שעלת יומן אישפוז

אנונימי

_{ראו גם: מחלת שעלת / חיסון שעלת}

בקשת עיצות טיפול אחרי אישפוז לתינוק קטנטן

דף בלוג שהוא גם דף תמיכה וגם דף עיבוד של חוויה לא פשוטה
נקודת ההתחלה
8/04/2007 לידת בית.
שלושה ימים אחרי הלידה אני מתחילה להשתעל, שיעול יבש, מטריד כאילו נתקע לי שומשום בגרון,
ביום ראשון (התינוק בן שבוע) אני מבקשת מהרופא שלי לוסק לאחר שבאיבחוון עצמי החלטתי שהשיעול מקורו בריפלוקס [היה לי כבר בעבר ריפלוקס והשיעול באמת דומה].
השיעול לא עובר וביום חמישי – אחרי שבוע של שיעול אני חוזרת לרופא,
הוא מציע שאולי זו אלרגיה – לא בלתי סביר משום שיש לי הסטוריה של אלרגיות. מפנה אותי לבדיקת דם ולצילום חזה. בשיחה הוא מעלה גם מעלה את האפשרות שזו שעלת ואומר שיבדוק נוגדנים בדם במיוחדד לאור החיסון הסלקטיבי של בתנו בת השנתיים.

עוברים עוד כמה ימים וביום שני – ערב יום הזיכרון שני הילדים מתחילים להשתעל, אני מבינה שהשיעול שלי הוא לא "מכני" אלא מדבק.

כל יום השיעול של הקטנטן מחמיר קצת – ביום ד' אני הולכת איתו לרופא (מחליף) ריאות נקיות הוא אומר לי - המשיכו לעקוב.
(וגם ש"מי שנותן לפעוטה להתקרב לתינוק חוטא לתינוק" אני מתאפקת לא לענות לו: מה אתה רוצה שאעשה, אוציא אותה מהבית לחודשיים?!)
בהמשך היום תדירות השיעול עולה וגם עוצמתו ויש גם אירוע של הקאה בסוף התקף.

למחרת - חמישי אנחנו אצל הרופאה שלנו – הריאות נקיות, אבל אני נותנת לכם הפניה למיון רק בגלל שמדובר בסופ"ש.

אחרי התלבטות אנחנו מחליטים לנסוע לחגיגה משפחתית – ליל שישי הילד משתעל ומקיא 3 או אולי 4 פעמים >שבת בבוקר אנחנו במוקד חירום.
לילד אין חום, הריאות נקיות, הרופאה שואלת אם אנחנו רוצים לעשות אנילציה (לא ברור למה) אנחנו מוותרים – מקבלים עוד הפניה למיון - אם העניין יחמיר.
חוזרים הביתה – השיעול מחמיר עכשיו הוא כבר מאדים כשיש לו התקף שיעול.
בכ"ז מחכים לבוקר יום א' לרופאה שלנו
יום א' היא מקשיבה לו – הריאות עדיין נקיות אבלה האדמה + הקאות + עליה בתדיקות ההתקפים + ירידה במשקל 100 ג' מאז יום חמישי – מטריד מציעה שנלך למיון צילום חזה.

במיון,שוב מקשיבים (שני רופאים) הילד בסדר לגמרי (למעט בזמן התקף) אין לו חום, הריאות נקיות.
הרופא אומר צריך ב. דם ואולי גם צילום חזה – אנחנו מחליטים שעדיף לחכות עוד שעתיים ברנטגן מאשר לצלם שלא לצורך.
ב. דם – לא מפריעה לגור להמשיך לישון

תוצאות חוזרות 22000 ליקוציטים – מסבירים לנו שזה אומר שיש איזה שהוא זיהום [בהמשך למדתי שהשיעול עצמו עלול לגרום לעליה בספירת הדם] – מציעים לנו להתאשפז להמשך ברור ולצלם את הריאות.
כך עשינו.

אישפוז
29/04/2007 כאמור ס. הדם גבוהה [לא היה לי מושג אם 22000 זה גבוהה מאוד, על מה צריך להסתכל חוץ מזה]
בדרך לאישפוז אני עולה איתו לרנטגן ומצלמים אותו [הצילום יהיה תקין]
מגיעים למחלקה - מקצים לנו חדר (לבד) ומפנים אותי לחדר טיפולים "חייבים לעשות ניקור מותני וניקור שלפוחית השתן" ההסבר שניתן לנו: יש איזה זיהום אבל חייבים לאתר את מיקומו. LP (ניקור המותני) בדיקה במהלכה שואבים נוזל מעמוד השידרה בדומה לאפידורל בדיקה זו שוללת קיומה של דלקת קרום המוח.
אני אומרת שאני נכנסת איתו לבדיקה מסבירים לי שבשום אופן לא ניתן להיכנס. אנ מתלבטת האם להרשות לעשות את הבדיקה.
ברור לי שהילד צריך את אמא שלו שם, (וכן ברור לי גם שלאמא זה מחזה לא נעים וברור גם שרופאים נלחצים מנוכחות הורית - כבר מכירה את כל הדיון כולו)
אבל גם חינכו אותי להיות "ילדה טובה" ואני לא רוצה לעורר אנטגוניזם בצוות שצריך לטפל בבני, ואני מודאגת מהזיהום הלא ידוע הזה - בכ"ז הוא בן 3שבועות, ובעלי לא נמצא איתי ואני מאפשרת לאחות לחבק אותי החוצה מהחדר.
מחכה בחוץ מצמידה אוזן לדלת, הוא כמעט ולא בוכה.
ברגע שמסיימים אני מזנקת אליו.

יש דרך מיוחדת להרים תינוק אחרי ניקור - למניעת דליפה של נוזל.

ניקור שלפוחית השתן לא הצליח - אין שתן צריך לעשותה שוב.
זוגי מגיע, הוא יותר תקיף ומבקש שלא יעשו בדיקות בלי נוכחותנו ואכן הוא נמצא עם הילד כששוב מנסים לשאוב שתן - הפעם בהצלחה.

מה למדתי - בגיל כל כך קטן קשה לבצע איסוף שתן. יש שקית שנדבקת לאיברי ההשתנה, אצל בנות זה כמעט אף פעם לא מצליח (השתן מפיל את המדבקה) אצל בנים לעיתים כן. כשזה לא מצליח שואבים שתן ישר מהשלפוחית. אצל תינוקות שלא נימולו - שואבים מהשלפוחית, משום שיש חידקים שחיים בעורלה ועלולים לתת תשובה חיובית שגויה (כלומר בתרבית יראה כאילו יש זיהום בשתן כשלמעשה אין).

מחברים את הקטן לאינפוזיה, למוניטור לב, למד סטודרציה (ריוי חמצן בדם) - מכשירים שילוו אותנו משך שבוע ויגרמו לנו לאבד פעימת לב אחת או שתיים...
אני נשארת בבית החולים באתי בבוקר עם תיק מוכן לאישפוז כולל משאבת חלב (למודת נסיון מהאישפוז שלנו לפני שנתיים

).

את הגדולה כבר לקחנו אל סבתא ללילה
הלילה אבא שלהם יישן בבית - אנחנו נערכים למשמרות (עוד הבדל מהאישפוז הקודם אז היינו יחד בבית החולים)

אישפוז קודם - בתנו בהיותה בת 10 ימים אושפזה ל 4 ימים בשל הקאות בקשת בדיעבד ברור לי שאת המעקב ניתן היה לעשות גם בבית אבל אז היינו הורים טריים לגמרי ולא היתה לנו רופאת ילדים. כמו שאמרתי יותר מפעם אחת במהלך השנתיים שחלפו - לו היתה ילד שני, לא היינו מגיעים איתה לבי"ח עם העניין ההוא.

אני מאחלת לכולכם החלמה מלאה וחזרה מהירה הביתה.
<גם אנחנו עברנו ניקור מותני ואישפוז בגיל שלושה שבועות>

שליחה על ידי נרקיס* » 10 מאי 2007, 13:19

אני מאחלת לכולכם החלמה מלאה וחזרה מהירה הביתה.
גם שתי הבנות שלי היו חולות בשעלת. הבכורה היתה בת שנתיים וחצי והצעירה בת שלושה וחצי חודשים...
אנחנו נעזרנו מאוד בחדוה כשר ובנהר שליט, למרות שהן בטח יצניעו...
אם את עדיין מחפשת איך להתחזק, נשים חכמות בגישה דומה לשלך יכולות לגרום לניסים לקרות אצלכם.
העזרה המרכזית שלהן היתה בחיזוק שלהן אותי, בחיזוק שלהן לגרום לי להיות קשובה לעצמי, בלי לתת תשובות מה נכון או לא...
הלכנו לרופא לשמוע מה הרפואה ממליצה...
החלטנו על נתינת חיזוקים ברפואה האלטרנטיבית, על ידי דיקורים, והרבה,בעצם כל הזמן ידיים. יום ולילה.
קשה לי לדמיין את מה שאתם חווים עם תינוק עוד יותר קטן.
שולחת הרבה חיזוקים, וסקרנית לשמוע מה אתכם עכשיו...

אה, ומהרפואה הקונבנציונלית, שלחו לנו קצינת ביקור, לבדוק אם אנחנו אחראים... כי לא היה ברור להם מה הבחירה הזו שלנו...

החלמה מהירה, מקווה שהאשפוז יהיה קצר ויעיל.
מה עם הגדולה? כתבת שגם היא השתעלה, האם נבדקה אצלה שעלת?

לדעתי, גם לבן שלי (שנה וחצי) היה עכשיו מה שנקרא שעלת (לא מחוסן). בערך חודשיים של התקפי שיעול, מתוכם תקופה של בערך 4 שבועות עם שיעולים קשים הכוללים האדמה, שאיפה חזקה של אוויר בין השיעולים ולעיתים הקאה.
לא קל, קשה מאוד לראות את זה

. עודד אותי שבין השיעולים הוא היה בסדר גמור, כאילו לא סובל מכלום.
אנחנו נעזרנו בהומאופתיה קלאסית, שלדעתי תרמה לכך שההתקפים לא יהיו ממש חמורים, אלא יותר נסבלים ועם מרווחים סבירים ביניהם (יכלו לעבור כמה שעות ללא התקף).
שוב איחולי החלמה מהירה!

החלמה מהירה

החלמה מהירה, ההתמודדות נשמעת לא פשוטה, אז שיהיו לך הרבה כוחות ותעצומות נפש!

תודה על כל האיחולים

אנחנו כבר בבית - אני מסכמת בדיעבד

אשכר - גם אצלנו ההתקפים הם מרווחים ולא כל הזמן - אצל הגדולה. וכן התאור שלך נשמע מתאים לשעלת.

שליחה על ידי איטל* » 10 מאי 2007, 16:13

לפני 3 שנים או אולי זה היה כבר 4 גרתי בשוויץ בקהילה אנתרופוסופית שבה לא מחסנים נגד שעלת.
עשיתי ביביסיטר לשני ילדים שלהם הייתה שעלת,אני לא נדבקתי אבל בן זוגי כן נדבק וגם אמא של הילדים(מאוד נדיר שמבוגרים נדבקים,כך אמרו לנו)
בן זוגי השתעל קרוב ל8 חודשים,כל פעם הייתי רואה אותו כמעט נחנק עד קצה היכולת ואז מתחיל לנשום שוב.בהתחלה לא ידענו וניסינו המון דברים,שלא עזרו.
פשוט לוקח זמן,סבלנות וסבלנות וזה עובר לבד!
לגבי הילדים שהיו בגילאי 2-4 ניתנה להם תרופה אנתרופוסופית כלשהי שתמכה בהם אך לא הייתה אנטיביוטית.גם האם החלימה יחסית יותר מהר.
בנזוגי לא לקח כלום אבל מה שהקל עליו היו קומפרסים של רוזמרים ואקליפטוס.
כמו כן עוזר להתכופף קדימה בזמן השיעול.
מקווה שיכול לעזור......
החלמה מהירה!

שליחה על ידי שרה_ק* » 10 מאי 2007, 16:52

alot of vitamin C (with rose hips) and eat plaintains it helps. also homeopathy helps

גם אצלנו ההתקפים הם מרווחים ולא כל הזמן - אצל הגדולה
וזה למרות שהיא חוסנה?

בשיחה הוא מעלה גם מעלה את האפשרות שזו שעלת ואומר שיבדוק נוגדנים בדם במיוחדד לאור החיסון הסלקטיבי של בתנו בת השנתיים.
אם נבדקה האפשרות, כיצד לא אבחנו זאת מוקדם יותר?
האם השתנתה דעתך לגבי חיסונים?

אצל תינוקות שלא נימולו - יש מהשלפוחית משום שישם חידקים שחיים בעורלה והם עלולים לשבש את תוצאות הבדיקה ליצור תשובה חיובית שגויה לקיומו של זיהום.
צריך להעביר לדף המתאים-עוד יתרון למילה.

אשכר, בתנו לא חוסנה נגד שעלת.

דרכים צדדיות
ייתרון למילה?! - עדיף שהיו אוספים את השתן בשקית מאשר מחדירים מחט לשלפוחית (כך דעתי לפחות)
דעתי לגבי חיסונים - העניין העלה שאלות מחדש, במיוחד שאנחנו בתהיות לגבי מדיניות החיסון של ילד שני שאחותו הולכת לפעוטון ומביאה משם כל מיני דברים (שירים על דגל ישראל וחידקים)
ממממ האפשרות שמדובר בשעלת הועלתה בשיחה אך מסיבות שאיני יודעת מה הן (כנראה בירוקרטיות של קופ"ח) לא נבדקה בפועל - דבר שגיליתי רק כשהיינו בדרכנו לאישפוז (אז חזרו תוצאות בדיקות הדם שלי והתברר שלא נבדק קיום נוגדנים אצלי )

אגב, נכון לעכשיו אין איבחון חד משמעי שמדובר בשעלת ולא ב"חקיין של שעלת" - מסתבר שאיבחון חד משמעי של שעלת הוא מסובך.

איטל
הייתי רואה אותו כמעט נחנק עד קצה היכולת ואז מתחיל לנשום שוב
זה נורא להרגיש את המחנק (עדות מיד ראשונה) ומטלטל ממש כשהנחנק הוא התינוק הממש קטן שלי - מכחיל ונאבק על אויר. לשמחתי הילדה לוקחת את זה יחסית באיזי ולא נכנסת להיסטריה מההתקפים אם היתה בוכה זה הירי היה מקשה עליה עוד יותר לנשום. אני מצליחה להשאר רגועה - מרגיעה כשיש לה התקף.
וכן, כולנו מתכופפים קדימה בזמן התקף - כנראה שזה קורה באופן טבעי (משפחה מצחיקה שכזו עם נטיה קדימה

שרה, תודה על העיצות

אגב, נכון לעכשיו אין איבחון חד משמעי שמדובר בשעלת ולא ב"חקיין של שעלת" - מסתבר שאיבחון חד משמעי של שעלת הוא מסובך
נשמע מוזר, בדיקת דם פשוטה בקופ"ח בדקה את הנושא אצלנו ואישרה את קיומה של המחלה.

ייתרון למילה?! - עדיף שהיו אוספים את השתן בשקית מאשר מחדירים מחט לשלפוחית (כך דעתי לפחות)
לא ברור משהו:
כתבת, שלא נימולים צריכים להידקר בשלפוחית.
ומנימולים אוספים את השתן בשקית.
או שיש פה טעות?
אם כך, אז מבחינת איסוף השתן, נראה כאילו עדיף להיות נימול, כי לפחות לא דוקרים אותך בשלפוחית.
או שיש פה טעות?
אגב, מהתינוק שלי, לא נימול, לקחו בהחלט בדיקות שתן בשקית בבית החולים, אף אחד לא בלבל לנו במוח על דקירת שלפוחית. כנראה יש הבדלים בין בתי חולים, ולא צריך להתייחס לגירסאות שמוכרים לפציינטים כאל תורה מסיני.

אההה - אז כתבתי הפוך (זה מסביר למה שירה חשבה שמדובר ביתרון

)
לא נימולים - דיקור שלפוחית
נימולים - שקית איסוף
ההסבר שניתן לנו - קיומם הפוטנציאלי של חידקים מתחת לעורלה עלול ליצור בעיה - תשובה חיובית שגויה לגבי זיהום בשלפוחית

יום שני לאישפוז יום ב' 30/04/2007
נעימה לי התיחסות אנשי הצוות, אף אחד לא מבלבל את המוח לגבי לידת הבית / חיסון סלקטיבי ואי מילה אין אפילו נימת ביקורת על זה שאנחנו "מאלה"

וזה לא מבוטל בעיני - באישפוז הקודם (ראו לעיל) אחרי 14 שעות של תינוקת בצום - צורחת, ושל הורים שלא ישנו דקה ב 24 שעות האחרונות - ביקור רופאים והרופא מתחיל לתקוף אותי בשאלות ביקורתיות "למה לידת בית" (אם אני לא יודעת על הסיכון וכו' וכו' אתם מכירים את ההתנגדויות). עניתי לו אז "אני אשמח לדון איתך בזה אבל לא עכשיו" (פרץ אסרטיביות לא אופייני לי, בטח לא מול הממסד הרפואי).

במהלך כל השבוע נשאלנו רק שלוש פעמים על הענינים הללו

בקבלה למחלקה אם לא מלנו מבחירה או כי היתה בעיה (שאלה שנראת לי סבירה בסביבה שבה 97% כן מלים)
רופא אחר ששאל "למה דווקא לפוליו חיסנתם? הרי כבר אין את המחלה הזו?! (אולי שווה להתיעץ איתו לגבי אילו חיסונים כן לעשות )
ואחות אחת ששאלה, בעיקר בסקרנות - אבל למה אתם נגד חיסונים? עניתי אני לא נגד חיסונים אני בעד לחסן מעט יותר ומאוחר יותר - הרופא הבכיר שהיה שם חייך למשמע תשובתי.

במהלך היום התקפי השיעול מתרבים משעה לשעה, והגור גם מכחיל קלות כשהם מתרחשים.
מתישהו מניחים על המיטה ערכת החיאה.
הרופאה מרגיעה - זה ליתר ביטחון ומסבירה שעם קטנטנים כל כך קורה שהשיעול מעייף אותם והם מפסיקים לנשום - אבל שלנו קטנטן חזק הוא מתאושש לבד בסוף כל התקף.
בין לביין הוא מלא ליחה שאותה אינו יכול לפנות וכל שעה בערך צריך לעשות לו סקשן - מטפטפים מי מלח לאפו ובעזרת צינורית שואבים את הליחה הצמיגית והרבה מאוד - הוא סובל מאוד מהעניין (יותר מהדקירות) אבל בסוף כל שאיבה נושם טוב.
אני אומרת לו כל פעם:
אנחנו הולכים עכשיו לעשות סקשן, מפרטת את התהליך, אתה תנשום ביתר קלות אח"כ. מנחמת אותו תוך כדי "אני יודעת שזה לא נעים" ו"זה עוד מעט נגמר" ומילות הרגעה כלליות. מחבקת אותו ומלטפת, ומרימה אותו מייד בסיוםפ העניין.
יותר מידי פעמים במהלך השבוע קראתי לו מסכן קטן שלי ואמרתי עליו שהוא מסכן - בסוף השבוע הבנתי שעדיפות מילים מחזקות ובמודע התחלתי לקרוא לו חזק וגיבור - הוא באמת חזק הצליח להתגבר על עשרות התקפים בלי עזרה חיצונית.

אני שואבת - בקלות רבה לשמחתי.

את הקטנה החזרנו מסבתא
בערך ב 22:00 אבא שלהם בא להחליף איתי משמרת ורואה התקף אמתני שמבהיר לי עד כמה החמירו ההתקפים במהלך היום (אני ראיתי את התהליך הוא "פתאום" ראה ילד כחול ונאבק לנשום)
נשאר ללילה לבן - ההתקפים מגיעים בתדירות כל כך גדולה עד 10 בשעה
הילדון אמנם מתאושש לבד אחרי כל התקף (כלומר לא נדרשת החיאה) אבל בבוקר שניהם מותשים לגמרי.

אני עוקבת אחרייכם כל הזמן. אני מקווה שתסלחי לי שלא מוצאת זמן להתקשר.

לדעתי, גם לבן שלי (שנה וחצי) היה עכשיו מה שנקרא שעלת (לא מחוסן). בערך חודשיים של התקפי שיעול, מתוכם תקופה של בערך 4 שבועות עם שיעולים קשים הכוללים האדמה, שאיפה חזקה של אוויר בין השיעולים ולעיתים הקאה.
זה ממש נשמע כמו הסימפטומים הקלאסיים של שעלת (זה טרי אצלי מלימודי הפתלוגיה, לא מניסיון אישי)

אגב, מהתינוק שלי, לא נימול, לקחו בהחלט בדיקות שתן בשקית בבית החולים, אף אחד לא בלבל לנו במוח על דקירת שלפוחית. כנראה יש הבדלים בין בתי חולים, ולא צריך להתייחס לגירסאות שמוכרים לפציינטים כאל תורה מסיני.
ומהתינוקת שלי ניסו לאסוף שתן, משום מה הפיפיה הזדהמה ודקרו אותה בסוף בכל מקרה.
זו בדיקה מזעזעת! ומניסיוננו המר, גם אותה רופא לא מיומן ועייף יכול לזהם ולצור מצב של זיהום-דמה.

אוי, זה נשמע קשה מאוד. אנחנו עברנו שעלת החורף, אמנם עם גדולים יותר (4 ושנה וחצי) אבל אני מכירה את המצוקה הקשה כשהילד שלך כמעט נחנק...
אני זוכרת שאז אמרתי לעצמי שוב ושוב: זה עובר, זה עובר, זה עובר... יום אחד אני אסתכל על זה בתור תקופה קשה, והנה זה כבר כאן.
כזה פיצקי הקטן שלכם, שהכול יעבור בשלום ושתדעו בריאות שלמה.
בדף מחלת שעלת פירטתי כל מיני דברים אלטרנטיביים שעזרו לנו (אם כי שום דבר לא עזר משמעותית, רק קצת ובעיקר להרגשת חוסר האונים).

הי באופן לייט
אני קוראת עכשיו ומתכווץ לי הלב.
אנחנו, כמו ענת גיגר (השכנים שלה) עברנו גם את השעלת השנה, אני, יחד עם הילדים, הקטן היה בן שנה וקצת...
קשה לי לדמיין איך זה עם תינוק בן שבוע.
רק רוצה לשלוח חיזוקים (משונים שכאילו אמנם, אינטרנטיים).
ושיהיה לכם הרבה כח ואמונה.

זה נשמע קשה מאוד!
חיזקו ואימצו ותהיו בריאים ושמחים מהר @}

יום שלישי לאישפוז יום הפועל 01/05/2007
אני באה בבוקר להחליף את האיש.
בבית החולים?! "שיגרה" ברור שנשארים שם להשגחה במיוחד אחרי הלילה מרובה ההתקפים שלתינוק כל כך קטן מהווים סכנת חיים.

אין הרבה אירועים רפואיים ביום הזה אבל בהחלט יש התמודדות
עידכנתי את החברים על האישפוז הרבה טלפונים מעודדים ולצערי גם הרבה שאלות שמחלישות אותי,
למה בחרנו בבית החולים הזה ולא בשנידר (אפשר לחשוב שמדובר באיזו מחלה סופר נדירה שצריך בשבילה מומחה מיוחד, וכמו שאמרה חברתי - במקהר של מחלה פשוטה עדיף בי"ח קטן עם פחות אנשים - מקטין את סכנת הזיהום.
וכל מיני שאלות על העובדה שהדבקתי אותו - אולי לא תניקי? חבל שלא שמת מסכת רופאים? ועוד כל מיני כאלו זה מחליש אותי ומרגיז אותי - מה אתם מציעים בדיוק?

הגדולה מתשעלת גם היא ולאור האיבחון של הקטן אבא שלה לוקח את הגדולה לרופאה, הריאות שלה נשמעות "חשודות" - צילום חזה דווקא שם היא צורחת עד לב שמיים (לפחות הפעם הסטטוסקופ עבר בשלום אחרי שהרופאה הקשיבה קודם לאבא

).

אחה"צ סבתא באה לבקר בבי"ח ואנחנו מחליטים שהגדולה תבוא לראות את אחיה (וגם את אמא שלה) - היא שואלת עליו הרבה.
כשהיא מגיעה היא סקרנית (לשמחתי לא לחוצה) "מה יש לו ביד?" - אינפוזיה כי הוא לא יכול לאכול מהציצי של אמא כי הוא חלש
היא מלטפת אותו ושמחה לראותו.

סבתא שלה לוקחת אותה אליה - החלטנו שלא לשלוח אותה לגן למרות שאמרו לנו שזה אפשרי
אני נשארת בלילה בבית החולים האיש חייב ללכת מחר לעבודה ליום מלא - משהו שנקבע חודשים מראש וכולל אנשים אחרים - מתאמת עם ההורים שלי ביקור.

קיומם הפוטנציאלי של חידקים מתחת לעורלה עלול ליצור בעיה
זה קישקוש לגבי תינוקות שרק נולדו.
העטרה דבוקה לעורלה. היא חלק בלתי נפרד ממנה.
חיידקים מתחת לעורלה יכולים להיות רק אחרי שהעטרה נפרדת, ומשהו יכול להיכנס שם.
אוף.

נשמע זוועתי

אגב, מהתינוק שלי, לא נימול, לקחו בהחלט בדיקות שתן בשקית בבית החולים, אף אחד לא בלבל לנו במוח על דקירת שלפוחית. כנראה יש הבדלים בין בתי חולים, ולא צריך להתייחס לגירסאות שמוכרים לפציינטים כאל תורה מסיני.
גם לנו לא עשו בעיות. היינו בהלל יפה.
בפעם הבאה תגידי להם שניקור שלפוחית הוא בהחלט לא נוהל רגיל בבתי חולים באירופה. ואני בטוחה שגם לפגים לא מנקרים כל פעם את השלפוחית.

_זה קישקוש לגבי תינוקות שרק נולדו.
העטרה דבוקה לעורלה. היא חלק בלתי נפרד ממנה._

אבל יש הרי חלק שאינו דבוק (כמו ה"לבן" של הציפורן) - החלק שרק אותו מסירים במילה תנכית. האם שם לא יכולים להיות חידקים (לא מזיקים בשיגרה אך עלולים לשבש תשובה של תרבית שתן).
תוהה.

פלונית אני מאוד מקווה שלא תהיה פעם הבאה!!! אבל זה חשוב מה שאת אומרת - אח"כ אעביר לדפים הרלונטיים

יום רביעי עוד יום אישפוז - (כבר עכשיו אני לא בטוחה לגבי הכרונולוגיה של האירועים

)

בשל ההקאות המרובות החלטנו בעיצה אחת עם הצוות לתת מנות קטנות של חלב שאוב 30 CC ואח"כ 40 כשאנחנו רואים שהוא אל מקיא. ב 50CC הוא חוזר להקיא.
מידי פעם אני מניקה אותו לדקה - שלא ישכח איך ומתלבטת ביני וביני אם אני עושה לו טוב או רע האם זה טוב לתת לו "לפחות קצת" או שאני עושה לו עוול ונותנת לו "רק קצת" ומבאסת אותו כי מפסיקה אחרי דקה - התלבטות שלא נפתרה לי עד כה (אם כי היא כבר לא חשובה לשמחתי)

מתישהו במהלך היום החום עולה - 39.5 נותנים לו אקמולי יורד קצת ושוב עולה וכך כל היום כולו. מפשיטים אותו שיתקרר באפון טבעי (הטבע לא מבין

) צריך ספירת דם חוזרת - מתחילים לדבר איתנו על עוד ניקור מותני, עוד ניקור שלפוחית שתן, עוד צילום חזה אם לא ירד החום ותלוי מה יהיו תוצאות ספירת הדם.
מנהל המחלקה אומר שייתכן שזה זיהום שהילד נדבק בו במחלקה (בעיה ידועה בבתי חולים

)
בנתים מחכים לראות לאן דברים מתפתחים וממשיכים במדיניות המעט חלב מבקבוק / הנקה לפרקים קצרים, הרמת הילד והרגעתו בזמן התקפים, רישום ההתקפים
הוא מחובר למוניטור לב ולמד סטורציה - ואני שמה לב שלאט לאט אני מתחילה להסתכל עליהם במקום על הילד - זוכרת שקראתי פעם ביקורת על מוניטור ליולדת שמנתק טותה מגופה - אומרים לה שיש לה ציר במקום לסמוך עליה ולגמרי מבינה על מה מדובר.
הציפצופים נדחקים לשולי המודעות אחרי איזה יום אבל אני שמה לב שאני כבר מזהה התחלתו של התקף כי הציפצופים נהיים איטיים לפניו.

הוא מתאושש לבדו מכל התקף אבל במהלך התקף השיעול הוא מכחיל, נאבק לנשום, הדופק וריוי החמצן יורדים לרמות שלא צריך לבקר בהן.

אנחנו "מחליפים משמרת" אחרי שני לילות בבית החולים אני נוסעת להביא את הקטנה מסבתא - מרחק 40 דק' נסיעה - בדרך כבר ברור לי שלא נישן בבית אני לא אוכל לנהוג חזרה אני כל כך עייפה.
כשאני מגיעה הילדה לא ממש מתרשמת מנוכחותי וממשיכה בעיניה, סבתא לוקחת אותה לקניון אני לא מצטרפת אליהם – בקושי נושאת את עצמי – עייפה.
כל כך התגעגעתי אליה,
כל כך רציתי לראות אותה
אבל עכשיו כל מה שאני רוצה זה להתקלח ולישון.

כשהן חוזרות מהבילוי - כבר כמעט 2200 (היא ישנה שנ"צ עד 1900) אני הולכת איתה למיטה ושם סצנה:
היא בועטת בי במטרה לדחוף אותי מהמיטה וצורחת עד לב שמיים - היא לא רוצה לישון איתי.
אני מותשת פיזית ונפשית ונפגעת עד עמקי נשמתי.
כועסת עליה, היא לא נרגעת (מעניין למה

)
צורחת
סבתא שלה באה ולוקחת אותה ורק אז היא נרגעת.
אני מתקשרת לאיש בוכה.
הוא מנסה להרגיע - היא כועסת עליך כי נעלמת לה.
זה לא עוזר הכאב איום (ואני מקבלת "הצצה לעתיד" מבינה כל מיני דברים שאמא שלי נפגעה מהם בהתבגרותי)
למחת בבוקר היא יותר ידידותית אלי.

אני, אחרי שהרופאים אישרו, מארגנת אותה מתוך כוונה לקחת אותה לגן. היא נתקפת שיעול ומקיאה בסופו אני מבינה שאי אפשר לקחת אותה לגן במצבה - היא נשארת עוד יום עם סבתא
הילדה מאוד מרוצה (גם סבתא) - אני חושדת שחלק מההיפר שלה זה פשוט Sugar Rush

מאז הלידה היא מבלה המון אצל סבא וסבתא (משני הצדדים) בלעדינו ומאוד נהנת מזה, כל יום שואלת "מתי סבתא תבוא לקחת אותי" ומספרת על הבילויים אצל סבתא וכו' - נחמד לראות שהיא צמחה להיות עצמאית שכזו שנפרדת מההורים שלה בלי בעיה, אני כמובן מיחסת את זה לעובדה שכשהיא היתה צריכה אמא היא קיבלה בלי הגבלה, נו טוב, גם לנטיה טבעית לעצמאות

.

חוזרת לבית החולים ליום הכי קשה במהלך האישפוז יום חמישי

שליחה על ידי שרה_ק* » 17 מאי 2007, 16:13

give him vitamin C

dislove vitamin C ascorbate or the one that is made with rosehips in pumped breastmilk and give it to the baby. Also homeopathy.. I repeat do it the baby will be better!

לייט
קראתי את היומן בדמעות
מה איתכם עכשיו??
מקווה שיותר טוב...אנא כתבי פה!!!!!

אלמונית אל דאגה !

אנחנו ממש בטוב (את הדברים כתבתי אחרי שחזרנו הביתה)
כל כך מוזר - הערב בדיוק חשבתי למחוק את הדף כי לא סיימתי לכתוב ובעצם אין בו תובנות
והנה באתי למחשב וכתבת פה.

כבר עבר חודש וחצי מאז השיחרור מבי"ח וכל כך הרבה קרה מאז (ככה זה עם ילדים כל השמן שינויים) שהאשפוז כבר כמעט ונשכח

תודה על ההתענינות

אמנם באיחור, אבל רק עכשיו רואה את הדף.
חייבת להעיר לגבי נושא בדיקת השתן בתינוקות נימולים ולא נימולים:
יש 4 שיטות לאיסוף שתן לבדיקה:

פיפיה. יתרונות: לא התערבותי, פשוט. חסרונות: לא תמיד מצליח, לא סטרילי (בלי קשר למילה!) ולכן עלול לגרום לשיבוש בתוצאות. תוצאות חד משמעיות, לרוב יהיו ברורות גם כאן.
כוסית - כמו מבוגרים. יתרון של לגדל ילדים בלי חיתולים. יתרונות: לא התערבותי, יותר נקי מפיפיה - ברמה שאולי תאפשר לוותר על אפשרויות התערבותיות יותר (3,4) חסרונות: מורכב יותר לביצוע, עדיין לא סטרילי (בלי קשר למילה!). אם אפשר - זו השיטה העדיפה בעיני.
קטטר - יתרונות: סטרילי. חסרונות: התערבותי וכואב, עלול לעורר סימני שאלה בגלל אי-מילה (אם עולים כאלו - לבקש שיקח את הבדיקה רופא מהפגיה - הוא רגיל לעבוד עם פינים שלמים, אפילו זעירים יותר).
ניקור השלפוחית. יתרון: סטרילי. חסרון: התערבותי ונשמע כואב.

כשבני השלם היה בן קצת-פחות משנה, עם דלקת בדרכי השתן, השתמשנו בשיטת הכוסית. הציגו לנו את האפשרויות הנוספות, אבל ויתרו עליהם למראה הפרצוף המזועזע שעשינו (כשאני לפחות, לא הבנתי שזו אופציה טיפולית לכרגע, חשבתי שרק נותנים לנו ידע כללי) - לרוב אפשר להסתדר גם עם תרבית לא לגמרי סטרילית, כי ברור מסוג הצמיחה מאיפה בא החיידק.

שלא נצטרך.

תודה על העדכון
אוף אני נושמת לרווחה
תוך שבוע שמעתי על שני תינוקות שמתו משעלת בביתי חולים בארץ ואתמול ראיתי את הדף הלא גמור הזה...נו באמת!!
אצלנו הייתה מגפת שעלת ביתית לפני 3 שנים
הקטנה אז הייתה בת שנה, ולה זה היה קשההה...למרות שהסתדרנו בלי בית חולים.
כיחלון והקאות בהתקפים, ובשיא המחלה יום של התייבשות קיצוהית כשהתינוקת הייתה אפטית ולא מגיבה לכלום כמו סמרטוט...
לא מאחלת לאף אחד לעבור זאת.
אני יודעת שבדרך כלל כמה שתינוק יותר קטן השעלת מסוכנת יותר.
מה שלומכם עכשיו? כמה זמן הייתם בבית חולים? האם ההתקפים עברו לחלוטין?
מאיזה אזור אתם?
שעלת היא מחלה שקיימת היום בארץ, והבחירה לחסן או לא נגדה מאוד קשה בתקופה זו! גם הבחירה אם ללכת לבית חולים או לא אם חלילה זה קורה, ומתי כן ללכת, זו גם בחירה קשה. לכן נראה לי שהדף רלוונתי לכל הורה, במיוחד ב באופן.
אשמח אם תמשיכי, אולי בקצרה, לכתוב. ובכל אופן טוב שהדף לא נשאר ככה ללא סוף טוב, עושה כמעט התקף לב לעובר אורח.

ולא ב"חקיין של שעלת" - מסתבר שאיבחון חד משמעי של שעלת הוא מסובך
זה נשמע לי מוזר, לנו פשוט לקחו דגימות דם בקופת חולים(את הקטנה לא הרשתי לדקור, רק מההורים והילדים הגדולים) ותוך ימים ספורים קבלנו תוצאות שחד משמעית אמרו שזה PERTUSSIS שעלת
יש סוגי נוגדנים שסוג אחד אומר שהאיש חלה או חוסן בעבר וסוג אחר שיש מחלה כרגע, לרובנו מצאו את השני, בנוסף לעלייה בספירה

אוף עכשיו ראיתי שכתבת לפני שאת כותבת בדיעבד
אתמול כל כך דאגתי שפיספסתי את זה
אז איך השתחררתם כל כך מהר, הם שיחררו או שברחתם?

באופן לייט, אני מאוד שמחה שאתם בריאים, קראתי היום את יומן האישפוז שכתבת. גם לנו היו מספר נסיונות אישפוז בבית חולים של ילדינו במשך השנים ( לא שעלת ולא בעוצמות שאתם חוויתם).
ב- 17/5 כתבת שחזרת ליום הקשה ביותר - מה קרה?
את ציינת שרצית למחוק את היומן ושלדעתך אין בו תובנות. אז קודם כל, נא לא למחוק! כתבת באופן מרגש וברור ותודה ששיתפת אותנו ברגעים הקשים שעברתם. שנית, בעניין תובנות - לא תמיד נושא מסויים נמדד ברצינותו או בחשיבותו על סמך התובנות העמוקות בו. התובנות הן אישיות לגבי כל אחת ואחד וההפנמה שלהם דורשת זמן. את החלטת לכתוב ולשתף את הקוראים בתחילת חודש מאי. חלפו בסך- הכל חודשיים! (ועדיין יש אנשים שלא קראו את יומנך).
למעשה לך ולבני משפחתך זו תקופה ארוכה יותר (מחודש אפריל) ולמרות שמצבכם כעת טוב יותר הרי שהחזרה לשיגרה לא קלה.
חיזקו ואימצו! הרבה בריאות! ושוב תודה!

תודה
אני מנסה לחשוב מה רציתי לומר אז אבל זה נראה לי כל כך רחוק
היום החמישי לאישפוז היה הקשה ביותר בגללי לא בגלל המחלה או התפתחותה.
אחרי יומיים עם חום וס. ד נוספת שתוצאותיה לא טובות בעליל נאמר לנו שנדרש ניקור מותני נוסף וגם ניקור נוסף של שלפוחית השתן
אחרי מו"מ עם הרבה לחץ מצד הרופאים נכנעתי והסכמתי שיעשו את הבדיקות הללו שלא בנוכחותי
ואני כועסת על עצמי על כך
(הבן שלי היה מאושפז ואני עסוקה בחוסר האסרטיביות שלי מה זה אומר עלי

)

כשדיברתי על תובנות שלא כתבתי אלו תובנות שקשורות ליכולת לנהל מו"מ עם צוות רפואי בזמן לחץ - בעיני הן הדבר החשוב שאני והוריןם אחרים יכולים ללמוד מהחוויה שעברנו
אולי באמת כדאי שאנסח ואחזור לכתוב

היום קראתי על תינוק נוסף שנפטר משעלת בן 7 חודשים זה לא גורם לי לחשוש יותר
יחד עם זה שאלת החיסונים עלתה אצלי שוב גם בגלל לידת בני (הגדולה חיסון סלקטיבי ודחוי) אבל גם בעוצמה גדולה עלתה אצלי שאלת האחריות כלפי הסביבה
<בבקשה לא להפוך את זה לדף וכחני - יש דפים על חיסונים ואפשר לקשר לשם אם רוצים להתוכח על הנושא>

איך הצלחתם להבריא כל כך מהר? כמה זמן הייתם באישפוז?
אני זוכרת שאצלנו ההתקפים נמשכו חודשים ארוכים

איך הצלחתם להבריא כל כך מהר?
מממ אין לי מושג
האישפוז נמשך 10 ימים

ולמען הסר ספק עדיין יש התקפים מידי פעם אבל הם בתדירות נמוכה מאוד והם לא חמורים כמו בשיא

הבן שלי מאושפז ואני עסוקה בחוסר אסרטיביות שלי מה זה אומר עלי?

גם אני חשתי כך בהרבה מצבים בחיי. בענייני אישפוזים - כשבני היה בן שנה, ועבר ניקור מותני (ביקשו שלא אהיה נוכחת), כשביתי היתה בת שנתיים וחצי והוציאו לה שתן דרך קטטר (שלא היה הכרחי) , ולאחר מספר שנים כשבני עבר ניתוח חירום, בגלל זיהום רציני בגרון, אושפז למשך שבועיים עם המון אנטיביוטיקה (שני סוגים חזקים, בגלל החיידק המסוכן, שאחד מהם גרם לכאבי בטן חזקים ולדעתי היה מיותר), ושני צילומי סי. טי. (שאחד מהם היה מיותר- הייתה אי הסכמה בין הרופאים, שלא היו בעד, לבין הרופאה המומחית ).

אני חושבת שזה אומר עלינו שאנחנו אימהות עם ביקורת עצמית גבוהה (לטוב ולרע), ומנסות ללמוד מהטעויות שלנו (ושל אחרים), כדי שבעתיד נוכל להיות שלמות עם עצמנו - עד הטעות הבאה....(הרי תמיד יהיו).

את כתבת:
.....10 ימים ביתי אושׁפזה (הקאות בקשת).....לא היינו מגיעים איתה לבית החולים עם העניין ההוא
חינכו אותי להיות "ילדה טובה" ואני לא רוצה לעורר אנטגוניזם בצוות שצריך לטפל בבני"
בתגובה לשאלות של הרופאים: באשפוז הקודם של ביתי ...(פרץ של אסרטיביות לא אופייני לי)...

מצבים שקל לנו להיות בהם אסרטיבים, אלו הם מקרים שבאנו אליהם מוכנים כלומר, למדנו היטב את הנושא (למשל דברים שאנו מאמינים בהם).
לדעתי, בלתי אפשרי להיות מוכנים לכל מצב ולכן (אני יודעת שכך זה לגבי) הביקורת העצמית, ניתוח מצב והפקת לקחים.
והכי חשוב - למעט ברגשות אשם, לאוורר את הנשמה, להעריך את עצמנו יותר (לדעתי מי שמודע לעצמו נמצא גם בתהליך של תיקון ולמידה).

בהצלחה!

תודה, קוראת, חושבת מעבדת