שינוי הדפוס של יצירת מצבי לחץ

[משה_אלבאום*]

שאלה לדיון והבהרות
האם מטפל כלשהו יכול לדווח על שינוי דפוס ההתנהגות של יצירת מצווי לחץ. ממצב של שימוש של הילד בעצמו ובסביבה על מנת לייצר לחץ באמצעים שליליים, לשימוש בכלים יצירתיים חיוביים, על מנת לייצר את הרמה של האדרנלין הנדרשת בכדי לחוות את החיים. לאורך השנים ראיתי מספר ילדים ונערים כאלו, אבל לא הצלחתי עדיין לגבש עמדה ברורה האם זה אמור להצליח בקלות יחסית או רק במאמץ עצום.
אחד הנערים שהצליח לשנות את הדפוס באופן כללי, כבר מסוגל לדבר בצורה שאינה מכניסה את הסביבה ללחץ, אינו יוזם עוד הלחצת הסביבה הקרובה דרך דפוסי הפשיעה שלו, אינו מטריף את כל הכיתה שלו יותר, החל ללמוד רגיל, החל לאמן עצמו בכל מיני דברים. באופן כללי לאחר זמן השקעה ארוך מאוד מצידו ומצד הוריו, הוא הצליח לשנות כל אלו.
מצד שני, הוריו עדיין מדווחים על כך שהדפוס מתקיים בכל מיני מקומות.
לדוגמא, בכל פעם שמבקשים ממנו לעשות משהו בבית, תמיד יש לו שהו חשוב יותר, חייבים להזכיר לו המון עד שהוא יעשה זאת ולרוב עדיין חייבים להרים את הקול על מנת שיגיב, למרות שהוא יודע ומבין שזהו תורו למשל לשטוף כלים, להוריד כביסה, לזרוק את הפח, לעזור לסדר את השולחן לאוכל. כל הדברים הקטנים, עדיין משמשים אותו לניסיון ליצור מצווי לחץ עם האדם המבקש.
האם מישהו מכם הצליח למצוא ילד נער כזה שהדפוס הסתיים לחלוטין, או שמא הפגיעה הזו בילד נשארת ברמה כלשהיא לתמיד???

[טליה*]

שלום משה.ברוך שובך אלינו.
לשאלתך בנושא: מתוך ניסיוני עם ילדים בגילאים השונים. כאשר ההורים שיתפו פעולה כנדרש.שינו דפוסי התנהגות בבית.
כמו:גבולות. מסגרות .סדר יום. הקשבה .התחברות לצרכי הילד . אסרטיביות.לעיתים היה צורך שהם יעברו שינוי התנהגותי ורגשי תוך עבודת מודעות ותהליך דומה עם עצמם. כיוון .שבמקרים רבים גם ההורים ייצרו מצבי לחץ.על ההורים היה לזהות את הארועים שייצרו לחץ על הילד. כמו:להבטיח דבר ולא לקיימו."לנדנד" לילד יתר על המידה .לבקר אותו.למנוע ממנו פרטיות ..והרשימה ארוכה. כל אלה ,בתוספת התרגולים השונים, פעילויות גופניות מסיביות.עסויים והמון יצירתיות.כמו:פיסול.ציור. כתיבה.תאטרון.(הכל במידת הצורך.)חל שיפור משמעותי.עד כדי שינוי הדפוס כמעט לחלוטין.
במקרים בהם לא היה שיתוף פעולה מלא,חל שיפור חלקי.כמו:ביני לבין המטופל .בינו לבין חברת הילדים./מורה. לעומת זאת
בבית ,דפוס זה חזר על עצמו.
אגב, אחד הטיפולים המרתקים עם דפוס זה ,היה עם ילד כבן 10.עם קו קופי.מרדן.טקטילי(מזל שלא היו רגישויות חושיות נוספות) ו-זרת ארוכה ויציבה.מאוד איטלגנטי.
אגב.נתקלתי במספר לא מועט של מטפלים שעדיין לא "ניפטרו" מדפוס זה.

[משה_אלבאום*]

טליה
מה הכוונה ב:
חל שיפור משמעותי.עד כדי שינוי הדפוס כמעט לחלוטין.
בכמעת לחלוטין?? איך הוא המשיך להתקיים? עד כמה עקבת אחר התנהגותו במשפחה על מנת לוודא את הנושא? עד כמה ההורים היו מסוגלים לאבחן את ההבדל בצורה אובייקטיבית, כאשר אחד או שניהם בעלי הדפוס?
תוכלי לנסות לענות על כל אחת מהשאלות בנפרד?

אם ישנם מטפלים אחרים המסוגלים לחלוק איתנו את הניסיון בתחום ההתמודדות "בצורך ליצור מצווי לחץ" עם ילדים, נערים ומבוגרים, מאוד נודה על חשיפת הנושא לכולנו, על מנת שנוכל ברבות הזמן לגבש כלי התמודדות ברורים עם הנושא. (זוהי פנייה לכל הקוראים הלא פעילים לחלוק איתנו קצת מהידע ומניסיונכם העצום)
כיום מבחינה אבחון ותיאוריה, הנושא ברור מאוד ומובן. מבחינה מעשית הנושא מובן חלקית בלבד. ניראה אמנם כברור שהתיאוריה וכלי ההתייחסות שפתחתי בנושא עובדים, אך נתקלתי בהדרכות של מטפלים לאורך השנים, בקשיים רבים בתחום המעקב אחר מה שקורה במשפחה, ובתחום הסתרת הנושא על ידי המשפחה על מנת לסיים את הטיפול בהקדם וגם מתוך וויתור על שינוי הדפוס בגלל אמונה בחוסר היכולת לשנות וחוסר אמונה בילד.
עזרתכם חשובה מאוד, אנא מכם לכבוד השנה החדשה, הנהיגו דרככם החדשה בשיתוף בידע ללא מורא.

[שרי*]

בעניין הצורך במצבי לחץ. מנסיוני האישי על עצמי. אפשר לללמוד לזהות, להפנים אלטרנטיבות לצורך ולצמצם מאוד את השימוש באווירת הלחץ אבל... יש רגעים (כמו שקרה לי הבוקר) שהתעוררתי וכל התובנות שלי עוד לא. ומצאתי את עצמי מייצרת לחץ על הסביבה מתוך המקום שכשמשהו לא תלוי בי יש איזה תחושה של חוסר אונים שאני מפצה ע"י זה שאני שולטת בכל זאת במצב ע"י הפעלת לחץ.
אז אפשר להיות צנועים, להציע אלטרנטיבות יצירתיות ולקוות לטוב.

[ת_מ_ר*]

מצבי לחץ.
מודעות ויצירתיות ואני מוסיפה שגם הומור לא מזיק.
כשילדיי היו צעירים יותר, היה לנו "ריקוד הכעס"...בכל פעם שנוצר מצב לחץ שהוביל למתח, ויכוחים וכעס - שמתי לב שלילדים יש ביטוי מאד גופני בתגובות לתגובות ואז פשוט הייתי מחקה את הביטוי הגופני הזה - כך נוצר ריקוד הכעס, נורא משחרר - קצת כמו ריקוד אינדיאני עם פרצופים והכל...
בכל מקרה - מדובר בצורת תקשורת. ובכל קושי בתקשורת בין מבוגרים לבין צעירים - אני פונה למבוגרים, למה? ככה.
זה תהליך, ויש כמובן התנגדויות בדרך, ואם זה נעלם מתחום חיים אחד, בד"כ זה צץ בתחום אחר. נדמה לי שאין דרך אחת נכונה לטפל בזה, כי בכל משפחה יש את הדינאמיקה שלה. אבל העקרון של גבולות ואחריות מוביל לפתרונות (חלקיים לפחות).
הנושא של גבולות ברור. הנושא של אחריות? אני טוענת שאפשר להעביר את המתח שנוצר אצלי, חזרה למייצר אותו. (משהו כמו, רוצה להשתגע? אני לא הכתובת, חפש במקום אחר...).

וחוץ מזה -
שתהיה שנה נפלאה. שקטה. שקטה. @}

[פלוני_אלמונית*]

האם זה אמור להצליח בקלות יחסית או רק במאמץ עצום.
מניסיון אישי, מאמץ עצום, הצורך עמוק ביותר ומשנה את הופעתו כל הזמן, ההבדל לאורך השנים מתבטא בזיהוי ובמודעות לצורך כשעולה,( והוא עולה במהירות שאי אפשר לתאר) רק כשהוא כבר נמצא פועל ומזוהה ככזה התגובה מהירה ומקצרת את הביטוי. אצל ילדים אפשר לראות התקדמות מרשימה במהלך הטיפול בביטוי החיצוני, אבל אין דרך באמת לדעת לאורך השנים ,הצורך יכול לבוא לידי ביטוי בפרטיות גמורה גם, לא?

ניתוק אסטרטגי:
הרבה ילדים מתנסים בחוויות קשות המציבות מכשולים עצומים בהתפתחותם,
ילד עלול להסיק שעולמם של ההורים ושאר המבוגרים הוא עולם מאיים שאינו ניתן להבנה,
העצמי של ילד זה מותקף במקום להיות מטופח, לאחר כמה וכמה ניסיונות שווא להבין את דרכי המבוגרים, הצהרותיהם והתנהגותם ילדים רבים מוותרים- את אשמת תחושת חוסר האונים שלהם הם מטילים על עצמם.
באומללותם, בייאושם, פעמים רבות הם חשים שדבר מה משובש מאוד, במבוגרים או בעצמם או במשהו.
על פי רוב הם באים לידי התחושה- לעולם לא אבין אנשים. לעולם לא אוכל לעשות את שמצפים ממני,
אינני יודע מה נכון ומה לא נכון, ולעולם לא אדע.
וביניהם יש כאלה, בודדים, המוסיפים להיאבק כדי למצוא הגיון בעולם ובאנשיו, ילד המפתח בפנימיותו עוצמה עזה, גם אם דרכו רצופה ייסורים ומבוכה, הילד לכוד בסביבה אכזרית במיוחד, מתסכלת ואירציונאלית, אין ספק שיחוש מנוכר מרוב האנשים שסביבו, ובצדק. אך ילד זה לא יחוש מנוכר מהמציאות, וברמה העמוקה ביותר לא יחוש שאינו כשיר לחיים, הוא לומד לפתח אסטרטגיית הישרדות מיוחדת. אסטרטגיה שאינה נסיגה מן המציאות המביאה לידי מופרעות נפשית, אלה אסטרטגיה של התרחקות, הינתקות פנימית, אינטואיטיבית ומחושבת, מן ההיבטים הקשים של חיי המשפחה או מההיבטים קשים של עולמם.
בדרך זו או אחרת הוא יודע: זה לא הכל. הוא דבק באמונה שאי-שם קיימת חלופה טובה יותר,
ויבוא יום והוא ימצא את דרכו אליה. הוא נאחז ברעיון זה. בדרך זו או אחרת הוא יודע: *אמא
איננה כל הנשים, אבא איננו כל הגברים, משפחה זו איננה מגלמת את כל יחסי הגומלין האפשריים בין בני האדם*- יש חיים גם מעבר לשכונה הזו, אמונה זו אינה פוטרת אותו מן הסבל בהווה, אך היא
מאפשרת לו לא להיהרס בגללו. הניתוק האסטרטגי שלו אינו מבטיח שלעולם לא יחוש חוסר אונים,
אך הוא מאפשר לו להתאושש מתחושה זו.

מתוך הספר "הערכה עצמית"- נתנאל ברנדן .

שנה טובה לכל הילדים והילדות המשתתפים בפורום- בגלוי, בנסתר ובכל אופן אחר.

[משה_אלבאום*]

אין ספק שהפרק מהספר כתוב יפה מאוד וברור, תודה לך פלוני א תודה גם על נושא יצירת מצווי לחץ.

וביניהם יש כאלה, בודדים, המוסיפים להיאבק כדי למצוא הגיון בעולם ובאנשיו, ילד המפתח בפנימיותו עוצמה עזה, גם אם דרכו רצופה ייסורים ומבוכה, הילד לכוד בסביבה אכזרית במיוחד, מתסכלת ואירציונאלית, אין ספק שיחוש מנוכר מרוב האנשים שסביבו, ובצדק. אך ילד זה לא יחוש מנוכר מהמציאות, וברמה העמוקה ביותר לא יחוש שאינו כשיר לחיים, הוא לומד לפתח אסטרטגיית הישרדות מיוחדת. אסטרטגיה שאינה נסיגה מן המציאות המביאה לידי מופרעות נפשית, אלה אסטרטגיה של התרחקות, הינתקות פנימית, אינטואיטיבית ומחושבת, מן ההיבטים הקשים של חיי המשפחה או מההיבטים קשים של עולמם.

נכון שלרוב רק בודדים מגיעים לרמה הזו, והרוב נשאר בחוסר אמונתו המוחלטת ביכולתו לשנות את המציאות הפנימית שבה חיים. איזה ביזבוז, איזה כאב, איזו איוולת וחוסר התחשבות של הבוגרים הגורמים לכך.

חשוב לא לשכוח שבמידה ומדובר בילד שגדל עם קשיי קורדינציה ברורים ו/או קשיים במערכת החושים, כל מה שכתוב כאן אינו נכון בכהרח ולרוב וניתן לשינוי די בקלות. זאת למרות שהתמונה החיצונית והפנימית של אותו הילד הינה אותו הדבר כפי שמוצגת עד שהגיע לטיפול. מהרגע שהגיע לטיפול כל עולמו ישתנה.
יכול להיות שגם אותו הילד במידה ויקבל התייחסות טיפולית טובה ישתנה גורלו. יכול להיות שגם ללא שום טיפול גורלו ישתנה מקצה לקצה.

[טליה*]

_חל שיפור משמעותי.עד כדי שינוי הדפוס כמעט לחלוטין.
בכמעט לחלוטין!!_
כאשר מאתרים את דפוסי ההתנהגות היוצרים :מצבי לחץ. בבית , בבה'ס. בחברה . ועם עצמו כפי שמדווח לי ע"י הורים ,מורים.והילד עצמו.
תוך כדי פעילות גופנית מסיבית בחדר הטיפולים. בבית ומחוצה לו (חוגים כמו קארטה. ג'ודו ,קפוארה ועוד... הצבת גבולות מאוד ברורים תוך האמתם לאוירה הביתית והסכמה בין ההורים. בטיפול .ובבית הספר. שינוי דפוסי התנהגות בבית שיצרו מתח.
זמן איכות עם הילד. מודעות,לגיטימציה לפרוק כעס ומתח. יצירתיות.עיסוי וכ'ו.
כל אלה העלימו את הדפוסים שעליהם דיווחו ההורים לפני הטיפול ובמשך הטיפול. מה קורה בהמשך לאחר הפסקת הטיפול??
קשה לדעת....נראה לי שזוהי תעודה ללא אחריות.כלומר.אין אפשרות להבטיח שדפוסים שונים לא יחזרו על עצמם בהמשך,
אך לפחות ,קיימת מודעות.

[משה_אלבאום*]

זה נשמע טוב מאוד, ועם ילדים עד גיל 9-10 באמת זה נראה כך לפחות בתקופת הטיפול. האם יש למי מאיתנו קשר עם המשפחה ברמה כזו שנוכל לבדוק ולחקור את הנושא תקופה ארוכה לאחר הטיפול (חצי שנה עד שנתיים)?
איזה מין נסיון יש לנו עם נערים ומבוגרים הסובלים מהדפוס הזה? האם גם איתם ראיתם שינויים מרחיקי לכת מהסוג המבורך הזה? עד כמה קשה או קל היה למטפל להתמודד עם הנושא, במסגרת הטיפול ובהשלכותיו אל מחוץ לחדר הטיפולים.

[טליה*]

למשה.
לגבי טיפול בילדים ,בגילאי :5-10 (עם הפרמטר הנ"ל) .יש לי קשר חלקי, אקראי עם אחדים מהם.
לפי דווח ההורים ,השינוי בדפוסי ההתנהגות השתנו לבלי הכר. מידי פעם ,ישנה תזכורת קלה.שאכן." הוירוס"
לא נעלם לחלוטין, אך אינו משבש או מפריע לתפקוד ולאוירה היום יומית ברמה שהיתה בעבר.כלומר:"המצב טוב ונסבל במקרים הקשים." לגבי בני נוער .ומתבגרים .להערכתי היה צורך בטיפול פסיכולוגי משפחתי בשילוב הטיפול בשיטה.
(במקרים בהם אני טיפלתי ואיבחנתי).כמו: גרושין. התעללות פיסית רגשית .מערך כוחות מאוד נמוך.ועוד.....
במצבים כדוגמת המצבים הנל.ללא מעורבות של פסיכולוג. השינוי היה קטן.או בכלל לא. החלטתי ,שאני מראש לא מקבלת על עצמי טיפולים מן הסוג הזה..... (מי שמעוניין בטיפולים מן הסוג הנ"ל שיתקשר אלי)בטיפול מסויים . שהפסקתי ביוזמתי .(כיוון שההורים דחו בכל תוקף הסכמתם לטיפול פסיכולוגי )היה צורך להוציא את הילד מהבית .משום שהנער החל להכות את אביו שהתעלל בו בעבר...אבחנתי זאת והזהרתי את ההורים מראש. משינויים בהתנהגות ובתגובות הצפויות בהמשך...ההורים כמובן לא האמינו(כל זה קרה.לאחר שהילד התחזק וקבל ביטחון)נודע לי בהמשך כי הנער לא גוייס לצבא.(סעיף נפשי)
לגבי מבוגרים.מניסיוני - המודעות קיימת. אך הצורך מופיע מכוונים שונים ברמות שונות.
אני מכירה מ'ס מטפלים מצויינים שלא הצליחו להפטר מדפוס זה.....