תסמונת הכשל החינוכי הנרכש

[רני_כשר*]

בעלון "הרפואה" מחודש מרץ הופיע מאמר מאלף בשם "תסמונת הכשל החינוכי הנרכש".
כדאי לקרוא:
http://cafe.themarker.com/topic/3102906/
http://www.scribd.com/doc/7057935/תסמונ ... נוכי-הנרכש
קריאה נעימה
רני

[רועי_שרון*]

המאמר מנוסח באופן קריא מאד. מומלץ. מספר ציטוטים מהמאמר [ההערות בסוגריים מרובעים שלי]:

מעניין שרק חלק קטן מהשפעתה [של מערכת החינוך על הופעת הכשל החינוכי הנרכש] נגרם באופן ישיר במגע שבין המורים לילד. רובה נגרם באופן עקיף, באמצעות ציפיותיה ודרישותיה מההורים, שבעטיין מפעילים הורים על ילדיהם מערכת כובלת וכפייתית, ולא פעם אלימה, של דרישות, כללי התנהגות ועונשים קשים.
...
מקובל על כל העוסקים בטיפול בילדים – מחנכים, פסיכולוגים, רופאי-ילדים – כי התעללות גופני, ריגשית ונפשית (abuse) בילדים ובמתבגרים, גורמת למגוון רחב של תופעות פתולוגיות בתחום הפרעות ההתנהגות. מחבר מאמר זה סבור, כי מה שמקובל להגדירו כהתעללות, הוא למעשה רק קצה הקרחון, וכי מרבית ההתעללות הרגשית מתרחשת בתחום הנחשב כנורמטיבי ומקובל, דהיינו חינוך ילדים, בכל משפחה רגילה. ההורים סבורים שהם מחנכים את ילדיהם לאחריות לסדר, להתנהגות נאותה וכד', בעוד שלמעשה הם מבטלים את רצון ילדיהם, מדכאים אותם עד כדי מחיקת אישיותם וכל זאת ללא כוונת זדון.
...
השגיאה הקשה ביותר [של מערכת החינוך] היא ההנחה, שניתן ללמֵד בכפייה. אין זה מתקבל על הדעת שצריך עדיין לחזור ולהבהיר אמת פשוטה זו: לימוד וכפייה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

[יונת_שרון*]

עוד כמה ציטוטים:

_הצבת גבולות וכפייתם הוא מעשה אלים, שבאמצעותו הגדול והחזק כופה את דעתו ואת מרותו על הקטן והחלש.
...
ילד שמופעלת עליו כפיה חייב לייצר תסמינים של הפרעות התנהגות; זוהי מלחמת חורמה נגד מחיקת אישיותו.
...
אם נבחן ונעריך באופן לא-משוחד את כמות החומר והידע הנלמד במהלך 12 שנות לימוד בבית-הספר, יתברר לנו שכל נער ונערה הלומדים מרצונם החופשי ומסקרנות טבעית יכולים לרכוש אותו במהלך 2-3 שנים._

[בשמת_א*]

הדפסתי את המאמר וקראתי אותו. מדהים! נהדר!
אני הולכת לצלם אותו ולתת לאחותי ולכל הסטודנטים שלי לקרוא אותו!
לשים לינק באתר שלי!
מי זה האיש הזה?
ממש מתחשק לי לכתוב לו לפי הכתובת שרשומה בראש המאמר ולשלוח לו גלי הערצה וגם תודה על קיומו ועל כתיבת המאמר הזה.
סליחה על ההשתפכות, אבל משורה לשורה השמנתי יותר ויותר מנחת (חבל שזה לא מתבטא בקילוגרמים, כי חסרים לי איזה 6 מינימום, אבל לא נורא...).

[רני_כשר*]

לכל מי שמעוניין להגיב על המאמר לכותבו, דר' אמנון גרושקה, אשמח לנדב מעט מידע.
הוא רופא ילדים ותיק, עובד במרפאה בכפר סבא. שוחחתי איתו לפני פרסום המאמר, והוא מאד שמח על הפניה. הוא קיבל קודם לכן טלפון אחד נוסף, אולם הוא מאד ישמח לשמוע שדבריו נופלים על אוזניים כרויות. אני נמנע מלפרסם את מס' הטלפון שלו כאן, אולם השגנו את מס' הטלפון דרך 144 והשארתי הודעה בשעות הביקור במרפאתו והוא חזר אלי מאוחר יותר.
למרות שמאמר אינו מגובה בהרבה מחקרים, והוא מורכב בעיקר מניתוח המציאות על פי השקפת הכותב, ראו עורכי עיתון הרפואה לנכון לפרסמו במדור "סקירות" ואפילו רק על כך יישר כוחם.
גם אני שכפלתי אותו וחילקתי אותו לתלמידות שלי שלומדות במכללת תל-חי בהכשרת גננות-מורות. עוד לא קיבלתי תגובות, נראה בשבוע הבא.
מי שרוצה, המאמר יופיע בעלון הקרוב, ואז ניתן יהיה להפיצו בקלות.

[אריאלה*]

מאד השתדלתי להתפעל מהמאמר. אפילו קראתי אותו פעם שנייה לאחר שקראתי את קריאות ההידד פה.
לא מוצאת בו שום דבר חדש שלא נאמר כבר אלף פעמים קודם לכן.
בוודאי שהוא צודק בביקורת על מערכת החינוך (ומערכות אחרות) וזו הסיבה שרובינו פה מחנכים את ילדינו בבית. אבל מכאן ולהכרזת תסמונת חדשה וכל מיני הכללות וזריקה בסל אחד של הכל. לי זה נשמע כהכללות במידה מסוימת אפילו חסרות אחריות.
גם ההצעות כביכול לוקות באותה מידה של הכללה וערפול.
טוב! אז הכל וכולם לא בסדר. לי זה לא עושה כלום ולא מתווה שום דרך.

[גילה*]

אריאלה, לדעתי, הוא בסך הכל צועק "המלך עירום". וזה המון.

[יונת_שרון*]

אריאלה, החידוש הוא המקום שבו זה פורסם: עיתון של הסתדרות הרופאים בישראל.
נכון שכל מה שהוא אומר אמרו כבר לפניו, וגם לי היה חבל שהוא לא הסתמך על חלק מהעבודות הרציניות שנערכו בנושא. אבל מה שמרשים זה שבכלל מפרסמים דבר כזה מחוץ לחוגי המחקר הספציפי (של מקורות הפשיעה, למשל) ועוד במקום כל כך mainstream, וכל זה בלשון כל כך ברורה ובלתי מתנצלת.

[אלה_נוננה*]

אני חושבת שחלק מהבעיה היא שההורים בכלל לא מודעים לטעויות שהם גורמים, הם זורמים עם המערכת.
ויותר מזאת שפסיכולוגית ורופאה אומרים להם שצריך לילד ריטלין הם מאמינים שכך באמת צריך בשביל שלילד יהיה טוב יותר (והאמת היא שזה בשביל שהילד יותאם יותר למערכת).
זה עצוב- נכון.
אבל זה חלק מחוסר המידע הנכון שאנו רוכשים בכל תהליך הצמיחה שלנו.
טוב שכתבות כאלו עולות.
כך ירבו

[יונת_שרון*]

ואגב, יש משהו שהוא כשל לוגי אבל יעיל פסיכולוגית: ככל שחוזרים על טענה יותר פעמים, ככה היא נעשית יותר נכונה. עובדה.
(זה אחד העקרונות בפרסומות)

[בשמת_א*]

אני לגמרי מסכימה שהוא לא אומר דברים חדשים.
כמו כן אני לגמרי מסכימה שהוא לא מחדש לנו.
אבל חבר'ה - מי אנחנו????
חבורת אנשים ש - רחמנא ליצלן (הרחמן יצילנו) - חושבים???
כמה אנחנו בסך הכל?
כמה מתקיפים אותנו על דיעותינו ועל המסקנות שהגענו אליהן לגבי ילדים?
הילה - אני חוששת שלא הבנת את דבריו על ה"גבולות". אני מאוד ממליצה לך על האתר www.naturalchild.org (אוף, לא זוכרת איך לעשות מזה קישור ואני כרגיל עובדת off line). יש שם המון מאמרים (שד"ר גרושקה בכלל לא מכיר) שמסבירים עם הרבה דוגמאות בעצם את הדברים שהוא אומר.

אני מסכימה עם גילה ועם יונת שרון, שהחידוש הגדול הוא, שקם ואומר את הדברים האלה רופא, וזה מתפרסם בכתב-העת המכובד "הרפואה". סוף סוף אני לא "קול קורא במדבר". וגם לא אתם. וגם לא אנחנו.

הואיל ויש לי רקע אקדמי ואחר, גם אני התפלאתי על הרשימה הביבליוגרפית שלו.
לכן, במכתבי אליו (הלכתי בעקבות הכתובת לגירסה בוורד כי קיוויתי למצוא שם קשר לאדם, ואכן יש שם הדואל שלו) שאלתי אותו על הרקע למחקרו, הזכרתי כמה ספרים, שאלתי אותו לדעתו על החינוך הביתי ועוד.
בתשובה הוא צלצל אלי, וסיפר לי שהוא רופא ילדים כבר הרבה שנים, וכבר מטפל בילדים של מי שהיו מטופלים שלו בילדותם. מסתבר, שכמו רופא השיניים בריאן פאלמר (לכל מי שמתעניין ביתרונות ההנקה לשיני התינוקות ובשאלות על עששת ואורתודונטיה - www.brianpalmerdds.com), הוא פשוט ראה הרבה דברים במשך הרבה שנים, צפה, התעניין, והגיע למסקנות מתוך הניסיון הקליני העשיר וארוך הטווח שלו.
לרועי שרון - הנה לך דוגמא לאחד מאותם יחידי סגולה ש כן חושבים.
אם כן, הוא לא מסתמך הרבה על עבודות של אחרים, מפני שהוא פשוט הגיע לזה בעצמו.
האם זה דבר רע, להיות איש מקצוע בעל ראש פתוח ויכולת לעקוב אחרי תופעות בעיניים נקיות ולראות דברים בצורה חדשה ושונה מכל מה שהורגל לו ולמד קודם?
כמדענית, הייתי אומרת בדיוק להיפך - וראו את הקישור ששלח דוד רובנר לפני זמן קצר, לגבי הוראת המדעים בבית הספר כדת. מי שאין לו "ראש של חוקר", אך לעומת זאת רגיל לתמונת ה"דת המדעית" ש"משווקת" לנו בבית הספר, באמת מחפש קודם כל "על מי הוא מסתמך", ואם אין לו מראי מקום מרשימים ו"סימוכין" - אז צריך לחשוד בו.
ובכן, הסימוכין שלו הם הבסיס למדע: ההתבוננות, התצפיות, האובייקטיביות, המבט הבלתי משוחד, היכולת לראות חוקיות חדשה, הגיונית יותר, במקום שלא נראתה, היכולת לחשוב אחרת ממה שחשבת בעבר, ואחרת מאנשים אחרים סביבך - דווקא ובמיוחד כשהם "הרוב" ואתה בסך הכל כוכב אחד בודד.
אני לא יכולה להמשיך ולכתוב "אני לא הייתי מעז, ואני אף פעם לא לבד", כי במקרה D-: זה ממש לא נכון לגבי...

אני אגב לא חושבת שהוא "מאשים" את ההורים או את מערכת החינוך. אנא, קיראו אותו. הוא מתאר באופן אובייקטיבי ונייטראלי (לא מטיף, לא מתלהם) תופעות שלדעתו הן חברתיות באופיין (זו משמעות השימוש במונח "נורמטיבי", למי שלא מכיר). המטרה היא מניעה , כדי להציל את הילדים ואת החברה כולה, וההורים והמורים נדרשים ל אחריות ולשינוי - הם, ולא הילד (אני ולא מלאך, אני ולא שליח, כן?). יש הבדל בין אחריות לאשמה.

ודרך אגב, מי שרואה פה האשמה והיא מפריעה לו - לא מפריע לכם שכל האחרים מאשימים את הילדים ? הרי נגד זה הוא כותב - נגד העובדה שהחברה, כרגע, מאשימה את הילד, מטילה את האחריות על הילד, שולחת לטיפול את הילד, ודורשת לסמם את הילד בריטלין או לעשות לו דברים רעים אחרים, שלדעתו מוסיפים חטא על פשע כלפי הילד.

הואיל וד"ר גרושקה מותקף כבר הרבה שנים על דיעותיו אלה (אתם מכירים תגובות כמו: "אז מה אתה רוצה, שתהיה הפקרות גמורה והילד יעשה מה שהוא רוצה?" מוכר לכם, הורי החינוך הביתי? מוכר לכם, אתם שמתעקשים להחזיק את התינוק על הידיים כי זה מה שהוא מודיע שהוא צריך - ומותקפים על ה"פינוק"? מוכר לכן, אתן שמיניקות לפי סימני הרעב של התינוק ודוחקים בכן לגמול אותו כי הוא "מפריע" ו"דיקטטור" וכי את "משועבדת"? מוכר לכם, אתם שרוצים non adversarial parenting וכבוד לילד - ומותקפים על החינוך שלכם?) -
הוא שמח מאוד לשמוע ממני.

לכן, חברים, כל מי ששמח שהתפרסם המאמר הזה (עם או בלי הסתייגויות למיניהן), כל מי שהיה רוצה לתת אותו לעוד אנשים, כל מי שמעכשיו היה רוצה ללכת עם עותק מהמאמר בכיס שלו ולשלוף אותו כל פעם שמתקיפים אותו שוב, כל מי ששמח למצוא אנשים חושבים, כל מי שמוצא איזושהי סיבה להגיד תודה לד"ר אמנון גרושקה - אנא, לכו בעקבות הקישור לגירסת הוורד של המאמר, וכיתבו לו תודה בדואר האלקטרוני. תאזנו קצת את כל המתקיפים.
ואתם גם יכולים לשלוח לו רשימה ביבליוגרפית, אם אתם חושבים שכדאי שהוא יקרא כמה ספרים... בכל מקרה יהיה לו אז מה לרשום במאמר ההמשך למאמר זה (שבו הוא מתכוון לרשום שיטות טיפול בבעיה - שהרי הוא רופא ילדים, והוא מטפל בילדים שסובלים ממה שהוא מתאר במאמר, וזה מה שמניע אותו).

[רני_וחדוה_כשר*]

מצאתי באתר של סנונית תקציר של מחקר על הקשר בין פירסינג לבעיות התנהגות בקרב תלמידים. תוכלו למצוא אותו בhttp://www.snunit.k12.il/sachlav/db/world/uplo ... uch10.html. אמנון גרושקה מציין את התופעה (פירסינג) כחלק מהתסמונת.

[עין_הסערה*]

ד"ר גרושקה היה רופא הילדים של אחי, שסבל אז מאסטמה.
כילדה, אני זוכרת שפגשתי אותו פעם אחת. הייתי בת 15, ולקחתי את אחי בן ה-4 להיבדק.
אני זוכרת שהוא שאל אותי כמה הוא שוקל, ולא ידעתי. אז הוא פנה אל אחי ושאל אותו "כמה אתה שוקל?"
אני אמרתי "הוא לא יודע" ואחי אמר "15 קילו".
אני זוכרת שהתפלאתי איך הוא שאל אותו והקשיב לו, הרי הוא "בסך הכל ילד"

[טובי_י*]

אהה!
תמיד חשבתי שזה שנעדרתי רבות מהלימודים ביסודי תיכון ועד ימינו אנו באונ' זו בעיה שלי.
מסתבר שלא.
שזו הפרעת התנהגות שנועדה לא למחוק את האישיות שלי.
בחיי שככה אני מרגישה וזה מה שניסיתי לומר תמיד לאחרים.
משהו בסגנון:" אני מצליחה ללמוד גם בלי שיכריחו אותי לשבת בכיתה, בשעות מסויימות, עם מורה מוסיימת באוירה מסויימת, עם מטלות מסויימות שממש מיותרות בעיניי! את הכל אפשר לעשות בחוץ לבד בשמש, לקרוא מספר או סיכום....".
ולא היו ל יהפרעות קשב וריכוז, ולא בעיות בריאותיות ולא שום דבר שהצדיק את ההתנהגות ה"בעייתית" הזו.
אני נחשבתי כבעייתית, היום באוני' כשהפיקוח הוא מינימלי יחסית, ברור שזה סגנון למידה אינדיבידואלי שלי שמוכיח עצמו מעל ומעבר.

תודה על האישור.
<כן, אחרי שנים של תיוג כבעייתית אני עדיין זקוקה לאישורים>

[מורה_אלמונית*]

יש כיום "יד קלה" בכל מה שקשור להפרעות התנהגות, כמובן שההכרה זה מבורכת אבל עדיין תיוג של אותם תלמידים מפרעים כבעיית התנהגות נותן לגיטימזיה לסלחנות יתר ואפילו לשימוש בכדורים, יותר מ80% מהתלמידים בעייתיים בדרכם או בזמנם, מתפקידתו כמחנכים בבית ספר לכוון ולייעץ להורה ולתלמיד ע"מ להתאים אותו למערכת, ישנם כמובן מקרים שצריכים טיפול יותר מוקפד מרק שיחה או ענישה חינוכית, אבל עדיין לא להדביק תויות לכל תלמיד וחצי כמופרע התנהגותי.

[פלוני_אלמונית*]

לא יודעת באחוזים כמה מהילדים באמת במופרעות חריגה אבל בטוח שזה הרבה יותר מלפני עשור או שתים, כל התרבות היום מבוססת על אינסטנט הכל מהיר, מה שמשעמם מדפדפים, סוגרי או מעבירים, גם האתגר של המורים לטיפול גדל בעשורות מונים, בנוסף לכל גם הגישה של ההורים כלפי המורים לא מכבדת ולעיתים גם מזלזלת, למרות כל הסיבות שציינתי, עדיין יש לצוות החינוכי אחריות עצומה בלטפח, להקשיב ולהתמודד נכון עם כל האתגרים, גם עם הם קשים, לא מתגמלים ולא מועורכים כראוי. כולי תקווה לטובת חברה טובה יותר שהמערכת תדע להתמודד עם הקידמה והאתגרים שהיא מביאה. תחזקנה ידכן של כל המורות ושתקבלו את כל מה שאתן ראויות לו.

[אביה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הקישור למאמר שבור, יש למישהו את המאמר?

[דגן_בגן*]

הקישור למאמר שבור, יש למישהו את המאמר?
https://www.scribd.com/doc/7057935/%D7% ... 7%9B%D7%A9

[לאורה*]

קראתי את המאמר. אני מסכימה עם רוח הדברים, אבל לא יודעת כמה זה מדויק עבורי.
הדבר העיקרי שהרגשתי בבית הספר (בעיקר בחטיבה ובתיכון. ביסודי הרבה פחות) הוא שאני בלתי נראית. ובעניין הזה לדעתי זה לא משנה אילו ציונים אתה מקבל וכמה חכם אתה. גם אם אתה תלמיד מצטיין, לא רואים אותך כבן אדם אלא מכירים בך רק בזכות זה שהוצאת 100 במבחן. אז אתה זורם עם המערכת ולומד ומקבל מאה ואולי איזה כל הכבוד בעט אדום מתחת, מה חוץ מזה? כלום. אף אחד לא רואה אותך. דווקא במובן הזה, להיות בעייתי גורם לכך שיראו אותך יותר, יתייחסו אליך, גם אם לשלילה. מתייחסים לרגשות שלך (שאולי מובעים בצורת דיכאון או הפרעה לשיעור), אבל אתה קיים, כבן אדם.
כתלמידה, אני הייתי בשני הצדדים בו זמנית, כי היו מקצועות שבהם הצטיינתי וקיבלתי מאיות, והיו מקצועות שאפילו לא טרחתי להגיע לשיעורים שלהם, כי פשוט לא הבנתי כלום (מתמטיקה). מבחינתי הציונים הגרועים לא שינו את הערך העצמי שלי אבל הצורך לשבת בשיעור ולהעביר את הזמן בלי שום תכלית ובלי שיראו אותי ויבינו את הקושי שלי היה מקומם.
אני חושבת שיש הרבה מקום ללמידה מתוך סקרנות ורצון אבל בעיני אפילו זה לא העיקר. העיקר הוא להרגיש נראה. היחס אליך כאדם. היחס לדברים שקורים בכיתה, לדברים שקורים בגיל ההתבגרות. בית הספר לא נותן מענה לגיל ההתבגרות. והורים, תומכים ככל שיהיו, לא יכולים לתת מענה לגיל הזה שכולו פריצת הגבולות ויציאה לעצמאות. הדבר העיקרי שמשנה לך כילד הוא המקום שלך בקבוצה, היחסים שלך עם אחרים. לא הלימודים, ולא משנה כמה הם מעניינים. גם אם אתה לומד בדיוק מה שאתה רוצה ואיך, כל עוד אין דגש על יחסים - בקבוצה, ועם המורים, למי שאתה כאדם - אין לך מקום בבית הספר.