זה לא סותר.
אנשים מתעללים לא נהיו מתעללים כי אהבו אותם בצורה טובה ומעניקה ומסודרת לכל אורך 20 השנה הראשונות לחייהם...
![:( :-(](./images/smilies/sad.gif)
הנקודה היא, שזה לא משנה מאיפה זה בא ואיך זה התחיל ו"מי אשם".
הדבר החשוב הוא שהחיים עם האיש הזה מרוקנים אותך מכוחותייך ומתחושת החיות שלך.
זה מצב חמור.
וזה ההבדל: אני רואה סביבי הרבה ילדים-לשעבר, פגועים ופצועים
![:( :-(](./images/smilies/sad.gif)
אבל הם אוהבים, הם רוחשים כבוד והערכה לזולתם, והם עקביים בזה
ויש בהם משהו מאוד נחוש, גם להתרפא בעצמם (או להשתפר ולצמוח, אם הם מאמינים שריפוי בלתי אפשרי), וגם לעזור ולסייע לזולת, כדי שאנשים אחרים לא יסבלו כמו שהם סבלו.
הקשר אתם ממלא אותי בתחושה של חמלה ואהבה ביחד עם שמחה על הזכות להכיר אותם. הדינמיקה שלי אתם מתגמלת אותי באופן עקבי, ואני מרגישה בטוחה-רגשית בחברתם.
לפעמים קשה לי אתם נקודתית כי אין להם כוחות והם במצב תובעני (למשל, חברה שלי עם אמא מתעללת-רגשית שילדה עכשיו תינוק, והילדה הגדולה שלה קטנה ומתפרצת ונושכת ומרביצה ומאוד מאתגרת. ברור שאחרי בוקר שביליתי אתה אני ארגיש עייפה). אבל זה זמני, וזה לא דומה בכלום לשאיבה ששואב אותך אדם "מתעלל", שבו את אף פעם לא בטוחה איפה לדרוך ומאיפה יבוא חץ הרעל הבא. ואת לא מרגישה בטוחה, ואת לא מרגישה מוגנת.
במצב כזה, הדבר הכי חשוב הוא להגן על עצמך, על כוחותייך ועל חייך.
תני לבעלך את הזכות לטפל או לא לטפל בעצמו, ההחלטה והאחריות הן שלו בלבד.
ותטפלי את בעצמך, ותשקמי את כוחך ואת חייך
![(()) (())](./images/smilies/hug.gif)