חורב ליד המזרקה. איחר מעט
אך מאחורי גבו הסתתר פרח- ורד אפרסקי עבורי. יום לאחר מכן הוא טלפן שוב ומאז- אנחנו יחד, ברע ובטוב.
ולסיכום-
אז היה לו אופנוע, שריגש אותי מאוד, שיער ארוך גולש עד הכתפיים ועיניים כחולות כתכלת השמיים.
האופנוע הוחלף באחר והתרסק לטוטאל לוסט, וסיכמנו שבלי הכלי המסוכן הזה טוב לנו יותר.
השיער הארוך והגולש סגור בשקית ניילון ובמקומו שיער קצוץ-קצר-קצר.
העיניים התכולות אותן עיניים, ורק המחשבה ממלאת אותי אהבה|L|
תודה לך אהובי, כמה טוב להזכר. אוהבתותך מאוד@}
אני.

השיער הארוך והגולש סגור בשקית ניילון
תשימו לב שזה לא מונח ליד זהב
היה על זה משהו ב סיפורים קוסמיים אני חושבת

הסיפור של סבא וסבתא שלי, יבדל"א, כפי שסופר על ידי סבא שלי:
"הייתי בן 20. היא היתה גרה רחוב לידי. הבחורה הכי יפה שראיתי. הזמנתי אותה לצאת ואחרי חודשיים התחתנו. אחרי 10 חודשים נולדה אמא שלך. אני לא מבין למה לכם כל דבר לוקח כל כך הרבה זמן".

עלינו הוא אמר את זה.
חברים שנה. זוג שלוש שנים. נשואים חמש שנים וילד בן 7 חודשים...

איזה נחת לקרוא אתכן.

הי בצק, למה אתה מנוע מלספר? עכשיו רק סיקרנת יותר.

הסיפור של הורי:
היא גרה בדירה שכורה בדיזינגוף, הוא היה ידיד של השותפה שלה. אמשלי ישנה צהריים והשותפה העירה אותה כי היה לה דייט לוהט ובדיוק הגיע גם הידיד שלה (אבשלי), ואם אכפת לה לבדר אותו בזמן שהשותפה יוצאת.

אמשלי טוענת שהיא פשוט לא ראתה כלכך טוב כי רק התעוררה מהשינה, אבל היא ישר התאהבה בחיוך שלו. הם טיילו ביפו והפושטק ניסה לנשק אותה בפגישה ראשונה D-: ! הם התחתנו אחרי 8 חודשים, השנה יחגגו 35 שנה.

סבא וסבתא שלי:
היא עלתה לארץ ומילצרה במסעדת פועלים. הוא היה פועל. היא לא רצתה אותו. הוא חיכה לה יום יום על הספסל בדרך הביתה.

א. כזה אני. חשאי מחד, ודיסקרטי מאידך.
ב. זה מלא גסויות וישפו ילדים באתר.
ג. אני אספר אחרי ש-עודד לבנה יפתח (בעצמו) דפבית
ד. אבל לא מיד אחרי.
ה.תיכף ומיד לאחר שהבצקייה תקבל רשיון נהיגה.
ו. על משאית.
ז. אם זה סתם סיפור את תתאכזבי. לא חבל?
ח. זה לא סתם סיפור. ר' סעיף ב.
ט.
י. גם את סעיף ט' אני לא יכול לפרט.
יא. `ברוך ג'מילי 1948`

סבא שלי היה חבר של האחים הגדולים של סבתא שלי.
הכירה, אהבה, אבל היתה ילדה קטנה (יחסית).
הוא הקים משפחה, שלושה ילדים.
האגדה מספרת שהיא לא רצתה להנשא לאף אחד אחר.
אשתו נרצחה בשואה יחד עם תינוק שלהם.
נישא לסבתי אחרי המלחמה.
(אבי נולד במאי 46)

השבוע סיפרה לי אמי, שכשהוא נפטר, סבתי לא האמינה שתוכל לחיות בלעדיו.

גם לי יש סיפור:
הייתי בת 16. פרח מבולבל.
יום אחד באה אלינו (לצפון) להתארח חברה של אחותי הגדולה, ובשיחת לילית סיפרה על איזה אחד מ-ד-ה-ה-ה-ה-ים מהבית ספר שלה(בדרום).
היה כבר 13:00 בלילה והתנדבתי להתקשר אליו (הייתי נועזת באותה תקופה).
התקשרתי ל"נעורים" (מושג/מוסד קיבוצי), וחבר הכי טוב של המדהים ענה.
הוא הלך לקרוא לו מהדיסקו (חגגו שם סילבסטר אפילו שהיה שלושה ימים לפני).
דיברנו קצת. אמרתי לו שהייתי אצל דודים שלי בקיבוץ, ראיתי אותו והתאהבתי....(איזה שקרנית קטנה).
נתתי לו שם מפוברק (עד היום יש טיעונים סותרים מה היה השם ההוא...), וקבענו להדבר למחרת.
וככה דיברנו למחרת.
וגם למחרת.
הוא כבר ידע את השם האמיתי והמסגיר שלי ושלא ביקרתי אף פעם בקיבוץ (התוודתי דיי מהר)
ואני מצאתי את עצמי באמת מאוהבת בעלם חמוד שאף פעם לא ראיתי...
דיברנו בטלפון כמעט שנה.
לילות שלמים שהייתי מתגנבת לחדר מוסיקה (היה שם קו חוץ), יושבת בחושך ומדברת, ומקשיבה, ואוהבת עד כאב את האיש שלא ראיתי.
שלחנו מכתבים, ומתנות ליום הולדת (הוא שלח לי את "כולם יודעים" של אהוד בנאי, ומאז זה השיר שמזכיר).
אבל לא ראינו אחד את השני מעולם. אפילו לא שלחנו תמונה.
אחרי התלבטויות רבות ולילות ארוכים ללא שינה,
החלטנו שאין ברירה. חייבים להפגש ויהיי מה.
קבענו בפסטיבל ערד. בהופעה של אהוד בנאי.
ירדתי מהאוטובוס במצדה, ראיתי אותו וידעתי.
חיבוק ענקי.
ואיזה אושר עילאי. אני לא ישכח את ההרגשה של הרגע הזה לעולם.
היתה הופעה מ-ד-ה-י-מ-ה (ואני לא מתכוונת רק לאהוד)
יום אחרי הוא חזר לקיבוץ. יום אחרי גם אני חזרתי לקיבוץ (שלו).
נהינו חברים על אמת.

אחרי זה התחתנו והתגרשנו וחזרנו ונפרדנו ושוב חזרנו לתמיד.
ועד היום שנינו מקבלים סימנים ואותות שנועדנו אחד לשני.
(רק שלפעמים שוכחים עם עוד שני מ-ד-ה-י-מ-י-ם)
אז כייף לכתוב ולעורר שוב את האהבה.

"איך זה נגמר בסוף כולם יודעים"

ענבל _ו האם הראל לשעבר?

יום שישי-
אני מתקשרת לחבר טוב.
מתחילה בשטף של מלל
מהצד השני עונה לי קול גברי עמוק
אני רוצה להגיד לך משהו
רק אל תסגרי בסדר
זו טעות בטלפון
מתפתחת שיחה של שש שעות
בסוף השיחה הוא אומר
"אנחנו נתחתן"
אני צוחקת
אני גרושה בת 31 פלוס בן 11 והוא ינוקא בן 23
סוף שיחה מתאמים פגישה בחושך מוחלט ללילה
יום שישי 24:00 נפגשים
(הפגישה סיפור בפני עצמו)
מדברים, חשים, מתרגשים.
נשארים עד הבוקר
ומאותו ערב עוברים לחיות יחדיו.
ועדין יחד (זה 13 שנה טפו..טפו טפו...)
וכמה דברים מענינים:
א- הוא מראה לי תמונות שצילם באיזו תחנת דלק טיול אופנועים,
אני רואה את האופנוע שהיה לי אז ואני הייתי בטיול, אך בתמונה מופיע האופנוע והרגל שלי.
ב- בבית בו הוא גר שהכרנו שנה בדיוק לפני גרתי ממול.
ג- סבתא שלו וסבא שלי הכירו בהכשרה בגליל.
ד- דודה שלו היתה בחתונה של סבא וסבתא שלי.
ה- סבא שלו היה מדריך של דוד שלי בתנועה.
קצת בלאגן אך משהו מענין:
אני התקשרתי לחבר בשם אייל.
נתנו לי מספר כי אמרו שעבר דירה
בחמישי התקשרתי השארתי הודעה
לא היתה תשובה
בשישי התקשרתי לאייל (הטעות המסופרת מעלה)
טען שלא השארתי הודעה.
בחלוף חודש אנו חוגגים את אהבתנו כל הסביבה חוגגת עימנו.
צהרי שבת טלפון קול גברי שרית מדבר איל אמיר
אני צוחקת בטח אחד החברים מסתלבט על הסיפור שלנו
איל מרים זה אומר אני איל אמיר וזה אומר אני איל אמיר
מחליטים להפגש שלושתנו בחצות בפאב תל אביבי אני מתנה שיבוא עם ת.ז
איל מגיע אנחנו מגיעים
אכן בת.ז כתוב איל אמיר
כולנו פעורי פה.
טעיתי פעמים ופעמים הגעתי לאיל אמיר.
איל אמיר (בעלי) כותב על הסיפור לאחותו בארה"ב
והיא אומרת עם איל אמיר השני למד כאן וכאן ו...ו..
יצאתי איתו.
מתקשרים לאיל אמיר השני ואכן יצא עם אחותו של איל בעלי.
נכון להיום הוא נשוי + ואנחנו בקשר נפלא וכל פעם מחדש צוחקים.
ותגידו לי שזה לא כתוב מלמעלה או איפה שיהיה זיווג זיווגים.
ואולי הכל יד המקרה?
מה איכפת לי
העיקר שטוב לי
הלוואי שימשיך לי לנו ולכולנו.

כמה קוסמי...

זה אחד הדפים הכי כיפים באתר.

עוד עוד עוד....איזה דף נפלא.

סיפור של חברה: היא יצאה תמיד עם בחורים גבוהים וחתיכים שנראו כמו דוגמנים מסוקסים. אלה הבחורים שמשכו אותה. בשלב מסוים בחייה היא נתקעה בלי דירה וידיד הזמין אותה להתנחל אצלו עד שתמצא משהו. היא קיבלה את ההזמנה. היא נהגה לספר לי שהוא ממהרת הביתה "לבשל לבחורים". הסתבר שלידיד היה שותף, והיא שהרגישה אסירת תודה על הדיור הזמני, בישלה להם כמעט מדי ערב. באחת השיחות סיפרה לי: "מתבשל לי משהו עם השותף. אני לא מבינה את זה. הוא נמוך, הוא שמנמן, הוא מדבר כמו ערס, הוא בכלל לא הטעם שלי". יש להם היום תינוק חמוד.

חגית פ

העברתי את הסיפור לבקשתך.
אגב זה די פשוט (אפילו לאהבלת מחשבים כמוני), בדיוק כמו שמעבירים חלק ממסמך בוורד.
את צובעת את כל הטקסט הרצוי עם העכבר, בוחרת הוראת העתק, ומעבירה לדף הרצוי.

הבטחתי ל אמא נוגי שאשב לכתוב את הסיפור המסובך שלנו. יצאו לי שלושה עמודים...אחסוך מכם את הסבל.

התקציר הוא - התידדתי בצבא עם חבר אחד שלו. יצאנו - אני והחבר שלי דאז, החבר שלו עם החברה הצמודה, והאיש שלי יחד עם עוד כמה חבר'ה שלא הכרתי.

אחרי זמן מה עברתי מקום בצבא. הגעתי ליחידה שלו ביום בו הפלוגה שלו עזבה לקורס מכ"ים. לא נפגשנו בצבא.

שנתיים אחרי זה פגשתי חבר אחר שלו באוטובוס בדרך לאוניברסיטה. החבר היה נחמד ותו לא. הלכנו לסרט בהצגה יומית פעם. כשהחבר סיפר עליי לאיש, הגיב זה ואמר שיצאנו פעם יחד. אני הכחשתי כמובן, עד שנזכרתי בארוע ההוא שנתיים קודם לכן...

יצאנו בשלישיה. אני לא התרשמתי ממנו. הוא חשב שאני קשקשנית חביבה. שניהם ירדו עליי כל הזמן. כמה ימים לאחר מכן התקשר החבר להודיע לי שהעביר לאיש את מספר הטלפון שלי בלי לשאול לרשותי קודם לכן. כעסתי שהוא "מעביר" אותי בלי לשאול לרשותי, וניתקתי קשר עם שניהם.

בהמשך נרגעתי. שמרנו פה ושם על קשר טלפוני. כשהשתחרר - שכנע אותי החבר להזמין את האיש אליי תוך שימוש במניפולציות זולות (הוא משתחרר, כולנו טוחנים שבתות, הוא יהיה לבד...). חד פעמית הסכמתי. ישבנו ערב שלם ואני דיברתי על האקס המיתולוגי מתוך מחשבה שזו הדרך הטובה ביותר להבריח אותו. בדיעבד סיפר לי שלא ידע על ה"שידוך" שהחבר שלו ניסה לעשות. חשב שזו יוזמתי.

בסוף שנה א' רפואה עבדתי כפקידת קבלה וחיפשתי עם מי לקשקש בשעות הצהריים ה"מתות". הוא בדיוק השתחרר והיה פנוי לשיחות בטלות.
התנדב לקחת אותי מהאוניברסיטה יום אחד, כשלמדתי שם בערב לקראת מועד ב' באנטומיה. עשינו סיור רומנטי בחדר המתים...הוא הביא לי סנדביץ' כי חשב שאהיה רעבה אחרי יום שלם של עבודה-לימודים. אני הייתי מורעבת ואכלתי תוך שאני עורכת לו סיור מודרך בין הגוויות. הוא היה מזועזע. נסענו משם אליו הביתה. אכלתי עוגת גבינה מרשימה שהכין (העוגה היחידה שאכלתי ממאפה ידיו עד היום). ראיתי שאנחנו מאד דומים בטעמנו המוסיקלי.

לאחר מכן דחיתי מספר נסיונות להפגש. שלא יחשוב שיש לי כוונות. חשבתי שאני בדרך לעוף מהפקולטה. לא היה לי כח להתמודד גם עם בחורים במקביל.

במפגש עם החבר'ה שלו מהצבא, שאליו הסכמתי להגיע, התבטא מישהו במילים "אוהב אותך" בדברו על האיש ועליי. הייתי המומה. לא חשבתי שהוא אוהב אותי. לא היה לי ברור מה אני מרגישה כלפיו. חשבתי על זה הרבה. לא הייתי בטוחה בכלל מה אני רוצה.

מספר ימים לאחר מכן, הלכנו יחד לארוע המוני כלשהו בחג הסוכות. היה בלגן. היינו חייבים להחזיק ידיים כדי לא ללכת לאיבוד בהמון. ברחנו לגן סמוך ודיברנו. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שדיברתי עם בחור שעונה תשובות ישירות לשאלות מאד ישירות שאני שאלתי. שמספר לי על דברים שנגעו לליבו. על דברים שברגש. שתורם מידע מרצונו החופשי בלי צורך בסחיטה טיפין-טיפין.

הצעתי שניסע לחוף הים.
בחוף הים באוקטובר היה קר. נורא קר. ממש קר כאן, אתה לא חושב?
בסוף הוא הבין את הרמז.
והשאר שייך להיסטוריה.

(העוגה היחידה שאכלתי ממאפה ידיו עד היום).
טוב, לפחות זכית לטעום משהו...

<<מועד ב' באנטומיה??? את???>>

<<מועד ב' באנטומיה??? את???>>
לו היית קוראת את הגירסה המלאה היית מבינה למה: במהלך החודש האחרון של סמסטר ב' של שנה א' היה לי חום גבוה+הפרעה באנזימי כבד+תחושה כללית של ג'לי במקום מוח. לא ניגשתי לשום בחינה. הייתי בטוחה שזה סוף הקריירה שלי.
עשו לי mono-test שהיה שלילי. טסט דפוק שכמותו. בדיעבד אני סרופוזיטיבית גם ל- CMV וגם ל- EBV. לקח לי כשנתיים לחזור לעצמי.

<ענת מתבאסת שהיא לא בשם בדוי, ולא תוכל לספר את הסיפור בלי שכל הגורמים המעורבים יזהו>
<בקרוב אצלכם, בשם בדוי>

משמח, הדף הזה. מאוד משמח. הנה אני מצטרפת:
היה לי חבר, חמש שנים של יחסים מורכבים ביותר, פרידות וחזרות ועינויי נפש. ולחבר יש שותף בסטודיו, בחור מקסים, נעים ועדין, נשוי ועם שלושה ילדים.
חלפו להם הימים וברצון אמיתי להיטיב עם עצמי, נפרדתי בכאב ובהקלה מההוא שטלטל את חיי הרבה זמן.
נשארנו ביחסים נעימים, בשם השנים שחלפו והדרך שעשינו יחד. ככה, טלפון מידי פעם, כוס קפה, יומולדת. חלפה כמעט שנה.
נפגשנו באיזה תיזמון קוסמי שיפורט בנפרד באמצע רחוב שאף אחד מאיתנו לא היה צפוי להיות בו..
החלפנו שלומות ושאלתי לשלום השותף ההוא, ארוך הצמה ומתוק הלב (האם אני מסגירה את ההמשך? חלילה..) בתמימות של 'מה העניינים עם כל חברינו המשותפים שמאז שנפרדנו לא פגשתי..' באמת ובתמים לא עבר דבר בדעתי.
אז הוא סיפר ששלומו דוקא טוב, התגרש. והוא שלם, ועל מקומו, ודוקא נראה לו שהוא מאוד ישמח לשמוע ממני, כי היינו חברים טובים ונפרדו דרכינו בגללו, וזה זמן כזה שטוב יהיה לו להיות עטוף בחברים אוהבים. תהיי בנאדם, תרימי לו טלפון, הוא אמר ולא ידע מה הוא מחולל. ואני שכחתי. ברח לי מהראש. הייתי עסוקה בעצמי ובמקומות אחרים.
אבל הוא סיפר לו שנפגשנו, וששלחתי שלומות, והוא התקשר. פטפטנו בנעימות של חברים משכבר וקבענו שבפעם הבאה שאבוא לירושלים, אקפוץ לבקר כדי לעזור לו לעצב את ביתו החדש.
לקח עוד קצת זמן, בסוף באתי באיזו שבת בבוקר, היו לי שעתיים, אח"כ הייתי צריכה להנחות סדנא... הסדנא לא כ"כ התקיימה באותו יום.
הוא חיכה לי בחוץ. ראיתי אותו מרחוק ומשהו זעיר נולד בי. מן געגוע אליו כשהוא מולי. באתי ביום ההוא ומאז אני פה. לא הבנתי מה אני עושה שם, הוא היה רחוק מלהתחייב למערכת יחסים, חתונה נוספת ועוד ילדים לא היו נושא לדיון בכלל, ואני, צעירה ונאוה, מה לי ולכל זה?? העולם סביבי סער, אמא שלי לא ישנה בלילות, ואני חייכתי והלב שלי בדיוק על מקומו. אהבה גדולה ומן סיפור של קסם ותיקון.
בחרתי להיות שם לאיזה זמן. היה לי טוב, לא חשבתי שזה משהו להשליך ככה סתם. חשבתי לעצמי אז, שגם אם זה רק אקט של חברות טובה, זה ראוי.
גדלנו מהר אל היחד הזה. די מהר הילדים נכנסו לחיי ואני לשלהם באושר נדיר ובחיבור עמוק ושמח.
וככה, מרווקה משוטטת שקורעת את ת"א, עם מערכות יחסים משונות- מצאתי את עצמי די מהר בחזרה בירושלים, נשואה לזה שאהבה נפשי, אמא תותבת ל-3 ילדים ששזורים בי כמו ששום דבר לא היה מעולם ובהריון עם עוד בוטן קטן. הריון ראשון, ילד רביעי, חתולה אחת, אהוב נפש נדיר ואושר אינסופי.

הריון ראשון, ילד רביעי, חתולה אחת, אהוב נפש נדיר ואושר אינסופי.
סיפור מקסים

דף באמת נפלא

סיפור מקסים
אכן

אוריה,

מאוד נעים פה.. תודה ליקירות מלמעלה על השותפות.

פגשתי את עודד לראשונה אצל עדי, חבר טוב מהכיתה, במין אירוע סופשבוע ארוך עם עוד כ-15 נערים ונערות אחרים שהתקיים בביתו של עדי. עודד ארגן את סוף השבוע הזה והזמין אליו חברים ממחנה נוער שוחר מדע שהתקיים שנה או שנתיים קודם לכן בירושלים. עדי חשב שזה יהיה רעיון טוב להזמין גם אותי. הייתה לי אז חברה, תאומה אחת מזוג תאומות, אבל איכשהו יצא שהיא לא באה למפגש הזה. לעודד ולי היה קליק מיידי, שהפך מהר מאד לחברות קרובה. אבל שנינו תלמידי בית ספר, וגרים מרחק 200 ק"מ זה מזה.

כמה שבועות מאוחר יותר עודד בא לבקר אותי בחיפה, ואחר כך נסענו לבית שלו בקיבוץ, ליד קרית שמונה. אני זוכר את הנסיעה באוטובוס ארוכה ומפותלת, עודד ואני במושב האחורי, כל הזמן מדברים על פילוסופיה ומשמעות. עם הקילומטרים החולפים מעמיקות התובנות על החיים, ויחד עימן מעמיקה החברות שלנו. בין השאר, אני עושה רשימה של עשרה דברים, תנאים הכרחיים, שאני רוצה למצוא בבת זוגי העתידית. לעודד אין רשימה כזו עדיין.

בקרית שמונה מחליפים אוטובוס, ומגיעים לקיבוץ. דשא גדול לפני חדר האוכל, ציפורים מצייצות, שבילים קטנים מבטון, שביל אל הבית, דלת, ובפנים עולם אחר, שוקק. לעודד פתאום צומחים שני אחים קטנים ושני הורים, והם כולם עסוקים בדיונים על מספרים, מוסיקה, לשון, מדע, היסטוריה, גיאוגרפיה. ובפינה של החדר, בקצה הספה יושבת אחותו, כשרגליה מורמות על מסעד הכורסה שלפניה, קוראת גליון של "מחשבות". ולה שיער שחור חלק וארוך, ג'ינס וחולצת טרנינג כחולה. ילדה יפה. ואני שומע את עצמי חושב "איתה אני אתחתן".

אבל אני בן 17 וחצי והיא בקושי בת 13. אז אני לא אומר דבר, ובקושי מדבר איתה. אני מתגייס לצבא, והולך לקורס טייס בדרום הרחוק. עם יציאות של פעם בשלושה שבועות שחצי מהן מתבזבז על הנסיעות, הצפון נראה רחוק מאי-פעם. אבל אחרי ארבעה חודשים בקורס אני מוצא את עצמי בחוץ, ועובר ליחידת אלקטרוניקה. מחצרים אני מצפין לקורס בתל-נוף, ובסיומו מצפין משם להצבה בבי"ס הטכני של חיל האויר בחיפה, ואיך שאני מגיע לשם מציבים אותי ביחידה פורסת, ושולחים אותי עוד צפונה לפריסה קבועה בראש החרמון.

שנתיים וחצי שרתתי בראש החרמון, והתאהבתי באזור הזה. בינתיים התראיתי עם עודד, ואפילו התחלתי לבקר בקיבוץ גם כשהוא לא היה, לראות את יונת. היא קוראת קורסים של האוניברסיטה הפתוחה, וספרי מדע, והולכת ומשתעממת מבית הספר. באחת החופשות מהצבא לקחתי את יונת להופעה של תִמנַה בראואר, ובחזרה מההופעה ישנו בחיפה. בלילה, אני שואל אותה: את רוצה שנהיה חברים? היא חושבת לרגע, ואומרת שלא. אני אפילו לא מתאכזב, כי ברור לי שהיא התבלבלה. אני אומר לה: אפשר לנסות. והיא מסכימה. למחרת אני משכנע אותה ללכת לתערוכה של אומנות מודרנית במוזיאון תל-אביב והיא די נהנית.

סיימתי את הצבא, וחזרתי לבית הורי בחיפה. יונת (בת 16) התלבטה אם להמשיך בבית הספר או פשוט לעבור לטכניון, וכמובן מאליו היא עוברת אל הבית של הורי בחיפה. קצת לפני זה, אמא שלה תופסת אותי במטבח ומתחילה לדבר איתי, ולוקח קצת זמן עד שאני מבין שהיא מבקשת ממני לדאוג לה, לשמור עליה, הרי היא רק ילדה. אני מנסה להפיג את חששותיה: בוודאי שאני אשמור עליה (האם החתול סרב אי-פעם לשמור על השמנת?).

היא מתקבלת לטכניון בלי תעודת בגרות ובלי מבחנים פסיכומטריים, ולומדת שם סימסטר או שניים. בסוף השנה היא מחליטה להמשיך ללמוד באוניברסיטת תל-אביב, ומתקבלת כלאחר יד לתוכנית המצטיינים הרב-תחומית שם. אני עובר איתה ואנחנו מבלים שנה ברמת-אביב. אני מנצל הזדמנות שפתחנו יומנים בשביל לתאם חופשות או משהו, ושואל אותה למתי היא רוצה לקבוע את תאריך החתונה. בלי הרבה התלבטויות אנחנו סוגרים על שנתיים וחצי בדיוק מההופעה של תמנה בראואר.

התחתנו בספטמבר על גדת הכנרת, בהשתתפות הרבה מהחברים שהיו במפגש ההוא אצל עדי. אני הייתי בן 23, ויונת בת 18. מאז אנחנו נשואים באושר כבר 13 שנים, ויש לנו שלושה ילדים.

עדי הלך לעתודה. הוא למד בטכניון כשאני שרתתי בצבא, ושרת כשאני התחתנתי. באיזשהו שלב הוא שאל אותי: יש לך מישהי להכיר לי? אני חושב לרגע ואומר לו: אתה זוכר את החברה שהייתה לי כשבאתי לסופשבוע ההוא אצלך כשפגשתי את עודד? יש לה אחות תאומה שאולי תמצא חן בעיניך. אז הם נפגשו, ובסוף התחתנו. היום יש להם שלושה ילדים והם גרים שני בתים מאיתנו, באותו הקיבוץ.

ואחרון חביב: מרשימת עשרת תנאי הסף שחיפשתי בבת זוגי, יונת ענתה על שניים בלבד: לא טפשה, ולא מכוערת. אני לא זוכר מה היו השמונה האחרים.

אני אפילו לא מתאכזב, כי ברור לי שהיא התבלבלה.

מעולה

@} סיפור גדול

רועי, תרשה לי להוסיף?
תחילה עשה רועי איגוף מושלם. אחרי שהתיידד עם עודד (האח של) נעשה החבר הכי טוב של אשתי (אמא של), עם שיחות-נפש מתמשכות, וכן איש-אמונים וידיד-נפש שלי (אבא של), ופיתח קשרים ודו-שיח נפלאים עם כל אחד משני אחיה האחרים של יונת, כל אחד מהם בכיוונו הוא. רק אחר-כך הבחנתי שהגיע גם אל יונת. ואני זוכר שיחה אחת: יונת כדרכה בקצה הספה יושבת אחותו, כשרגליה מורמות על מסעד הכורסה שלפניה ואילו רועי כדרכו מתהלך ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה, כשהוא מציב לעצמו מטרה לשכנע אותה שיש טעם כלשהו בנימוסין, בעוד שהיא טוענת שנימוס אינו אלא צביעות בורגנית (מנין קלטה את זה? מן ההורים שלה???? ודאי שלא! אולי מהסביבה, בהפוך). אחרי 5 שעות של ויכוח ברמה גבוהה הלכתי לישון ולא היה אכפת לי כמה עוד יימשך הקרב הזה, או מי ינצח. מסתבר שכולנו ניצחנו, מה שהבנו רק שנתיים מאוחר יותר, כאשר תפס רועי יום אחד את אשתי ואותי, והסביר לנו שמלאו שנתיים לחברות שלהם, והם רוצים להתחתן. לא, הרגיע אותנו, לא מיד, רק בעוד חצי שנה, ובינתיים גם ימלאו לה 18 שנה.

מאוד מתוק, סיפורכם, מאוד מתוק.

מקסים, מקסים, מקסים!

מקסים לשמוע מעוד זויות

התמצית:
האח המבוגר מבין שני אחיו הצעירים של עודד לבנה (דחילקום, לכו תקראו את מה שכתב רועי שרון...), סיפר לי, ש עודד לבנה סיפר לו, שלאחר ההיכרות הראשונית של בעלי ושלי, באחד מאותם מפגשי נוער שוחר מדע (דחילקום, לכו תקראו את מה שכתב רועי שרון...)
הוא (כלומר בעלי דהיום), לא זכר את צבע העיניים שלי.
זהו. לי זה הספיק.
התאהבתי מיד.

(כמובן, שזה לקח עוד כחצי שנה עד שנפגשנו בשנית, ועוד חודש עד שנפגשנו לבד, ועוד 4 שנים עד שנישאנו, ועוד 6 שנים עד שנולד בכורנו ועוד 3 עד שנולד השני, ועוד...אבל את התמצית קיבלתם).

אנחנו הכרנו בחוג לתיאטרון. עבדנו יחד על איזו הפקה, וקבענו לצאת להצגה "הנפילה" בתיאטרון הסמטה, כי שנינו לא ראינו אותה. (ולא חלילה כי יש לנו עניין זה בזה).
וזאת אכן הייתה נפילה רצינית. ההצגה עוד מילא, אבל כל הדרך חזרה הביתה, וחזרנו הביתה ברגל מיפו לתל אביב, הוא דיבר וניסה להרשים אותי בסיפורים שרמזו כמה הוא עמוק ושרוט. הניסיונות שלו נראו לי עלובים למדי, הוא נראה לי קצת חנון, וילד טוב כזה. לא טיפוס שאני נמשכת אליו.
נפרדנו ליד דלת הדירה שלי. הוא ניסה לנשק אותי ואני התחמקתי. לא נעים.
למחרת באוניברסיטה אמרתי לו שלא נראה לי שזה יילך, ושאני מקווה שנישאר ככה ידידים, בסבבה. :-\
הוא קיבל את המסר, התאכזב, אבל המשיך הלאה.
אחרי כמה ימים שמעתי שהוא יוצא עם שחקנית משנה ד' (אני הייתי שנה א') ופתאום כל הסיפור נראה לי אחרת לגמרי. אני יודעת שאני לא יוצאת הכי טוב בסיפור הזה, אבל זו האמת. ברגע ששמעתי שהם ביחד, הוא נראה לי הרבה יותר אטרקטיבי ופשוט... הורקתי קצת מקינאה.
ואז הייתה מסיבת פורים, וחברים אמרו שהוא כנראה לא יגיע כי היא לא מגיעה, ובסוף הוא הגיע. אני שלפתי את מיטב כלי נשקי, ואחרי המסיבה יצאנו עם עוד חברים לשתות משהו באיזה פאב תל אביבי (דבר שנראה לחבורת הירושלמים/מושבניקים ממש פרוע) ואני המשכתי בפלרטוט מתקדם, תחת סיפור כיסוי של שכרות קלה.
ב6 בבוקר, בדרך הביתה באוטובוס מלמלתי לו שאני מצטערת אם בלבלתי אותו ושישכח מכל הבלגן הזה, וירדתי מהאוטובוס בדרמטיות.
באותו הערב הייתי שוב בחוג, בחזרות על הפקה שהשתתפתי בה. מתברר שבאותה השעה בדיוק הייתה גם הבחורה השניה. הוא הגיע ולא ידע בעצם את מי הוא מחפש.
באיזה שהוא שלב יצאתי, ראיתי אותו, הלכנו לאיזו פינה, דיברנו קצת והוא נישק אותי.
בלילה נפגשנו אצלי בדירה והשאר היסטוריה.
דרך אגב, גיליתי שהוא באמת עמוק ושרוט כמו שהוא סיפר.

בקרוב: גרסת הבמאי

אגב, כדי שאבין אחת ולתמיד עם כל הזוויות האלה, כמה ממשתתפי אותם מפגשי נוער שוחר מדע ובני/בנות זוגם נמצאים באתר?

סמדר,
בשליפה מהמותן: שישה-שבעה מ"משתתפי" ובני/בנות זוגם. מלבדם הציצו לכאן פעם-פעמיים עוד אחדים מ"משתתפי", אבל לא נשארו.
וזה לא כולל את מייק ואותי, שאירחנו בביתנו את שלושת המפגשים הראשונים ועוד כמה בשנים הבאות.
באחד המפגשים לנו אצלנו (בדירתנו הקטנה ובדירה קטנה שכנה) 23 בני נוער, בנוסף לנו ולבני-הנוער הפרטיים שלנו.

אגב, כדי שאבין אחת ולתמיד עם כל הזוויות האלה, כמה ממשתתפי אותם מפגשי נוער שוחר מדע ובני/בנות זוגם נמצאים באתר?

נזכרתי לספר שבן הזוג שלי איתו טיילתי במזרח שרת באותה יחידה כמו הזוגי הנוכחי. הם התגייסו יחד, ולכן נכחתי בטקס סיום הטירונות וסיום קורס מט"קים של הזוגי...
הנוכחי גם הכיר את הקודם מהצבא באופן מבצעי...

הממ, הדף הזה מזכיר לי שאלות לוגיקה. מי קשור למי ואיך.
המסקנה ההכרחית היא בלי כל ספק, ששווה לשלוח את הילדים לנוער שוחר מדע

ענת, סיפור יפה. אז בעצם זה נראה כאילו בהרבה סיפורים כאלה היתה אי-הסכמה של אחד הצדדים בשלב הראשון. רק אחר כך זה הסתדר.

לקח לחיים.

אגב, כדי שאבין אחת ולתמיד עם כל הזוויות האלה, כמה ממשתתפי אותם מפגשי נוער שוחר מדע ובני/בנות זוגם נמצאים באתר?
ויש עוד חתרנים:
למשל, אני בעצם מכירה את עודד לבנה מאז שהיה בן 7 או פחות לא רק בזכות הוריו וקיבוצו, אלא בזכות חברותו עם בת דודי בת גילו, שאחר כך, באותם חוגי נוער שוחר מדע, הכירה גם את חברה הראשון וגם את בעלה דהיום ואבי ארבעת בניה.

איזה דף נפלא!
מחמם ת'לב...

טוב. הנה גירסתי לארועים המופלאים, שנדחסו לשבוע אחד שהסתיים בהקמת משפחה בישראל...

מבחינתי, הכל היה ברור מההתחלה. מתישהו ראיתי את ענת על הדשא מול מקסיקו, באוניברסיטה. ראיתי אותה גם קודם לכן, אבל היה אותו רגע, בו ענת חייכה, והשמש האירה (שמש סתווית- חורפית) בזמן שישבנו כמה חבר'ה יחד והתכוננו למבחן סוף סמסטר, ואני זוכר ששמתי לב לחיוך, ולקמטי צחוק בזוויות העיניים, ובאותו היום אמרתי בעבודה למישהי שעבדה איתי ש"היום ראיתי מישהי שתהיה אתי". איך ידעתי? לא יודע. מה שבטוח הוא, שמכאן לשם, הכרנו מעט, בעיקר דרך ענייני הלימודים והחברים, ואיכשהו מצאנו עצמנו דנים באפשרויות וירטואליות לנסיעה לסיני אולי, ולבסוף הסתפקנו ביציאה שאיננה יציאה, לצפיה לצורקך הלימודים, כמובן, בהצגה "הנפילה" של ניקו ניתאי. (נפילה שהיא התעלות- כך הביקורות) הערב עבור ענת היה אולי נפילה, אני ממש לא הרגשתי כך. כל הסיפורים השרוטים שלי נשמעו לענת מנוגדים לעדינות החננית שלי, ובסיום הערב, ענת הבהירה באופן ברור (בטריקת דלת מנומסת בפרצופי) שהמשך לא יהיה כאן. אני המשכתי להאמין, אבל יומיים מאוחר יותר, במסדרון הפקולטה, ניגשה ענת ואמרה בבירור- לא מתאים... אני קצת התבאסתי, משהו בי הרגיש החמצה גדולה מהרגיל. אותם ימים שימשתי כפועל במה עבור הצגה של שנה ד', ומצאתי עצמי בערב הזריקה המרושעת (נו, אז אני הופך את זה לעסיסי...) סוחב קרשים מהמחסן לאולם ולהפך. שחקנית ששיחקה בהצגה (שנה ד'- כבוד..- אני הייתי שנה א') פנתה אלי ואמרה- "הנה שי עם הקרשים" ואני עניתי במרירות- "הנה שי על הקרשים" משם התפתחה לה שיחה שבה תהתה הבחורה מה קרה. סיפרתי ממש בקיצור שפשוט קיבלתי דחייה שיגרתית. היא הביעה צער עמוק, ולהפתעתי חיבקה אותי. לאחר מכן, הציעה שאקח את מספר הטלפון שלה ואדבר איתה במידה ואהיה עצוב. ולא רק זאת- הזמינה אותי לצאת איתה למחרת להופעה של חברה טובה... התברר שההופעה נערכה בתאטרון שבו עבדתי כאחראי סדרנים, בין היתר, ודרך אגב- אחת העובדות החדשות הייתה ענת ש"סידרתי" לה עבודה, ולגמרי במקרה היא שובצה לערב ההופעה שאליה הוזמנתי... מסובך? חכו חכו...
למחרת התלבשתי יפה (שזה אומר- חולצה נקיה, פחות או יותר...) ופגשתי את המחזרת שלי, בתאטרון. שם, ליד הדלפק עמדה ענת וראתה את המחזרת, אותה היא הכירה כמובן מן הפקולטה...
במהלך השבוע שלאחר מכן, איכשהו , בשל פרויקט משותף לתלמידי משחק וכתיבה, נפגשנו ענת ואני יותר מהרגיל, כאשר מתח מסוים שרר שם. אני הידקתי את יחסי עם המחזרת משנה ד', שככל שהזמן חלף, היה לי ברור שזה לא ממש בשבילי...
ביןם רביעי, ערב פורים, כמעט שבוע אחרי שענת אמרה "לא", עלה הערב שבו תלמידי כתיבה (ואני ביניהם) ותלמידי משחק (שם ענת) שיתפו פעולה. לפני שהתחלנו, עמת ביקשה ממני חיבוק- טוב... בסדר... נו... ולאחר הערב, כשכולם עומדים על הבמה, ענת שוב הראתה סוג של יחס קצת אוהד יותר ממה שקיבלתי שבוע קודם. הכל נעשה אל מול עיניה של המחזרת משנה ד' שבאה לצפות בערב. אני- בן שכמוני, עוד לא ממש הבנתי שאני נמצא באמצע דרמה מתוכננת היטב...
לאחר הערב הלכתי לחדרי במעונות להתכונן למסיבת הפורים של החוג לתאטרון. לאחר שנפרדתי מהמחזרת בחנייה שאמרה שהיא עייפה מכדי לחגוג, ויש לה למחרת חזרות וכו', הגעתי לחדרי. שם ציפו לי הודעות נרגשות... ענת שאלה, דרך חברים משותפים, אם הם יודעים אם אני בא באותו ערב- למה היא רוצה לדעת, תמהתי- ובאמת, תמהתי... במסיבת הפורים אווירת הפסטיבל עשתה את שלה, ובסיום הערב שהיה מוזר משהו, כי ראיתי שענת באה עם מישהו, ולא הבנתי מי זה, ומאוחר יותר הבנתי שהוא לא ממש בעניין של בנות, יצאנו ברביעיה לאיזה פאב תל אביבי. כבר במוניתבדרך לפאב ידינו נאחזו, ואני התבלבלתי. בהמשך הערב ענת הבהירה באופן חד משמעי שמשהו קורה כאן. לבסוף, בבוקר, באוטובוס, ענת ירדה בתחנה ליד דירתה, לא לפני שאמרה לי- מוכנה לתת עוד צ'אנס... אני הייתי צריך להחליט- מחזרת נלהבת שנה ד' גבוהה וחתיכה עם הרבה כבוד- מונחת על כף ידי או- ענת, שנה א', מבולבלת כמוני, אבל מסעירה, יפה, ואני יודע שהיא בשבילי- על העץ.
לא הצלחתי להרדם כל היום, שהיה חג פורים עצמו. שיגעתי את שני החברים שיצאו יחד איתנו בערב והצגתי ללא הרף טיעונים לכאן ולכאן... לבסוף החלטתי- אני מעדיף ללכת על בטוח. לא רוצה להתנסות באכזבה נוספת. החלטתי להתקשר לענת ולבשר לה- ולא תפסתי אותה. ניסיתי כל היום להתקשר- ואין תשובה... בערב קבעתי להיפגש עם המחזרת שעורכת חזרות בפקולטה. הלכתי לשם, מגובה בחבר הטוב שלי, שהיה קצת שתוי (פורים) וכבר לא יכול היה לשמוע אותי מרוב שבילבלתי אותו עם התלבטויותי לאורך היום.
עליתי במדרגות לקראת החדר בו אמורה להיות המחזרת. הגעתי לקצה המדרגות. בצד שמאל- המחזרת, מסמנת לי- כבר מסיימת, חכה לי. מצד ימין, חדר חזרות אחר, ושם- ענת, שכל היום שיננתי עבורה משפט פשוט בנוסח ידוע- "בואי נישאר ידידים" או משהו שכזה, גם בחזרות... טוב- מה עושים? ההתלבטות קיבלה המחשה של ממש, כמו בהצגה טובה, בחלל- ימין או שמאל? שנה א' או ד'? על בטוח וללא אהבה, או מסוכן ומרגש? החלטתי לדבר עם ענת, לומר לה מה שתיכננתי, ואז להמשיך לעבר האופק עם המחזרת משנה ד'... ענת סיימה חזרות, והתיישבנו בפינה לשוחח. הפניתי את ראשי לעברה, כשהמשפט ששונן כל היום היה אמור להאמר, וכשניתקלתי בעיניה, לא יצא כלום, רק בלבול, לבסוף אמרתי לענת שאני לא יודע מה לאמר, ושאולי ניפגש הערב, היא הסכימה, ואמרה שהיא מאד ממהרת לעבודה (אני שיבצתי אותה- מסתבר...) וקבענו להיפגש בתאטרון... הייתה איזו נשיקה שרמזה טוב לבאות. ענת הלכה. מיד נפגשתי עם המחזרת, ואמרתי לה שאני מתכוון לנסות שוב עם ענת. היא מעט נפגעה, אבל הכל נשכח במהרה.
פגשתי את ענת בתאטרון. הלכנו אליה הביתה. היה לילה קסום. היה בוקר נפלא. היא יום מדהים, וכך, מאז, כל ערב, כל לילה, כל בוקר, כל יום הם קסומים...
יש אלוהים?

חחח, סיפור מדליק.

לדרמה בסגנון הולמארק, חסר רק שבוגרת שנה ד' ההיא, תיתן את גירסתה ויתברר שהיא בכלל לסבית שרצתה למשוך את תשומת לבה של ענת, ושהחבר ההומסקסואל שהגיע עם ענת לפאב, שידל אותה להזמין אותך מסיבותיו הוא...

לא שיעמם לכם שם בחוג לתיאטרון, אה?

לא זכר את צבע העיניים שלי.
מה צבע העיניים שלך? את מוכנה לגלות?...

היכרות שלנו התחילה בהיותי מתארח אצל אחי .הזמין אותי לצאת לים ובדרך עצרנו אצל השכינה להכרות שתיכנן מבעוד מועד היא היתה אלמנה ואני התאלמנתי לא מזמן .המפגש הוציא אותנו לבילוי משותף עוד באותו ערב ,לקחתי אותה לחיפה למסעדה על הצוק "באגוסטו ויקטוריה" מקום שם נפגשים נאהבים באוירה פסטורלית .מאז תיכננו להשכיר את הבית שלי ולעבור לגור ביחד .זה נמשך כ-10 שנים עד לפתע ביתה מצאה בן זוג והחליטו לגור זמנית אצלנו בבית .בשבילי זה אומר להציר את מרחב החיים .החלטתי כי אינני מעוניין לגור עם גבר נוסף באותו הבית .לקחתי באמתחתי מעט מהדברים החשובים לי ועזבתי .ניתקתי קשר למשך כשנה אך בליבי חשבתי עליה כול אותו הזמן .כיום חוזרים בתנאי שהזוג יעזוב הבית ונמשיך לחיות בזוגיות הטובה שהיתה בעבר

לפני שנה וחצי הגיע אלינו סגן חדש לרשת, כולו חתיך וחושב את עצמו (או שרק ככה נדמה לי...), התברר בכלל שהוא אהוב ילדות של עוד עמיתה לעבודה שחשבה שזה ממש גורל שהוא הגיע דווקא אלינו...

אותי בכלל לא הרשים ה"גורל" הזה, וממש לא מצא חן בעיני הפולש החדש שבמהרה נהיה "חביב המנהל", והייתי ממש נבזית אליו...

באותו זמן מצאתי לי כהרגלי אהבה בלתי אפשרית חדשה, הפעם בארה"ב, טסתי אליו, אחרי חודש כרגיל ברחתי, חזרתי לארץ שבורת לב לחלוטין...
באותו זמן הסגן החדש ניסה להיחלץ ממערכת יחסים עם מישהי פסיכוטית שאיימה בהריון, ורצתה לשלם לו סכומי עתק כדי שיתחתן איתה. הוא הזמין אותי למשקה בערב לקטר על החיים, הייתי בודדה, הסכמתי, שנינו עבדנו אז שעות מטורפות בניסיון לבנות קריירה, הוא לא ממש הרשים אותי אבל משום מה נשארתי.
יום למחורת הוא בא עם שקיות של דברים ונשאר, חודש אחרי גילינו שאנחנו בהריון, חודש אחר- כך התחתנו בחתונה יפייפיה, והיום יש לנו מלאך מדהים זהוב שער וכחול עיניים בן 5 חודשים.

אין יום שעובר שאני לא חושבת איך הימרתי על החיים שלי בצורה כזאת? אבל אין לי הסבר להרגשה הזו בפנים, כשהכל מרגיש מושלם, וכל כך נכון.
האהבה הלכה וגדלה בכל יום, ונהפכה למשהו חדש שלא הרגשתי מעולם, תחושה של שלווה ובטחון, שהגעת לנחלה שלך... הבנתי שפשוט אלוהים שמר עליי, שלח לי את האחד המיועד... והדביק הכל ביחד מהר מהר... לפני שאספיק לברוח.

ותודה לו על כך.

מקסים, מקסים.
הבנתי שפשוט אלוהים שמר עליי, שלח לי את האחד המיועד... והדביק הכל ביחד מהר מהר... לפני שאספיק לברוח.
נהדר.

כשהכל מרגיש מושלם, וכל כך נכון.

איזה יופי!!! מרגש לקרוא (-:

שיהיה בהצלחה

תודה

איזה יופי!!! מרגש לקרוא (-: .
מצטרפת לוואוו !