איך למנוע מילד

אנונימי

ראו גם: חינוך ללא כפייה | חינוך ללא גבולות

הקטנה שלי מתרגזת נורא אם לא מאפשרים לה לקשקש על התמונות והקירות. היא מייד מקשיתה את גבה וצורחת כאילו שפכו את דמה, בוכה בדמעות וכו'.
יש לה רצון מאוד חזק. אני לא מונעת ממנה לצייר על הרצפה למשל או על גליונות גדולים של ניירות וחומרים אחרים - אבל היא רוצה דווקא על התמונות. גם בדברים אחרים היא יודעת בדיוק מה היא רוצה וזה לא תמיד מה שאנחנו מסכימים.
יש רעיונות?

אז מה אם היא מקשיתה את גבה ובוכה וצורחת?
שתבכה.
שתצרח.
יש דברים שאסור וזהו.
כשאצלנו היו תופעות כאלו פשוט אמרתי בקול שקט ובטון רגוע: "אתה יודע שזה אסור. זה מלכלך את הקירות ואת החפצים ואנחנו לא אוהבים קירות מקושקשים"
"אם תרצה לצייר על נייר נוכל אח"כ לקחת את הציורים ולתלות אותם איפה שתרצה."

וכך עוד ועוד... לא משנה אם בזמן הזה הוא היה שוכב על הריצפה צורח ולא מקשיב בכלל הייתי ממשיכה לדבר. וכשאפשר היה גם ללטף ולחבק.

מה לעשות. יש דברים שנילמדים מתוך תיסכול. תהליך הסוציאליזציה של בני אדם כרוך בהטמעה של ערכים חברתיים שלא תמיד תואמים את הרצון החופשי שלנו.
גם לחוש תיסכול, לבטא אותו ולהתמודד עם ההכרה שאין לנו ברירה אלא להיכנע מהווה חלק מההויה האנושית.

לי היה יותר חשוב כהתמודדתי עם אירועים כאלה להעביר את המסר שצרחות והשתוללות אינם מהווים דרך תקשורת נוחה. לכן גם לא הייתי מחבקת מייד בתחילת ההשתוללות. הילד היה זורק את עצמו אחורה, נופל ומקבל מכה כואבת. ככה הוא למד לא לזרוק את עצמו אחורה. לגבי הצרחות, זה כבר הרבה יותר קשה. אבל תגובה שקטה ומאופקת בסופו של דבר עוזרת.

הפיתוי להקל עליה את יסוריה הוא גדול מאד אבל לדעתי זו רק דחיה של ההתמודדות לשלב מאוחר יותר.

ראשית - איפה שאפשר, כן לתת לה להחליט.
לגבי מצבים בהם את לחלוטין לא מסכימה - אני מנסה לדבר על זה. פיזית - אני מזיזה את הילד ממושא ההרס, יושבת אתו ליד (התישבות שלי על הרצפה ליד ילד באמצע ויכוח עושה פלאים), מושיבה עלי, מחבקת, מדברים.
על מה אני מדברת? קודם כל - אמפאתיה - "את רוצה לצייר על התמונות של הסלון", מכאן - אפשר להסיט לכל מיני כיוונים - דמיון (לצייר בכאילו, לחשוב איך תראה תמונה מקושקשת, לדמיין משהו מופרך כמו: לציר על התמונות, ואח"כ על כל הקירות, והתקרה, והשמיים, ולקשט את השמש...), הומור (אצלי משתלב עם דמיון), אפשר לחפש פתרונות אחרים (עדיף יחד) - לתלות תמונה (עם מסגרת והכל) שמיועדת לציור, לצייר בעמידה על משהו אחר...
בכל מקרה - כשאתן כבר לא באמצע מריבה, זה כבר לא כ"כ משנה על מה אתן מדברות ומה היא תעעשה אח"כ - התמונות לא קושקשו, ושתיכן במצברוח טוב. בפעם הבאה, סביר שרק תצטרכי להזכיר את המסקנה של הפעם הזאת, וזה יספיק.

הלואי והיה לי כח לזכור את זה בכל פעם שאני רוצה שהילדים יפסיקו את מה שהם עושים באותו רגע.

אפשר לתלות לוח מחיק על הקיר ולצייר עליו, לנקות אותו, שוב לצייר, לנקות...
אפשר להכין לו ביחד מסגרת מהודרת של תמונה כדי שיהיה יותר אטרקטיבי.

תודה. הקטנה בת שנה ושלושה חודשים, אמנם עם הבנה מדהימה אבל קשה לי לדמיין אותי בשיחה דמיונית או על מסקנות לוגיות איתה. אבל אני אשמור את הטיפים לכשתגדל.
אוסיף שהיא גם שמחה לצייר על הספה, הכיסא, הדלת וכל דבר שניתן להעביר עליו טושים. וגם "להשתתף" בתמונות שהגדולה מציירת - מה שמאוד מרגיז את הגדולה כמובן. (נכון, אפשר לתת לשתיהן לצייר תמונה, היא תלך לאיפה שהגדולה מציירת ותשתתף איתה שם ושוב תתרגז)
כרגע אנחנו מאפשרים רק על הריצפה, כי אפשר למחוק בקלות. אם כי כבר הספה נצטבעה גם.
טוב, בכל אופן כרגע לקחתי מבקי את הגישה הרגועה מהלא מתפשרת ומגילה את הישיבה ביחד על הריצפה. תודה @}

כשהבן שלי (שנה ועשר) . עושה משהו שאני לא מסכימה למשל לקשקש על הקירות שהוא יודע שאני לא מסכימה. חוץ מזה שאני מנסה להבין מה הוא מנסה לומר לי. אני מציבה לו שתי אפשרויות שיבחר, "אתה יכול לקשקש על הדף הזה הלבן או על החוברת" למשל שהוא מתעקש למלא את פיו במיים ולהשפריץ בסלון. אני אומרת לו ברגע שאני רואה שהוא מתחיל. "אתה יכול להשפריץ בחוץ או באמבטיה." והוא בוחר.
אבל גם הקירות שלנו צבועים בשלל צבעי הקשת D-:

לגבי האחות הגדולה אין לי נסיון בזה. יהיה לי שהקטן( 3 חודשים) יגיע לגיל הזה.

גם אני מאפשרת מגוון אפשרויות: מחברת, גיליון נייר, ריצפה, קפה ענקית, עיתונים, חוברות וכו'.
אבל היא יודעת בדיוק מה היא רוצה

קחי אותה למנהרות ה subway, שתראה איך באמת מקשקשים על קירות! (אמרתי את זה בצחוק, אבל עכשיו אני חושב שאולי זו גם דרך לעניין אותה - יש ציורי קיר יפים מאוד בארץ של רמי מאירי, ובטח יש באינטרנט הרבה חומר על גרפיטי - אולי תוכלו להסתכל יחד ולדון בנושא ויחד להגיע למסקנות? )

אני עד היום מציירת על קירות...

מזמינה אותך בכל זאת גם לנסות לשוחח איתה (כמו שהציעה גילה למשל)- רוב הסיכויים שתופתעי...
נקודה למחשבה: העובדה שהיא לא מדברת עדיין (לפחות לא כמוך) והעובדה שהיא לא עושה את מה שאת מבקשת ממנה לא סותרת בהכרח את העובדה שהיא מבינה. לפעמים זה יכול לבלבל...
בהצלחה

תודה. הקטנה בת שנה ושלושה חודשים
מצחיק. זכרתי שהיא הרבה יותר גדולה משלי, אבל עכישו אני מבינה שה"הרבה" הזה היה ב-בלי חיתולים, כששתיהן היו בנות חודשים ספורים, ועכשיו - הן בעצם כמעט בנות אותו גיל (שלי בת שנה).
אכן מה שתיארתי (מילולית) מתאים יותר לגדולים. אכן לשבת אתה טוב גם לקטנה שלי (-:

חגית, יכול להיות שהיא עושה את זה דווקא בגלל התגובה שלך. אולי משהו מעניין בתגובה שלך, אולי זו דרך לקבל תשומת לב, אולי משהו לא ברור לה בתגובה והיא מרגישה צורך לחזור עליה בשביל להבין. בקיצור, מה שנקרא "עושה דווקא". אני לא אוהבת את הקונוטציות השליליות של הביטוי הזה, אבל ההתנהגות קיימת והיא לא קשורה לתמונות אלא ליחסים בינכן. לכן נראה לי שכדאי לשנות את היחס שלך בהתאם: אולי כל פעם שהיא עושה את זה לתת לה תשומת לב מרוכזת, אולי במקום להגיב בצורה חינוכית להגיב יותר מהבטן כדי להעביר יותר ברור את התחושות שלה ולהמנע ממסרים דו-משמעיים, אולי פשוט לעבור למקום אחר ולא להשתתף במשחק הזה.

ויכול להיות גם שהיא אמנית מלידה, שחשוב לה מאוד לשפר את מראה התמונות. אם זה ככה, אולי כדאי למסגר כמה ניירות שאפשר לצייר עליהם ולשתף אותה בקישוט הבית בצורה רצינית. יש ילדים שנולדים אמנים והעבודה היצירתית שלהם מאוד חשובה להם.

עודד המחפש - לא שכחתי לך איך הסברת אותי טוב כ"כ בעץ הדעת. גם כאן אני אוהבת את הרעיון שהצעת. (אם כי קשה ליישום בשבילי)

יערה - אכן, כמו שסבתי נוהגת לומר 'רגל חזיר כשרה' (בגרמנית, בגרמנית) - אני מילדות מציירת על הקירות ציורים בגודל קיר ואמא שלי אומרת שאין לי בעצם מה להגיד בנושא לקטנה.

קטי - נכון, אני כבר מזמן שמתי לב (וכל מי שמכיר אותה) שהיא מבינה הכל (גאון של אמא כזה

) ואכן אני מדברת איתה גם כשהיא עונה בשפתה המיוחדת.

תבשיל קדרה - איזה כייף לנו, אה

יונת - אני מסכימה עם 2 הפיסקאות. בינתיים הקירות מלאים תמונות הגדולה ואמא שלה אבל נותרו עוד מקומות לקטנה.

ענת ג - תודה על הרעיון. באמת שמתי לב שכשציירתי לה עיגול גדול היא ציירה בתוך העיגול. להבא אתלה את הניירות על הקיר.

תודה לכם @} @} @}

קשה לי לשאת את התסכול של בתי התינוקת, בת עשרה חודשים.
יש כל מיני דברים ששקלתי ארוכות והחלטתי שאני מתעקשת עליהם, ושם אין לי בעיה.
למשל, אני לא מרשה לזחול על שולחן האוכל. אני שלמה לגמרי עם זה שהצלחות לא יעופו מהשולחן ותכולתן תימרח לכל עבר, ומציעה לה ליהנות בכיסא שלה (לשמחתי זה די עובד, קל יותר למרוח עליו אוכל (-: ). אני חושבת שכאן המסר כל כך ברור, שהוויכוחים על זה די נגמרו כשהחלטתי להתעקש.

אבל יש גם דברים שאני לא יכולה להרשות או לאסור, כמו לקחת את הטלפון הנייד של מישהו אחר ולא להחזיר.
או לא לאכול אוכל שאנשים אחרים אוכלים לידה, ומבחינתי הוא מוקצה או סתם לא מתאים לתינוקות לדעתי.
אבל קשה לי לאסור עליה. כשהיא מתחילה לבכות בתסכול ועלבון אני לעתים קרובות מוותרת.

הנה היום היא אכלה בורקס גבינה, שזה בערך מיליארד דברים שאני לא רוצה שהיא תתקרב אליהם מגולמים במאכל אחד.
אבל לא יכולתי לשלוף לה את זה מהפה או מהיד (מודה שדווקא ניסיתי, אבל היא אחזה בבורקס בעוז וסירבה לשחרר, והסיטואציה של מאבק עם תינוקת נראתה לי אידיוטית אז ויתרתי). מה יהיה בפעם הבאה?

(העצה למדר אותה ממאכלים או חפצים שאינם לטעמי לא מתאימה לאורח החיים שלי. אנחנו חיות בסביבה מגוונת מאוד, ואפילו אבא שלה ואחיה הגדול אוכלים דברים שאני לא נוגעת בהם, ובינתיים גם היא לא).

להחליט מה חשוב לך.
מה שחשוב ומשמעותי, את בהחלט מונעת. הדבר הכי טוב הוא לתת לה משהו אחר במקום. נניח - את נותנת לה בננה ולוקחת את הבורקס. (מי נותן בורקס לתינוקת בת 10 חודשים ולמה? כלומר- זה לא בינך לבינה, זה בינך לבין מי שנתן לה).
בהקשר של האוכל יש לי המון ניסיון כי יש לי ילדה אלרגית. אף אחד שמכיר אותי לא העיז לתת לה משהו בלי לשאול אותי ועד היום ההורים שלי שואלים לפעמים כי הם יודעים עד כמה היא רגישה ועד כמה אני עצבנית בנושא. אבל כן היו קטעים שאנשים זרים דחפו לה משהו ליד בלי שהספקתי לשים לב, כמובן שבאתי ולקחתי לה בלי שהות.
אז השאלה היא כמה זה חשוב. אצלנו זה קריטי אז הקפדתי מאד, ובמקרים הבודדים שלא- כל כך הצטערתי.
בכל מקרה למרות שלא תמיד הצלחתי לישם (היום היא גדולה יותר והכל אחרת) אני חושבת שהדרך הטובה ביותר היא להציע משהו חלופי. גם בהקשר של מה שמופיע במעלה הדף: במקום "לא לצייר על הקיר" אפשר להרחיק, להניח דף ולהגיד "מציירים על דף" , למשל. "אנחנו אוכלים אגס" ולא להדגיש את מה שנלקח או אין.

יש סיטואציות שבהן אין תחליף, או שהתחליף לא מפתה.
במקרה שלנו גם לא מדובר באלרגיה, אז אני לא נחרצת ועיקשת.
אולי כאן טמון הקושי.
תודה.

מה יהיה בפעם הבאה?
ואם היית דוסית שאוכלת כשר והבורקס היה ללא כשרות?
מה היית עושה?

אז אני לא נחרצת ועיקשת
זה לב ליבו של העניין
במקומות שאת סגורה על עצמך בד"כ אין ויכוח ואם יש את לא מתלבטת לגביו
במקומות שאנחנו לא סגורים על עצמנו שם יש מו"מ
חשוב להעביר את הענינים האפורים הללו ל - לבן או ל שחור להחליט בינך ובינך אם את מרשה או לא.

ולזכור גם שיש דברים שמעמדם משתנה (למשל במבה - אור בתכלית האיסור עם הגדולה עד גיל שנתיים - כשהיה לי חשוב יותר לא להחריג אותה בגן ועם הקטן זה היה מותר הרבה הרבה הרבה יותר מוקדם (יותר מידי מבחינה אידיאלית אבל זה קרב שלא נלחמתי בו כלל)

דיאנה אידלמן מדברת על רמזור - בגיל קטן הכל צ"ל אדום - אסור או ירוק מותר אם אנחנו בצהוב יש ילד מבולבל והרבה עימותים

אבל לא יכולתי לשלוף לה את זה מהפה או מהיד (מודה שדווקא ניסיתי, אבל היא אחזה בבורקס בעוז וסירבה לשחרר, והסיטואציה של מאבק עם תינוקת נראתה לי אידיוטית אז ויתרתי).

אבל אם זה היה ג'וק שהיא היתה רוצה לאכול? קקי? גולה? גוש שיערות מהמסננת של האמבטיה? (-: (איזה כיף לצחוק)
היית מן הסתם פותחת את האצבעות הקטנות שלה ושולפת את זה ללא כל היסוס.

זו הבעיה של כולנו, אני חושבת. מה שבאופן לייט כתבה.
על מה שאנחנו סגורים, אין בעיה, לא להם ולא לנו.
על מה שאנחנו לא סגורים, יש אינסוף בעיות.
יש דיון על זה בהאם להגביל ממתקים או משהו כזה.

אני זוכרת את בן השנה וחצי שלי (כשהוא היה כזה...) ניגש לשולחן נמוך, בזמן שהיתי בחדר השני, אצל סבתא שלי, ולוקח לעצמו במהירות ובשיטתיות עשרות קרקרים מלוחים ודוחס בהם את פיו ולועס ואוכל בהנאה מטורפת. להתפוצץ מצחוק. ולא, זה לא משהו שאני אי פעם אקנה הביתה. או ארשה לקחת בכזו כמות.

לא חושבת שיש פתרונות. זה מתחיל מלשרטט לעצמך במדויק את הקוים. מה את מרשה לה כרגע ומה לא. מה שכן, חופשי, ומה שלא, לא. והבעיות רק מחמירות עם עליית הגיל, במיוחד אם זו הסביבה שאת נמצאת בה. אם כי, לפעמים אנשים מסביב, לאט לאט מסכימים קצת לוותר על כמויות הג'אנק המסיביות, ואז זה קל יותר.

אם היית דוסית שאוכלת כשר והבורקס היה ללא כשרות?
לא יודעת.
אני טבעונית מסורה כבר הרבה שנים, וצמחונית מסורה עוד הרבה יותר שנים.
אבל בן הזוג שלי אוכל בשר (מחוץ לבית) וגבינות (גם בבית).
בתנאים כאלה, עד כמה אוכל למנוע מבתי לאכול לפי האמונות שלי? בעיני זה כבר קשור יותר לדיאלוג עם הסביבה ובמשפחה.

אבל אם זה היה ג'וק שהיא היתה רוצה לאכול?
לא נראה לי שהייתי חוטפת לה מהיד בכוח משהו שלא מסכן אותה בצורה מפורשת ומיידית.
לפי הסטנדרטים שלי, היא כבר הכניסה לפה דברים הרבה יותר גרועים מבורקס (למשל סוליות של קרוקס) - ושרדה (טפו טפו).
כל זמן שאני לא מגישה לה ג'אנק פוד (למשל, היא עדיין לא אכלה במבה), מבחינתי כל מפגש מקרי עם מזון זבל הוא די חסר חשיבות.

בכל מקרה, השאלה המקורית שלי לא התייחסה לבעיית הבריאות, אלא לדינמיקה בינינו, שבה אני לא מסוגלת לשאת את התסכול שלה ומוותרת למען השקט הזמני.

לוותר למען השקט הזמני זה דבר שלדעתי עלול לעלות מחירים מאד מאד גבוהים בהמשך.
לא שאני בעד להתעקש על הכל.
זה גם מאד תלוי מי עומדת מולך. אני גם חושבת שלא חייבים להתעמת, אפשר להציע אלטרנטיבה כמו שאמרתי, זה יותר טוב מאשר לריב.
בכל מקרה אני יכולה לומר לך שבתך מצפה ממך שתקבעי מותר ואסור וסטנדרטים, לא כגבולות, אלא כי את זו שהיא מביטה אליה. מאד חשוב שאם את מאפשרת לה תאפשרי כי זה לא חשוב לך ואם זה משמעותי עבורך אז חשוב שהיא תדע את זה.

היי, יש לי ילד יחיד בן 12 וחצי שמגיל קטן עד היום התרגל להסתובב בבית עירום לגמרי.

איך אני יכולה לשכנע אותו שיתחיל להסתובב בבבית
עם בגדים מינימליים לפחות?

שהיא גם שמחה לצייר על הספה, הכיסא, הדלת וכל דבר שניתן להעביר עליו טושים.

בעניין דיון הטושים שלעיל,
אני חושבת שהועלו רעיונות מאוד יפים איך להסביר, להציע חלופות וכו'.
בהחלט כדאי לקחת רעיונות.

יחד עם זה, חשוב לי גם העניין הברור וההחלטי.
אם אחרי מספר פעמים (לא יותר מדי, רק מספיק פעמים שאני בטוחה שהמסר עבר) שאני אומרת, מסבירה ומציעה חלופות - אם אני רואה שזה עדיין לא עזר, והילד שוב מגיע עם טוש ומנסה לצייר במקום שאני לא מרשה - אני אומרת 'אם זה יקרה עוד פעם אני אקח לך את הטוש'. (חשוב לי שהילד יידע מראש, לא סתם כך לקחת).
ואם זה קורה עוד פעם - אני אכן לוקחת את הטוש.
ולא משנה לי כמה הוא יבכה או יצרח.
אם בעזרת הטוש הוא עושה דברים שאני לא מסכימה - אז פשוט אין טוש !
ואם הזהרתי מראש - זה חשוב לעשות בדיוק מה שאמרתי.

אני עשויה להחזיר לו את זה אחרי זמן מה אם אבין ממנו שהוא הבין את המסר.
(לפעמים אני אומרת מראש: 'אני אקח לך את זה להיום' או 'לחצי שעה הקרובה' וכד', כדי שלא יהיה 'עונש' לנצח... וגם כדי שאם אני מחזירה לו את זה אחרי כך וכך זמן, שלא ייראה שזה נובע מחוסר החלטיות)

אבל אם נתתי לו עוד צ'אנס והוא חוזר על זה שוב - הטוש ייעלם להרבה יותר זמן.

כנ"ל עם דברים אחרים. למשל, אם אני מושיבה את הילד לראות איזה סרטון קצר במחשב (אני לא מתה על זה, אבל נניח שהוא רוצה לראות פילים ביוטיוב, לכמה דקות זה בסדר בעיניי), והוא מתחיל להתעסק במקשים של המקלדת. אני אגיד כמה פעמים שאסור, וגם אסביר למה. אם הוא ימשיך, ואם תהיה לי אפשרות אני אשים אותו רחוק מהמקלדת. אם לא, אני אגיד לו שבפעם הבאה אני מורידה אותו או סוגרת את המחשב. וכך יהיה.

אמירה חכמה שקראתי כאן בעבר זה שהגבולות צריכים להיות עבורך ולא עבור הילד.
ואני אכן מאמינה בזה.
אני לא חושבת ש'צריכים להיות לילד גבולות', ש'צריך לשים לילד גבולות' וכד', כמו שהרבה אנשים אוהבים להגיד.
אני כן חושבת שאם לי יש דברים שלא מתאימים לי - אלו הגבולות שלי, ואותם אני צריכה להציב.

זה כמו ההבדל בין לצייר מעגל סביב הילד - שהוא יכול להגיע רק עד גבולות המעגל. בזה אני לא מאמינה.
לבין לצייר מעגל סביב עצמי - שהילד יכול להגיע רק עד הגבולות החיצוניים של המעגל שלי. בזה אני לחלוטין מאמינה.

(וכך לא רק עם ילדים, אלא בכלל בנוגע ליחסים שלנו עם אנשים. הגבולות שאני שמה צריכים להיות הגבולות של עצמי ושל עצמי בלבד).

מה שאומר, שאם נניח לא מפריע לי שיהיו קשקושים על הקירות - אני לא מאמינה שצריך להגביל את הילד מלצייר על הקירות רק בשם ה'גבולות' שהילד 'צריך' לכאורה. אין שום צורך לשים לו גבולות מלאכותיים רק בשם הצורך ב'גבולות'. יש מבוגרים שעושים את זה 'כי אחרת איך הוא ילמד מה זה גבולות'. זה טיפשי בעיניי.

אבל אם כן מפריע לי שיהיו ציורים על הקירות, אלו הגבולות שלי, לא בשביל הילד - אלא בשבילי, ואותם אני צריכה להעמיד - ובתוקף.

_היי, יש לי ילד יחיד בן 12 וחצי שמגיל קטן עד היום התרגל להסתובב בבית עירום לגמרי.
איך אני יכולה לשכנע אותו שיתחיל להסתובב בבבית
עם בגדים מינימליים לפחות?_

מה הסיבה שאת רוצה לשכנע אותו?
זה מפריע לך אישית? את מובכת מלראות אותו עירום?
את חוששת שזה בעייתי בשבילו? מאיזו סיבה?
אנשים אחרים רואים?

דרך אגב, אני חושבת שהשאלה מתאימה יותר ל-ילדים ערומים.

היי אהבת עולם.

לי זה לא מפריע,פשוט הילד מתחיל להתבגר: התחילו לצמוח לו קצת שערות ערווה,איבר מינו התחיל לגדול והוא מתחיל להראות כמו נער צעיר.

הוא מסתובב בבית עירום לגמרי גם כשיש אנשים: סבא, סבתא, שכנות, חברות, קרובי משפחה ואפילו טכנאי שבא לתקן משהו בבית. לפני שגופו התחיל להתבגר

הם קבלו את הילד כפי שהוא, עירום, השאלה מה תהיה התגובה שלהם כשהם יראו כשהוא מתחיל התבגרות. אם הם יקבלו אותו כפי שהוא גם עכשיו,אחרי

שהתחיל את תהליך ההיתבגרות אז לא מפריע לי שהסתובב בית עירום גם אם יש אנשים.

לי אישית אין ידע או ניסיון בתחום הזה. שוב מציעה לך לשאול ב-ילדים ערומים.

תודה רבה לך

איך אני יכולה לשכנע אותו

הוא מסתובב בבית עירום לגמרי גם כשיש אנשים: סבא, סבתא, שכנות, חברות, קרובי משפחה ואפילו טכנאי שבא לתקן משהו בבית.
הבעיה לא נראית לי הצורך "לשכנע אותו" אלא חוסר המודעות שלו לעניין הזה. בן 12 לא מתבייש בנסיבות הללו?
למה אנשים זרים צריכים "לקבל אותו" בעירום? (או שיש פה טרוליזם של סוף הקיץ?)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הילד התרגל מגיל אפס להסתובב עירום לחלוטין בבית ומגיל אפס כל מי שנכנס אלי לבית ראה אותו ככה והם רגילים לזה ומקבלים את זה כי החברה והמשפחה

שלי פתוחים בבנושא הזה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבת שלי בת 7 וחצי ולאחרונה השמינה. גם אני ובעלי מלאים. אני רואה ממש איך היא מחקה אותנו ואולי זה גם תורשתי. אולי גם יחלוף בהמשך
אבל בינתיים אני חוששת לצבור, לא להגיד כלום, להרגיש כמה הייתי רוצה ללמד אותה להתמלא במשהו אחר, ושרק בדוגמא אישית אני יכולה
ונורא מפחדת שיצא לי משהו לא במקום, איזו הערה לא מועילה
אמא שלי תמיד היתה אומרת לי "תאכלי עוד קובית שוקולד. באמת לא יזיק לך"
או משהו כזה נוראי שלא היה עוזר.
עצות מישהו?

שרק בדוגמא אישית אני יכולה
שלום לך @}
אני מאמינה בזה. הדרך לעצור את השרשרת שבה אנחנו "מורישים" את התסביכים שלנו מדור לדור (לפעמים המון דורות!) היא לפתור אותם.
יכול להיות שלהעלות את הנושא הזה לתודעה שלך כחשוב מאוד עכשיו, אולי הדבר הכי חשוב לך עכשיו, יעזור.
אגב, היתי מציעה להפריד את העניין של בעלך מכל העסק. את יכולה להוביל את התהליך שלך ושל ביתך, הוא יצטרף בקצב שלו. לא צריכה להתנות את התהליך שלה ושלה - בשלו.

בהצלחה

לאמא לילדה בת ה7,

אמא שלי תמיד היתה אומרת לי "תאכלי עוד קובית שוקולד. באמת לא יזיק לך"
אני לא מכירה אותך ולא את אמא שלך, אבל בשביל להאיץ בילד לאכול עוד ממתקים- צריך להיות במצב בקשה מאוד.
אפשר לנסות להבין את הנסיבות שהיו בחיים שלך ושל אמא שלך באותה תקופה שאת היית ילדה.אולי ההבנה של האוכל כמשהו שעונה על צרכים רגשיים-יעזור לך להמנע מהדפוס הזה להבא.
אולי אמא שלך חשבה שאת רזה נורא ורצתה שקצת תעלי במשקל,פעם זו היתה המלצה גורפת.היום כבר לא 'משמינים' ילדים.

לגבי הדברים שאומרים לילדים על עינין האוכל:רוב הדעות שקראתי בנושא אומרות שכמעט לא צריך לדבר עם ילדים בנושא של אוכל.אני לא מכירה אף ילד שנהנה מזה שמסתכלים ובוחנים כל ביס שנכנס לו לפה..

ההורים אחראים על לקנות אוכל ,להכין ולהגיש את הארוחות.הילד בוחר מתוך ההצע הזה ומה שהוא מעדיף-אני חושבת שצריך לכבד.
אם כך המסר שאת מעבירה בצורה הכי ברורה היא ע"י הדברים שאת מביאה הביתה.מה מחכה לה במקרר ?-יש הרבה ירקות טריים וסלטים ,פירות,יש דגנים מלאים,קיטניות,אגוזים ושקדים לא קלויים?
האם המקרר מלא במעדני חלב,עוגות ,נקניקים?,חטיפים משקית מרשרשת בארונות?
האם אתם יושבים ביחד לארוחות משפחתיות, או שבעיקר אוכלים מול הטלויזיה ובנפרד,ומנשנשים?
האם אתם יוזמים פעילות כמו טיולים ומשחקים ספורטיביים?

את יכולה להעמיק את הידע שלך בתחום התזונה ולכוון את הדברים, לטובת כולכם,שההצע שישנו בבית איכותי בכל מקרה.
המומחים טוענים שעם שיפור בהרגלי התזונה והפעילות , הילדים השמנים ,'נמתחים' לגובה ואז השומן מתפזר ונעלם לו.לא עושים להם דיאטות, אלא שפשוט נותנים להם לגדול יותר טוב וההשמנה 'מתמוססת'.
ומעבר לזה, אם את חושבת שהילדה עצובה ,מתמודדת עם כל מני קשיים -תבדקי מה הדברים שאתם יכולים להציע כדי לעזור ואל תתפסי לעינין המשקל -אלא לשורש הבעיה(אם קיימת).

_אמא שלי תמיד היתה אומרת לי "תאכלי עוד קובית שוקולד. באמת לא יזיק לך"
אני לא מכירה אותך ולא את אמא שלך, אבל בשביל להאיץ בילד לאכול עוד ממתקים- צריך להיות במצב בקשה מאוד.
אפשר לנסות להבין את הנסיבות שהיו בחיים שלך ושל אמא שלך באותה תקופה שאת היית ילדה.אולי ההבנה של האוכל כמשהו שעונה על צרכים רגשיים-יעזור לך להמנע מהדפוס הזה להבא.
אולי אמא שלך חשבה שאת רזה נורא ורצתה שקצת תעלי במשקל,פעם זו היתה המלצה גורפת.היום כבר לא 'משמינים' ילדים._
אם הבנתי נכון, זה נאמר על ידי האם בצורה צינית, ונחווה על ידי הילדה כדבר מבייש ואפילו משפיל.
האם אני צודקת?
אני מאוד מזדהה עם ההרגשה הזו.
דברים קטנים שנאמרו לנו וצילקו אותנו, ,כמעט מבלי משים (מבחינת הצד השני).

אני מסכימה עם סאלי - זה הרבה עניין שלך ותהליך שלך,
להשתחרר מהקשר המכביד בין רגשות שליליים ואוכל.
קחי בחשבון שיכול להיות גם שבתך תשמין כחלק מגיל ההתבגרות - לא להאיץ זה ולא להציק לה ולא לדרבן אותה. זה לא עוזר.
לתמוך ולהכיל - זה מאד עוזר.
והרבה פעמים אחר כך ההורמונים מפסיקים להשתולל, המערכת נרגעת והמשקל מתאזן.
זה קרה לי למשל, והלוואי שהייתי עוברת את גיל ההתבגרות בצורה יותר מקבלת ופחות מלחיצה.
זה נכון גם לגיל צעיר יותר.

הקטן שלי בן שנתיים וחצי, סקרנות גיל השנתיים הנפלאה...
אבל, לאחרונה הקטן, בחינוך ביתי, מציק עד כאב לכלבה שלנו, אחותו הגדולה, הרועה הגרמנית שלנו.
למזלנו היא כלבה מאוד ממושמעת, אבל אנחנו צריכים למנוע ממנו להיות אלים כלפיה.
נשמח לשמוע תובנות מחכמי השבט הוירטואלים.

בשלב הזה אני אמרתי "זה מאוד כואב לה, אני עכשיו צריכה לשמור על הגוף שלה", ומרחיקה אותו. ומציעה משהו אחר. ושוב ושוב ושוב.
עשיתי את זה עם כל צמח או חיה שהיה איתה משהו דומה.
היום (6) הוא מציל חרקים שטובעים בדלי מים, והולך על קצות האצבעות כשיש גמל שלמה כדי לא להפחיד אותו. אז נדמה לי שזה עבד.

תודה זרח הפרח,
מחזק את מה שאנחנו מנסים ובעיקר את הצורך בעקביות... כנראה שזה הסוד כי זה מרגיש יעיל כבר אחרי יום אחד.
שוב תודה! גם מהכלבה (: