שנינו עצבנים

האווירה בבית נהייתה קשה מאוד ואפילו עוד אין ילדים. מה שכן יש זה מעבר לארץ חדשה, הוא פתח עסק ואני מחפשת עבודה ולומדת שפה. אז יש גורמי מתח אבל לשנינו נמאס מהעצבים.
כבר כמעט 4 שנים יחד, הוא טוען שמההתחלה רבנו הרבה. אני טוענת שרבנו קצת, כי אני רגילה ליותר מריבות. עוד בעיה - גדלתי בבית עם המון מריבות והוא בבית נורמלי יחסית. ולכן אנ תמיד החשוד המיידי, וזה מעצבן אותי עוד יותר.
יש לזה צורה קבועה - יש לי איזה קול בראש שמחמם אותי קצת על משהו שהוא עשה. אני לא אומרת כלום, מקסימום עושה איזה פרצוף, ואז הוא קולט את זה ומפוצץ. "מה את רוצה, מה עשיתי לך"

עכשיו לי אין הרבה מה לעשות עם העובדה שלפעמים אני לא מרוצה. אני מנסה לשאת את זה ולחכות שיעבור. לפעמים הדבר הכי קטן משנה לי את מצב הרוח. אז אני שומרת על טונים שקטים ולא מפוצצת. והוא לא מסוגל לעשות את זה. תוך שנייה שהוא מרגיש משהו לא בסדר הוא שורף את המועדון.

ונמאס לנו. כל אחד מאשים את השני. הוא טוען שאני עצבנית וזה נכון, מצד שני אני מנסה המון פעמים להרגיע אווירה מתוחה, ומרגישה שרק אני. כשמסתובב לו משהו בפנים אין לחזור לאחור.
ואנחנו עייפים, ועצובים. אני רק רוצה להתקרב אליו והוא פגוע מאוד, לא מסוגל לעשות את זה. וגם את זה אני מבינה. אבל די בא לנו לשמוח יחד. כן יש בי איזה מרירות אולי שפתאום יוצאת. הוא בחור כל כך טוב שפתאום אחרי כל כך הרבה שנים של לבד אולי אני מרשה לעצמי להוציא קצת חלק מהמרירות שיש לי בפנים. אני עצובה לפעמים, עולים לי לפעמים זכרונות מדברים שקרו ממש ממזמן.
אני לא רוצה להרוס, אני אוהבת אותו בטירוף. אני רוצה שיפרח. אתמול הוא ישב על המיטה ואמר לי שהוא בחור צעיר, ולא רוצה להיות עצוב כל הזמן. זה היה קורע לב. הרגשתי שהרסתי לו את החיים.
וזה מביא אותי ל-אני לא מאמינה שהוא אוהב אותי. כי אחרת אולי לא היה מפוצץ כל הזמן. אותו זה משגע כי אני תמיד אומרת לו שהוא לא אוהב אותי וזה ממש מעליב אותו, אומר שזו הסיבה לכל הבעיות שלנו מהיום הראשון. אומר שאם זה היה הפוך והוא היה אומר לי את זה הייתי משתגעת, שזה נורא להרגיש שהאהבה מצד אחד לא מגיעה אל הצד השני. אני לא לגמרי מבינה את זה. בסך הכל רוצה שיגיד לי שהוא כן אוהב. למה לסבך הכל עם עוד כעס?
הייתי בטיפול. הרבה טיפולים. גם כשהיינו ביחד, גם לטפל בנושאים האלה. עברנו המון, הייתה תקופה קשה שעברנו בגללי והוא עבר אותה מאוד מאוד יפה, ואז היה לי ברור שאני לא רוצה אף אחד אחר. אבל אני חייבת לתקן את הבעיות האלה. זה כמו מעגל נוראי של - כעס - פיצוץ - אמונה שהוא לא אוהב - פחד - כעס. או משהו כזה. אני כל יום קמה ואומרת לעצמי דברים חיוביים. שנינו עושים שינויים מדהימים בחיים שלנו. אנחנו זוג חזק בטירוף. אני לא רוצה שהכל ייהרס בגלל שמשהו בי נדפק פעם מזמן...

הי עצבנית,

"אני לא אומרת כלום, מקסימום עושה איזה פרצוף"

לעשות פרצוף זו לא רק שפה שלמה אלא דרך חיים. גם "לא להגיד כלום". זה הרסני ברמות ואת רואה את זה.

תמחקי את הפרצופים ואת החוסר מרוצות. משהו מפריע לך? דברי על זה, ובלי עצבים בכלל, אחרת הסוף ידוע ומר והדרך לשם קשה.

פותחת דף שלום רב, אנא העבירי את הדף לאתר השיתוף והתמיכה של באופן:
http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?support

תודה

תודה לך הצרפתי, יש לי באמת בעיה להבין מתי להעלות דברים ולומר אותם, ומתי להשאיר לעצמי. מרגישה שזה אכן הכיוון.

קור את מדוע מגרשים אותי? אפשר לדעת מה הוא עווני?
אני כל פעם נדהמת מחדש מחלק מההתנהלויות כאן

לא צריך להבין מתי להעלות, כל זמן שהוא טוב להעלות ולא צריך להשאיר כלום לעצמך.

העיקר שלא יבוא בצורה של טענה/ טרוניה. נראה לי שכל טענה מצידך היא טענה שכוללת בלי שהמילים ייאמרו "לקחת אותי לארץ זרה ולא טוב לי ואני אומללה ואתה צריך לפתור את זה או אתה אשם"

כמו כן עוד עניין אני מזהה ומדברים על זה הרבה כאן באתר זה לקחת אחריות על עצמך . כתבת שהוא פתח עסק ואת מחפשת עבודה ולומדת שפה וזה גורם למתחים.

למה ? הוא לא "אשם" שאת לומדת שפה ומחפשת עבודה ולא אחראי לזה ואת לא "אשמה" בלחצים של העסק - ברגע שתביני את זה יהיה יותר קל.

מקווה שקלעתי ואם לא את מוזמנת להבהיר

באופן מילולי מעשי כדאי לדבר, ובעיקר על עצמך, על רגשותיך תחושותיך, על רצונותיך. כלומר לא ״אתה לא עשית אז אני עצבנית״, אלא ״אני רואה את זה וזה מפריע לי, אני מתכעסת, אני מעדיפה לחזור הביתה ושהדבר יהיה ככה...״.

קור את מדוע מגרשים אותי? אפשר לדעת מה הוא עווני?

האם את מצויה באתר? התקבלה החלטה שדפי תמיכה, שאינם בתחומי הליבה של האתר, מתנהלים באתר התמיכה. אתר התמיכה נפתח במיוחד לדפים אלה. כך שלא רק שזה לא גירוש, אלא הפניה למקום המתאים.
תודה על שיתוף הפעולה.

האם את מצויה באתר?
כן, למעלה מ10 שנים, לרוב מפחדת מדי להעלות נושאים שלי.
אני לא רואה את זה כדף תמיכה אלא להעלות נושא ששמתי לב שמשפיע על היחסים שלי ואולי אחרים יכולים גם להתחבר.
אז, את מוזמנת לא לתמוך כאוות נפשך.

עצבנית, אם בחרת לכתוב בניק אחר, אז מתייחסים אליך במסגרת הניק האחר.
לאף אחת מאיתנו אין היכולת לקרוא מחשבות ודמויות מאחורי ניקים.
מי שרוצה להיות וותיקה - תשתמש בניק קבוע לאורך זמן. מי שרוצה אנונימיות - זה חלק מהאנונימיות. לא תמיד יודעים מי את.

כמו כן עוד עניין אני מזהה ומדברים על זה הרבה כאן באתר זה לקחת אחריות על עצמך . כתבת שהוא פתח עסק ואת מחפשת עבודה ולומדת שפה וזה גורם למתחים.

אבל וזה היה ככה. אבל ברגע כשהעניינים לא נוחים עבורנו גם המערכת המשותפת מתלהטת. אני רואה שאם לא ישנתי, או שלא נוח לי ואותו דבר גם איתו אז יש יותר מתחים. קשה לי למדר, וגם התחושה היא שזה הבית שלי, אם לא אפרוק שם, אז איפה כן?

באופן מילולי מעשי כדאי לדבר, ובעיקר על עצמך, על רגשותיך תחושותיך, על רצונותיך. כלומר לא ״אתה לא עשית אז אני עצבנית״, אלא ״אני רואה את זה וזה מפריע לי, אני מתכעסת, אני מעדיפה לחזור הביתה ושהדבר יהיה ככה...״.

אבל נהיה כל כך לחוץ שכל התבטאות שלילית גוררת אצלו התכדרות ועצבנות. לכן כתבתי ששנינו עצבניים. וזה אכן ככה.

השאלה - איך מפרקים מתח בבית, בלי שאני ארגיש שאני צריכה להתנהג באופן שאני לא מרגישה כרגע. כי יש לי רגשות שליליים ועצובים, אבל זה נראה כאילו הרגשות האוטנטיים שלי הם כמו רעל לאווירה. אז אני לא פורקת ולא פורקת - עד שמתעצבנת. וחוזר חלילה.

עצבנית, אם בחרת לכתוב בניק אחר, אז מתייחסים אליך במסגרת הניק האחר.

אוקיי, אני לא יודעת מה להגיד. אם חשוב כרגע לדלל ולעשב את הדף הזה, אז שכל אחת תעשה מה שהיא רואה לנכון. אני מבקשת שיישאר כאן.

מקשיבה לך. אחכה לשמוע תגובות שם. תודה על התגובה

מי שרוצה להיות וותיקה - תשתמש בניק קבוע לאורך זמן. מי שרוצה אנונימיות - זה חלק מהאנונימיות. לא תמיד יודעים מי את.
טיפ קטן: משתתפות ותיקות שרוצות להעלות נושא רגיש בניק אנונימי פשוט מציגות את עצמן: "שלום, אני באתר כבר 10 שנים ורואה את עצמי חלק מהקהילה, אבל פה מבקשת לדבר באנונימיות אז בחרתי ניק חדש לצורך העניין".

אני חושבת על מה שקורה אצלנו.
אם אני עצבנית ומוציאה את זה על אהובי והילדים (:-/ זה קורה לפעמים) אז האווירה נהיית לא נעימה בלשון המעטה. למה הם צריכים ׳לאכול חרא׳? -סליחה על הביטוי מעורר התאבון הזה, הוא מדוייק. האם הם כרית האגרוף שלי?
כשאני קולטת שקשה לי (בגלל יום מעיק או רעב או עייפות או כל דבר אחר), מה שהופך את השהיה בבית למשהו תומך לכולם זה להצהיר בכניסה בנועם שעברתי יום קשה או שאני גמורה מעייפות וכד׳, ואז לקחת את הזמן למלא את הצורך הזה (לישון, לאכול, בשבילי להתקלח מאוד מנקה גם נפשית, לקרוא כמה דקות, לתרגל מדיטציה או צ׳י קונג).
בזמן הזה אני משתדלת להיות עיוורת לצרכים של הבית (מטבח מבולגן, ניירות ומשחקים בסלון, פח גדוש וכד׳), ולטפח את עצמי.
כבר קרה לי להרגיש רע מאוד (אולי התייבשתי והיה לי כאב ראש רצחני), להכנס למיטה עד למחרת בבוקר, ולתת לשלושה ילדים קטנים להסתדר לבד, למצוא איך להאכיל את עצמם ולהשכיב את עצמם לישון. זה מאוד מקרב ביניהם, דרך אגב.
עשיתי את זה גם כשהייתי חייבת לישון בהריון והיו לי רק שניים בני חמש ושלוש.
אני לא טוענת שכל הילדים מתפקדים כמו הילדים שלי, וגם אצלינו יש חיכוכים (בלשון המעטה) בין הילדים. אני טוענת שבן הזוג שלך יסתדר בעצמו עד שתאפסי ותאזני את המערכת שלך.
חוץ מזה, אם קלטת שהתנהגת באופן לא מתאים עדיף לקטוע את המריבה ולהתנצל ממש על הדבר: ׳מצטערת שגלגלתי עיניים, זה ממש לא מתאים׳.
אני חושבת שלפרק את ה׳נחס׳ עם עוד אנשים גם עוזר ומנקה את הלב. אני יכולה לדבר איתו על הכל, אבל גם עם אמא שלי, וגם עם חברה טובה. כלומר המשקל הפסיכולוגי שלי מתחלק בין כמה אנשים, שלכל אחד אופי שונה, זמינות שונה, והכלה שונה.

שליחה על ידי מישי* » 04 יוני 2018, 10:32

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לי איזה קול בראש שמחמם אותי קצת על משהו שהוא עשה. אני לא אומרת כלום, מקסימום עושה איזה פרצוף"
עושה פרצוף זה המון. תחשבי כמה אפשר להעביר רק במבט - פחד, גועל, כעס, שמחה.
גם הבעיה עם פרצופים - הם מעבירים חלק מהתחושה כאשר לצד השני לא ברור בדיוק מה ובטח לא למה? מה קרה שהעלה בך את התחושה הזו? לדעתי זה מערער מאוד. זה גם לא ממש מעורר דיון/שיחה על הנושא.
גם אם חושבת שזה קטן ואת מעדיפה לשמור את זה לעצמך כנראה שעדיף להגיד ולאוורר. ואם זה לא שווה בעיניך את המילים אז כנראה שעדיף לוותר גם על הפרצוף.
ואם אתבאמת חושבת שזה סרט שלך עם עצמך אז לנסות ולהיות מאוד ברורה שזה "שלך", ושאת תפתרי את זה לבד ושזה לא משהו "שלו"

מצד שני אני מנסה המון פעמים להרגיע אווירה מתוחה, ומרגישה שרק אני. כשמסתובב לו משהו בפנים אין לחזור לאחור
אולי להסכים שאם הריב נהיה יותר מידי אז כל אחד יכול לבקש הפסקה קצרה וחוזרים לדיון כששניכם רגועים יותר או יותר מגובשים במחשבות שלכם?

אני לא מאמינה שהוא אוהב אותי. כי אחרת אולי לא היה מפוצץ כל הזמן.
אמונה מאוד קשה במערכת יחיסים.
דבר אחד שקפץ לי, מי אמר שאהבה = לא היה מפוצץ כל הזמן?

אם אני עצבנית ומוציאה את זה על אהובי והילדים ( זה קורה לפעמים) אז האווירה נהיית לא נעימה בלשון המעטה. למה הם צריכים ׳לאכול חרא׳? -סליחה על הביטוי מעורר התאבון הזה, הוא מדוייק. האם הם כרית האגרוף שלי?

זו בדיוק הנקודה. למה זה מגיע לו? מה המנגנון בתוכי שכל כך דחוף לו להוציא? אצלי בבית כולם הוציאו על כולם. אם לא הוצאת נחשבת לחלש. זה הגעיל אותי, וכשהתפרקתי על ההורים שלי זה נעשה מתוך שנאה חזקה. והנה שוב ושוב בנקודות בחיים שלי שאני רוצה להתקרב אני מוצאת את מנגנון ההקאה הזה, של כעס והרס על אחרים (מה שעולה לי, וגם זה לא מעורר תיאבון....), פועל אוטומטית.

ואם זה לא שווה בעיניך את המילים אז כנראה שעדיף לוותר גם על הפרצוף.

ברור לי שהיה עדיף לוותר. וגם את המחשבה הקטנונית היה עדיף לא לחשוב. באמת לא בציניות. למה תמיד מגיע הקול המחמם? אני מרגישה לפעמים כמו ילדה בת 3 בחיי. וגם הקול שאומר שהוא לא אוהב. זה כל כך מכאיב לי, יכולה לשבת בבית ולהיזכר ממשהו שאמר פעם ולהתחיל לבכות. למות מפחד שיעזוב אותי, למרות שזה לא על הפרק, וחוץ מההתמודדות של שנינו עם העצבים (שלי ושלו ואולי בעיקר שלי) הכל בסדר.

מה עם לטפל בך ובמה שקורה אצלך (בעזרת גורם חיצוני), ולידע אותו שאת אוהבת אותו ובתהליך לריפוי הפצע הפנימי שלך? כלומר שאיכפת לך ממנו ומכם, ושאת לא מצפה ממנו לפתור את הבעיות שלך, את בתהליך.
יש אפשרות לעבודה מעולה גם בטלפון ודרך האינטרנט, אם השפה במדינה החדשה מקשה עליך.
חוץ מזה, מעברים הם תקופה מסעירה, תרתי משמע.
עירית לוי היא כתובת מעולה לתהליך כזה, וגם חני בונה, ויש עוד.

עירית לוי היא כתובת מעולה לתהליך כזה,

מעניין, הייתי בעבר בתהליך עם עירית לוי. האמת שהייתי כל כך הרבה זמן בטיפולים שאני חושבת שהגיע הזמן להבין שזה מה שיש. ולהבין איך מתארגנים עם זה בצורה יותר נעימה ואוהבת. מצד שני אכן המעבר פשוט מציף הרבה דברים, ואני חושבת שבין היתר המרחק מהמשפחה ומהמדינה הכל כך מתוחה הזאת פשוט פרש מין קנווס נקי שעליו כל מיני דברים נראים יותר טוב, קצת כמו וויפאסנה אולי. וגם העובדה שאני מרגישה שכאילו אין לי אישיות כאן, כי הכל נשאר מאחור, אני רק לומדת לדבר את השפה, אין לי את המנגנונים המוכרים של המגננות, כמו להגיד לעצמי שאני ככה וככה, להרגיש טיפה מורמת מעם בגלל המטען התרבותי והשפה. דברים שאפילו לא אמרתי אותם ביני לביני ופתאום אני שמה לב שהיו נוכחים ועכשיו חסרים. זו רק אני בלי שום מגננה, וכל פעם שאני מרגישה מותקפת כוחות חזקים מאוד של זעם פועלים כדי לשמור על עצמי.

עצבנית, אני ממליצה לך מאוד לקרוא בדף המדריך לכועס המתחיל{{}}.

קודם כל נראה חשוב להפנים וגם להגיד לבנזוג - אתם בתקופה מאוד מאתגרת כרגע. גם הלחצים של ההסתגלות וגם, אני מניחה, אין לכם כל כך אצל מי לפרוק ביום יום חוץ מאשר אחד את השני. מאוד קשה לספק את כל הצרכים האלה רק בתוך המערכת הזוגית, אבל זה ככה כרגע. נראה לי חשוב לזכור את זה, שאיך שאתם עכשיו בתקופה הזו, זה לא משהו שצפוי להמשיך כל החיים.

ויחד עם זאת, כמובן שכדאי לנסות לשפר את המצב כרגע.

ברור לי שהיה עדיף לוותר. וגם את המחשבה הקטנונית היה עדיף לא לחשוב. באמת לא בציניות. למה תמיד מגיע הקול המחמם? אני מרגישה לפעמים כמו ילדה בת 3 בחיי. וגם הקול שאומר שהוא לא אוהב.
אני קוראת מפה שיש פער בין מה שאת יודעת בשכל לבין איך שאת מרגישה. זה שאת מודעת לקיומו של הפער הזה, זו נקודת התחלה מצוינת וזה משהו שכאי לחזק - לנסות לזכור בזמן אמת ש - הנה עכשיו מגיע הקול המחמם. זה רק קול, הוא לא באמת משקף את המציאות במלואה.
ואני ממליצה לשתף את בן הזוג בזה. אני אישית הסברתי לבנזוגי משהו דומה - לפעמים אני מתכעסת, ועדיין בתוך תוכי יודעת שזה לא בצדק, ורוצה להרגיע את עצמי, אבל זה לא קורה בשניה. לפעמים אני חושבת שזה בעיקרון מוצדק אבל שעדיף להבליג כי זה קטנוני או כי באמת בא לי לעבור הלאה בלי לפתוח את העניין.
בשני המקרים האלה לפעמים בורחת לי הבעת פנים או טון של הקול ש"מסגירים" את הכעס, ואילו הוא לא היה קורא אותי כל כך טוב, הוא בכלל לא היה יודע מזה, תוך זמן קצר היה עובר לי, והכל היה בסדר.
ולכן ממש ביקשתי שינסה כשהוא יכול להתעלם מסימנים קטנים כאלה, שייתן לי כמה דקות להתאפס, או שזה יעבור או שאני אוכל לפתוח מולו דברים בצורה נעימה יותר.
שיזכור שזה בסדר שיש לאנשים רגשות לא הגיוניים שהם מעדיפים לשמור לעצמם, ולא תמיד כדאי להאיץ בהם לדבר על זה לפני שהם בשלים לכך.
שיזכור - וזה חשוב - שיש פה מהלך שבו את רוצה לקחת אחריות על הרגשות האלה שלך ולא להאשים אותו בהם.

ווכדאי להזכיר את זה גם בזמן אמת, אם הוא מפוצץ ב "מה את רוצה, מה עשיתי לך" אפשר לומר לו שאת רוצה לדבר איתו ברוגע, ולא לכעוס, אז שייתן לך בבקשה להתאפס לפני שאתם מדברים.
ואם את לא רוצה לדבר על זה אז עדיף לומר (וזה קשה בזמן עצבים אבל לאט לאט מצליחים יותר) את האמת - התעצבנתי על משהו קטנוני, אני רוצה להתגבר על זה לבד ואתה בסדר גמור.

טלי,
כתבת כל כך יפה מה שניסיתי לומר ויצא לי בקצרנות. תודה!

רוצה להוסיף שכדאי לבדוק את נושא המגע:
לפעמים עם הבן שלי וגם עם אהובי בזמן שהעניינים מתלהטים עוזר אם אני נוגעת במגע אוהב, בכתף, ביד, או מציעה חיבוק.
כשזה בא מהצד השני לפעמים זה עוזר לי לעבור לפסים יותר מתקשרים, ולפעמים אני פשוט לא יכולה, אז צריך לשים לב לתגובה של הצד השני ולא לכפות.

תודה יוליקו. מסכימה גם עם נושא המגע.

אני אישית הסברתי לבנזוגי משהו דומה - לפעמים אני מתכעסת, ועדיין בתוך תוכי יודעת שזה לא בצדק, ורוצה להרגיע את עצמי, אבל זה לא קורה בשניה.
זה מאד יפה!
אני הסברתי לבעלי (אחרי שהבנתי בעצמי וזה לקח המון שנים) שהתפרצות כעס היא סימן שמשהו מאד מלחיץ אותי בפנים או שאני חרדה למשהו/ממשהו.
ההתפרצות היא דגל בשבילי להתבונן פנימה ולהבין מה קורה אצלי ובשבילו זה מסמן שאני עוברת משהו ולא אישי נגדו ולכן הוא יכול לנסות לברר או לחכות שאברר עם עצמי ואספר לו אחר-כך.
בהחלט יכול להיות שמשהו שהוא אמר/עשה הוביל ללחץ והחרדה אבל כמה דקות של בירור פנימי מאפשר לי לחזור אליו עם הבירור וללא כעס.

עצבנית, לא קראתי את הדף לעומק. אם את במקרה באנגליה וצריכה תמיכה מסוג פחות אנונימי ממישהי שהיגרה לפני שש שנים אז אני כאן. המייל שלי בראש דף הבית.
בהצלחה.

הרבה זמן לא הייתי כאן. ואני מקווה לתרום משהו.

אני רוצה להציע הצעה להרחקת העצבנות, שהיא לא יכולה להזיק, אבל כשהיא מועילה, התועלת שלה יכולה להיות דרמטית ממש.

היא טובה מאוד לנשים כועסות. כשנשים כועסות, הן בדרך כלל מתרחקות ממגע. אבל מגע בשיער לא מעורר את אמוציות הכעס, שמעורר מגע אחר בגוף. למרות שגם מגע בשיער הוא ארוטי, הוא הרבה פחות מאיים. פחות מטריד, פחות מלחיץ, פחות מפריע מאשר מגע במקום אחר בגוף. מגע בשיער גם לא יסיח את דעתנו, ויטריד אותנו כמו מגע אחר. לכן במגע בשיער, יהיה נוח לנו לרסן את הכעס.

במצב של עצבנות וכעס, את לא תניחי למי שאת כועסת עליו, לגעת בך. גם אם עיסוי הוא משהו מרגיע, לא תניחי לו לעסות אותך. ולא משנה אם העצבנות שלך נבעה בכלל ממקור אחר. כולנו אמונים על ההרגלים, לצבור את הכעסים שבחוץ, ולהרשות לעצמנו להיות עצבניים, בבואנו הביתה. המקום שהכי טבעי והכי קל לנו לבטא את הכעסים והעצבנות שלנו, הוא כלפי הקרובים לנו ביותר. ההורים שלנו, בני הזוג והילדים. ולפעמים זה מגיע לריב כזה, ועד כדי כך, שכאילו הם האשמים, והם שגרמו לנו לכעוס ולהתעצבן. וכבר נטשנו מזמן את הגורמים האמיתיים לכעס, ומצאנו לנו את האשמים המיידיים. וזו כבר שיגרה בבתים רבים, שאין מה לדבר על מגע, ודאי לא מסג'. אבל מגע בשיער הוא שונה. את יכולה לקרוא לזה אפילו מסג' לשיער. הוא מרגיע, כמעט כמו שמסג' גוף מרגיע, רק שיש לו את הקצב שלו, והטכניקות שלו.

כל כולה של ההצעה היא גרימת הנאה שדומה מאוד למסג', והארוטיקה שבו, מודחקת לעומת מסג' הגוף.

אם לבעלך יש שיער על הראש, ההצעה שלי עשוייה להיות יעילה מאוד. גם עבורך, וגם עבורו. לשחק בשיער. ללטף את השיער. לסרק אותו במסרק או במברשת - אבל שימי לב! לא כמו שמסרקים כשרוצים לעשות תסרוקת. בטח לא כמו כשממהרים ורוצים לסדר צמות, קוקו, או שביל באמצע שביל בצד. לא למתוח שערות, לא ללקט אותן ולאגד אותן. רק לשחק. לשחק, ללטף בעדינות. לסרק בשביל ההנאה של העברת האצבעות בשיער.

וכאן גם היתרון, שאת יכולה ליזום. את לא צריכה לדבר. את גם לא צריכה להגיד לו - בוא אני אסרק אותך, או משהו כזה. סתם, כבדרך אגב, "לסדר" לו שערות סוררות. רצוי כשהוא יושב, ויש לך "שליטה" על הגובה שלו. כבדרך אגב, לסדר עוד שערות. בעדינות, להעביר אצבעות בתוך השערות. כל הזמן כבדרך אגב. ואפילו לא צריך להגיד כלום. לא צריך לדבר. תני לאצבעות לדבר (ללכת) במקומך, למי שזוכר את הסיסמה. זה חשוב, כדי לאפשר לך להתחיל לפוגג את העצבנות שלך. קודם כל העצבנות שלך. קודם כל את! וכשאת מגיעה למקום של רגיעה יחסית, את יכולה להתפנות לסירוק מלא יותר. להשתמש במסרק. שימי לב, לסרק רק עד המקום בו יש קשרים בין השערות. כשהשערות מסובכות זו בזו, וזה קורה הרבה בעיקר בקצוות, אבל לא רק שם. רק כל עוד נראה שהמסרק מפריד בעדינות קווצות שיער שהסתבכו זו בזו.

התרת סבכים בשערות, יש בה תמיד חוסר נוחות מסויים. אם את עצבנית, או הוא עצבני, בודאי שזה לא הזמן לעורר חוסר נוחות. כשהשיערות מסובכות זו בזו, וזה לא בא ברכות, נפסיק. יש לך זמן, צריך להעביר שוב את המסרק מלמעלה, עד הנקודה בה הן מחוברות, ולהרפות בעדינות. ולחזור על הפעולה שוב ושוב. לחזור על הסירוק, ובכל פעולה כזו, ההיפרדות של השערות תתרחב, עד שבסוף הדרך, השערות יוחלקו כולן, וההנאה של החלקת המסרק על פני השערות, תהיה עונג של מסג', וההנאה של העברת האצבעות בתוך השיער, תהיה אמצעי מקרב מאין כמוהו. בשיחות שיבואו בעקבות זה, לא תהיה עצבנות. ככל שהתגובה תתפתח, אפשר להתקדם עם מסרק, עם האצבעות, ולהתמכר להנאה. להתמכר לתחושה שהעצבנות הולכת ומתפוגגת. בהמשך, את יכולה לכוון אותו להיות "המעסה" שלך. זה לא חייב להיות בפעם הזו. תני לו להיות בתוך החוויה ולהתמכר לה. גבר לא שוכח לאשתו את ההנאות שהיא גורמת לו. הוא לא שוכח, גם אם בהתחלה זה נראה לך, שהוא לא מעריך מספיק את מה שאת עושה עבורו. אל תדאגי, הגמול יבוא ובגדול. בהנחה שאתם בני זוג והוא אוהב אותך. כשתסיימו "להסתרק", ותשבו לשתות קפה, תתקשו להיזכר על מה בדיוק כעסתם.

עכשיו משהו כללי. הפעולה הזו יעילה במיוחד ביחסי בנות ואמהות. ולא רק במצבי כעס! זהו אמצעי נפלא להידוק הקשר הקשה ובעייתי מטבעו. היא מנטרלת כעסים טיבעיים בין אמהות ובנות. עם בנים זה שונה. בנים בגיל ההתבגרות, יחושו בחוסר נוחות. כי גם אם הם אינם מבינים ואינם מודעים לה, המשמעות האירוטית של העיסוק בשיער, מפעילה את המנגנונים הסמויים שלה. אבל עד גיל ההתבגרות, את יכולה לעשות נפלאות ליחסייך עם הבנים והבנות שלך. בשביל זה באמת צריך זמן. אבל זה זמן איכות מאין כמוהו. ואגב, עם הבת שלך, את יכולה להמשיך אפילו כשתהיי סבתא לנכדים שהיא תביא לך. ושוב עם הבנים שלך זה אחרת. כשהם יביאו לך נכדים, אולי כבר לא תהיה מבוכה ארוטית, אבל גם לא יהיה שיער.

ולסיום, כשאת מחליטה לעשות את זה, ואת מחכה שזה יועיל לך, בעלך ובפרט הילדים שלך, עדיין לא מודעים למה שאת רוצה להשיג. והילדים שלך במיוחד, לא ידעו מה את רוצה מהם. אז את צריכה לצעוד את דרכך בהדרגה. לעשות מה שאת עושה, ולא לחכות ובטח לא לדרוש: - נו, עכשיו תורי. תסמכי על אלוהים (או אלוהימה), את עוד תראי שבהמשך הדרך, כמה הבת שלך נהנית לסרק אותך. תראי שזה גורם לה אושר ממש. וגם לבעלך ולבן הקטן שלך. כך שעד גיל ההתבגרות יש לך זמן להינות. ושימי לב, בגיל ההתבגרות, תצטרכי להיות מעט זהירה עם הבת שלך. אולי כבר קודם. כי השיער שלה מקבל משמעויות בזהות המינית שלה, ולפעמים היא לא רוצה "לקלקל את התסרוקת". את תצטרכי לכבד את 'התסרוקת' שלה, וכל מה שלא "מקלקל את התסרוקת", היא תקבל בברכה.

נסו ותהנו.
בהצלחה

כשאני רוצה שמישהו יעזור לי להירגע, מגע יכול להרגיע אותי.
כשאני רוצה לגמור לכעוס קודם ולומר (אפילו רק לחלל האוויר ) את כל מה שיש לי לומר, להבהיר משהו, אפילו רק לעצמי, מגע עלול לעצבן ממש.

הרבה זמן לא הייתי כאן. ואני מקווה לתרום משהו.

אין שום קשר בין לסרק או לעשות נעים בשיער לבין הדברים שמעלה כאן עצבנית. ואני למשל לא מוכנה שאף אחד יסרק אותי כשאני עצבנית ובעצם- אף פעם לא.

פלוני אלמונית, ההצעה שלך קצת מוזרה (וגם חלקים בכתיבה שלך היו לי משונים לקריאה, אני מודה...) אבל גם מעניינת ומעוררת מחשבה.
אני אישית הייתי ממש מתעצבנת ממגע כזה בשעת כעס אבל אני יכולה לראות איך זה עשוי להועיל למישהי אחרת.
תודה שכתבת ותודה על הכוונה הכנה להועיל.

תודה לכולם על ההקשבה והצעת העזרה, תודה ציל צול על ההצעה. אני לא באנגליה, אלא בגרמניה....
ולכן ממש ביקשתי שינסה כשהוא יכול להתעלם מסימנים קטנים כאלה, שייתן לי כמה דקות להתאפס, או שזה יעבור או שאני אוכל לפתוח מולו דברים בצורה נעימה יותר.
אני חושבת שזה רעיון מאוד טוב וגם משהו שאני יכולה לעשות מיד והוא ירגיש יותר בטוח שזה בסדר להתעלם. הוא סופר רגיש לדברים האלה, אולי זה גם ירגיע אותו שהוא יכול להיות פחות "alert" לכל הסימנים הקטנים האלה. ולי אין תמיד כוח להסביר כל מה שעובר ביני לבין עצמי, לפעמים זה בשלב הטרום מילים, או סתם גל רוח מזופת שעובר.

לגבי מגע - אני מאלה שנוגעות ישר, גם בתוך המריבה. מנסה להרגיע. וזה עובד הרבה פעמים, אבל דיברנו על זה והוא אמר שזה מפריע לו שאני נוגעת, שזו הדרך שלי להתעלם ממה שקרה ולהמשיך הלאה והוא מרגיש עדיין לא רגוע, ושדברים לא נפתרו ויכולים תוך שנייה לחזור. בשיער לא הייתי נוגעת לו בחיים בזמן מריבה, הוא היה מרגיש שזו התנהגות מקטינה כמו ללטף לילד כועס את הראש, ככה נראה לי.

איך מעבירים את הדף לאתר התמיכה?

באופן טבעי

באופן טבעי