לגדל ילדים בלי להרדים

האמת היא שהדיון לא ממש מתעסק בביחד ולחוד. זה פשוט מן ספיח שעלה תוך כדי והפך למעניין.

תמי אמא לשתיים , קודם כל אהלן לך! ותודה על הברכות. אני חייבת להיות כנה ולומר שאני דווקא לא אמא שמאוד קשובה למידת ה"ביחד" שהתינוק דורש. יכול להיות שאם תראי אותי עם הילדים תחשבי שאני כן כזו אבל אני לא מרגישה כזו. אני אשה עם גבולות מאוד מאוד ברורים ואני בעיקר קשובה למידת הביחד והלחוד שאני זקוקה להם. באורח פלאי (או אולי לא?) יש איזו סינכרוניזציה מאוד טובה בקטע הזה ביני לבין הילדים שלי וגם ביני לבין בן הזוג. יכול להיות שזה בגלל שבפועל אנחנו בעצם מבלים הרבה מאוד זמן ביחד כמשפחה. אני מאוד מסכימה עם האמירה שלך שהביחד בונה היטב את הלחוד. זו ממש התחושה שלי. אני פשוט מרגישה שהקטנים שלי לא דרשו מידה מסוימת של ביחד או של לחוד אלא שהם פשוט הסתדרו עם מה שאני בחרתי לתת. תמיד הרגשתי שאני נותנת די הרבה אבל התחושה היתה שאני נותנת מה שאני יכולה ולא בהכרח מה שהם רוצים או לפי צורך שהם מביעים. אני מקווה שאני מובנת. אני מסבירה את זה כי זה מתחבר מאוד לכל הגישה שאני מציגה בדף הזה. "שיטת" ההרדמה כאן באה מההורים. היא עונה למשהו שמזוהה כצורך ברור של הילד גם ברמות העמוקות וגם בדרך בה הוא מביע את עצמו אבל היא לגמרי באה מההורים ולא מהתינוק עצמו וזה מאוד מחובר לסוג האמהות שלי באופן כללי.

הי צלצול. מענין מה שאת כותבת. אני מבינה ורוצה להקדיש לכך מחשבה. זה נקשר בעיני לדף המוצלח של אהבה אימהית שהתנהל בו דיון ער לא מזמן.

הי צילצול
אניממש מורשמת ממה שאת מספרת.
חבל שלא ידעתי שזה אפשרי, הייתי מנסה מההתחלה..
בנתיים אנחנו מטיילים בחג וזה פחות עובד.
קטנצ'יק בוכה כשמשאירים אותו.. אולי הריחות השונים..לא יודעת

גלי, גם אצלנו זה לא עבד מחוץ לתנאים האופטימליים של הבית.
בכלל, אני חושבת שזה מתאים בעיקר להורים חובבי שגרה. מי שאין לו שגרה יכול כמובן לעשות בזה שימוש מתי שמתחשק אבל כמו הרבה דברים אחרים, זה עובד בעיקר אם זה הופך להיות ההרגל.

והנה גם עדכון מועיל - כל הרעיון הזה קצת מתנגש עם "בלי חיתולים". אני מסיקה מזה בהומור שיש כנראה גבול לכמות הדברים שאפשר באמת להיות בקשב אליהם...
יש פעמים בהן אנחנו מזהים את החלון שלנו נפתח ומניחים בעריסה והעיניים נעצמות להן בכבדות והכל טוב. ואז אחרי כמה דקות הפיצית מרגישה שיש לה פיפי ומבקשת פשפוש.
אחרי הפשפוש, עם כל ההתעסקות הכרוכה בכך, חלון ההזדמנויות שלנו כבר איננו למרות שהעייפות עדיין שם.
במצב כזה אנחנו עוברים לדברים אחרים כמו הרדמה על הידיים או הנקה. אנחנו משתדלים עדיין לא להניח בעריסה במצב סמרטוט.
כלומר, אם אני אניק והיא נרדמה לגמרי אני אעביר אותה לכתף לאיזה גרעפס שגם קצת יעיר אותה ורק אז אניח במיטה כדי לתת לה בכל זאת כמה שניות של הירדמות עצמאית.
אם היא על הידיים והיא נרדמת אני טיפה אגלגל אותה בין הידיים כדי להניח אותה במצב טיפה ער. ברוב המקרים זה עובד היטב והיא שוכבת בעיניים פקוחות עוד כמה שניות ואז נרדמת.
קנינו גם מוצץ ומדי פעם אנחנו עושים גם בו שימוש וגם זה קשור לעניין הבלי חיתולים. ראיתי שאם אני משתמשת בהנקה כדי להרדים זה עלול להכניס אותה למעגל של פשפושים אינסופיים שלא מאפשרים לה לישון ואז היא נהיית עצבנית ומסכנה. אנחנו נותנים מוצץ במצב שבו יש רטנוניות למרות שנראה לנו שהכל אמור להיות כשורה (הנקה, פשפוש, קקי, גרעפס וכו'). גם זה מסתדר עם רעיון ההירדמות העצמאית כי במקרים האלה היא פשוט שוכבת בערך חצי דקה עם המוצץ בפה ואז נרדמת. אם היא זורקת את המוצץ אני יודעת שכנראה פספסתי משהו בצ'ק ליסט של הדברים שהיו אמורים להיות מטופלים.
בכל אופן, מאחר ואנחנו מעדיפים את העיקרון של בלי חיתולים על שינה עצמאית נוצר מצב בו הקשב המקסימלי לדבר אחד מקשה קצת על יישום של קשב לדברים אחרים. אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות אבל לא תמיד זה מסתדר.

ציל צול{{}},
תודה על כל המידע והשיתוף. את כותבת מאוד ברור (בשבילי), ואני לומדת ממך המון.
חג שמייח @}

אח, זה נעים על הבוקר. תודה...

הנה עוד עדכון מהנעשה במחוזותינו - או: מה קורה כשלומדים לשלב בין "בלי להרדים" ל"בלי חיתולים".
או קי, אז לקח לנו קצת זמן להתאפס על עצמנו עד שלמדנו את דפוסי הפיפי קקי. בהתחלה זה הפריע לניסיון שלנו להניח בלי להרדים והרבה פעמים פוספס חלון ההזדמנויות של השינה בגלל הבלי חיתולים, מה שהוביל להרדמה על הידיים או בהנקה. היום המצב שונה כיוון שאנחנו יודעים בוודאות גדולה יותר מתי היא צריכה פיפי או קקי ואנחנו אפילו לא מנסים להשכיב אותה גם אם היא מפהקת אלא מתרכזים בצרכים הדחופים יותר. זה חשוב כי לא רצינו ליצור שום קשר בין שינה לבין בכי, גם לא בכי קצר. במצב הנוכחי קטן מאוד מספר הפעמים שמניחים אותה לישון אחרי פיהוקים והיא בוכה.
בנוסף, כאשר אנחנו יודעים שהבטן שלה בסדר ורואים פיהוק או שניים אנחנו לא מהססים יותר ומניחים אותה לישון וכמעט תמיד זה מצליח. מקודם לא היה לנו הביטחון הזה ברגיעת הבטן כי לכו תדעו אילו הפתעות נוספות מחכות לנו שם. היום הדברים מתחילים להיות שלובים זה בזה וזה עובד היטב.
בקיצור, יש פה תקופה של הסתגלות ולמידה של דפוסים של הילדה לפני שאפשר להתרווח. בהחלט לא פשוט לייצר קשב לשני אלמנטים כל כך מרכזיים בחיים של תינוק אבל כאשר טורחים על זה בסוף זה משתלם. או כך לפחות נדמה לי כרגע.
ואגב, אני חושבת שזה שהיא בת לא משפיע בכלל כרגע. אולי זה יצוץ בגילאים מאוחרים יותר אבל נוכח הניסיון של אחרות שכתבו כאן אני בהחלט מקווה שלא...

ואגב, עדכון מחזית אחרת לגבי שני הבנים הגדולים יותר. הכל צפוי - מהרדמה נעימה של סיפור ושירים וביי ביי עברנו למשהו אחר לגמרי.
בסוף ההריון ואחרי הלידה (עד עכשיו) אין סיכוי להירדמות נעימה לבד. הגדול דווקא כן נרדם לבד בשמחה אבל רק בלילה והקטן יותר ממש מבקש שיישארו איתו עד שהוא נרדם גם בצהריים וגם בלילה.
כמו שכתבתי כבר בעבר - שינויים ומעברים וצרכים של הסתגלות מתבטאים בשינה והרצון להירדם לבד מתחלף בצורך בביחד.
זה מעניין כי כאשר היה לנו בבית יום רגוע ונעים והכל בכיף הקטן ממש משלח אותנו החוצה. הוא יכול להגיד לנו "ביי ביי" או אפילו "אמא, תלכי".
בימים אחרים שלא מתנהלים על מי מנוחות הוא יבקש שיישארו איתו.

תודה לך צילצול על הדף הזה, הוא פתח לי התבוננות חדשה לגמרי על עניין ההרדמה בלילה, על העצמאות והיכולת להירדם לבד. לאט לאט, התחלתי להוריד אותה מהידיים אל המיטה שלה, בהתחלה היה בכי והייתי רכה ואוהבת ומכילה. ועכשיו, אחרי רק מספר ימים, אני משכיבה אותה ושרה לה שיר ומלטפת אותה והיא אותי והיא נרדמת ככה ברכות. כל יום אני משחררת עוד רגע ועוד מגע כדי לאפשר לה ללמוד את עצמה במיטה בלילה בעדינות ולא בבת אחת. אני אוהבת לשיר לה וללטף אותה אבל לא רוצה שזה יהיה הכרח. כבר ראיתי שיפור גם בהירדמות במשך היום, היום היא נרדמה בצהריים לא על הידיים.
שוב תודה

הי צלצול
שמחה לראות שחזרת, מקווה שזה אומר שגם התאוששת.
בינתיים רק רציתי להגיד שאני מאד אוהבת את הדף הזה, וכשיהיה לי יותר זמן אקרא יותר לעומק ואגיב.
אצלנו תמיד היו בעיות בענייני השינה. עם הגדולה היה הכי קשה. עם הקטן תיקנו הרבה טעויות שעשינו והמצב השתפר, אבל עדיין יש לנו לאן לשאוף.
אני מקווה שהקטן שבבטן ירוויח מהדף הזה.

ורד יקרה, איזה כיף. בדיוק לשם כך נפתח הזה. כדי לחשוב על הדברים הללו מחשבות חדשות.
ירח, תודה על האיחולים האישיים. בטוחה שהקטן שבבטן ירוויח אבל זה בעיקר יבוא מהעובדה שאתם פשוט כבר הורים מנוסים...
הריון קל ונעים.

ציל צול,

מעניין אותי לדעת, עכשיו שיש לך תינוקת חדשה בשמחה ובמזל טוב

כמה שעות להערכתך היא נמצאת על המנשא/בידיים מידי יום?

שני צו , מה זאת אומרת? כל זמן שהיא ערה. השגרה שלה היא בערך שעתיים שינה ושעתיים עירות לסירוגין.
כל זמן שהיא ערה היא יונקת או סתם על הידיים. לפעמים יש לה כמה דקות בטרמפולינה אם אני צריכה להתקלח ואין אף אחד בבית.
בלילה היא ישנה שלוש או ארבע שעות וקמה לינוק. כשהיא ישנה היא במיטונת שלה שצמודה עם צד פתוח לשלנו.
לאן כל זה מוביל אותך?
נ.ב - יש לי חשד שילדים בלי חיתולים ישנים פחות מילדים עם חיתולים ואז הם יותר על הידיים או במנשא. הגדולים שלי ישנו בגיל הזה ארבע וחמש שעות בקלות במהלך היום והם גדלו בחיתולים.
הגברת הזו נטולת חיתולים והיא מתעוררת יותר. כמו עכשיו למשל... רצה אליה.

הי צילצול-דף פותח ראש ומעניין
אין לי ילדים אבל אני מוקפת בתינוקות של אחרים.
קראתי את רוב הדיון וחשבתי שהדבר שהכי בלט לי באינטרקציה בין תינוק להורה זה הרגשות של ההורה המטפל.
אם ההורה המטפל לא רגוע התינוק לא רגוע ואז הוא לא נרדם, רגוע ומאוד בוכה. גם הלחץ שמתלווה לתינוק בוכה מצד הדמות המטפלת משפיעה על התינוק. לכן כל מה שכתבת וההצלחה שלך נראה לי קשורים לכך שאת רואה בבכי צורך שיש לענות עליו ולא נצבט לך הלב. לדעתי זהו שורש העניין. האם נכנסים לריגשי או פשוט מטפלים בבעיה.
ההורות שלך מאוד יפה בעיני כי היא פשוט קשובה אוהבת ולא כזו לחוצה ואוהבת.

נגנבת תודה על האבחנה הנדיבה הזו. גם אני הייתי רוצה לחשוב כך על עצמי ואני מסכימה מאוד (לא רק לגבי תינוקות) שלחץ ושינה לא הולכים ביחד.
האמת היא שלחץ לא הולך ביחד עם שום דבר טוב. לפחות בעיניי...

אני מנסה ללמד את ילדתי להירדם בעצמה. את לא תאמיני איזה צער ויגון עוגמת נפש וייסורים קשים. וגם כמה זמן זה לוקח. אנחנו מתקדמות לאט מאוד, אבל מתקדמות. רוב הבעיה היא שהיא נראית כמו ילדה אבל בעצם מדובר בגירסת בטא של מאיץ חלקיקים קטן, כך שלוקח לה המון זמן להוריד מהירות ואנרגיה. היא מתהפכת מכאן לשם ומשם לכאן, מהמזרן שלה לשלנו ולהפך, אולי מאה פעמים, שוכבת חמש-עשר שניות, שוב נשכבת, שוב זוחלת, שוב נשכבת, אויל ארבעים דקות עד שהיא נכנעת. כך ש{{}}כל יום אני חושבת עלייך. ותוהה מה היה קורה אילו הייתי מנסה את השיטות שלך מההתחלה. אין לי ממש תשובה ברורה, כי כמו שכבר כתבתי כאן למעלה, מהיום הראשון היה לה הרבה יותר קשה להירדם מאשר אחיה הגדול. אבל אני תוהה.

אנד לוסיה יקרה, תהיתי לעצמי מה שלומכן...
וצר לי לשמוע שאת חווה צער ויגון עוגמת נפש וייסורים קשים
זה נשמע מייאש מאוד.
אין לדעת מה היה קורה אילו. בשביל זה עושים ילד נוסף וגם אז תמיד אפשר להגיד שהוא מלכתחילה היה אחרת.
קחי את זה בנחת ואני מבטיחה לחשוב עליך כל יום בחזרה. אולי זה יועיל במשהו.

טוב, הייסורים הם לא שלי אלא שלה, הקטנה המתוקה, שקשה לה כל כך להיפרד ולשחרר. לא ייאמן כמה זמן לוקח לה להצליח לשכב בשקט ולתת לשינה לבוא אליה. זה לא מייאש בכלל -- כי בכל זאת היא לומדת ורואים שהיא ממש מלמדת את עצמה -- אבל מה שבטוח זה מאוד מעייף.

אנדולוסיה
אני מתעניינת: מה זאת אומרת אני מנסה ללמד את ילדתי להירדם בעצמה ?
מה את עושה בעצם?
אני מאוד מזדהה עם תיאור הילדה: היא מתהפכת מכאן לשם ומשם לכאן, מהמזרן שלה לשלנו ולהפך, אולי מאה פעמים, שוכבת חמש-עשר שניות, שוב נשכבת, שוב זוחלת, שוב נשכבת, אויל ארבעים דקות עד שהיא נכנעת.
ממש בול.
אבל אני לא עושה כלום. ולא רואה מה אפשר לעשות? ומה הייתי אמורה לעשות? ולאן אפשר להגיע אם מנסים לעשות משהו?
בדיוק חשבתי לי לפני כמה זמן איזה יופי היא גדלה לה וישנה (סוף סוף ישנה טוב בלילות, לקראת גיל שנתיים), ושזה בטח קשור לזה שלא ניסיתי אף פעם "לעשות" שום דבר מיוחד בענייני שינה (אני פשוט לידה כשהיא בתהליך שלה), ואף פעם לא להרדים אותה ולא ללמד אותה שום דבר בענייני שינה. אז מה לדעתך אפשר לעשות? מה את עושה? ומה מנסה להשיג בעצם? הירדמות יותר מהירה? זה באמת משהו שאפשר לשנות אותו? אשמח לשמוע את דעתך בנושא.

אני מנסה שהיא לא תירדם בהנקה, בעיקר. היא פשוט לא יודעת להירדם אם חושיה לא מעורפלים באוטו או בהנקה (על הידיים עם מוזיקה הפסקנו כבר לפני כמה חודשים, כי היא כבדה נורא ולוקח לה המון זמן, כך שזה הרג אותנו). אני יושבת לידה אחרי שהינקתי אותה, בחדר סגור ומואפל, מציעה לה לשכב במזרן שלה, והיא מסכימה, מתנתקת ממני ואז זה מתחיל. אני שם כדי לעזור לה ללמוד לשחרר, כשהיא שוכחת אני אומרת לה "לישון" והיא שוב נשכבת, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, לפעמים אני מונה איתה בקול נמוך את כל מי ומה שהיא מכירה, לילה טוב לזה ולהוא, כולם ישנים, זה מרגיע אותה. שתכיר את המצב של לשכב בשקט ולחכות לשינה, לשחרר, לתת לשינה להשתלט עליה. זה מצב שהיא צריכה להכיר, להתאמן בו. וגם זה אפשרי רק בערב. בצהריים זה פשוט לא יקרה. אולי פעם...

לאן כל זה מוביל אותך?

פשוט שאלתי אותך את השאלה הזו במעלה הדיון ואמרת שאת לא זוכרת.
אני אז והיום חושבת שאם נותנים לתינוק לישון לבד מגיל רך מאוד אז זה אומר שמחזיקים אותו מעט מאוד בשבועות חייו הראשונים. ובעיני אין בזה שום דבר נהדר.
אצל תינוק שישן שעתיים שעתיים זה עוד מילא אבל הרבה תינוקות ישנים בשבועות האלה כמו הבנים שלך- רוב הזמן.

לגבי השינה המופחתת של הילדה. אז גם אולי כי היא שונה. אבל באמת אם לוקחים לפשפש התינוק מתעורר לפיפי.
בהרבה מקרים אין בעיה להחזיר אותו מיד לישון עם ציצי ומנשא

אבל אולי את לא בעניין הזה...

לאן כל זה מוביל אותך?
רק נדמה לי או שחווית את השאלה הזו כמתריסה? לא התכוונתי, בחיי.
כשאני חושבת על התשובה שלך זה קצת מורכב. הבנים אכן ישנו יותר אבל חלק לא מבוטל מהזמן הם ישנו עלי במנשא כשהייתי בחוץ בטיולים אינסופיים.
הקטנה הזו קיבלה לצערה אמא שכרגע אסור לה להרים כלום כמה שבועות (האגן נדפק בלידה) ואבא שדבוק את שני הגדולים שלו. אז היא גם יוצאת פחות וזה גם בעיקר עם הסבתות שמשתמשות בעגלה.
זה באמת מצער אבל אין כרגע ברירה אחרת. אז איזה מזל שהיא ישנה פחות וככה מקבלת הרבה על הידיים.
אני בהחלט לא בעניין של להחזיר לישון עם הנקה ומנשא אחרי פשפוש. אני עושה את זה רק אם אני בטוחה שהיא רוצה לישון והדרך הרגילה שלנו לא מצליחה.
אבל בגלל שיש "דרך רגילה" שלא כוללת את זה אז הרבה פעמים היא חוזרת לישון פשוט כאשר מניחים אותה בחזרה בעריסה שלה. זה הפתיע גם אותי. הייתי בטוחה שהיא תמיד תרצה לינוק אם היא התעוררה מהשינה למשהו אבל זה לא קורה בפועל. היא פשוט חוזרת לישון בקלות במקרים רבים.
אני חושבת שהדו שיח הקצר הזה מלמד עד כמה מגוון הנסיבות בהקשר הזה הוא עצום. כמה שעות התינוק ישן? אם מפשפשים אותו או לא? אם לוקחים במנשא? ועוד ועוד.
אני חושבת שהורה פשוט צריך להיות ער לדברים האלה ולנסות לאזן את היום כך שהתינוק יהיה הרבה זמן על הגוף.
לדעתי ברוב המקרים זה לא חייב לסתור הירדמות עצמאית כאשר מחליטים להניח במיטה או עריסה.
אחד הדברים שלמדתי מהבלי חיתולים זה שתינוקות מקשרים דברים בקלות. למשל, אצלנו הולך מעולה בלי חיתולים אבל ברגע שנשים אותה לכמה דקות בטרמפולינה יהיה שם פספוס.
לשיטתה של בשמת זה אומר שהילדה איכשהו למדה מהר מאוד שהטרמפולינה היא שירותים. לחלק מההורים זה קורה עם מנשא מסוים.
אותו דבר עם השינה. אפשר ללמד תינוק בקלות שיש כל מיני אפשרויות לישון אבל כאשר הוא עייף ומניחים אותו במקום מסוים (כאן זה מיטה או עריסה) הוא נרדם בדרך מסוימת.

אנד לוסיה , נשמע שאת פשוט מלמדת אותה להרפות. נוכח דברים אחרים שסיפרת עליה אני חושבת שזו מיומנות ממש חשובה לרכוש.
סתם נקודה למחשבה שעלתה לי - אולי כדאי במקביל ללמד אותה להרפות גם בנסיבות אחרות כדי לא לחבר את זה רק לשינה אלא לחיים בכלל.
שיהיה לכן בהצלחה.

תמי ממחשב אחר:
אנדולוסיה - תודה על תשובתך. הבנתי. אצלנו מאוד דומה. אבל היא מתנתקת בעצמה מהציצי ושוכבת לידי (כולל כל התנועתיות) ומנסה להרדם. ממש מנסה. ולוקח זמן עד שמצליחה. אצלנו זה כך גם בצהרים. לי נדמה שאין הרבה מה לעשות כרגע, יש ילדים שלוקח להם יותר זמן להרגע, להרפות ולהרדם.

קראתי שוב מה ששאלת, ושיהיה ברור: זה ממש לא יותר מהר, להרדים אותה ככה. זה ארבעים וחמש דקות במקום חמש-עשר. אבל אני זוממת להפסיק להניק מתישהו בעתיד, נגיד בסביבות גיל שנתיים (או שנתיים וחצי, למה להיות קטנוניים

). ואני גם זוממת ללכת לשיעורי יוגה בערב. כל מיני דברים כאלה. אז אני רוצה להכין את העורף...

יש ילדים שלוקח להם יותר זמן להרגע, להרפות ולהרדם.
זה בוודאי נכון אבל זה לא אומר שאין מה לעשות. אנחנו פעם לקחנו את הגדול לדיקור בענייני ליחה והמדקרת נתנה לנו תרגילי שיאצ'ו בסיסיים.
זה גם מאוד נעים לו וזה גם מאוד מרגיע. פשוט מרפה את הגוף.
אולי כדאי להתייעץ עם מישהו שזה התחום שלו ולבקש תרגילים ייעודיים שיתאימו לילדה הספציפית שלך.
הרי יש המון דברים מרגיעים. כמו שאת יכולה להרגיע בחיבוק וליטוף ושיר (דברים שעושים אצלנו לפני השינה בדיוק בשביל זה) את יכולה להרגיע עוד יותר במגע קצת יותר עמוק אם את יודעת מה מתאים לילדה שלך עם הצרכים שלה.
מאחלת גם לכן בהצלחה.

אבל אני זוממת להפסיק להניק מתישהו בעתיד, נגיד בסביבות גיל שנתיים (או שנתיים וחצי, למה להיות קטנוניים ). ואני גם זוממת ללכת לשיעורי יוגה בערב. כל מיני דברים כאלה. אז אני רוצה להכין את העורף...
אינטואיטיבית, לי נראה שאת עובדת "על פארש". כי איכשהו האפשרות של הנקה נוכחת אצלכן גם כשאת לא עושה את זה יותר, ואולי זה מקשה עליה להרפות. כשלא תניקי יותר בכלל, זה יהיה מין תהליך של הפנמה של שתיכן שאין יותר את האופציה הזו, ואולי אז דברים ייראו אחרת.

זה כמו להרגיל תינוק סרבן לבקבוק, חודשיים לפני שאמא יוצאת לעבודה, מסוג הדברים האלה שמתאמנים עליהם ולא מבינים למה רק בזמן אמת זה עובד.

<קרוטונית>

אני אחשוב על זה. יש משהו בדברייך, ובכל זאת. וגם בלי להפסיק לגמרי להניק אני לא רוצה תמיד-תמיד להיות במעצר בית בערב. (אם כי לאן כבר יש ללכת כאן.

טוב, ליוגה כמובן)

לדעתי היא פשוט לא עייפה עדיין כשאת מנסה שהיא תלך לישון..
כמה היא ישנה בצהריים? בת כמה היא?
אני עם הבת שלי שנה הייתי שוכבת לידה ומנסה שהיא תלך לישון כבר. כלום לא עזר חוץ מלהפסיק את שנת הצהריים.

וגם בלי להפסיק לגמרי להניק אני לא רוצה תמיד-תמיד להיות במעצר בית בערב.
אז תצאי ליוגה. שאבא יפנק אותה בזמן הזה. ממילא היא לא נרדמת...
פשוט, מבחוץ נראה לי שיש המון אימונים, בלי שיהיה קרב אפקטיבי בכלל.

וגם מה שאינדיאנית אמרה.

מעניין הדף.
רוצה להוסיף שבגיל שנה וקצת העברתי את הקטן להירדם עם תה צמחים
ואחרי כמה חודשים, סביב שנה וחצי, כשראיתי שהוא רוצה עוד אחד פשוט סגרתי את השאלטר
אז כמה ימים הוא היה הולך למקרר ולמיטה הלוך ושוב, אבל המשכתי לשיר לו שירים ולשכב במיטה שלו (בעיקר כי בשעות האלו אני כבר שפוכה)
ובסוף הוא קלט את הקטע.
היום הוא פשוט נשכב לידי, כמה ליטופים ושירה נמוכה,הופ אני יוצאת מהמיטה, עוד קצת ליטופים ושירה, ותוך דקות הוא נוחר.
כמו בכל גמילת ילדים הקטע הקשה הוא ההתחלה, שפשוט לוקחת זמן ודורשת רצון.

הו לא, בערב היא שפוכה. ממש מקרברת על אדים. למה לא מאמינים פה לאמהות שהן באמת יודעות מה הן עושות? אם אני אניק אותה היא תירדם תוך דקה וחצי (אבל אחר כך עוד עשר עד שאפשר להתנתק). היא ישנה מעט מאוד במשך היום, אולי שעה, ובדרך כלל מתעוררת כבר ב-1-12. דווקא אם במקרה היא ישנה עד שלוש, היא לא כל כך מותשת וקל לה יותר להירדם בערב.

אבל הנה, עכשיו למשל היא נרדמה די מהר. באיזשהו שלב שכבתי עם הגב אליה וניתקתי מגע, וגם ההפוגות בין הזחילות היו רחוקות יותר. היא שכבה יותר זמן בשקט, ובמקום לעבור מאה פעמים ממזרן למזרן עברה רק עשרים. לפי דעתי היום לקח לה עשרים דקות לכל היותר. יש תקווה!

למה לא מאמינים פה לאמהות שהן באמת יודעות מה הן עושות?
אנד לוסיה , למה להכליל? אני מאמינה לך לגמרי. ונוכח התסכול הקל המובע במשפט הזה מחזירה אותך למה שהתחלת בו - זה חשוב ללמד אותה להרפות ולשחרר.
אני חושבת שזה מה שאת עושה. אל תפסיקי כי יש לזה ערך עצום.
ולדעתי גם אם יש דרכים אחרות להגיע לשינה אז לא כדאי לך לוותר על זו. אפשר גם לעשות דברים במקביל אם את בוחרת בדרך נוספת.
אם הקושי שלה להרפות הוא כללי ולא רק בשינה אז זו הזדמנות מעולה לעזור לה ללמוד את זה. אני לא בטוחה שעל בסיס יומיומי יש עוד מצבים שמאפשרים את ההתפתחות החשובה הזו.

אפשר בבוטות (לא בזלזול, כן?): אני חושבת שכל הענין הזה של "ללמד להרדים" הוא קונספט בעייתי שרק מבלבל במוח לנו האימהות, במיוחד אלה לילדות שקשה להן להרדם. גורם לנו ייסורי מצפון על מה שאנחנו עושות ולא עושות. מיותר לגמרי ולא מועיל בכלל.
טוב אני חוזרת אולי על מה שכבר טענתי כאן.
אנדולוסיה - מה את עושה, בעצם, בפועל? את נמצאת ליד הקטנה שלך ולא נותנת לה ציצי. האם זה מלמד אותה להרדם? באיזו דרך? ברור שכל מה שאת יכולה לעשות זה לבחור בכל שלב איך להגיב למה שהיא מבקשת. נניח - היא רוצה שתיהיי איתה, ואת מחליטה האם להיות או לא. היא רוצה ציצי ואת מחליטה - אם כן או לא. את שמה לב האם היא עייפה יותר או פחות, הולכת איתה לחדר החושך, מקפידה על שקט. הבנתי נכון? אבל האם זה מה שמלמד אותה להרפות? להרגע? להרדם? האם שבועות כאלה יובילו לכך שהיא תרדם אחרת? בקלות יותר? אני פשוט לא מאמינה בזה. ואני לגמרי מקבלת את ההתנהלות שלך איתה, רק לא רואה איזה סוג של לימוד יש כאן.
אני מאוד מאמינה בחשיבות של להגיב לבקשות הקטנה כפי שאני רואה לנכון, בהתאם לכוחות וליכולות שלי (תוך התחשבות בצרכים שלה כמובן), ונראה לי שזה מה שאת עושה כעת. אבל להגיד שזה מלמד אותה להרדם? שזה משפר את ההירדמות העצמאית שלה?
נדמה לי שזה רק מקשה עלייך.
את מצפה שבעקבות מה שאת עושה (שקשור ליכולות שלך, לכוחות שלך, להחלטות שלך) - היא תשנה את הרצונות שלה ואת ההתנהלות שלה ותירדם בקלות (מה שלדעתי קשור להיבטים פיסיולוגיים בעיקר). בא לך לצאת בערב? מה שקרוטונית כתבה:
אז תצאי ליוגה. שאבא יפנק אותה בזמן הזה. ממילא היא לא נרדמת...
תעשייה שלמה של יועצי שינה נשענת על הקונספט הזה של "ללמד להרדים". לדעתי לא קיים לימוד כזה. יש ילדים שלוקח להם יותר זמן להרדם. זו דרך אגב לא ממש בעיה אם לא מצפים מהם למשהו אחר. אני לא מצפה. כמובן שהיה לי קל יותר אם הקטנה שלי היתה נרדמה בקלות כמו הגדולה וישנה לילות שלמים מגיל חצי שנה. ברור. אז מה? מזה נובע שיש לי דרך לשנות את דפוסי השינה וההירדמות שלה? ולכן אני גם לא בענין של שיאצו וכל מיני סוגי הרפיה שדורשים ממני יוזמה אקטיבית. לא סביב השינה. אני לא חושבת שאני צריכה לעשות משהו פעיל ומיוחד כדי לזרז את ההירדמות שלה. זה לא נשמע לי נכון וטוב. היא שוכבת במיטה ומנסה להרדם. זה כל מה שיש לעשות כשרוצים לישון. נכון שאני (ולרוב גם בן זוגי היקר) מוצאים את עצמנו רתוקים למיטה באותה השעה שהקטנה מסתובבת לה מצד לצד. אני לא טוענת שזה כיף גדול. ואם זה נורא אפשר לקום וללכת (שלי תצרח כמובן). אבל מכל זה לא נובעת המסקנה שיש לי משהו (סוד, קסם) שאפשר לעשות אותו ואז הקטנה תלמד להרדם אחרת. לא מאמינה בזה.

יותר מדי שגיאות כתיב ועברית במה שכתבתי כאן הרגע. מתנצלת. עייפות החומר.

היא לא רוצה ציצי. היא הרי ינקה, גמרה לינוק והפסיקה מרצונה. היא רוצה להירדם, רק לא יודעת איך, אז היא קמה כל רגע. קשה לה להיפרד. אז היא רוצה עוד סיפור, ולשחק, והחתולה, ומה לא. אבל בפירוש רוצה להירדם. כי היא נשכבת על המזרן, עם הכרית אפילו, לרגע עיניה מתגלגלות והופ, שוב קופצת. אני לא מרדימה אותה; אני מלמדת אותה, או יותר נכון נותנת לה את האפשרות ללמוד בעצמה ללכת לישון. אני פשוט שם, מזכירה לה מה לעשות: לישון. אולי תמיד ייקח לה הרבה זמן להירדם, אבל היא תכיר את הפרוצדורה. לי בכל מקרה נמאס לגמרי מ"תנוחת הכלבה" -- שכיבה על הצד במשך שעות עם ציצי שלוף.
אם לשפוט לפי מה שהיה הערב, זה לקח זמן, אבל היתה לי הרגשה שהיא כבר הולכת לשם. היא נותנת לשינה לבוא. במילים אחרות, לא המהירות מטרידה אותי, אלא המאבק. והיום פחות נאבקה.

אבל מכל זה לא נובעת המסקנה שיש לי משהו (סוד, קסם) שאפשר לעשות אותו ואז הקטנה תלמד להרדם אחרת. לא מאמינה בזה.
אמונה, בשונה מידיעה, היא דבר שלא ניתן להפריך. כלומר, האמונה גורמת לכך שלא תנסי לקסום שום קסם ומכאן שלעולם לא תדעי אם יש איזה קסם שאכן פועל. אני, לעומתך, מאמינה שתמיד אפשר לעשות משהו כאשר דברים לא מסתדרים. תמיד תמיד תמיד. ולא משנה מה לא מסתדר. אני חושבת שהאמונה שלך מרפה ידיים ואין לזה הצדקה. אם הניסיון לשנות היה פוגעני או מזיק הייתי נשארת בצד שלך. ניסיון שלא רק שאינו מזיק אלא עשויה להיות בו תועלת הוא מבורך ואין סיבה לא לתת לו הזדמנות. מה רע באמא ששוכבת ליד הבת שלה, מרגיעה אותה בדרכים נעימות ומזכירה לה שעכשיו ישנים?

אני חושבת שכל הענין הזה של "ללמד להרדים" הוא קונספט בעייתי שרק מבלבל במוח לנו האימהות, במיוחד אלה לילדות שקשה להן להרדם. גורם לנו ייסורי מצפון על מה שאנחנו עושות ולא עושות.
גם אם הייתי מסכימה עדיין אין סיבה מספקת להניח על הבסיס הזה שכל זה מיותר לגמרי ולא מועיל בכלל.

היא נותנת לשינה לבוא. במילים אחרות, לא המהירות מטרידה אותי, אלא המאבק
אנד לוסיה , איזה דיוק בבחירת המילים. זה משנה מאוד את זווית הראיה. לפחות בעיניי.

בטח שמאמינים לאמהות - גם לעצמי האמנתי חודשים או שנים אפילו שהילדה שלי כבר ממש חייבת להיות עייפה כי היא ישנה רק חצי שעה, או היום לא ישנה ואתמול כן, אז היא פשוט חייבת להיות עייפה כבר...
כמו שאומרים אין חוכמה כחוכמה בדיעבד.. כמובן שיכול להיות שאצל הילדה שלך זה לגמרי אחרת (אומרת ברצינות לא בציניות) רק מנסה להציע זווית שכדאי לשקול אותה.

מעבר לזה אני היום באמונה שאין דבר כזה להרדים ילד. ילד יודע להרדם לבד ואנחנו לרוב פשוט מקלקלים לו את זה באיזשהו שלב. (עד היום לא הבנתי בדיוק איך לא לקלקל לו את זה-מקוה ליישם את מה שציל צול הציעה פה בפעם הבאה).

אבל בכל אופן אם תמשיכי בעקביות עם מה שאת עושה כרגע, שזה דרך אגב בדיוק מה שאני עשיתי בסופו של דבר אבל רק אחרי שהפסקתי להניק, בטוח שזה יסתדר לכן, כי מה שאת עושה למעשה זה נותנת לה לשכב במיטה ולנסות להרדם..

צילצול
אני, לעומתך, מאמינה שתמיד אפשר לעשות משהו כאשר דברים לא מסתדרים
גם אני מאמינה בכך.
מה שנסיתי לכתוב (אולי ארוך מדי ולא מובן) זה שלדעתי העובדה שלקטנה שלי לוקח זמן להירדם והיא רוצה שאהיה לידה, והיא מתהפכת מצד לצד עד שהיא נרדמת, כלל אין פירושה שמשהו לא מסתדר. הכל ממש בסדר גמור. מסתדר לה מצוין. לי קצת פחות. נכון. אבל כך זה בסדר גמור עבורה.
העובדה שההורים רוצים שהילדים ירדמו בצ'יק צ'ק, כשהם לבדם בחדר, ולא זקוקים לשום דבר, אינה הופכת את מה שהילדים רוצים ל דברים שלא מסתדרים_
כמובן שאם אנדלוסיה מרגישה שהקטנה שלה סובלת, שיש בעיה, שיש מאבק, שצריך לשנות את הדפוס - היא היודעת. והיא יכולה וצריכה לפעול כפי שהיא חושבת לנכון (זה עדיין לא אומר לדעתי שהקטנה שלה "תלמד" משהו, אבל זה וודאי אומר שהיא תתרגל לקבל את מה שאמא שלה מאפשרת לה).
אני מתייחסת למצב אצלנו, שמאוד דומה למה שאנדלוסיה מתארת רק שאני תופסת אותו כלא בעייתי בכלל. הקטנה שלי לא מסרבת לישון, היא לא בוכה ולא צועקת. היא יונקת ואז מתהפכת ומתגלגלת וכו' וכך - עד שהיא נרדמת. אין שום לחץ, אין מועקות, אין עניין. לא מבחינתה ולא מבחינתי.
מה רע באמא ששוכבת ליד הבת שלה, מרגיעה אותה בדרכים נעימות ומזכירה לה שעכשיו ישנים?
אז זהו שממש לא רע. כך בדיוק גם אני עושה. אני רק לא חושבת שזה מלמד משהו. אני מניחה שיגיע שלב שבו היא לא תזדקק לי שם אבל אני לא חושבת שזה קשור דווקא במה שאני עושה (אם לא עושים משהו קיצוני וחריף מדי מבחינתה), אלא בשלבי התפתחות (פיזיולוגיים בעיקרם).
אני חושבת שהאמונה שלך מרפה ידיים ואין לזה הצדקה
להפך. מה שכל-כך הפחית מהעומס והעייפות אצלי ותחושת התסכול, זו בדיוק ההבנה שמה שהקטנה שלי צריכה זה ממש בסדר גמור, שאין שום צורך שאני אאבק בזה, אשנה אותה, אלמד אותה לעשות משהו אחר, אקח אחריות על הדרך שבה היא נרדמת, אפתח ציפיות שונות ומשונות לגבי "איך צריך להרדם" ו"איך אחרים נרדמים". כל זה מבחינתי פשוט לא קיים. אז אני שוכבת לידה, חושבת לי מחשבות, מארגנת כל מיני עניינים, זמן שקט ולרוב נעים (ברור שלא תמיד, כן?), וכשהיא נרדמת אני פונה לענייני או ממשיכה לישון. לא מושלם, אבל ממש בסדר. העיקר הוא שאני לא מסתבכת בכלל עם דפוסי השינה שלה. לא עוסקת בכך (חוץ מאשר כרגע, כאן), לא מוטרדת ולא לחוצה. זה הוריד מבחינתי כל-כך הרבה מועקות. נהגתי כך ממש מהרגע שבו נולדה, לגבי רוב התחומים בחייה, ואני נדהמת היום לראות כמה הגישה הזו עזרה לי ולדעתי הקלה על שתינו.

מצחיק, שלושתנו (אינדי, תמי ואני) עושות אותו דבר, רק קוראות לזה בשם קצת אחר.
אני מאמינה שילד חייב להירדם מתישהו בעצמו. האמנתי הרבה זמן שאם אני לא "אשכיב" אותה היא פשוט תיפול מתישהו ותירדם. זה לא קרה: היא נעשתה עייפה ועצבנית ומסכנה, ולהירדם לא נרדמה. אז הינקתי אותה עד שנרדמה. לאחרונה זה עולה לי על העצבים: לא אכפת לי להניק, אבל השכיבה הזאת והחישובים מתי להוציא את הציצי יצאו לי מכל החורים, כי אז דווקא כן יש בכי וצרחות. אז זהו, אני שם איתה, בדיוק כמו שתמי כותבת: אין שום בכי ושום לחץ. אפילו קראתי איזה עמוד בספר (ספר!!!). אבל שלא כמו תמי, ודווקא בדיוק כי לדעתי יש פה עניין שהוא בין היתר פיזיולוגי, אני חושבת שהגוף זוכר דברים, ולכן אם הוא עושה משהו כמה פעמים, יותר קל לו אחר כך. יכול להיות שזה חדש לה, ויכול להיות שאני מנסה להזכיר לה את המשהו הזה שהלך לאיבוד בדרך, אבל גם אם הוא "התקלקל", בטוח שזה נמצא איפשהו ואפשר לתקן.

לא אכפת לי להניק, אבל השכיבה הזאת והחישובים מתי להוציא את הציצי יצאו לי מכל החורים
אויש, זוכרת את השלב המעיק הזה עם הגדול. זה הזמן בו עברנו לשיטה דומה בעצם. רק שאצלנו זה היה עניין של הסכמה מצדו, לא של למידה. הוא פשוט שוכב ונרדם תוך 5 שניות, בלי הגזמה.

אולי בכל זאת תתני לה עוגן אחר להיאחז בו חוץ מהציצי, אבל משהו שלא יסחט אותך? דיסק עם סיפור לילה טוב? מוזיקה חרישית? להרדים את הדובי לצידה? מוצץ, רחמנא ליצלן?

אוי ויי.. ממש לא מאמינה בלתת לילד להתרוצץ עד שיפול..
להיפך צריכה להיות שעת השכבה ומנהגים קבועים לדעתי. אבל להרדים? אין דבר כזה.
להרדם זה בין אדם לבין עצמו. כל מה שאנחנו עושים לדעתי רק מפריע.
ועדיין אחד הדברים הכי חשובים הוא שאם זה הולך אם סבל אז משהו לא נעשה כמו שצריך.
אולי זה בשעה מוקדמת מידי אולי זה בשעה מאוחרת מידי, אולי להפסיק שנ"צ, אולי אפילו לקום מוקדם יותר בבוקר..
אולי חם מידי וקשה להרדם....

ואנד לוסיה אולי ינחם אותך לדעת שאני מככבת פה בהמון דפים של בעיות השכבה (בתור זאת עם הבעיות)

לי נפל האסימון כשבאחד הדפים אמא אחת שפתרה את המצב הזה הסבירה לי מה היא עושה ומתוך זה שהיא הסבירה הבנתי פתאום שאני עושה הכל נכון (או כמוה לפחות) אבל יש רק בעיה אחת והיא שהילדה שלי ישנה צהריים . זה שיחרר אצלי איזשהו פלונטר ועצבים ופשוט קיבלתי את המצב כמו שהוא בידיעה שכרגע אין לי אפשרות להפסיק לה שנ"צ אבל ברגע שהיא תפסיק לישון צהריים זה יסתדר. וכך באמת היה.

הדיון פה קצת התגלגל למחוזות אחרים ולטובת מי שקורא בלי לחרוש על כל הדף הארוך...
גם אני נגד ללמד ילדים להירדם. גם אני חושבת שאנחנו בעיקר מפריעים לתהליך שהוא טבעי ופרטי.
פשוט כל אל מובילים אותי למסקנה שכאשר תינוק בן יומו מפגין סימני עייפות צריך להניח אותו לישון.
בלי לעשות שום דבר. מזכירה שלדף הזה קוראים "לגדל ילדים בלי להרדים"...

אז אנחנו מסכימות בעצם, זה מה שיוצא בסופו של דבר? אוי, משעמם...

ציל צול, אני מקווה שאת לא רואה בזה השתלטות עוינת על הדיון. לפי דעתי זה דווקא רלבנטי, זה מראה מה קורה בשלב יותר מאוחר עם ילדים שלא התרגלו להירדם בלי עזרה.
תמי, אנחנו מסכימות שאי אפשר "להרדים" ילד. אבל בטוח שאף אחת מאיתנו לא תיתן לילדה שלה להירדם לבד בחדר, נכון? אז הזמן הזה שאת נמצאת עם הילדה שלך עד שהיא נרדמת מכונה אצלי "להרדים". במקרה שלי גם צריך להזכיר לה שזה מה שעושים עכשיו. בעניין "ללמד" יש לנו הבדלי תפיסה קטנים: אני חושבת שילד יכול, בעזרת ההורה, ללמוד להירדם בעצמו, דרך הגוף.

ממש לא השתלטות עוינת. להפך. זה מבורך. ואחרי שאני אסיים לא להרדים את הילדה שלי אני גם אחזור להתווכח עם תמי שברוב תמימותה חושבת שאנחנו מסכימות...
אין גרוע מהשעמום ואני לא מתכוונת לתת לזה יד!

אבל בטוח שאף אחת מאיתנו לא תיתן לילדה שלה להירדם לבד בחדר, נכון?
למה לא, בעצם? כלומר, אם אינשאללה במהרה בימינו, נגיע למצב שהיא נרדמת יחסית בקלות כשאני שם לידה אז דווקא כן יש לי בתכנון לקצר את משך השהיה שלי שם ולצאת מהחדר כשהיא עדיין ערה, ואז היא תוכל להירדם גם בלי שאהיה שם. כמובן שאין בדעתי להשאיר אותה להירדם לבד אם היא בוכה, אבל השאיפה היא שלאט לאט יהיה לה נעים להירדם גם עם עצמה ובעצמה.

אנדלוסיה,
אצלנו היה שלב שבו ההנקה כבר לא הרדימה (בגיל שנה ומשהו, מנחשת שאתם בערך באותו גיל).
הוא היה יונק עד שמיצה ואז מתחיל כמו שאת מתארת- "להתעמל" עד שנרדם ואני הייתי שם איתו עד שהיה מצליח להרדם. ובאמת בהתחלה היה לוקח לו הרבה זמן להכנס לשינה וזה היה מתסכל. אני חושבת שהבנתי מהתיאורים שלך שזה גם המצב שלכם. אני חושבת שיש הבדל בין ילד שלא נרדם בהנקה, ועוזרים לו- לא מלמדים אותו (כי אי אפשר ללמד, לדעתי) להרדם בלי לינוק (שזה מה שאני עשיתי, ואם הבנתי נכון גם את) לבין ילד שמסוגל להרדם בקלות בהנקה, אבל מונעים זאת ממנו "כדי שילמד להרדם לבד".
אני יכולה לספר שאחרי תקופת הסתגלות הוא אכן למד (בעצמו, לא ממני) להרדם לבד, אבל התהליך לא התנהל בקו ישר- היו ערבים שאחרי המון התהפכויות היה מבקש שוב לינוק ונרדם תוך 2 דקות, היו ערבים שכן נרדם מראש בהנקה ואני תמיד זרמתי איתו ועם מה שהיה נכון באותו רגע. למרות שהוא עדיין אוהב מאד מאד לינוק לפני השינה, הוא כבר מזמן לא תלוי בהנקה לצורך הרדמות, ומגיל שנה וחצי בערך הייתי יוצאת בערב בלי בעיה, הוא היה נרדם בחיבוק עם אבא ולמחרת חוזר להרדם בהנקה או אחרי ההנקה כתמיד

בקיצור חשוב לי להגיד 2 דברים:

ילדים לומדים להרדם לבד גם אם לא מלמדים אותם.
בגיל שנה פלוס גם ילד שרגיל להרדם בהנקה יכול להסתדר מדי פעם אם אמא שלו יוצאת. אם אבא לא מצליח להרדים בשום אופן אפשר תמיד ללכת לגן השעשועים להתגלש לאור הפנסים עד שתחזרי אז אם את רוצה ללכת ליוגה, למה את מחכה?...

אה, דבר נוסף- בשלב שבו אתם נמצאים, חושך מוחלט עשוי לקצר משמעותית את הזמן שיקח לה להרדם.

אני מיניקה, ואם אני לא ממהרת, אני מציעה לה ללכת לישון "במיטה שלה" (שזה המזרן הקטן לידי). היא חורקת איזו חריקה שמשמעה לא ומנפנפת בידיים, ואחרי רבע דקה מתנתקת בעצמה ונשכבת שם, מתכסה בעצמה בשמיכה, מבסוטה מהקטע, אבל מתקשה להתמסר (בת שנה ו-8). לאחרונה כבר עושה את זה מיוזמתה. אולי באמת חושך.
הדבר הכי חשוב שהפקתי מהדף הזה בינתיים הוא ההבנה שבאמת היא יכולה כנראה להסתדר בלעדי אם אצא. עכשיו נותר רק לנסות...

כפי שכבר ציינתי גם אני לא חושבת שאפשר (או צריך) ללמד ילד להירדם. אני חושבת שאפשר ללמד אותו להירדם לבד.
כלומר, אפשר ללמד את ההתנהגות שלפני ההירדמות אם זה חשוב להורים. אלו לא שני דברים זהים.
ילד שלא רוצה לישון לא יישן לא משנה מה. אבל ילד שרוצה לישון יכול לעבור את החלק של עד השינה בכל מיני דרכים.
בינקות הממש צעירה אין בכלל צורך להתעסק בכל זה כי הם פשוט נרדמים. מה שעושים לפני ההירדמות יוצר הרגלים ולא דפוסים של שינה.
בגיל יותר מאוחר יש הורים שלא מוצא חן בעיניהם יותר הרגלי השינה שהם יצרו בעצמם ואז הם נאלצים לקבל את המצב בהשלמה (וזה אצילי מאוד בעיניי כי לפעמים זה לא פשוט) או שהם בוחרים לשנות אותם בתהליך הדרגתי.
מה שאני מנסה להגיד כרגיל ביותר מדי מילים - זה שיש בדיון האחרון בלבול בין דפוסי שינה (הפיזיולוגיה) לבין הרגלי שינה (ההתנהגות).

אנדלוסיה,
מצטרפת להמלצה של תזמורת ים. אצלנו גם, סביב גיל שנה וחצי של הבכור, החלטתי שבא לי ערב בשבוע לצאת (הייתי הולכת לסדנת פלייבק, איזה כיף זה היה...). ואז- בערבים שהייתי בבית- הייתי מניקה אותו (בד"כ היה נרדם כך), ובערב שהייתי יוצאת- היינו מסבירים שהיום אבא ישכיב לישון, הייתי מניקה- הוא היה מלווה אותי לאוטו עם אבא ואח"כ האיש היה משכיב אותו לישון עם סיפור וחיבוק.
זה עבד מצוין- איתי בהנקה, ועם אבא לא. למעשה, זה היה ממש מוצלח וייסד תקופה של סיפורי שינה (שהיינו ממציאים לו, תוך כדי חיבוק בחושך), כי די מהר הוא התחיל לבקש גם ממני את הסיפורים בימים שלא היה נרדם בהנקה איתי. לאט לאט ההנקה התקצרה עד שנעלמה לפני השינה- ונשאר הסיפור.
בקיצור- גם אני חושבת שאם בא לך יוגה, עזבי אותך מהכנות- פשוט תלכי לשיעור!
ואם את צריכה המלצות באיזור- תגידי.
(חוזרת עכשיו מלא להרדים את הינוקא הקטן- פעה, פושפש, הונח אחר כבוד חזרה במיטה ופשוט נרדם. איזה כיף כשזה עובד)

יש לי תינוקת בת 5 שבועות.
קראתי את הדף (עוד בהריון), ועם הילד הגדול אפילו קראתי את "הלוחשת", ואני מאוד רוצה ללמוד ליישם את ה"שיטה".
התינוקת הזאת עד עכשיו די סבלה מכל מיני מיחושי בטן וריפלוקס, כך שלא היה סיכוי להניח אותה לרגע לבד (למעט בשנת הלילה), וגם היה לי מאוד לא ברור מתי היא עייפה ומתי סובלת.
עכשיו העניינים מתחילים להתבהר, ואני גם מבינה אותה קצת יותר טוב, אז הרבה פעמים יודעת שהיא עייפה (למרות שהיא לא בהכרח מפהקת...).
אבל אם אני מניחה אותה היא לא נרדמת, אלא רק בנענועים/מנשא/טפיחות על הגב בעודה על הידיים.
אשמח לשמוע ממי שהתחילה עם ה"שיטה" הזו שלא מן היום הראשון - מה היה בתהליך.
תודה רבה!
(מעניין, המרגיעון: "הכאב אינו בשינוי אלא בהתנגדות לשינוי". אני בהחלט בודקתאת עצמי שוב ושוב איפה האמונה שלי שזה אפשרי מתערבת)

משהו שאני חייבת להתעקש עליו: ילדים שונים זה מזה. יש שנרדמים בקלות ויש שלא (ולא, זה לא הכל תלוי בהרגלים שההורים מקנים להם. יש חשיבות להרגלים. מסכימה. אבל זה לא הכל. ) יש שישנים רצוף מגיל אפס ויש שמתעוררים כל שעה עד גיל שנתיים. יש שמפחדים מאוד להשאר לבדם ויש שלא.
בואו נכבד את השונות הזו. מה שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים לאחר. אולי כן. אפשר לנסות. ואולי לא.
רק על עצמי לספר ידעתי ועל נסיוני עם השתיים שלי. ונסיוני עם האחיינים הקטנים והגדולים שלי. אחד מהם זחל בגיל ארבעה חודשים (מאמינות?) ושלי בגיל 10 חודשים. אז מה? זה תלוי במה שעשיתי? ואם הייתי מתאמצת יותר היא היתה זוחלת קודם?
והנה חזרנו ללב הויכוח: את הקטנות שלי לא אשאיר להרדם לבד. זה לא נעים להן, הן אומרות את זה מגיל קטן, הן מבהירות את זה בנעימים ובמתיקות, גם אני אוהבת להרדם יחד ולא לבד, עם בן-זוגי, וגם איתן, באינטימיות משותפת (למרות שבשעות הערות אני אוהבת מאוד להיות לבדי...אח, כמה הייתי נותנת בשביל יותר "לבד" בשנים האחרונות...).
אבל יותר מזה: לדעתי כך הם רוב הילדים. ולא כי קלקלו אותם. להפך. זו הנורמליות שבהם, היכולת השפויה לבקש את מה שהם זקוקים לו. טוב, אולי יש מיעוט שבאמת מעונין להעביר את הרגעים השקטים של לקראת שינה כשהוא לבדו. הרוב לא. ולא הצלחתי להשתכנע שכדאי שיהיה אחרת. להפך. לי נראה מאוד נכון להרדם יחד. בתחילה עם אבא/אמא, אחר-כך עם אחים, חברים, קרובים, ובני-זוג. זה הכי כיף, לא? אז למה שבילדות לא יהיה כך?
אנדלוסיה:
הדבר הכי חשוב שהפקתי מהדף הזה בינתיים הוא ההבנה שבאמת היא יכולה כנראה להסתדר בלעדי אם אצא. עכשיו נותר רק לנסות...
א. איך הגעת למסקנה הזו? (שאלה רצינית לא צינית)
ב. ספרי מה קורה כשאת מנסה.

רוניתה פיתה , קודם כל מזל טוב. מקווה שהיתה לך לידה טובה ומקווה גם שהילדה מרגישה יותר טוב.
לי אישית יש בעיה עם הלוחשת כי היא נותנת לך תחושה שזה באמת מתאים לכל תינוק ושאם לא הצלחת ליישם את זה אז הסיבה היא שעשית משהו לא נכון ולא הקשבת להוראות שלה. לא אהבתי את זה ואני גם חושבת שזה מסוכן. אני מסכימה עם תמי שזה לא מתאים לכולם. אולי צריך איזה מזג תינוקי בשביל זה או איזה מזג הורי בשביל זה. אני באמת לא יודעת אבל מרגישה צורך להזהיר מהרוח של הלוחשת. משהו שם מוגזם ולא נעים וצריך לקרוא אותה בראייה מאוד ביקורתית. את כל החלקים של הספר, לא רק את זה של השינה. זו דעתי.
אני התחלתי עם הגדול בערך בגיל שלושה חודשים. זה מאוד פשוט, האמת. כל מה שצריך זה ללמוד את סימני העייפות שלה.
בפעמים שבהן את לא רוצה להניק אותה לתוך השינה או שהיא לא נרדמת בהנקה פשוט תניחי אותה במיטה שבה היא ישנה.
הטיפ היחיד שלי הוא להניח אותה על הבטן ולא על הגב. את צריכה לבדוק אם זה מתאים לך כי זה נוגד את ההמלצות בגלל החשש ממוות בעריסה ויכול להיות שיש עם זה בעיות בכל הנוגע לריפלוקס.
אני באמת לא יודעת וממש לא רוצה לקחת אחריות על זה.
אם זה בסדר לך אז פשוט מניחים על הבטן וזהו. אפשר בהתחלה לשבת קצת לידה ולראות איך היא נראית כשהיא הולכת לישון. זה מעניין. לראות אם היא ומתי היא מכניסה אצבעות לפה ומוצצת אותן או כמה זמן היא שוכבת בעיניים פקוחות עד שהן נעצמות וכו'. וזה חשוב גם אם זה לא מצליח כי חשוב להבין איפה ומתי מתחיל הבכי שקורא לך לחזור.
אל תתני לה לבכות. לא משנה כמה את עייפה או נמאס לך. אל תתפתי לחבר בין בכי לשינה. מסבה כאן את תשומת לבך לכך שרטינה אינה כמו בכי. הקטנה שלי למשל לפעמים מתקשה לשחרר את הגרעפס שלה אחרי הנקה. אני מניחה אותה על הבטן כי אני כבר יודעת שדווקא התנוחה הזו עוזרת לה. היא תתפתל קצת במיטה ותשמיע קולות רטינה קלים עד שזה ישתחרר והיא תירדם. לפעמים היא רוטנת בגלל שלוקח לה זמן להביא את האצבעות לפה או משהו אחר. בכל אופן, אני לא עושה כלום כל עוד היא רוטנת אבל אני כן עושה כאשר הרטינה הופכת לבכי.
כל זה נכון גם למעברים בין מחזור שינה אחד לשני. מחזור שינה הוא 45 דקות. אצלנו אפשר לכוון שעון לפי זה וגם עם הבנים זה היה ככה. בין המחזורים יש איזו התעוררות קלה. אם משהו מפריע בזמן הזה התינוק יתעורר לגמרי. אם אין הפרעות הוא יכול לשקוע לתוך מחזור שינה חדש. ראיתי את זה אצל שלושת ילדיי. רעש קטן יכול להוציא אותה מהשינה אם הוא נופל על המרווח הזה בעוד שרעש גדול לא יזיז לה אם היא כבר תשקע לתוך מחזור שינה חדש.
אני הרבה פעמים שוכבת לידה ורואה אותה אחרי 45 דקות או שעה וחצי מתחילה לזוז או לרטון או לעפעף בעיניים או לתת לי תחושה שהנה עוד שנייה היא מתעוררת. אם אני לא אעשה כלום יש סיכוי גדול שהיא פשוט תחלוף על פני זה ותמשיך לישון בנעימים.
אם כשאת משכיבה אותה לישון מתחיל בכי סימן שמשהו לא בסדר ואת צריכה לבדוק. אולי אוכל אולי גרעפס אולי פיפי או קקי.
אם את בטוחה שהכל בסדר (למיטב ידיעתך, כי אי אפשר באמת לדעת) תנסי שוב להניח אותה אחרי שהיא לגמרי לגמרי רגועה והגוף שלה מתחיל להיות רפוי אבל העיניים עדיין לא עצומות. אני לא אוהבת להשכיב במיטה תינוק שכבר נרדם כי הוא מתעורר ועלול לא להבין איפה הוא נמצא. כשהוא נרדם הוא היה בידיים של אמא וכשהוא מתעורר היא לא שם. ואלי הוא מרגיש מרומה וזה פוגע לו באמון בה. אולי זה יותר מדי פרשנות על תינוק קטן אבל ככה אני מרגישה. מעדיפה שתינוק שאני מתכוונת לשים במיטה ידע שאני שמה אותו במיטה ויצפה לראות את המיטה גם כאשר הוא מתעורר.
כשאני חושבת על זה אין ממש צורך ב"מדריך למשתמש" כי הרעיון הוא משהו מאוד ברור. פשוט להניח אותה במיטה על הבטן כאשר היא מביעה רצון לישון והגוף שלה מוכן לזה.
ככל שתתבונני בה יותר ותלמדי אותה כך תדעי מהו הזמן הנכון לעשות את זה. הניסיון שלי עם שלושה ילדים מראה שזה לא עובד בגלל שפספסנו את חלון ההזדמנויות שלנו. לא נורא. היא תירדם בדרך אחרת ותנסי שוב לקלוע בפעם הבאה. יש כאן מי שלא התחברו להשוואה לבלי חיתולים. ככל שאני שוקעת יותר בבלי חיתולים אני רואה עד כמה זה אותו דבר. צריך רגישות, קשב והרבה התבוננות. בסוף זה מצליח.
ואם לא, גם לא נורא. יכול להיות שזה לא יתאים לכן בגלל מגוון של סיבות ואז תעזבי. לנסות לא מזיק. פשוט אצל תינוקות כל כך קל לדעת אם אנחנו עושים משהו לא בסדר. הם פשוט בוכים...

לי נראה מאוד נכון להרדם יחד. בתחילה עם אבא/אמא, אחר-כך עם אחים, חברים, קרובים, ובני-זוג. זה הכי כיף, לא? אז למה שבילדות לא יהיה כך?

כפי שכבר כתבתי - זה מאוד אישי. אני לא מסוגלת להירדם עם מישהו. בסוף התרגלתי לבן הזוג אבל זו ממש לא הנטייה הטבעית שלי. את לא יכולה במשפט אחד להניח שונות ולבקש לכבד אותה ובמשפט אחר לטעון שאת יודעת מה רוצה הרוב וגם להכריז שהרוב בטח כמוך, ילדים ומבוגרים כאחד...

אח, כמה הייתי נותנת בשביל יותר "לבד" בשנים האחרונות...
ולפיכך, אצא ואספר.
(איך הגעתי למסקנה? לא יודעת, פשוט הבנתי בעקבות מה שאמרתן לי שאני כבר לא חיונית בתהליך הזה, שהם יסתדרו בלעדי. וגם כיוון שהיא כבר לא יונקת עד השינה. אתמול ינקה ורק אחרי שעה או משהו הלכה לישון. ממש לקראת ההירדמות ביקשה פתאום בקבוק מים.)

ציל צול תודה!

אני ל"לוחשת" לא ממש מאמינה. קראתי את הספר כשהבן שלי היה בן קרוב לשנה, ובאמת לגבי השינה חשבתי שחבל שלא ניסיתי אחרת. עברנו הרבה עם ההרדמות שלו.
בהריון האחרון עלעלתי בספר שוב, כדי לבדוק מה רלבנטי, וקלטתי מבין השורות שבכל מיני שיטות שלה לשינוי הרגלים מעורב גם בכי (מתוך זה שהיא מציינת את התוצאה הסופית, ולא מספרת מה היתה תגובת התינוק לשינוי). אז אני לא "אוהבת" אותה. מקסימום מוכנה ללמוד קצת (אבל ממש אין לי חשק לפתוח את הספר שוב).

אני אנסה לספר מה המצב אצלנו, למרות שאני מאמינה שאת הפיתרון רק אני אמצא. ביקשתי רק לשמוע על תהליכים שאחרות עברו בשינוי מלהרדים באופן אקטיבי ועד להניח, כדי לשמוע על הדרך ההדרגתית שנעשתה לשם כך, כי להבנתי יש פה תהליך של גמילה ממשהו, וזה יוצר התנגדות.
אז רוב היום היא עלי במנשא, גם כשהיא ישנה, פשוט כי אני עם אחיה הפעלתן, ורוצה להיות ניידת, ובמשך היום היא לא ישנה לאורך זמן, לפחות לא על המיטה (אין לי אפשרות להחשיך לגמרי, ויש רעש, זה בטח בגלל זה).
עייפות אני מזהה לפי רטינה, אחרי שהיא ינקה לא מזמן, ועשתה פיפי. פיהוקים הם מאוד נדירים משום מה (או שאני תמיד מפספסת אותם?!).
לרוב באמת היא תירדם מהר יחסית (במנשא/על הכתף עם טפיחות על הגב), אבל לפעמים היא מתעוררת מהר מאוד שוב (כשהיא עדיין עלי!), ואז אני כבר לא יודעת אם מציק לה גרעפס/קקי ואולי היא בכלל לא ינקה מספיק, כי עצרה בגלל שגרעפס הפריעה לה (רפלקס שחרור החלב אצלי חזק מדי בשבילה, והיא הרבה פעמים בולעת אויר). אז אני נהיית מבולבלת, כי להחזיק אותה לקקי זה ממש מוציא משינה (ולרוב זה לא זה), ולהניק אותה שוב זה סיכון לפליטה/הקאה, ולטפוח בשביל גרעפס לפעמים פשוט מרדים אותה שוב, אז אולי זה בכלל מה שהיא רצתה - עזרה להירדם שוב.

בכל מקרה, אם נעזוב את הבלבול שלי בצד לרגע, בנוהל "החדש" כשאני רואה שהיא עייפה, ואולי אפילו מפהקת, והיא רגועה בידיים שלי, אני מניחה אותה על המיטה (רוב הניסיונות היו על הגב, אבל אני אנסה על הבטן. לא חוששת, גם כשאני מניחה אותה ישנה זה על הבטן), והיא מיד "מתעוררת", מתחילה לזוז באי-שקט, ואחרי כמה זמן (בין חצי דקה לכמה דקות של עירות) היא כבר קוראת לי. בשלב הזה לרוב זה פיפי, אבל אין סיכוי להניח אותה שוב מיד, אלא צריך עוד פעם להרגיע על הידיים עד שתתרפה, ואז זה חוזר חלילה, וברור לי שבדרך כבר התפספס חלון ההזדמנויות, והיא כבר לא נרגעת סתם על הידיים, אלא צריך לעבור לתותחים הכבדים יותר...

בכל מקרה, ברור שכבר יותר נוח לי במצבים מסויימים להכניס אותה למנשא, להקפיץ קצת, ולהמשיך בחיי, אבל אני מעדיפה לתת לזה צ'אנס, נראה לי יותר נכון ורגוע.

תודה על ההקשבה, וסליחה על המגילה...

או קי, רוניתה, אני מבינה טוב יותר עכשיו מה בעצם ביקשת. תודה על ההבהרה. יכולת לראות חלק מזה גם במה שכתבתי אבל אני אמקד:
אני לא הרגשתי שיש פה עניין של גמילה כאשר התחלנו "מאוחר". וזה נכון גם להתחלה מהיום הראשון שזה מה שאני עושה עם הקטנה שרק נולדה.
גם אצלנו זה קצת מסובך בגלל ענייני פיפי קקי וגם אנחנו בגלל זה הרבה פעמים עומדים מול חלון סגור אבל לפחות אנחנו רואים את החלון ורואים אותו נסגר

מבחינתי יש פה ניסיון להגדיל את מרחב האפשרויות להירדמות ובגלל זה כתבתי שאני פשוט מנסה בכל פעם שבה זה נראה לי מתאים.
מתאים יכול להיות תלוי בהרבה דברים שחלקם קשורים גם לאחים גדולים או למצב שלך וכו'.
הרעיון הוא שככל שתזהי יותר פעמים שזה מתאים כך זה יצליח יותר פעמים ויהפוך להרגל.
אני מזכירה משהו חשוב מתחילת הדף - אני נוהגת כך כי אני מאמינה שזה מה שהילדה שלי רוצה. שיניחו לה לישון בתנאים טובים ומתאימים לשינה כאשר היא מבקשת לישון.
בעיניי התנאים האלו הם חדר שקט ונעים והירדמות בעיניים פקוחות במיטה. הגעתי למסקנה הזו כי השינה הזו היא השינה הכי טובה שלה. הכי ארוכה והכי עמוקה. היא ישנה פחות טוב לידי ופחות טוב במנשא והיא מתעוררת פחות טוב אם אני מרדימה אותה עלי או בהנקה ואז מניחה במיטה.
אולי זה לא המצב אצלכן?
בכל אופן, קשה לתאר פה ממש תהליך. זה מתחיל ממצב שבו זה מצליח פעם ביום וממשיך הלאה ליותר ויותר פעמים כי נפתחת פה אפשרות שנעימה לילדה אז היא לוקחת אותה.
אצלנו זה גם עובד לפעמים כאשר היא מתעוררת לפשפוש. אפשר להניח אותה אחרי זה במיטה והיא תחזור לישון.
איכשהו אני מרגישה שעוד פעם לא עזרתי. אולי כי באמת אין פה תהליך שאפשר לתאר. רק התקדמות איטית.

עזרת מאוד, למרות שבאמת כתבת את זה כבר קודם. העניין הוא פשוט להמשיך לנסות, ובמקביל לחדד את יכולת זיהוי חלון ההזדמנויות (חייבת ללמד את הקטנה הזאת לפהק. מה זה?!).
אני מבינה גם שיש סיכוי שזה פשוט לא יתאים לאורח החיים שלנו בבית (אנחנו כרגע ביום חופש מהגברים, אז השקט מתעתע...).
בינתיים מנסה...
תודה

כן. מתנצלת. יש לי נטייה מעצבנת לחזור על עצמי. אני מתנחמת בכך שגם לאבי ולסבתי יש את אותה נטייה כך שזה בעצם גנטי ולחלוטין לא באחריותי...

אני מבינה גם שיש סיכוי שזה פשוט לא יתאים לאורח החיים שלנו בבית
זה הזכיר לי שמישהי כתבה מתישהו בדף (אולי ניצן?) שמה שאני מציעה לא בהכרח מתאים לכל הילדים בעוד שלהירדם על אמא מתאים תמיד לכולם.
זה חומר למחשבה.
בכל אופן, שיהיה בהצלחה מה שלא תעשי.
נ.ב - להתנצל מולי על מגילות זו באמת בדיחה טובה. הלוואי והייתי מצליחה להגיד דברים בפחות מילים.

כן. מתנצלת
הגזמת... !
ציינתי את זה כי אני הייתי אמורה להבין כבר בפעם הראשונה.
אבל הצניעות שלך מוצאת חן בעיניי [-:

גם אני הייתי ערה בשלוש בבוקר. יכולנו להחליף חוויות און ליין...

את לא יכולה במשפט אחד להניח שונות ולבקש לכבד אותה ובמשפט אחר לטעון שאת יודעת מה רוצה הרוב וגם להכריז שהרוב בטח כמוך, ילדים ומבוגרים כאחד...
הי צלצול, נזיפה מבאסת. מזלש יש סמיילי בסוף. נדמה לי שמשהו בדברי התפספס. היכן הניגוד בדברים שלי? במשפט אחד ביקשתי כבוד כלפי נטיות שונות אצל ילדים (ומבוגרים) ובמשפט הבא הנחתי הנחה לגבי נטייה רוווחת אצל הרוב. היכן הסתירה? יש נטייה רווחת (ועליה אנחנו מתווכחות) וישנם מי שיש להם נטיות אחרות (שרצוי לכבד). זה לא עומד בסתירה. ההכרה בשונות לא סותרת הנחה בדבר ה"רוב". נדמה לי שאני מכבדת את הנטיה שלך: אני לא מסוגלת להירדם עם מישהו ואפילו מוכנה להאמין לך(

) שילדייך גם הם כך. ולא הייתי ממליצה לך על שום תוכנית לשינוי המצב.
מה שאני מבקשת זה לקבל (בכבוד) נטיות אחרות, של ילדים שרוצים את הביחד (בהירדמות, בשינה) ולא לראות בהם בהכרח "בעיה". משהו שצריך לשנות. ונכון, את צודקת, יש לנו כאן ויכוח עקרוני, כי אני חושבת שהרוב הם בצד שלי...

האמת שלא - רוב המבוגרים שהתעקשו איתם על שינה לבד גדלו להיות מבוגרים שמעדיפים שינה לבד. מסביבי, מי שגדלו בלינה משותפת התגלו כפרטנרים נפלאים ללילות של ביחד צמוד (ונעים).
אבל עזבי מבוגרים. אני חושבת שרוב התינוקות נרדמים בהנקה על גוף האם (בלי שמרדימים אותם) וממשיכים להעדיף הירדמות של "ביחד" (לאו דווקא על הגוף). מקבלת לגמרי שיש תינוקות אחרים, אבל גם חושבת שאלה שנרדמים כך לא זקוקים לשום שינוי שהוא. גם לא כשהם גדלים. אני חושבת שהם יודעים להודיע כשהם רוצים פרטיות.

הי תמי. סליחה על הבאסה אבל באמת בגלל זה הנחתי סמיילי בסוף. דווקא הבנתי אותך היטב וזו היתה עקיצה קטנה ואוהבת כלפי העובדה שאת חושבת שהרוב הם בצד שלך.
נדמה לי שניצן כתבה לי בדף על האוכל שכולנו מניחים שהרוב הם כמונו. אנקדוטה מצחיקה - פגשתי לפני כמה זמן מישהי שהתכתבתי איתה בדף הזה ודווקא הסכימה איתי רוב הזמן. היא אמרה לי שאני נראית בדיוק כמו שהיא דמיינה. ואני דווקא דמיינתי אותה שונה לגמרי. דמיינתי אותה עם שיער קצוץ ודווקא יש לה שיער ארוך ושופע. אחר כך הבנתי שכנראה דמיינתי אותה דומה לי (אני קצוצה) בגלל שהסכמנו. זה הצחיק אותי מאוד, לאיזה רמה יכולה להגיע ההנחה שאחרים דומים לנו. לרמה מילולית ממש...
במקור חשבתי גם אני שכולם בעצם דומים לי ומעדיפים לישון לבד וכו'. אחד הדברים שלמדתי מהדף הזה הוא עד כמה יש בזה שונות גדולה אבל זה לא הוביל אותי להניח שהרוב נמצאים כאן או שם. זה הוביל אותי לחשוב שאני פשוט לא יודעת איך הוא הרוב ושכל אחד צריך לבדוק את עצמו כהורה (כי ההעדפות של ההורה חשובות) ולבדוק מול זה את הילדים שלו. ומי שמוצא שהוא כמוני ושהילדים שלו גם כאלה וזה מתאים להם יכול לנסות את זה ולהחליט.
זה דווקא מעניין כי אם, כמו שאת אומרת, ילדים שישנו לבד גדלו להיות הורים שמעדיפים לבד, אז אולי הרוב הם בעצם כמוני. הרי רוב האנשים גדלים בתרבות שלנו במיטות שלהם ולא במיטה משפחתית ואז הם גדלים להיות הורים שלא רוצים במיטה משפחתית. את אולי תחשבי שזה לא טבעי ושהמיטות בילדות כפו עליהם משהו בניגוד לטבע שלהם אבל זה עדיין אומר שרובם כיום, בהיותם בוגרים, דומים דווקא למה שאני מציגה. אלא אם אני טועה בגדול ומיטות משפחתיות נפוצות יותר ממה שנדמה לי בעולם בכלל ולא רק באתר.
ואגב, בכלל לא קשרתי את כל הדיון הזה לשאלת הפרטיות. לא הנחתי שמי שישן ביחד זה ישפיע בכלל על תפישת הפרטיות שלו אבל זו שאלה מעניינת.
אחרון לדרך - אני בכלל לא רואה בילד שרוצה לישון ביחד "בעיה". בכלל בכלל לא. באופן כללי אני לא רואה התנהגות של ילדים כבעיות שצריך לתקן. מה שכן, אני רואה דברים לא כמוכתבים מראש אלא ככאלה שכל הזמן מתכתבים עם הטיפול שהילד מקבל ומכאן שלדעתי ילד שרוצה לישון ביחד לא בהכרח עושה משהו טבעי אלא מבקש משהו שהולם את הטיפול שהוא מקבל. וזה לטוב ולרע. למשל, ילד שרוצה מאוד לישון ביחד יכול להיות תוצר של ילד שתמיד ישנו איתו ביחד או של ילד שלמשל חסר לו מגע או שלא איפשרו לו מספיק להיות על הגוף של ההורים באופן כללי בלי קשר דווקא לשינה.
מה שאני מנסה לומר זה שאני לא מתחברת למושגים כמו "דפוס מלידה" או "הטבע של התינוק". בתחושה שלי עוברים הם לוח חלק ומתחילת ההריון הטבע שלהם מעוצב על ידנו וזה כמובן מתחזק מרגע שהם באים לעולם. זה ווכיוח עתיק יומין גם בפסיכולוגיה וגם בפילוסופיה אבל בתחושת הבטן שלי אני בכיוון של הלוח החלק.

טוב, אני די ויתרתי...
איכשהוא יצא שבכל פעם ש"ניסיתי", בעצם השקעתי הרבה יותר זמן שם בחדר, ובסוף יצאתי עם תינוקת במנשא ({{}}P-:{{}}), שנרדמה עוד בדרך לסלון.
היה נעים להכיר, ניפגש בילד הבא (-; (או ביום עיון?!)

בתחושה שלי עוברים הם לוח חלק ומתחילת ההריון הטבע שלהם מעוצב על ידנו וזה כמובן מתחזק מרגע שהם באים לעולם.

פה קבור הכלב

פה קבור הכלב
ב-רור!

רוניתה פיתה , מאחלת לך גידול ילדים קל ונעים.
אני לא מגיעה ליום העיון. יהיו שם יותר מדי אנשים שחושבים שמשהו אצלי לא בסדר

אלא אם אני טועה בגדול ומיטות משפחתיות נפוצות יותר ממה שנדמה לי בעולם בכלל ולא רק באתר.

למיטב ידיעתי חלק נכבד מאוכלוסיית העולם ישן בלינה משפחתית, או לפחות הילדים עם אמם (והאבות נפרדים לפעמים). לא הצלחתי למצוא בקלות מידע סטטיסטי על העניין. לינה בנפרד היא מאד חדשה (ביחס לאנושות) והומצאה במערב.

צלצול - גם אני חשדנית מאוד ביחס לכל שימוש במושג "טבעי". אבל אני מניחה שגם את, למרות הנחת הלוח החלק (שאני שותפה לה בהרבה היבטים של חיינו, לוח די חלק הייתי אומרת...), מניחה איזשהן הנחות לגבי הטבע האנושי, לא כך?. למשל - כולנו נולדים עם היכולת הטבעית לינוק וההנקה טבעית לנו. להבדיל ממינים אחרים בטבע. תינוק אנושי גם נולד עם מסלול התפתחות טבעי מסוים - למשל הקימה על הרגליים וההליכה. אם לא ימנעו את זה ממנו באופן אקטיבי כל תינוק בריא ילך, נכון? בלי קשר לשום דבר שההורים עושים או לא עושים. אז השאלה היא איך אנחנו מסתכלות על ענייני ההירדמות והשינה: האם העובדה שרוב התינוקות הקטנים נרדמים על הציצי תוך כדי הנקה היא טבעית או שהיא הרגל? לי נדמה שכאן מדובר כמו ביניקה עצמה, במנגנון טבעי - הישרדותי, ראשוני ובלתי מעוצב. זה לא אומר דרך אגב שחייבים לעודד את המנגנון הזה, וכאן אני איתך - אם זה לא מתאים לאמא זה הרי לא יימשך, זה ברור. לא כל דבר טבעי הוא בהכרח טוב, נכון ומתאים לחיינו.

תמי - יש לנו אי הבנה קטנה לדעתי. עם כל מילה שכתבת אני מסכימה. מהתחלה ועד הסוף. אבל לא למקרים האלו התכוונתי כשדיברתי על הנקה. ברור לגמרי שאם תינוק בהנקה אז זה טבעי וטוב לו. וככה גם לגבי הירדמות על הידיים. אבל...
1) אם הוא נרדם שם אז הוא מצפה לישון שם. וגם להתעורר שם. וכפי שכבר כתבתי, אין לי חיבה למצבים בהם התינוק נרדם בשלווה במקום אחד ומוצא את עצמו במקום אחר לגמרי מזה שהוא בחר להירדם בו כאשר הוא מתעורר. כלומר, אם הוא נרדם בהנקה אבל אני מתכוונת להשכיב אותו לישון במיטה בלעדיי אני אעדיף טיפה להעיר אותו ולהעביר כדי שהוא ירגיש איפה הוא נרדם ואיך. וגם יוכל למחות אם זה לא מוצא חן בעיניו

2) אם יש לי תינוק שבע שלא צריך לינוק כרגע אבל הוא מראה סימנים של עייפות מה אני עושה? כאן יש מגוון של אפשרויות. מלהרדים אותו על הידיים או במנשא, דרך להצמיד אותו לשד ועד להניח אותו במיטה. לי חשוב שכל המגוון הזה יהיה פתוח בפניי. בגלל זה כאשר התינוקות שלי הראו סימני עייפות ולא סימני רעב או משהו אחר פשוט הנחתי אותם במיטה. והם נרדמו בשמחה כי זה היה הזמן הנכון. והם התרגלו לזה וזה הפך לטבעי כמו כל הירדמות אחרת. אז היום יש לי תינוקת שתשמח להירדם בהנקה, או על הידיים, או במנשא או במיטה. והאופציה של המיטה ושל ההירדמות העצמאית לא חסומה בפנינו בגלל שהצענו אותה בכל פעם שבה זה היה הזמן המתאים.

ואני בהחלט מניחה שזה בא לה "טבעי" כי בלי קשר להגדרה של המונח הזה היא נרדמה ככה בדיוק באותו אופן שבו היא נרדמה על הידיים או במנשא או בהנקה. עפעופי עיניים, היד נכנסת קצת לפה, בסוף העיניים נעצמות וזהו. ישנים. זה לא הופך את ההירדמות בהנקה לפחות טבעית. זה פשוט הופך עוד דברים לטבעיים ורצויים באותה מידה.

אם הוא נרדם שם אז הוא מצפה לישון שם. למה את מניחה כך?

ולמה: אין לי חיבה למצבים בהם התינוק נרדם בשלווה במקום אחד ומוצא את עצמו במקום אחר לגמרי מזה שהוא בחר להירדם בו כאשר הוא מתעורר שאלה רצינית: למה? אם הוא ישן היטב ובשלווה גם במקום האחר?
את יודעת איזה כיף זה כשהתינוקת שלך נרדמת בחגיגת יומולדת, עלייך, את מניחה אותה בעגלה שלידך, מעבירה אותה אח"כ לאוטו ומעלה אותה הביתה, והיא ישנה בכיף? כזו היתה הגדולה שלי. עד היום (תיכף 6) נרדמת בכל מקום, תמיד מגיעה בסופו של דבר למיטה שלה, מגיל אפס, גררנו אותה איתנו לכל מקום וגם בבית איפשרנו לה להירדם איך שרצתה או איך שיצא. מעולם לא הפריע לה להתעורר במקום אחר. זה לא פגע בשינה שלה (ישנה לילות שלמים מגיל קטן מאוד), מעולם לא ראינו שיש לזה השפעה שלילית. להיפך. לי היה ברור שמה שחשוב עבורה זו הקירבה אלינו, זה מה שהופך את השינה שלה לכזו טובה ואת החיים שלנו לפשוטים יותר.
תמיד תהיתי על התיזה הזו. אני מניחה שיש תינוקות שזה לא מתאים להם. אבל היא וודאי לא הכרחית. גם הקטנה שלי, הרבה יותר מסובכת בכל המובנים, יכולה היום להרדם במקום אחד, לעבור למקום אחר מבלי שתהיה לזה שום השפעה שלילית שאני יכולה להצביע עליה.
בקיצור - שוב אנחנו חלוקות בהנחות היסוד

את מניחה שאת יודעת מתי התינוק שלך רעב ומתי הוא רק עייף. מודה שאני הרגשתי פעמים רבות שלא רק שלי אין מושג (כשהן היו פיצקיות, כן?) אלא שגם להן לא היה מושג. אחרי כמה חודשים כן, אבל בהתחלה? וכשהבנתי שהציצי מספק כל-כך הרבה פתרונות, לכל-כך הרבה דברים, זה היה גילוי עצום מבחינתי. אני לא חושבת שזה מוביל לשינה על הציצי. לפעמים כן ולפעמים לא. וכשהקטנה שלי גדלה בעצמה הפסיקה להרדם על הציצי, זה כבר לא התאים לה יותר, להרדם כך כמו תינוקת. בהתחלה היתה נרדמת עלי ואחר-כך רצתה שאניח אותה במיטה. אני חושבת שגם בלי לעשות משהו פעיל זה משתנה. הדפוסים של הינקות לא נשארים לנצח.
אז היום יש לי תינוקת שתשמח להירדם בהנקה, או על הידיים, או במנשא או במיטה. והאופציה של המיטה ושל ההירדמות העצמאית לא חסומה בפנינו בגלל שהצענו אותה בכל פעם שבה זה היה הזמן המתאים.

איזה כיף לך. ילדה גמישה. ואני מסכימה איתך שזה קשור לכך שפתחתם בפניה מגוון אופציות. גם הגדולה שלי כזו. אבל יש תינוקות שגם אם היית מתנהגת איתם באותה דרך היו מגיבים אחרת. כזו הקטנה שלי. לכאן נכנסת הטענה העקשנית שלי בדבר ה"שונות בין ילדים". היא נשענת על נסיוני שלי ועל הבדלים מאוד בולטים בין השתיים שלי. את הקטנה שלי אי אפשר היה להניח במיטה בכלל בחודשי חייה הראשונים. אני הייתי בשוק. כי את הגדולה הייתי מניחה מהיום הראשון והיא היתה ישנה עמוק וטוב. ואז גיליתי שיש לא מעט תינוקות כאלה שכשמניחים אותם מתחילים לצרוח, הם רוצים על הגוף, צמוד צמוד רוב שעות היממה, ערים או ישנים. זה עבר לה. מעצמו. אבל לקח כמה חודשים. בקיצור - תינוקת שדרשה רצף (בצורה שאי אפשר היה לטעות בה, בקולי קולות...).

בקיצור - שוב אנחנו חלוקות בהנחות היסוד.

דווקא לא חלוקות. אין לי עמדה חזקה בנושא. זה פשוט מה שנראה לי נכון אבל יכול בהחלט להיות שאני טועה או שזה פשוט לא ממש משנה. זה מרגיש לי כמו משהו שמכבד את הילד, זה הכל. אבל מה שאת מתארת נשמע גם טוב. אנחנו פשוט לא חיים ככה ולא יצא לנו להעביר ממקום למקום כל כך הרבה. גם אני לא יכולה להצביע על שום השפעה שלילית וזו גם לא היתה כוונתי. יש לי רק תחושת בטן כללית בנושא.

אני דווקא מרגישה שאני כמעט תמיד יודעת מתי יש עייפות ומתי יש רעב. פשוט לפעמים יש את שניהם. בשבילי הנקה היא לצורכי אכילה בלבד. ברור שלפעמים היא משמשת להרגעה אבל זה בגלל שנגמרים לי הפתרונות האחרים או בגלל שאני כבר עייפה ולא כברירת מחדל.

אכן ילדה גמישה. פשוט נראה לי מוזר שיש לי שלושה ילדים כאלה שהסכימו להכל. אז או שלא הייתי קשובה אליהם מספיק ובעצם עשיתי מה שאני רציתי ומכרתי לעצמי שזה מה שהם רוצים (אני באמת לא שוללת את זה) או שהם פשוט שלושתם דומים. עבורי, מה שלא מלווה בבכי בהחלט מייצג את רצון התינוק או לכל הפחות את שיתוף הפעולה שלו. אין לי דרך באמת לדעת מה הם רוצים אם הם לא בוכים או מתפתלים (למשל כשהם לא רוצים שיפשפשו אותם) או עושים משהו שמביע חוסר שביעות רצון. ולכן אם אני מנסה משהו וזה לא מוביל לתגובה כזו אז זה בסדר גמור.

אם אני מנסה משהו וזה לא מוביל לתגובה כזו אז זה בסדר גמור.
מסכימה. ממה שאת מתארת נדמה לי שהיית קשובה וגם עשית מה שרצית וכל זה עבד מצוין. גם אני ניסיתי לעשות כך וגם אני כמובן בודקת (ומשנה) את התגובות שלי בהתאם לתגובות שלהן. אבל אצלי מה שהתקבל בשמחה (או לפחות בשקט וברוגע) אצל האחת, התקבל בצרחות רמות אצל השנייה. ההבדל כל-כך בולט, אנחנו צוחקים על זה לא מעט. לכן אני חושבת היום שחוץ ממה שההורים עושים ומעבר לכל אפשרויות הניהול שלנו והשליטה במצב והתפעול של הילדים (שבמידה זו או אחרת אכן מתבצעות כל הזמן), חשוב להכיר גם בנטיות שונות אצל ילדים שונים, ובהיזדקקויות שונות שתובעות מאיתנו תגובות אחרות.

הילד שלי לא רצה כמעט אף פעם להיות במנשא ואם כבר שמתי אז תמיד נרדם

אני כמובן מסכימה עם תמי. יש לי שניים שלא יכולים להיות שונים יותר. ומה שניסיתי לעשות עם השנייה, כמו שעשיתי עם הראשון, כמו למשל ללכת רגע להתקלח כשהיא עייפה בבירור ואמורה לישון את שנת הבוקר שלה, ולחזור ולמצוא אותה ישנה, פשוט לא קרה אצלה. ועוד ועוד.
ולוח חלק... לא לא. לגדול יש תכונות מופלאות שבבירור לא באו ממני -- אולי מאבא שלו. לקטנה יש תכונות פחות מופלאות שבבירור דומות יותר לי. אז אפילו אם נייחס את זה לגנטיקה ולא לחינוך, כמו שחשבתי לפני שהיו לי ילדים -- גם אז ברור שיש פרה-דיספוזיציות חזקות מאוד שהם נולדים איתן. ברור שאנחנו ההורים יכולים לעודד את הדברים הטובים או למשל לחרב אותם בהיסטריות ונוירוזות, אבל לא יכולים ליצור יש מאין.

אה... לא התכוונתי לאופי. התכוונתי לדפוסי התנהגות.
גם אצלי יש שניים שונים מאוד באופי ובהחלט רואים שכל אחד מהם לקח מאיתנו דברים אחרים.
האמת היא שזה קצת מורכב לדיון כזה כי לכו תבחינו בין אופי להתנהגות לדפוסים ולדברים אחרים.
אני פשוט מרגישה שכאמא יש לי יד ורגל כמעט בכל דבר.
אני ממש רואה איך דברים שקשורים להריון שלי, וללידה שלי ולמה שבחרנו לעשות אחרי שהם נולדו מופיעים בינקות ובבגרות שלהם.
וכמובן, יכול להיות שאני מדמיינת. ושכל מה שקורה היה קורה במילא ושהקשרים שאני רואה בין המעשים שלי לילדים שלי הם רק בראש שלי.
אני באמת חושבת שזה דיון על אמונות ולא על ידיעה. אולי בגלל זה מיטב המוחות מתווכחים על זה. כי אי אפשר להכריע. רק להרגיש ולהאמין.

אני פשוט מרגישה שכאמא יש לי יד ורגל כמעט בכל דבר.
ואני מרגישה שההבנה שאין לי יד ורגל בכל דבר (בהרבה כן, וודאי, באופן מודע או לא-מודע, אבל בחלק גדול - לא) - מאוד מרגיעה ומפשטת את הדברים. אני עושה את מה שנראה לי הכי נכון (גם את, ברור לי) אבל אני פשוט לא מניחה שזה יוביל לתוצאות מסוימות. לפעמים כן ולפעמים לא.
כל מה שאני יכולה זה להחליט בכל מצב מחדש מה אני מסוגלת ובוחרת לעשות. לאן זה יוביל - לא בהכרח תלוי בי.
גם אני אוהבת את תחושת השליטה - במציאות, במה שקורה לי ולקרובים לי, אבל למדתי שלעיתים עדיף להרפות. עם הקטנה שלי זה מאוד הקל עלי . מאוד. במיוחד בענייני הירדמות ושינה. המון אימהות טרוטות עיניים מסביבי, חברות ואחיות, ולדעתי יקלו על עצמן אם יסכימו לקבל שדפוסי ההירדמות והשינה של הקטנים שלהן, שאינם נוחים במיוחד לאדם מבוגר, פשוט לא תלויים בהן ולא דורשים תיקון. עוד קצת והם ישתנו, זה לוקח זמן וומעייף, נכון. אבל כשזה לא מטריד כל-כך יותר קל. אני יודעת שכאן אנחנו חלוקות.
וגם: הגדולה שלי נולדה אחרי הריון מתוח, בלידה נוראית בבית-חולים, ובילתה בצינוקיה בשעות הראשונות לחייה. קיבלה בקבוקים וגדלה אצל הורים טריים והיסטריים. היא היתה שקטה ורגועה מהרגע הראשון לחייה. כזו היא גם היום, 6 שנים אחרי. הקטנה שלי נולדה אחרי הריון רגוע להפליא, בריא ומאושר, באמבטיית מים, בתנאים אידיאליים, בלידת חלום. עוד לפני שניתקנו את חבל הטבור היא צרחה את נשמתה וכך במשך 4 השעות הבאות. אישיותה הדרמטית היתה ברורה מהרגע הראשון. ילדת טורבו אם אפשר לשאול את כינוייה של אנדלוסיה לביתה שלה (אפשר?)
אפשר להבין למה אני מסכימה עם אנדלוסיה: אז ברור שיש פרה-דיספוזיציות חזקות מאוד שהם נולדים איתן.

למשל, ילד שרוצה מאוד לישון ביחד יכול להיות תוצר של ילד שתמיד ישנו איתו ביחד או של ילד שלמשל חסר לו מגע או שלא איפשרו לו מספיק להיות על הגוף של ההורים באופן כללי בלי קשר דווקא לשינה.
מה זה "רוצה מאוד"? בעיניי, ילד שתמיד ישנו איתו ביחד פשוט יתייחס לפרקטיקה הזו כמובנת מאליה.
לעומת זאת, ילד שחסר לו מגע ושתמיד "גירשו" אותו ממיטת ההורים, יש לו בור לא מסופק, והצורך לא יהיה סתם צורך אלא חלל תובעני.
בדומה, כולם צריכים אהבה, למשל, יש רק כאלה שיכולים להרגיש ולהביע את הצורך הזה בלי להיות נזקקים. ויש כאלה שיהיו תלותיים, תובעניים וכולי. הכל לפי עומק ה"בור".

תמי, אשריך וטוב לך. אני חושבת שאישיותית אנחנו שונות מאוד.
אני כן עושה מאמץ לעגל את הקצוות שלי כי על אף שטוב לי מאוד בדרך שלי אני לא תמיד בטוחה שהיא נכונה.
ככל שאני מלאת ביטחון יותר במה שאני עושה כך זה הופך אותי לחשדנית יותר שאולי אני פועלת על האוטומט שלי ואולי אני עוצמת עיניים לאפשרויות אחרות ובגלל זה בעצם כל כך טוב לי ונוח.
זה תהליך שאני עוברת בכמה חודשים האחרונים סביב הלידה ויוצא מזה בינתיים רק טוב.
אני מנצלת את ההזדמנות לומר לך תודה שנשארת איתי לאורך זמן. תרמת לי המון. באמת.

לעומת זאת, ילד שחסר לו מגע ושתמיד "גירשו" אותו ממיטת ההורים, יש לו בור לא מסופק, והצורך לא יהיה סתם צורך אלא חלל תובעני
זה נכון מאוד גם לדעתי אבל רוב הסיכויים שיקרו מצבי ביניים במקום מצב קיצוני כזה. למשל אצלנו מעולם לא עלה על דעתי לקיים מיטה משפחתית. עם הגדול שלי אפילו לא שמעתי על זה ואחרי ששמעתי חשבתי שזה ממש לא מתאים לנו. כלומר, לא גירשנו. זו פשוט מעולם לא היתה אופציה. אני מקנאה באנשים שזה מתאים להם.
מצד שני, הילדים קיבלו ועודם מקבלים המון מגע בלי קשר למיטה שבה הם ישנים או לשינה בכלל. למשל, כולם אצלנו ממש גדלו במנשאים.
אז אולי לשיטתך "גירשנו" מהמיטה אבל זה לא יצר צורך בלתי מסופק (כך אני מרגישה) כי מבלי דעת נוצר פיצוי בדברים אחרים. או שאולי התכוונת שאי אפשר לפצות על המחסור בשינה משותפת עם דברים אחרים?

ושתמיד "גירשו" אותו ממיטת ההורים
אני חושבת שבהתנסחות הזאת את כבר קובעת עמדה שיפוטית מתוך הנחת יסוד של נכון/לא נכון מאד ברור.
אני מצרפת לזה שאלה שעלתה פה למעלה לגבי 'כמה זמן הוא על הידיים?' כאילו שאם הוא נרדם במיטה הוא לא מקבל את מנת ה'ידיים' הרצויה.

בעיני זה מגוחך בערך כמו שב'מיינסטרים' עלולים לחשוד בהנקה כי את לא יודעת אם הוא קיבל את כמות המ"ל הנכונה.
זה אולי עוזר להשקיט את המצפון. אם הוא כל היום על הידיים וכל הלילה צמוד אלי במיטה אז הוא בטוח מקבל את ה'מנה' שלו ואני כנראה אמא טובה...
באופן אישי אני לא חושבת שילד שישן כל הלילה עם אמא שלא נוח לה עם זה באופן טבעי מקבל משהו יותר טוב מילד שישן במיטה נפרדת. אני מאמינה שהסמוי לא משפיע פחות מהגלוי והרגש לא פחות מההתנהגות. בסופו של דבר מדובר בשתי ישויות שצריכות למצוא את האיזון הנכון ביניהן.

מה שמקסים בעיני בגישה של צל צול זה שהיא לא קובעת אמיתות. היא מדגישה שוב ושוב את עניין הגמישות, והקשב. לא לפעול מתוך אוטומט. הילד לא 'אמור' או 'לא אמור' להרדם במיטה או על הידיים או על הציצי. אבל הוא יכול. אם מאפשרים לו וקשובים אליו.

ניסיתי לא להכנס לדיון הזה, אבל לא הצליח לי ככ P-:

אשריך וטוב לך
הי, לא אמרתי שפשוט, טוב ונעים. אלא שאני מנסה להסתדר - הטוב שאפשר בתנאים לא פשוטים - בדרך שנראית לי הכי פחות קשה, לי ולהן.
אני חושבת שאישיותית אנחנו שונות מאוד
זה לא המקום לדיונים כאלה, אבל אני דווקא לא בטוחה. תראי כמה אנחנו מאריכות בהסברים, מפתחות תיאוריות, וכדומה. והרי לא רק כאן, נכון?
ובהמשך לכך: אולי את מוכנה לספר מהי שגרת ההליכה לישון אצלכם - עם הגדולים יותר? איך זה עובד עניין ההירדמות (הנעימה) לבד? דווקא לא עם התינוקת, אלא עם השניים האחרים - אשמח לשמוע אם תסכימי לפרט.
אצלנו נכנסים (כולנו - אבא, אמא ושתי בנות) למיטות (הצמודות של כולנו) בחדר חשוך, אחרי סיפורים וחיבוקים (בסביבות השעה תשע בערב). מפטפטים קצת, אומרים לילה טוב וזהו. הגדולה נרדמת תוך עשר דקות והקטנה - תלוי (בעיקר תלוי כמה ישנה בצהריים). ואז - אבא ואמא יוצאים מחדר השינה ומבלים את שאריות הערב שנותרו (לעיתים יותר ולעיתים פחות) בשאר אזורי הבית, עד שגם אנחנו קורסים... אם מישהו נעדר (יצא לבלות וכדומה) השאר עושים אותו הדבר רק בלעדיו. קצת פחות שמח אבל עובד לא פחות טוב. והעיקר- ללא בכי, אוירה נעימה בהחלט. קל זה לא, כאמור, לא טענתי שזה כך. בהחלט מדובר בהיענות לבקשת הבנות שנהיה איתן בזמן ההירדמות. לתחושתי, זה זמן אינטימי שלא כדאי להאבק בו. לכן עניין ההישארות איתן לא נמצא בדיון ולא מעורר כעס (ואין ניסיון לשכנע אותן שיתאמצו להירדם אחרת).
ואצלך צילצול?

ותודה על המחמאה! גם אני נהנית מהדיון

אני ממשיכה:
א. בענין הגירוש ממיטת ההורים - חושבת שהוא לא כ"כ בלתי נפוץ. כמה מחברי הטובים זוכרים בעצמם את החוויה הלא נעימה של הגירוש מחדר ההורים, הבכי בפתח החדר מול דלת שנטרקה. כמה מחברותי הטובות קיבלו עצה ברוח זו, כאימהות, אחרי ששילמו מאות שקלים ליועצת שינה מדופלמת שהסבירה להם כמה חשובה הנפרדות ובפרטיקה: להוציא את הקטן ממיטת ההורים. שכיח ולכן עצוב.
ב. אני גדלתי במצב של "ללא אופציה" של שינה עם ההורים. ולדעתי הפסדתי. הרי מי שישן יחד תמיד יש לו את האופציה לנפרדות, לא? במצב תקין כמובן. והוא גם יגיע אליה, במוקדם או במאוחר, וודאי שכך בתרבות כמו שלנו שמקדשת את העצמאות. אז יש לו יותר אופציות לבחור מתוכן. אני רואה אצל הגדולה שלי, שבודקת את האפשרות הזו, לעיתים מנסה לישון במיטה נפרדת בחדר אחר, ברור לה שברגע שתרצה אנחנו נסכים ונאפשר. וחייבת לספר שכל החברות והחברים של הילדה שבאים לבקר, ורואים איך אנחנו ישנים, מפגינים קינאה עצומה (וההורים נלחצים - שלא יבקשו גם מהם). לא היתה חברה אחת שהגיבה אחרת. מאוד בולט.

ירח לבן , למה ניסית לא להיכנס? מתנהגים פה יפה, כדאי לך...
ותודה על הדברים שלך. אני מרגישה שהבנת אותי.

תמי יקרה,
כמו שסבתא שלי אומרת - אז ככה...
נתחיל עם הגירוש ממיטת ההורים - אני מסכימה איתך מאוד ולא הייתי מעלה בדעתי לגרש ילד שלי מהמיטה אם שם הוא היה רוצה לישון. פשוט ילד שלא קיבל אופציה כזו יגיע למיטת ההורים רק אחרי שהוא יכול לרדת לבד מהמיטה שלו ולהרגיש חופשי להסתובב לבד בלילה בבית. אצלנו עד שלב מאוד מאוחר הם פשוט קראו לנו אליהם אם הם רצו משהו בלילה. זה נדיר כי הם לרוב ישנים ממש טוב וחזק ולילה ארוך. היו פעמים נדירות עוד יותר בהן הגדול שלי בא אלינו לחדר ונכנס למיטה. קיבלנו אותו בזרועות פתוחות למרות שעבורי המשמעות היתה סוף שנת הלילה. גם כאשר הוא היה קם מוקדם בבוקר ונכנס אלינו למיטה הוא התקבל בזרועות פתוחות. ובכל מקרה, אני לא רואה את עצמי מגרשת את הבן שלי משום מקום או סוגרת בפניו איזושהי דלת בפרצוף. זה פשוט לא משהו שעושים לילד. בלי כל קשר למיטה או לשינה. מה שכן, היו פעמים שהוא בא בבוקר ואחד ההורים רצה לתת לשני עוד קצת שינה אז הוא יצא איתו החוצה לסלון אבל זה לווה בהסבר ברור כמו "בוא ניתן לאמא להמשיך לישון ונלך לסלון" ולא שום דבר שנראה כמו גירוש. יש דרך לעשות דברים. זו כרגיל רק שאלה של רגישות.

שיגרת לילה - הבנים בני שנתיים וחצי וארבע וחצי. בשבע נכנסים אצלנו לחדר עם ההורה שלא בילה איתם את כל היום. ככה יש הורה שאיתו נמצאים במהלך היום והורה שמשכיב. עושים מקלחת, מצחצחים שיניים ויושבים לקרוא סיפור. אחרי הסיפור כל אחד למיטתו ושרים כמה שירי ערש כשהאור כבר כבוי. ההורה המשכיב יושב אחרי זה עוד כמה דקות למקרה שמישהו ירצה לפטפט (הגדול בזמן הזה הרבה פעמים מספר דברים מהגן שהוא פתאום נזכר בהם) ואז נהיה שקט. אחרי עוד כמה דקות אנחנו ניגשים לכל אחד, מנשקים ומחבקים ושואלים אם אפשר לצאת. בדרך כלל נגיד משהו כמו "אני מאוד רעבה, אני יוצאת לאכול ארוחת ערב ואני אהיה במטבח. אם אתה צריך משהו תקרא לי". ברוב המקרים הם פשוט אומרים לנו "או קי" ואנחנו יוצאים. ואם הם רוצים שנישאר אז אנחנו נשארים עוד ושואלים שוב אחרי כמה דקות. בדרך כלל בשמונה גג אנחנו כבר מחוץ לחדר.
הנה, דווקא בתקופה האחרונה, סביב הלידה, דברים השתנו. הם לא רצו שנצא מהחדר ובמשך שלושה חודשים בערך נשארנו איתם בחדר ממש עד ששניהם נרדמו. והכל זז הרבה יותר לאט ולפעמים יצאנו מהחדר קרוב לתשע שזה עבורנו מאוד מאוחר. ועכשיו, לפני כמה ימים, העזתי לשאול פתאום אם זה בסדר שאני אלך לאכול ושניהם איפשרו את זה בקלות ומאז חזרנו להרגלים הישנים והנעימים שלנו.
אז גם אצלנו זה זמן אינטימי ולא רק אין מאבקים אלא שזה זמן מאוד נעים. כולנו שמחים בו.

הי צילצול
תודה על תשובתך
באמת מענין ואני לומדת הרבה.
תמי ממחשב אחר