לא הייקו

[תפילה_לאם]

@}

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איפה? איפה?
חסרה כאן כתיבתך

[כותב_ת*]

הזמנתי את חברתי לשוחח על משהו, איזה פרוייקט שאנחנו משתתפות בו. כאן, בכתוב, כתבתי חברתי, אם כי קשרינו הם רק על רקע פרוייקטים כאלה ואחרים. מה עושה אשה שרק עובדים איתה לפעמים, לחברה? חיבה עמוקה, עניין משותף, חמימות בעת צרה, הערכה, צחוק...כל אלה? אז חברה.
אז סידרתי את הסלון בשעת אחר צהרים, כשהבית ריק מילדים. אני יודעת שהיא יותר בלגניסטית ממני אז לא נכנסתי ללחץ ואפילו קצת התרברבתי ביני לביני, וואי איזה סלון יפה ומסודר. (מדהים איך הבית נראה נפלא או זוועה בתלות גמורה בעיני המתבוננת.) אבל באמת, לראשונה בחיי. שלוש אחד ושניים, בצורת האות ח'. אני הבעלים של מערכת ישיבה! מדי פעם הידיעה הזו מבליחה ומביכה אותי. כונניות ספרים מסודרות. מפית סרוגה על השולחן הקטן. רצפה נקיה וכלבה מנומנמת בפינה. תכף יחשבו שגרים פה אנשים נורמלים. הכורסה , רחבה וגדולה, פונה בגבה אל פינת האוכל. שולחן האוכל נקי. השיש ריק מחפצים. הבית קריר ושקט. אני רוצה לא לנשום. שיישאר הכל ככה. זה כמו קסם. רק לבטל עכשיו הכל ולשבת בשקט לסרוג על הספה ולחשוב מחשבות, לבד, שלוש, ארבע, חמש שעות ככה.

[כותב_ת*]

תכף ממשיכה

[כותב_ת*]

אני סוקרת בשביעות רצון את מעשי ידי. בסוף אני אדע לנהל בית. בסוף אני אדע לנהל בית. אני מתקרבת לזה. אף פעם לא הבנתי מה העניין הגדול בלהצליח משהו בסוף. אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם. עכשיו היא תיכנס אל השקט היפה והנעים, ואני אהיה גאה מאוד.
והיא באמת נכנסת, ויחד איתה, כרוח, נכנסות שלוש נערות קולניות ונרגשות ורעבות נורא, שאחת מהן היא בתי היקרה, שלא ראיתי אותה כבר יממה כי הן לומדות לבגרות בבית של חברה, ויצאו לרגע לנשום אויר והן נוראאאא רעבות ואוי אמא אפשר לסיים את המג'דרה שעל הגאז? קצת מצחיק אותי שבתי מתעקשת להגיד לסיים על אוכל, אבל אני לא אומרת כלום באף אחת מהפעמים שהיא עושה את זה. גם כי זכותה לשפתה. וגם כי לך תיכנס עכשיו עם הבת שלך לדקויות שבין לסיים ולגמור. תמיד זה בדיוק לא הרגע המתאים.
חברתי, בת לב שמה, מתיישבת על הכורסא הרחבה שגבה אל פינת האוכל ומתמקמת בהיסוס ואני מחמיצה את כל מבטי ההערכה שאולי ניבעו מעיניה , כי כולי אחוזה במחזה העיוועים שמתרחש מחוץ לשדה הראייה שלה כארבעה מטרים מאחוריה, כששלוש הנערות מתיישבות בשמחה בפינת האוכל ומתחילות לארגן ארוחה ומדברות בהתרגשות גדולה על משהו. די מהר קלטתי שאו שהכל נורא מרגש, או שפשוט ככה הן מדברות כי הן בהיי נוראי ורעבות נורא.

[בשמת_א*]

כונניות ספרים מסודרות. מפית סרוגה על השולחן הקטן. רצפה נקיה וכלבה מנומנמת בפינה. תכף יחשבו שגרים פה אנשים נורמלים. הכורסה , רחבה וגדולה, פונה בגבה אל פינת האוכל. שולחן האוכל נקי. השיש ריק מחפצים. הבית קריר ושקט. אני רוצה לא לנשום. שיישאר הכל ככה. זה כמו קסם. רק לבטל עכשיו הכל ולשבת בשקט לסרוג על הספה ולחשוב מחשבות, לבד, שלוש, ארבע, חמש שעות ככה.
נכון גן העדן? ככה

איזה מאוחר, יא בנתי, את כל כך צעירה (-: וכל כך בלבוסטע שאני לא יודעת איך את לא רואה את זה (-: את יודעת ליצור קן נעים וחמים, מזמין ותבשילי (-:

קצת מצחיק אותי שבתי מתעקשת להגיד לסיים
אני חושבת את המחשבות האלה על כל אחד שמתעקש להגיד "לסיים" (-: מאז שיצא מחוץ לחוק להגיד "לגמור" (-; אבל שותקת לכולם ומשתפת פעולה, כי לכי תדעי אם בדיוק כשאני אשתמש בחוצפה ובגסות רוח במלה "לגמור" לא תעמוד מולי איזו אחת עדינת נפש שתתחלחל P-:

[לא מצאתי אייקון של "מלקקת את האצבעות". יונת, לטיפולך (-: ]

[כותב_ת*]

רגע, עוד לא סיימתי.

[בשמת_א*]

והתייחסתי ביתר הרחבה בדף הבית שלי אז מזמינה אותך גם לשם (-: (זה בפוסט נפרד כדי שיהיה לך קל למחוק בלי לערוך).

[בשמת_א*]

עוד עוד עוד!

[בשמת_א*]

רגע, עוד לא סיימתי.
נו? (בלי לחץ)

[פלוני_אלמונית*]

פער הדורות. בספר של עמוס עוז מתואר איך בילדותו עברו להשתמש ב"לחמש" כשהמילה "לזיין" כבר לא צלצלה טוב לעמך. הזקנים, הלא מעודכנים, אלה שמנותקים מהשיח הצעיר, המשיכו להגיד "לזיין", ולא הבינו למה זה מעורר גלי צחוק אצל הצעירים. עכשיו כבר אנחנו הזקנות, ולא ברור לנו למה הם מתחרפנים מה"לגמור" שלנו.

[כותב_ת*]

עזב אותה. עזב את הילדים שלהם. עזב את הבית שלהם.
חרא.
והיא יושבת ומדברת ומדברת ואני מרגישה שאני כמו שלולית מים גדולה, שהטיפות במקום מלמעלה כמו גשם, דוקרות מבפנים, מתוך השלולית החוצה, וכל המים נתזים נתזים קופצים רוחשים. מבפנים החוצה, שלולית רוחשת נגד כיוון הטיפות.
מה אחזור על המילים שאמרו לי?
לא שלא חזרתי. חזרתי. מה לא אמרתי לה. זו לא שיחה ראשונה שלנו. כל מה שאמרו לי אמרתי לה, לא כי אמרו, כי הדברים היו נכונים. וזכרתי היטב את המבט מלא החמלה שנתתי באומרות, תודה, אמרתי להן, אבל לא נראה לי שאת מבינה. והיא באמת נתנה בי את המבט הזה. וקיבלתי אותו בהבנה.
והיום, עלה דבר מה אחר. אמרתי לה זה לא כי הנטישה והאכזבה והעלבון והחוצפה לא להקשיב לך למרות ש, איך את אומרת את זה? שהוא חייב לך, כשותפה בהורות , לעשות הכל כדי להירפא ממגרעותיו וחולשותיו כי יש כאן ילדים, ואת יודעת מה יעשה לו טוב ומה הוא צריך, ואת מוכנה לעזור לו בזה, והוא פשוט חייב להפסיק להתעקש ולהתחיל לחיות כפי שאת יודעת שנכון לו, התזונה, ההרגלי שינה, העישון, את מוכנה לבשל לו לבית שלו ולהשקיע את זמנך באהבה למרות הבחירה השגויה שלו לא להיות איתך בזוגיות, העיקר שישמור על עצמו, כי יש פה ילדים שהם של שניכם, ולא להתעלם, כי הוא חייב לך את זה. כי הוא התחייב לך. כי יש פה ילדים. וזה לא האיך לקח אותם בגשם ונרטבו לגמרי ומכין להם סנדביצ'ים שהם לא אוהבים כדי לעשות לך דווקא ולא ממלא את חובתו ההורית ויושב איתם במקומות לא מתאימים ונוסע איתם למקומות לא מתאימים בשעות לא מתאימות, ולא דואג למה שתמיד את דאגת ואירגנת ועכשיו מי יעשה, וזה לא האיך העיז לא לרצות שתקחי אותו לקופת חולים למרות שקדח דחה את עזרתך זה לא איך זילזל ולא הלך למסלול הרוחני שהיצעת לו שאת יודעת שיהיה לו טוב, ולא מתחיל במסע ריפוי שיהיה לו טוב שאת אמרת שתתמכי בו ותתני לו את כל הספייס לזה והוא בכלל לא רוצה ממך ספיייס, זה לא זה שלא העריך כשעשית לו את כל הקניות ולא ביקשת החזר כי כסף זה אף פעם לא מה ששינה בינכם, זה לא זה שלא הודה לך כשהילד לא רצה ללכת אליו ודיברת על לבו והתעקשת, למרות שרצית שיישאר ויעדיף אותך על פניו, זה לא זה שהוא לא רוצה אותך. זה לא כל הצריבות הכואבות כמחתת אש בנשמה האלו. זה לא זה שהוא לא רוצה אותך.
זה זה שראית בו את הניצוץ האלוהי, את הדבר הרך והשלם והיפהפה שזוהר בכל אדם ואנחנו כמעט תמיד לא מצליחים לראות. ואת לא מוכנה לוותר על זה, כי את חושבת וגם צודקת שלראות את הדבר הזה באדם מחוץ לך, זה הזמן שלפני מגדל בבל, זה מזל מאלוהים, פעם בחיים בקושי, ועכשיו שזה קרה לך את לא מוכנה לשחרר את זה. את זה את לא מוכנה לשחרר, את הקירבה לזוהר הזה, משראית אותו, ואת הפיכתו אחד איתך כל הזמן כל הזמן.
כי בתכלס מה את צריכה גבר שלא רוצה אותך. מי צריכה את זה לידה, טפו. תראי איזה יפהפיה את . גדושת חוכמה וטוב, שופעת נתינה, מוכשרת כל כך, נשית כל כך. מלאת עוז גוף ועוז רוח, מלאת שמחה כבירה.
את המומה מכך שהוא לא רוצה להיות איתכם.
אני מבינה את זה.
אני כל כך מבינה את זה בכל כך הרבה רמות שבא לי לצרוח.
ולצד זה , מחוץ לזה, אני רואה כמה הולך להיות לו טוב להשתחרר ממך , יא אללה שלך. רדי מהבנאדם. באמ'שלך.
הוא היה ערוץ למשהו שאת רוצה שיהיה אחד איתך. תודי שאת מוכנה להרוג אותו אם צריך, ואם יבטיחו לך שככה יישאר לך הדבר הזה שאת רוצה. אהבה זה דבר מתעתע ולא משעשע.

[כותב_ת*]

הסתבכתי עם סיום הקטע ההוא.
אבל אני חייבת להביא את זה כמו שהיה. בגלל זה בעצם הסתבכתי.
אני יושבת בסלון על הספה הרחוקה ופני למטבח. מולי חברתי בכורסא רחבה וגבה למטבח ובמטבח שלוש נערות. היא לא רואה אותן והן לא רואות אותה, היא מדברת והן מדברות. זו שקועה בעולמה ואלה שקועות בעולמן
ויחד זה נשמע כך: וואי אני מתה מרעב. היא כמעט לא אוכלת כלום. צריך להכריח אותה עם כפית ואני לא מסוגלת להכריח אותה. אם בנאדם לא רוצה לאכול יותר צריך לכבד את זה. נו בואו נאכל. מה יש? מה זה בסיר? וואי אני מתה על מג'דרה. כאילו לא ברור איזה הנאות נשארו ולמה צריך להמשיך לחיות אבל הגוף שלה חזק. וואי תפוס לי הכל, אין לי כוח ללכת מחר. הגוף שלי גמור מהשיעור היום. תראו, עשיתי קעקוע . די! תראי! את לא מאמינה האירוע הזה זה דבר שלא מבינים את ההיקף שלו. היא היתה קוראת המון. בהתחלה עוד קצת ניסתה לקרוא אבל עזבה. היא אשה שכל החיים שלה קראה ולמדה. הייתה אשה כל כך פעילה. היתה שם גם אשה כזאת עם תלתלים וחרוזים בשיער, נשית כזאת, יפהפיה. התלבטתי אם לעשות אותה על הכתף. לפעמים היא ישנה כמעט עשרים וארבע שעות ולפעמים ערה יותר מיממה. לא זה לא כואב. זה יותר מלחיץ בהתחלה. צריך לסמוך על מי שעושה. היא לא סומכת עלי כשאני מעבירה אותה מהכסא, אז היא נהיית יותר כבדה כי הגוף שלה נכנס ללחץ. היו שם דברים מקסימים בסוף בחרתי את זה. זה מין פרח הודי כזה. היו שם דמויות ממש יפות אבל דאגתי שאתחרט. היא היתה דמות חינוכית כזאת. היא היתה מורה. לא אמרתי לך שהיא היתה מורה? אולי נשים מוסיקה? איך בא לי קפה קר. אוי הגוף שלי מה זה גמור. כן, היא אהבה להקשיב למוסיקה אבל עכשיו כשאני שמה שירים בעברית שהיא מכירה היא מתחילה לבכות . לא אומרת כלום רק מתחילה לבכות בשקט.

[לונה_לולה*]

תיכף גמני מתחילה לבכות.(בשקט).

[כותב_ת*]

יין או בירה ויאללה. מלנכוליה יש בשקים החוכמה לא לקחת אותה

[בשמת_א*]

תחרה. רקמת תחרה. איך שאת רוקמת...

[בשמת_א*]

אמרתי לה זה לא כי הנטישה והאכזבה והעלבון והחוצפה לא להקשיב לך למרות ש, איך את אומרת את זה? שהוא חייב לך
אני כל כך רואה את הדברים אחרת היום.

[כותב_ת*]

אני לא. אבל פחות.

[כותב_ת*]

גינת הירק שלנו היא קצת כמו הילדים שלי. כשניגשתי אל האדמה לראשונה נעזרתי בעיקר בהחלטה כי לא היה לי שום מושג מה יהיה. רק דחף של החלטה. ואז, כמו כוח שזורם פנימה מן החוץ, הפכתי אספתי גילגלתי הרמתי פיניתי חשפתי חפרתי דחפתי ליטפתי הזעתי נפצעתי הנחתי השקיתי טפחתי בירכתי דמעתי התעייפתי הלכתי צעד אחור והסתכלתי, התלבטתי, החלטתי, השארתי עשבים כי השטות מספקת הגנה יפה, קמתי עם אור ראשון ובאתי בלילה, באתי כל הזמן, השתאיתי התרגשתי הזנתי וגירשתי ולא חיכיתי לכלום כי הכל היה. ואז, עצמתי עיניים, בחיי, להרף רגע. ובשטיפת הכלים מהחלון, מה זה? מה זה הדבר העבות המתנשא המתפתל לכל עבר המתחצף בחודים זקופים הפורח בכותרת מרהיבה, המתפרש ושועט אל כל עבר הזה, השולח זרועות אצבעות קנוקנות אניצים וחדוות התנפלות על האוויר והאור, מה זה? מתי זה קרה? הרף עין. הרף רגע. אני אפילו לא בטוחה שמצמצתי. רק שטפתי כלים שניה.
אני ממהרת לצאת. מתקרבת אל זה. אולי זה צריך משהו, ה...דבר הזה. אבל איפה השורש? איפה הגבעול? עוקצים אותי יתושים. והנה קישואים! מלונים! עגבניות! מלפפונים! דלוריות! חמניות! ועוקצים אותי יתושים ברגליים, בזרועות, בצוואר, ונצמד לי לפרצוף זבוב מעצבן, ואני לא יודעת איפה לדרוך. ואני מפחדת שמא מתחבא שם נחש והשבילים הקטנים ברוחב כף רגל שעשיתי ביניהם והנחתי עליהם גזרי ענפים כדי שלא יהיה בוץ, איפה הם? איפה עומדים כשמתקרבים לזה? ואני פותחת את הצינור, אבל כבר לא יכולה לכוון אליהם, לא רואה לאן המים זורמים. לא יודעת אם המים מגיעים אליהם או לא, אז משקה יותר מדי, עד שממש אראה את המים גולשים מהשוליים, ואז רואה גב של זוחל ונשמתי פורחת אבל זו לטאה. ואני יוצאת משם, עקוצה, מיוזעת, שרוטה, מבולבלת, מסתכלת על זה ממרחק בטוח של כמה מטרים. גן פורח. שפע פראי. חדוות חיים. תהיו בריאים ותעזבו אותי בשקט. שיגעתם אותי. לא בא לי לצאת אליכם לפנות בוקר ולא לבוא אליכם בלילה.
אני רוצה להיכנס הביתה להכין קפה ולשבת במזגן. תעזבו אותי בשקט.

[בשמת_א*]

איך צחקתי (-: מהפאנץ' ליין D-:

[כותב_ת*]

את יודעת אמא, אף אחד מאז שהתחילה האנושות לא ציפה שיהיה משהו ריבועי קטן שמחליקים עליו עם האצבע ומעבירים דברים. גם סיגריות. אף אחד לא חיכה שימציאו את זה והצטרך את זה.
אבל מוסיקה כן חיכו וכן היו ממש צריכים.

בתי היפה בבוקר מצויין להתחיל לסיים איתו שנה, משמיעה לי את זה וממלמלת לעצמה וואי איך אני אוהבת אותם
https://www.youtube.com/watch?v=rGKfrgqWcv0

[כותב_ת*]

כך אמרה לי בתי :

"נכון כל דבר שאנחנו עושים מתחיל במחשבה על זה? למשל אני רעב אני קם לאכול. אני צריך כסף אני הולך לעבוד.
ונגיד שגם חלום זה סוג של מחשבה, וכשהיינו תינוק ברחם גם חשבנו מחשבות, ולכן המחשבה שיש עכשיו היא חלק משרשרת של מחשבות שהתחילה כשנוצרנו.
וכל מי שמדבר איתנו משנה לנו את המחשבה , מה שמשנה לנו את החיים.
התחלתי לחשוב על זה כשהתחלתי לעבוד עם ילדים בבייביסיטר ובקייטנה בגן. באתי אל ע', הוא לא רצה להשתתף כנראה נעלב ממשהו. ואמרתי לו אתה יודע, כדאי שתבוא, צריכים אותך שם. החברים שלך רוצים שתבוא. ואז הוא הלך לשם בכל זאת וצחק עם החברים שלו ויצא מהמצב רוח הרע והכל היה בסדר. ואז חשבתי שאולי באותו רגע שיניתי לו את החיים כי השפעתי לו על המחשבה.
זה לא משנה מה היתה המחשבה שלי, זה משנה איך זה התפרש אצלו כשאמרתי לו צריכים אותך שם.
אנשים חושבים האם זה שקרה כך וכך השפיע על החיים שלי, או,
אם אני אעשה פעם אחת כך וכך זה לא ישפיע לי על החיים. זה לא נכון!
כי כל דבר משפיע לך על החיים.
ואז חשבתי על זה שאני ממש צריכה להיזהר ממה שאני אומרת לילדים.
וחשבתי איך אומרים "מבוגרים פחות מושפעים מילדים ממה שאומרים להם" וזה לא נכון.
כי כל מה שאתה אומר למישהו נכנס לו לשרשרת המחשבות הזאת."

כך אמרה. כתבתי מהר. כמו שכשהיו קטנות. והיא ראתה אותי כותבת. מהר, בכתב נורא ופראי על הדף, וראיתי שהיא רגילה. נזכרתי שהיא רגילה. רגילה מקטנה, כמו שסבתא שלי אומרת.

[כותב_ת*]

אני חושבת שלבתי יש חוכמת חיים של אשה מבוגרת מאוד וניסיון חיים של ילדה.
בכלל, לילדים שלי יש נשמות עתיקות, אני מרגישה את זה.
אם כי זה בא לידי ביטוי באופן חלקי בלבד בשיחה הבאה:

אחות מתבגרת: אוף לא כיף לי איתכם
(דחיפת כסא האוכל קימה זועפת קריסה על הספה)
אח שלה: גם לנו לא כיף איתך
היא: סתום ת'פה
הוא: כשלך כיף איתנו אז כיף לנו איתך. כשלך לא כיף איתנו אז לא כיף לנו איתך
היא: סתום ת'פה! אתה בן שנה, מה אתה מדבר אלי בכלל

[כותב_ת*]

הבן שלי התחיל לאהוב מוסיקה ערסית של חתונות. אני לא יודעת מה יהיה. הוא גם יודע את כל המילים. למשל "איפה לא תיקח אותה היא רק רוצה לרקוד". או "יש לה את אותו חיוך בכל תמונה, סיפורים שאף גבר לא קנה, תמיד עושה דאווינים בשכונה, " ולא זוכרת את הנה האחרון
אני תוהה אם כשאסרו על הנוער ברחבי העולם להקשיב לביטלס הרגישו כמוני. לא באמת תוהה, אבל המחשבה כן עולה. זה יכול להיות?

בעיני השחתת הערכים, סקס פרוע, סמים, כל זה, לא מגיע לקרסולי הזוועה של השחתת השפה. והאוזן. מה זה הדבר הזה?
ויש לזה תוספת. קוראים לזה "פארודיה"
זה כשלוקחים את השיר הנורא, ומחליפים לו את כל המילים, ונהיה שיר נורא אחר אבל כאילו בצחוק והילדים יודעים שזה לא המקור אלא הפארודיה.

בקיצור, קודם, הוא וחבר הקשיבו לשיר, והחבר אמר שזה פארודיה על שיר אחר.
והבן שלי, שלי! שאני ילדתי וגידלתי , כפרה על עיניו הטובות, אמר : "זה לא בדיוק פארודיה. זה נקרא השראה".

[כותב_ת*]

היום הבן שלי שאל אותי מי האדם הראשון שהוליד.
ומילמל חצי לעצמו " כי בתורה כתוב שהוציאו לו צלעות וכל מיני דברים כאלה..."
אז עניתי לו, שאין לי מושג מי הראשון, אבל זה מזכיר לי בדיחה שקראתי בפייסבוק:
"אדם היקר, לידיעתך, אני לא יצאתי מהצלע שלך, אתה יצאת מהפות שלי"

[עירית_לוי]

איזה כיף שחזרת!
משהו-משהו הילדים שלך.

[יונת_שרון*]

אח, תודה!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אחרי הפער הארוך קיבלנו פיצוי.

"אין מה לעשות אִתה - היא רק רוצה לכתוב".

<סליחה. זה התבקש. ולי באופן אישי הקצב של השירים מעורר את שריר ה{{}}לנוע לנוע, על אף פגמי הלשון.>

<תפילה מהלימודים>

[כותב_ת*]

[בשמת_א*]

א-מחייה

[קור_את*]

נפלא

[כותב_ת*]

הגג דולף והזמנו אינסטלטור. מחר זה יום שישי , אמרה לי בעלת הבית. הזמנתי אבל אני ממש מקווה שיגיע. הוא היחיד שהסכים להגיע מהיום למחר.
אני מודה לה בקול רם ומודה לאלוהים בלב. בעלת בית נעימה ואדיבה זה כל כך לא ברור מאליו.
טלפון לאבא שלו, לא עונה. לא עונה. בסוף עונה.
לא עניתי לך עד עכשיו כי אין לי תשובה מהבן שלי. אני יודע שהתיקרה דולפת היא אמרה לי אתמול, אבל לא הצלחתי להבין ממנו ובינתיים הלך למסגד. חשבתי שיהיה פנוי בבוקר אבל כבר הלך למסגד אז עכשיו צריך לחכות.
התפילה שלו יותר חשובה מהדליפה, מתחשק לי להגיד לו.
כי זה נכון, תכל'ס.
אבל ישותי הלאומית וכל מה שניצב מאחוריה נעמדים לפתע ברטינה זעופה, ככה בלי להגיד כלום, רק נעמדים, וחוסמים לי את הדרך להבל הפה שמצריך את הגיית המילים.
ומיד אני מצטערת שלא אמרתי. עוד בעודי יכולה להגיד, אני כבר מצטערת שלא אמרתי והשיחה מסתיימת בהתנצלויות הדדיות וברכות הדדיות.
וזה מזכיר לי איך אתמול באוטו בתי הצעירה לידי ובני מאחור, נוסעים לקניות, מקצרים דרך הכפר השכן, נוסעים בשתיקה בכבישים הממורטים מגשם זלעפות ועלבון, נדפקים כהלכה בבורות שניבעו בו בשביל הפתלתול המסכן האין אספלט ואין אונים הזה הזה אחרי המטחים העזים בימים האחרונים, בולעים באי רצון את גסות הצפירה מאחור, מעבירים לראשון ומסננים תעקוף יא בן בליעל יא תולעת יא אוויל משריש, ובני מתפקע מצחוק מאחור
ובתי ממעמקי הגיגיה שואלת פתאום -למה לא עושים איזה מלחמה ומחליטים סוף סוף של מי זה פה ושהשני יעוף
מה יעוף? לאן יעוף? אי אפשר שכולם יהיו ויסתדרו?
נו את רואה שלא, אמא.
כי מלחמה כבר ניסו כמה פעמים וזה לא הצליח, עניתי. מסתבר שזה לא פותר את הבעיה.
ובני הקשיב בשקט מאחור ושמעתי את הקשבתו.

[בשמת_א*]

אח כמה מעט שמחזיק את המרובה.
והולכת לדף שלי בגלל אסוציאציה ממה שכתבת.

[עירית_לוי]

[תפילה_לאם]

ושמעתי את הקשבתו.
זה טוב!

[כותב_ת*]

היום יום חופש מהעבודה. זה יום לכתיבה. אז קמתי מוקדם וצ'יק צק הערתי הלבשתי זירזתי הפשרתי מרחתי לחצתי קיררתי עטפתי הכנסתי שילחתי, הזזתי שאבתי הרמתי טאטאתי שטפתי גרפתי ייבשתי הכנסתי הפעלתי רחצתי קצצתי השריתי טיגנתי קילפתי ערבבתי הוספתי כיסיתי. רוקנתי סיבנתי שטפתי הנחתי הורדתי החזרתי למקום ניגבתי . התיישבתי.
אחת עשרה וחצי. בוקר טוב.

[כותב_ת*]

הלו סבתא?
אההה יאמה! יהיה לי שמח השבת הזה ששמעתי את הקול שלך. מה שלומך איך הילדים איך החבר? הוא טוב איתך? אני ראיתי שהוא בחור טוב רק את תיזהרי אל תהיי משוגעת אוי ואבוי לך, יא מלעונה. את כמו הסבתא שלך יצאת אוי ואבוי לנו. איך החיילת שלנו איך הגורסוזה? איך הקטן המלאך שלנו המאסאפן דה אורו?
סבתא..
אה יאמה? מה רצית? וואלה ווחייאת אלוהים איך אני שמחה לשמוע את הקול שלך, בדיוק אמרתי למטפלת, איזה נכדה טובה יש לי, הנכדה שעשתה אותי סבתא, כמה החיים שלה ככה, עכשיו יבוא לה האור. עכשיו את תראי, בנרות של השבת הזה , יבוא לך המזל, יפתח לך האור את תראי.
סבתא די נו! האור כאן, יש לי מזל , החיים שלי טובים
אח כפרה עליך בטח החיים שלך טובים בלי עין הרע, שאת אשה טובה. טובה.
סבתא,
אה יאמה? מה רצית? מה וישלת? מה רצית שאני יגיד לך?
אני מוציאה ספר סבתא, עם כל הסיפורים.
אה? ספר? יופי למה לא. אני יברך אותך. גם עלי את כתבת. אמרה לי האמא.
כן. הרבה.
אז תכתבי שמה, את שומעת אותי? תכתבי שהסבא שלי פפו זכרונו לברכה, בגיל מאה וחמש עשרה יצא לו עוד פעם שני שיניים. יצא שניים, וטראק, נפל. אבל וואללה גדל לו השיניים שלוש פעמים! שהיה מאה וחמש עשרה.
אני אכתוב סבתא
יופי ממה, לכי תסדרי הבית, די, מספיק, תהיי מסודרת, זה נעים ככה. תסדרי תנקי, למה לא. מסכן.

[כותב_ת*]

פעם, כשהיינו בחינוך הביתי , הייתה לי חברה,
נהר שמה.
אנחנו עדיין חברות. רק לא נפגשות. היא מעולמנו הקודם. אני אוהבת אותה מאוד.
ונהר, מעבר לכל מעלותיה הרבות העצומות המסועפות והמצחיקות, היא לוחמת בכל מה שלא טוב. אולי כבר פחות. אולי כבר הסכימה לכל מיני.
ואז, כשהיו לנו ילדות קטנות שהיה חשוב לגדלן לחוסן ולעולם שמכבד נשים, היא שינתה את מילות השיר חנה'לה אופה קטנה, יש לה קמח מים, כל היום היא לשה לשה בצק בידיים, היא אופה עוגות חלות ואפילו לחם, וכששמה בתנור טופחים לה על השכם!
כשהגעתי אל העבודה בגן לפני כמה שנים, צ'יק וצ'וק קודם כל לימדתי את השיר הזה מעל חלות יום השישי.
כל כך התלהבתי מהנבואה שהתגשמה ("המצב האידיאלי יהיה שאימהות חינוך ביתי תהפוכנה לגננות כשהילדים שלהן יגדלו, וכך נתקן באמת, לא רק בדלת אמותנו", נאמר לא פעם מעל שולחנות המפגשים), וכל כך הייתי מרוצה מעצמי, שלעתים לא הייתי בטוחה כבר מי המציא את הטופחים לה על השכם, ואפילו כמעט היה נדמה לי שאני.
בשבוע שעבר, שרנו את השיר הזה בגן. היתה אצלנו אורחת, תושבת ותיקה כאן. כששמעה את מילות השיר המתוקן חייכה אלי וחייכתי חזרה בגאווה, ואז , לפני שהספקתי לפרוש לפניה את כל תולדות השינוי, אמרה כך:
"כן, שינוי נהדר. המציאו את זה כאן בגנים. כבר שנים שרים כאן ככה".

באותו רגע במקום גננת ניתן היה לראות שלולית אגו מבעבעת על השטיח, מעלה קצף, ממש נספגת בשטיח, ואז נזכרתי בדברים שיונת אמרה על הדברים שאנחנו כותבות בבאופן: זה כמו דיבור שיוצא לחלל האויר. כבר לא שלנו, וכל אחד יכול לעשות בזה כרצונו.

ומצחיק, אבל ברור שלנהר שהמציאה, זה בכלל לא היה משנה. היא לא כזאת קטנונית רדופת אגו. אפילו פייסבוק אין לה.

[כותב_ת*]

ביום שבתי התגייסה, הרגשתי שזה לא חינוכי עוד לעמוד בסירובי עתיר השנים, והסכמתי לקבל עיתון מתנה מהקופאית.
באמת שלא החזקתי עיתון בידי מספר רב של שנים, ופתאום הרגשתי שזה מסוכן, שהיא לא תדע מה קורה. עכשיו שהיא שם בחוץ.
קיוויתי שלפחות יהיו דברים מנחמים בכותרות הראשיות, או לפחות משמעותיים, או לפחות , יוצאי דופן.
כי באופן מוזר ידעתי ואף צדקתי, שכמנהגו המוזר של אבא שלי עם עיתונים שיצאו בימים שזוכרים אותם, לא אזרוק את העיתון. מנהג שחזיתי בו כל ילדותי וקיבלתי אותו כמחווה אמוציונלית לאומית שאין אחריה עוררין או פשר.

ובעיתון שלי, שקיבלתי, כך על העמוד הראשון כולו, היו כך:
תמונה של לאונרד כהן, של יצחק רבין,
ושל דונאלד טראמפ שלוטש מבט אל כיוונו המשוער של הקורא הירא שדווקא לא לקח עיתון בקופה ולוהט אליו באותיות המודפסות מעל לראשו : "אפעל להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים"
הסכמתי שבאמת יצא לי עיתון. מנחם, משמעותי, ויוצא דופן.
לא זרקתי.

[כותב_ת*]

בכתה ט' השבוע, המחנך הקשיב לשיחת הבנות, נכנס ואמר : תקשיבו, הבנים בכלל לא שמים לב לדברים כאלה. תאמינו לי, הם מסתכלים על דברים אחרים לגמרי.
אנחנו לא מאמינות, הן ענו. אתה פשוט לא מבין כי אתה מבוגר מדי.
אז בואו נעשה ניסוי, הציע המחנך. שלוש מכן ישנו את סגנון השיער למשהו שונה לגמרי, ונראה אם מישהו מהבנים ישים לב.

וכך עשינו, אמא, ואת לא מאמינה, אבל אף אחד מהם לא שם לב. ובסוף לא התאפקנו ושאלנו "נראה מי מזהה את הבנות שעשו שינוי כלשהו היום.
שתיקה
את הבנות שעשו שינוי כלשהו במראה שלהן היום.
שתיקה
את הבנות שעשו שינוי בשיער היום. מי מזהה?

ואחד, הצביע על אחת שבאה עם שיער ממש נפוח בצורה מוגזמת לחלוטין ואמר שאולי היא הסתפרה אבל הוא לא בטוח.

[כותב_ת*]

כך אמרה לי בתי :

"נכון כל דבר שאנחנו עושים מתחיל במחשבה על זה? למשל אני רעב אני קם לאכול. אני צריך כסף אני הולך לעבוד.
ונגיד שגם חלום זה סוג של מחשבה, וכשהיינו תינוק ברחם גם חשבנו מחשבות, ולכן המחשבה שיש עכשיו היא חלק משרשרת של מחשבות שהתחילה כשנוצרנו.
וכל מי שמדבר איתנו משנה לנו את המחשבה , מה שמשנה לנו את החיים.
התחלתי לחשוב על זה כשהתחלתי להיות מדריכה בקייטנה ובבייביסיטרים בישוב. . באתי אל ע', הוא לא רצה להשתתף, כנראה נעלב ממשהו. ואמרתי לו אתה יודע, כדאי שתבוא, צריכים אותך שם. החברים שלך רוצים שתבוא. ואז הוא הלך לשם בכל זאת וצחק עם החברים שלו ויצא מהמצב רוח הרע והכל היה בסדר. ואז חשבתי שאולי באותו רגע שיניתי לו את החיים כי השפעתי לו על המחשבה.
זה לא משנה מה היתה המחשבה שלי, זה משנה איך זה התפרש אצלו כשאמרתי לו צריכים אותך שם.
אנשים חושבים האם זה שקרה כך וכך השפיע על החיים שלי, או,
אם אני אעשה פעם אחת כך וכך זה לא ישפיע לי על החיים. זה לא נכון!
כי כל דבר משפיע לך על החיים. ואז חשבתי על זה שאני ממש צריכה להיזהר ממה שאני אומרת לילדים .
וחשבתי איך אומרים "מבוגרים פחות מושפעים מילדים ממה שאומרים להם" וזה לא נכון. כי כל מה שאתה אומר למישהו נכנס לו לשרשרת המחשבות הזאת."

כך אמרה. כתבתי מהר. כמו שכשהיו קטנות. והיא ראתה אותי כותבת. מהר, בכתב נורא ופראי על הדף, וראיתי שהיא רגילה. נזכרתי שהיא רגילה. רגילה מקטנה, כמו שסבתא שלי אומרת.

[בשמת_א*]

(-:

[עירית_לוי]

[יולי_קו]

זהב.

[תפילה_לאם]

@}

[כותב_ת*]

הוי, פתאום התמלאתי הכרת תודה ענקית שקוראים פה. מחשכי האינטרנט האלה.
בחודשים האחרונים נכנסה פתאום תשוקה, טוב לא בדיוק תשוקה, יותר כמו הסכמה לעצמי, לאגוד את סיפוריי בספר כרוך, מודפס ממש, לאנשים זרים. נכנסתי לזה בהתלהבות גדולה שהלכה והשתלטה, וכעת פתאום לא ברור לי מה הדבק בין הקטעים, איפה ההתחלה איפה הסוף, פתאום דמיינתי ביקורת כזאת (פשוט ראיתי אתמול ביקורת אכזרית על מסעדה מפורסמת, מישהו נכנס עם מצלמה נסתרת ופרסם משהו דוחה ביותר על המנות שהגישו לו. ז"א, זה מקובל, לכתוש לרמוס ולירוק על דברים שאנשים עושים ומציגים לציבור. זה ממש...רגיל. כך נוהגין.

אז דמיינתי מין "כתיבת בוסר ילדותית ורגשנית, יורדת לפרטים אישיים באופן מוגזם שמזכיר לך את הפחד הגדול של כל אורח שנקלע אל סלון של מישהו המציע לו לראות את הוידיאו של החתונה שלו"
לא, זאת לא בקשה ממי שקוראת עכשיו לכתוב לי שהכתיבה נהדרת ושיהיה נהדר אם יהיה ספר. אני כותבת את זה כדי להתעמת עם המחשבה הזאת. ואף עם המחשבה המטרידה ממנה, שהסיפורים הם מאוד אישיים. האם זה טוב לילדים שלי, פתיחת חלון ענק כזה אל מחוזותינו הכמוסים העדינים?
מממ?
לא יודעת בכלל. בכלל לא יודעת.

[כותב_ת*]

בשבת בבוקר, קור אימים ורוח, נגררתי על ידי בני בן התשע וחברו לחורשה שמאחורי בית הספר שלנו, לראות את המחנה שהם בנו.
את רואה, הסבירו לי כשעיניהם מלטפות באהבה כל פינה במחנה, כאן, אפשר לשכב על הקורה הזאת על הגב, ולגעת עם ידיים ורגליים באיצטרובלים שקשרנו מלמעלה, כמו תינוק שנוגע במשחקים שתלויים לו. כאן אפשר לשבת על הבול עץ ולתת אגרופים לאיצטרובל התלוי כמו שק איגרוף. כאן אפשר לעמוד ולבעוט בשורה של האיצטרובלים התלויים ממול, וכאן אפשר לעמוד ולהתנדנדעל הענף הזה כמו על טרמפולינה כי הוא קפיצי, וכאן, הכי מגניב אבל זה עוד לא גמור. יש לנו דיסקים ישנים בבית? אז תתני לי. כאן עומדים ומעיפים דיסקים אל הערימת אדמה ששם וצריך לפגוע בכמה מקומות לפי הסדר. וזה יוצא חיקוי של משחק וירטואלי, את מבינה?
והוא מסתכל עלי במבט כזה, חדש, לא בטוח שהבנתי, ומוותר.

[תפילה_לאם]

מבט כזה, חדש, לא בטוח שהבנתי,
מדהים איך שהם מתבגרים, התינוקות שלנו.

[עירית_לוי]

[יולי_קו]

לא יודעת בכלל. בכלל לא יודעת.

לי הכתיבה שלך מאירה פינות שלא שמתי לב אליהן, והבנאלי הופך ליפיפה.
אני לא בטוחה שצריך להיות חוט מקשר.
ראי הספרים של אסתר קל בשבילי כנערה. אלו שקראתי היו בנויים בדיוק כך. אפשר פשוט לפתוח באיזה דף שבא ולקרוא. מאוד התחברתי לכתיבה הפשוטה, לנושאים הנקודתיים.
הכתיבה שלך הרבה יותר מורכבת, גם מבחינת רובדי שפה, איפיון דמויות, חוש הומור. אבל גם פה: שברירים. זויות. נקודות. דקות ושניות. המעט המחזיק את המרובה. אפשר לחשוב אחרי הקריאה בעצמי מה קרה קודם או אחר-כך.
האם זה ימכר? זה לא משנה כרגע. מה שחשוב זה הכייף שלך.

דרך אגב, אני לא הייתי בטוחה עד כה שהכל אוטוביוגרפי. חשבתי שאת פשוט מוכשרת... (קריצה).
ובכל זאת צריך כשרון כדי לראות את היופי בבנאלי.

אם את רוצה לפרסם ועדיין לשמור על דיסקרטיות, את יכולה לערוך:

נגררתי על ידי בני בן התשע וחברו

האם באמת יש לך בן בן 9? לי האמת לא משנה.
יכול להיות שבמציאות יש לך רק בנות.
אפשר לבקש רשות של בני המשפחה בקשר לקטעים שהם מככבים בהם.
אפשר לפרסם עם שם עט שלא חושף את משפחתך.
אפשר לערוך מעט. בספר להקדים לקטע עם הבנים והחורשה את המשפט ׳׳חברתי מכפר איקס מתקשרת אלי אתמול ומספרת לי.... או איזשהי ׳הסוואה׳ כזו. נו, את כבר מבינה.

[כותב_ת*]

תודה יולי

[בשמת_א*]

מין "כתיבת בוסר ילדותית ורגשנית, יורדת לפרטים אישיים באופן מוגזם
בדיוק בשבועות האחרונים ניסיתי לנסח לעצמי במוח, מה ההבדל בין כתיבה "טובה" לכתיבה "לא טובה" (זה היה בהקשר של כתיבת עבודות אקדמיות, אבל לא חשוב), ולא הצלחתי לנסח.
זה לא במקום שקל להפריד במלים, זה במקום שפשוט מרגישים.
את צודקת, זה לא שחור-לבן, זו סקאלה, ומאוד קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה הכתיבה הופכת מ"כתיבת בוסר בלה בלה" ל"כתיבה מיוחדת ומעניינת שגורמת לכל העולם להיראות כמו מבעד לקליידוסקופ או דרך שבעת הצעיפים, תובנות מפייסות וחכמות בוקעות מבין חרסי היומיום או רקמת המשי העתיקה, והקורא מסיים כל עמוד נוסף בעוד קצת אהבה בתוך אנחת-הנחת".

ואת צודקת. פה ושם יהיו גם קוראים שיחשבו דברים כאלה על כתיבתך. זה רק אומר שהמכשיר שלהם לא מכוייל. מה זה קשור אלייך.

בשבת בבוקר, קור אימים ורוח, נגררתי על ידי בני בן התשע וחברו לחורשה שמאחורי בית הספר שלנו, לראות את המחנה שהם בנו
אח אח ישר העלה בכל מתיקותו את פרק 15 מתוך "ילדי הטירה הגדולה" של ג'יימס סטאג (ספרית דן חסכן). את חייבת חייבת חייבת להשיג ולהשוות בין התיאורים (-:

[בשמת_א*]

פה ושם יהיו גם קוראים שיחשבו דברים כאלה על כתיבתך
סליחה, זה מתייחס לדברים:
"כתיבת בוסר ילדותית ורגשנית, יורדת לפרטים אישיים באופן מוגזם
(רק עכשיו ראיתי שזה נקרא כהמשך של המשפט השני ומה בעצם הבעיה עם זה P-: )

[כותב_ת*]

טוב , אשיג.
נורא יפה מה שכתבת בתוך המרכאות. זה ציטוט מאיפושהו? חרסי היומיום. איזה יפה זה.

[כותב_ת*]

אה, ברור שהבנתי. אני זאת שמפרשת אותך. כבר שכחת.

[תמרוש_רוש]

אוי, הסיפור על הבנות ששינו את התספורת מקסים. מתי מצחוק.
הידד למחנך!

[כותב_ת*]

[ממ*]

הוי, פתאום התמלאתי הכרת תודה ענקית שקוראים פה. מחשכי האינטרנט האלה.

קראתי עכשיו. נפלא.

[כותב_ת*]

תודה ממ
וואי כמה נוסטלגי שמך

[דגן_בגן*]

חנה'לה אופה קטנה, יש לה קמח מים, כל היום היא לשה לשה בצק בידיים, היא אופה עוגות חלות ואפילו לחם, וכששמה בתנור טופחים לה על השכם!
אנחנו שרים
וכששמה בתנור הכל נהפך לקסם!

[יולי_קו]

_חנה'לה אופה קטנה, יש לה קמח מים, כל היום היא לשה לשה בצק בידיים, היא אופה עוגות חלות ואפילו לחם, וכששמה בתנור טופחים לה על השכם!
אנחנו שרים
וכששמה בתנור הכל נהפך לקסם!_

ואנחנו שרים ׳׳הכל בטעם קסם׳׳. מה לעשות כשלסבתא קוראים חנה...היא עצמה מאוד התרגשה מהגרסה הזאת.

[כותב_ת*]

מעולה.
אז הפחם מה זה פאסה. מצויין.

[כותב_ת*]

הלכתי למשרד הרישוי לחדש את הרישיון לבתי החיילת . בשתים עשרה סוגרים את הדלת. הגעתי בבטחה באחת עשרה וחצי. קיבלתי מספר בן שלוש ספרות שהתחיל בתשע, נדמה לי. יש לי בעיה שאני בטוחה שיש לה שם, שדפים שכתובים עליהם נתונים, או פרטים רשמיים, או מספרים, או אפילו לצערי סתם עמוד של ספר, מתערבלים לי ומשייטים את מוחי לאגף מחשבות אחר, בטוח יותר, ומשאירים את שאר כולי בחרדה ורעד ומילמול כלשהו ותכנוני בריחה.
לכתוב אני כן מצליחה. ככה זה. רק על עצמי לספר ידעתי ולזכותנו אומר שהעולמות של הנמלה ושלי אינם צרים כלל. לא יודעת איזה נמלים ראתה שם רחל על גדות הכנרת או בעצבות אחד מחדריה הקטנים.
נכנסתי לחדר בו שהו מרבית התשע מאות שלפני, נאבקים על כמות חמצן ועל תואר ההבעה הכי מיואשת באווירת נכאים שאללה יסתור.
יש לך שמה מקום, מסמן לי באדיבות שומר הסף ואני עוקבת אחר אצבעו ורואה כסא פנוי אי שם בקצה הרחוק של המוני ברכיים להתחכך בהן.
תגיד, אני פונה אליו בחבריות יתר, נגיד שאני אלך לכמה סידורים, אני אוכל להיכנס אחר כך?
אני בשתים עשרה סוגר את הדלת , הוא עונה
כן אבל יש לי מספר, אני מתחנחנת, אולי אפילו עפעפתי בריסים.
אם יש לך מספר אין בעיה.
עשרים דקות נראה לך? אני שואלת כבר ממש בסחבקיות. והוא מעיף מבט בפתק שלי ומחייך "אם יש נסים בעולם"
ליתר ביטחון חזרתי אחרי רבע שעה
מול הדלת הסגורה עמדו בחור צעיר ואיש זקן. האיש הזקן שאל משהו את הבחור הצעיר, וזה ענה לו בחביבות רבה, בעברית רהוטה שבבירור לא הייתה שפתו. ואף טרח לוודא שהאיש בטוח הבין את ההסבר לפני שפנה משם.
הדלת נפתחה, וידידי משכבר פנה ואמר בזו הלשון " נו אמרתי לך סגור מה אתה עומד פה? "
אבל אחי אמרת שאין בעיה שאני אחכה באוטו
אתה בשתים עשרה היית פה? לא היית פה. אני בשתים עשרה סוגר את הדלת. על זה משלמים לי. מי משלם לי? אתה משלם לי? לא. אז בבקשה תזוז ותתן לי לסגור את הדלת.
אבל המספר שלי בכלל עוד לא הגיע!
אתה אמרת שאני יכול לחכות באוטו!
תראה המספר שלי עוד רחוק!
ללא שהיות, הבנתי שאני צריכה לגייס את תשמע אני חד הורית זה רישיון של הבת שלי היא חיילת והיא משרתת בחברון, ולא יוצאת אף פעם ואין לנו מי שיעשה לנו את זה, ואני עובדת כל הימים, והמספר שלי עוד שלוש שעות לא קרוב אפילו, תעשה טובה תן לי להיכנס.
אבל בפזילה אל אחי מימין הבנתי שאולי לא כ''כ פייר לשלוף את חיילת וחברון וכל זה, כשהוא, די בטוח, לא יכול להתהדר בייחוסים כאלה, לא מהצד הרצוי פה בכל אופן. המתח ליד הדלת עולה ושומר הסף מצביע עלי ומסביר לו באמצעותי "הנה אתה רואה את הגיברת, היא גם יש לה מספר ולא באה בשתים עשרה. וגם היא לא תיכנס!"
בלי לחשוב פעמיים נשרו להם לאומים וסובלנויות, ופי נפער להודיע תשמע הבת שלי חד הורית ואנחנו גרים בחברון ולא יוצאים אף פעם, אך לפני שהספקתי להוציא מילה, התקשח לפתע גופו של הצעיר מנוע הכניסה מימיני, נהמה עמוקה ומבשרת רעות עלתה מחזהו והוא הודיע "מה לא פותח? אני נכנס!" ולפתע הפך העלם החביב לאיל נגח אנושי, וכשראשו קדימה ועיניו כמעט פוקעות מחוסר אמון על הצדק הגזול ומתשוקה להשבתו על כנו, הוא פשוט חדר ועף פנימה כשהשומר מולבש חיננית על פדחתו, רק כדי להיות מיורט חזרה החוצה על ידי אלמוני פנימי שמכיר את החיים וזעמם, כנראה, טוב מספיק.
כך נותרנו הוא, אני, והאיש הזקן שכלל לא הלך, אלא נותר כנראה מרותק למתרחש ושכח כליל לאן רצה ללכת ואיך מגיעים לשם, עומדים מול דלת המתכת הכעורה.
התרחקתי בעגמומיות, תוהה מתי עוד פעם יהיה לי בוקר פנוי לשיט הזה. והאיש הזקן הלך איתי, וכאחים לחוויה שאיחדה בינינו, אמר לי "במקומות האלה, נכנסת? אל תצאי. אלה, אין להם לב אלה. אבל תחכי קצת, אולי תכף יסכים לך שתיכנסי".
עמדתי קצת ברחוב. והחלטתי לחזור. נראה מה יהיה.
לא יאומן, הצעיר עמד שם, נשען על קיר, מעשן סיגריה ועל פניו ארשת שלווה מוזרה.
הדלת נפתחה, והאיש שיצא, שכנראה היה עד לדרמה, נעמד בגבו אל הצעיר המעשן, לחלוטין לא רואה אותו, והתחיל לנחם את השומר " איזה אנשים יש" פתח ואמר. וכבר התמלאתי חרדה . הוא מאחוריך עיוני, סתום ת'לוע.
והשומר החרא הזה, מהנהן, מניח לו להמשיך לדבר. " יעשו הכל כדי להיכנס! אפילו ידחפו, אפילו ירימו את הקול..."
והשומר אומר בחיוך סלחני "מה לעשות יש אנשים פלפל"
דווקא אז קפץ הצעיר מתוך שלוותו וקרא "למה תגיד פלפל? למה תגיד פלפל? אה? זה יפה מה שעשית? למה סתם להגיד פלפל?!"
תסלח לי, אמר השומר בקור רוח. אם אני הייתי בא למקום עבודה שלך ודוחף אותך, היית מסכים לדבר איתי?
אבל לא רק אני, אומר הצעיר בקול בוכים, תראה גם פה, אשה מבוגרת , לא נתת להיכנס!
אני כבר הסברתי לך, אני בשתים עשרה סוגר הדלת
אבל אשה מבוגרת! אומר שוב הצעיר. אתה לא מתבייש להשאיר ככה בחוץ גם אשה מבוגרת?
די כבר עם האשה מבוגרת! נבחתי עליו . אני לא כזאת מבוגרת!
הוא הסתכל בי בהפתעה וגביניו התקרבו זה לזה, ואני שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני צועקת על ערבי שהרגע הרביץ למאבטח חמוש, אבל זה באמת הרגיז אותי. אשה מבוגרת אשה מבוגרת, חאלאס !
לא, אחותי, השתנה פתאום כל פרצופו לחיוך. לא אמרתי זקנה, אמרתי שיכבד אותך יעני, והרים יד באויר למין מחיאת כף מביכה משותפת הקרויה גם כאפה ושאני לא מבצעת בשום מקרה עם אף אחד אף פעם מטעמי מבוכה ויוחסנות, ובעצם בחוסר ברירה הרמתי את ידי וכך הקשנו כף בכף וחייכנו, רק כדי לראות מזווית העין את השומר מביט בנו בבחילה וטורק את הדלת.

[בשמת_א*]

אוי... גם אני צריכה... משרד הרישוי... והחיילת שלי... D-: והחזקתי פה את הבטן מרוב צחוק D-: אפילו שזה ממש מבאס (גם אני האמנתי פעם לשומר סף כזה על משהו, מניאקים).

[תמרה*]

אוי איזה כתיבה משובחת!

[פרח_בית*]

אוי איזה כתיבה משובחת!
מצטרפת

[פרח_בית*]

כמה הייתי במתח, לגלות אם בסוף יכניס אותך או לא. כמעט וקפצתי לסוף, אבל הצלחתי להתאפק.

[כותב_ת*]

[תמרוש_רוש]

איזה סיפור...
תמשיכי.
@}

[פלוני_אלמונית*]

ושאני לא מבצעת בשום מקרה עם אף אחד אף פעם מטעמי מבוכה ויוחסנות

ווקשה, אלכסון לתפארת. כמה נאה. .

[כותב_ת*]

[כותב_ת*]

היום הבת שלי תופיע בערב מיוחד, עם שיר מקורי שלה. מילים לחן נגינה ושירה.
אתמול אמרה לי: "אמא אני צמה עד מחר"
התפעמתי. הצום, סגולה ידועה לזיכוך וניקיון והשקטה לפני דברים של הנשמה, ואני כל כך שמחה שהבת שלי מבינה דברים כאלה.
"...כי אני לא רוצה שתהיה לי בטן עם השמלה החדשה".
אה.
"אה, אוקיי" אני זורמת קלילות, בהיותי האמא המגניבה שאני.
"מה אה אוקיי אמא? את מעודדת אנורקסיה?"
אני חושבת שכתבתי את זה כבר פעם , אבל מה כפת לי:
אומרים שהכינים מפסיקות למרר את חיינו כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות.
אז אני מעדיפה כינים.

[כותב_ת*]

בתי הקטנה הראתה לי משהו מצחיק, מין מבחן בחן את עצמך של מעריב לנוער, רק בן ימינו:
"עד כמה את חוצפנית מאפס ועד לגלות שאחותך לקחה לך חולצה ולצרוח עליה בזמן שאת לובשת חולצה שלה?"
והוסיפה "רציתי לתייג את אחותי הגדולה אבל אין לה אינסטגרם"
מייד תכננתי לכתוב את זה בפייסבוק כדי שהיא תראה ותצחק גם. אבל גם אין לה פייסבוק.
יכול להיות שבפעם הראשונה, מחוסר ניסיון בדברים כאלה, ילדתי חייזר.

[כותב_ת*]

גם לכתוב כפלוני אלמונית וגם לכתוב ווקשה?!
אה. זאת את מהאלכסון הוא לא אסון ששוברת כלים בכל מקום?

[כותב_ת*]

מה לעשות שהתאהבתי באדם שיש לו קוצים בתחת ושעבורו לשבת בסוף יום על ספה בבית חמים בפיג'מה ונעלי בית, רצוי עם סריגה או ספר או מחברת ועט, משול לחישוב קצו לאחור ולהרגשה ברורה שהוא שומע את המוות מדשדש בערדליו הבוציות על הסף? ועת יורד הערב הוא חייב כל הזמן להיות או בהופעה חיה או בפאב או בסרט או בבית קפה או בדרך לאחד מהם כדי להרגיש בחיים?
איך דווקא ליצור כה מתכרבל בתשע בערב כמוני סידרו מין דבר כזה ובטח צוחקים עכשיו?
כנראה שחלק מהתפקידים הנשיים זה להיות ערמומיות באופן כה חינני, עד שפשוט לא ישימו לב. וכך, מצאנו עצמנו יושבים ביום זיווי ומלא דברורים ופרפרים על ספה מופזת רקומת כריות, בינות שטיחים צבעוניים, בגרביים, עם סריגה, עם מחברת ועט, עם ספר, עם צ'אי מסאלה ואשכוליות עם עראק ותה צמחים וסתם מים, ועם אוכל טעים, בבית הקפה של כליל. ארבע וחצי שעות ישבנו שם! (באיזשהוא שלב קמתי ושאלתי את בעלת הבית "אנחנו יושבים כאן כבר יותר מדי זמן?" והיא חייכה חיוך מאיר ואמרה "בדיוק בשביל זה נוצר המקום הזה!")
סימנתי לעצמי וי של התקדמות ממש יפה בדרך אל השגת המטרה בדרכי חכמה נשית. פעם, כשכמעט התגרשתי ובלב קיוויתי בכל הכוח שזה לא יקרה, אמר לי מטפל זוגי עב שנים ועב זקן, וחכם, תכל'ס, מאוד, "את! את אשה ואת לא משתמשת בחוכמה נשית! בכלל! מה יש לך?!"
לא יודעת מה היה לי אבל בעל די מהר לא היה לי. וזה היה כאמור עצוב מאוד.
אבל זה היה מזמן. וזה עבר. והושלם.
וכעת, מתחיל האביב. ואני ממליצה בכל לבי על בית הקפה המתוק הזה, "קפה בכליל" שנמצא כאמור בכליל, שבגליל (המערבי?)
שם אכלנו מג'דרה כה מופלאה, שאלמלא הייתי שומעת - מהשיחות הערות של הצוות המתנהל במטבח הפתוח ומדבר בקול רם בלי סוף , דיבורים כה נעימים שמעלים חיוכים מעונגים שוב ושוב על פניו של הסורג בראש מורכן - שבישלה אותה אשה בשם תמר, הייתי בטוחה שבישל אותה אלוהים.

[בשמת_א*]

את אשה ואת לא משתמשת בחוכמה נשית!
כבר שאלתי אותך: הוא פותח ביצפר?

[כותב_ת*]

האמת כן! ואפילו שמעתי שבאזור המרכז. חפשי "אברהם ליפשיץ"

[בשמת_א*]

לאלתר!

[כותב_ת*]

הוא דוס.

[עירית_לוי]

פספסתי פה אי אלו פוסטים שלך... עכשיו השלמתי קריאה... נהדרת שאת

[בשמת_א*]

הוא דוס
זה היה ברור מההתחלה P-:

[תמרוש_רוש]

_אומרים שהכינים מפסיקות למרר את חיינו כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות.
אז אני מעדיפה כינים._

את נפלאה.

[יולי_קו]

חזרתי לקרוא מהסוף ועד להתחלה. טעים!!!!

כשאת מפרסמת את הספר שלך אולי כדאי לך לשקול משהו:
יש קטעים נפרדים שהם המשכים של אותו סיפור.
אל תמקמי אותם דף אחר דף, אלא מרווחים כל כמה דפים.
זה ייתן לקורא לבנות את הסיפור בהדרגה (חדוות הזיהוי), וזה גם ייתן חוטים מקשרים לספר.
נדמה לי שיעקב רז באחד הספרים שלו עם סיפורים קצרים טאואיסטים משתמש בטכניקה הזאת ולטעמי זה מוצלח ביותר.

[כותב_ת*]

ילדה חוזרת לחופשה מהצבא. יום חמישי אחר הצהריים, פושטת את מדיה הקרביים (בחיי), מתקלחת אוכלת מלטפת את החיות ורגע לפני צלילה למיטה אומרת לי "אמא, תקשיבי אני ישנה מספיק בצבא. לישון מלא שעות זה יהיה ממש ביזבוז זמן. אני מעדיפה להיות עם אנשים ולעשות כל מיני דברים. אז אם אתם רואים שאני סתם ישנה מלא תעירו אותי. גם אם אני מתווכחת איתכם, תתעקשו ותעירו אותי. בסדר?"
בטח מתוקה שלי. איזה מקסימה הילדה הזאת. טפו. חמסה עליה. חמסה. חמסה.
אני מעירה אותה לפני ארוחת ערב. היא דווקא לא מתווכחת בכלל. בבוקר יום שישי קצת יותר נכמר לבי. היא ישנה כל כך טוב. חיכיתי עד תשע, ואז הרגשתי שזה ממש סבבה כבר להעיר. "ממי. בוקר טוב"
שתיקה. שום תנועה. בלוק.
מתוקה שלי, הבוקר הגיע. יום יפה בחוץ. בואי
כלום
יפה שלי, אני לוחשת באזנה, את בבית ביום חופשי ואת רוצה לקום
באין תגובה אני מלטפת את שערה. בואי ממי. אני אכין לך משהו טעים
רררר, נשמע קול עמום
יופי. בואי, אני ממשיכה לשדל ולגרגר באוזנה מיני שידולים
די אמא
לא די. את רוצה לקום, זוכרת? אני אומרת לה בשקט באוזן
אמא, די! עיניים נעולות בחוזקה וראש מתהפך ומרחיק את האוזן המוצקת מפי.
בואי יפה. אני אכין לך קפה.
אמא, מה את עושה?? עולה ביאוש שאלה ללא ראש מתוך הפוך
אני יוצאת מהחדר וקוראת אליה בואי ממי, אני שמה מים.
אמא את השתגעת לגמרי. נשמע קול חנוק מתוך המזרון.
את רצית לקום יפה שלי, כבר תשע ורבע זה זמן נהדר לקום.
אמא, אני אהרוג אותך
תצטרכי לבוא למטבח בשביל זה, אני צוחקת
ובעודי משקשקת בכלים בעליזות וחושבת מחשבות על היום היפה, נשמע דישדוש רגליים כבד שנעצר בפתח המטבח ודומם.
אני מסתובבת אליה ורואה יצור פרוע שיער זועם עיניים קפוץ אגרופים שמסנן אלי מבעד שיניים נעולות
ה ת כ ו ו נ תי ר ק ע ל א ת מ ו ל

[נהר*]

ברור שהיא התכוונה רק לאתמול, איך לא הבנת את זה?
תענוג אמיתי לבלות איתכן ימי חול ושבת |l|

[כותב_ת*]

נהר?
זאת את?

[עירית_לוי]

[כותב_ת*]

"אמא את צדקת כשאמרת לי שבצבא אני אפגוש אנשים עם בעיות הרבה יותר גרועות משלנו."
אני ממהרת להפשיל סינר דמיוני, להתרווח על כסא הנדנדה אשר אין לי, את פני מכסה חיוך של כריש וכולי נפערת חרירים חרירים של המתנה להתמלא חומרים שיאדירו את ביתי ויגרמו לכל עוולותיו להצטמק לנקודות חיוורות וחסרות משמעות על סינר הזמן הרחב.
באמת? אני שואלת ברוך אימהי, מה למשל?
את מאמינה שיש איתי בצוות מישהי שלא יודעת לבשל שקשוקה? אני הייתי בשוק. כשהיה תורנו לבשל היא אמרה שהיא מתה לשקשוקה ושהיא לא יודעת להכין! שאלתי אותה מה לא עמדת ליד אמא שלך וראית איך היא מכינה שקשוקה? והיא ענתה כן עמדתי אבל אני לא יודעת. אז עניתי לה אז כנראה שלא עמדת מספיק טוב!!
ככה אמרת לה?
נו לא אבל את קולטת??
תגידי לי, אני אומרת לה בחרון כבוש, בחייייאת ראבאק! בכל הצבא כל מה שמצאת יותר גרוע מהמשפחה שלנו זה מישהי שלא יודעת להכין שקשוקה?!
אמא, היא מרצינה ואומרת לי במבט מהורהר, אני לא יכולה להסביר לך כמה אני חושבת שזה חמור.

[בשמת_א*]

אני הייתי בשוק.

אני לא יכולה להסביר לך כמה אני
בפרצי צחוק בלתי נשלטים (כל מלה).
כל מה שמצאת יותר גרוע מהמשפחה שלנו זה מישהי שלא יודעת להכין שקשוקה?!

[כותב_ת*]