האם להגביל אכילת ממתקים

לאכול 3 בנות אורגניות

לאכול 3 בננות אורגניות כמובן, כי אח"כ יש עצירות חבל על הזמן

לאכול 3 בנות אורגניות זה לא טוב, ולאכול 5 תפוזים אורגניים זה לא טוב.
אפשר סימוכין? אם זו רק דעה, אז למולה אביא את דעתי:
לדעתי זה לא רע. להיפך, הכי הגיוני שאבות אבותינו הגיעו למקום שגדל בו משהו, אז הם די התחרעו רק על זה למשך זמן מה...

אלכוהול זה רעל. בננות אורגניות זה ממש אב מזון.

אין סימוכין, יש ניסיון עם הפעוטות הפרטיים שלי. ככה זה אצלנו.
ארוחת שחיתות של 3 בננות גרמה לכאב בטן מסוג אחד, וארוחת שחיתות של 5 תפוזים הביאה לכאב בטן מסוג אחר.
מקבלת את זה שאצל אחרים זה אחרת, אבל בכל זאת - 10 בננות? 15 תפוזים? שום השפעה רעה?

כבר ראיתי את הבת שלי אוכלת שניים שלושה אבוקדואים ברצף. זה כי יש קפיצות גדילה גם לפעוטות. מתעוררים בלילה רעבים.
שוב, זה תלוי. יש מפתחי שרירים שאוכלים רק טרי וחי. הם טוחנים בננות בכמויות (דו משמעות מכוונת) כי הן עתירות אנרגיה זמינה. מ15 תפוזים אפשר להכין בערך חמש כוסות מיץ. (ליטר וקצת עד ליטר וחצי בערך) לא בלתי סביר בעיניי לשתות כמות כזאת במהלך יום. (עכשיו תגידי 100 ו500? את מבינה שזה לא העניין?

) העניין הוא איך אוכלים אותם, מתוך איזה מקום. אם אוכלים אותם מתוך צורך שעולה מן הגוף בצורה בריאה או אם זה צורך כפייתי. כשמדובר בי, אני חושבת שאני מזהה (לא אומר שאני יכולה לשלוט בזה...

) אבל כשמדובר בילד, אני חושבת שהאמא צריכה לגייס התבוננות והיכרות עם הילד, להיות עם האצבע על הדופק ולהגיד "נראה לי שזה יותר מדי ויכול לגרום לך להרגיש לא טוב אח"כ." אם היא יכולה להפסיק את זה ללא כפייה - מוטב.

אני אתן לך דוגמה שיותר קל להזדהות איתה - דובדבנים.
עוד לא פגשתי מישהו שמפסיק לאכול דובדבנים כי הוא "שבע" מהם. רוב האנשים שאני מכירה ושאלתי (אני שואלת שאלות משונות) הודו בפניי שהם מפסיקים כי הם יודעים שהם ירגישו לא טוב אח"כ. שאילולא היו עם המודעות הזאת היו אוכלים ואוכלים ואוכלים עד שהיו מתפוצצים... לי באמת דובדבנים עושים כאבי בטן. גם לאיש. גם לבת. (גם אורגניים.) מצד שני, אפילו אם את הכי אוהבת מלפפונים בעולם, אפילו אם אני אנסה להכריח אותך, כמה תוכלי לאכול? ארבעה?
הבעיה מתעוררת כשהגוף במקום להיות בתהליך שבו לאט לאט הוא מגיע לשובע ולרוויה, הוא נכנס למין תהליך עיוור ומעגלי של בעירה מופרזת. אוכלים עוד ועוד ורק רוצים עוד ועוד.

הנקודה שלי? שהבעיה היא לא הכמות של מרכיב מזון בריא ואיכותי. הבעיה היא באטרף. הוא מרמז לנו שיש שם משהו שעובד בצורה לא אופטימאלית.

אגב, רק לגבי אכילת כמויות באופן לא מוטרף:
אם אני לא טועה המחקרים והידע התזונתי הטבעי מעידים על זה שצריך לקבל את כל המרכיבים התזונתיים לאורך תקופה ולא בכל ארוחה. זה עולה בקנה אחד עם מה שבשמת משערת - אם יש מחסור, הגוף מנסה להשלים אותו בכמות גדולה. כלומר, אכילה בכמות גדולה של מרכיב מזון מסויים היא כשלעצמה לא רעה.
למשל, יכול להיות פתאום דחף לטחינה (יכול להעיד על מחסור בסידן) או לעלים ירוקים (יכול להעיד על מחסור בברזל) או לבשר (B12 וברזל) וכך הלאה, ואחריהם רגיעה - המחסנים התמלאו, אפשר להמשיך כרגיל.
זה מסתדר גם עם תפישות של אכילת מונו.

ועוד משהו קטנצ'יק

מה הרבים של אבוקדו בעברית? אבוקדים? אבוקדואים? אבוקדהואים?

<טוב, בדקתי. חשדתי בזה שזה "אבוקדים" והרגשתי לא נוח עם איך שכתבתי קודם. אכן אבוקדים.>
<מנצלת את זה שרובכן מתכוננות לשינה ומציפה את הדף בשטויות

>
<צ'לאק!>

_יש גם תהליך הורמונלי שמשתתף בעיכול שקשור באותו "שוד" מינרלים
למיטב ידיעתי התהליך ההורמונלי לא קשור לעיכול.
הקשר בין הורמונים לעיכול הוא די עקיף._

קשור בקשר עקיף זה גם קשור. אל תחפשי אותי בקטנות. אני לא מעבירה כאן שעור בפיזיולוגיה

ואף אחד לא יבחן אח"כ על החומר

לאכול 3 בננות אורגניות כמובן, כי אח"כ יש עצירות חבל על הזמן.

זה כל-כך כל-כך כל-כך תלוי!! יש מצבי עצירות שדוקא בננות ישחררו את הפקק ויש מצבים שבהם בננה 'עושה' עצירות.
בכל מקרה, זה לא פיזיולוגי שבננה 'תעשה' עצירות. אצלנו צריכת הבננות לאדם נעה (נכון לחורף האחרון) בין 2-3 בננות ל - 6-8 ולפעמים אף הרבה יותר אם מדובר בבננות קטנות ומתוקות באופן מיוחד.

לאכול 3 בננות אורגניות כמובן, כי אח"כ יש עצירות חבל על הזמן.
לא אצל הילדים שלי LOL

בשמת, למה אני מתנגדת לרבע קילו צימוקים?
אולי בגלל כמו שאמרה טרה רוסה - זה מתוק (מאוד) זה נדבק לשיניים וזיתים הם מלוחים מאוד ... ואולי כמו שניצן אמרה, נראה כאילו יש שם איזה בולמוס (היא לא ילדה גרגרנית בד"כ) יש לי הרגשה שעם צימוקים וזיתים ספציפית היא מאבדת קשר עם הגוף שלה.

זה מזכיר לי שבאופן כללי עם אוכל אני אומרת לה להקשיב לגוף שלה (התוצאה היא: "הגוף שלי אומר לי שהוא מתגעגע לסבתא" ו"הגוף שלי אומר לי שהוא עייף" ו"הגוף שלי אומר לי שהוא רוצה סיפור" וכו' וכו' - הילדה שומעת קולות

)
אבל ברצינות - אני מנסה ללמד אותה להקשיב לגוף להפסיק לאכול כשהיא שבעה "הגוף שלי לא רוצה יותר X" - טוב מאוד שאת מקשיבה לגוף שלך.
ואני גם מראה לה שאני מפסיקה כששבעתי (הרגל שמשתפר מאז שנולדו לי הילדים)

אה ואני גם מתיחסת לדברים "מתוקים מדי" לא בהקשר פילוסופי אלא - אמא למה אכלת רק חצי? "כי זה מתוק מדי" (שתדע שיש אופציה כזו. בשבילי המון שנים לא היה דבר כזה מתוק מדי והנה כבר 5 + שנים אני בשיפור תזונה ויש הרבה דברים מתוקים מדי - ימות המשיח ממש.

לגבי שילשולים , טוב, לי לא נולדו ילדים אלא מכונות קקי, מה מכונה? מפעל ! אז אני לא יכולה להגיד שיש איזה אוכל שעושה יותר או פחות.
דווקא אם יוצא אוכל לא מעוכל נראה לי שהגוף מתפקד בסדר במובן שלא משתמש במה שלא נזקק לו (כמובן שלא כל האוכל יוצא כמו שנכנס)

שוב חשוב לי לומר שאני מאלו שהילדים שלהם אוכלים גם אוכל לא בריא - אפילו לא עלינו ב-מ-ב-ה

שאמא שלהם נותנת להם אני ממש לא אדוקה בעניני מזון
(טוב לא אדוקה ביחס למרב ניצן ובשמת בגן אנחנו נחשבים לקוקואים האלו... הם לא רואים הבדל בינכן וביני

)

_לאכול 3 בננות אורגניות כמובן, כי אח"כ יש עצירות חבל על הזמן
לא אצל הילדים שלי LOL_
גם לא אצל הילדים שלי.

(התוצאה היא: "הגוף שלי אומר לי שהוא מתגעגע לסבתא" ו"הגוף שלי אומר לי שהוא עייף" ו"הגוף שלי אומר לי שהוא רוצה סיפור" וכו' וכו' - הילדה שומעת קולות)
לי זה נשמע כאילו שהילדה חכמה וקשורה לגוף שלה ומה שהיא עושה זה בדיוק הרעיון של להקשיב לגוף במקום ישר לרוץ לטחון אוכל שהוא לא באמת מה שאני רוצה. הלואי עלי החכמה של הילדה שלך.

מ15 תפוזים אפשר להכין בערך חמש כוסות מיץ. (ליטר וקצת עד ליטר וחצי בערך) לא בלתי סביר בעיניי לשתות כמות כזאת במהלך יום.
ניצן, הנקודה שניסיתי להעביר היא, שיש גם מזונות בריאים שאני מגבילה.
אצל הבת הפרטית שלי כבר אחרי כוס אחת של מיץ תפוזים מתפוזים אורגניים יש שלשול חבל על הזמן. והיא נורא אוהבת מיץ תפוזים. אבל אני לא מסכימה שהיא תשתה אותו אם זו התוצאה. אז אני מגבילה אותה לחצי כוס. עם זה, גילינו, הגוף שלה מצליח להתמודד. וזה בסדר לשתינו לדעת שכך הגוף שלה מתנהג. ואותו דבר אני מגבילה קינוחים, למרות שהם לא גורמים לשלשול או לתוצאה מיידית אחרת. אבל הם פוגעים בגוף. ניסיתי לדבר על ההגבלה והאם הילד מבין שיותר מדי ממשהו זה לא טוב ולא נכנס לבלבלה. והם מבינים.

סלעית, מהציטוט הזה: כל מזון במידה מוגזמת הוא לא בריא.
הבנתי שאת טוענת ששום דבר לא טוב בכמות גדולה, גם אם הוא נחשב בריא.

בדוגמיות שנתתי מאצלנו חשבתי שברור מאליו שלכל אחד יש דברים שהוא רגיש אליהם יותר ויש שפחות. אין דבר כזה "בריא אוניברסלית" שממנו יכולים כולם לאכול ללא הגבלה.
עם מצב שבו לבת יש רגישות ברור שמתמודדים אחרת מאשר במצב שאין בו רגישות! (אבל נראה היה שאת דיברת על בננות באופן כללי ועל תפוזים באופן כללי, ולכן גם קיבלת דוגמאות נגדיות לכך שאין זה תמיד המקרה.)
ספציפית במקרה של לייט ובתה, זה לא היה ברור עד הסוף, אז דיברנו על זה ועל הדקויות שבזה. אבל להסיק מסקנות גורפות לגבי אוכל שבריא לכולם בלי הגבלה? אם תצליחי למצוא אחד כזה, ישר הוציאי עליו פטנט, הסתדרת לכל החיים

בקיצור, זו מדיניות אישית שמאפשרת לך להתמודד עם מצב רגישות. אין להסיק מזה על כלל המזונות ועל כלל האנשים.

הערת אגב קטנטנה לפני שאני פורשת סופית לישון -
יש מצב שאנחנו בכלל מסכימות לגמרי. וזה אם מה שאת טוענת זה לא ש"{{}}אין משהו שהוא טוב בכמויות גדולות" אלא ש"אם משהו נאכל באופן מופרז ביותר בכל קנה מידה (נסגור על 25 בננות? לי זה עולה יותר.

) אז סביר שזה בגלל שיש בעיה."
עם הניסוח השני אני מסכימה מאד.

תודה על מה שכתבתן על הפסטה.
למדתי הרבה מהדיון.

חשבתי על עניין הצימוקים.
הייתי נוטה לחשוב, שהפרשנות של "מזהה שהילדה נכנסת לאטרף" ושמשהו בצימוקים הספציפיים האלה "לא נכון" יותר נכונה.
גם אני וגם הבת שלי מאוד אוהבות צימוקים. מאוד. ואני מבעלי החולשה למתוק. אז אנחנו יכולות לאכול לפעמים כמה כפות של צימוקים. אבל לרוב חופן. אי אפשר יותר - זה נעשה מתוק מדי.
גם זיתים - אני קונה זיתים סורים דפוקים אורגניים של נאות סמדר. את הזיתים של הסופר אפשר לאכול עוד ועוד ועוד, כמו גרעינים. ואת האורגניים - לא. זה כאילו מהזיתים התעשייתיים "רוקנו" את הזית, והכניסו משהו אחר במקום (לא יודעת מה). ובזיתים האורגניים, את אוכלת את הזית, ממש. לא "במקום".

אגב, מבחינתי זה סימן, אם היא מתחילה לבקש משהו בכפייתיות (לא "הרבה" אלא "בכפייתיות" כאילו לבור אין תחתית) אז אני בודקת - 99.9% יום אחרי זה יש שלשול, בלי קשר לכמויות. להבנתי זה אומר שהיא מגיבה באטרף ובכפייתיות לדברים שהיא רגישה אליהם. כאילו הגוף מאבד את הויסות הפנימי ונכנס למצב אוטומטי כזה.
בדיוק בדיוק בדיוק ! ניסוח מדוייק מאוד!
אני קוראת את זה ושואלת את עצמי:
האם אלה רק תגובות של ילדים רגישים? או שזה כולנו? האם זה built in במין האנושי וכולנו מגיבים בדיוק ככה לכל דבר שאיננו "מזון" וזה יוצר מילכוד של רדיפת הפסבדו-מזונות, או שזה מאפיין רק ילדים רגישים במיוחד, או עם "חולשה אנרגטית" מסוימת?
הרי כמעט כולנו פה בדף (כולל ניצן אמ, כולל אני, ואני לא זוכרת אם היתה מישהי שכתבה שאין לה בעיה כזאת (-: ) דיווחנו על אכילה כפייתית כזאת - על התמכרות לסוג זה או אחר של פסבדו-מזון (תמיד פסבדו- אף אחת מאיתנו לא מכורה בטירוף לחסה).

עוד לא פגשתי מישהו שמפסיק לאכול דובדבנים כי הוא "שבע" מהם.
נעים מאוד, אני! (-:

"כי זה מתוק מדי"
אכן, זה משפט ששומעים אצלי הרבה.
וגם מהאיש. וגם מהילדה...
ואגב, אני אוהבת עוגות גבינה. יכולה לאכול כמה פרוסות בלי להניד עפעף. אבל אז מגיע רגע ה"מתוק מדי", שבו גם אחותי וגם אני הולכות לחפש זיתים (במקרר של אמא שלי, בדרך כלל (-: כי איפה עוד אכלנו יותר מדי מתוק) כדי לסתור את המתוק (-:

עם זה, גילינו, הגוף שלה מצליח להתמודד.
בדיוק. זו השיטה שלי גם עם הילד: למשל, ניסינו לתת לו ארטיק קנוי (סיפור ארוך, חתכתי), התוצאה היתה שלשול קשה. אמרתי לו שחד משמעית, הגוף שלו אומר שארטיק קנוי לא טוב לו.

ויש מזונות אחרים, שאני פשוט יודעת שלא טובים לו, ואז השיטה שלי היא לדבר על איזון:
אם אתה רוצה לחמניית שאור של אמא עם דבש אורגני גולמי (בעייתי לו כי מדובר גם בגלוטן וסוכרים, וגם באוכל עמילני מתוק, עלול לגרום לסיחרור של התמכרות לעמילני ולמתוק), אז בסדר אבל צריך איזון - למשל, מלפפון ופלפל אדום, או למשל, תפוח, או מרק ירקות או בטטה אפויה בקליפתה בתנור.
ה"בסדר אבל צריך איזון" מאוד מדבר אל החשיבה הרציונאלית של הילד.
וגם - זה עוקף בעיגול רחב את ה"לא". הסירוב, ההתנגדות, ההגבלה - קשים מאוד לילד. השיטה של ה"איזון" אין בה שום סירוב. אני גם עושה תנועה של מאזניים עם היד, יש "מצד אחד" ו"מצד שני" שעוזרים זה לזה, זה מדבר אליו.
ואני ראיתי שזה עוזר. אכן המרכיב השני (שחייב להיות נטול גלוטן, סוכרים ומוצרי חלב ובעל מרקם לא "עמילני") מונע את הכניסה לאטרף ההתמכרות.

תמיד פסבדו- אף אחת מאיתנו לא מכורה בטירוף לחסה
אין תמיד ואין אפעם.
אני מכירה מישהו שבמשך כמה שנים היה מכור למלפפונים, חי על כ-10 מלפפונים ביום.

עוד לא פגשתי מישהו שמפסיק לאכול דובדבנים כי הוא "שבע" מהם
גם הקטנה שלי.
מאוד אוהבת אותם אבל אוכל במידה (שלה). לא נרשם כאב בטן ו/או שלשול.
אחרי שיא העונה היא גם הפסיקה לבקש וגם כשהציעו לה אכלה שניים שלושה וזהו. כאילו מיצתה את העניין.

כשנתקלים במזונות מקבוצה 1 אומרים: "אנחנו אוכלים רק מזונות מזינים מן הטבע ובהכנה ביתית, מזונות מלאי חיים ואהבה" ובנימה שלילית: "זה לא מזון מזין" " אנחנו לא מכניסים לגופינו הבריא את תחליפי המזון התעשייתיים האלה, בבקשה תבחרי לא לאכול אותם"
יש לי בעיה עם המשפט הזה. אני מרגישה שזו מין מניפולציה רגשית על הילד. אמנם לא אוסרים עליו לא לאכול מאכל זה, אבל מבקשים ממנו לא לבחור בו, על אף שהוא רוצה בו, על אף שהוא יודע שאמא שלו לא רוצה שהוא יבחר בו. אני מרגישה שהילד צריך באיזשהו מקום לרצות את ההורה, כדי שההורה יהיה מרוצה בבחירה הנכונה של הילד. מעין "אני יודעת שאתה חכם ויודע מה הבחירה הנכונה". אם הוא בוחר לאכול את המאכל המוקצה, הוא בהכרח ירגיש כישלון, כי לא הצליח לבחור את הבחירה הנכונה, ואכזב את אמא שלו. כמו שמישהי אחרת כתבה "איך אני יכולה לשחרר, אם אני רואה את הילד שלי אוכל רעל". אם האמא מרגישה כך, אולי עדיף שהיא תאסור עליו. הרי היא אחראית לבריאות של הילד שלה. להטיל על הילד את כל משקל האחריות, לעמוד בפיתוי של מאכל שהוא חושק בו, זה מקום בעייתי.
עכשיו ההחלטה נתונה בידי הילד. הכדור במגרש שלו. אני עשיתי כמיטב יכולתי. אם הילדים בוחרים להכניס לפה שלהם "לא אוכל" זו בחירתם ואחריותם האישית.

לגבי "אם היא רוצה לאכול את זה, אני לא זו שאספק לה את המזון הזה", זו גם בעיה. לא מדובר בנערה בוגרת שיכולה לסקנות לעצמה סיגריות, אלא בילד. אם אמא שלו לא תספק לו את המזון שהוא רוצה, איך הוא ישיג אותו? וילדים מוצאים דרכים, לא תמיד נעימות.
יחד עם זאת, אני מודה, שאם הבת שלי הייתה רוצה בשר, אני בפירוש לא הייתי קונה לה. כך שקשה מאוד להגיד על בחירה של הורה, כאן עובר הגבול הנכון. מה גם שיש הבדלים בצרכים של ילדים שונים. הרי אני בעצמי לא מרשה לבנות שלי דברים מסוימים, ואמא אחרת (כזאת שיש לה מגירת ממתקים בבית) עלולה לחשוב שהבנות שלי מסכנות, ואז אני, כשהבת של ניצן (נניח, מעולם לא פגשתי את ניצן פנים אל פנים

)תבוא אלי ותרצה לחם, אז אני עשויה לחשוב שהיא מסכנה. אז מי צודק? איזה ילד מסכן ואיזה לא? נראה לי שהגבול עובר במקום בו הילד מוכן לעשות דברים קיצוניים כדי להשיג את האוכל שהוא רוצה. אולי הגוף שלו יכול לחיות בלי האוכל המזיק, אבל צריך לקחת בחשבון גם את הנזק הנפשי.

_בבקשה תבחרי לא לאכול אותם"
יש לי בעיה עם המשפט הזה. אני מרגישה שזו מין מניפולציה רגשית על הילד_

תודה, לא יצא לי לכתוב אבל אני מרגישה בדיוק אותו דבר לגבי המשפט הזה.
בכלל "בבקשה תבחר לעשות כך וכך" זה משפט שמכיל בעיני צרימה נוראה.
אני מעדיפה לומר לילדה שלי "לא" מוחלט ולא להעמיד אותה במצב שבו היא רוצה לבחור במשהו שאני כל כך מסתייגת ממנו.

אמממ, גם אני לא מרגישה בנוח עם המשפט אבל ממש לא מהטעמים שציינת, טרה. (חוצמיזה משאר הדברים שחניתה כתבה נראה לי שזה עניין ניסוחי ולא עניין מהותי. אז אני אתייחס לעניין כאילו היה מהותי, למרות שאני לא חושבת שככה אצל חניתה.)

אני מרגישה שהבקשה מהילד לבחור רומזת לו שהאמא לא במקום מוחלט. עצם הבקשה. עם זה שיש לו בחירה אני ממש לא מתווכחת - בסופו של דבר זו הבחירה שלו.
אבל יש לו בחירה, ואז הוא מקבל מסר שמילולית מצפים ממנו למשהו, אבל באמת, מתחת לפני השטח, מתחננים (אני מפריזה לשם הציוריות) שלא יעשה. כאילו האמא מעבירה אליו את האחריות למשהו שהיא לא מסוגלת להחליט, ולא מאפשרת לו לבחור משהו באופן מלא תוך מתן מידע על האפשרויות.
אני אישית לא מבקשת לבחור. פשוט אין את האופציה מראש.

ואז, טרה, נכנסת לתחום ענק ענק שאני בויכוח עז עליו... חופש הבחירה של הילדים בהנתן ש... אממ... הם נולדו דווקא לנו ולא למישהו אחר!
עם זה קל לי מאד "להתווכח" כי כל הדברים שאת העלית, ממילא נמצאים אצלך בתחום האפור.
אני אסביר.

אם אמא שלו לא תספק לו את המזון שהוא רוצה, איך הוא ישיג אותו?
איך הוא יודע שהוא רוצה את זה? למה את קוראת לזה "מזון"?
ילדים לא רוצים דברים שהם לא פגשו אף פעם ולא שמעו עליהם אף פעם.
את מציגה תפישת חופש שמשמעותה שיש לך אחריות להציג את כל האפשרויות כדי לתת חופש אמיתי. ולא את כל האפשרויות שלך. את יורדת לסוף דעתי? עם טיעון כזה מאד קל להתווכח. כי כל האפשרויות כוללות לאכול צואת כלבים, לאכול חומרי ניקוי, (אני בכוונה נשארת בתחום התזונה ומדברת על דברים מגעילים במיוחד, זה כי יש לי כמה דוגמאות ממש מחרידות בראש, של דברים שראיתי בYES דוקו לפני כמה שנים ולא עוזבות אותי. ואת יכולה לצלוב אותי ואני לא "אחשוף" את הילדה שלי ל"חירות" ול"חופש הבחירה" שלקחו להם האנשים האלה. עם כל הרצון הטוב. הם עשו דברים מזעזעים, והרציונאל שעומד מאחוריהם זה "כל אדם אדון לגופו וזה לא בסדר שהמדינה כולאת אותי בגלל שעזרתי לו להיות אדון לגופו...")

ואם בעיניי זה לא מזון? אני עדיין צריכה להציג את זה? "יש אנשים שחושבים שזה אכיל, נסי והחליטי בעצמך?" מצטערת, אבל לא נראה לי. כמו בהמון המון דברים אחרים - עמדתי שונה משל הרוב. הרוב צועק בצרמוניה מחרישת אוזניים. אני ממש לא הולכת להתבייש בזה שאני אומרת את מה שאני חושבת בקול רם ובהיר. אני בסה"כ קול אחד בעולם שלה שמדבר על אקולוגיה, תזונה בריאה, מוסריות (או ליתר דיוק אחדות) כלפי בעלי חיים, כלפי צמחים, אמהות מכבדת, ועוד ועוד. אז אני אמורה בשם החופש להשתיק את קולי ולתת לרעש התרבות להטביע? לא בביתי, לא עם בתי. עם כל הכבוד לחופש הבחירה. העולם מלא דברים לא טבעיים, אני מנסה להיות שמורת טבע ככל שאני יכולה.

יחד עם זאת, אני מודה, שאם הבת שלי הייתה רוצה בשר, אני בפירוש לא הייתי קונה לה. כך שקשה מאוד להגיד על בחירה של הורה, כאן עובר הגבול הנכון. מה גם שיש הבדלים בצרכים של ילדים שונים.
בדיוק.

הרי אני בעצמי לא מרשה לבנות שלי דברים מסוימים, ואמא אחרת (כזאת שיש לה מגירת ממתקים בבית) עלולה לחשוב שהבנות שלי מסכנות, ואז אני, כשהבת של ניצן (נניח, מעולם לא פגשתי את ניצן פנים אל פנים happy)תבוא אלי ותרצה לחם, אז אני עשויה לחשוב שהיא מסכנה.
את יכולה לחשוב מה שאת רוצה. יש יותר אנשים שחושבים שאני פסיכית מאשר אנשים שחושבים שאני עושה עבודה נהדרת. מזל שאני לא עושה את הבחירות שלי לפי מה שאחרים חושבים

אז מי צודק? איזה ילד מסכן ואיזה לא?
ולמה שהיא תבקש ממך לחם? אולי כי זה יעניין אותה והיא תראה שאת אוכלת. היא לא יודעת מה הטעם של זה, היא לא יודעת מה היא כל כך "מפסידה". מבחינתה היא מפסידה בדיוק את מה שהיתה מפסידה אילו היתה רואה אותך אוכלת אבנים.
לא נשמע לי מסכן בכלל. (אני חושבת שילדים שמכריחים אותם לישון בשעה מסויימת הם מסכנים. אז מה? את מכריחה? הן באמת מסכנות? לא נראה לי.

)

נראה לי שהגבול עובר במקום בו הילד מוכן לעשות דברים קיצוניים כדי להשיג את האוכל שהוא רוצה. אולי הגוף שלו יכול לחיות בלי האוכל המזיק, אבל צריך לקחת בחשבון גם את הנזק הנפשי.
חותמת בשתי ידיים. אילו הייתי עושה את כל זה מתוך כפייה והכרחה, כנראה שהייתי דוחפת את בתי לעשיית דברים קיצוניים. כמה יפה שאין זה כך!

אני אישית לא מבקשת לבחור. פשוט אין את האופציה מראש.
ניצן, זה לא כל כך פשוט. נגיד שלא היתה את האופציה מעולם, ובתך הוזמנה למסיבת יום הולדת. וכשמגישים עוגה תעשייתית (או לא), היא רואה את כולם אוכלים. היא לא תחשוב שזה מזון?
ברור שלא בטוח שהיא תבקש גם, אבל ככל שילדים רואים ילדים ואנשים אחרים אוכלים דברים שלדעתך הם לא מזון, היא תלמד שבשבילם זה כן מזון. ולכי תדעי מתי היא תרצה לטעום, למרות שזו לא אופציה.
(לוקחת בחשבון שבמקרה שלך יכול להיות שהכל יכול להיות. אבל החשיפה היא לרוב בלתי נמנעת. ילדים רואים ילדים אחרים אוכלים. זה מה שקורה. גם אם זה קורה לראשונה בגיל 4).

אני בינתיים בעיקר קוראת את הדף הזה ומנסה להכין תכנית פעולה... ברור שצריך שינוי.
אצלינו, הגדולה (כמעט 6) יודעת שיש דברים בריאים ויש "שטויות". והיא מאוד אוהבת שטויות. אבל יודעת שלא כדאי לאכול מהן הרבה.
אחת הבעיות היא שלפעמים יוצאים לאכול בחוץ (כשאני צריכה הפסקה מבישולים וכולם צריכים קצת גיוון), ומבחינת הילדות שלי, לאכול במסעדה זה רק (או בעיקר) שניצל וצ'יפס.
זה מתסכל אותי נורא.
לפני שבוע יצאנו, הלכנו למסעדה סינית. מזנון פתוח. אכלו קצת נודלס (נו, שוב פסטה), מטוגנים (איכס) וכמובן - פיצה. כי יש שם - בשביל הילדים.

בבית לא אוכלים דברים כאלה. כלומר, יש שניצלים לפעמים, אבל תוצרת בית עם פרורי לחם שאנחנו מכינים מלחם מלא.
חוץ מזה אוכלים הכל מלא, ובשמחה.
נשאר עניין ה"קינוח" וכמובן מה שקורה כשבחוץ. וזה ברור שצריך לבוא מהן, מתוך ידיעה פנימית של מה טוב ומה לא טוב.

שני דברים שקרו לאחרונה:

ביום ראשון היינו במסעדה, לארוע (ברית). הגדולה היתה רעבה לפני שהגישו את האוכל. היו כל מיני לחמניות באמצע השולחן, בכל מיני צבעים. בחרתי את הכהה ביותר (כנראה פמפרניקל) ונתתי לה. היא עשתה פרצוף ואמרה שהיא רוצה את הלבן. אמרתי לה שזה יותר בריא. "אבל הלבן יותר טעים. אבל אני רוצה!". הסברתי שבטח יהיה קינוח בסוף וכדאי שעכשיו היא תאכל משהו מזין. אכלה בשמחה. <ואז הגיע המלצר ושאל אם היא רוצה ארוחת ילדים. שניצל וצ'יפס. נחשו מה? , לפחות הקינוח היה סורבה. בכל זאת מקום כשר>
אתמול בערב שוב יצאנו (ככה זה בקיץ). שוב התפריט הרגיל. והבוקר היא קצת שלשלה. אמרתי לה שזה כנראה מאתמול. אז היא אמרה שהיא לא רוצה יותר שניצל וצ'יפס. מצד אחד זה טוב (שלא תרצה), מצד שני, היא ישר עוברת ל"לעולם לא" בגלל שכאבה לה הבטן. לא בטוחה כמה זה טוב.

(ואני לא רוצה להתחיל לכתוב מה אני חושבת לגבי מה שהיא מקבלת בקייטנה. במיוחד ביום ששי. בעעעעעעעעע)

היו כל מיני לחמניות באמצע השולחן, בכל מיני צבעים. בחרתי את הכהה ביותר (כנראה פמפרניקל) ונתתי לה. היא עשתה פרצוף ואמרה שהיא רוצה את הלבן. אמרתי לה שזה יותר בריא.
אוי, כל הלחם והלחמניות האלה באירועים )-: הילדים שלי אוכלים בהם כמעט רק את זה )-:
אבל צר לי לאכזב אותך: גם אם זה היה פומפרניקל, כל מה שהיה שם היה לחם לבן. חבל היה לריב עם הילדה. אם זה חום, אז עשו את החום באמצעים מלאכותיים. הכל מקמח לבן.

עכשיו אני עצמי צריכה לתכנן אירוע (יומולדת בגן ציבורי לשני הילדים) ואני לא זוכרת באיזה דף פירטתי לפני שנה (אחרי היומולדת הקודם) איזה רעיונות יש לי לאוכל אמיתי (וגם ל"הפתעות" לא-תוצרת-סין).

אז היא אמרה שהיא לא רוצה יותר שניצל וצ'יפס. מצד אחד זה טוב (שלא תרצה), מצד שני, היא ישר עוברת ל"לעולם לא" בגלל שכאבה לה הבטן. לא בטוחה כמה זה טוב.
לא מכירה את הבת שלך, מניסיון שלי, כשמגיע שוב הפיתוי, כאב הבטן מתפוגג מהזיכרון כלא היה (-:

_אני אישית לא מבקשת לבחור. פשוט אין את האופציה מראש.
ניצן, זה לא כל כך פשוט_
מסכימה. זה נכון לילדים עד גיל מסוים ובתנאים מאוד מסוימים.
קשה לי להאמין שאפילו ילדים שגדלים כמו בתך לא יראו באוכל "אחר" אופציה, מזון, כשיחשפו אליו ויראו שאנשים אחרים אוכלים אותו.

ניצן, זה לא כל כך פשוט
ניצן, עוד משהו. לא כתבתי את הדברים למעלה ברוח הדברים שכתבו לך קודם נוכח מה שכתבת על נהר. אני מחזקת את ידייך. מעריצה את העובדה שאת עדיין מצליחה להתרחק מה"לא מזונות" האלה שמקיפים אותנו בכל מקום.
כתבתי את זה, כי נושא ימי ההולדת הוא בעיה שאני ועוד הורים נתקלים בה בתור חשיפה בלתי נמנעת לקינוחים תעשייתיים עתירי סוכר וקמח לבן. וכל פעם מחדש לבי נחמץ כשאנחנו מוזמנים והילדות שלי אוכלות בתאווה את הזבל הזה. לא יודעת איך להמנע מזה. לא יודעת איך לגרום לזה להיות "לא אופציה". נראה לי שבמקרים כאלה, זה באמת בלתי נמנע. ומבאס.

חבל היה לריב עם הילדה
זה לא היה ריב, אלא סוג של מו"מ. בלי בכי (רק פרצוף

). מבחינתי, גם אם זה לא היה באמת פמפרניקל (ויכול להיות שזה כן היה. אנחנו לא בארץ. למרות שזה לא מוכיח כלום), עדיף שהיא תדע שלבן פחות מזין. גם אם החום עלול להיות דומה.

איזה רעיונות יש לי לאוכל אמיתי (וגם ל"הפתעות" לא-תוצרת-סין).
אף פעם לא הבנתי את עניין ההפתעות בתום יום ההולדת. למה צריך את זה????
ובכל זאת פעם הייתי ביום הולדת שההפתעה לילדים היתה שתיל של פרח "פטוניה". זה היה נחמד

יודעת שלא קשור לדף, אבל הייתי חייבת

אבל צר לי לאכזב אותך: גם אם זה היה פומפרניקל, כל מה שהיה שם היה לחם לבן. חבל היה לריב עם הילדה. אם זה חום, אז עשו את החום באמצעים מלאכותיים. הכל מקמח לבן.
צודקת.

(ודווקא הלחם בארץ הרבה יותר איכותי מאשר במקומות אחרים (אני לא בטוחה שאני זוכרת נכון איפה אתם חיים.) בפרט בארועים.)

סלט - תודה מותק. גם אני מחזקת את ידייך.

אני חושבת שאפשר לנקות בכל גיל. רק צריך יצירתיות, חיוך נחישות וזמן פנוי. (אני במקרה חושבת על פארק הירדן, אבל בכלל קמפינג משפחתי ארוך, טיול למזרח, וגם עוד רעיונות יקרים (אבל הו כל כך כיפיים!!) עולים במחשבתי..)

_בבקשה תבחרי לא לאכול אותם"
יש לי בעיה עם המשפט הזה. אני מרגישה שזו מין מניפולציה רגשית על הילד
גם אני מרגישה כך. איך אפשר לבקש ממישהו לבחור משהו, זו סתירה פנימית. אפשר לבקש ממנו להתחשב במידע שאנחנו מספקים, לפני שיבחר. ואם נותנים לו אפשרויות בחירה, צריך שכל אפשרות תהיה מקובלת עלינו. לא בשמחה אולי, אבל מקובלת. לא הייתי מאפשרת לילד לבחור אם יאכל סוכריות עם צבעי מאכל, כן הייתי מאפשרת לילד לבחור אם יאכל שוקולד (לפחות עד שניצן תשכנע אותי סופית שגם זה מזיק לחלוטין לבריאות)._

למרות שאני כתבתי את המשפט הזה בתוך אופציה לשיחה עם הבת שלי, גם אני לא מרגישה שלמה איתו.
האם יש לכן הצעות טובות יותר לניסוח?

לגבי איסור או חוסר איפשור:
איסור מוחלט אינו אופציה בשבילי, הבת שלי עקשנית פרד ותעשה כרצונה גם בגיל שנתיים ושמונה. אם אני מציבה איסורים, אני גם מציבה את עצמי במצב שבו היא אוכלת מולי ג'אנק אסור.
אני לא יודעת איך לאסור עליה לאכול משהו שמקובל לאכול בסביבתנו. אנחנו הרי חיים בקהילה. יש למשהי תובנות?

לגבי המניפולציה הרגשית:
אני מודעת שאני עורכת מניפולציה רגשית כשאני מבקשת ממנה לבחור. אולי באמת עדיף הניסוח: "בבקשה תתחשבי במידע שאני מספקת". אתקן למעלה.
ברור שלאחר שאני מאפשרת לה לבחור (תחת מניפולציה רגשית (-:), היא תבחר, קרוב לוודאי בג'אנק, וגם זו אפשרות שמקובלת עלי, גם אם לא בשמחה.
הבת שלי עושה הרבה דברים שאני מבקשת רק בגלל שביקשתי, למורת רוחה, כדי לרצות אותי. מה אפשר לעשות? אני מחליטה כאן.
היא מבקשת לצאת לדשא לשחק, אני מבקשת ממנה לסגור את הדלת ולהכנס הביתה. היא צורחת ובוכה אבל עושה כרצוני.
אני מבקשת לחבוש כובע בשמש, אני מבקשת לחגור חגורות בטיחות...
חופש הבחירה של ילדה כמעט בת שלש הוא מוגבל, למרות שאני מאפשרת לה ללכת בשמש בלי כובע, לשבת באוטו בלי חגורת בטיחות וכו' היא בוחרת לרצות אותי.
הדעות שלי אינן אמיתות מוחלטות אבל הן שלי ואני אמא שלה.

אני מרגישה שהבקשה מהילד לבחור רומזת לו שהאמא לא במקום מוחלט
נכון, יש לי עם זה בעיה, אני מאמינה שאם בתי היתה יודעת שאני נמצאת במקום מוחלט אזי היתה נמנעת לעיתים יותר קרובות מלאכול "לא אוכל".
אבל אני לא במקום מוחלט, אני מאמינה שיש דברים הקודמים לתזונה כמו אהבה, שמחה, משפחה, חברות, קהילה, עצמאות, חופש בחירה, עוצמה רגשית. דברים אשר יכולים לתקן נזקים רבים הנגרמים ע"י תזונה, אם לא את כולם.
אני שואפת לספק לילדי את האפשרות להשיג את כל הדברים האלה ואחרים. אני משתדלת לעשות כל מה שאפשר ע"י אהבה, מתן דוגמה, שיתוף בחזון ועוד לפני שאני מגיעה למוצא האחרון של ה"איסור" המניפולטיבי שלי.

בבקשה תבחרי לא לאכול אותם"
במחשבה שניה, אולי יש מקום לוותר על הצעד האחרון הזה המניפולטיבי לגמרי.
אני הרי בתחילת דרכי כאמא וכמכוונת, עם הזמן אשתפר.

בכל אופן, אשמח לתובנות ולהצעות ניסוחים ל"איסורים" טובות יותר...

אנחנו בטורונטו.

פמפרניקל
פומפרניקל. זה לחם גרמני. העובדה שדוברי אנגלית משבשים את שם הלחם, לא אומרת שאנחנו צריכים לחקות אותם...
אבל אני מסכימה עם ההיגיון: שגם אם החום לא אמיתי, עדיף ללמד את זה כך.
בדיוק עכשיו, בדרך הביתה, הילדה הזכירה איך העניים בעבר נאלצו לאכול לחם שחור, כי ידם לא השיגה לקנות לחם לבן. אם מדברים על מה נחשב עדיף, איך, איפה ומתי!

אף פעם לא הבנתי את עניין ההפתעות בתום יום ההולדת. למה צריך את זה????
מרגע שהתחיל המנהג - אם את לא מחלקת "הפתעות" את נחשבת קמצנית, והילדים יוצאים מאוכזבים )-:
שתיל קטן, זה רעיון נחמד! אבל יסבך נורא את האורחים שלנו.
יותר מטריד אותי עניין האוכל.

אני חושבת שזה בסדר גמור שהורה יאסור על ילד לעשות כך או אחרת. זו לא מניפולציה. מניפולציה זה כשלכאורה נותנים לו לבחור, אבל לוחצים עליו לבחור במה שנכון בעיננו.

ילדים לא רוצים דברים שהם לא פגשו אף פעם ולא שמעו עליהם אף פעם.
באיזשהו שלב לא תוכלי להמשיך להסתיר ממנה את העולם. אם היית חיה בכפר של רופודיסטים, סבבה. אין בעיה.

את מציגה תפישת חופש שמשמעותה שיש לך אחריות להציג את כל האפשרויות כדי לתת חופש אמיתי.
אני בכלל לא טענתי שאת צריכה להציג לה את זה. אבל בסופו של דבר, ייצא לה לטעום. הדרךך היחידה למנוע את זה, היא בבידוד חברתי או פיקוח הדוק של ההורה (שמתאים בגיל שנתיים, אבל לא בגיל 7 או 10).

_ולמה שהיא תבקש ממך לחם? אולי כי זה יעניין אותה והיא תראה שאת אוכלת. היא לא יודעת מה הטעם של זה, היא לא יודעת מה היא כל כך "מפסידה". מבחינתה היא מפסידה בדיוק את מה שהיתה מפסידה אילו היתה רואה אותך אוכלת אבנים.
לא נשמע לי מסכן בכלל._
אולי היא כבר טעמה לחם במקום אחר, ועכשיו היא בבית שלי, והיא מבקשת לחם? והיא יודעת בדיוק מה היא מפסידה. נדמה לי שכתבת שאת לא מצליחה להיגמל מלחם. עם כל מה שאת יודעת וחושבת על לחם. אז מדוע שילדה בת 4, שכבר טעמה לחם, ואין לה בבית לחם, אבל נתקלת בו אצל חברה, למה שהיא תצליח להתאפק ולא לרצות לחם?

ברור לי שאחרים יכולים לחשוב בדיוק אותם דברים על ילדים שלא מרשים להם בשר או ממתקים או שוקולד, כמו שלי. אני לכאורה מתווכחת איתך, אבל בעצם אין בדיוק הבדל מלבד ה-scope של מה שלא אוכלים.

פומפרניקל. זה לחם גרמני
וואלה. הכרתי את זה רק פה. תודה על ההבהרה.

כמובן שהצד השני של המטבע הוא שאני יכולה להזדעזע מבית שבו יש ממתקים בלי הגבלה והילדים ניזונים מחטיפים, מלאווח ומיץ, ואז ניצן תבוא אלי ותזדעזע עד עמקי נשמתה לראות את הבנות שלי שותות כוסות שלמות של חלב תנובה

או בעצם

בקיצור, דף מתעתע.

אני מודעת שאני עורכת מניפולציה רגשית כשאני מבקשת ממנה לבחור.
_היא מבקשת לצאת לדשא לשחק, אני מבקשת ממנה לסגור את הדלת ולהכנס הביתה. היא צורחת ובוכה אבל עושה כרצוני.
אני מבקשת לחבוש כובע בשמש, אני מבקשת לחגור חגורות בטיחות..._

חניתה,
אני חושבת שיש הבדל בין לבקש לבין לדרוש.
לבקש זה אומר להשאיר את האופציה לסירוב פתוחה.
ואת צריכה להחליט האם את דורשת או מבקשת.
אבל הכי חשוב זה להשתמש בשפה ברורה. כשאין אפשרות לסירוב לנסח את זה כך שברור שזו דרישה ולא בקשה.
עדיף לילדים שידעו כשהם עושים משהו האם הם עושים זאת מתוך בחירה או לא. הכי בעייתי בעיני זה כשגורמים לילד לחשוב שהוא עושה משהו מרצונו כשזה בעצם בניגוד לרצונו.
זה לא נורא עבור ילדים, לדעתי, לעשות דברים בניגוד לרצונם רק כי הגדולים דורשים, אפילו כשהם לא מבינים את ההגיון מאחורי הדרישה. אבל לפחות שיהיה ברור להם שזו לא הבחירה שלהם.
אני אישית לא מפחדת להיות הרעה. זו שלא מרשה כשלדעתי צריך לא להרשות. אני מעדיפה להתמודד אח"כ ביני לבין עצמי עם ניפוץ הדימוי העצמי של האמא שמחנכת ללא כפיה מאשר לגלגל על הילד את הסתירה הזו. הסתירה הזו שבה אני בעצם כן כופה על הילד אבל מסווה את זה (ממני וממנו) בדרכים שונות ומשונות.
אם אני כופה אז אני רוצה שהילד ידע שכך הם הדברים. זה הכי בריא בשבילו לדעתי.
(אני אישית לא מדברת על תזונה בהכרח. אצלנו לא אוכלים בריא באופן שהוא מתואר בדף הזה).

תודה נורה, אני חושבת על הדברים. בינתיים, איסורים בתזונה הם לא הדרך הנכונה בשבילי.

אם אני כופה אז אני רוצה שהילד ידע שכך הם הדברים. זה הכי בריא בשבילו לדעתי.
במקרה שלי הילדה יודעת מה אני חושבת שהכי בריא בשבילה ללא צורך בכפיה.

כשאין אפשרות לסירוב לנסח את זה כך שברור שזו דרישה ולא בקשה.
כשניסיתי את הגישה הזו נכנסתי למצב מאד לא נעים. לדוגמה: בתי רואה במבה ומתחילה לילל שהיא רוצה גם. אני אומרת בפירוש: "אנחנו לא אוכלים במבה!, את יכולה לבחור משהו אחר (ואני מציעה תחליף). בתי מתחילה לרוץ אחרי הבמבה כאילו לא שמעה אותי. היא בורחת, אני רצה אחריה וקוראת "את לא אוכלת במבה!". אני מוצאת אותה עם הבמבה בפה. היא מביטה בי מתחננת. אני אומרת לא. היא מתעקשת. אני צריכה להוציא לה את הבמבה מן היד בכח....
אני לא מוכנה להיות שוב במצב הכוחני הזה. בתי עקשנית. אם היא תרצה במבה היא תאכל אותה גם אם אאסור עליה בכפיה וגם אם אבקש ממנה לבחור.

חניתה,
באופן אישי, אני ממעטת באיסורים בתזונה (הילדים שלי יחלקו עליי). אבל במקרה שלי כמעט אין מאכל שאני אוסרת באופן מוחלט. האיסורים וההגבלות הם בעיקר על מינונים ועיתוי. הילדים שלי אוכלים גם אוכלים במבה, שלא לדבר על כך שהתזונה העיקרית שלהם מורכבת מכל מה שהוזכר כאן בדף כ"לא אוכל" (פסטה, לחם, קורנספקס, חלב ועוד). אבל אני כן יכולה למצוא את עצמי אוסרת אם נגיד זה בדיוק לפני ארוחת צהרים או שכבר אכלו חטיף. דברים כאלה.

אני לא מוכנה להיות שוב במצב הכוחני הזה. בתי עקשנית. אם היא תרצה במבה היא תאכל אותה גם אם אאסור עליה בכפיה וגם אם אבקש ממנה לבחור.
אם כך אז אין טעם לא לדרוש ולא לבקש.
השאלה שלי היא האם את חושבת שזה טוב עבורה לדעת שאת מאפשרת לה לעשות משהו שאת מאמינה שמזיק לה. אם את מאלה שמאמינים שבמבה זה תערובת כימיקלים מורעלת, האם זה טוב שהבת שלך, שיודעת את דעתך על במבה, תראה שאת מרשה לה להכניס רעל לגוף ולא מונעת זאת ממנה.
אני לא יודעת בת כמה הבת שלך. בהנחה שהיא לא בת 16 אלא עדיין פעוטה, אני לא בטוחה שזה מסר חיובי.
עניין נוסף לבדיקה (מתוך ניסיוני), האם אני לא מוכנה להיות שוב במצב הכוחני הזה הוא בגלל שאני לא יכולה להתמודד עם ניפוץ הדימוי העצמי שלי כאמא או בגלל שבאמת אני חושבת שלמנוע ממנה בכוח משהו מזיק יותר מהמשהו שאני מנסה למנוע ממנה.

בתי מתחילה לרוץ אחרי הבמבה כאילו לא שמעה אותי. היא בורחת, אני רצה אחריה וקוראת "את לא אוכלת במבה!". אני מוצאת אותה עם הבמבה בפה. היא מביטה בי מתחננת. אני אומרת לא. היא מתעקשת. אני צריכה להוציא לה את הבמבה מן היד בכח....
זה קצת מזכיר לי את הבן שלי.
אני מוכרחה להגיד, שבמצבים מהסוג הזה (אני אומרת משהו, הילד פשוט רץ ומנסה/מצליח לעשות את מה שהוא רוצה מאחורי הגב שלי ובניגוד לאמירתי המפורשת, ואחר כך גם נאבק בי, כמו כשהוא הולך להדליק את הטלביזיה אחרי שכבר אמרתי שאין טלביזיה וגם כיביתי) אני מבינה שהנושא איננו האוכל (או הטלביזיה) או כל דבר אחר.
לכן, הקטע איננו - טוב, אז אני לא רוצה לריב איתו כי אני חושבת שעצם הריב גורם נזק אז אני אתן לו לעשות משהו שלא מקובל עלי מכל וכל.
מובן, שכיוון שהבמבה אינה במצב של "לא מקובל עלי מכל וכל" לגבייך, אז את לא מוכנה להיכנס איתה למאבק כוחות.

אז אני רוצה להעלות שני דברים:

המרדנות היא סימן לבעיה רחבה יותר:

כשהילד שלי מתחיל להתנהג בצורות האלה, אני רואה בזה משהו לא טבעי ולא בריא. להתעקש, במקום לשתף פעולה - סימן שמשהו רע קורה בינינו. וגם סימן שהוא במצב רע.
זה תמיד קשור לתגובה של הגוף שלו לדברים שלא טובים לו, לחוסר תשומת לב מספקת מצדי, ועוד כמה דברים.
אני מגבירה את תשומת הלב לילד, משתפת אותו ביותר דברים ועושה איתו דברים (כשאני הולכת להכין אוכל, במקום לתת לו לשחק לבד אני עושה מאמץ לקרוא לו ולהמציא דרכים לשלב אותו בהכנת ארוחה איתי ובפטפוטים איתו, למשל), מגבירה במודע את כמות החיבוקים והנשיקות, נותנת לו פרחי באך שמתאימים לבעיות האלה (זה עובד, ממש מהר), ומקפידה יותר מהרגיל להאכיל אותו מזונות שבריאים לו בתדירות גבוהה
(כי לרעב יש תפקיד בהתמרדויות האלה, והילד לא מרגיש את זה. הגוף שלו זקוק לארוחות קטנות מאוד לעתים קרובות מאוד, עם גיוון גדול. כאשר אני מקדימה את הרעב, הוא מספיק רעב כדי לאכול שתי כפיות עדשים מבושלים ואחרי זה כמה פיסות של פלפל אדום וכו' וכו', כי כיף לו לנשנש. כאשר הוא כבר מרגיש את הרעב, מגיעות צרחות ותביעות וחשקים קיצוניים וקשה מאוד לתקשר).

ההגדרה של לא מקובל עלי מכל וכל:

עובדה שהיא דבר משתנה.
כל אחת מאיתנו שמה את הגבול במקום אחר.
אני רוצה אפוא להפנות את אור הפנס לשאלה, האמנם יותר חשוב להמנע ממאבק כוחות עם הילדה או שזה מסתיר בעיה של ויתור מצדך?
מה זה ויתור מצדך: שלך קשה לשים גבול, שלך קשה להיות אסרטיבית מול הילדה, שאת לא בדיוק יודעת איך לעשות את זה או חוששת שאת לא מצליחה לעשות את זה "נכון" ולכן את מוותרת מראש, וכך מוותרת על עקרונותייך.
לא בטוח בכלל שזה רלבנטי לך! אבל זה משהו שעלה בדעתי בהקשר הזה, אז אני כותבת למקרה שאולי למישהי אחרת זה כן רלבנטי ויפיל אסימון.
ולמה חשבתי את זה? כי חשבתי ככה: אוקיי, הילדה ראתה במבה ורצתה. ומה אם היא רוצה נוזל ניקוי? או ראתה סיגריה שמישהו הניח לרגע? נכון שנגיד "לא מקובל עלי" נקודה! ואין בכלל פתח לויכוח כי מה פתאום את מכניסה דבר כזה לגוף שלך?! ולא מעניין אותי איזה עקשנות הילד יגייס נגדי... אז נכון, אמא אחרת במפגש לא תשלוף בקבוק של נוזל ניקוי, אבל בינינו: קוקה קולה היא מבחינתי חומר ניקוי לאסלות, באמת. הילדים מעולם לא ביקשו כזה דבר אז לא עמדתי בכלל במצב, אבל כן, גם סוכריות או מרשמלו - זה לא נכנס לגוף, נקודה. אנחנו גם לא אוכלים פלסטיק, נייר זכוכית או צבעי גואש...

טוב אז ככה... יש לנו שכנים שהילדים שלהם חשופים לחטיפים 24 שעות ביממה, אין הגבלה על שום מזון שהוא
מתעוררים עם שוקו בבקר והולכים לישון עם שוקו בערב ובין לבין הכל חופשי-חופשי .
ולמרות כל זאת, לכל מקום שהם מגיעים הם לגמרי באטרף בסביבת חטיפים, זה ממש עצוב לראות את ההתנפלות הזאת על המתוק/מלוח... אז אנלא יודעת?!
ומצד שני, לילדיי לא נתתי במבה(לא סובלת את זה!!!) והם עד היום אדישים לחטיף הזה ויעדיפו משהו אחר
(בן 7 ובת 4), אני לא אוסרת לגמרי אבל הבסיס כן בריא ומזין ויש הרבה מודעות בנושא ומצד שני החלטנו בעלי ואני, שבטיול כמו בטיול אפשר "לעגל" טפה את הפנות,וסבבה לקנות פה ושם חטיף/גלידה וכו'. ואם הם הולכים לחברים אז שיהנו ויבלו ועדיף שיספרו לי מאשר שיסתירו וירגישו שהם עושים משהו לא בסדר...(זה לא מופרך,
בת של חברים תמיד מסתירה מהוריה מה אכלה ואיפה...)

אז נכון, אמא אחרת במפגש לא תשלוף בקבוק של נוזל ניקוי, אבל בינינו: קוקה קולה היא מבחינתי חומר ניקוי לאסלות, באמת. הילדים מעולם לא ביקשו כזה דבר אז לא עמדתי בכלל במצב, אבל כן, גם סוכריות או מרשמלו - זה לא נכנס לגוף, נקודה. אנחנו גם לא אוכלים פלסטיק, נייר זכוכית או צבעי גואש...
מבחינתי, מה שאמרת פה הוא עדיין בגדר תהליך: אנחנו לא אוכלים פלסטיק, אבל אנחנו (אני) עדיין לא מצליחים לראות בקולה חומר ניקוי, אם כי אני כנראה בדרך לשם. אבל הדרך ארוכה היא ורבה, רבה... צעד קדימה, שלושה צעדים אחורה.
למשל, אני לא קונה ממתקים הביתה, אבל כשיש עוגת שוקולד ביומולדת של ילדה מהגן אני ארגיש שהבת שלי מקופחת אם היא לא תצליח לקבל פרוסה בגלל שיש התנפלות. ואני אעמוד שם ואתאמץ להגיע לפרוסה כי היא קטנה ולא מגיעה.
זה דיסוננס גדול לחיות אותו. והחיים שלי מלאים דיסוננסים כאלה, בעיקר בקשר לאוכל. יותר יותר מהקריאה בדף הזה אני מגלה כמה בכל זאת הרבה מהאכילה שלי היא אכילה רגשית.
מדי פעם עולה לי תמונה, זיכרון ילדות מגיל עשר בערך, אחת התקופות הכי מוזנחות-רגשית בחיי: אני עומדת ליד השיש במטבח המוזנח בבית הילדים ומכינה לעצמי פרוסת לחם אחיד עם מרגרינה וזיתים. חותכת את הזיתים לאט-לאט סביב הגלעין ומניחה בשורות על הפרוסה.

ומה אם היא רוצה נוזל ניקוי? או ראתה סיגריה שמישהו הניח לרגע?
אבל הדברים האלה לא בתוך שקית או קערה וילדים אחרים אוכלים מהם בתאווה. יש הבדל גדול.
לגבי קולה, אצלינו זה ממש אסור. למזלי, הגדולה לא אוהבת משקאות מוגזים, והקטנה עוד לא ביקשה. בדר"כ מה שאסור לגדולה גם אסור לה.

אבל הדברים האלה לא בתוך שקית או קערה וילדים אחרים אוכלים מהם בתאווה. יש הבדל גדול.
זה נכון, אבל שוב - הנקודה שרציתי להתעכב עליה היא היחס שלנו. האם אני רואה את זה כמו, נו, לא נורא, או שאני, אני באופן אישי, רואה את זה כחומר ניקוי או כסיגריה? לכן, השאלה שלדעתי קודמת לשאלה "האם גורם נזק לריב סביב זה" היא השאלה "עד כמה זה לא מזון בעיני".

נורה קטנה
אני עוקבת אחרי הדף הנ"ל כבר כמה ימים.
הרבה דעות הרבה סמנטיקה- איסור כפייה שכנוע גיל.
עד עכשיו את היית הכי בריאה בעיניי.
אצלי כן אוכלים בריא, עם עליות וירידות.
אני בדיוק כמוך- מנסה לא לאסור או להגביל, גם אצלי יגידו אחרת,
אבל לפני אוכל אין כזה ורק אחרי ורק במידה ורק...
הבריאות הרגשית של הילדות שלי הרבה הרבה יותר חשובה לי מלחטוף לילדה שלי בכוח במבה.
אין אצלינו מיניפולציות ריגשיות - מה שאתן מתארות חביבותיי זה מיניפולציות!
אין צדקנות והתבדלות.
רדו אל עמכם שם אתם חיים.

ואז ניצן תבוא אלי ותזדעזע עד עמקי נשמתה לראות את הבנות שלי שותות כוסות שלמות של חלב תנובה
נו, רואים שקראת כל מילה שלי בעיון. (אני צינית, אבל בחיוך.) אני לא מזדעזעת משום בחירה מודעת. אני כן מזדעזעת מבחירות לא מודעות, וגם אז, לא מהבוחר עצמו, אלא מכל הסבטקסט שגרם לו לבחור ככה.

ובקשר לדברים שכתבת קודם, את מציגה שוב צורך טיפוסי לשים אותי במקום של הגנת יתר במקום לשמוע שאני ממש לא מסתירה. כבר אמרתי את זה כמה פעמים. אתמול למשל, אישי הלך והביא פיצה הביתה כדי שאבי, שבדיוק נחת מישראל, יוכל לאכול משהו. היום נלך לקנות לו איזה אוכל שירצה בסופר. רק אתמול היינו במפגש חינוך ביתי, הגישו אצבעות גבינה צהובה. הילדה שלי אפילו לא הסתכלה על מה שהגישו. היתה לנו קופסא עם אבטיח!

היתה התגודדות (כרגיל) בסוף אף אחד לא נגע בגבינה, אבל גמרו את האבטיח...

אני מבינה שמה שאני עושה לא שגרתי, אני מבינה שקשה להבין בדיוק על מה אני מדברת אם זה לא משהו שרואים או שחולקים יומיומית. אני לא מבינה למה הכי קל לבחור ב"פתרונות" לקונפליקט הפנימי שזה מעורר שהם "ניצן מגבילה" או "הילדה מסכנה" או "ניצן מעבירה מסרים שהכל רעיל."
בעצם אולי זו טעות הייחוס הבסיסית?

ושוב, אני חושבת שזה לא עניין של סגנון אכילה או הגבלות מזון כאלה או אחרות, זה עניין של פרספקטיבה על העולם ועל תזונה. אני מציגה פרספקטיבה מסויימת שניתן להשליך ממנה על אכילת ממתקים, כדי שמי שלא מאמינה שממתקים זה מזון תוכל בלב שלם ושמח ולא כופה בכלל לא לתת אותם. במקום זה, אני רואה לא פעם (לא אצלך בהכרח) מכבסות מילים שנשמעות באופן מחשיד דומות ל"זה לא נורא אם הילד בוכה קצת." או "להגיד "לא" זה מתנה בשביל הילד."
לגישתי, אם מרגישים עם משהו לא בנוח, אפילו אם התרבות אונסת, אני מעדיפה להיות נאמנה לעצמי ולהיות במקום כן ושליו פנימית, מאשר לאמץ איזה סיפור ולהיות בקונפליקט מתמיד.

אני מנסה לחשוב על דוגמה שקל להזדהות בה... אני מכירה ילדים שמכורים למוצץ ושהאמא החליטה שהיא גומלת. (נגיד שבגלל שיש בעיות בשיניים, שלא נהיה נגד האמא.) היא נותנת לו את המוצץ שוב כי קשה לה שקשה לו. אבל היא לא רוצה לתת לו למצוץ בלי הגבלה, כי מה הגמילה פה? אז היא לוקחת לו באמצע. הוא אומלל. היא אומללה. אבל נחושה. מה בפעם הבאה? פחות? יותר? לא לתת? דילמה. לעשות גמילה קולד-טרקי? שאלה.
אז אני מעדיפה בכלל לא לתת מוצץ מראש (חוכמה קטנה, הא?) ואם בכלל שואלים אותי, אז אני ממליצה לאמא כזאת קודם כל להיות בטוחה לגמרי בנזק שזה גורם, להפנים אותו, ומהמקום הזה לעשות דברים באהבה. (האופן הטכני פחות משנה.)

זו דוגמה בינונית מינוס. אז אני אעזור להבין אותה

(מסייגת ואומרת שהיו שלבים שמאד רציתי לתת מוצץ, למזלי זה נתקל בתגובות עוינות מצד המוצצת.

)
אני מעדיפה שלא תהיה התמכרות לממתקים מראש. שאז אני לא צריכה להיות במקום שמגביל "עד פה כן, מפה לא, למה? כי אני אמרתי." מי אני בכלל? הילד שלי באטרף, רוצה להמשיך לאכול עוד ועוד, ואני מחליטה בשבילו בשיא הבולמוס ובכפייה עצומה שעד כאן. לא מתאים לי בכלל להיות במקום הזה. "אבל הילד רואה את כל הילדים בגן מוצצים מוצץ!" אז מה? הוא מקבל ציצי והם לא. הוא מסופק. למה שירצה מוצץ?
בגיל מספיק מאוחר, זה יהיה משחק מעניין ותו לא. "באתי, מצצתי, הבנתי."
כי לא משולב בזה גזע המוח, רק הקורטקס שנבנה על דברים שאין טוב מהם.

ניצן,
ושוב, אני חושבת שזה לא עניין של סגנון אכילה או הגבלות מזון כאלה או אחרות, זה עניין של פרספקטיבה על העולם ועל תזונה. אני מציגה פרספקטיבה מסויימת שניתן להשליך ממנה על אכילת ממתקים, כדי שמי שלא מאמינה שממתקים זה מזון תוכל בלב שלם ושמח ולא כופה בכלל לא לתת אותם.

לי אין בעיה משמעותית עם כפיה כל עוד היא שקופה. כשאת אומרת לא לתת בלב שמח ולא כופה זה בעיני כפיה במסווה.
כי גם אם את מאמינה בלב שלם שממתקים זה לא אוכל יכול לגדול לך ילד שלא מסכים עם דעתך (זה לדעתי אגב סימן לבריאות טובה כשילד מצליח לגבש דעה מנוגדת להוריו ומעז להביע אותה במיוחד בתחום שבו להורים זה "בנפשם"). ואז את צריכה להחליט האם את כופה את אמונותיך עליו או לא.
את אולי מניחה שאם את מאמינה שממתקים זה לא אוכל אוטומטית יהיה לך ילד שיאמין כמוך ואז לא תצטרכי לכפות עליו את אמונותיך כי הוא יפנים אותם היטב. אבל אין בטחון שזה מה שיקרה. אם את עושה את עבודתך היטב הוא יגבש את דעתו על סמך כל הידע שהוא נחשף אליו כולל מקורות ידע שהם בעיניך ושאת מצביעה עליהם בפניו שהם שקריים ושגויים.
ואם למזלך הרב ילדיך מידי פעם יחלקו על דעתך (לא בהכרח בעינייני תזונה) ואת תחליטי שזה מספיק חשוב וגורלי כדי לתחליטי בעבורו, בעיני עדיף שתעשי זאת באופן שבו הוא מזהה את הכפיה (ואז זה כן בלב שלם אבל בהחלט לא עם הרבה שמחה).

לגישתי, אם מרגישים עם משהו לא בנוח, אפילו אם התרבות אונסת, אני מעדיפה להיות נאמנה לעצמי ולהיות במקום כן ושליו פנימית, מאשר לאמץ איזה סיפור ולהיות בקונפליקט מתמיד. אבל ניצן, רוב האמהות שכותבות פה, להבנתי, לא נמצאות במקום שבו הן יכולות להיות נאמנות לעצמן בקלות, כי הן-עצמן מתייחסות לכל המזון הזה באיזה אופן דו ערכי: חלק מהן יודע שזה לא טוב, חלק מהן לא מסוגל לקלוט את זה ו/או לא מסוגל לוותר על זה, או שניהם. וכאן מתחילה הבעיה.

בדברים שבהם היחס שלי למזון הוא נחרץ (נניח, קפה או קולה), אני ברורה, סגורה, חד-ערכית. בדברים אחרים, שאני יודעת שהם לא מזינים, אבל הם טעימים, יותר קשה לי. ואז נפתחת דילמה נוספת, שבין רצוני להגביל את הג'אנק, לבין רצוני לא להחליט עבור ילדיי מה הם מכניסים לפה. אין לי ספק שברגע שהקונפליקט הפנימי שלי יפתר, המסר שיעבור לילדים יהיה מאוד ברור. בינתים, אני עושה כמיטב יכולתי במסגרת הנסיבות.

אני לא מבינה למה הכי קל לבחור ב"פתרונות" לקונפליקט הפנימי שזה מעורר שהם "ניצן מגבילה" או "הילדה מסכנה" או "ניצן מעבירה מסרים שהכל רעיל." ניצן, נשמע פה כאילו כל מי שהיה לה איזה דבר ביקורת על דרכך, בעצם פשוט מנסה למצוא תירוץ לזה שהיא בחרה דרך אחרת משלך, ושהיא עושה את זה כדי להתחמק מעימות בתוכה או עם הילד.

ואם נתייחס לעניין הדוגמא, לילד יש בעיות שינים, אבל קשה לו להיגמל, ולכן היא מרשה לו למצוץ מוצץ רק לפני השינה, או רק לשעה ביום. היא לא חייבת לגמול cold turkey.

נורה, את מנסה לשכנע אותי שאני עוסקת בכפייה מבלי להכיר אותי ומבלי להכיר את האופן שבו אני חיה ואת האמונות שאני מחזיקה בהן.
יתר על כן, את עושה את זה מתוך התעלמות מוחלטת מדברים שאני אמרתי פה בעצמי:

_זכותה להחליט מה היא אוכלת. נקודה.
כל עוד אני שם לתווך ולשמור, אני עושה את זה. המשמעות של זה היא אפס חשיפה מצדי לאוכל מעובד._

שום דבר בחיים הפרטיים שלנו לא נובע משחור ולבן ומכפייה, והנה הצלחנו להגיע לפה בשלמות ובשלווה.

_אני חושבת שהגישה שאני חיה לפיה (אולי לא מוצגת טוב, אולי לא עוברת טוב, אני לא יודעת) היא גישה מאד מאוזנת וממש לא כופה.
אלא אם לא לקנות ממתקים (הביתה ובכלל) זה כפייה, אלא אם לענות לאמא ששואלת אותי אם זה בסדר לתת לילדה במבה "לא" זה כפייה, אלא אם לתת אוכל מקיף, בריא, מזין, מלא, שלם, חי, טעיייים(!!!) זו כפייה.

בעיניי לתת סוכריה לילד שלא יודע מה המחיר הגופני והנפשי של התמכרות מסוג זה זו כפייה הרבה יותר גרועה. מצטערת._

_כשהילדים שלי יצאו מן הרחם הם הפסיקו להיות "שלי" והפכו להיות "של עצמם". להם ורק להם אחריות על בחירותיהם וחייהם.
אמן.

עכשיו ההחלטה נתונה בידי הילד. הכדור במגרש שלו. אני עשיתי כמיטב יכולתי. אם הילדים בוחרים להכניס לפה שלהם "לא אוכל" זו בחירתם ואחריותם האישית.
אמן2X_

יתר יתר על כן, את מניחה שאני מצפה שהילדה שלי תצא תאומתי האמונתית. זה כבר ממש לא נעים.

מיצי, אבל בדיוק על זה אני מדברת. שאין פה שום דבר לעשות, חוץ מלעבוד על הדו-ערכיות הזאת בינך לבין עצמך. תודה על המיקוד.
ולכן אני אומרת שוב ושוב שזה לא "לאכול חי וטרי זה הדבר היחיד ואין בלתו." אלא "אפשר לשמור על תזונה ללא ממתקים וללא כפייה אם את ברורה קודם כל עם עצמך ועם סביבתך."

ובקשר לדוגמה, את מעלה עוד דרך לפתרון, שהיא מצויינת אם האמא שלמה עם עצמה. אמא שלא שלמה עם עצמה, וניגשת גם לזה כמו אל עוד טכניקה, יכולה גם רעיון כזה לעשות ממנו סלט.
ואני לא אמרתי שמבחינתי קולד טרקי זו התשובה בכלל! מבחינתי התשובה היחידה היא שלמות עם דרכך בלי פגיעה בזולת. במקום שבו את לא שלמה ואת מעבירה מסר לא חד משמעי (כי את מבולבלת, או מכל סיבה שהיא,) הדבר היחיד שאת יכולה באמת לעשות, זה לעבוד על עצמך. שום טכניקה או עקרון לא יעזרו באמת...

ניצן,
האם אי פעם עמדת בסיטואציה שבה היא מבקשת לאכול אוכל שהיא יודעת שאת לא היית רוצה שתאכל?

בגיל מספיק מאוחר, זה יהיה משחק מעניין ותו לא. "באתי, מצצתי, הבנתי."
לפי ניסיוני זה בדיוק כך, גם בקשר למוצץ וגם בקשר לאוכל. הבת שלי לקחה מוצץ בגיל מאוחר - כשהיא ראתה את הילדים בגן - ומעולם לא התמכרה לזה. כנ"ל, כמו שכבר כתבתי, מיץ. כנ"ל גם, הפעם לצערי, כל סוגי האגוזים והשקדים. לא נתתי להם מחשש לחנק, היום לא רוצים לשמוע. זה לא משהו אוטומטי, אבל הרבה פעמים זה ככה: מין חלון הזדמנויות לחשיפה, חיובית ושלילית, וזה לא משהו בלתי הפיך, אבל יכול להיות הפיך רק במאמץ.

אם כך אז אין טעם לא לדרוש ולא לבקש
כן, כנראה שאין טעם

_האם זה טוב שהבת שלך, שיודעת את דעתך על במבה, תראה שאת מרשה לה להכניס רעל לגוף ולא מונעת זאת ממנה.
אני לא יודעת בת כמה הבת שלך. בהנחה שהיא לא בת 16 אלא עדיין פעוטה, אני לא בטוחה שזה מסר חיובי._
מה המסר שאני מעבירה לה? האם אני צריכה לאסור עליה במבה כדי להעביר את המסר הזה?

בתי רואה במבה ומתחילה לילל שהיא רוצה גם. אני אומרת בפירוש: "אנחנו לא אוכלים במבה!, את יכולה לבחור משהו אחר (ואני מציעה תחליף). בתי מתחילה לרוץ אחרי הבמבה כאילו לא שמעה אותי. היא בורחת, אני רצה אחריה וקוראת "את לא אוכלת במבה!". אני מוצאת אותה עם הבמבה בפה. היא מביטה בי מתחננת. אני אומרת לא. היא מתעקשת. אני צריכה להוציא לה את הבמבה מן היד בכח....
לדעתי הנזק הפיזיולוגי מאכילת 2-3 חתיכות במבה מזדמנות הוא זניח לעומת הנזק הרגשי מסיטואציה כזו (בהנחה כמובן שאין אלרגיה מסכנת חיים לבוטנים או משהו דומה). זה גם הופך את הבמבה למשאת נפש, משהו שהיא רק תחכה להזדמנות להתנפל עליו כשאת לא בסביבה. והרי מתישהו כבר לא תהיי בסביבה.
אני מתחברת למה שבשמת כתבה- לפעול מראש כדי לא להגיע לסיטואציה מהסוג הזה (ובמקרה הזה זה נשמע גם לי כמו בעייה של מאבק כוחות, וצריך לבדוק מאיפה הוא מגיע ואיך מנטרלים אותו). אבל אם כבר מגיעים למצב שהבמבה בפה- אני חושבת שבאמת עדיף לבלוע את הצפרדע, ולהפיק לקחים לעתיד.

כמו שניצן כתבה- אנחנו יכולים רק למנוע מהילד להחשף למזונות שאנחנו לא חושבים שהוא צריך לאכול. אבל מרגע שהילד נחשף זו הבחירה שלו אם לאכול או לא.

_ניצן,
האם אי פעם עמדת בסיטואציה שבה היא מבקשת לאכול אוכל שהיא יודעת שאת לא היית רוצה שתאכל?_
לא ניצן, אבל הקו שפתחו ניצן אמ ו-מיצי החתולה מאוד מוצא חן בעיני ככיוון להתמקד בו בדיון:
שבאמת מדובר בשאלה, מה סגור אצלנו בפנים, ומה לא סגור.
מה נמצא במקום של "לא הייתי נוגעת בזה אפילו בקילשון", ומה נמצא במקום של "אח, זה לא טוב לי אבל זה כל כך טעים..." וכל גווני הביניים.
נגיד, אתמול הוזמנו למסעדה (כן, יש לאיש משפחה מאוד מאוד מזמינה (-: ). אני - בהחלט גם בעקבות הדיון כאן, שחיבר אותי לגמרי לתחושות של הגוף שלי ולנושא של "אני רוצה לאכול רק את מה שמתאים לי ולצאת מהמסעדה עם הרגשה שבעה וטובה בבטן" - הזמנתי את הטריק הידוע שלי, שתי מנות ראשונות. האחת, משהו אלוהי עם חצילים (אני פשוט מתה על חצילים!!!), והשנייה סלט עגבניות תמר עם בצל, כוסברה, ועוד כמה דברים. הגיעה הפוקצ'ה, שנראתה נפלא, ואני בהחלט הגנבתי אליה מבט של "אח, איך אני אוהבת פוקצ'ה"... אבל לא אכלתי. זה מקמח לבן, אני אחר כך ארגיש יציקה בבטן, ולמחרת אהיה חסרת אנרגיה לתפקד. למה לי? אז ויתרתי. הילד, שישב לידי, וכמובן אוהב כל לחם, תבע בתוקף חתיכה ואחר כך תלש פיסה קטנה.

אני רואה הבדל ברור מאוד:
זה לא מפליא שהילדים שלי אף פעם לא הסתכלו על קולה או איזה משקה מוגז אחר. כי אבא שלהם ואני לא נוגעים בזה בשום מקום עוד מלפני שהם נולדו. יש על זה קונצנזוס בבית וזה לא נצפה ברשתית שלנו.
הבכורה גם לא רואה סוכריות, ובמקרים שמכניסים לה אותן לשקית הפתעה (קרה כמה פעמים), היא מתלבטת האם לתת לילד אחר שכן אוהב סוכריות, או שעדיף לזרוק לפח. שוב, יש קונצנזוס מוחלט בבית: זה לא אוכל.
הקטן לא מכיר סוכריות עד כדי כך, שאם הפריט הזה מופיע בכיבוד באיזה מקום, הוא כן בא ושואל מה זה ואם מותר לו לאכול את זה (דברים צבעוניים ממילא חשודים ככימיקלים שהוא אלרגי אליהם), ולפעמים אפילו רוצה לנסות. אבל זה אף פעם לא משהו שהוא מתעקש עליו - למה? כי אני סגורה לחלוטין בפנים שזה פשוט לא אוכל, ובטח שלא בטוח לילד כה אלרגי.

על מה עלולים להיות ויכוחים? על עוגות, על עוגיות, על בייגלה, על אוכל שבו אין תמימות דעים בין ההורים, או שלפחות אחד ההורים חושב עליו "נכון שלא בריא, אבל טעים..." (-:

אז אני מניחה שהבת של ניצן באמת לא צריכה להסתכל על שום דבר שאיננו "אוכל" בעיני ההורים שלה.
כי הם סגורים על זה, בפנים. זה בסדר שיש אנשים אחרים שאוכלים את זה, אבל זה לא נראה מושך או אכיל באמת בעיני ניצן ואישה, אז טבעי שהילדה לא מעוניינת.

ועוד נקודה:
ככל שאוכלים יותר אוכל בריא, טבעי וטרי (אצלי זה גם כולל מבושל), כך באמת אין חשק למזונות המעובדים.
תאמינו לי, זה ממש מורגש בגוף. הגוף פשוט לא רוצה.
זה קורה לי כל יום עד הצהריים, למשל: ללא ספק ארוחת בוקר של פירות ושקדים מדוייקת לגוף שלי. לגמרי. אני שבעה לשעות, ואין לי craving לשום דבר. אפשר לנפנף מולי בכל דבר, ואני לא רוצה. ולא קשה לי לעמוד מול שום פיתוי, כי זה באמת ובתמים לא מפתה אותי.
החוויה הזאת מלמדת אותי, שכאשר אתה אוכל נכון ומדוייק לגוף, כמו הבת של ניצן, אתה באמת ובתמים לא נמשך למה שלא נכון ומדוייק לך עכשיו. ואגב, זה יכול להיות שלא תימשך למנגו כשאתה רוצה מלפפון ועגבניה (-: זה לא חייב להיות שלא תימשך לצ'יפס שמוגש לידך.
(וכשריח הצ'יפס במסעדות, שפעם היה מתאבן בשבילך, הוא היום ריח מגעיל שאתה לא רוצה להיות במקום שמסריח ממנו, גם זה משנה פשוט את הטעם שלך).

(מוכרחה לומר לכן שהדיון מעסיק אותי, מוצא חן בעיני, ואפשר לומר שמחזק אותי מאוד בבירור ביני לבין עצמי מה חשוב לי ומה לא, ומה אני רוצה לעשות למען המטרות שלי. תודה לכולן וחייבת להעיר עוד הערת אגב, שאני כל כך אוהבת דיונים בבאופן שאי אפשר לתאר! הכבוד ההדדי, ההקשבה, כל אחת קוראת, חושבת על מה שהיא קוראת וכותבת, מעבדת את הרעיונות, לוקחת מכאן תובנות, מתקדמת הלאה, ממש אפשר לראות שיש דיון פורה ומפרה שכולנו נצא ממנו חכמות יותר!

)

חניתה,
המסר עלול להיות (לא בהכרח אבל עלול) "אמא לא מגנה עליי מדברים שלדעתה מסוכנים לי".

בשמת,
אני מסכימה עם הרבה ממה שכתבת על דיוק וטעם.
אני מתלבטת לגבי ההנחה שכאשר ההורים סגורים על עניין מסויים הילדים בהכרח מאמצים את זה.
משתמע מכך שהילד אינו אישיות בפני עצמו. שהוא מעין שלוחה שלנו. תאורית "הילד/הזולת כמראה" שאני לא מסכימה איתה. משתמע מכך שכשדעתם של ההורים איתנה ואחידה לא יכולה להיות לילד דעה אחרת.
אני לא חושבת שזה כך. לדעתי ילד בן 10 בהחלט יכול לחשוב ש"סוכריה זה לא נורא כל כך למרות שההורים שלי בטוחים שכן". למה לא?

דעה מגובשת, איתנה ואחידה של שני ההורים לא מעידה על כך שדעה זו היא האמת האובייקטיבית. כך שגם במצב שבו ההורים סגורים לגמרי על משהו יכול להיות שהם סגורים על טעות שהילד יעלה עליה (אני לא מדברת כאן על סוכריות בהכרח).

בפן האישי אני חושבת אחרת בהרבה דברים שההורים שלי סגורים עליהם.

בפן האישי אני חושבת אחרת בהרבה דברים שההורים שלי סגורים עליהם
מסכימה. מרגישה גם שזה הרבה פונקציה של גיל ואישיות:
אולי בגיל שנתיים לא, אבל בגיל חמש או עשר כן.
בשמת, נשמע לי (וירטואלית (-: ) שהילד שלך גם כך בררן ביותר בענייני מזון,
ולכן לא מתרשם בקלות, ודאי שלא מדברים שאינם נחשבים "מזון" בבית.
הילדה שלי, שנתיים וקצת, רוצה להכניס לפה כל דבר שהיא רואה ילד אחר אוכל,
ויהי זה פרי, במבה או אקונומיקה. אני, אגב, שמחה על כך מאוד - בלי להעליב את הבררנים שבינינו - ורואה בכך הזמנות מצוינת לחשוף אותה לכמה שיותר מזונות בריאים וטעימים.
אכן, השאלה היא איפה עובר הגבול שלי.
אבל אין ספק שככל שתגדל, תתעקש יותר ויותר לנסות גם דברים שמעולם לא נחשבו מזון אפילו בביתנו המתירני (במונחי הדף כמובן).

ילדה אחת (אני) הולכת ומלקטת עלים, אמא שלה נתקפת בעתה ומפחידה אותה שהכל רעיל...
ענק

.

לדעתי מוסכם על כולן כאן שממתקים אינם מזון, ואף שהם נכנסים דרך הפה, הם לא אוכל אלא פינוק, שעשוע, משחק. לא הכל חייב להיות מזין, רק הרוב.
בחוויה שלי זו היצמדות רגשית למזון מהבעייתיות שיש, במיוחד כשמדובר באוכל לא מזין וממכר כממתקים. כשהייתי ילדה, ממתקים היוו עבורי תחליף לפינוק ולשעשוע, ובנוסף גדלתי וחונכתי תוך ההנחה/האמונה שממתקים הם אוכל לגיטימי שראוי לרצותו ולהשתוקק אליו.
כל כך הרבה שנים לקח לי להיגמל ממאכלים אלו. כל כך הרבה שנים נדרשו כדי לפרק את המשוואה מזון=פינוק/שעשוע.
היום, אני מקפידה לספק לבתי פינוק, שעשוע ומשחק שאינם מזון. נקודה.

אני בסה"כ קול אחד בעולם שלה שמדבר על אקולוגיה, תזונה בריאה, מוסריות (או ליתר דיוק אחדות) כלפי בעלי חיים, כלפי צמחים, אמהות מכבדת, ועוד ועוד. אז אני אמורה בשם החופש להשתיק את קולי ולתת לרעש התרבות להטביע? לא בביתי, לא עם בתי. עם כל הכבוד לחופש הבחירה. העולם מלא דברים לא טבעיים, אני מנסה להיות שמורת טבע ככל שאני יכולה.
ניצן, כל מילה!
לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר. תודה.

_אף פעם לא הבנתי את עניין ההפתעות בתום יום ההולדת. למה צריך את זה????
מרגע שהתחיל המנהג - אם את לא מחלקת "הפתעות" את נחשבת קמצנית, והילדים יוצאים מאוכזבים_
מי מחשיב אותך קמצנית? הילדים או ההורים?
ושאלה אחרת שעולה בי בהקשר ליום הולדת היא לשם מה צריך עוגה?
המנהג הזה הוא כל כך בעוכרינו. מזכיר לי מנהגים אחרים שאותי כבר די דוחים, למשל, סופגניות בחג החנוכה...

_את מציגה תפישת חופש שמשמעותה שיש לך אחריות להציג את כל האפשרויות כדי לתת חופש אמיתי.
אני בכלל לא טענתי שאת צריכה להציג לה את זה. אבל בסופו של דבר, ייצא לה לטעום. הדרך היחידה למנוע את זה, היא בבידוד חברתי או פיקוח הדוק של ההורה (שמתאים בגיל שנתיים, אבל לא בגיל 7 או 10)._
אני קוראת כאן לאורך הדף שוב ושוב את העניין של מה יקרה כשהילד או הילדה יגיעו לגיל 7 או 10 ויטעמו מאכלים שאין בביתם ושאינם נחשבים כמזון בעיניי הוריהם. ואני עונה (לעצמי) - לא יקרה דבר. אז הם ייטעמו. אם מלידה הם אוכלים מזון אמיתי ומזין בבית, ולומדים לברור את מזונם תוך מודעות הולכת וגדלה עם הגיל, ולומדים משמעותן של פרסומות שקריות, וגדלים בבית אוהב ותומך, וגדלים להיות ילדים בעלי חשיבה עצמאית; אז ללא ספק הם קיבלו ומקבלים הכנה טובה לחיים בלי כל קשר לבחירותיהם!
ואגב, לא כל הילדים הם בדיוק אותו דבר או כמו שכולן מצפות שהם יהיו... D-: עדיין אותו ילד בן 7 או 10 יכול לבחור שלא לאכול את הממתקים שיוגשו לו אצל חבריו.
ואגב נוסף, עולים בראשי עוד כמה וכמה רעיונות איך אפשר ליצור סביבה תומכת לבחירות תזונתיות שונות, אבל על כך ארחיב בהזדמנות.

הילדים מעולם לא ביקשו כזה דבר אז לא עמדתי בכלל במצב, אבל כן, גם סוכריות או מרשמלו - זה לא נכנס לגוף, נקודה.
מניסיוני האישי עם בתי (עוד מעט בת ארבע), יש דברים שהיא לא מבקשת. והיא נפגשת עם מגוון רחב של מזונות שונים לחלוטין ממה שיש בבית.

יותר ויותר מהקריאה בדף הזה אני מגלה כמה בכל זאת הרבה מהאכילה שלי היא אכילה רגשית.
איזו כנות מרגשת!
יישר כח!

_בגיל מספיק מאוחר, זה יהיה משחק מעניין ותו לא. "באתי, מצצתי, הבנתי."
כי לא משולב בזה גזע המוח, רק הקורטקס שנבנה על דברים שאין טוב מהם._
מסכימה גם כן עם כל מילה!

זה לא מפליא שהילדים שלי אף פעם לא הסתכלו על קולה או איזה משקה מוגז אחר. כי אבא שלהם ואני לא נוגעים בזה בשום מקום עוד מלפני שהם נולדו. יש על זה קונצנזוס בבית וזה לא נצפה ברשתית שלנו.
מסכימה עם דברייך בשמת, ומרחיבה, שיש בתים בהם אין קונצנזוס על מאכלים מסויימים בין ההורים, ועדיין, הילד/ה הולכים בעקבות ההורה הסוחף/הדומיננטי ובחירותיו השונות (במזון וגם בתחומים אחרים), אבל אני חושבת שעדיין צריכה להיות איזושהי הסכמה בין ההורים לגבי המזון שהילד אוכל או לא אוכל. אחרת יכול להיווצר מצב מבלבל. מצד שני, זו יכולה להיות חוויה נפלאה לחיות בבית שמציג קשת רחבה של דעות, בו יש מקום לכל אחד ולבחירותיו. אבל עדיין, אני חוזרת לתנאי המקדים שלדעתי כדאי שתהיה הסכמה כלשהי בין ההורים על תזונת הילדים.

_ככל שאוכלים יותר אוכל בריא, טבעי וטרי (אצלי זה גם כולל מבושל), כך באמת אין חשק למזונות המעובדים.
תאמינו לי, זה ממש מורגש בגוף. הגוף פשוט לא רוצה._
נכון! כך גם בחוויה האישית שלי.
מדגדג לי באצבעות לפתוח בלוג ולשתף בתהליכים שעברתי/שעוברת.

מבחינתי-
יש חיים. יש כיוון. ואני אוהבת לזרום עם זה. רצוי בשמחה.

אני באופן אישי מאוד נהנית לשמוע מכן על הדרך (הלא מתפשרת בעיני), ולהבין שזה בכלל אפשרי ברמות כאלה.
אבל אני באמת מהססת לגבי כל הנושא הרגשי שמתלווה לדרך הזו.
ניסיתי לברר לעצמי את הנקודה הזו בדף אמא שולטתתתתתתתתתתת אבל לא ידעתי איך להמשיך.

כשאני מונעת מהבנות שלי לאכול ממתקים, אני מרגישה שאני יוצרת סביבן וואקום מסויים... שאני כופה עליהן את הרצונות והאמונות המוגבלים\לות שלי.
לכן, התפשרתי ביני לביני על כך שכאשר יוצאים מהבית, אפשר לפעמים לאכול ממתקים. אם הם שם (הממתקים). כמו ביום הולדת, או כשחבר מציע ולפעמים גם לקנות להן ממתקים בעצמי.
ככה אני מרגישה כפייתית, אבל לא כל הזמן.
בזמן שיוצאים יש מקום גם לרצונות האלה שלהן למתוקים. ואני מרגישה הקלה מסויימת מהמקום השומר שלי.

יש גם את עיניין הפחד.
מה שמניע את כל ההגבלות שלי על אוכל מונע ממקום פוחד.
בשלב הזה של חיי הייתי רוצה לחיות ממקום של בטחון.
נכון שזה רעל כל הממתקים וכד' , אבל אני תוההה לגבי השמחה שמתלווה אליהם, וכל התחושה של הביחד שהם יוצרים.. האם אין לכך משמעות?

בסופו של עניין אני באמת מרגישה לא יודעת...

גדלתי וחונכתי תוך ההנחה/האמונה שממתקים הם אוכל לגיטימי שראוי לרצותו ולהשתוקק אליו.
גם אני, ובעצם רובינו. וזה חלק מהבעיה והקושי שלנו להשתחרר מה- state of mind הזה. כמה במבה היינו אוכלים בטיולים שנתיים, כחלק בלתי נפרד מהטיול?
עוד משהו שכל כך השתרש הוא נושא הקינוח. משהו מתוק (עם קפה) אחרי האוכל, כאילו לא אכלנו לפני שניה? כזאת חגיגה סביב האוכל כל הזמן. לא פלא שהאכילה היא רגשית. יש לזה כל כך הרבה משמעות.

לומדים משמעותן של פרסומות שקריות
איך מסבירים את הנושא הזה? כלומר, איך מסבירים בצורה ברורה בלי להשמע צינית/נגעלת/אנטי להכל.

מדגדג לי באצבעות לפתוח בלוג ולשתף בתהליכים שעברתי/שעוברת
סקרנית לקרוא.
גם אני עברתי/עוברת. קצת בנסיגה כרגע. סוף ההריון ואחרי הלידה (חודשיים וחצי) הוציאו אותי מאיזון. הדף הזה עכשיו מחזיר אותי לאט לאט למה שמרגיש לי נכון לאכול, בלי קשר למה שיש או אין בבית בתחום המתוקים.

מוכרחה לומר לכן שהדיון מעסיק אותי, מוצא חן בעיני, ואפשר לומר שמחזק אותי מאוד בבירור ביני לבין עצמי מה חשוב לי ומה לא, ומה אני רוצה לעשות למען המטרות שלי אני מרגישה אותו הדבר. בהריון האחרון אכלתי מזעזע, וכמובן שכתוצאה מכך הידרדרה התזונה של כל דרי הבית

. אנחנו בתהליך שיקום, והדיון הזה עוזר לי להתמקד.

בשמת, אצלנו לא בהכרח נמנעים ממה שההורים לא אוהבים (למשל, גם הזוגי וגם אני מתעבים מרשמלו, וילדינו חושבים שזה מזון האלים), אבל אין ויכוחים בכלל בקשר לדברים שברור לי שלא נועדו לילדים - קפה (למרות ששנינו שותים), אלכוהול (שהזוגי שותה לעתים, אני כל הזמן בהריון או מיניקה או שניהם

), קולה (למרות ששנינו היינו צרכנים כבדים). הדעה של שנינו בנידון היא ברורה ונחרצת. הילדים יכולים לבקש קולה, אבל תמיד ייענו בשלילה ובדרך כלל אין ויכוח. קפה ואלכוהול הם בכלל לא מבקשים (לפעמים כשיש סביבנו - ויש - ילדים שמותר להם ללגום מהקפה או הבירה של הוריהם, הם ישאלו איך זה שלהם מותר, ואנחנו נשיב).

הדבר היחיד שאת יכולה באמת לעשות, זה לעבוד על עצמך. שום טכניקה או עקרון לא יעזרו באמת... מסכימה.

ושאלה אחרת שעולה בי בהקשר ליום הולדת היא לשם מה צריך עוגה? מירב, נראה לי שיש פה הבדל תפיסתי מהותי - בין מי ששואלת, כמוך, בשביל מה צריך עוגה, לבין חובבות העוגה (אני למשל:-)). עשיתי כברת דרך ארוכה בתחום התזונה מבית הוריי ועד למקום בו אני נמצאת עכשיו, ואני עדיין בעיצומו של תהליך, ומניחה שחמש שנים מעכשיו התפריט שלנו לא יהיה זהה לזה של היום. ועדיין, אין לי שום בעיה עם המנהג של עוגה ביום ההולדת, גם אם היא תהיה מורכבת מחומרים לא מזינים במיוחד (קמח לבן, שוקולד וחמאה, נניח). מה מפריע לך בעוגה? הקישור של מאורע חגיגי למזון (שמפותח מאוד במדינה שלנו)?

_לומדים משמעותן של פרסומות שקריות
איך מסבירים את הנושא הזה? כלומר, איך מסבירים בצורה ברורה בלי להשמע צינית/נגעלת/אנטי להכל._ תותית, כבר יצא לי לנסוע באוטו עם הילדים, ולהקשיב לאיזו פרסומת מפתה, ולשמוע את בכורי אומר: אמא, בואי נקנה! הסברתי להם (חמש וחצי ורבע לארבע), שהפרסומות נעשות על-ידי אנשים ששהמטרה שלהם היא למכור, ולשכנע אותנו לקנות משהו גם אם אנחנו לא באמת צריכים אותו, ושהתפקיד שלנו הוא להיות נבונים, ולקנות רק מה שאנו באמת רוצים אותו וזקוקים לו, ולא להתפתות לכל פרסומת. הסברתי להם גם, שכל יצרן וכל מפרסם תמיד יטען שהמוצר שלו הכי טוב, ושאנו צריכים לבדוק בעצמנו מה המוצר הטוב ביותר עבורנו.

אני קוראת כאן לאורך הדף שוב ושוב את העניין של מה יקרה כשהילד או הילדה יגיעו לגיל 7 או 10 ויטעמו מאכלים שאין בביתם ושאינם נחשבים כמזון בעיניי הוריהם.
אני חושבת שרוב ההתעסקות כאן היא דווקא בדילמות מהחיים - אנשים שילדיהם כבר הגיעו לגיל כזה, או לגיל אחר שבו הם נתקלים בדילמות מול מזון "בחוץ" ומנסים להתמודד איתם. אני באופן אישי לא מאלה שחושבים שצריך "להכין" את הילד לחיים ולכן גם אין לי שום כוונה להכניס ממתקים הביתה. אבל כמו שאמרתי גם בתי בגילה הצעיר עד מאוד מעמידה אותי בפני דילמות שונות כשמבקשת לנסות ולטעום מכל הבא ליד.

מי מחשיב אותך קמצנית? הילדים או ההורים?
תלוי... יש ויש. ילדים שמצפים ומתאכזבים, יהיו מאוכזבים מהילדים ("למה ש' לא נתן הפתעה ביומולדת שלו?"), הורים שמצפים ומתאכזבים יהיו מאוכזבים מהאמא (-:

_ושאלה אחרת שעולה בי בהקשר ליום הולדת היא לשם מה צריך עוגה?
המנהג הזה הוא כל כך בעוכרינו. מזכיר לי מנהגים אחרים שאותי כבר די דוחים, למשל, סופגניות בחג החנוכה..._
טוב אין צורך להשבית שמחות!!! ואת בהחלט יכולה להמנע מלאכול עוגה/סופגניות

אמנם אני לא כותבת רק קוראת,
מוכרחה לומר לכן שהדיון מעסיק אותי, מוצא חן בעיני, ואפשר לומר שמחזק אותי מאוד בבירור ביני לבין עצמי מה חשוב לי ומה לא, ומה אני רוצה לעשות למען המטרות שלי
תודה לכל המשתתפות{@

_ושאלה אחרת שעולה בי בהקשר ליום הולדת היא לשם מה צריך עוגה?
מירב, נראה לי שיש פה הבדל תפיסתי מהותי - בין מי ששואלת, כמוך, בשביל מה צריך עוגה, לבין חובבות העוגה (אני למשל)..... מה מפריע לך בעוגה? הקישור של מאורע חגיגי למזון (שמפותח מאוד במדינה שלנו)?_
לא מפריעה לי העוגה ולא מפריע לי מה שיש בה D-:
יש דברים אחרים שעולים בי בהקשר לנוהג של אכילת עוגה ביום הולדת (הם קשורים במסורת ובערכים, ובעד כמה הם משרתים את גופי וכדומה).
אבל לא שאלתי שאלה רטורית. שאלתי באמת כדי לדעת.
הטון בו נכתבה שאלתי הוא טון שואל ומתעניין: לשם מה צריך עוגה? אלו צרכים העוגה ממלאת?

לשם מה צריך עוגה? אלו צרכים העוגה ממלאת? מכיוון שאני לא היסטוריונית של מזון (בטח יש כאלה, נכון? נשמע אחלה ג'וב

), גיגלתי ומצאתי את הערך
Birthday]עוגת יום הולדת cake[/po] בווקיפדיה.

מסתבר שהמנהג של הגשת עוגה ביום הולדת היתנה נהוגה עוד בתקופת האימפריה הרומית, למרות שאז היא היתה בעיקר כמו לחם מתוק, מועשר בדבש ובאגוזים. אני מניחה שהרעיון היה לאחל ששנת החיים הבאה תהיה מתוקה כמו עוגה.

אילו צרכים ממלאת העוגה היום? המממ. קודם כל, מאוד נוח לנעוץ בה נרות

. חוץ מזה, היא מייצגת מסורת וטקסיות, ואני חושבת שהגזע האנושי הוא חובב גדול, במהותו, של שני אלה. בהרבה מסיבות ימי הולדת, העוגה היא הקינוח המתוק לשפע של מאכלים אחרים (יותר או פחות בריאים או מזינים, כל אחד והתקרובת שלו). בשביל ילדים, אני מניחה, זה כיף גדול: גם מתוק, לרוב שוקולדי, לעתים קרמי, עם נרות דולקים. אני חושבת שבתרבות שלנו ובחברה שלנו, עוגת יום הולדת היא הדבר שהכי מסמל יום הולדת שיש. וזו נראה לי הסיבה הכי חזקה בשלה יהיה קשה לילד, למשל, לוותר על עוגה (ולהוריו להעלות בכלל בדעתם לבקש ממנו לוותר עליה).

אין לי שום בעיה עם המנהג של עוגה ביום ההולדת, גם אם היא תהיה מורכבת מחומרים לא מזינים במיוחד (קמח לבן, שוקולד וחמאה, נניח). מה מפריע לך בעוגה? הקישור של מאורע חגיגי למזון (שמפותח מאוד במדינה שלנו)?
אני רוצה להגיד מה מפריע לי בנוהג הזה. לא עצם העוגה, ממש לא. הבעיה שלי היא ההאלהה שלה.
ביום מכל ימים, לא אוכלים עוגה. המסר המילולי שאנחנו מעבירים (אפילו אם אנחנו מאוהבי העוגות) - עוגה זה לא באמת בריא, עוגה זה משמין. צריך לצרוך מעט.
אבל ביום הולדת? או ביום חג? עוגה!
המסר הלא מילולי שעובר - עוגה זה הדבר הכי טוב והכי נפלא בעולם, תראו - אנחנו נותנים לכם את זה ביום שבו אנחנו מספרים לכם שאתם הכי חשובים! עוגה זו אהבה! עוגה זו שמחה! היא עד כדי כך מיוחדת ונפלאה, שלא נאכל אותה יום יום, נשמור אותה למאורע שבו אתה הכי מיוחד.. אבל זה לא בריא. אבל הכי שווה. אבל אסור הרבה. אבל רק היום כי אתה חשוב ואהוב. אבל זה לא מזין. <בשלב הזה הילד נופל מעולף מהסוכר ומבלבול

>

אני אומרת שאם כבר חושבים שעוגה זה לא כל כך נורא, צריך להיות כנים ולהתייחס אליה כמו שמתייחסים לאשכולית ולא להכניס לילדים את הקומפלקס המתוסבך הזה. ביד אחת לא, ביד שניה "יומולדתחגיגהנחמדת!"
מבחינתי יום הולדת זה נושא בפני עצמו, וכתבתי את עמדתי המפורטת ב{{}}מילכוד המתנות הגדול.

אילו צרכים ממלאת העוגה היום?
שיהיה על מה לשים נרות

בנוגע לילדים גדולים וסוכר -

נזכרתי בתוכנית טלוויזיה שראיתי על פליטים אפריקאים (לא זוכרת מאיזו מדינה). כמובן שהנושא לא היה מזון

.
באיזשהוא שלב דובר על איך הם נעקרו מאורח החיים הקודם שלהם, וכמה דברים שלנו נראים טריוויאלים ובסיסיים, נראים להם כשיא המותרות, ונתנו כדוגמא - סוכר לבן.
במשלוחי המזון של האו"ם מגיעות להם משאיות מלאות בסוכר, והמתנדב שמתראיין ומחלק תוך כדי, מסביר שקודם להגעתם למחנה הפליטים הזה הם לא טעמו סוכר לבן (סביבו יש גדוד של ילדים בשלב הזה).
ואני זוכרת בבירור שהוא אמר (עם קצת פראפרזה כמובן) - כל ילד פה יכול לאכול (ואוכל) כיום קילו סוכר לבן נקי כמו כלום. זה הדבר שהכי חשוב להם כיום, זה מה שהם מחכים לו כל היום בערך. ומראים את הילדים מערים לקרבם שקיות של סוכר...

עכשיו, אמנם ההורים שלהם בוודאי לא מונעים את חגיגת הסוכר הזאת, אבל בהנחה שאכן הם לא טעמו קודם סוכר ומוצרים מעובדים - הגוף שלהם אמור לדחות את זה באיזושהיא צורה, לפי חלק מהדברים שנאמרו פה.

אני אישית לא חושבת שאפשר לסמוך על ילד בן 7, או 10 אפילו, לדחות את כמויות הסוכר הלבן (בצורות שונות) שהוא רואה כל יום. זה בכל מקום! וזה ממכר! אולי הגוף שלו כל כך מדוייק עם עצמו שהוא לא יאכל הרבה, אבל...

כשאחת הבנות שלי הייתה בת שש, היא רצתה מאפינס במקום עוגה. הכנו לה מאפינס וסידרנו אותם במגש מקושט בצורת השם שלה ועליהם הדלקנו את הנרות. זה יצא מאוד חגיגי. דבר דומה אפשר לעשות מכדורי תמרים ואגוזים או כל דבר מתוק ואסתטי.

הבעיה שלי היא ההאלהה שלה.
זה בדיוק אחד הדברים המרכזיים שמפריעים גם לי. עוגת יום ההולדת הופכת להיות מושא להערצה ולהשתוקקות (אם כי יש עוד כמה מאכלים שזוכים לעיתים בקדושה הזו... הממממ.....ממתקים?).

גילוי נאות - זהו אחד התסביכים התזונתיים המאתגרים שחוויתי בתור ילדה/נערה. המסר בבית וגם בחברה היה שעוגה זה דבר כל כך טעים, נפלא, מתוק ונהדר עד כדי כך שאי אפשר בלעדיו. כל כך השתוקקתי לעוגות וחיכיתי לאותן הזדמנויות לאכול אותן, (שלא לדבר על הרכיבים הממכרים שהיו בתוכן). ואז באיזשהו גיל נכנס מסר נוסף לתמונה - אבל עוגה זה דבר משמין, וצריך לאכול ממנו במתינות, ואולי עדיף שלא לאכול בכלל, או בעצם ביום ההולדת פעם בשנה אפשר לחרוג ולטעום מהמזון האלוהי הזה שקרוי עוגה. אני כבר לא מדברת על יסוריי המצפון ורגשות האשם שנלוו לתהליך... (לפחות אצלי בחלק מהשנים זה היה כך).
גם אני חושבת שאם כבר חושבים שעוגה זה לא כל כך נורא, צריך להיות כנים ולהתייחס אליה כמו שמתייחסים לאשכולית

ואגב יום הולדת, גם בעיניי הוא בהחלט נושא בפני עצמו, ויש לי הרבה מה לומר לגביו. אם זכרוני אינו מטעני, את רוב הדברים ניצן כבר כתבה בעצמה בדיון המרתק מלכוד המתנות הגדול. ושוב, תודה ניצן.

לגבי העניין של מסורת וערכים ועד כמה הם משרתים את גופי, את חיי, את משפחתי ואת סביבתי; גם כאן יש לי הרבה מה לכתוב. זה קשור מן הסתם לא רק בימי הולדת אלא גם בחגי ישראל. הרעיון המרכזי שמפריע לי הוא הטקסיות והמנהגים שעוברים מדור לדור, כשחלק מהאנשים כלל לא יודעים/זוכרים מהם הערכים שעומדים בבסיס אותה מסורת, וממשיכים מכוח ההרגל לקיים אותה. גם כאשר ברור כי אותה מסורת פוגעת/מזיקה לגוף, ואינה משרתת את חיי ואת סביבתי.
זה נושא כל כך מורכב שנוגע בעוד כמה תחומי חיים, שאני בוחרת שלא לדון בו כעת. @}

שיהיה על מה לשים נרות
כמו שכבר כתבו לפניי, אפשר על כדורי תמרים ואגוזים ואפשר גם על תאנים טריות או תפוחים עסיסיים.
<לא קשור לדף:
בשבועות האחרונים אני נהנית כל כך מתאנים, שבעיניי, הן פשוט מדהימות ואלוהיות יותר מכל עוגה! (ותודה שהגעתי עד הלום בגיל 35 P-: )>

וזו נראית לי הסיבה הכי חזקה בשלה יהיה קשה לילד, למשל, לוותר על עוגה (ולהוריו להעלות בכלל בדעתם לבקש ממנו לוותר עליה).
עד כמה שיישמע מוזר המשפט הבא, אבל הוא אמיתי - יש משפחות שמציינות יום הולדת בלי עוגה ובלי נרות ועם הרבה אהבה, חום ושביעות רצון של כל בני המשפחה קטנים וגדולים.

אני לקחתי כרוב ותקעתי עליו שיפודים עם פירות. יצא קיפוד פירות מגרה ביותר שכולם התפרעו עליו. לא הוצאתי אותו באופן חגיגי, לא שמתי עליו נרות, לא כלום.
נהניתי מאד מהאסתטיקה שלו ומהיצירה שלו. הייתי צריכה לבטא את שמחתי האישית על כך שכדור הארץ השלים שני סיבובים מאז שהפלא יצאה לאויר העולם...
לא היה שום אזכור לזה שזה יום הולדתה. פשוט הזמנו חברים ליום כיף אצלנו בחצר. פטפטנו, התנדנדנו בערסל בשלוות אחר הצהריים עם רוח נעימה, שחינו בבריכה, ואכלנו קיפודים.

יום שליו ונעים.
(כלומר, לי היה צורך ביום הולדת, לא לה. ביטאתי את הצורך שלי באהבה, ברוגע ובצניעות מבלי להעביר לה את המסרים שבעייתיים בעיניי בחגיגה הזאת.)

אני חושבת שאפשר לשתף את הילדים בהכנה של דבר כזה אם בכל זאת רוצים חגיגה יצירתית ובריאה. זה ממש כמו לשחק בחרוזים (ענב סגול-ענב ירוק-ענב סגול-ענב ירוק

@}

... או אבטיח-מלון-אפרסק-מלון-אבטיח...) כיף גדול.

שיהיה על מה לשים נרות
שכחתי להוסיף את ה

... ברור שאפשר לשים נרות על כל דבר. כולם מצפים לעוגה אבל אפשר להפתיע עם דברים אחרים.

אגב, מה ההבדל בין מאפינס לעוגה? הרי גם עוגה אפשר להכין ממוצרי בריאות (כמו חרובים, קמח מלא וסוכר חום/אגבה, כמו שאני מכינה), וגם מאפינס אפשר להכין מקמח ולבן וסוכר לבן ושוקולד. לא הבנתי איך זה אמור להחליף עוגה במשהו יותר טוב.

עוגה זה לא באמת בריא, עוגה זה משמין.
הי, רגע רגע, לא לשפוך את התינוק יחד עם המים! תרתי דסתרי!
שננו: במשפחה שלי, "משמין" = טוב, רצוי, בריא ומצויין (-:
(אחותי ואני מאלה שמורחות חמאה מתחת לכל דבר שעל הלחם, כי ככה מגניבים עוד כמה קלוריות על אותו אוכל שאוכלים ממילא... P-: וחישובי האוכל מבוססים על בחירת האופציה היותר-משמינה מבין כמה. אם אתם מבינים מה זה אנשים שיודעים מראש שהכמות שהם מסוגלים לאכול מוגבלת ביותר אז כדאי שייצא לנו משהו מזה... ואם אתן מבינות את התיסכול של כאלה שלצערן מעדיפות גבינת כנען [מין גבינה לבנה רזה ביותר (-: ] על פני גבינת שמנת...)

לגבי עוגה ביומולדת:
מצטערת, אין אין אין, אני ליומולדת אופה שתי עוגות, עוגת גבינה ועוגה מספר המתכונים השבדי שלי (7 שנים רצופות אפיתי את עוגת הגבינה רק בשביל האורחים, כי לי ולילדי היה אסור לגעת בה), ולא מוותרת על זה. (-:

_המרדנות היא סימן לבעיה רחבה יותר:
כשהילד שלי מתחיל להתנהג בצורות האלה, אני רואה בזה משהו לא טבעי ולא בריא. להתעקש, במקום לשתף פעולה - סימן שמשהו רע קורה בינינו. וגם סימן שהוא במצב רע.
זה תמיד קשור לתגובה של הגוף שלו לדברים שלא טובים לו, לחוסר תשומת לב מספקת מצדי, ועוד כמה דברים.
אני מגבירה את תשומת הלב לילד, משתפת אותו ביותר דברים ועושה איתו דברים (כשאני הולכת להכין אוכל, במקום לתת לו לשחק לבד אני עושה מאמץ לקרוא לו ולהמציא דרכים לשלב אותו בהכנת ארוחה איתי ובפטפוטים איתו, למשל), מגבירה במודע את כמות החיבוקים והנשיקות, נותנת לו פרחי באך שמתאימים לבעיות האלה (זה עובד, ממש מהר), ומקפידה יותר מהרגיל להאכיל אותו מזונות שבריאים לו בתדירות גבוהה
(כי לרעב יש תפקיד בהתמרדויות האלה, והילד לא מרגיש את זה. הגוף שלו זקוק לארוחות קטנות מאוד לעתים קרובות מאוד, עם גיוון גדול. כאשר אני מקדימה את הרעב, הוא מספיק רעב כדי לאכול שתי כפיות עדשים מבושלים ואחרי זה כמה פיסות של פלפל אדום וכו' וכו', כי כיף לו לנשנש. כאשר הוא כבר מרגיש את הרעב, מגיעות צרחות ותביעות וחשקים קיצוניים וקשה מאוד לתקשר)._

בשמת, את כל כך צודקת. היום יישמתי חלק מן הדברים שהצעת והיה יום קל יותר באופן גורף.
תודה על התזכורת!

<OT>
בשמת, דיברתי על המסר המקובל. המסר שלי לא היה כולל "לא באמת" כי אם "ממש לא", והשורשים "ש.מ.ן" ו"ר.ז.ה" לא מוטים אצלי בבית בעיקרון ובמודע.

האיש בא ממשפחה עם הפרעות אכילה קשות שינויי משקל דרסטיים וכו' חוץ ממנו שתמיד היה רזה יחסית. ובמשפחה שלי יש התעסקות יתר בכל הנושא. ברמה שאם רואים תמונות של מישהו מלפני עשר שנים לא אומרים "וואו איך שיערה ארך" או "היא עומדת הרבה יותר זקוף היום" או "כמה יפה היא תמיד התלבשה" או "כמה היא נראית שמחה." אלא רק "הוא נורא השמין" או "תראי כמה היא היתה שמנה." החלטנו שלנו לא יהיה משקל בבית ואנחנו לא מעירים ולא מתעסקים בנושא באופן מילולי. יוצא שאומרים "אני מרגישה שאני אוכלת מאד לא טוב בשבילי בזמן האחרון."
<OT/>

<זה אוף טופיק>

בשמת, דיברתי על המסר המקובל
ברור (-:
אני רק משמיעה את קול הלא-שמנות-ונמצאות-תמיד-מתחת-לכל-האחוזונים (-:

ביום מכל ימים, לא אוכלים עוגה. המסר המילולי שאנחנו מעבירים (אפילו אם אנחנו מאוהבי העוגות) - עוגה זה לא באמת בריא, עוגה זה משמין. צריך לצרוך מעט.

המסר הלא מילולי שעובר - עוגה זה הדבר הכי טוב והכי נפלא בעולם, תראו - אנחנו נותנים לכם את זה ביום שבו אנחנו מספרים לכם שאתם הכי חשובים! עוגה זו אהבה! עוגה זו שמחה! היא עד כדי כך מיוחדת ונפלאה, שלא נאכל אותה יום יום, נשמור אותה למאורע שבו אתה הכי מיוחד.. אבל זה לא בריא. אבל הכי שווה. אבל אסור הרבה. אבל רק היום כי אתה חשוב ואהוב. אבל זה לא מזין.

אצלנו אוכלים עוגה תוצרת בית כמעט כל יום.
ההבדל היחיד הוא שלכבוד יום ההולדת מכינים כמה עוגות כי יש הרבה אורחים בבת אחת.
הילדה בחרה ליום ההולדת עוגת גזר, כבר שנה שנייה ברציפות. לא מזמן היא הודיעה שבשנה הבאה היא תרצה עוגת תפוחים. הכל מהרפרטואר הביתי הרגיל.

אנחנו אוכלים סופר-מזין....ואת הממתקים המעטים אוכלים אחרי שהילדה (2.4) הולכת לישון (מידי פעם). לא פייר...?? או פשוט חוסכת ממנה מה שאני לא מסוגלת להפסיק בעצמי? ובמסיבות וכו' מנסים "להסתיר" קצת אבל כשהיא רואה ורוצה נותנים לה לקחת לבד. את הסבים הצלחנו לחנך בקלות רב ואין דבר כזה "לפנק"בממתקים, הרי זה די עונש ולא פינוק (אני הייתי רוצה להשתכנע לגבי זה לעצמי וזה קשה אבל לגבי הילדה זה ברור לי....מעניין).

אגב, מה ההבדל בין מאפינס לעוגה
לא התכוונתי שמאפינס בהכרח יותר בריאים מעוגה אלא שמאפינס או משהו דומה, הרבה יותר קל ומקובל להכין מחומרים טבעיים ללא אפיה מאשר עוגה גדולה.

והשורשים "ש.מ.ן" ו"ר.ז.ה" לא מוטים אצלי בבית בעיקרון ובמודע.
אצלנו דווקא יצא לדבר על השמנה. בעקבות הסברים על בעיותיו של הסוכר, בין היתר הוא גם משמין. אולי טעיתי??? לא יודעת.
באופן כללי אין את ההתעסקות הזו בביתינו.

והשורשים "ש.מ.ן" ו"ר.ז.ה" לא מוטים אצלי בבית בעיקרון ובמודע.

וגם:
המסר הלא מילולי שעובר - עוגה זה הדבר הכי טוב והכי נפלא בעולם, תראו - אנחנו נותנים לכם את זה ביום שבו אנחנו מספרים לכם שאתם הכי חשובים! עוגה זו אהבה! עוגה זו שמחה! היא עד כדי כך מיוחדת ונפלאה, שלא נאכל אותה יום יום, נשמור אותה למאורע שבו אתה הכי מיוחד.. אבל זה לא בריא. אבל הכי שווה. אבל אסור הרבה. אבל רק היום כי אתה חשוב ואהוב. אבל זה לא מזין. <בשלב הזה הילד נופל מעולף מהסוכר ומבלבול >

כל מילה והניסוח מצויין!
@}

קראתי את כל הדף. דף מעניין מאוד.
המילים "ממכר" "רעל" שהופיעו כאן כל כך הרבה העלו לי מחשבות לגבי הילדות שלי. אצלנו בבית לא היו ממתקים ואני מאוד אהבתי לאכול את האוכל שאמא שלי בישלה והאמינה שזה "בריא" (עד היום). לעומת זאת אחותי היתה מבקשת ממני לאכול את האוכל שלה בלי שאמא שלי תרגיש (לא פלא שהייתי ילדה שמנמנה) ואם לא יכולתי עוד היא היתה זורקת את האוכל מהחלון ואח"כ יורדת לקנות שקית במבה במכולת (אמא שלי לא ידעה כמובן והיא היתה סגורה על זה שבמבמה זה לא אוכל). אני נהנית לאכול ואוהבת אוכל בריא הרבה יותר מאשר לא בריא, כך זה היה תמיד. לעומת זאת אחותי,לא. היותקופות בחיי שאכלתי ירק\פרי אחד בשבוע ורוב התזונה שלי התבססה על פחמימות. אני לא חושבת שאני מכורה או שאחותי מכורה. כשהבן שלי אוכל מלא ממתקים אף פעם הוא לא "צורח מעודף סוכר" לא שמתי לב לשינויים במצב הרוח שלו או שלי בהקשר של אוכל. כן אני אוהבת שוקולד אבל לפעמים לא אוכלת שוקולד במשך חודשים ולא מרגישה בכלל בחוסר שלו. נראה לי שאנחנו קצת מגזימות עם העיניין של ההתמכרות והנזק התמידי...
אני זוכרת שראיתי פעם בערוץ 8 מחקר על שתי קבוצות של ילדים. לקבוצה אחת אמרו להורים שהילדים אכלו ברוקולי ואפונה לארוחת ערב ולשניה הם סיפרו שהילדים היו במסיבת יומולדת מלאה בממתקים. בפועל הקבוצות היו הפוכות. למחרת בבוקר שאלו את ההורים איך עבר עליהם הלילה ןההורים שחשבו שהילדים שלהם אכלו ממתקים (בפועל אכלו ברוקולי) אמרו שהילדים לא נרדמו מרוב הרעלת הסוכר וההורים של הקבוצה השניה אמרו כמובן ההפך (שבפועל הם אלה שאכלו כמיות של שוקולד..).
אני גיליתי בדרך חתחתים שאובססביות לגבי אכילה עבורי היא לא נכונה. בתור אמא לילד שלא אוהב כמעט שום דבר אבל מאוד אוהב ממתקים (לא את כל הסוגים) גיליתי שכאשר אני מאפשרת לו (במאור פנים, לא תמיד זה מצליח לי) לאכול ממתקים, הוא גם אוכל טוב יותר מאכלים אחרים.ע"פ מה שאתן כותבות זה היה צריך להיות הפוך, ככל שיקבל יותר ממתקים ירצה יותר..
אולי זה ישמע לכן מופרך אבל אני גם חושבת שיש משמעות לאהבה שהושקעה באוכל ולא רק בתכולה הפיזית שלו. אם אני מבשלת פסטה לבנה "ריקה" באהבה ובאמונה שהגוף של הילדים שלי יפיק את הטוב מזה, אני מאמינה שזה מה שיקרה.
אחד האסימונים שירדו לי בעניין הזה זה שאלה פשוטה של הבן שלי "מה עדיף לאכול משהו בריא או טעים"? אז אמרתי כמובן שצריך את שניהם. אבל מה לעשות אם רוב הדברים הבריאים לא טעימים לו?
אני זוכרת בטיול ליקוט אמר המדריך שימי (לא זוכרת שם משפחה) שהחוק הראשון בליקוט הוא "זה טעים לי". יש לזה משמעות גדולה בעיני.
בזמן שאני כותבת הילדים שלי רואים טלויזיה- עוד התמכרות?
אחד הדברים שהפתיעו אותי כשהיתה תקופה שהפסקנו לגמרי עם הממתקים (גם עם הטלויזיה, אגב) שלא היו שום סימנים של "קריז". לא הפריע לאף אחד שזה לא היה. כמובן אחרי כמה זמן שזה פתאום צץ באיזה שהוא מקום הם רצו שוב אבל לא באיזה אובססיה של מכורים גמולים.

כשהבן שלי אוכל מלא ממתקים אף פעם הוא לא "צורח מעודף סוכר" לא שמתי לב לשינויים במצב הרוח שלו או שלי בהקשר של אוכל. כן אני אוהבת שוקולד אבל לפעמים לא אוכלת שוקולד במשך חודשים ולא מרגישה בכלל בחוסר שלו. נראה לי שאנחנו קצת מגזימות עם העיניין של ההתמכרות והנזק התמידי...
נשמע שאתם בסך הכל בריאים.
אבל אל תסיקי מהדוגמא הבודדת של המשפחה שלך, שהיא כנראה בריאה יחסית בענייני אוכל, אל משפחות אחרות או ילדים אחרים.
זה כמו "אנחנו נוסעים בלי כסא בטיחות ומעולם לא קרה לנו כלום".
בטוח. יש המון אנשים שעד היום עוד לא היתה להם תאונה במכונית.
האם זה אומר שנסיעה בלי כסא בטיחות בטוחה?

אני זוכרת בטיול ליקוט אמר המדריך שימי (לא זוכרת שם משפחה) שהחוק הראשון בליקוט הוא "זה טעים לי". יש לזה משמעות גדולה בעיני.
יש לי תחושה שיש כאן בלבול. אף פעם לא הייתי בטיול ליקוט, אך מהמעט שקראתי כאן הבנתי, שאם מה שמלקטים לא טעים לנו, אז הוא אולי רעיל/אינו בשל/....
לא נראה לי, שהכוונה היתה לדברי מתיקה תעשיתיים. הטעם חשוב וההנאה מהמזון חשובה גם, אבל אם כל היום אני שוקולד וגלידה (בהנאה ובשמחה כמובן) זה ישפיע לרעה על הגוף.

אם אני מבשלת פסטה לבנה "ריקה" באהבה ובאמונה שהגוף של הילדים שלי יפיק את הטוב מזה, אני מאמינה שזה מה שיקרה.
גם זה בעיניי נכון עד גבול מסוים. אולי אם אני אכין פסטה באהבה או אקטוף פירות בכעס תהיה עדיפות לפסטה, אבל מה לגבי עוגה מלאה במרגרינה היא גם תהפוך למזינה? להכין אוכל באהבה לא מספיק בעיניי. יש מציאות מסוימת שאין להתעלם ממנה. בפירות יש ויטמנים שמועילים לגוף, בוופלים אין. שום אמונה לא תגרום להם פתאום להופיע בתוך הוופלים. גם אם אני אקנה אותם באהבה או אאפה עוגה באהבה לא יהיו בה מה שהגוף צריך.
מה גם שאהבה אפשר להראות בהמון דרכים אחרות מאוכל וויטמים חיוניים יש רק באוכל.

כשהבן שלי אוכל מלא ממתקים אף פעם הוא לא "צורח מעודף סוכר" לא שמתי לב לשינויים במצב הרוח שלו.
מעניין כמה ממתקים הוא אוכל, אולי הוא תמיד ב"היי" ואז אין את הקפיצות.
ובאותו הקשר, ביום שישי בערב היינו אצל אמא שלי. השעה היתה כבר 2100 הילדים היו מאוד עייפים!!!! אמא שלי נתנה להם גלידה, אחרי כמה דקות הם לא הפסיקו לרוץ ולהשתולל! היה ברור שזה מהגלידה.

קראתי את רוב רובו של הדף ועולה לי שאלה. איך אתן/ם מתמודדות עם דעות בן/בת הזוג?
שלא רואים עין בעין, בנושא הרשמי של הדף "ממתקים" ובנושא התזונה הנכונה בעיניכם
תודה
לנו יש חילוקי דעות רבים, אבל אני הולכת להניק ולהשכיב עכשיו..

אולי אני נשמעת "רוחנית" מדי. אבל אני באמת מאמינה שאנחנו מביאים את הטוב שבאוכל לאוו דווקא מבדיקת סה"כ הויטמינים שבו. אני לא חושבת שאפשר להשוות את זה לנסיעה ללא חגורת בטיחות. כשאנחנו היינו ילדים בשר ועוף היה הכי בריא. היום זה הירקות, הפירות וכו'. מי יודע מה באמת בריא? אז נכון יש מחקרים שמראים שככל ש... אז... אבל יש כל כך הרבה גורמים בתרבות שלנו כמו אנטנות, זיהום אויר, לחץ ועוד ועוד ומי שלמד קצת יודע שהטיית מחקרים ע"פ דעת החוקר היא דיי פשוטה. אז אני לא מאמינה למחקרים.
הכוח שמניע את העולם הוא לא ויטמינים אלא אהבה. זה אולי נשמע פלצני ונראה לי שאני לא כל כך מובנת בייחוד לאור הדברים שלך נועה. אני לא מביעה אהבה דרך אוכל אני חושבת שלאנרגיה של אהבה יש השפעה על האוכל. אני לא מנסה לאמר שאני חיה באידיאיליה. גם אני הרבה פעמים מחמיצה פנים ואפילו מתעצבנת (בעיקר על בעלי כי הוא ההשפעה הרעה בבית:)) כשהבן שלי מבקש גלידה על הבוקר. אני מנסה להוסיף זוית ראייה שלי היא עזרה לשחרר (עוד מילה פלצנית) קצת ואני רואה תוצאות חיוביות.
שלא תבינו לא נכון, אני מוכנה לחיות מעכשיו ועד יומי האחרון על הדברים שמירב מכינה (ומידי פעם "לחטוא" עם תבשילים של אמא שלי). אבל, לילדים שלי זה לא טעים. אז מה אני אעשה? אכריח אותם כמו שאמא שלי הכריחה את אחותי? להציב בפניהם תנאים- תאכל את הבטטה ורק אז תקבל את הגלידה? (זה אפילו יותר נורא מבחינתי).
בתור מישהי שלא הרבה דברים לא טעימים לה, זה ממש קשה ומענה לאכול משהו לא טעים. האם ילדים וגם מבוגרים אמורים לסבול כדי לאכול בריא?
אצלי אוכל קשור בהנאה ושמחה ואני לא מוכנה לאכול משהו שלא בא לי או לא לאכול משהו שכן בא לי בגלל בריאות. אני גם לא מצפה את זה מהילדים שלי. אני מודה שלפעמים אני מתאכזבת כשזה לא קורה.
מכירות את היפני ההוא (שכחתי את שמו) שמילא מיכלים של מים והקפיא אותם ועל כל מיכל הוא שם מדבקה עם סוג של רגש? אם למילה כתובה יש השפעה כל כך גדולה על חומר "טבעי" כמו מים אז מי יודע עד איפה זה מגיע?
הרבה פעמים אנחנו חושבות שאנחנו יודעות מה טוב ומה לא טוב לילדים שלנו. אני יכולה לאמר רק לגבי עצמי שככל שאני גדלה איתם אני מבינה עד כמה אני לא יודעת וזה תמיד מרגש אותי מחדש.
ובנוגע ל"צורח מסוכר" לא התכוונתי לפגוע באף אחת. יש לי תחושה שאולי המשפטים שלי הובנו לא נכון.

ובנוגע לשאלה של פלונית - לי ולבעלי היו חילוקי דעות מאוד גדולים לגבי תזונה "נכונה". היום חילוקי הדעות קצת פחתו אבל בכל זאת, עבור בעלי לחמניה עם נקניקיה וחומוס ובקבוק קולה בצד היא ארוחה נהדרת ומזינה. אצלנו, כל אחד עושה את הישר בעיניו. כשהוא לבד עם הילדים הם אוכלים פיצה וגם קולה. למדתי לחיות עם זה. בדר"כ אני איתם ואז הם אוכלים פיצה תוצרת בית ולא שותים קולה..

מצד שני למדתי המון מחילוקי הדעות הללו. הבנתי שאפשר לא לאהוב פירות וירקות ולהמשיך לחיות בבריאות (גדולה יותר משלי יש לציין) וגם כמו שכתבתי למדתי שזה "אישיו" שמקבל יותר מידי מקום בחיים שלי והופך לאובססיה ואז הגיע המקום לשחרר

_אז אני מניחה שהבת של ניצן באמת לא צריכה להסתכל על שום דבר שאיננו "אוכל" בעיני ההורים שלה.
כי הם סגורים על זה, בפנים. זה בסדר שיש אנשים אחרים שאוכלים את זה, אבל זה לא נראה מושך או אכיל באמת בעיני ניצן ואישה, אז טבעי שהילדה לא מעוניינת._

סליחה שאני קטנונית, אבל אני מבינה שניצן עצמה כן אוכלת דברים שהיא מחשיבה כ"לא אוכל", אז איך זה בכלל מסתדר? ניצן, את לא רואה את הבעייתיות בלאכול מאחורי גבה של הילדה? זה נראה לי מוסר כפול ועומד לגמרי בסתירה לאותה "אמת פנימית" בנוגע למזון.

_{כתבתי כל כך הרבה, והכול נמחק בלחיצת כפתור... מקווה שאצליח לשחזר.}

אפרת,
אני לא חושבת שאני מכורה או שאחותי מכורה
האם לדעתך תוכלי להפסיק לאכול פחמימות מורכבות ומעובדות (לחם, פסטה, אורז, עוגות) לשבוע-שבועיים? האם תוכלי לוותר עליהם לגמרי בחייך?

נראה לי שאנחנו קצת מגזימות עם העניין של ההתמכרות והנזק התמידי...
כמה אימהות (כולל אני) דיווחו על תקופה ארוכה של גמילה ממאכלים מסוימים, כך שאני חושבת שאנחנו לא מגזימות בעניין ההתמכרות.
ולגבי הנזק התמידי – ממליצה בחום לקרוא את הדפים שבשמת המליצה עליהם למעלה: תזונה ללידת תינוק בריא ו{{}}הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף. וזאת רק דוגמה אחת לנזקים מתועדים.

ע"פ מה שאתן כותבות זה היה צריך להיות הפוך, ככל שיקבל יותר ממתקים ירצה יותר...
לא בהכרח. הבן שלך אוכל בקביעות ממתקים, ופחמימות ריקות מבושלות; אולי זה מספק אותו.

אולי זה ישמע לכן מופרך אבל אני גם חושבת שיש משמעות לאהבה שהושקעה באוכל ולא רק בתכולה הפיזית שלו
מסכימה לגמרי. אבל...
מה לגבי עוגה מלאה במרגרינה היא גם תהפוך למזינה? להכין אוכל באהבה לא מספיק בעיניי. יש מציאות מסוימת שאין להתעלם ממנה. בפירות יש ויטמינים שמועילים לגוף, בוופלים אין. שום אמונה לא תגרום להם פתאום להופיע בתוך הוופלים. גם אם אני אקנה אותם באהבה או אאפה עוגה באהבה לא יהיה בה מה שהגוף צריך.

"מה עדיף לאכול משהו בריא או טעים"? אז אמרתי כמובן שצריך את שניהם.
בשיחה שלכם מסתתרת הנחת היסוד שאוכל בריא

אוכל לא טעים או במילים אחרות אוכל טעים

אוכל לא בריא. בעיניי לפחות, הנחת היסוד לא נכונה. וודאי שהיא גם לא אמת אבסולוטית. אצלנו בבית למשל, המזון חיוני, מזין וטעים!
מה שמביא אותי לטענה הבאה.

אבל מה לעשות אם רוב הדברים הבריאים לא טעימים לו?
אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל יש אנשים וילדים שבעקבות אכילת מזון מעובד ומבושל רווי תבלינים וכימיקלים (חומרי טעם וריח, צבעי מאכל, משפרי טעם, ממתיקים, חומרים משמרים, חומרים מייצבים וכדומה) מאבדים את הרגישות לטעמים ולריחות. לדוגמה פירות טריים לא מספיק מתוקים עבורם, ירקות מסוימים שאינם נאכלים בלוויית שמן, מלח ושלל תבלינים, נחווים כתפלים בעיניהם, עוגות פירות ללא סוכר פשוט לא טעימות להם וכדומה.
הלשון והחך רגילים לטעמים עזים, מלאכותיים וחזקים ביותר, כך שמזון בריא (מבושל או טרי) עם תבלון מועט וללא תוספים מלאכותיים, פשוט לא עובר את סף ה"טעימות" שלהם.

יש גם את עניין ההרגל והשגרה. כשרגילים לאכול שניצל מטוגן עם צ'יפס כל הזמן, בהחלט יכול להיווצר מצב שלילדים לא יהיה טעים ולא הגיוני לאכול שניצל אפוי עם אורז מלא.
ויש גם את העניין שדובר עליו רבות כאן בדיון, ההתמכרות. אימהות רבות סיפרו כאן ובדפים אחרים על בני משפחתן שאוכלים פחמימות ריקות כמו אורז לבן וקמח חיטה לבן על כל צורותיהם, ולא יכולים לחדול מלאכול אותם וליהנות ממזונות מלאים ומזינים.
יש לי עוד מה לכתוב בנושא החושים, אבל אני מקווה שהרעיון מובן.

אני זוכרת בטיול ליקוט אמר המדריך שימי (לא זוכרת שם משפחה) שהחוק הראשון בליקוט הוא "זה טעים לי". יש לזה משמעות גדולה בעיני.
חוק הליקוט הראשון ששימי רף דיבר עליו הוא אכן חוק "הטעים לי", אבל מהיותו חוק ליקוט, הוא נכון למזונות מלוקטים....
גם בעיניי, בכל הנוגע למזונות מעובדים ותעשייתיים, לא כדאי לפעול על פי החוק הזה. המזונות האלו מרמים את הלשון, את החך, את העיניים, את האף ואת הגוף. ובעצם, מרמים אותנו.
היום אני יודעת שגם מזון מבושל/מטוגן/צלוי משפיע בדרך דומה על הגוף, אבל זה לדיון אחר.

עוד מידע בנושא בדפים: מה גיליתי ברשימת הרכיבים, מיתוסים על תזונה, מזונות שנראים ואינם חיים

את יודעת שהכול נכתב מתוך אהבה @}