איך להיות מאושרת

[בשמת_א*]

באתי לתת חיבוק (ואיזה כיף ש תמרוש רוש חסכה לי את כל מה שרציתי להגיב עליו בענייני ניקוי הבית ושלמות...).

[אל_הלב*]

בשמת ותפילה לאם, תודה על החיבוק (-:

אתמול הגעתי למדקרת ופרצתי בבכי... היא היתה מקסימה וטפו טפו יש הקלה קצת בכאבים היום.
לכל מקרה לקחתי לגיבוי בתיק כדור הרגעה ומדבקה לשים על הצוואר להרגעה.
בינתיים מסתדרת בלי זה.

בשמת - עדיין לא קראתי את פלי ליידי ואת כל השרשורים שלכן בנושא הניקיון, אין ספק שיש לי בעיה רצינית ביותר עם ניקיון, זה מתסכל אותי וגורם לי חרדה ולכן מעדיפה לנקות כמה שפחות.
העומס נופל על בעלי ומאוד רוצה לשנות את זה, פשוט כל פעם שמנקה זה עולה לי בשעתיים של בכי וחרדות...
כנראה כי אמא שלי היתה חולת ניקיון הפכתי להיות ההפך לגמרי מחרדה להיות כמוה.

בכלל, אני ומשימות של תחזוקת הבית רחוקים שנות אור, זה נתפס אצלי כמשהו של מבוגרים ואני לא מרגישה מבוגרת ואחראית מספיק בשביל להתעסק בזה,
זה כולל בישולים וניקיונות. פשוט אין לי את זה בשיט.
לא יודעת מאיפה להתחיל לשנות את זה, הייתי ממש רוצה להיות אמא שמבשלת ועוזרת יותר עם הניקיון לבעלי.

[תפילה_לאם]

שמחה שהיום את חשה הקלה מסוימת.

לא יודעת מאיפה להתחיל לשנות את זה

הייתי מתחילה ממשהו אחד, שאת "מתלבשת עליו" וברור לך שהוא הופך להיות חלק מסדר היום, אבל מראש הייתי בוחרת משהו שקל לך לעשות, שלא מצריך הרבה פניוּת, שמשתלב בסדר היום, שישמח ויספק אותך לראות שמימשת אותו, והייתי שומרת לי בחלק האחורי של הראש היתר למחול לעצמי, אם בכל זאת משהו עצר אותי מלעשות זאת .
אולי תשבי ותרשמי לך כמה דברים שתוכלי לבחור מביניהם. נגיד:

• לבשל פעם בשבוע 2 כוסות אורז
• לטאטא את המטבח אחרי ארוחת הערב
• לעקוב אחר מלאי הסבון/ משחת שיניים בבית ולקנות לפני שאוזל

עוד

[אל_הלב*]

תודה תפילה לאם, אחלה רעיונות (-:

[תפילה_לאם]

אוי, איזה כיף שמוצא חן בעינייך.
מוזמנת לעדכן אם השתלב לך.

[אל_הלב*]

אז אתמול עשיתי כלים, ניקיתי לקטנה את הנעלים מהבוץ, ניקיתי את הרצפה אחרי אחרות ערב.
היום בבוקר זרקתי את כל הפחים במטבח ומהחדר של הקטנה וניגבתי אבק מהרצפה בחדר ארונות שהפריעה לי בעין.
היום אעבור בסופר לקנות דברים גבינות שחסרות. ואקפל את הכביסה שתלויה.
גם זה משהו לא?

[אל_הלב*]

אני חושבת שהבעיה הגדולה שלי היא עם שטיפת רצפה (יעני ספונג'ה, שאף ]עם לא נקיה כמו שאני מכירה מהקיבוץ, שגורפים את המים החוצה)
וניקיון מקלחות עם אקונוימיקה. ואבק שבחיים לא נגמר.
זה ניקיון שעושים אחת לשבועיים ביחד אני והאיש וזה מעלה לי תחושות מאוד קשות תוך כדי.
ממש עצבים בגוף ותחושת תסכול.

[תמרוש_רוש]

היי, טוב לקרוא אותך שוב.
לא הבנתי, מה הקושי שלך עם הספונג'ה?

וניקיון מקלחות עם אקונוימיקה
נו, ברור, רק מלקרוא את זה נהיה לי רע.
עצה שלי? תעיפי את האקונומיקה מהבית. זה ריח של רעל.
אני מנקה את המקלחת (כשאני מנקה... ), או עם שפריצר של חומר ניקוי כללי - אני משתמשת בזה של הכלים) בריח נעים, או בשפריצר עם חומץ לבן ו- 10 טיפות שמן עשב לימון, או משהו לימוני דומה.
וכמובן מברשת או ליפה אגרסיבית.

אבק שבחיים לא נגמר
נכון, הוא לא. הדעה האישית שלי היא, שהאבק יכול לחכות, בייחוד לטובת דברים חשובים יותר:
עשיתי כלים, ניקיתי לקטנה את הנעלים מהבוץ, ניקיתי את הרצפה אחרי אחרות ערב, זרקתי את כל הפחים
כל כך חשוב מה שעשית! הפחים זה אבן יסוד, לא לתת להם להיגדש בזבל אלא לפנות כשצריך. גם הניקיון הממוקד של הנעליים כדי למנוע צורך בניקיון של כל הרצפות שיתלכלו מהנעליים האלה - מצוין! וגם ניקוי רצפה שעברה ארוחת ערב של תינוק (אצלנו הרצפה מתחת לכסא האוכל זה וואי וואי וואי אחד גדול).

הבעיה עם הדעה האישית שלי בנושא האבק, זה שאני חיה בעיר עם מעט מאוד ממנו...
נדמה לי שבישראל יש הרבה יותר אבק. והוא סמיך יותר, ו... מאובק יותר, ובקיצור - לא יכול לחכות. אז מה עושים?
מחשבה ראשונית: תבחרי מקום אחד בבית שהצטברות האבק בו עושה לך הכי נאחס, ותדאגי לנגב את האבק רק משם. לא פעם בשבועיים, אלא באופן תכוף יותר. כל שבוע, נניח. וכמובן, תבחרי מקום קטן. לא "הסלון", אלא, למשל "שידת הקש" או "מתלה המעילים". מקום שהניקוי שלו לא ידרוש יותר מחמש דקות כל פעם. רצוי שלוש.
את תגלי שזה צעד משמעותי.

[תפילה_לאם]

גם זה משהו לא?
רק זה לבדו - ניקיתי לקטנה את הנעלים מהבוץ - משמעותי מאין כמוהו בעיניי. בשיא הרצינות. זה פשוט להקדים רפואה למכה!
<אה, עכשיו אני רואה שגם תמרוש רוש חושבת כך. >

אני חושבת שהבעיה הגדולה שלי היא עם שטיפת רצפה
קודם כול, אם זו הבעיה המשמעותית, אולי את יכולה לרדת מהעניין לעת עתה. לא חסר מה לעשות...
אבל מצד שני, תמיד מקשרים ספונג'ה עם מוזיקה, והרי את נעשית כל כך חיה ושמחה בזכות מוזיקה! אולי תוכלו לשלב? אתם עושים את זה? לשמוע רדיו בקול רם, לשיר...

וניגבתי אבק מהרצפה בחדר ארונות שהפריעה לי בעין.
ואבק שבחיים לא נגמר
אז כמו שהציעה תמרוש רוש , התייחסי למקומות שהצטברות האבק בו עושה לך הכי נאחס . זה ידרבן אותך לפעולה וייתן לך חיזוק מיידי.

[תמרוש_רוש]

התייחסי למקומות שהצטברות האבק בו עושה לך הכי נאחס
סליחה על הקטנוניות, תפילה, אבל אני דיברתי על מקום אחד ויחיד. לא "מקומות".
(ולא סתם )
אהבתי את התזכורת שלך על ספונג'ה ומוסיקה.

[תפילה_לאם]

סליחה על הקטנוניות, תפילה
אוקיי, לא קטנוני בעיניי. אני יכולה להבין את ההיגיון שבמיקוד הזה.

[תמרוש_רוש]

[אל_הלב*]

כבר חודש וחצי שנמצאת במאבק היומיומי, שעה שעה בכאב.
גם החרדה קופצת לבקר מידי פעם.
הכאב ממשיך לעבור ממקום למקום וכל רגע כמעט מתעסקת באיפה כואב, באיזו עוצמה ומתי הסיוט הזה יעבור.
מבולבלת מאוד.

הגעתי לשני ספרים: "טיפול בכאב כרוני" ו"קול הרוח" של אסתר שמיר ושניהם בעצם אומרים אותו דבר, שעקב כאב נפשי ורגשות מודחקים בתת מודע שמאיימים להתפרץ, הגוף יצר תסמינים גופניים לבטא את המצוקה ולהסיט את תשומת הלב מהרגש המסוכן לי.
גם הפסיכולוגית שלי תומכת באותה טענה. שהכאב הוא מנגנון הגנה (לא הגיוני במיוחד ולטעמי גם לא חכם, כי הכאבים זה הדבר הכי סיוטי ובלתי נסבל מבחינתי) כדי לא לחשוב על מה שבאמת מבעית אותי.

המדקר אומר שזה יקח זמן ואעבור תקופה מעצבנת אבל שזה ישתחרר.
הוא טוען שעקב בלטי הדיסק הצווארים יש שריר שמתכווץ ובגלל זה יש כאבים ביד ובאיזור השכמה.
כל כך רוצה להאמין לו, כבר חודש וחצי שזה טרם נפתר, רק זז ממקום למקום ויש הקלה מאוד זמנית ביום של הטיפול.

גם הספרים טוענים שהשרירים והעצבים גורמים לכאב כי עקב זרימת דם מואטת באיזור לא מגיע מספיק חמצן לתאים ונוצר כאב.
רק שהם טוענים שהתהליך הפיזיולוגי הזה קורה תחילה במוח, בגלל זעם מודחק ורגשות מסוכנים בתת מודע, וממשיך באיזור הכואב.
ממש מרגישה שזה נכון לגבי מבחינה רגשית.
הבעיה שבניגוד לספר שאומר שברגע שמודעים לזה שהכאב נגרם ממתח נפשי - הכאב משתחרר.
אצלי זה עדיין אל קורה, למרו תשעוד לא סיימתי את הספר ונותנת לזה צ'אנס.

גם אסתר שמיר מתארת איך היא מרפאה באמצעות הקול. שזה מרתק לכשלעצמו, כאחת שרוצה ללמוד תרפיה במוזיקה.
אולי זו באמת הדרך שיכולה לעזור לשחרר את כאב.
היא מדבר על זה שאין צורך כמו בטיפול פסיכולוגי להבין בדיוק את הגורמים לרגש המודחק, אלא רק לפתוח ערוץ באמצעות הקול לגוף, שיוכל לבטא את הכאב הנפשי ובכך לשחרר את הכאבים.

בנוסף יש גם את הפתרונות הרפואיים הקונבנציונלים לנסות:
לחזור לכדורים (רסיטל ופראפנן) ולקוות שכאשר רמת החרדה והמתח הנפשי ירדו בעקבות העלאת הסרטונין - הכאבים יעלמו.
כמו שאולי קרה פעם שעברה. אני כבר לא בטוחה מה עזר לפני שנה וחצי, האם הדיקור או הכדורים או השילוב.

אתמול קראתי את הבלוג הישן שלי של התקפופה בדיכאון לאחר לידה ונזכרתי שהכאבים ביד ובצוואר היו קיימים באותה עוצמה כמו אז (איכשהוא חשבתי שעכשיו יותר כואב ובלתי נסבל מאז) ושכאבי השיניים ליוו אותי כמה חודשים ארוכים מאוד (מעל לחצי שנה) עד שנעלמו לגמרי. וגם אז זה היה מלווה בחרדות.

קוראת גם את הספר של לואיז היי ועושה את התרגילים שאמורים לשחרר את הכאב הנפשי.

מה עוד יכולה לעשות?
מחר מתחילה טיפול אישי בפלדנקרייז, אולי משהו ביציבה שלי גם גורם לכאבים.
ויש אפשרות לנסות גם מדרסים כפי שהמליץ האורתופד.
ובמקרה הכי גרוע שכלום לא יעזור: יש זריקת קורטיזול (שמפחידה אוית בטירוף) וצריבת עצב.

שואלת את עצמי למה זה קורה, דווקא עכשיו.
אני חושבת שרמת המתח הנפשי שהייתי בה כשירדתי מהכדורים עלתה ושוב נפשי הייתה פרוצה וחשופה.
הקושי הנפשי שהרגשתי בעבודה, שלא אוהבים אותי, הניתוק מחברה שנעלמה (שאגב, ילדה כבר ואני יוזמת לבקר אותה השבוע ומקוה שנפתור את מה שהיה), ההרגשה שאין לי ביטוי עצמי (כי לא שרה, ולא עושה מוזיקה, וכל היום במחשב ובמספרים), התקרית שראיתי אבא מרביץ לבן שלו בבניין שגרה בו שגרמה לי לחרדה מטורפת (ופחד מעצמי שחס וחלילה לא אתעלל או אפגע בבת שלי) - הכול ביחד הוביל להתפרצות הכאבים.

מה הכאב בזה מנסה להגיד לי? לפי האינטואיציה שלי:

• לאכול בריא יותר ולרדת במשקל 15 קילו לפחות.
• לעשות ספורט באופן קבוע (זה מקל על הכאבים כי יש זרימת דם טובה יותר לתאים הכואבים)
• להיות מאושרת עכשיו - להרגיש טוב במקום העבודה שלי, לדעת שהוא חלק מהתהליך שלי, לשמוח שאני לומדת ומסיימת את התואר הראשון ומתחילה לימודי השלמות לתואר שני שמעניין אותי ואעסוק בו בעזרת השם בסיפוק רב. להנות מהבת המקסימה שלי שמדברת ומתבטאת כל כך יפה ואני מאוהבת בה יותר ויותר בכל יום שעובר. להנות מהאיש, למרות שהוא לחוץ נורא ועצבני, לצאת יותר ביחד ולהנות מהזוגיות שלנו. לשקם את יחסי המין (שלא ממש קיימים מאז הלידה). לטייל ולהנות כזוג וכמשפחה.
• לעסוק בפעילויות כייפיות וממלאות - כמו מפגשים עם שתי החברות הטובות שלי, לשיר ולנגן באולפן שהאיש בנה לנו, לרקוד, לצייר, לצאת לסרטים, הצגות, סטנדאפ, לצחוק כמה שיותר. להשתחרר מהמתח היומיומי בעזרת פעולות משחררת ומאזנות.
• להפסיק להתלונן ולחפש את הרע וממה להפגע בכל סיטואציה. לשחרר ציפיות מאנשים, לזרום עם מה שיש.
• להתחבר רוחנית לאור - דרך הרצאות של הקבלה, קריאה בזוהר, הבנה שהכול חלק מהתיקון שלי, מדיטציות, נתינה לאחר.

עכשיו האתגר זה להכניס את השינויים הדרושים בלו"ז הכל כך עמוס שלי, ולחיות מתוך שמחה וודאות שהכאבים יעלמו וחיי טובים.
לשמוח למרות הכאבים.
זה אפשרי בכלל?

לגרש את המחשבה החרדתית השגויה שכלום לא יעזור ואסבול לעד מהכאבים האלה.
גם אחרי הלידה הרגשתי ככה וטפו טפו המצב השתפר. בע"ה.

אוי נשים חכמות שלי, כל כך מייחלת להרגיש טוב פיזית ונפשית, שאוכל להנות מהחיים שלי.
איך לא הערכתי את הבריאות הזו קודם.
שיעור. תיקון. זה מה שיש.

[אל_הלב*]

שוב חרדה מהבוקר.
וכאבים ביד שערה אליהם ונלחמת כל רגע להחזיר את הקשב לעבודה או להקשיב לבנאדם שמדבר איתי.
אתמול, אחרי שיחה עם חברתי הטובה שהיא גם פסיכולוגית, קיבלתי החלטה להקל על עצמי בתהליך ולחזור לכדורים.
כשרמת החרדה תרד, גם הכאבים יפחתו (בתקוה יעלמו כמו שבאו) ואוכל להרגיש יותר טוב ולהתמודד עם הכאבים (הפיזים והנפשיים).
כרגע הכאב מסיח את דעתי מהעיקר, שזה להבין מה כואב לי בנפש ואיזה רגשות קשים מדחיקה.
מתחילה בהדרגה, שבוע שלם חצי כדור רסיטל.
מקוה מאוד שזה יעזור. כל כך מפחדת. מזכירה לעצמישהגוף שלי בסדר, הכאבים נובעים מהנפש שזועקת החוצה ומהחרדה.
בד בבד רוצה להתמקד בלפרק את הרגשות המודחקים שמאיימים עלי, שככל שאני חושבת על זה יותר מתבהר לי שהם קשורים לפחד להביא עוד ילד לעולם.
פחד להזיק לו, פחד להזיק לי, להמחק כמו אחרי הלידה הקודמת. פחד להרגיש שאין לי מקום.
פחד להרגיש שיש בי חלקים מכוערים ומלוכלכים, שאני עלולה לפגוע במישהו.
כן, אלו מחשבות חרדה זה ברור, אבל הן מנהלות אותי בתת מודע וכנראה גורמות לכאבים הבלתי נסבלים האלה.

שמה בצד את כל הפתרונות הרפואיים (נוגדי דלקת, זריקת קורטיזול, צריבת עצב) לעת עתה.
מאמינה שמה שיעזור עכשיו הם הכדורים להורדת החרדה, הטיפול הפסיכותרפי, ספרי מודעות שקוראת וספורט ויציבה נכונה.

בינתיים להחזיק מעמד, עזרה בדרך...
מזכירה לעצמי שאוהבת את המשפחה שלי ואת החיים ושהם יכולים לחזור ולהיות טובים ונעימים.

[נורה*]

היי אני פה קוראת אותך ושולחת חיבוקים ואהבה

[אל_הלב*]

תודה נורה.

ממשיכה בתהליך. עדיין כואב אבל נראה לי שיש קצת הקלה בעוצמת הכאבים ומצליחה לפרקים של כמה דקות לשכוח מהם לאורך היום.
שוב חושבת ששעמום בעבודה מגביר את הכאבים. בגלל שיש לי המון זמן לחשוב זה קופץ. יותר מבבית.
בבית מרגישה פיזית ונפשית קצת יותר טוב (לפחות לאורך השבוע, בסופש גם בבית חרדה).
הלילה חלמתי שיש לי עוד בן תינוק ושאני חושבת שהוא מכוער ושלא אוהבת אותו כמו את הבת שלי.
מעניין, זה גם משקף את הפחד שלי מלהיות אמא לבן וגם אולי שלא יהיה לי מקום והכלה לעוד ילד (גם אם זו בת).
הפסיכולוגית חושבת שזה קשור גם לכך שאני מרגישה עול על בעלי מבחינה נפשית, פיזית, וכלכלית.
מנסה להיות סבלנית לתהליך, להאמין שהכאבים יעברו ולהתעודד מכך שקצת פחות כואב וביומיים האחרונים פחות חרדה.
מנסה להתמקד ולא להתפזר למרות שיש שתי מטפלות גופנפש שקורצות לי - אסתר שמיר ועוד אחת שהשיטה שלה נקראת תרגוף.
יהיה טוב. אמן

[אל_הלב*]

השבוע יומהולדת שנתיים לבונבונית שלי.
רגשות מעורבים, מצד אחד שמחה והרגשת הישג, שרדתי את השנתיים הראשונות כאמא.
מצד שני חרדה פחד תסכול וכעס שלא יציבה נפשית ופיזית מאז הלידה.
אולי מחשבות כעס וזעם מודחק על הפיצית מעוררות את החרדה הזו.
כבר שבוע לוקחת כדור שלם ומחכה שיתחיל להשפיע.
כמעט כל הזמן במתח וחרדה והתקפי חרדה באים והולכים, כמו גלים.
הפסיכולוגית מציעה לעבור לאנליזה 4 פעמים בשבוע (!!!?!) שזה לגמרי לא אפשרי מבחינתי מבחינת זמן, משאבים, כסף ואנרגיה.
את הדיקור החלטתי לסיים לעת עתה, לא מרגישה שזה פותר את הבעיה.
קבעתי פגישה עם אסתר שמיר ביום שלישי ומאוד מקוה שתוכל ותעזור לי.
מרגיעה עצמי אין ספור פעמים לאורך היום שזה זמני, אוטוטו הכדורים ישפיעו והכול ישתפר, פיזית ונפשית.
עדיין יש מחשבות חרדה מה אם זה פיזי גם ואצטרך לחיות ככה לתמיד.
מגרשת אותן, זו חרדה שמדברת, זו לא המציאות, יצאתי ממצב הכי גרוע בעולם, שרציתי כבר למות מרוב כאב נפשי ופיזי והתחזקתי והחיים חזרו להיות שמחים ושפויים. אצא מזה גם הפעם. עדיין מבוהלת אבל קצת פחות מפעם שעברה.
סיבוב שני....

להיאחז בטוב, לעשות לעצמי כמה שיותר קל וטוב.
שוקלת אולי לקחת כמה ימי חופש מהעבודה וללכת לשחות, לנוח, לטייל.

אמביולנטית כלפי העבודה שלי, מצד אחד יותר טוב לי חברתית מצד שני העבודה ברובה משעממת, אפורה ומדכאת אותי.
האיש חושב שכדאי לחפש עבודה אחרת, קרובה יותר הביתה.
אני לא בטוחה שמסוגלת כרגע לקחת על עצמי התחלה חדשה והצגה בראיונות כשאני בחרדה מתמשכת.

מנסה להרפות, לשחרר, כששוכחת מהכאב האוטומט ישר מזכיר לי אותו, כאילו איך אני שוכחת את עצמי, הרי אני לא בסדר וצריך לטפל בי.
אז אני מטפלת. בצורה הוליסטית. וכל צעד מתווסף למסה קריטית שתשחרר את הכאב והחרדה.
יום שני - פסיכולוגית
יום שלישי - טיפול עם אסתר שמיר
עוד שבוע וחצי - אורתופד שאולי יתן לי זריקת וולטרן.
עוד שבועיים - התייעצות עם מומחה כאב (שמאמין שיש קשר בין כאב וחרדה).

ממשיכה לאכול פחות, לשתות יותר, לעשות דברים שאוהבת (לשיר, לראות סדרה שאוהבת), לחמם בערבים את הגוף עם כרית חימום.
כשבלתי נסבלת החרדה - לקחת ובן להרגעה.
ועוד שלושה שבועות בעזרת השם הכדורים יטיבו עימי.
אם לא להוסיף את הכדור הנוסף שלקחתי.

בינתיים להנות מהיומהולדת בגן של פיצית ולקוות לטוב.

[כוכבית_בוקר*]

אל הלב יקרה,
בזמנו היה נסיון התקשרות בינינו, לא יודעת אם את זוכרת. יש לנו סיפור די דומה. אני עם תינוקת בת שנה וחצי. תקופה ארוכה של חרדות וגם דכאון, כמעט אשפוז, יציאה מהבית לכמה שבועות וחזרה עם ליווי, תרופות...
עכשיו אני בלי תרופות כבר כמה חודשים. בטיפול פסיכותרפי. לפני חודש נראה היה ששוב מתדרדרת ודי מהר. רגע לפני הכדורים שמאוד לא רציתי לחזור אליהם (תופעות לוואי מעצבנות, מרגישה ממוסכת), התחלתי טיפול הומאופטי. בינתיים נראה שעוזר, הרבה פחות חרדה וישנה יותר טוב (אצלי הרבה מהעניין קשור בשינה). אני גם לא הרגשתי שהדיקור עובד מספיק חזק. זהו, אז רציתי להציע לך לבדוק אפשרות של הומאופטיה. וגם- ללכת. להשתדל כמה פעמים בשבוע. משחרר חומרים טובים ועושה טוב. לגבי הואבן להרגעה מיידית- זה עוזר לך? כי לי לא עזר ויש דברים אחרים לא מאוד חזקים שכן הרגיעו (הואבן מרגיע את הגוף אבל לא את המחשבות, ממה שהבנתי).
שתהיה שבת שלום ושלווה!

[תמרוש_רוש]

לא קל

עכשיו האתגר זה להכניס את השינויים הדרושים בלו"ז הכל כך עמוס שלי
המממ.
בדרך כלל כשאנשים חושבים על שינוי באורח החיים הם חושבים על כל מה שצריך כעל הוספה.
להוסיף זמן לספורט, להוסיף זמן לשירה, להכנת מאכלים בריאים וכו'.
ומאיפה יהיה לי זמן לכל זה??
אולי יעזור לך לנסות להחליף במקום להוסיף.
למשל: הדרך לעבודה. איך את מגיעה לשם עכשיו? אילו דרכים אלטרנטיביות יש להגיע לשם, שכוללות תנועה פיזית? נסי להיות בראש פתוח לכל האפשרויות. שילובים של אוטובוס, רכבת, מכונית, אופניים, רולר-בליידס או קורקינט (מהקומפקטיים האלה שאפשר להעלות לאוטובוס, בקלות), הליכה, טרמפ עם מישהו שנוסע בכיוון ושאפשר ללכת את שארית הדרך...

לשיר: גם באוטו. כל פעם שאת נוהגת - שירי שיר אחד לפחות! גם במקלחת. כל פעם.

בד בבד רוצה להתמקד בלפרק את הרגשות המודחקים שמאיימים עלי, שככל שאני חושבת על זה יותר מתבהר לי שהם קשורים לפחד להביא עוד ילד לעולם.
רבאנן! התינוקת שלך כולה בת שנתיים!!
את לא מוכנה ולא אמורה להיות מוכנה לעוד ילד. תני לעצמך עוד שלוש שנים. לפחות. רק בגלל שהתרבות החקלאית / תעשייתית שלנו מאפשרת לנו להביא לעולם ילדים בשרשרת, בלי מרווח נשימה, ובגלל שהתרבות הישראלית / יהודית שלנו מקדשת את עניין הילודה באופן חסר פרופורציות, זה לא אומר שזה מה שטוב לנו, הנשים, לעשות.
קחי נשימה עמוקה. החרדה עדיין תהיה שם, אני מאמינה, גם עוד שנתיים, ומתישהו תצטרכי להתמודד אתה אם את באמת רוצה עוד ילד (או אם את באמת רוצה להוריד את ה"עוד ילד" מסדר היום, סופית. וגם זו החלטה לגיטימית!), אבל אז הילדונת שלך תגדל, את עצמך תגדלי, תעשי עוד כמה צעדי החלמה משמעותיים, והרבה דברים ייראו אחרת.
תני לעצמך את הזכות לומר לחרדה הזאת "יא אללה שלך, תתחפפי מפה. זה לא הזמן ולא המקום. הנושא של עוד ילד זה לא העסק שלך, לא יהיה העסק שלך עוד הרבה הרבה זמן, וזה לא נתון למשא ומתן".

הפסיכולוגית מציעה לעבור לאנליזה 4 פעמים בשבוע (!!!?!)
תשמעי, אני הולכת לעשות עכשיו משהו שבדרך כלל אני נמנעת לעשות, שבדרך כלל אני חושבת שהוא אידיוטי ולא יעיל ולא הוגן, וזה להגיד לך מה לעשות. וכרגיל - זה יהיה ארוך. קחי אותי בפרופורציה, ולא יותר מדי ברצינות
אל תעשי את זה.
ולא רק בגלל הזמן, המשאבים, הכסף והאנרגיה.
(פסיכואנליטיקאים רבים עובדים עם מטופלים 4 פעמים בשבוע, זה כשלעצמו לא חורג מגדר הרגיל)
ולמה?
כי זה חרא של מתודה.
היו לי הרבה מגעים עם פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים במהלך חיי, והגעתי למסקנה, שאוכלוסיית הפסיכולוגים מתחלקת לטובים, ולפוצים. הטובים הם נכס לאנושות, והפוצים הם פוצים ועדיף לשמור מהם מרחק. בשורה התחתונה, הטובים שווים את המאמץ, רק צריך לדעת לאתר אותם, לזהות אותם, לדבוק בהם, ולא לתת לפוצים להפריע בתהליך הזה.
מצד שני, היו לי גם אי-אלו מגעים עם פסיכואנליטיקאים במהלך חיי, והגעתי למסקנה, שכולם - פרט ליוצאת-מן-הכלל אחת ויחידה, שגם היא כבר פרשה לפנסיה - כולם פוצים.
כולם.
וברמת הפוציות שלהם הם היו גרועים מהפוץ הפסיכולוגי המצוי.
אני חושבת שיש לזה סיבה.
כל המתודה הזאת, למן ייסודה על ידי פרויד, המשכה בהאלהה והאדרה בלתי-פרופורציוניות של פרויד, וכלה בתהליך ההכשרה העכשווי שלה - נגועה ביחס בסיסי של חוסר כבוד לבני אדם.
בשמת א כתבה פעם שבעיניה המתודה הפסיכולוגית היא מאוד מאוד פרימיטיבית (יחית למה שהיא צריכה או מתיימרת להיות) והכלים עדיין מגושמים ולא מפותחים, ופסיכולוגים נהדרים (שקיימים בשטח) הם נהדרים בעיקר בזכות האישיות שלהם והיכולת שלהם ללמוד ממקורות נוספים ושונים.
אני טוענת שהפסיכואנליזה היא אנטי-הומניסטית, נגועה ביחס של חוסר כבוד לבני אדם, והפסיכואנליטיקאים המעטים שמצליחים לשמור על אנושיותם, עושים את זה למרות ההכשרה שלהם, וכנגד לחצים לא קטנים.


תם הנאום. עכשיו לכי ותעשי מה שבא לך

[תמרוש_רוש]

סליחה על שגיאות ההקלדה, אין לי כוח לתקן...

ולסיום, רוצה לברך אותך בברכת השבת הרגילה שלי, שאני אומרת כל שבוע עם הדלקת נרות:

תהא מנוחה ושלווה ושמחה רבה שורות על הבית הזה, השבת ובכל שבת @}

[ביישניתית*]

אז סליחה, אבל מתודה שבתהליך ההכשרה שלה מלמדת את המתמחים להתעלם מרגשותיהם האנושיים ומסימנים ברורים של אי נוחות ושל מצוקה רגשית אצל האנשים שבתכלס עוזרים להם ללמוד - איזה טוב כבר יכול לצאת ממנה? משהו פה פשוט רקוב מהיסוד.
מעולה ונכון. כשלתי לגריין, אבל אולי תהיה צדיקה...

[מנגו*]

לא צדיקה אבל גריינתי : )
תהא מנוחה ושלווה ושמחה רבה שורות על הבית הזה, השבת ובכל שבת
וגם אל הלב.

[עתליה*]

Hear hear!!

[אל_הלב*]

בזמנו היה נסיון התקשרות בינינו, לא יודעת אם את זוכרת. יש לנו סיפור די דומה
הי כוכבית, אני זוכרת ששלחתי לך מייל ולא הגבת.
מאוד אשמח להיות בקשר אתך במייל, יש לך מייל שאפשר לכתוב אליו?
שמחה לשמוע שהומופטיה עוזרת לך, אולי גם זה כיוון שאנסה בהמשך.
בקשר לוואבן, לקחתי בינתיים 4 פעמים, פעם ראשונה לא עשה כלום. פעם שניה ממש הוריד את החרדה לגמרי וגם לא כאב לי בגוף לאיזה 6 שעות זו היתה הקלה נהדרת. אתמול והיום לקחתי שוב והרגיע את הנפש אבל לא את כאבי הגוף.
אמרו לי שקלונקס יותר עוזר, טרם ניסיתי.
ובקשר להליכות, הן באמת עושות לי טוב, הבעיה שמהרגע שנכנסת הביתה קר לי וקשה לי לצאת במזג אויר הזה.
ברביעי אלך לשחות, שזה גם עושה לי ממש טוב.

תמרוש - יש לי הרבה לומר לגבי מה שכתבת, אבל הפיצית קוראת לי...אחזור לזה מאוחר יותר.

[תמרוש_רוש]

_אז אני מטפלת. בצורה הוליסטית. וכל צעד מתווסף למסה קריטית שתשחרר את הכאב והחרדה.
יום שני - פסיכולוגית
יום שלישי - טיפול עם אסתר שמיר_
מה דעתך להוסיף עוד סעיף?
יום שישי בערב / שבת בבוקר - קבלת שבת.
חצי שעה של רגיעה מסוג אחר, עם איזה טקס ואיזה מרכיבים שמתאימים לך ומרוממים את רוחך.
(יש משהו בהדלקת נרות שעושה לי את זה)

[אשכוליה*]

איזה תזמון למצוא את הדף הזה. בדיוק כתבתי ברוח דומה יחסית בדף "איך יודעים מה רוצים". גם אני מתקשה להתמודד עם עבודה אפורה ומשעממת (לאו דווקא בגלל העבודה, יותר בגלל בוס שמתעקש לשעמם אותי למוות במשימות חדגוניות ומיותרות, במקום לתת לי לקדם דברים שלדעתי גם חשובים יותר וגם מעניינים יותר). אני מזדהה עם הרבה ממה שכתבת ומאחלת לך הרבה הצלחה מול הקושי. זה לא פשוט...

תמרוש רוש, זה כל כך נכון לגבי העניין של תכנון ילדים ובכלל. אני מוצאת את עצמי משתקת ולא מסוגלת לשינוי בגלל דברים שאולי, אולי יקרו עוד שנה שנתיים ואם בכלל. למשל - אני שוקלת אולי לחפש עבודה אחרת, כזו שדורש גם נסיעות לחו"ל (זה יכול להועיל מבחינת העניין בעבודה, גובה ההכנסה, ללמוד תחומים חדשים). אבל הילד שלי בן שנה וארבע, וקשה לי המחשבה לא להסניף אותו שבוע בחודש. אז עולה המחשבה שאולי זה יהיה רעיון טוב בהמשך, בעוד חצי שנה או קצת אחר כך - ופתאום צפה לה המחשבה ש"מה הטעם, אם בעוד שנה וחצי שנתיים אני ארצה עוד ילד". נו באמת. ואם אני לא ארצה? ואם ארצה עוד 3 שנים? מאותו מקום אני כבר מסתובבת עם מחשבות "לא נעים לי מהבוס כי אני רוצה להתפטר אחרי תקופה קצרה" עוד לפני שהחלטתי סופית להתפטר, ובכלל לפני שיש באופק צל צילה של אופציה לעבודה חלופית.

[אל_הלב*]

_רבאנן! התינוקת שלך כולה בת שנתיים!!
את לא מוכנה ולא אמורה להיות מוכנה לעוד ילד. תני לעצמך עוד שלוש שנים. לפחות_
תמרוש, את צודקת לגמרי. אני לא מוכנה לעוד ילד ובטח שלא בעלי והלחץ הפנימי הזה שמרגישה בטוח לא עוזר. הבעיה שאני אוטוטו בת 37 והשעון מתחיל לתקתק. אבל שמה את זה בצד. לפחות לעוד שנה, לא לחשוב על זה. מה גם שבעלי לא רוצה בכלל, ביחוד שרואה איזה סבל עוברת מאז הלידה. כשאחלים ואתחזק ופיצית תגדל, נשקול מחדש. מי אמר שחייבים משפחה גדולה? פיצית הכי מהממת בעולם והיא מספיקה לגמרי וממלאת לי את הלב בטונות.

_אל תעשי את זה.
ולא רק בגלל הזמן, המשאבים, הכסף והאנרגיה.
(פסיכואנליטיקאים רבים עובדים עם מטופלים 4 פעמים בשבוע, זה כשלעצמו לא חורג מגדר הרגיל)
ולמה?
כי זה חרא של מתודה_
אני לא בטוחה שאני מסכימה איתך שזו חרא של מתודה, אני חושבת שהיא עזרה לי מאוד להבין את החרדות והדיכאון שהייתי בו לאחר הלידה וליצור איזה סדר והגיון בכאוס ובשבר האדיר שחוויתי. אני גם מאוד מחזיקה מהפסיכולוגית שלי כאשה חכמה, רגישה ומקצועית.
יחד עם זאת, אני מרגישה שהגענו לסוג של דד אנד.
לא מתאים לי (ממספר סיבות )יותר מפעם בשבוע והיא לא מאמינה בטיפול של פעם בשבוע.
וגם זה יכול להמשך לנצח. ויש לי בעיה עם תלות כזאת. וגם כספית זה מכביד מאוד.
מרגישה שצריכה משהו יותר מחובר גוף נפש, ביחוד שחלק מהסימפטומים של החרדה והדיכאון מתבטאים אצלי בכאב פיזי.
שוקלת ממש ברצינות לסיים את הטיפול. מצד אחד מפחדת מאוד כי היא עוגן רציני והאדם שמכיר אותי הכי טוב נפשית.
מצד שני, אויל הזמן לקחת את התובנות האדירות שקיבלתי ממנה ולהמשיך הלאה.
אולי לאוסתאופטיה או קרניוסקראל, או לתרגוף.

קראתי כאן אחורה ואני מבינה שכל פעם שהפסקתי עם הכדורים או שכחתי לקחת לכמה ימים - נפלתי שוב לדיכאון ולחרדות ולכאבי גוף.
משלימה עם זה שכרגע צריכה את הכדורים, שהם נותנים יציבות נפשית שממנה אפשר לצמוח ולטפל בנפש, בלמצוא אושר ושמחה.
וכשאהיה, בעזרת השם, בתקופה באמת מאושרת, שאעבוד בעבודה שמרגישה בה הגשמה וסיפוק, שפיצית תגדל ותהיה קצת יותר עצמאית, שבעלי יהיה בתקופה יותר טובה, שאבטא את עצמי מוזיקלית, אחזור לנהוג וארגיש טוב רוב הזמן - רק אז אוכל לשקול ירידה מהכדורים.
וגם אז, בצורה הדרגתית מאוד מאוד, לא בחוסר אחריות כפי שנהגתי הפעם שהפסקתי מאוד מהר ובחדות את הכדורים.


_ולסיום, רוצה לברך אותך בברכת השבת הרגילה שלי, שאני אומרת כל שבוע עם הדלקת נרות:
תהא מנוחה ושלווה ושמחה רבה שורות על הבית הזה, השבת ובכל שבת_
תמרוש, תודה על התזכורת, פעם הייתי מדליקה נרות ומשום מה הפסקתי. אחזור לזהה היום, עם פיצית.


אני מזדהה עם הרבה ממה שכתבת ומאחלת לך הרבה הצלחה מול הקושי. זה לא פשוט...
הי אשכוליה, איזה כייף שאת פה ויש מישהי שמזדהה איתי. אכן יש לנו דרך לעבור...

אתמול היה יום קשה באופן מיוחד. פרצתי בבכי גם בעבודה מול הבוסית שלי וגם באוטובוס. בכי עמוק כזה של יאוש, על הכאב הפיזי והנפשי ואיך אחזיק מעמד ואולי עדיף לוותר ולמות כבר. ואז לחץ מהמחשבות האלה ודמעות בלי סוף.
בחורה מהממת ראתה שאני בוכה ובאה ושאלה אותי למה וחיבקה אותי.
התיישבה לידי ודיברנו ושיתפה שגם היא חוותה דיכאון לאחר לידה אחרי הלידה הראשונה והיום כבר עם 3.
וגם שחוותה בעיה פיזית שמנעה ממנה לתפקד ועברה לגור עם אמא שלה לכמה שבועות.
המליצה לי על מטפלים שהיתה אצלם והחלפנו טלפונים ומסתבר שגרה לא רחוק ממני בשכונה.
בנוסף הלכה לכותל וביקשה את השם שלי כדי שתתפלל בשבילי. מדהימה. כמו שליחה כזו שנשלחה לי ברגע מאוד אפל שלי.
המפגש איתה ממש עזר לי להרגיש פיזית יותר טוב מאתמול אחרי הצהרים והנפש נרגעה.

בנוסף עוד מלאכית נשלחה אלי אתמול, מישהי מהפורום של דיכאון לאחר לידה, שהשיחה איתה מאוד ריגשה אותי.
מציעה שאבוא אליה ונחשוב ביחד איזה טיפול הכי יתאים לי.

תודה על אנשים טובים באמצע הדרך שעוזרים לי להתחזק ולא לוותר בתקופה מאתגרת זו.

שבת שלום מלאה בריאות ושמחה

[תמרוש_רוש]

(נדמה לי שהתבלבלת בין הפסיכולוגיה לפסיכואנליזה, או שאני לא הבנתי למה את מתכוונת כשאמרת שהמטפלת שלך ממליצה על אנליזה 4 פעמים בשבוע. אני בעד טיפול פסיכולוגי, עם מטפל טוב. אבל אני מאוד חשדנית בקשר לפסיכואנליזה וחושבת שיש בה יותר מדי #@%$$% באופן בסיסי)

[אל_הלב*]

תמרוש הבנתי שאת מתכוונת בכלל לפסיכולוגיה , טעיתי?
עד כה הייתי בשיטה דינאמית אבל לא בפסיכואנליזה (לא בספה).
אם התכוונת רק לפסיכואנליזה אז אין לי שום מושג איך השיטה הזו עובדת ואולי את צודקת וזו חרא של מתודה.

[אשכוליה*]

איזה כיף שיש אנשים שמוכנים לא לסגור את הלב מול מישהו בוכה, ולהעז לחבק. ממש משנה את ההסתכלות על העולם... יבורכו!

[תמרוש_רוש]

כנראה שטעית, וכנראה שגם אני טעיתי...
אני חשבתי שהפסיכולוגית שלך מציעה לך לעבור לאנליזה, כלומר לגישה פסיכואנליטית, ו- 4 ימים בשבוע:
הפסיכולוגית מציעה לעבור לאנליזה 4 פעמים בשבוע

אז לא הבנתי שהיא מציעה לך להישאר אתה.

וכדי לעשות סדר בסלט:
בקשר ל פסיכולוגיה - יש לי הרבה דברים טובים להגיד על פסיכולוגים טובים, ויחד עם זאת הרבה ביקורת על הפחות-טובים, וגם על התיאוריות והשיטה עצמה - הפסיכולוגיה. כלומר ההערכה שלי את הפסיכולוגיה היא מעורבת.
בקשר לפסיכואנליזה - שיכולה להתרחש על ספה או על כסא, בין פעם לארבע פעמים בשבוע, ותהליך ההכשרה של המטפלים הוא שונה - כמעט ואין לי דברים טובים להגיד עליה, או על הפסיכואנליטיקאים שפגשתי בחיי.

אם את אומרת שהפסיכולוגית שלך מעולה - מאמינה לך לחלוטין!!!! (וגם מקנאה )

[אל_הלב*]

אומנם הפסיכולוגית מעולה וכזקה לי מאוד בשנתיים האחרונות, אך כרגע מרגישה שזה הזמן להיפרד ולחפש שיטת ריפוי הוליסטית. גוף ונפש. תיכף נכנסת אליה ומפחדת מהשיחה הזו וגם מעצמי שמחליטה החלטה כל כך הרת גורל. מקוה שתשאיר לי דלת פתוחה אם ארצה לחזור.

עדיין כואב מאוד פיזית. נפשית קצת פחות בחרדה, רק כשקמה בבוקר ולרגעים במהלך היום שזה כבר שיפור. מחכה בסבלנות שהכדורים ישפיעו ולתור למומחה כאב שמקוה שיגאל אותי מיסורי.
אולי השיתי טעות שחיכיתי עד עכשיו ולא קיבלתי זריקה. לא יודעת. מתה כבר להיות אחאי המשבר הגופני רגשנ הזה ולהנות ממה שיש, מפיצית המדהימה שאומרת המון מילים חדשות ומרחיבה לי את הלב, מחברות טובות שהתקרבתי שוב לאחרונה, מהכרויות חדשות בשכונה שמתפתחות. מזמן זוגי עם בעלי. מבילויים, מוזיקה, סרטים. מלשיר, לשחות, לחיות.

[אל_הלב*]

יצאתי ממתקשרת רוחנית קבלית בשם רחל מירושלים. אמרה שאין לי כלום פיזית ונפשית, הכול תיקון ללמוד לא לפחד בכלל ולא לפחד למות בפרט. ושחייבת לעשות ספורט ולהזיז את הגוף. שעבודה בישיבה היא לא הבעיה ויכולה להמשיך בהנהלת חשבונות עד שאעבוד בתרפיה במוזיקה שמאוד מתאים לי. שעלי להבין שחלק גדול מהעולם הזה הוא סבל ושזה מה שמאפשר לראות את הטוב. ברגע שאקבל את הסבל ולא אפחד ממנו, הכאב יחלוף. חזק.

[פלוני_אלמונית*]

מצטרפת להמלצה על הומאופתיה. מאוד.

[אל_הלב*]

תודה פלונית. הומופטיה הכוונה פרחי באך?

קצת עדכונים על החודש האחרון שלא כתבתי כאן. קיבלתי זריקת קורטיזול לצוואר שבקןשי השפיעה על הכאב. מה שכן, היא הרגיעה במקצת את החרדה, מכיוון שהרגשתי שמקבלת טיפול.
נפגשתי שוב עם הפסיכיאטרית המקסימה שלי לשיחה ממש משמעותית כיצד להתמודד עם החרדה. בעקבות כך עליתי גם לכדור וחצי ושבוע אחרי כן הרגשתי עוד שיפור במצברוח ו,יכולת ההתמודדות עם הכאב.
נפגשתי עם מטפלת רוחנית לטיפול אנרגטי, שאמרה לי שמרוקנת לגמרי אנרגטית. בהמלצתה במשך 4 ימים הורדתי חלב, בשר ובצקים.
בשישי נרשמנו לקאנטרי והתחלטתי לשחות ולעשות פילאטיס.

בשבוע וחצי האחרונים לא חרדה ויותר עם אנרגיה להתמודד עם הכאב ולהאמין בעצמי שיכולה לעבור את המשבר. היה גם ריב עם האיש שנמאס לו לשמוע שאני מתלוננת כל הזמן, שיחות מחזקות עם חברת נפש אמיתית שתומכת בי מאוד.

ככל יכולתי ממשיכה לתכנן תוכניות ולבצע מבלי לתת לכאב לעצור אותי או לדכא את נפשי. מתרגלת אמירה שלא מפחדת ושיש לי כוחות להתמודד ולהבריא מהכאב. מלחמה יומיומית להשאיר את הראש במקום הנכון.

בנוסף, זה גורם לי להתקרב לבורא עולם. מדליקה נרות, התקנו מזוזות סוף סוף, אלך למקוה בקרוב ומפתחת מודעות להיות בנתינה.

ממשיכה במסע.

[תפילה_לאם]

[אורי*]

אומנם הפסיכולוגית מעולה וכזקה לי מאוד בשנתיים האחרונות, אך כרגע מרגישה שזה הזמן להיפרד ולחפש שיטת ריפוי הוליסטית. גוף ונפש. תיכף נכנסת אליה ומפחדת מהשיחה הזו וגם מעצמי שמחליטה החלטה כל כך הרת גורל. מקוה שתשאיר לי דלת פתוחה אם ארצה לחזור.
חייבת לומרשזה לגיטימי ביותר לסיים טיפול בנקודת זמן שמרגיש לך מיצוי, גם אם זה רק זמני וחושבת שתחזרי אחר כך.
והגיוני שהדלת תשאר פתוחה בשבילך. אני חושבת שזה משהו מקובל

ובאופן אישי אני עשיתי את זה
הפסקתי טיפול אחרי שנתיים כשהרגשתי מיצוי מסויים
וחזרתי לטיפול אחרי כמה שנים
הטעות שעשיתי היתה שחיכיתי יותר מדי שנים,הייתי צריכה לחזור קודם.

תרגישי טוב

[אל_הלב*]

תודה אורי
לפני חודש בדיוק עזבתי את הטיפול וזה ממש מרגיש לי נכון ואפילו נדהמת בעצמי מכך שלא מתגעגעת.
כמו שאמרת, הרגשתי מיצוי ותקיעות ושעלי לפרוץ דרך חדשה ולמצוא מזור לכאבי בצורה אחרת, הוליסטית יותר.
ויחד עם זאת מחזיקה מהאשה שליוותה אוית שנתיים בטירוף, היא מאוד אנושית ומקצועית ושמחה שהיתה לי הזכות לטיפול כל כך מקצועי וטוב.
בהחלט בטוחה שעוד אשוב אליה בהמשך, אולי כמוך עוד כמה שנים, בלידה הבאה.

[אל_הלב*]

עברו 4 חודשים, ממאי הרגע שחזרתי לשילוב כדורים של פעם, בשילוב טיפול סיביטי, הסיוט הגופני נגמר והחרדה ירדה בהדרגה. היצר המיני והמצברוח לעשות דברים חזר ובגדול.

הקושי בחודש האחרון הוא הזוגיות. מרגישה על סף גירושים. ריבים וחוסר תקשורת נוראי עם האיש שהפך למנוכר, זועם ועצבני.
כרגע אחרי ריב גדול לפני שבוע בסוג של שביתת נשק. יזמתי שיחה רצינית לפתרונות למצב, האיש ביקש לדחותה לשבועיים, צריך מרחב.
לא מצליחה להרדם כבר שעה וחצי ממחשבות האם צריכה להתגרש ומתי העיתוי הנכון ביותר.
אין יחסי מין, יש רק פאן תפקודי סביב פיצית.

הערב הוא צעק עליה נורא והיא התחילה לבכות. כמובן דיצאתי להגנתה, הרגעתי, חיבקתי והשכבתי לישון. ומאז שוב כועסת כליו נורא שהוא פוגע בה נפשית. אולי אני מגזימה אבל כילדה שגדלה בבית של צעקות, לא מוכנה שפיצית תסבול את זה. זה לדעתי הבסיס לחרדות שלי. חוסר אונים שהתחתנתי עם אמא שלי, בעל ללא יכולת ויסות לכעסים.
אם היה לי כסף בלי הגבלה הייתי עוזבת אותו ממזמן. קשה לי לחשוב איך אסתדר לבד.
מנבה לארגן את המחשבות ולחזור לישון.
אולי לקחת על עצמי את כל ההשכבות ולקום ללמוד בחמש בבוקר. לשחרר אותו לנגן ומכל סיבה להתעצבן. ולתת לו מרחב עד שירצה לדבר.
בינתיים לשמוח מפיצית שהפכה תקשורתית ומצחיקה, מהפרנסה שלי, מכך דלומדת ומתקדמת לעבר עבודת יעוד.
כשירצה לדבר נעבוד על התקשורת .
אם יסתדר עוד חצי שנה נחשוב על עוד הריון.
אם לא, לשקול פרידה בסיום ההשלמות לתואר שני.
לא יודעת אם אני בזוגיות איומה או שתפיסת המציאות שלי הזויה ושחורה.

[תפילה_לאם]

לא יודעת אם אני בזוגיות איומה או שתפיסת המציאות שלי הזויה ושחורה.
אולי יש אפשרות ביניים? @}
שמחה לקרוא על הדברים הטובים בחייך ומקווה שהם יילכו ויתרבו. מהקריאה עולה שאת עמלה לשם כך.

[אל_הלב*]

תודה תפילה לאם
מניחה שאת צודקת והאמת איפשהוא באמצע.
פעם ראשונה שמרגישה שאין לי כלים לתקן את הזוגיות הזו.
בינתיים עובדת על עצמי להיות שמחה , פעלתנית ועצמאית.
היום בישלתי עוף עם ירקות בתנור ופסטה ברוטב עגבניות ויצא מעולה.
כשהאיש הזעיף פנים בבוקר הנחתי לו, לקחתי את פיצית לגן, בישלתי ושרתי ברקע עם גלי עטרי.
למדתי שעה וחצי, ישנתי שנ"צ, נהנתי עם פיצית שאכלה מהאוכל שלי, הדלקתי נרות, ישבתי במרפסת, קבעתי תוכניות למחר בבוקר להיפגש בפארק.
ממשיכה בדרך שלי, בתקוה שמתישהוא הדרך עם האיש תצתלב ונוכל להתקרב מחדש.
בינתיים משחררת את כל הציפיה והצורך.
יש לי אותי ואת פיצית וזה עולם ומלואו.

[אל_הלב*]

אה וגם התחלתי לקרוא את בקרוב מוצאים אהבה, בינתיים מתחברת לכל מילה.
אין ספק שהוא מיצג את אמא שלי בהמון דברים, בעיקר בחוסר שליטה בכעסים.
ואת אבא שלי באטימות הרגשית.
מעניין מאוד.

[בשמת_א*]

ומה את מייצגת?

[אל_הלב*]

בשמת א זו שאלה מצויינת שעדיין לא הצלחתי להבין עד הסוף.
אולי את אמא שלו בעקשנות, שתלטנות, ביקורתיות ודומיננטיות.
ללא ספק הדברים שגורמים לו לכעסים עלי שאני לא כמו אמא שלו שתמיד בישלה, ניקתה, אפתה, הקריבה את עצמה עבור הבית.
מצד שני הוא בטח מוצא בי דברים שהיו חסרים לו מאוד אצל הוריו: תמיכה רגשית, הבעת רגשות, רוחניות, תמיכה ביצירתיות והמוזיקליות שלו.

[אל_הלב*]

השבת הזו גרמה לנו להתקרב חזרה.
אתמול למרות הריחוק והזעפת הפנים בישלתי אוכל לבית והוא אפילו אמר לי תודה והגיב לתמונות של העוף בוואטצאפ המשפחתי שאני אשת חייל ויש שיפור.
הבוקר היינו עם חברה שלי בפארק הירקון והוא תיקשר יותר מכרגיל.
כשהלכו שיבחתי אותו על כך ולא נגררתי לריב הפוטנציאלי שניסה להתחיל באמרה , אני תמיד תיקשורתי את סתם אומרת שלא.
פיצית למרבה ההפתעה נרדמה לשנצ במיטתה וביוזמתו שכבנו.
היה ממש טוב. אפילו התרחצנו ביחד אחר כך.
ועדיין, שואלת את עצמי איך אפשר להחזיק את זה.
איך אפשר לגשר על הפערים בגישות החינוכיות לילדה שלנו?
הרי לא תמיד אוכל להוריד ממנו לחץ לעצבים על ידי הפעולות שלי.
בינתיים ממשיכה לקרוא בספר וזה פשוט אחד לאחד נכון.
חבל שלא מלמדים את הספר הזה בבית ספר. לפני כל סערות ההתאהבות ושבירות הלבבות מאהבות נכזבות.

[בשמת_א*]

(-:

[אמא_שמחה*]

הי
מצטרפת לקוראות ולתומכות...
בהרבה דברים אני מבינה אותך.
ענתה לך יפה מי שאמרה שקיימת אופצית ביניים, בין להאשים את הסביבה לבין להאשים את עמך בראיה דרך משקפיים שחורים.
בקשר לדרך האחרון ששאלת , אני חושבת שמחזיקים את זה על ידי שגרה בכח. כלומר, לפחות פעמיים בשבוע לעשות כיף עם הבעל, גם כשבהתחלה אין כח.
כשעושים דברים כיפיים יחד - טיול, מוזיאון, מקלחת - יש פחות חשק להעיר ולריב ויותר חשק לאהוב.
בקשר לשיקוף ההורים - יכול להיות שיש שיקוף של ההורים, אבל קחי בחשבון שיש הרבה אנשים עם בעיות של חוסר שליטה בכעס, במיוחד במדינה הלחוצה שלנו, אז גם סטטיסטית זה מסתבר ולוא דווקא פסיכולוגית. הסיכויים למצוא מישהו רגוע פה הם לא גדולים
ואטימות רגשית אצל גברים זה נפוץ בכל העולם, לא רק כאן...
שלך,
אמא ש.

[אל_הלב*]

תודה אמא שמחה, רק עכשיו רואה את מה שכתבת ואת צודקת לגמרי

רציתי לשתף שמאחר לי כבר בכמה ימים (היום היום ה36 מאז המחזור האחרון, כשלרוב מקבלת תוך 31-32 יום).

אני כל כך שמחה מהמחשבה שאני בהריון אבל כל כך מפחדת להתאכזב...
זה לא בדיוק היה מתוכנן, רציתי לרדת קצת במשקל ולייצב עוד קצת את המצב עם בעלי לפני סערה נוספת.
אבל - השמחה שמפעמת בפנים גדולה ויחד איתה חשש גדול שכל רגע אקבל ואתבדה.
כמה ימים צריכים לעבור עד שבדיקת הריון ביתית תתן תוצאה אמיתית בוודאות?

רק עצם העניין שאני כבר מרגישה שלמה ורוצה עוד תינוק/ת הוא הפתעה משמחת מאוד לאור המחשבות השליליות כפי זה בתקופות המשבר.

הזמן בהחלט עושה את שלו, לטוב ולרע.

[אל_הלב*]

והבוקר קיבלתי...
התאכזבתי אבל הכול לטובה.
מתחילים עוד שבןעיים לנסות.
שיהיה לנו בהצלחה.

[אל_הלב*]

החלטתי לחכות קצת עם ההריון הנוסף לאור חוסר היציבות במערכת הזוגית.
פיצוצים וכעסים, כמו הגעתי לסף שלא מוכנה להתעלם מהכעסים שמפנה כלפי בן זוגי העצבני.
וגם לא מוכנה להמשיך לחיות ביובש מיני.
ובתוך כל הטירוף הזה - אני באופן אישי בתקופה טובה, בתקופה של תובנה חזקה של לחיות את העכשיו ולהנות מכל רגע.
להנות בעבודה, לחדש קשרים עם חברות, לצאת לרקוד, לפלרטט, לקנות לעצמי בגדים חדשים, להתחיל ספורט, להתאפר, להנות מהבת המקסימה שלי,
להתקדם בלימודים שלי לקראת הסבת מקצוע, לשיר ולגלות את המיניות שלי מחדש.
כמו בשיר של קווין - don't stop me know' I'm having just a good time,,,
ובתוך כל זה מחשבות על גירושין, על העיתוי המתאים, על הרצון להשאר כי נוח לי כלכלית ועם העזרה בגידול הילדה.
מטוטלת של מחשבות בעד ונגד. כן כעס לא כעס עליו שפשוט חסום ואטום ולא מאפשר התקרבות וחיים רגועים בבית.
לא נסחפת לתוך זה. אני נהנת מהחיים שלי.
מטרות לשנה החדשה - לחזור לנהוג, לקחת שיעורי נהיגה בסוכות.
זה ישחרר אותי לא להיות תלויה בו, לנסוע עם פיצית לאן שבא לי ומתי שזקוקה לחברה.
לשמור על סטטוס קוו עם האיש, להורדת כמה שיותר לחץ ממנו כדי שלא יתפוצץ ותהיה אוירה נעימה בבית.
לא לקבל החלטות הרות גורל ברגעי כעס ונתק, יש לנו תיקון לעבור ביחד שבסופו אולי נשאר ביחד ואולי ניפרד.
בכל מקרה זה לא הזמן עכשיו להיפרד.
לתת לעצמי כמה חודשים ללמוד, להנות מהחיים כפי שהם ואז להחליט האם רוצה ללדת איתו עוד ילד או שלא.
בלי לחץ. אומנם כבר בת 37 וחצי אבל יכולה ללדת גם עוד שנתיים עם מישהו אחר אם לא איתו.
בכל מקרה עדיף לסיים את התואר וההשלמות להסבה.
להנות מהבית החדש שלנו.
ולמלא את עצמי בכל האהבה והיחס שראויה לו, ממספר אנשים, לא לצפות ממנו יותר למלא את החסר, יתן מה שיתן.
לא להיות תלותית וקורבנית.
אני אחראית על חיי ועל האושר שלי, ולמרות הקשיים יש כל כך הרבה ממה לשמוח.
מהבריאות והיציבות הנפשית והפיזית שברוך השם חווה בחודשים האחרונים.
מהטיפול המוצלח שעוברת.
מהחיות והאנרגיה שפורצת ממני.
מהמוזיקה והשירה שבחיי
מפיצית המדהימה
מהעצמאות בעבודה שלי
מהפרנסה שלי
מהמשפחה שלי והקרבה לאחי הגדול
מהחברות הטובות שיש לי
מהלימודים המעניינים והמפרים שלי
מהיש, מהכאן ועכשיו.
שנה טובה

[אל_הלב*]

מצטרפת לטרנד הנוכחי שהתחלתי בתת מודע בשלושה חודשים האחרונים - 100 ימים של אושר.
לוקחת את פרק הזמן מראש השנה ועד הסליבסטר להיות ערה ומודעת כל יום לשמחות וההנאות הקטנות שקורות לי בחיים.

אז ברביעי נהנתי מלהביא את פיצית לעבודה, לראות אותה מאושרת מהנסיעה באוטובוס ומהורבליות הכובשת שלה לגבי מה שהיא רואה בדרך (היא דאגה לשתף את כל האוטובוס...).
נהנתי מתמונות הסלפי השטותיות שאחי הצעיר ציןלם את כולנו בערב החג, מלהלביש את הבובה הקטנה שלי בשמלה לבנה מהממת וחגיגית ולהתאפר ולהתייפיף יחד.

למחרת שמחתי להעביר איתה ועם האיש יום רגוע בבית עם ריצות לסיר, בלי לחץ מתהליך הגמילה הזה שלרוב אין לי סבלנות אליו.
נהנתי ללכת איתה לגינה לשמוע תפילות ושירים של החג ולנשום אויר נעים של סתיו.

בשישי נהנתי מאוד להיות איתה ועם האיש וחברה שלי וילדיה במופע שירי אריק אינשטיין אל תוך השקיעה בפארק על הדשא.
רקדתי והתפרעתי עם פיצית שפיזזה בלי סוף והתרפקה עלי המון.

בשבת נהנתי מביקור בגינה של חברה טובה, לראות איך פיצית מתקשרת וצוחקת עם הבת של חברה שלי,
מהתקשורתיות היחסית של האיש, ומערב סושי ושיחת עומק עם חברה טובה ומצחיקה.

הבוקר גאה בעצמי על הרעיון שהולכת ליישם כדי לשפר את הזוגיות שלי,
לקנות מחברת, לעטוף בתמונות אוהבות שלי ושל האיש ולשים ליד המיטה.
לרשום כל יום במחברת משהו שאני מודה לו עליו, מוקירה אותו, מחמאה או פרגון או תובנה.
בתקוה שהוא גם יצטרף ונצליח לראות את חצי הכוס המלאה ולחזור להיות חברי נפש כמו בעבר.

שבוע נהדר שיהיה

[תפילה_לאם]

כמה הנאות!
שבוע נהדר שיהיה וגם שנה נהדרת.

[אל_הלב*]

תודה תפילה לאם יקרה (-:

היום נהנתי ממפגש טיפולי במיינדפולנס, מאוד מעניין ומלמד לשמוע אחרים שמתמודדים עם חרדה ודיכאון ולקבל כלים מחשבתיים לעצור את הלופ.
בערב נפגשת לדרינק עם חברה ותיקה שלא הייתי בקשר איתה שנה וחצי.
החלטתי להשאיר את משקעי העבר בעבר ולהנות ממה שיש.
נהנתי הבוקר לקום בנחת, לעשות מקלחת חמה ומאירה, להתאפר ולהתלבש יפה ולקחת את פיצית לגן.
רק ללימודים ולספורט לא מוצאת זמן בשבועיים האחרונים בין שלל ההנאות שלי...
גם החיים עם האיש נראים סבבה לפתע.
אתמול באתי וחיבקתי אותו והתכרבלנו בספה וקצת צחקנו על הריבים שלנו. נהנתי מזה.

[אל_הלב*]

אתמול פרגנתי לעצמי וקניתי לי רוקט פוקט שווה במיוחד וכבר חנכתי אותו - זו היתה הנאת היום.
חוץ מזה עבדתי על עצמי לשחרר געגוע ותלות רגשית, להיות אחראית לאושר שלי ולהיות בהווה עם הדברים שעושה.
היום טרם החלטתי - או שאקפוץ לקניון למניקור ולקנות בגדים עם תלוש זיכוי ששוכב לי בתיק כבר שנה וחצי או שאלך להתאמן במכון כושר לראשונה מזה שנים.
הנסיעה עם האיש ברכב לעבודה היתה רגועה ונעימה וצחקנו מהשטויות של התוכנית של שי ודרור.
קבענו בשני בכל המועד לעשות יום כייף רק לשנינו.
ממשיכה במסע.

[אל_הלב*]

אתמול הכנתי לנו מרק ירקות גדול ומפנק.
בנוסף נחלתי הצלחה בפיפי בסיר עם הפיצית.
היום ערב יום כיפור קמתי ללא שעון בשש בבוקר, ראיתי סדרה שאוהבת כשכל הבית ישן.
בדקתי את חשבון הבנק לראשונה זה זמן רב ויצאתי עם חיוך (-:
תודה לאל שלמרות מסע הקניות והפינוקים בחודש האחרון עדיין המאזן חיובי טפו טפו.

לקראת כיפור אני השנה לחלוטין שלמה עם ההחלטה לא לצום ולראשונה לא מרגישה צורך להתנצל על כלום.
כמובן שטעיתי פעמים רבות השנה ופגעתי לא בכוונה באנשים, אבל תמיד כשחשבתי שאכן טעיתי התנצלתי.
חושבת על חברת ילדות שפגעה בי קשות במשך שנים ולאחרונה החלטתי לשחרר באהבה מחיי.
האמת שהשתחררתי ממנה כבר לפני כשנה. הפעם היא נפגעה ממני ולגמרי הבנתי שזה שלה ולא שלי.
התנצלתי על שנפגעה אבל לא על האמת שלי ושחררתי אותה לדרכה.
שמחה שסלחתי לכל החברות הטובות שפגעו בי לאורך השנים, לאקס המיתולוגי שלקח לי המון שנים להתגבר עליו.
סולחת גם למישהי מהעבודה שהתייחסה אלי לא יפה ולמרבה השמחה עברה מחלקה ולא צריכה להתעמת איתה כבעבר.
סולחת לאיש היקר שלי על היובש המיני שחוויתי בגלל ההתרחקות שלו ממני, סולחת לו על ההתפרצויות זעם שלו ועל שלא תמך בי נפשית בדיכאון לאחר לידה.
משחררת הכול ומשאירה מאחור.
פני אל טעויות העתיד (-:
לא מצטערת על החיות שפורצת בי לאחרונה, אילפו שהיא פרצה גם מדברים שעשיתי שלא העזתי בעבר להרשות לעצמי לעשות ולהנות.
מגיע לי והאושר שלי הכי חשוב בעולם.
סולחת לעצמי על הדיכאון והחרדות, על חוסר הסבלנות והכעסים, על האומללות שחשתי השנה, על הרגעים שכמעט ויתרתי על החיים מרוב יאוש וכאב.
סולחת לעצמי שאין לי נישואים מושלמים ושחווה משבר בנישואין. סולחת לעצמי שממלאת את עצמי גם בלעדיו.
סולחת לעצמי שאני לא מספיקה כל מה שמתכננת ורוצה. שעובדת בעבודה שלא משמעותית לעולם. שלא שרתי הרבה השנה.
שלא כתבתי אף שיר חדש, שלא חזרתי עדיין לפסנתר ולשירה המקצועית.
סולחת על הכול.
גמר חתימה טובה לכולנו

[יולי_קו]

שנה טובה לך!!!

[פלוני_אלמונית*]

מעוררת השראה

[פלוני*]

וואו. מרגש הסליחות שכתבת. שתהיה לך שנה טובה ובריאה!

[אל_הלב*]

תודה רבה לכם, מרגש לדעת שמישהו קורא.

[אל_הלב*]

היום קצת התהפך המצברוח. אני צריכה ל-בל ואני עצבנית רצח. בעבודה מחזיקה את עצמי לא להתפוצץ, כל מה שיכול להשתבש בסגירה משתבש ומעכב.
גם כיפור לא הרגשתי פיזית טוב ואכלתי בלי הכרה.
בנוסף שוב חברה שנדלקתי עליה לאחרונה מתרחקת, עובדת על עצמי לקבל בלי לשפוט, בלי להעלב, בלי להתלות. האושר שלי לא מותנה בזה.
הלכתי לשירותים לתרגל נשימות, קצת עזר ללחץ.
עכשיו בשעה שלוש יצאתי להפסקת צהרים לשנות אוירה ולחזור בכוחות מחודשים.
נהנת ממוקפץ איכותי ומהיכולת שלי לשלוט בעצבים ולא להכנס במישהו.
הכול בסדר, הכול מדויק. הכול לטובה.
קצת הזנחתי את הלימודים, שהם הקידום המקצועי שמייחלת לו. משנסת מתניים וממחר מתחילה ללמוד למבחן.

[אל_הלב*]

אכן יום קשה נפשית עבר אתמול. בסופו, לאחר התאפקות של כמה שעות, עניתי מייל אסרטיבי ומעט תוקפני לפוסטמה שמטריפה רותי בעבודה
גאה בעצמי שהשהתי את התגובה בארבע שעות, ניסחתי אותה ואמרתי את האמת שלי.
כשיצאתי מהעבודה מרוקנת ועצבנית גאה בעצמי שהתקשרתי לתמוך בחברה בדיכאון וחרדות ותמכתי בה. בשמונה וחצי בערב הגעתי הביתה ולמזלי פיצית עוד היתה ערה, חיבקתי ונישקתי אותה בלי סוף, קראתי לה שני סיפורים ארוכים והשכבתי אותה לישון. היה ממלא ונעים להתרפק עליה.
האיש הקשיב לתלאות היום שלי בסבלנות ותמך.
מקוה שהיום יהיה יום טוב יותר, למרות המועקה שיש לי בחזה ממה מחכה לי בעבודה.
אומרת לעצמי שזה לטובה כדי שאפקס עצמי על מה שבאמת חשוב לטווח הרחוק, שינוי מקצועי ליעוד שלי, וכדי להגיע לזה עלי לחזור ללמוד ברצינות ולא לתת להסחות דעת בעבודה ואכזבות מאנשים להפריע לי ביעוד שלי.
יום טוב שיהיה.

[תפילה_לאם]

יום טוב שיהיה.

[אל_הלב*]

אתמול היה יום לא קל אבל הרבה יותר טוב משלשום.
הנאת היום היתה להגיע הביתה לפיצית ולהתכרבל איתה.
בנוסף גאה בעצמי שיזמתי מפגש עם חברה לסופשבוע שאוכל לעשות איתה הבהרת ציפיות מחודשת ולשפר את הקשר כך שלא אתאכזב ואפגע ממנה.
גאה בעצמי שלמרות הקושי סיימתי את הפרויקט בעבודה והיום כבר יותר רגועה.
גאה בעצמי שלמרות העייפות זינקתי מהמיטה איך שהשעון צלצל.
גאה בעצמי שצברתי 8 שעות נוספות (!) ביומיים.
גאה בעצמי שישבתי בשקט בישיבה בעבודה ונתתי למנהלות שלי לנהל את הישיבה.

מחכה לחופש מהעבודה שיתחיל מהערב למשך שבוע וחצי.
מתכננת להתפקס על להתכונן למבחן.
לבלות יום שלם עם האיש ולהתקרב.
לקנות ארון לחדר עבודה ולפרק כבר את הקרטונים שנותרו מהעברה לפני שנה ו - 3 חודשים.
להנות עם פיצית ולקחת אותה להופעות.
לבלות עם המשפחה ועם חברים על האש
לנהל שיחה רצינית עם החברה וליצור בהירות
לצחוק הרבה ולהנות (-:

[תפילה_לאם]

מוסיפה לך גאה בעצמי על עריכת הרשימה הזאת!

חג שמח וחופש כיפי!

[אל_הלב*]

תודה תפילה לאם יקרה.
היום נהנתי לראות את פיצית אוכלת לראשונה נקנקיות, שאני הכנתי לה.
היה יום מתיש עם מעל 10 פבפוסי פיפי בכל הבית אבל עם הצלחה כבירה של קקי ראשון בשירותים.
גאה בעצמי שכתבתי לעצמי ועשחתי סדר בראש.
שנהנתי מעצמי מינית, שהיה לי יום נחמד למרות שלא יצאתי מהבית.
נהנתי משנצ איכותי של שעתיים ואוטוטו הולכת לארוחה משפחתית.
גאה בעצמי שהפחתי מינון בכדור וטפו טפו מרגישה בסדר. רק להיות עם יד על הדופק.
הדבר היחידי שלא הספקתי זה ללמוד. מחר מהבוקר. ובערב יוצאת לבלות.

[אל_הלב*]

בכיתי אתמול בלילה אחרי המון זמן שלא בכיתי. זה טוב כי התחברתי לרגש שלי.
זה קשה כי קרה בעקבות שיחה עם האיש, שבה הבנתי שאני אכן לא מדמיינת.
הוא מרוחק. הוא לדבריו צריך זמן לעצמו בנפרד ממני כדי להחלים.
כי גם הוא עבר משבר ודיכאון בדרך שלו ועדיין לא סלח לי על הלידה והדיכאון לאחריה.
הוא צריך זמן למלא את עצמו לפני שיוכל לתת לי מגע, יחס, הקשבה.
ואני מבינה. באמת שאני מבינה.
רק כל כך כואבת את זה שהוא בוחר ליצר את המרחק הזה ביננו ולראות בכל ניסיון שלי לדבר אל ליבו כאל חפירה ומניפולציה כדי להשיג את מבוקשי.
הוא בעצם מבקש ממני לשחרר לגמרי מהציפיות ממנו לא לנתח כלום שאומר או עושה.
אמר שמרגיש בבחינה מתמדת, שלא נותנת לדברים לזרום מתוך החיים.
בטוחה שזה נכון.
אבל גם לי יש רגשות וצרכים.
ולחיות בלי מין (רק שבא לו פעם בחודשיים), בלי מחמאות, בלי ליטוף - זה מאוד מאוד קשה לי.
אני צריכה את החום הזה. אני באמת צריכה?
אולי זו הזדמנות ללמוד לשחרר ולתת לעצמי את מה שצריכה.
חיבוקים ומגע יש לי עם הפיצית כמה שאני רוצה, היא מאוד מתרפקת ומחבקת.
מגע ופורקן מיני אני יודעת לתת לעצמי, למרות שברור שזה לא אותו דבר כמו לשכב עם גבר. אבל זה פתרון לתקופה זו.
אני מאשרת את עצמי ומחמיאה לעצמי כל יום, כך שאני לא באמת תלויה וצריכה את המחמאות שלו.
הייתי מאוד רוצה אבל זה רק דובדבן שעל העוגה, לא העוגה עצמה, שהיא מה שחשובה באמת כדי לשבוע.

אני פשוט לא יודעת איך לא לצפות ואיך לא לנסות להתקרב ולחבק ולחפש קרבה ואינטימיות.
כי כזו אני. עם כל אדם. אני עמוקה, אין לי יכולת לנהל קשר שטחי עם אנשים שנכנסו לי ללב.
אולי זו הזדמנות מלמעלה לפתח את העצמאות שלי בכל מובן המילה:
במקום לצפות להתאכזב שלא מקבלת יחס גברי ואינטימי לנצל את ההזדמנות:
להמשיך להחמיא לעצמי
להמשיך להעניק ולקבל חום ומגע מהבת המדהימה שלי (שלמרבה המזל הרבה יותר דומה לי מלאיש הקר)
להתמקד במטרות שלי, שמטפחות את העצמאות של - ללמוד, לעשות ספורט, להרזות, לחזור לנהוג.
ולהניח לו.
לגמרי

להתייחס אליו כאל שותף לפרויקט הכי משמעותי בחיי - גידול הבת שלי.
לעשות דברים למען הבית שמשמחים אותו - לבשל, לנקות, להיות עם פיצית ולפנות לו זמן לעצמו.
וכדי לשמור על עצמי, לא לגעת בו מיוזמתי. לא לשתף במה מצפה ומה חסר לי.
להקרין תקופה של שביעות רצון ואושר, בלי לשתף במועקות והקשיים שלי.
הוא לא חבר שלי כרגע. למרבה הצער.
לחכות שהוא ירצה להתקרב, לגעת, לדבר.
לא בכוח.

ולתת לדברים לקרות או שלא ולבחון אותם מחדש בהמשך.
בלי דרמטיות. פשוט לחיות את ההווה.
ויש מספיק ממה לשמוח, גם בלעדיו.
מצד שני לא להתחפר בכעס שלי ולהעניש אותו.
להיות אדיבה ומכבדת, רק לשמור על עצמי ולא לשכוח שהוא עדיין לא בחר להתקרב.
גם כשמדבר ונחמד אלי, עד שלא יזום צעד של אינטימיות, להתאפק ולא להתמסר רגשית, כי אז מתאכזבת ונפגעת.

אמר בוקר טוב ונישק אותי. אמרתי חזרה. שאל אם הכול בסדר. עניתי שכן. התקשה להאמין. לא נגררתי לשתף במה שמרגישה כי במילא אין לו כלים ומקום להכיל.
אז בקלילות. שיתגעגע אלי או שלא, אני חשובה ואיכותית ואם מעדיף לבד, אז בבקשה. שיהיה לבדו.
אני לא מענישה את עצמי יותר, אני בוחרת להנות מהחיים שלי גם בלעדיו. גם כשהוא רק ברקע, כשותף עסקי ולא בן זוג רומנטי.
ולא לחשוב על גירושין עכשיו. זה עדיין לא מתאים. דברים יכולים להשתנות ולהשתפר. ואם לא, אבחן את הדברים מחדש.

איך התחתנתי בסוף עם בחור כל כך מרוחק ואטום רגשית. זה מפליא אותי כל פעם מחדש...
כנראה שזה הדפוס שנמשכת אליו, אני הנצמדת שצריכה תמיד להתאהב בזה שבורח.

יהיה בסדר.
יום טוב שיהיה

[אל_הלב*]

אני כועסת נורא.
לא מצליחה להתרכז בלימודים.
כועסת על האיש, כועסת על החברה שהבריזה לי אתמול.
כועסת על עצמי שלא מצליחה להפסיק לצפות מאנשים לעמוד במילה שלהם.
כועסת על הקרירות הרגשית והמרחק של האיש.
מרגישה כעס ושנאה כלפיו.
לא היה איכפת לו כשבכיתי אתמול בסלון ולא יכלתי לישון כל הלילה.
והבוקר שואל כמו אדיוט אם הכול בסדר ויודע שלא, ושלא רוצה לדעת מזה, אז למה אתה שואל ומציב אותי במצב בלתי אפשרי.
עצבנית גם על פיצית שמקשה ועל אמא שלי שאחרה בשעה לקחת אותה.
אוף, שונאת את כולם.
וקצת את עצמי, שאני תלותית רגשית.
שלא מצליחה למקד את עצמי בלימודים ובלשמוח היום.
אני כועסת מידי ולא יכולה להביע את זה.
אז אני שותקת, כדי לא להתפוצץ.
תיכף אלך לעשות ספורט, אולי זה יפרוק את אנרגיית הכעס הזו.

[אל_הלב*]

בשישי הספורט עשה לי פלאים, נרגעתי.
כשחזרתי האיש יזם שיחה שקירבה ביננו ומחר אנחנו מבלים יום שלם ביחד ומתקרבים.
החברה שביטלה ניסתה לתפוס אותי, התעלמתי בהפגנתיות עד אתמול שדיברנו ואמרתי שזה מעצבן שאי אפשר לקבוע איתה מראש, הכול טנטטיבי וברגע האחרון היא מבטלת.
ניסינו לקבוע להיום ושוב פעם היא ביטלה עם שלל תירוציה. אמר סבבה ושיחררתי.
היום היה יום הפוך, לא הצלחתי ללמוד ולהתרכז, הייתי שוב עצבנית, כנראה שיש גם השפעה שהורדתי מינון בכדורים.
שמתי לב שיותר עצבנית, רגישה ונפגעת, יותר מודעת לכאבים בגוף.
בינתיים זה נסבל ומצליחה עם נשימות ומודעות להתגבר על זה.
אם לא ישתפר עד ראשון הבא, מזכירה לעצמי לחזור למינון הקודם.

בכל זאת נהנתי בימים האחרונים מהחיבוקים של פיצית, מלשכב עם האיש על הספה ולהתחבק, מלשבת איתו בסלון וללטף אותו בפנים ולשמוע שזה נעים לו.
גאה בעצמי שנהגתי היום לגן של פיצית ומשם להצגה, והצלחתי לחנות בהצלחה בלי להלחץ ממכוניות שמחכות.
גאה בעצמי שאמרתי מה שמרגישה לחברה, ששיחררתי את הלחץ מלהיפגש איתה, יצא כשיצא, אם וכשיתאים לי, לא אבטל תוכניות שוב בשביל לקבוע איתה.
ככה לא אתאכזב ואתעצבן עליה ועל עצמי.
גאה בעצמי שלמדתי להכין סלט קצוץ במכשיר החדש, שהצלחתי להאכיל את פיצית ארוחת ערב למרות התנגדותה.
גאה בעצמי שאני מוותרת על להמרח מול הטלויזיה ויושבת ללמוד עוד שעה.

שמחה על מחר שיש לי יום שלם עם האיש, לאכול ארוחת בוקר בחוץ, לקנות ארון סוףסוף, להתקרב פיזית ונפשית.
עם כל הקשיים הוא האיש שלי ואני אוהבת אותו מאוד.
הוא דואג לי ולפיצית, כשהוא רגוע הוא מצחיק ושטותניק, הוא אבא מסור ואוהב. הוא מראה בשבילי שעוזרת לי להשתפר.
וכן הוא לפעמים נודניק ועקשן וסגור ואטום ואנטי חברתי.
אבל גם אני כזאת לפעמים - עקשנית, אטומה, נודניקית, עושה סרטים.
בקיצור, יש על מה לעבוד.
ובקשר לעוד ילד, משנה את דעתי כל יום. האם עכשיו או עוד כמה חודשים.
לא יודעת מה להחליט.
מפחדת שהמצב ביננו שוב ידרדר ואשאר לבד עם שני ילדים.
הכול כל כך שייקי ביננו. לא יציב.
אופטימית בסך הכול, יהיה טוב.

[תפילה_לאם]

קוראת אותך.

[אל_הלב*]

אתמול אכלנו יחד ארוחת בוקר בבית קפה, קנינו בגדים לפיצית וארון בגדים גדול ויפה.
היתה שיחה זורמת והרגשה טובה.
עד שהגענו למיטה. וזה פשוט לא עבד.מין מוד לא זורם, עצל, עייף מהחיים, לא מחרמן, מאולץ.
נתתי לו ליזום והוא הבין מזה שאני לא בעניין.
אני רציתי שיותר יתאמץ בשביל שאהנה ולא יהיה כל כך מכני וסגור.
מתסכל שהסקס הכי טוב שהיה לי בחיים היה עם גברים שלא באמת אהבו אותי.
האם הנישואים וההורות גמרו על יחסי המין שלנו, שאף ]עם לא היו מעולים בנוק אאוט סופי?
האם זה בר תיקון? איך מתקרבים מחדש? איך מתפעלים את זה? מרגישה כמו בתולה איתו.
אמרנו שננסה שוב היום.
שוב מתלבטת האם אני במקום הנכון בזוגיות הזו או רק מטעמי נוחות והורות משותפת.
האם להשאר בזוגיות הזו ולהביא עוד ילד אומר בהכרח לותר על חיי מין מספקים?
האם הגיע הזמן לאכול במסעדה מידי פעם? האם זה באמת הפתרון או רק אשליה לפתרון ובעצם רק הסתבכות גדולה יותר?
מבולבלת.

[אמא_צעירה*]

אני כל כך איתך!!
מקווה שתצליחי להגיע למקום שתהיי שלימה עם עצמך ושמחה בו

[אורי*]

גם אני פה
קוראת אותך
ושולחת חיבוק

[אל_הלב*]

מעדכנת שאתמול חל שיפור ניכר ומפתיע (-:
הלכנו לשנ"צ ושכבנו והיה טוב, מאה שמונים מעלות מיום לפני. זה מאוד קרב ביננו והייתי ממש בשוק איך הדברים יכולים להתהפך בשניה.
כמובן שיש עוד הרבה על מה לעבוד כדי שאפשר יהיה לומר שיש לנו יחסי מין סדירים וטובים, אבל זה בהחלט היה צעד משמעותי בכיוון.
אז נכון שאף פעם לא היה מסעיר ומלא תשוקה כמו עם גברים אחרים, אבל יש משהו הרבה יותר יציב ובבית איתו, שעוזר לי להרגע ולגמור.
שוב מבןלבלת אם כן או לא הזמן לעוד לידה.

מאוד קשה לי ללמוד לאחרונה, בורחת מזה כל רגע. כנראה שההשלמות לתואר שני יקרו בקצב שלהם, איטי יותר משתיכננתי.
מאחלת לי להנשיך עם שלוות הנפש והפיקוס על להנות מהמשפחה שלי.
היום נהנתי מעיסוי מפנק בבוקר. מביקור חברה של פיצית נהגן ומשנצ איכותי. ועכשיו מהשקט כשפיצית בגינה עם האיש.
הלוואי והשיר בזה יחזיק: הנה הם באים ימים של שקט...

[אל_הלב*]

האם אני רוצה ומוכנה לעוד הריון?
קראתי עכשיו את המדריך ללידה ויש לי קצת תחושת מתח ולחץ.
מפחיד אותי השינויים הגופניים שאחווה, שאעלה עוד במשקל, שהכאבים ישתלטו על הכול ויעוררו שוב את החרדה והסבל.
פחד מהדרדרות נפשית ופיזית.
פחד מלקיחת רסיטל בהריון מחשש שיפגע בעובר ובתינוק.
פחד מהגיל שלי, פחד מבחילות והקאות.
פחד לא להתחבר לתינוק ולהשוות כל הזמן לפיצית שאוהבת כל כך.
פחד מחוסר שליטה וכאבים בלידה.
פחד מהדרדרות נפשית של האיש, מהתפרצויות זעם וכעס בלתי נשלט שלו.
שארגיש שוב כלואה, ששוב לא אוהב ואהנה מחיי.
פחד לאבד שוב את הליבידו.
פחד מבדידות בבית עם תינוק.
פחד שחס וחלילה העובר והתינוק לא יהיו בריאים ושלמים.
פחד לרצות להתגרש ולהסתדר לבד עם שני ילדים.
פחד לאבד את עצמי שוב.

מצד שני אני בת 37 וחצי והשעון מתקתק. אף אחד לא מבטיח לי שאכנס להריון בשניה ושלא אעבור חס וחלילה הפלה בדרך.
האיש לוחץ לסיים מהר ככל האפשר את שנות התינוקות, פיצית לוחצת על חברה ואח/ות יעשו לה טוב.
אני מפחדת שמשהו ישתבש ולא אלד שוב ואצטער על כך כל חיי.

מתחת לפחדים יש גם כמיהה לחוויה מתקנת, להנות מתינוק/ת קטנ/ה ורכ/ה צמוד/ה אלי.
להישאר בבית עד גיל 9 חודשים בערך, לסיים את ההשלמות שלי בנחת יחסית (לא לבנות שוב ציפיות לא הגיוניות מחופשת הלידה).

מה חשוב שאעשה עד הלידה?
לחזור לנהוג למרחקים בביטחון, לקחת שיעורי נהיגה. מצאתי כבר מורה בשכונה.
להתמיד בספורט - סקי 3 פעמים בשבוע ושיעור עיצוב/פילאטיס/שחיה.
לאכול בשליטה ומסודר.
להמשיך לחזק את עצמי נפשית - טיפול קבוצתי, לכתוב לעצמי, לנשום ולהרגיע את עצמי מחרדה ומתח.
לשפר את מערכת היחסים עם האיש וללמוד לאהוב אותו שוב מהלב ולקבל אותו על שלל הפאקים הגדולים שלו.
להמשיך למקד את עצמי על מציאת שמחה והנאה בכל יום ויום.
לקבל את האטה בקצב של הלימודים ואת העובדה שיותר מקורס אחד בסמסטר זה על גבול הבלתי אפשרי כרגע. לא יקרה כלום אם אתחיל תואר שני רק עוד 3 שנים ולא עוד שנתיים כמו שתכננתי.
לזכור שאני לא מבזבזת את הזמן, אני חיה ונהנת מהחיים שלי ומגשימה את עצמי כבר עכשיו.
אני עושה ספורט, מטפלת בעצמי נפשית, מגדלת את פיצית המהממת שמכניסה אור לחיי כל יום. נהנת מלפגוש חברות ולצאת להתאוורר.
אני עובדת על שיפור התקשורת שלי עם האיש. אני חולמת ולומדת על עצמי כל יום, מתפרנסת יפהויכולה לקנות לעצמי מה שבא לי.
בסך הכול למרות המשברים החיים שלי טובים ומלאים. אני חיה את החיים ולא בסבל מתמשך ואפרוריות כמו אחרי הלידה והמשבר השני.
ורק על זה לומר תודה כל יום (-:

חיה את החיים כאן ועכשיו וגם יש למה לצפות בעתיד - מקצוע חדש, הגשמה מוזיקלית, ילד/ה נוספ/ת שתכניס אהבה ואור לחיי.
לזכור שהכי חשוב להיות בריאה ומאושרת וזו חוויה והחלטה פנימית, ללא קשר לנסיבות החיצוניות שמהוות תיקון ואתגר.
להיות מאושרת למרות הכול. גם עם משבר בזוגיות, גם עם קשיי הורות, גם עם העבודה מתסכלת, גם עם המשקל הנוכחי (75 ק"ג, 15 יותר מידי), גם עם הקמטים וחוסר השלמות.
להתמקד בחצי הכוס המלאה.

מחליטה כרגע לתת לבורא להחליט מתי הזמן הנכון לעוד לידה ולהמשיך להתקרב לאיש ולשפר תדירות ואיכות של יחסי מין.
עם הפחד אני הולכת על זה, פותחת את עצמי למה שיבוא באהבה גדולה.
חג שמח

[תמרוש_רוש]

יקירה (())(())

מצד שני אני בת 37 וחצי והשעון מתקתק
שטויות במיץ. סליחה על ההכרזה הזאת אבל את בת 37.5, מה שאומר שיש לך עוד שלוש שנים בכיף.
כל כך הרבה נשים אני מכירה שילדו את הילד הראשון שלהם בגיל כמעט-ארבעים, או את הילד השני קצת אחרי ארבעים.
ה"שעון" המתקתק הפנימי הזה לא מוסיף לך בריאות ולא מוסיף לך תבונה. הוא לא עוזר לך להגיע לרגש הנכון, להבנה הנכונה של מה טוב ומה קצת פחות טוב ומה בכלל לא טוב. הוא מעוות את תפיסת המציאות ואת תפיסת הזמן שלנו.
ויפה שעה אחת קודם
אין לך מה לְענות את עצמך ב"מה יהיה עוד שנה". או לנסות להשוות תסריט היפותטי אחד עם משנהו. זה עינוי. עוד שנה לא קיים בכלל. גם "עוד חצי שנה" לא קיים בשום מקום. נסי לחיות בכאן-ועכשיו, ברגע הנוכחי הזה ולא בשום רגע אחר. האם בשנייה זו ממש מתאים לך להיכנס להריון?
זו התשובה ואין בלתה.
וזו התשובה לשנייה זו ממש, ולא מעבר לכך. מחר תוכלי לשאול את עצמך שוב
אם כי... כמו בשקילת תינוקות, כמו בכל דבר חשוב, עדיף לשאול את עצמך רק מדי פעם. נניח פעם בחודש, חודשיים. לא בתכיפות גדולה מדי, כי עצם שאילת השאלה יותר מדי מלחיצה ופוגעת באיכות התשובה.

חוץ מזה, לא התעצלתי והלכתי אל תחילת הדף כדי לבדוק, וגיליתי שאני צודקת: פיצית עדיין לא בת שלוש.
הויסה!!!
כמה פעמים אמרתי לך שתחכי עד שהיא בת שלוש? כמה פעמים??
חכי.
קשה לי להסביר מה המשמעות של זה. בעצמך כבר תביני. אבל יש נשים בעולם שמסוגלות לגדל פעוט ותינוק ביחד, ויש נשים שלא. אני יודעת שאני לא. ומרווח של 4 שנים בין אחד לשני (בהתחלה כתבתי 3 שנים ואז תיקנתי, כי גם שנת ההריון נחשבת אצלי שנת גידול תינוק) היה צורך אלמנטרי בשבילי. אלמנטרי. לא בחירה ולא בונוס ולא כלום. צורך קיומי בסיסי.
ויש לא מעט כמונו בשטח.
והפיזיותרפסיטית של רצפת האגן שלי הוסיפה על זה כהנה וכהנה כל מיני ציטוטים על כמה בריא פיזיולוגית לחכות עם תינוק נוסף עד שהקודם כבר לא תינוק ויכול לשאת את עצמו - וביותר ממובן אחד.
חכי עד גיל שלוש. זה גיל של אינטגרציה, גיל שבו כל כך הרבה ילדים מתאפסים על עצמם. הדברים ייראו אחרת לגמרי אז. וגם לך תהיה פרספקטיבה אחרת.

מה חשוב שאעשה עד הלידה?
יש פה הרבה מטרות והרבה עבודה...

פיצית לוחצת על חברה ואח/ות יעשו לה טוב.
אה, אני לא יודעת. היא זקוקה לחברה, אבל בראש ובראשונה היא זקוקה לאמא. ואחים גדולים זקוקים לידיעה פנימית איך לנהל את עצמם ואיך להיכנס לתפקיד החדש שלהם ולמעמד החדש שלהם בלי להיסחף ולאבד את הראש כשבא תינוק חדש ומשנה להם את כל הסדרים. הרבה יותר קל לילד גדול לעשות את זה.


האיש לוחץ לסיים מהר ככל האפשר את שנות התינוקות
מבחינתו, אני בטוחה שהוא יכול להביא נימוקים מאוד משכנעים.
אבל לא הוא זה שבהריון, מיניק, ונמצא בצומת המרכזי של המשפחה, מבחינה רגשית.
בשנים הראשונות לגידול ילדים, את השמש של המשפחה, והכל סובב סביבך.
אמרה לי הפיזיו שלי: כשאבא נחלה או מפסיק לתפקד זמנית, כל המשפחה מושפעת מזה. אבל כשאמא נהיית חולה או מפסיקה לתפקד זמנית - כל הבית מתהפך, ראש למטה ורגליים למעלה.
אז חשוב מאוד מה את מרגישה...

[אל_הלב*]

תמרוש תודה על תשובה מושקעת ומעוררת מחשבה. פיצית כבר בת שנתיים ושמונה מה שאומר שיהיה פער של כשלוש וחצי שנים אם אכנס עכשיו להריון, כך שאני כן חושבת שהגיע הזמן גם כי פיזית עם הגיל זה לא הופך קל יותר. מעבר לזה שיש סיכוי שיקח זמן עד שנצליח כך שאם יש בי רצון, ויש בי, לעוד ילד, והגעתי יחסית ליציבות נפשית, זה הזמן. עם האיש היחבים מןרכבים ןמשתנים תדיר ולא בהכרח זה ישתנה בשנה הקרובה. וכן, אני רוצה עוד ילד גם ממניעים אגואיסטים כך שגם אם חליחה הקשר ביננו יגרום לגירושים, זה לא סותר שרוצה עוד ילד. גם לא סומכת על עצמי שרואה נכון את כל התמונה לגבי האיש והקזר איתו. יתכן מאוד שהיה לי קשה ומאתגר עם כת גבר אחר, הרי אין מושלם בשום דבר, וזה דבר שמאוד קשה לי לקבל.
זה כנראה התיקון שלי, להיות עם האיש שתדיר זועם וכועס ומנותק רגשית ופיזית ממני.
המשימה להיות מאושרת למרות האיש.
מצד שני אני מתארת אותו בצורה מאוד שלילית, השבוע היה לנו שבוע מאוד מקרב זוגי ומשפחתי עקב החופש. מקוה שנמשיך בקו הזה גם ממחר כשנחזור לשגרת עבודה.
אמשיך אחר כך

[תמרוש_רוש]

יקירה,
אני לא חושבת שהתשובה שלי אלייך היתה הוגנת לגמרי. לא הפעם.

השעון [הביולוגי] מתקתק
אני חושבת שהשורה הקצרה הזאת קצת הורידה אותי מהפסים.
זה כבר זמן-מה שהצירוף "שעון ביולוגי מתקתק" בהקשר של "מתי ללדת" גורם לי אי נוחות הולכת וגדלה.
ועכשיו זה הגיע לנקודת רווייה מסוימת, שדי עף לי פיוז. לא עלייך, כמובן, אלא על כל התפיסה הזאת.
אני חושבת שיש עם זה בעיה גדולה.

הצירוף הזה של "שעון מתקתק" ביחד עם "ביולוגי", משהו שם לא מתחבר. או מתחבר עקום לגמרי.
בעיני זה שייך לאותה משפחה כמו המונחים הבאים:
תל"ם, סדר יום לתינוקות, ו"בשלות לגמילה מחיתולים"
חיבור לא מוצלח בין תהליכים ביולוגיים לקונספציות תרבותיות.
והתקתוק הזה, נו באמת... פלא שלא הצמידו לשעון הזה גם צפצוף של טיימר, או משהו.

אז מה כן יש?
יש כמה דברים:
יש טווח פוריות ביולוגי. ובאמת רמת הפוריות יורדת עם הגיל, ויורדת בחדות אחרי גיל ארבעים, אבל היא עדיין קיימת.
יש גם תהליכי הזדקנות טבעיים. אולי אפשר לקרוא לזה "טווח כשירות כללי"? לזה נכנס כל הקטע של לרוץ אחרי פעוט כשרמת האנרגיה כבר לא מה שהיה פעם והמאמץ לכרוע ולהרים ולהתגלגל גדול יותר.
ויש מחזורי פוריות ביולוגיים (אפס בהריון, נמוך בהנקה, הולך ועולה עם צמצום הנקות וכו')
ויש מחזורי פוריות רגשיים. ואלה חופפים קצת את המחזורים הביולוגייים, אבל ברובם יכולים להיות שונים מאשה לאשה.

ואף אחד מהם לא מתקתק. הם פשוט זזים להם, כמו שתהליכים ביולוגים זזים.

בעצם עכשיו כל העצבים שלי על המונח הזה נראים קטנוניים משהו, לא יודעת למה זה נתקע לי בגרון... בין אתמול בלילה (כשחשבתי על זה, חרי שכתבתי לך את התגובה) לעכשיו, איבדתי קצת מהפואנטה.

אז לילה טוב וחיבוק

[אל_הלב*]

זה בסדר תמרוש, שמתי לב חתגובתך המושחזת וקצת מטיפה, אבל לא נעלבתי, היה לי ברור שזה נוגע במשהו שלך. אין דרך להתכחש לזה שהפוריות יורדת עם הגיל ויש יותר מידי דוגמאות סביבי לבעיות פוריות משאוכל לומר בבטחה שךי זה לא יקרה. דוקא מתוך חיים של כאן עכשיו זה נכון להחליט שאם רוצה עוד ילד ככל שאדחה זאת זה עלול לא לקרות. ואם החלטתי שכן, אז חבל לחכות כי אולי שוב הכול יתהפך.
הכול יכול לסקל את זה, הגוף, הפוריות, הכאבים שעלולים לחזור ברמה שפגעה בי תפקודית, גירושים וחוסר מציאת אב לעשות איתו ילד.
אני יודעת שזה קצת לראות שחורות ועדיפה הסיבה הרומנטית של לעשות ילד מתוך אהבה גדולה, מוכנות ורצון. אבל כבר למדתי שהחיים אינם מושלמים ויתכן ולא יהיה רגע מצאחם וקל יותר מעכשיו. אוי כמה פרות קדושות ותיאוריות על החיים השברו לי מול עיני מאז ההורות שלי. ככה זה, אין נכון ולא נכון, יש בחירות מחירים ורווחים וחוסר ודאות גדולה לזרום איתה.

[תמרוש_רוש]

תודה!

[אל_הלב*]

אתמול היה יום מתיש ומאתגר של עייפות וחזרה לעבודה המשעממת במשרד.
גאה בעצמי שלמרות העייפות הלכתי להתאמן ושרפתי 400 קלוריות, שזיהיתי את הדפוס שרוצה לברוח ולהיות בעתיד ולא נבהלתי, הרגעתי את עצמי שזה יעבור וארגיש טוב יותר. גאה בעצמי שסידרתי לפיצית ארון חורף, שנהנתי להרטב עד לשד עצמותי במבול, שלמרות הכאב ראש תיפקדתי טוב עם פיצית ולא נבהלתי מהעצבנות של האיש. התרסקתי בתשע על הספה וישנתי מעולה.
החברה שנעלמה לשבוע נתנה אות חיים ועניתי בעניניות, נקיה מכעס או ציפיה, קצת אדישה.

תכננתי לי את השבוע כך שכל יום עושה משהו למען עצמי, אתמול ספורט, היום טיפול ופגישה עם חברה שהיא מעין מורת דרך ולא נפגשנו המון זמן.
ממש הכנתי לוז שבועי והכנסתי גם מטלות של ניקיון ובישול.
מחר מכינה מרק אפונה ובא לי עוד משהו. אולי פשטידנ בריאה. יש רעיונות?

בעקבות הטיפול עירנחת לתנודות במצברוח שלי ולא נבהלת. תמיד ניתן לחזור לסנטר שלי ולנשום.

[תפילה_לאם]

כל הכבוד לך!
נעים לקרוא את הדברים הכתובים ברוח חיובית ומפוכחת כאחת.


אולי פשטידנ בריאה. יש רעיונות?
לא יודעת איך את מגדירה פשטידות בריאות, אבל לאחרונה הפשטידות שלי מורכבות מערבוב של שמנת חמוצה עם ביצים, עם תבלינים ועם ירקות כלשהם: בצלים קצוצים מטוגנים או רצועות פלפלים כנ"ל או תרד טחון מופשר או גרגרי תירס.

[אל_הלב*]

תודה תפילה לאם, אחלה רעיון. רק צריכה לקנות שמנת חמוצה.

היה יום ארוך וחיובי אתמול.
נפגשתי לשיחת נפש עם חברה יקרה ל3 שעות איכותיות בבית קפה בערב.
היא נתנה לי בוסט של אנרגיה לעבוד על הקשר עם האיש ולהבין שמה שעוברת הוא נורמלי ולגיטימי וחלק מהתיקון שלי.
ושאין באמת לאן לברוח ולמה, בכל קשר יהיו לי אישויים כאלה או אחרים וקשיים.
שתינו הסכמנו ללא ספק שלא בחרתי בו בטעות, יש לנו תיקון לעבור ביחד ועלי להתמקד בחיובי שבו ולחזק אותו, כמו שמחזקים ילד.
לגייס סבלנות מחדש, לפרגן ולהחמיא הרבה יותר מלבקר ולהתלונן.
לתת לו מרחב לנגן ולנוח, לקחת על עצמי יותר בבית כדי להוריד ממנו ולהבין שזה התפקיד שלי כאשה בבית - לכוון ולחנך גם את פיצית וגם אותו ולעזור לו להפתח לאט לאט לעולם הרגש והרוחניות.
זו משימת חיים, אבל אפשרית.
והכי חשוב, להשאר בסנטר שלי, לא עם כל צעקה שלו לחשוב מיד על גירושים ולהסתלק.
לא להתרגש מזה. להיות אחראית על יצירת אוירה טובה בבית והרגעה.
זה לא מקרי שבחוץ אני הזועמת ובבית הוא.
יש פה שיקוף ומראה ללמוד ממנה ולהרגע.

היום עייפה ברמות, הייתי בכייף נשארת לישון. אבל יש עבודה להגיע אליה.
מגלה גמישות, דוחה את הספורט שתיכננתי היום למחר.
היום: לבשל מרק אפונה ופשטידה טעימה, ולדאוג לעצמי אסטטית - סילקפיל, גבות, ציפורנים.
בנוסף לקבוע פגישה למפה אסטרולוגית קבלית, לקבוע תור לרופא שיניים לשן שחזרה להציק.

ובקשר לחברה המאכזבת, הבנתי דרך השיחה עם חברת הנפש שהגיע הזמן לשחרר את עצמי ממנה ולהתנקות מהאנרגיה שלה שהופכת אותי ומסיטה אותי מהעיקר - אני ומשפחתי.
לעשות מקווה, לטהר את עצמי אנרגתית.

יום טוב

[אל_הלב*]

תובנה חזקה שירד לי האסימון לגביה הבוקר - יעודי הוא לטפל. ולשיר.
שומעת שיר מדהים של כריסטינה אגילרה שפעם שרתי ובא לי לפרוץ בשירה מלוא הגרון, אבל אני במשרד, רק נהנית מהשיר בפול ווליום באוזניות ומחייכת לעצמי.
זה בדי אן איי שלי לרצות לשנות אנשים, לעזור להם להתחבר לרגש ולעולמם הפנימי.
בתקופת האימון זה נתן לי המון כוחות וגם שאב אותי לגמרי.
צריכה ללמוד את האיזון הזה.

ותובנה חזקה לא פחות - להפסיק לרצות להציל ולרפא אנשים שלא מעוניינים בעזרתי.
קלטתי שבערך כל מערכות היחסים שלי עם גברים התחילו והסתכמו בזה, ברצון שלי לאחות את כנפיהן הפצועות כשהם בככל הרגישו כנשרים וברחו רחוק ככל האפשר מעבודה פנימית וחיבור לרגש ורוחניות.
זו אני, זה יחודי, החיבור לעולם הרגש והרוחניות, החיפוש העצמי, היכולת לרומם ולהעצים את האחר, א בל רק את זה הפתוח להקשיב ולקבל ממני. לא בכוח.
לא לנסות לשנות ולהאכיל בכוח.
כל אדם בשל בזמן אחר לדבר אחר. גם אם נראה לי שאני יודעת את התשובה ושהחיבור איתי הוא הדבר הכי טוב ומעצים שיכול לקרות לאדם שמולי.
גם עם האיש, אני חוטאת בזה לא מעט. רוצה לשנות אותו להיות יותר רוחני, יותר רגשי, יותר חברתי ומשתף, כמוני.
זה לא עובד. לא בכוח.
רק כדוגמה אישית. והוא לומד ממני. במנות קטנות ומדודות ואחרי שנים של התמדה אנו משתנים ולומדים אחד מהשניה.
גם אני לומדת ממנו, להיות יותר ריאלית, לוגית, להתבגר ולקבל החלטות של מבוגרים, להתמסר למה שחשוב לי ופחות לותר לעצמי.
הוא מורה ענק בזה. גם בכך שמעביר עלי ביקורת ועוזר לי להשתפר ולצמוח, גם כשזה מכאיב מצציק וכואב.
הוא משקף לי מראה מטורפת.
איזה תיקון, וואחד משימת חיים משותפת.

זה נותן לי דרייב להמשיך ללמוד ולסיים השלמות שאוכל סוףסוף ללמוד לתואר שני בתרפיה במוזיקה.
גם שם יהיו אתגרים וקשיים אבל כולי תקוה שהיום שלי יהיה מלא ביותר ויותר רגעים של משמעות, סיפוק, עניין, אתגר, צמיחה והגשמת יעוד.
זה קונטרס ענק להיום, שאני באה לעבודה אבל לא ממש עובדת כי משועממת תחת מהעבודה המשרדית המשמימה שלי, שיכולה לעשות גם בשלוש שעות עבודה ביום.
חלק נכבד מהיום הוזה, חולמת, מפנטזת, עושה סידורים, קוראת ומרחיבה אופקים בבאופן.
גופי בעבודה אבל הנפש מטיילת לה במחוזות אחרים.

אתמול בישלתי יחד עם פיצית מרק אפונה ופשטידת גבינה פטריות ושעועית.
היה ממש כייף.
לא הצלחתי למעוך למחית אחידה את מרק האפונה והסתבכתי עם זה, חייבת לקנות מקל סטיק.
את שאר הדברים לא הספקתי (רק לחפוף ראש אחרי שבוע הזנחה ודחיה).
תיאמתי עם האיש שנהיה הערב ביחד, אני בשבוע של הביוץ והחלטתי שננסה.
בכייף, בלי ציפיות. הלוואי ויגיע לא מהר מידי, שנספיק להנות ולהתקרב לפני שעולמנו ישתנה ויתהפך שוב.

היום: ספורט, טיפוח אישי, לימודים. בתשע זמןעם האיש.
כרגע יום לא מאתגר להעביר בעבודה.
בא לי נורא להיות רזה כבר.
יום טוב

[תפילה_לאם]

לא הצלחתי למעוך למחית אחידה את מרק האפונה והסתבכתי עם זה, חייבת לקנות מקל סטיק.
בלנדר מוט לא יקר, אבל רק רציתי להוסיף, שכשאני מפעילה אותו, אני דווקא אוהבת להפסיק את הריסוק קצת לפני היווצרות מרקם אחיד וחלק לחלוטין. נחמד לאכול מרק סמיך ולגלות פתאום איזו חצי שן שום או חתיכת גזר.

נעים לקרוא אותך.
ההתבוננות שלך וההבנה שלך את מה שאת צריכה ללמוד, את מה שאת לומדת ואת מה שאת יכולה ללמד מעוררת השראה!

[אל_הלב*]

נחמד לאכול מרק סמיך ולגלות פתאום איזו חצי שן שום או חתיכת גזר.
מסכימה איתך, העניין שפיצית אוהבת רק מרק בלי חתיכות בפנים )-:
ניסיתי לרסק בסלייסר אבל אפונה קטנה מידי בשביל זה ולא מתרסק לגמרי.
וגם יצא לי קצת מתוק מידי (ממתי אפונה מתוקה?) אז הוספתי מלח ונעשה לי מלוח מידי (-:
הקיצר, אני ומטבח בערך בשלב של כתב א', יש עוד הרבה ללמוד...הקטע שבאמת נהנת לבשל, רק לא יודעת איך.


_נעים לקרוא אותך.
ההתבוננות שלך וההבנה שלך את מה שאת צריכה ללמוד, את מה שאת לומדת ואת מה שאת יכולה ללמד מעוררת השראה!_
איזה כייף לשמוע, אני ממש מתחזקת מפידבקים.
אשמח לעוד תובנות, שאלות, הזדהות, ביקורת - למי שקורא/ת.

[אל_הלב*]

טוב, אז אני מסתכלת על הצד החיובי, שהספקתי אתמול, למרות העייפות הגדולה והפיתוי להשאר בבית, ללכת למכון כושר וללכת 40 דקות בסטפר.
בנוסף לעשות תרגילים לרגלים במכשירים וגם לנהוג בביטחון והנאה.
שמתי לב שממש נהנתי לנהוג ולשיר ברקע, בעצמאות. הלוואי שאוכל לנהוג בביטחון ועירנות גם למרחקים ארוכים יותר ולבקר מי שבא לי מתי שבא לי.
העניין שתמיד רוצה הכול ועכשיו. אי אפשר הכול ביחד, האנרגיה מוגבלת.
מה שלא הספקתי זה ללמוד ולהוריד שערות.
גאה בעצמי גם על השיחה הממוקדת עם האיש לגבי הבעיה עם פיצית שלא אוכלת ארוחת ערב.
עדיין פוגע בי שהוא חסר סבלנות לדבר איתי וכל כך עצבני כל הזמן.
הערתי לו בעדינות בשיחה ביננו וגם בזמן אמת מול פיצית לא שברתי לו את המילה, פשוט אמרתי לו באנגלית שלדעתי זו לא הדרך לכעוס עליה, אבל הנחתי לו לעשות מה שנכון לדעתו ויצאתי לספורט.

גאה בעצמי גם על כך שהקפדתי על תזונה מאוזנת ובריאה אתמול.
החלטתי ללכת על זה במלוא הנחישות.
אבל איך לעזאזל נפטרים מבטן שניראת כמו של חודש חמישי?
אני כבר ממש מתקשה להביט על עצמי במראה.
משתוקקת להוריד 20 קילו.
להמשיך להתמיד וללכת 3 פעמים בשבוע לספורט, ולאכול נכון.
כמו מתקשה להאמין שניתן להרזות, זה לא נתפס לי שניתן להרזות מספורט ואכילה נכונה.
כמו תהליך קוסמי כזה שלא ברור לי ומתקשה להאמין לו.
אבל כל כך רוצה שזה יצליח, רוצה להחזיר לעצמי את הבטחון בעצמי ובמראה שלי, להרגיש יפה ומושכת ולא כמו דודה זקנה בהריון.

האיש היה גמור אתמול ולא רצה לשכב, למרות שזה זמן הביוץ.
אני בסדר עם זה, גם ככה לא סגורה על רצוני להיכנס כבר עכשיו להיריון.

משחררת מחשבות קורבניות שרצות לי בראש שאני לא מספיק מושכת ומעניינת.
משחררת את הצורך באישור מאחרים ומגברים.
אני יפה וטובה כפי שאני ופועלת ליצירת הגרסא הטובה ביותר שלי.

רק ללימודים לא מוצאת זמן ופנאי, מה יהיה. מתחילה סמסטר ביום ראשון ויש לי עוד חודש מבחן על קורס מסמסטר קיץ שלא הספקתי ללמוד אליו כמו שצריך.
ובנוסף יש עוד עבודה סמינריונית אחרונה לתואר הראשון לעשות. המון המון.

ממקדת את עצמי: כרגע בנוסף למטרה להתפרנס ולגדל את פיצית, הכי חושב זה הספורט (להרזיה, לבריאות) והלימודים (התפתחות מקצועית).
על הדרך לומדת לשלב תיפקוד כמנהלת משק בית (בישול, ניקיון) ומשפרת תקשורת עם האיש.
זה לא דורש זמן, זה דורש מודעות.

היום המשימה לנקות את הבית עם פיצית ברקע - אבק וטאטוא יסודי.

[תפילה_לאם]

ולהוריד שערות.
טוב, את ב"באופן" פה.

[אל_הלב*]

את ב"באופן" פה.
חחחח צודקת. ארגיש בנוח כמו צרפתיה (-:

[אל_הלב*]

פיצית המדהימה שלי בת 3 היום (-:
3 שנים מאז התהפכו חיי, מלאות משברים ושפל ועליה מתונה ויציבה בחצי שנה האחרונה, אפשר לומר שעברתי את המשבר הגדול לאחר שנתיים וחצי.
כיום בפרספקטיבה של 3 שנים (אני ממש נפעמת כשאני כותבת את זה, אני אמא שלוש שנים!!!) - היה כואב ושווה כל רגע.
יש לי ילדה מדהימה, מוזיקלית, זמרת ורקדנית מלידה, מלאת שמחת חיים, מצחיקה ובעלת חוש הומור,
חברותית וורבלית בצורה מעוררת השתאות, דעתנית ועקשנית, יודעת לעמוד על שלה, עם זיכרון מעולה, שמחבקת ומרעיפה חום ואהבה על כל המשפחה.
פשוט האור של הבית.
טפו טפו בלי עין הרע, ואני גידלתי ומגדלת אותה (-:

רוצה לומר - גאה בעצמי שעשיתי המון דברים טובים בגידול שלה,
למרות הקשיים, ההתחלה המשברית והדיכאון לאחר לידה - יצאה לי ילדה בריאה ומאושרת בע"ה.
היא האדם שאני הכי אוהבת ומעריצה בחיי, היא המורה הכי גדולה שלי שמעבירה אותי שיעורים בכל תחומי החיים.
כל כך צמחתי, השתנתי, בגרתי והחכמתי בזכות הגעתה לעולם - זה באמת סיפוק גדול לדעת שבתמונה הגדולה, במרחק של זמן, אני מאושרת מהאמהות שלי.

מאחלת לי ולה להמשיך ולהעמיק את הקשר היחודי שלנו, להמשיך לצחוק ולעשות המון כייף ולהנות יחד במסע חיינו המשותף.

כשפתחתי את הדף הזה לפני קרוב לשנה וחצי, לא הייתי מאושרת.
שמחה לעדכן שמגיל שנתיים וחצי של ביתי, אני בהחלט מאושרת.
יש משברים, יש קשיים, הדרך להגשמה מקצועת עוד ארוכה ואתגרים על האיש קיימים.
אבל בסך הכול אני מרגישה הגשמה ושמחה.
וסוף סוף מרגישה מוכנה לעוד לידה (-:

[אורי*]

טוב לקרוא אותך
(גם נותן תקווה)