האם להגביל אכילת ממתקים

אנונימי

~ראו גם: ילדים וממתקים: תשוקה למתוק אצל ילדים / לאכול ממתקים / שוקולד כן או לא / חינוך לאכילת ממתקים / לשכנע בנזקי תרבות הממתקים / סבים סבתות וממתקים / ילדים סוכר והיפראקטיביות
גמילה: החלטתי להיגמל מסוכר / גמילה ביתית ממתוקים / להתנקות מסוכרים בהנקה מלאה
אפשרויות אחרות לסוכר: סוגי סוכר / תחליפי סוכר / נפלאות הסטיוויה
אפשרויות אחרות למאכלים טעימים: מתכונים מתוקים בלי סוכר / שוקולד חי / קינוחים חיים / גרסאות ביתיות לאוכל מוכן שילדים אוהבים / חטיף בריא / חטיף לא מועיל ולא מזיק / חטיפים בריאים לגן שעשועים~

פעם שמעתי על מחקר שבו נתנו לילדים אוכל מכל הסוגים ללא הגבלה וללא שום הערות. הצעות. הסברים. וודאי שלא שכנועים (זה בריא.. וכו'..)
הילדים שחיו במקום (שהיה בית יתומים והמחקר נערך בו לאורך כל היממה למשך מספר חודשים) התנפלו על המתוקים בשמחה רבה מאוד וחיו כמעט רק על ג'אנק במשך הימים הראשונים. לאט לאט שינו את מזונם. אחרי שלושה ארבעה שבועות כל !! הילדים אכלו בדיוק את מה שהגוף שלהם היה צריך. ובמידה הנכונה. המחקר לווה בבדיקות רפואיות כל הזמן.

ולמה אני מספרת את זה??
כי בתור ילדה תמיד הגבילו אותי. אמרו לי שזה בריא וזה לא. ומה שקרה הוא שתמיד. אבל תמיד השלמתי את המתוקים שלי אצל השכנים. הלכתי לשכנים והלכתי לחברות ותמיד אמרתי שאני רעבה. תמיד ביקשתי מתוקים אצל אחרים. פיתחתי זללנות יתר שהיום אני נלחמת לעצור אותה.
אני רואה סביבי ילדים. ילדים של "אמהות בריאות" טורפים מתוקים אצל אחרים. וילדים שבבית ארון הממתקים פתוח לכל הילדים עם הזמן מפתחים אליו אדישות מה.
מעניין אותי אם משהו ניסה פעם להתיר לילדיו לאכול הכל מכל כל. בכל כמות ובכל זמן. בלי להגיד לו מה טוב לו ומה לא.
האם משהו הרשה לילדיו לאכול שני ארטיקים במקום ארוחת צהריים. וקרמבו לארוחת ערב. עם שלל חטיפים ביניהם וכו'...
אשמח לתגובות.

דף חשוב. אני מחכה לתובנות.

שליחה על ידי אחת* » 26 יולי 2008, 11:03

תובנות אין לי אבל אשתף מניסיון אישי.
גדלתי בבית שבו היה ארון ממתקים עשיר ופרוץ. ג'אנק חופשי כל הזמן.
אני זוכרת יום אחד בילדותי (המוקדמת למדי) שבו הוריי הגבילו אותי ואת אחי לחפיסת שוקולד אחת בלבד ביום לכל אחד (!!!). וזו הייתה המגבלה היחידה שזכורה לי בנוגע לאוכל במשך כל חיי.
אכלו בבית סביר, לא בריא במיוחד, ארוחת ערב קבועה של סלט, ביצים, לחם וכו'.
בצהריים ארוחות חמות לא מדהימות בבריאותן אבל גם לא נוראות מבחינה תזונתית.
והמון ג'אנק כל הזמן.
אני לא מרגישה שזה היטיב עמי. בגיל ההתבגרות הייתי במשקל יתר והרגלי התזונה שלי היו גרועים מאוד. רק כמה שנים טובות אחרי שיצאתי מבית ההורים הצלחתי להתאזן, לרסן תאווה למתוקים ולג'אנק וגם (תוצר לוואי) לרזות.
כמו שאמרתי, פתרונות אין לי. יש לי ילדה בת שנתיים. אני מאוד מנסה שפשוט לא יהיה ג'אנק בבית, גם בגללי (אני פשוט לא עומדת בפיתוי) וגם כי אני לא רוצה לריב איתה ולהגביל אותה.
אם יש ממתקים בבית אני נותנת לה לאכול בדיוק כמו לנו ואח"כ משתדלת לא להכניס יותר הביתה.
אני כל הזמן בהתלבטות עם העניין הזה. מצד אחד רוצה לבקר את התזונה שלה, מצד שני לא רוצה להגביל אותה וגם לא מוצא חן בעיני שהיא באמת "מסתערת" על מתוקים ובמבות של ילדים אחרים ותמיד תמיד רוצה ומבקשת ממתקים.
הפתרון שאני מצאתי הוא לתת לה לאכול מחוץ לבית מה שהיא רוצה, ולהשתדל שרוב התזונה שלה תהיה מבוקרת, ובבית.
לא פתרון אידאלי בעיני וגם אני אשמח לעוד תובנות.

אצלי היה ארון מתקים פתוח, לכאורה לא היתה הגבלה, אבל היו מעירים לי ומבקרים אותי. הם לא ידעו שום דבר והיו מבקרים אותי על סמך הידע החלקי והשגוי שלהם (למשל: שאני שמה כפית סוכר בכוס מים, במקום לשתות מיץ פטל מתרכיז; הם עצמם עד היום לא מסוגלים לשתות מים, אז הם שותים "דיאט"). עם או בלי קשר, אני מסובכת היום רגשית עם אוכל ברמה של הפרעת אכילה קלה.
לגמרי מאמינה שילדים יודעים יותר טוב מאיתנו מה הם צריכים, אבל לא תמיד מצליחה ליישם. לכן אני משתדלת שפשוט לא יהיה בבית מה שאני לא יכולה לראות אותם אוכלים בלי להגביל ובלי להעיר. פעם הייתי מחזיקה בבית קורנפלקס "רגיל" (כריות של תלמה למשל), וכשהם היו אוכלים את זה (בכמויות) הייתי יושבת ו"כועסת" עליהם (מסכנים, מה הם אשמים?) וממלמלת שזה רעל ולמה אתם אוכלים את זה. אז הוצאתי את זה מהבית ועכשיו אני שקטה.
אם אני קונה לבת שלי שוקולד, היא יושבת ומחסלת חפיסה שלמה בבת אחת. כשאנחנו בחנות, היא רוצה את השוקולד הזה ואם אני לא קונה אותו זה יכול להפוך למריבה. לא רוצה את המריבות האלה, אני חושבת שהן יותר מזיקות מהשוקולד עצמו. לא לגמרי פתרתי את הבעיה הזאת עדיין, חוץ מאשר הכלל שמה שאני לא יכולה לאפשר בלי מגבלות ובלי מריבות - שלא יהיה בבית בכלל.

שליחה על ידי אחת* » 26 יולי 2008, 11:18

לא לגמרי פתרתי את הבעיה הזאת עדיין, חוץ מאשר הכלל שמה שאני לא יכולה לאפשר בלי מגבלות ובלי מריבות - שלא יהיה בבית בכלל.
כנ"ל...

אני מרגישה שזה כל כך מופרך (ולא בגלל שזה לא אמיתי) פשוט כי זה כל כך רחוק ממה שגדלתי עליו, ועם זאת מדהים ומעורר מחשבה.
מחשבות על הניסוי הזה: הילדים האלו הם קבוצה סגורה. כל מה שקורה, קורה לכולם - ולכן אין שום "לחץ" מחוץ למה שעובר עליהם (כמו למשל התלהבות של ילדים מבחוץ לממתק שמלהיב מחדש את הילדים מהניסוי). זה שונה מהותית מהמצב בסביבה שלנו. לדעתי, רק במקום שבו אין הורים אפשר לעשות ניסוי כזה לאורך זמן. נראה לי שיש אצלנו ממש "אינסטיקטים" בעניין הזה, שלא באים מן הסתם מהגבלות תזונתיות בשבטים הקדומים אלא פשוט מהצורך להגן על הילד מדברים רעים ו.. מתוך הרגל ושטיפת מוח. הרי היום אם אראה מישהו "טורף" ללא הכרה ממתקים (במיוחד מבוגר) זה ממש יחריד אותי. זה כמובן מתקשר ל חינוך ללא כפייה שגם זה דבר שלא קל לי איתו.
הפתרון שלי, בינתיים -
הכלל שמה שאני לא יכולה לאפשר בלי מגבלות ובלי מריבות - שלא יהיה בבית בכלל
מיץ למשל (פטל או סיידר) הילד שלי תמיד יכול לבחור, ובאמת הוא בוחר לעיתים מים (אבל לרוב מיץ). אצלנו שתו בילדותי רק מים ותמיד בבתים אחרים התלהבתי לשתות מיץ פטל או זיפ (!!).

אני מסכימה עם רוב מה שאת אומרת, שרון ס{{}}, אבל אני תוהה אם חוקים מסוג "פעם בשבוע מותר לבחור ממתק" מביאים נזק או תועלת. אני לא מתכוונת לממתק עצמו, אלא להפיכה שלו לצ'ופר השבועי. למה בעצם? כי עגבניה מותר לאכול כל יום, אז למה צריך להיות צ'ופר שבועי בכלל? אני יודעת שאני עצמי מתייחסת לאוכל בדיוק כך, הפרס שאני מקבלת בסוף השבוע על זה שאכלתי בריא כל השבוע, ואני לא בטוחה שזו התייחסות חיובית. הייתי רוצה לא להעביר את זה הלאה לילדים שלי. כמובן שלא בטוח שאני מצליחה.
יותר מזה: אני לא בטוחה שההרצאות והנאומים על בריא ולא בריא (שגם אני מרעיפה על הילדים שלי בשפע) מביאות תועלת או נזק, בעיקר בגילאים הצעירים. הייתי מעדיפה לחסוך מהם את זה ולתת להם לאכול בצורה אינטואיטיבית. אני לא מצליחה לעצור בעצמי, אבל כשאני מקבלת את ההרצאות האלה בחזרה בתור "אני לא אוכלת את זה כי זה לא בריא", הלב שלי נצבט ואני תוהה אם לא גרמתי נזק.

אצלנו לא היו ממתקים כמעט בכלל (רק סבא היה מחזיק קוביות סוכר בכיס ונותן לנו מדי פעם, בגיל די מאוחר (כלומר לא כפעוטות)) אמא שלי לא הסכימה לתת לנו סוכר לבן ויחד עם הנקה, קיבלנו דייסות מלוחות (או לא מתוקות) מחיות ירקות וכו'.
עד היום אף אחד מאיתנו לא אוהב מתוק ולא מכור למתוקים. (אני זוכרת שיצאתי עם בחור מכור למתוק, שלקח אותי "להתפנק" עם צ'וקולטה. הזמנו שתיים. אני שתיתי רבע כוס וקיבלתי סחרחורת וכמעט בחילה, הוא שתה את שלו ואז גמר את שלי גם.

)

לעומת זאת, אני מכורה לגמרי לפחמימות ריקות (בדמות עמילנים, בפרט כל דבר שיש בו שמרים, אליהם אני רגישה בטירוף.) ואני מאמינה שזה קשור בכך שקיבלתי דייסות סולת מגיל שלושה חודשים. המוח שלי נבנה על ידיעה לא מילולית שחום, אהבה, הזנה אמהית שווה לעמילנים חמימים, רכים ולא מתוקים. חרא. אבל זו המציאות שלי ואני אתמודד איתה. אף פעם לא היתה אצלנו הגבלת לחם או פסטה, ואני אכלתי... (הייתי ספורטאית "מקצועית" אם אפשר להגיד את זה על הספורט הישראלי, אז אכלתי חבילה פסטה ליום בלי שהגוף ימצמץ אפילו. היום הוא לא רק ממצמץ, עפעפיו כבדים ודבוקים מקורי עמילן...)

את משנתי התזונתית בקשר לילדתי אני פורטת ככה:
זכותה להחליט מה היא אוכלת. נקודה.
כל עוד אני שם לתווך ולשמור, אני עושה את זה. המשמעות של זה היא אפס חשיפה מצדי לאוכל מעובד. (אוכלת 100% RAW FOOD מלידה. לא 99.9999 אפילו. 100%. לומכירה עוד אחת כזאת... אשמח לחברותא...

)
אני מאמינה באופן מבוסס מדעית ומחקרית שממתקים (ושאר מעובדים) ממכרים מאד ושעדיף לא לחשוף אליהם כלל. (קיצונית לדעת הרוב המוחץ של ההורים, לדעתי לא.) האנושות הסתדרה יופי לפני המצאת הסוכריה התעשייתית, מוזר לי איך כולם מתיחסים לזה כאל חלק מתזונת הילד...
אם וכאשר בתי תתעקש לאכול דברים שאני חווה כלא בריאים בשבילה - שתתפדל. אלה החיים שלה, אלה ההחלטות שלה.
אני כאמא אהיה מאושרת מספיק שלפחות נתתי לה התחלה מצויינת. שנים קריטיות של בניית הגוף באופן הכי טוב שיש באפשרותי לתת.
שהגוף שלה חי מצויין על אוכל חי, שאין לה צורך פיזי עמוק כמו בור בלי תחתית לרעל כזה או אחר.

אה, ובקשר ל"ניסוי" שתיארת, אפשר סימוכין מדעיים? מחקר? זו יכולה בקלות להיות אגדה אורבנית, ולפני שנשווק את זה כאמת שיש להתחשב בה כשמקבלים החלטות, רצוי להשתכנע שזו אכן אמת, ומה היו התנאים המלאים שם. בגדול נשמע תואם עקרונות UNSCHOOLING, אלא שאם אין מראש ממתקים בסביבה, אז כל הטיעון הזה נופל. חוץ חוץ חוץ מזה, המחקר הזה מניח שילדים נמשכים לזבל הזה ושחובה להתמודד איתו. מתה למצוא עוד כמה ילדים כמו נוצקה, ולעשות עליהם מחקר אחר. שתראו שיש אלטרנטיבה לזה.

מה שאני מנסה להגיד (בהרבה מילים

) זה:
אפשר לתת את מלוא החופש מבלי לתת ממתקים. זה מה שאנחנו עושים.
דוגמה מהחיים - ישבנו בקונצרט בפארק, וכל מי שמסביבנו קנה ברד כחול מזעזע לילדים שלו. הייתי אחוזת חלחלה. מצטערת... (לא מההורים, מהדיסאינפורמציה שהם מקבלים, מזה שהם מוכנים להאכיל (לא חלילה להזין) את הילדים שלהם בזבל הזה רק כי יש מישהו עם אינטרס חזק מספיק למכור להם את זה. רק בגלל שהם לא מפרגנים לילדים שלהם את היכולת להבין שזה לא בריא.

) בקיצור, נהר התעניינה, הסברתי במאור פנים שזה מצער אותי שהילדים האלה אוכלים ברד לא מזין והבטחתי לה ברד מזין בבית (אני נוטה לא להשתמש בשמות מסחריים, אז מראש קראתי לזה "מיץ קפוא" ואמרתי שנעשה "מיץ קפוא מזין".) בבית טחנתי בבלנדר ענבים אורגניים עם קרח ומעט אגאבה. יצא מדהים. פשוט בליגה אחרת מהזבל הצבוע שנותנים לילדים. מזין, טעים, ומספק.
היום אני יוצאת עם תיק קטנצ'יק שומר קור לארועים כאלה, כי למדתי על בשרי שאמריקאים פשוט לא יכולים לראות גלידה בלי לדחוף את זה לורידים של הילדים שלהם.
אז הבאתי לה מהבית פעם אחת. היא בקשה, קיבלה, לא סיימה, ומאז לא ביקשה יותר.

אני לא זוכרת אם כתבתי את זה כבר איפשהו, אבל בספר "יריד הבלים" של ת'קרי יש מישהו שהוא נהנתן, אוהב לאכול ולשתות, והוא שמן. זה מפריע לו, וגם ההורים שלו מציקים לו בעניין הזה, והוא מנסה מדי פעם להילחם בזה, אבל אחרי תקופה קצרה, כתוב, הוא תמיד חוזר לשלוש ארוחות ביום. כשקראתי את זה חשבתי לעצמי כמה זה נורא שהדרך שבה הוא ניסה להפסיק להשמין היא על-ידי צמצום מספר הארוחות שלו, כמה ברור שזה לא יצליח לאורך זמן, וכמה מעט ידעו אז על הדברים האלה. אבל הם היו בטוחים שהם יודעים. ואילו אנחנו, היום, בטוחים שאנחנו יודעים הרבה יותר, ובשם הידע הזה אנחנו מציקים לילדים שלנו שיאכלו יותר מזה, או פחות מזה. ואז הידע מתחלף (כשהיינו ילדים, מרגרינה נחשבה התחליף הבריא לחמאה).

מה שכתבתי לא היה בתגובה לניצן, כתבנו יחד...

וכן בתגובה, אני חושבת שהגישה שלך אופטימלית (חוץ מזה שאני לא בטוחה שכבר אמרתי לך שחורה לי סמנטית

שאת קוראת למזון טחון או מיובש "לא מעובד", אבל זה לדיון אחר). וחוץ מזה שאני מסתייגת מהדיבור עם ילדים במונחים של "בריא", "מזין" (וכאמור עושה את זה בעצמי עד שלשוני משחירה בפי).
אבל רובנו מגיעות להתלבטות הזו במצב שונה, של ילדים שכבר נחשפו ושנחשפים עוד מהסביבה, ואז הבעיה יותר מסובכת.

גם אצלנו בבית, בילדותי, הכל היה חופשי. הייתה מגירת ממתקים, עמוסה בממתקים, חטיפים, שוקולדים וכו'. כל החברים הכירו את המגירה וקינאו בנו על חוסר ההגבלה. הכל היה חופשי, לא היו חוקים או מסגרות לגבי שעות שינה, ארוחות, טלוויזיה וכו'. בגיל ההתבגרות, התחלתי להגביל את עצמי בממתקים. חשוב לציין שתמיד הייתי רזה. כשבגרתי, מאד רציתי לשחזר את אווירת החופש שגדלתי בה בביתי. חוסר השיפוטיות והביקורת, נקשרו לי גם לחוסר ההגבלה בעינייני ממתקים. ובאמת, בשנים הראשונות (בכורתי בת 7.5) היו ממתקים באופן חופשי בבית, נגישים. לפני שנה וחצי בערך, שמנו לב שהבכורה (יש אחריה עוד שניים) מפתחת הרגלי אכילה בעייתים. רגילה לנשנש, מחפשת קינוחים אחרי כל ארוחה, וגם פיתחה עודף משקל. אני כל הזמן מתחבטת בשאלה הזו. כיום, אין לנו ממתקים בבית באופן חופשי. אנו קונים בקנייה השבועית, חבילה של ופלים, או עוגיות שמספיקה לכל השבוע. האמצעית, למשל, בכלל לא מתרגשת מהממתקים, וכאשר היו בבית היא הייתה אוכלת משהו אחד וזהו, לא זוללת. יכול להיות שאם הבכורה הייתה ככה, לא היינו מתלבטים בשאלה הזו.

טוב, אני נגררת לדיון הסמנטי מצווחת בהנאה

(נדמה לי שהדימוי הזה שאול מרועי שרון, אבל לא מתחייבת...)

שמעת אותי אומרת "בריא"?

אני מאד מקפידה לדייק עם נהר מבחינה מילולית, יש לי ילדה מאד ליטראלית, אני לא יכולה להגיד מילים סתם מן השפה ולחוץ.
אצלי במשפחה המורחבת כשאומרים על משהו שהוא "בריא" מתכוונים שהוא לא טעים.

מבחינתי להגיד על משהו שהוא "אוכל" אומר שאפשר לאכול אותו, אבל להגיד על משהו שהוא "מזין" אומר שהגוף מקבל יותר תועלת מאשר רעלים וזקוק לפחות אנרגיה כדי להפיק את הנוטריאנטים ממנו. זו מילה מצויינת שאני מאד אוהבת!
בגלל שאנחנו כאלה בשלנים (או לא-בשלנים) אז מאד חשוב לשנינו שהאוכל יהיה גם טעים מאד וגם אסתטי מאד. ואני נשבעת בכל היקר לי שהמיץ הקפוא המזין טעים עשרות מונים מהמיץ הקפוא הלא מזין.

(תודה על המחמאה על הגישה.)

ובקשר להערה על "לא מעובד" את בהחלט צודקת. אני בבעיה פה. כי מצד אחד טבעונאים אנחנו לא (הביטוי ושלל נגזרותיו שתוקעות אלף אחרי כל נון כבר מעוררות בי בחילה קלה.) מצד שני גם "נא" זה לא מדוייק, "לא מעובד" זה הכי קרוב למה שאנחנו אוכלים, כי אלף - העיבוד היחיד כמעט זה טחינה בממחה, ולעתים רחוקות מייבשים (את יודעת, זה לא ממש עיבוד אם זה קורה ממילא אם שמים בשמש.) אז הרבה יותר קל לי להגיד את זה מאשר להגיד "לא מחומם, לא מערב כימיקלים, ועוד כל מיני שאין לי כח עכשיו לפרוט..." יש לך רעיון יותר טוב?

(מעוררות - ג'נריק פימייל

)
("אז הרבה יותר קל" צ"ל "ובית - הרבה יותר קל.")
חן חן על הסבלנות.

שליחה על ידי יול* » 26 יולי 2008, 13:46

דף מעניין ומעורר מחשבות.
@}

כמו שאמרתי, אני לא מסתייגת גם מלדבר עם ילדים במונחים של "מזין". לא כי זה לא מדוייק סמנטית (את זה כתבתי על ה"מעובד"), אלא כי אני לא חושבת שרצוי להם לעשות שיקולים רציונליים בקשר לאוכל, לפחות בגיל צעיר.

אני תוהה האם בבתים שיש בהם מגירות ממתקים שכאלה גם ההורים אוכלים מהן? אם כן, זה מן הסתם מעביר לילדים את המסר שממתקים הם מזון לגיטימי כמו כל מזון אחר (הם הרי לא ילמדו לעשות את ההפרדה רק על סמך ההסתייגויות המילוליות של ההורים). אם לא, גם זה בעייתי בעיני - כי זה להחזיק בבית "אוכל" שמיועד לילדים בלבד ושההורים מסתייגים ממנו. בעיני זה מסר כפול, מצד אחד זה זבל ואנחנו לא נוגעים בזה, מצד שני זה בבית... נראה לי לא נכון.

אני חושבת שהאוכל שמחזיקים בבית צריך להתאים להשקפות ההורים בנוגע לתזונה, ולא להיות שם כדי שהילדים לא יתפתו לזה אצל אחרים, או כדי שילמדו לשלוט בכמות שהם אוכלים וכו'.

אלא כי אני לא חושבת שרצוי להם לעשות שיקולים רציונליים בקשר לאוכל, לפחות בגיל צעיר
מסכימה. אבל לא חיה ולא רוצה לחיות בבועה. זה עניין של Greater Evil (טיעון מפוקפק, אני יודעת, אבל איזו מציאות, הא?

)
אני לא מצפה ממנה לעשות שום שיקול כרגע, רק לדעת שיש הסבר טוב מבחינת אמא שלה ושיש אפשרויות טובות וטעימות, זה אמור להספיק.
(מתנגדת גם לכינויים "תחליפים". הזבל הוא התחליף! כי המיץ הקפוא המזין יקר בהרבה ודורש פעולה יותר מורכבת משליפת ארנק.)

אה, ובקשר ל"ניסוי" שתיארת, אפשר סימוכין מדעיים? מחקר? זו יכולה בקלות להיות אגדה אורבנית, ולפני שנשווק את זה כאמת שיש להתחשב בה כשמקבלים החלטות, רצוי להשתכנע שזו אכן אמת, ומה היו התנאים המלאים שם.
מאד חשוב לי העניין הזה. אז אני מדגישה אותו במיוחד מתוך דבריי.

אמא בריאה (או כל מי שמרימה את הכפפה), בזמנך החופשי, מאד אודה לך אם תתני סימוכין יותר רציניים. זה ממש חשוב לפני שמפיצים ודנים בסיפורים כאלה.
תודה. @}

שליחה על ידי ממ* » 26 יולי 2008, 14:14

אני מהרהרת בסוגיה הזאת כל הזמן!
אני לא מאמינה בניסויים הפסיכולוגיים הללו. לא אכנס לבעיות הפילוסופיות שבמבנה ובכינון של ניסויים בפסיכולוגיה, רק אומר ששאלות המחקר ותנאי המעבדה מייצרים תשובות מוטות לחלוטין.

ובקשר לממתקים.

סוגיית ההגבלה: לא הצלחתי לאתר שרשרת סיבתית ואף לא מתאם המחברים בין הגבלה לכמיהה ובין חופש לאדישות. אני מכירה את כל סוגי החיבורים (הגבלה ואדישות לממתקים, הגבלה וכמיהה, חופש וכמיהה, חופש ואדישות). אצלי בבית לא היו כמעט ממתקים ואני כמהה למתוק, אבל גם, בזכות הבית, מרכיבה את רוב המזון שלי ושל בתי מאוכל טרי ובריא. בעלי מעולם לא הוגבל באכילת ממתקים ובג'אנק. וזה, פשוט, מה שהוא אוכל. כך גם רבים מהאמריקאיים שאני מכירה.

את הבת שלי אני כן מגבילה. ממתק ביום. לעתים שניים (קצת שוקולד באמצע היום וקרטיב בערב בים נגיד). אין שום ממתקים בבית, היא מגיל אפס אכלה אוכל בריא, ובכל זאת מרגע שנחשפה לשוקולד, לא מוותרת עליו בשום אופן. אז אני מעדיפה שתהיה קביעות בעניין, כדי להוריד אותו מסדר היום ולא לדון בו. אם הייתי מונעת את זה ממנה, היה היתה ממש מתוסכלת. תסכול זה לא טוב. עדיין, יש דיונים בעניין לעתים.

סוגיית החשיפה: בבית אנחנו אוכלות ירקות, פירות, קטניות, ביצים אורגניות, עוף אורגני, קורנפלקס אורגני ללא סוכר לחלוטין (רק תירס טחון ואפוי. לא מדהים אבל לא ג'אנק), קצת טופו, קרקרים מכוסמין ומים בלבד, דייסה משיבולת שועל מלאה ואורגנית מבושלת קלות על מים עם טיפונת דבש... אבל, לצערי, היא לא אוכלת רק בבית. חברות מאוד טובות שלי מחזיקות ממתקים בבתים שלהן, והן נשים מופלאות, אמהות מקסימות ממש, עם ילדים מתוקים, עליזים ונדיבים וחברים נפלאים שהקטנה שלי מכירה מגיל אפס וקשורה אליהם. לפעמים אנחנו אצל חברה שבדרך כלל מחזיקה אוכל בריא מאוד, אבל גם כל מיני יוגורטים נורא מתוקים (זה די ג'אנק) וקורנפלקס מתוק בצורה מבחילה. החברה של הבת פשוט הולכת למקרר ושולפת להן שני גביעי יוגורט וקורנפלקס והבת שלי טורפת. אז מה לעשות? האמינו לי שאני עושה כל מאמץ למנוע דברים כאלה.

כשהיתה פיצית ממש והייתי נפגשת עם חברה בפארק, אם החברה היתה שולפת ממתקים, אני הייתי מציעה לקטנה שלי ענבים או תפוח והכל היה מצוין. ככל שהיא גדלה זה פשוט בלתי אפשרי. איך אפשר להתעסק בזה כל היום? ממש ייאוש לפעמים. ואני מדברת על חברות שרוב האוכל שהן נותנות לילדים שלהן הוא ביתי וטוב. זאת שהכי גרועה בענייני אוכל היא חברה כל כך טובה ונפלאה וחכמה, והילדים שלה כל כך מקסימים עם הילדה שלי: צחוקים, חיבוקים, משחקים, כל כך הרבה אהבה וכיף. ויש להם מגירת ממתקים עצומה (הם, אגב, די רזים כולם). אז מה, לא ללכת לשם? להתערב לחברה בארונות שלה? לא. אי אפשר למנוע חשיפה. פשוט אי אפשר.

זה מחקר עדכני? איפה הוא נערך? מעניין...

אצלנו כרגע אין הגבלה על שום דבר, הילד אוכל מה שהוא רוצה - אבל המתוקים שלו זה פירות, פירות יבשים ופעם בשבועיים בערך עוגיות שאני אופה (שהן לא כ"כ מתוקות, מטחינה).
במצב כזה, לדעתי, כשאין את הפקטור הנוסף של התמכרות לסוכר לבן, הגוף בהחלט יודע מה וכמה הוא צריך, גם בנוגע למתוק.

לפני כמה שבועות אירחנו קרובי משפחה מארה"ב, שנתנו לקטן גלידה. המבט על הפנים שלו הפחיד אותי... כמו זומבי קטן. כמובן שהוא תפס לדודה את היד והכריח אותה לתת לו את כל הגלידה. לא התערבתי ולא הערתי כי זה כבר קרה, והבכי שלו לא היה שווה את זה, מה גם שבגיל שנה וחצי ממש לא משנה לך אם זה בריא או לא... אבל עם תמרים לדוגמה, יכולה להיות לו קופסה שלמה מולו והוא ייקח אחד או שניים וימשיך הלאה.

לי דווקא כן נראה שבעתיד אני אסביר ואסביר עד שאני אהיה כחולה בפנים. ככה אני הצלחתי להתחיל לצאת מההתמכרות הזאת למתוק-רעל.
בבית של ההורים שלי אני לא זוכרת הגבלה מיוחדת על ממתקים, אבל בעקבות הפרידה של ההורים שלי התחלתי לאכול בכמויות ולא אסרו עליי או הסבירו לי למרבה הצער - ובגלל זה לוקח לי המווווון זמן לנקות את עצמי מזה (+ההשפעות הרגשיות שמחוברות למתוק הזה כמובן).
נקודת המפנה בשבילי הייתה דווקא שהתחלתי לרקוד והמורות שלי התחליו להסביר לי על תזונה נכונה ומה נכון ולא נכון להכניס לגוף.

שליחה על ידי רנא* » 26 יולי 2008, 14:35

אני אישית מכירה ילדה כבת 6 שאמה מתעסקת בתזונה,
שכל ההתעסקות האובססיבית של האמא סביב סוכר -"אויב העם",
גורם לילדה להיות כל כך אובססיבית למתוק וסוכר שהיא מוכנה לעשות כל מיניפולציה
כדי להשיג את המתוק הזה.
כולל התחננויות לביס ,או שתיית 4-5 כוסות מלאות של משהו ממותק,( הבת שלי חצי כוס והיא מפוצצת)
אכילת שאריות של ילדים מהפח וכו.
זה שהאמא לא מחזיקה בבית והבת הולכת לחברים והדבר הראשון שמעניין אותה הוא,
מה יש מתוק ומתי מקבלים אותו ואם יהיה אפשר עוד אחר כך,וכל רגע בא לה ועוד.
זה בעצם לא המציאות שהילדה לא אוכלת מתוק.
הרי מה המטרה? שלא יהיה בבית, או שהילדה לא תאכל?
אם אני נותנת בבית בכמות קטנה, ואז אני גם יכולה לדעת מה הם מקבלים,
איכות וכמות וכו,
אז אני לא צריכה לדאוג שבבתים של אחרים תהיה כזאת התנפלות ,
ולפעמים על ג"אנק אמיתי.
אני כן רואה קשר בין הגבלה לבין כמיהה.
וקל וחומר אם האויב הוא הסוכר האסור.
אי אפשר למנוע חשיפה וכדאי להיות מאוזנים לגבי העיניין כמו לגבי כל עניין אחר .

שליחה על ידי ממ* » 26 יולי 2008, 14:41

אני לא בטוחה שההרצאות והנאומים על בריא ולא בריא (שגם אני מרעיפה על הילדים שלי בשפע) מביאות תועלת או נזק, בעיקר בגילאים הצעירים. הייתי מעדיפה לחסוך מהם את זה ולתת להם לאכול בצורה אינטואיטיבית.
אני חושבת שכן חשוב ללמד את הילדים מהו מזון בריא. לא בצורת הרצאות בלתי נגמרות, אלא פעם בכמה זמן להעביר בקצרה את המידע. רוב האוכל שהם נחשפים אליו מחוץ לבית מטשטש לגמרי כל אינטואיציה וכל מנגנון רעב ושובע. ועל כן יש ללמוד את ההבחנות בין אוכל לג'אנק מגיל צעיר. אני מכירה רבים שפשוט בורים לחלוטין בנושא. אני מראה לחברות שלי מה מכילים דגני הבוקר שהן נותנות לילדיהן כארוחה "בריאה", והן מתפלצות לראות שהם מכילים 30% (!) סוכר--שזו, אשכרה, ארוחת ממתקים.

רנא, זה לא משמח מה שאת מספרת. ברוב הסיפורים פה למעלה, שימי לב שלא היו "איסורים" וכפייה על הילדים. אני חושבת שהילדה בסיפור שלך מגיבה לכפייה ולא לסוגייה תזונתית.
יש הבדל מהותי וענק בין "הגבלה" לסוגיה השונים (תיכף אני אסביר) ובין כפייה. הראשון הוא עדין והשני אלים.
יש הגבלה מעשית עדינה - כמו הדוגמה שנתתי עם הברד, יש הגבלה ברקע - זה שאין בכלל בבית, ויש עוד הרבה סוגים של הגבלות. למשל, עוד דוגמה - הגבלה יכולה להיות אי קיום של משהו בסביבה, או אי לגיטימציה רעיונית (למשל, את מגבילה את ילדייך שלא להשתמש בהרואין? או שזו אפשרות לא לגיטימית נקודה? את לא נחשפת לזה, את לא חושפת אפילו לקיום של זה. זו הגבלה.)

אני גם חושבת שסוכר הוא אוייב העם. בהחלט. אבל אני ממש לא מתעסקת בזה. בין היתר כי אין לי שום צורך בסוכר. אז כל האיזור הזה מאד רגוע אצלי ועובר רגוע לבת שלי (שאוכלת הרבה פירות, והרבה ירקות והרבה חמוצים..

)
אני מסכימה שאי אפשר למנוע חשיפה, מסכימה שכדאי להיות מאוזנים לגבי זה, אבל לא מסכימה קטגורית לגבי המסקנה המשתמעת מדברייך שצריך לתת לילדים ממתקים עקב זה.

אני חושבת שכן חשוב ללמד את הילדים מהו מזון בריא.
אני מכירה רבים שפשוט בורים לחלוטין בנושא.
נכון מאד, אבל אני טוענת בנוסף שכולנו די בורים בנושא. לא שאני סבורה שמחר יגלו פתאום שסוכר לבן הוא בריא (אלא אם כן המחקר יהיה ממומן ע"י חברות המזון. שזה לא יכול לקרות בכלל!

ושלשום התווכחתי עם מישהו שטען שהוא לא סומך על אוכל אורגני כי ה-FDA בודק את חומרי ההדברה והוא הארגון הכי יסודי בעולם וכולי). אבל ההתעסקות המוגברת בכמויות ובאומגה זה ואומגה זה וויטמין כזה וויטמין אחר, ואז יש מחקר חדש שמראה שבעצם היחס הנכון הוא לא כמו שחשבו עד היום אלא אחרת ו... בינתיים הילדים שלנו יודעים באינסטינקט מה טוב להם, עד שהם מתקלקלים. ודרך אחת לקלקל אותם היא בחשיפה לדברים שהורסים את האינסטינקט הבריא, ודרך אחרת היא לאכוף כל מיני כללים שאנחנו בטוחים, לפי מיטב הידע שלנו, שהם טובים להם (למשל: לאכול ארוחות מסודרות ולא "מתי שרעבים". למשל: לגמור מהצלחת. למשל: לאכול ארוחת בוקר, גם אם לא רעבים. הכל מתוך הכוונות הכי טובות בעולם).

רנא, שכל ההתעסקות האובססיבית של האמא סביב סוכר -"אויב העם", דגש על התעסקות אובססיבית. גם אני לא חושבת שהפתרון הוא חשיפה מבוקרת לממתקים, אלא להפסיק את ההתעסקות האובססיבית. רק שהלואי שהייתי יודעת איך.

עוד דבר, לפי מה ששמעתי (למשל, האם סוכר ממכר ), סוכר הוא ממש ממכר - זאת אומרת שהצריכה שלו הולכת וגדלה. זה נוגד את המחקר המדובר כאן, ועוד סיבה לנטר את צריכת הסוכר של הילדים.

דף מעניין וסוגיה שגם אני חושבת עליה במשך השנים.
מהמחקרון האישי שלי, כל הילדים שאני מכירה שאין להם בבית ממתקים מבקשים ממתקים בבתים של אחרים ואוכלים כמה שיותר כשהם לא בבית כולל לאכול מעדני חלב או ממתקים מהפח.
נתקלתי בכמה ילדים כאלה במהלך שנות האמהות והגננות שלי וכולם הגיבו בצורה דומה.
כמובן שהכי טוב לדחות את החשיפה של הילדים לממתקים לגיל כמה שיותר מאוחר. בעניין הזה, אני מתחברת למשפט של ניצן:
לפחות נתתי לה התחלה מצויינת. שנים קריטיות של בניית הגוף באופן הכי טוב שיש באפשרותי לתת.
אני לא נתתי לילדים שלי ממתקים בגיל צעיר מיוזמתי, הבעיה היא שמהילדה השניה והלאה, כבר היו להם אחים וחברים של האחים ובני דודים וסביבה שלמה ועשירה שאוכלת ומציעה ממתקים.
בשנים האחרונות עדיף בעיני שיהיו ממתקים מסויימים בבית על פני חיים בחברה מוצפת ממתקים כשלנו אין. אז יש בדרך כלל גלידה בפריזר שאוכלים ממנה פעם ביום ולשבת אני אופה עוגה, פעם בשבוע, ביום שישי קונים מעדן חלב לכל אחד.
חוץ מזה אוכלים לפעמים (פעם בשבועיים-שלושה) פנקייק או לחם מטוגן עם סוכר וקינמון לארוחת ערב.
אז נכון, יש כאן הגבלה. לפעמים הילדים מבקשים גלידה בבוקר ואני אומרת שזה זמן לאכול אוכל מזין ואחר הצהריים נאכל גלידה. כשיש עוגה, אפשר לאכול ממנה כמעט בלי הגבלה (שתי חתיכות ענקיות).
החשיפה והנגישות של הילדים לממתקים ולהרואין כמובן שונה לגמרי לכן ההשוואה ביניהם בהקשר של האם להגביל ועד כמה, לא בדיוק מוצלחת.

מקוה שיתפתח פה דיון רציני כי השאלה מאוד מעניינת. מעניין אותי מה קורה בבתים של ילדים שמציעים להם חלופות (סליחה ניצן, את צודקת, אבל לשם הפשטות) בריאות יותר, למשל עוגיות ביתיות מקמח מלא פירות יבשים וכו'. האם זה מספק אותם או שעדיין יש להם craving "לדבר האמיתי"?

אני ראיתי בערוץ 8 ניסוי על ילדים בריטים:
בחדר עם קערות עמוסות ממתקים מסוגים שונים השאירו ללא השגחת מבוגר, כל פעם ילד אחד משתי הקבוצות הבאות: האחת של ילדים שממתקים נגישים להם בבית, השניה ילדים שאין להם ממתקים בבית. הילדים שמורגלים בממתקים אכלו במידה והפסיקו. הילדים שאין להם ממתקים בבית אכלו ואכלו ואכלו כמויות הרבה הרבה יותר גדולות.

אני מאמינה שהרבה תלוי באיך אתה עובד עם הילד. איך ומה אתה מאפשר בין האסור למותר. גם לי נראה לא להחזיק בבית ולא לאסור בחוץ, הבעיה היא שאנחנו גרים בקיבוץ ועוד ליד סבא וסבתא...

אני לא מאמינה שאי גישה לממתקים גורם להפרעות אכילה. אני מאמינה גדולה שהפרעות אכילה הם עניין נפשי מובהק. פיצוי על חסכים רגשיים.

אום, תודה. טעות הייחוס הבסיסית. אני רק מזכירה. זה לא "הדבר האמיתי". הדבר האמיתי זה קמח מלא, פירות יבשים, וכו' אלא שזה
א. יותר יקר (לשימור, לעיבוד, לאריזה, להשגת מוצרים טריים, אללה יודע מה עוד. יותר זול לקחת מים, צבע וסוכר מאשר פרי.)
ב. פחות ממכר (ואנחנו רוצים צרכנים חוזרים. מקדונלד הפסידה במשפט בגלל זה. הם ניסו ביודעין ובכוונה למכר ילדים כדי שיחזרו לאכול את מוצריהם)
ג. יותר קל (גם יותר קל לקחת מים צבע וסוכר מאשר פרי במציאות העגומה שלנו. זה הפוך!!)
אז התהפכו היוצרות.
אולי נוותר על הפשטות ובמקום זה נקרא לילד בשמו?
"מה קורה בבתים של ילדים שמציעים להם אוכל מזין במקום חלופות זולות מסחריות?"
(אני נתתי פה את הדוגמה שלי.)

ועוד משהו, מה הפחד הגדול מחברות שלכן?
מסביבי תמיד שואלים אם זה בסדר לתת לילד משהו. אני תמיד שואלת את הצד השני. אפילו אם לי ברור לגמרי שאין כל רע בעגבניית שרי אורגנית. ואם הילד אלרגי?
כשנהר תלך לחברים בעתיד, אני ממש לא רואה סיבה שהם יאכילו אותה זבל אם אני אומר מראש שאנחנו אוכלי RAW.

למה זה כל כך ברור שמי שמסביבכם צריך לכבד את זה שאתם צמחוניים למשל ולא יעלה בדעתו לתת לילד שלכם סטייק, אבל זה כל כך מביש לבקש שלא יתנו זבל תעשייתי מרוכז?? איפה אתן עומדות? איפה המרכז שלכן פה? (במובן זה, שאם אתן יודעות איפה אתן עומדות, אם אתן יציבות ומאוזנות, אז הכל קורה מסביבכם כברור מאליו. בלי כעס, בלי תחנונים, בלי התנצלויות. בחביבות ובמאור פנים. נסו את זה.)

(אני יכולה להמשיך ארוכות אם זה מעניין מישהו. ממש מבעס אותי מה שאני חווה כחוסר כבוד לעצמכם. כל מה שצריך זה להפנים את החשיבות של זה. למה אם יש לזה "תוית" (צמחוני, טבעוני, ללא גלוטן..) אז כל מי שסביב שומר על זה בקנאות עבורכם ולכן מובן מאליו שיעשו את זה, אבל אם זה רק "משהו שחשוב לי" אז שמים על זה פס. מרגיז. אולי נקרא לזה בשם פשוט? אפשר להמציא משהו. "אורגנואנטיכימקלוטיליזם")

"הדבר האמיתי" זה הדבר שאותו רוצים: שוקולד. אין עליו. אולי הילדה שלך עוד התנסתה בזה. כשיש שוקולד בשטח אף תמר לא יכול לו.

שליחה על ידי אחת* » 26 יולי 2008, 16:04

אני תוהה האם בבתים שיש בהם מגירות ממתקים שכאלה גם ההורים אוכלים מהן?
אצלנו ההורים אכלו (אוכלים), בוודאי. הם מעולם לא התנהלו מולנו במוסר כפול,
והסיבה שהגישה שלנו לממתקים הייתה חופשית היא כי גם הגישה שלהם חופשית.
אבל במקרה שלי ושל אחי הגדול, אנחנו אכלנו הרבה יותר מהם.
אחי הקטן לא, אוכל במידה. כנראה עניין של אופי, נסיבות חיים ושאר גורמים.

אצלי בבית לא היו כמעט ממתקים ואני כמהה למתוק.
אני כמהה למתוק כל חיי, ובעיקר לא יכולה לעמוד בפני שוקולד.
לכן מסכימה איתך, ממ, שזה לא בהרח קשור להגבלה בבית ההורים.
גורלה של בתי נחרץ כבר ברחם (-: (או שמא )-: ? מנסה לא להיות טראגית בעניין)
כשההתמכרות שלה לשוקולד התבססה היטב באמצעות התזונה שלי...
גם היא לא עומדת בפני שוקולד וכשיש ממתקים אוכלת המון.
אני מוטרדת מזה שהמגבלה אולי בכל זאת תיצור "מפלצת" שרוצה ממתקים כל הזמן... לא יודעת

גם אני לא חושבת שהפתרון הוא חשיפה מבוקרת לממתקים, אלא להפסיק את ההתעסקות האובססיבית.
אין לי ספק שהתעסקות אובססיבית מזיקה עשרות מונים יותר מחשיפה או הגבלה.

שליחה על ידי אחת* » 26 יולי 2008, 16:05

"הדבר האמיתי" זה הדבר שאותו רוצים: שוקולד. אין עליו. אולי הילדה שלך עוד התנסתה בזה. כשיש שוקולד בשטח אף תמר לא יכול לו.
כמה נכון

ממי. תתפלאי.
מצטערת בשבילך שזה מה שאת מרגישה וזה מה שאת משדרת.

מבחינתי זה לא טעים ולא שווה את המחיר הגופני.
זה המסר שיעבור לבתי בלי שום ספק.

למה זה כל כך ברור שמי שמסביבכם צריך לכבד את זה שאתם צמחוניים למשל ולא יעלה בדעתו לתת לילד שלכם סטייק, אבל זה כל כך מביש לבקש שלא יתנו זבל תעשייתי מרוכז?? איפה אתן עומדות? איפה המרכז שלכן פה? (במובן זה, שאם אתן יודעות איפה אתן עומדות, אם אתן יציבות ומאוזנות, אז הכל קורה מסביבכם כברור מאליו. בלי כעס, בלי תחנונים, בלי התנצלויות. בחביבות ובמאור פנים. נסו את זה.)

אני חושבת שאת מחטיאה את הנקודה. הנקודה היא לא מה יחשבו עליי האמהות האחרות. הנקודה היא, מה הילד מרגיש, שלכולם מותר ולו לא. בעיני הרבה יותר חשוב שהילדה שלי תרגיש שוות זכויות בחברת ילדים אחרים מאשר שתמנע מדברים שלא נהוגים אצלינו בבית. לכן לדוגמא, למרות ששנינו צמחונים, אין לנו שום כוונה למנוע מילדתנו אכילת בשר בבתים אחרים אם היא רוצה. הסוגיה עם ממתקים קצת יותר סבוכה מעניין הבשר, א - כי הרבה פחות בריא, ב - יכול להפוך לזלילה ממש לא מבוקרת. כרגע החשיפה די קטנה כי היא עוד לא נכנסת לבית הורי וצועקת "שוקולד" אבל אני מניחה שגם זה יגיע. ולכן מאוד מעניין אותי מה עושים בבתים אחרים.

ניצן - את אולי יכולה לבקש לא להציע לילדה שלך ממתקים, אבל לילד בן ארבע אף אחד לא צריך להציע.
את לא יכולה להגיד שכשהילדה שלך אצלם אז אסור לאחים הגדולים לאכול מעדן, מילקי, חטיף,
ואם יושבים לאכול ארוחת ערב- חביתה (לא אורגני), בפיתה רגילה עם קוטג ועגבניה (לא אורגנית) וליד כוס שוקו? והילד השלישי מבקש דיגני בוקר כריות?
זה פשוט לא ריאלי לחשוב שאת יכולה לא לחשוף לאוכל זבל ילדה בת ארבע! ז"א את יכולה כל הזמן להיות איתה ולשלוט על מה שהיא עושה אבל......כבר עדיף לאכול כל היום ביסלי גריל.

שליחה על ידי ממ* » 26 יולי 2008, 16:18

_ועוד משהו, מה הפחד הגדול מחברות שלכן?
מסביבי תמיד שואלים אם זה בסדר לתת לילד משהו. אני תמיד שואלת את הצד השני. אפילו אם לי ברור לגמרי שאין כל רע בעגבניית שרי אורגנית. ואם הילד אלרגי?_
אני ממש לא מפחדת מהחברות שלי, והן באמת מכבדות אותי וגם למדו ממני רבות (וההיפך). אבל, זה מורכב מורכב מורכב.
הבת שלי גדלה על אוכל בריא מאוד וממנו ניזונה רוב הזמן. אוהבת ממתקים. היא בת ארבע ורבע. כבר לא פעוטה. דעתנית ונחרצת. יושבות אצל חברות שלי ושלה. האמהות משוחחות בסלון הבנות מתרוצצות בכיף. החברה של הפיצית הולכת לארון השוקולד ושולפת איזה פיכסה ממכר, נותנת גם לבת שלי. מה לעשות? לקפוץ? לקחת לה? להגיד משהו? לא להגיד? האמיני לי, זה מכניס עניינים שמסבכים את כל היחס לאוכל.
עוד. יש לי חברה (זאת שציינתי למעלה) שאין לה מושג ירוק באוכל בריא (איך שאני מרוצה מהשנינות שלי!

). הבת שלי אוהבת אותה מאוד וגם את הילדים שלה. כשהבת שלי ואני מגיעות, ישר: "קניתי לך את הביסקוויטים עם השוקולד שאת אוהבת." לפני שהספקתי להגיד מלה. מאז, הבת שלי מצפה לביסקוויטים המצופים האלה. האמיני לי שהחברה מכבדת אותי. היא בכלל אשה מכבדת ומופלאה. זה פשוט כל כך לא קיים בתודעה שלה! אני לימדתי אותה המון על אוכל בריא. והיא לומדת בשמחה והכי משתדלת שאפשר איתי. אבל, להכניס לה התנהלות אחרת זה יהיה פרויקט של ממש שבטח לא יצליח. אם אגיד לה לא לתת ממתקים לבת שלי היא לא תיתן! אבל, אצלה ליד הקפה מיד שמים עוגיות שוקולד. יושבות כמה חברות. שאני אגיד לה מה להגיש? חברות אחרות רוצות מה שהיא מגישה. הילדים שלה הולכים לארון הממתקים והבת שלי רוצה גם. באמת מסובך. זאת ממש חברה מופלאה, שאוהבת את הבת שלי אהבת נפש. מסובך. אוף.
(מה שמצחיק הוא שאין לה מושג באוכל בריא, אבל יש לה יחס הכי בריא לאוכל שאני מכירה. תמיד אוכלת במידה. בלי עניינים)

אם תותר לי עצה בנידון.
אני חושבת שכל עוד ממשיכים לחשוב ככה, (וזה כולל את סיפורך, אחת. גם לך

) אין תקנה ואין סיכוי לשום יציאה מהבור הזה שאתן כורות לילדים.
מכיוון שאני מתמודדת עם סוגיה דומה באשר ללחם, תנו לי להציע לכן את ההסתכלות שלי:
אני חושבת שזה שאני אוכלת לחם זה נורא. זה לא חביב או משעשע או מצחיק או מענג או מרגיע. זה רק רע. זה לא מזין אותי בכלל. אני מתייחסת לזה כמו שהייתי מתייחסת אילו הייתי מעשנת בנוכחותה:

אני מגדילה את הסיכוי שהיא תהפוך למעשנת. זה חייב להפסק.
זה שאני מעשנת עכשיו זה רע רע רע והתמכרותי.
אני שואפת להגמל מזה. אני אגמל מזה.
לא בא בחשבון מבחינתי שילדה בת שנתיים תעשן, גם אם אני עושה את זה.
אני מכורה. חבל על הזמן. מישהי רוצה לעשות איתי גמילה בפארק הירדן? אני תמיד מפסיקה הרגל מחורבן אחד לפחות כשאני יוצאת למחנאות...

אום, עדכנתי וקראתי את דברייך על צמחונות. את מערבבת שני דברים שכתבתי.
אין אצלי "מותר" ו"אסור" קראי את מה שכתבתי למעלה.
אני מדברת על זה שאם הילד שלך מתארח אצל חברה, והיא יודעת שהוא צמחוני, ומתחשבת בך, אז לא בדיוק כשהוא בא להוציא סטייקים. זה הכל. כנראה שהיא לא תאכיל את הילד שלה סטייקים ותגיד לשלך "אבל לך אסור כי אמא לא מרשה." זה נורא לא חברי! אבל זה מה שקורה עם ממתקים! איזה דפוק זה?!

קל מאוד להתארגן על ארוחות ללא בשר כשצריך, מה גם שילד ממוצע אינו ניגש לארון באמצע היום ומבקש סטייק לארח את חבריו
בלתי אפשרי למשפחה "רגילה" להתארגן על אוכל בריא בלבד. ולכן זו דוגמא רעה

עוד אחת, לא אהבתי את הטון, אין לך שום מושג מה אני יכולה ומה לא. אני מצליחה לעשות המון דברים שאחרים רק חולמים עליהם.
אני בוראת פה מציאות טובה מסביבי, וההתייחסות הזאת שאין ברירה היא בעיניי תבוסתנית ומנציחה את כל הרע שיש סביבי.

לא ריאלי זה בעיני המתבונן.

ומכיוון שאין אצלנו "ארוחות" הסיטואציות שתיארת פשוט לא מתיישבות עם המציאות שלי.
החברים שלי הם אנשים לא רגילים. אחד אחד. אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליהם בהמון דברים, כולל תזונה. אפילו אם הם אוכלים אוכל לא בריא.
ואם הידידות שלנו חשובה לנו ואנחנו כל כך שונים בנושא הזה, ניפגש בסיטואציות שלא קשורות באוכל.

ואם הידידות שלנו חשובה לנו ואנחנו כל כך שונים בנושא הזה, ניפגש בסיטואציות שלא קשורות באוכל.

זה את יכולה, למרות שחוץ מקונצרט באולם אני לא מכירה סיוטואציה שלא קשורה באוכל כשמדובר בילדים.

תראי אני בעדך ומאחלת לך להצליח, אבל מנסיון שלי אני יכולה להגיד שזה בלתי אפשרי.
גם החברים שלי הם לא "רגילים". אני דברתי על נסיוני ממפגשי חינוך ביתי, מטיולי באופן טבעי וכו, אפילו לא חשבתי לרגע על בני הדודים של ילדי ששם זה מובן מאליו שבמבה זה מזין.

כשיש שוקולד בשטח אף תמר לא יכול לו.
באמת? ניסית שוקולד נא?
הילד שלי מת על שוקולד נא. לא בטוחה בכלל שיעדיף את התעשייתי אם יצטרך לבחור, והוא בהחלט לא בוחל בתעשייתי.

עוד אחת.
קודם לכל, הקפצת לי את שריר ה"חכי חכי". שנית, קמתי בחמש וחצי אז אני קצת בעוררות יתר מרוב עייפות.

אני רוצה להציע לך הצעה לניסוח מחודש של דברייך, כי כמו שכבר אמרתי, את החיים שלי את לא מכירה מספיק טוב כדי לקבוע קביעות נחרצות כל כך:

זה את יכולה
שימי לב לניסוח שלך. כאילו שאת קובעת מה אני יכולה...

אני יודעת שלא לזה התכוונת, אבל אני צריכה ממש להתאמץ כדי לא לקרוא את זה ככה.

אבל מנסיון שלי אני יכולה להגיד שזה בלתי אפשרי.
"נסיוני הוכיח לי שעבורי זה לא אפשרי." דגש על "עבורי".
זה לא בלתי אפשרי עבור כלל האנושות. לדעתך, זה לא אפשרי לך ולאנשים שאת מכירה. אולי יש מישהו שזה כן אפשרי לו? ואם יש, אולי כדאי לחזק אותו ולא להחליש? (אני לא מדברת על עצמי. אותי קשה להחליש בצורה כזאת.

)
אם את חושבת שממתקים זה לא טוב, אבל באמת חושבת ככה, אז למה את לא עוסקת בחיזוק על פני החלשה?

למרות שחוץ מקונצרט באולם אני לא מכירה סיוטואציה שלא קשורה באוכל כשמדובר בילדים.
אני יכולה לתאר לך הרבה כאלה, ואני לא יכולה לתאר לך אף אחת. זה כי אנחנו צריכים לאכול. יותר מזה, אנחנו צריכים לאכול כשאנחנו רעבים, ולא בארוחות, ואצל ילדים זה קורה תדיר.
אלא שאת הקשר בין הדברים, את עושה. את והתרבות. זה לא "בריכה = אוכל" זה "הולכים לבריכה. שוחים, נהנים, משחקים עם חברים. את רעבה? בואי תאכלי." למה זה צריך להיות מאולץ? קשור למתי אחרים אוכלים? למה הם אוכלים? זה קשר שאנחנו עושים, והוא לא נחווה לי כבריא בהכרח.

אני לא מהססת להזמין אלינו, והרבה. להגיש אוכל מאד מזין וטעים. עשיתי הרבה שינויים בסביבתנו בגלל שאנשים הופתעו לגלות באיזו קלות ובריאות אפשר להנות כל כך מהאוכל. ילדים תמיד ניגשים אליי ומבקשים לאכול מהסלט או מהפרי. אני בודקת עם העיניים עם האמא אם זה בסדר, ונותנת חופשי. רק השבוע ילד בן שנתיים טחן אצלי כמויות חסה למול עיניה המשתאות של אמא שלו. (חסה אורגנית כמובן

)

אגב, אני הולכת להיות בפארק הירדן, יהיו שם מלא אנשים ומלא סוגי מזון, אני רגועה לגמרי. לא בגלל שלא יהיו שם ממתקים, אלא בגלל שיהיו שם בגדול אנשים מכבדים, וגם כשאנשים סביבי לא מכבדים, אני מספיק מכבדת את עצמי ואת הבת שלי כדי להתרחק מזה. אין מסר טוב מזה.
כלומר, אני רגועה לגמרי בקשר לפארק הירדן, כי אני רגועה בהקשר הזה באופן כללי. (חוץ מעכשיו שקצת התעצבנתי, אבל עבר לי.

)

שליחה על ידי רנא* » 26 יולי 2008, 17:03

החשיפה והנגישות של הילדים לממתקים ולהרואין כמובן שונה לגמרי לכן ההשוואה ביניהם בהקשר של האם להגביל ועד כמה, לא בדיוק מוצלחת.
אני כן חושבת שאם הבנתי שאני לא יכולה להימנע מלחשוף,
כן כדאי לספק קצת מאותו איסור כל כך חמור!
וניצן יקרה חבל מאוד שהסוכר הוא אויב העם אצלך-
יש אויבים קשים ממנו שאולי כדאי להתייחס אליהם בכזאת רצינות כמו לפקינג סוכר!
אני בדיוק כמו אמא בבית
ונראה לי לפי איך שאני מסתכלת על ביתי מול חברותיה היא אחרי 2 קוביות שוקולד,
כשמציעים לה עוד היא אומרת זה מספיק לי.
מה שאני לא יכולה לומר על ילדים שמגבילים אותם ומוסרים להם וטוחנים להם ת"מוח שמתוק זה רעל.
הירואין?! בחייאת אמו...............

שליחה על ידי ממ* » 26 יולי 2008, 17:06

אני חושבת שזה שאני אוכלת לחם זה נורא. זה לא חביב או משעשע או מצחיק או מענג או מרגיע. זה רק רע. זה לא מזין אותי בכלל. אני מתייחסת לזה כמו שהייתי מתייחסת אילו הייתי מעשנת בנוכחותה:
ניצן, אני ממש חושבת ככה על ממתקים ופחמימות ריקות (ואפילו על חיטה). אני הייתי טבעונית בתיכון כשאף אחד עוד לא ידע מה זה טבעונות! באמת שהחשיבות של אוכל בריא זורמת לי בדם. אני גם, אם יורשה לי, די חזקה ועומדת על דעתי בלי התנצלויות. עם כל זה, מתחילות יותר מדי התעסקויות. ובישראל עוד הרבה יותר קל לי ממקומות אחרים.

ילדים שמגבילים אותם ומוסרים להם וטוחנים להם ת"מוח שמתוק זה רעל.
שוב, אין קשר ולו קלוש למציאות שלי.

זה נוח להציג את זה כאילו האפשרויות היחידות הן כניעה או מלחמה.
אבל אל תתני לי לבלבל אותך עם עובדות...

שליחה על ידי ממ* » 26 יולי 2008, 17:17

ואם הידידות שלנו חשובה לנו ואנחנו כל כך שונים בנושא הזה, ניפגש בסיטואציות שלא קשורות באוכל.
זה ממש לא אפשרי. מה, לא נלך אליהם הביתה? לא נתארח? אי אפשר תמיד להיות בחוץ. ויש משהו מאוד חמים ונעים בלרבוץ זו אצל זו עם הילדים. עשינו את זה מגיל אפס. זה תמיד היה הרמוני ומשפחתי, אז פתאום, כשהקטנה מאוד עצמאית, נפסיק? פעמים רבות פחות מעייף ממפגש בחוץ. פעמים רבות חברה רוצה שאעזור לה עם משהו בבית שלה. אז אסרב בגלל האוכל? ומה עם הביקור מתארך והילדות רעבות? שוב, אני מציעה מהאוכל שהבאתי, אבל הקטנה לא תמיד רוצה.
בבית שלי אני תמיד מציעה אוכל בריא ומזין, ויש לזה הצלחה. אני אוהבת לארח. אבל בבתים של אחרים, זה ממש מורכב. וזה, כשהיחסים עם כל החברים והחברות שלי, ללא יוצא מן הכלל, הם נקיים מהאשמות ועלבונות.
אם יש שיעור על מורכבות החיים שלמדתי, זה זה. באמת.

רנא, פקינג סוכר זה נושא כל כך רציני, משפיע על הכלכלה העולמית, על החקלאות, על אקולוגיה, על הדלק, על הבריאות האישית ובריאות הציבור.
אני לא "מתעסקת" בזה בחיי היומיום שלי, אני מתעסקת בזה פה, היכן שיש מי שזה יכול להשפיע עליו לטובה. בד"כ אני מוסיפה מילה פה מילה שם, פה התחברו כל מיני נסיבות לכך שאני מייצגת איזו עמדה ולכן כביכול טוענת למול האחרות.

אז אני אבהיר פה (לך ולאחרות) עוד משהו מאד בסיסי שכבר דיברתי עליו בשלל דפים:
הבעיה היא לא אמא X וההחלטות המודעות שלה. הבעיה היא תרבות הצריכה ודיסאינפורמציה שממכרת אנשים וילדים.
אני אתן דוגמה מאתמול - ראיתי תינוקת פצפונת ממש במנשא ביורן, ידיים מעשית קשורות ללא תזוזה וכך גם רגליים וראש, תינוקת בת כמה שבועות ממש עקודה אל אמה בתנוחה איומה. איומה.
כעסתי.
לא עליה! כעסתי על זה שהמידע שנגיש לאנשים שגוי. שרוב האנשים לא יודעים שמוכח מחקרית שמנשא ישיבה עם מושב צר מגדיל סיכון לדיסלוקציה של הירך למשל, ועוד שלל עובדות שממש מרתיח שיצרן מנשאים רציני לא טורח בכלל להתעדכן בהם, כי כל מה שמעניין אותו זה לעשות קופה על האמא הזאת.

אז מי בדיוק יעשה את השינוי בקשר לסוכר? יצרני הארטיקים? משווקי המזון הגדולים? (ששמם, שימי לב, סינונימי לגלידות!!! נסטלה, שטראוס...) אולי מקדונלד? (שהזריקה כמויות הזויות של סוכר לכל מוצר שלה בערך) אולי מגדלי התירס?
רק האמהות. אין מישהו אחר.

וכשאני יושבת בדף כזה, ואמא אחרי אמא מסבירה לי שהכל יפה בתיאוריה, אבל בעצם ילדים וגלידה זה משהו בלתי נתיק (או ילדים ושוקולד, לא משנה, שניהם לא טעימים לי..) מיתוס מרגיז שמעבירים לכל ילד עם החלב (הממותק) וממש מצפים ממנו לרצות לאכול זבל... אז אני מתקשה לשתוק.
קודם כל, כי זו לא תיאוריה, אלה החיים שלי המעשיים. שנית, כי כל ילד שפגשתי, ויש הרבה הרבה הרבה מעדיף את מה שנהר ואני אוכלות על פני עוד צ'יזפאף או עוד מק אנד צ'יז.
והאמהות מסתכלות בהשתאות, פעם אחרי פעם, חלק אפילו שואלות שאלה או שתיים. אבל אני רואה בעיניים שלהן את הדיסוננס. את חוסר היכולת ליישב את המציאות המעשית הזאת שקורית לנגד עיניהן ממש, עם האמונה שלהן שילדים לא אוהבים פירות, ולא מסכימים לירקות, ותמיד יעדיפו פסטה עם כלום.

ממ, אני שמחה שאצלנו ההתגבשות קרתה לפני שהגיעה הילדה.
אני לא יודעת מה הייתי עושה אילו כבר היתה לי סיטואציה מורכבת.
כל מקרה לגופו, אני משערת.

שליחה על ידי רנא* » 26 יולי 2008, 17:31

מרגיז שמעבירים לכל ילד עם החלב.
תגידי, החלב שיוצא לנו מהציצי הוא לא מתוק?
נכון הוא לא חד סוכרי אבל זה הטעם הראשון שהילדים שלנו טועמים - מי שמניקה.
איך אפשר לומר להם אחרי זה ,שהטעם הבסיסי הזה , הראשוני והשורשי הזה הוא רעל?
אני שוב חוזרת ואומרת אני מכירה בתים בהם טחינת המוח היא שסוכר הוא רעל ומחליש את בגוף
ובגללו חולים וכו.
על כך אני מוחה !
זה משיג את התוצאה ההפוכה!

רנא, את מתעקשת לדבר עם איזו דמות דמיונית שלא נותנת לילדה שלה פירות בכמויות, לא נותנת לה פירות יבשים, לא נותנת לה קשיו (מתוק, בחיי)
ואין לה שום קשר אליי.
אולי תשבי לדבר עם החברה שלך הזאת?

שכחתי

שתביני את הטון.
@} @} @}

ניצן, אני מרגישה שדווקא את מדברת במציאות של שחור או לבן. אף אמא כאן לא העבירה לילד שלה
מיתוס מרגיז שמעבירים לכל ילד עם החלב (הממותק) וממש מצפים ממנו לרצות לאכול זבל...
יש אמהות לילדים גדולים מהבת שלך שכבר הולכים לבד לחברים וחלק גדול מזמנם לא נמצאים ליד האמא. (כן, כן, גם לילדים בחינוך ביתי זה קורה מוקדם ממה שחושבים) מכיוון שמה שמשותף לאמהות כאן, הוא דווקא הנסיון לתת לילדים פחות סוכר אל מול החברה מוצפת הסוכר מסביב, מנסה להתפתח כאן דיון שמהותו פשרה. איך חיים עם חברים- שכנים- בני משפחה שאוכלים הרבה ממתקים. איך נותנים לילדים שלנו להתחבר איתם ולחיות איתם אבל עדיין לא לאכול כמויות אדירות של סוכר.
הקושי הוא לא להפסיק לקנות או להכין בבית מאכלים מתוקים. הקושי הוא מול הנורמה המקיפה אותנו. אמהות שחשות בקושי הזה, הן לא אמהות שחושבות שילדים לא אוהבים פירות ולא מסכימים לירקות.
הילדים שלי מאוד מאוד אוהבים פירות וכשאני חותכת גזר לרצועות או שמה צלוחית עם עגבניות שרי הכול נחטף ומתחסל מיד. עדיין הם גם מאוד מחוברים לנורמות המקיפות אותם ולכוחו הממכר של הסוכר שהם פוגשים אצל שכנים וחברים.

טוב, הדף הזה ממש שואב אותי באופן שלא מתאים לי בכלל.
אני אתייחס לזה, ואצא.

אמא בבית, במקרה הזה, לא דיברתי על האמהות כאן. (עכשיו אני רואה שיש צמידות במשפט המקור. זו לא היתה הכוונה, הניסוח לא טוב. מצטערת.)
דיברתי בפירוש על המציאות סביב שגורמת לכך שמאד קשה לפגוש אנשים שלא אוכלים שום ממתקים.
פשרה היא הגישה לכל התמודדות.
אצלך מה ששחור ולבן זה "יש ממתקים וזהו זה" והפשרה שלך היא מול זה.
אצלי מה ששחור ולבן זה "ממתקים זה לא אוכל" והפשרה שלי היא בבחירות היומיומיות מה לקחת איתי, ואיך לפגוש את הנושא הזה.

שליחה על ידי ממ* » 26 יולי 2008, 17:57

_אז מי בדיוק יעשה את השינוי בקשר לסוכר? יצרני הארטיקים? משווקי המזון הגדולים? (ששמם, שימי לב, סינונימי לגלידות!!! נסטלה, שטראוס...) אולי מקדונלד? (שהזריקה כמויות הזויות של סוכר לכל מוצר שלה בערך) אולי מגדלי התירס?
רק האמהות. אין מישהו אחר_
אני בהחלט מסכימה עם זה שהשינוי יבוא מהאמהות. במובן הזה, אני מאוד גאה בשינוי ששפעתי על חברותי, על אמהות בגינה ועל אחרים.
אני בהחלט לא שותקת מול הממתקים, אני מסבירה, מביאה חלופות, מדברת. וזה משפיע.

עם זאת, מעולם לא חשבתי שאתקל בדילמה של האם להגביל אכילת ממתקים , והיא הביאה לי כאפה לפרצוף כשהבת שלי הגיעה לגיל שלוש בערך.

שליחה על ידי רנא* » 26 יולי 2008, 18:00

_רנא, את מתעקשת לדבר עם איזו דמות דמיונית שלא נותנת לילדה שלה פירות בכמויות, לא נותנת לה פירות יבשים, לא נותנת לה קשיו (מתוק, בחיי)
ואין לה שום קשר אליי.
אולי תשבי לדבר עם החברה שלך הזאת?_
דוקא כן פירות ופירות יבשים וכל השאר,
והיא מ-מ-ש לא חברה שלי.
פשוט אובססיבית לגבי האויב המתוק החד סוכרי.
זאת רק דוגמה.

נראה לי שהסכמנו שאובססיה בנושא הסוכר (או בכל נושא) לא תביא לתוצאות חיוביות.

אני חוזרת אחרי בירור עם האיש שלי על התזונה שלו כילד: אמא שלו הגבילה מאוד את צריכת הסוכר בבית (למרות שהיא נתנה להם דברים שהיום... מי ישמע) עד בערך גיל 15. גם אצלו יש את סיפורי ה-נסעתי-לבית-של-השכן-במיוחד-כדי-לקבל-שוקולד, אבל לא בהגזמה.
אחרי גיל 15 - עדיף שאני לא אכתוב מה הוא אכל. לפי דעתי זה נס שהוא עוד מתפקד...
ולמרות המודעות המשפחתית לאכילה הוא אכל כ"כ גרוע במשך 15 שנה בערך, עד שנפגשנו, שפעם אפילו שאלתי את חמתי בתימהון איך היא הרשתה את זה. מיותר לציין שהיא הסתכלה עליי ברחמים...

עכשיו שאני קוראת את מה שכתבתי אני מבינה שלא תרמתי להבנת הנושא

. אולי אמהות עם ילדים גדולים יעזרו לשפוך אור על העניין.

שרוב האנשים לא יודעים שמוכח מחקרית שמנשא ישיבה עם מושב צר מגדיל סיכון לדיסלוקציה של הירך
למיטב ידיעתי יש חילוקי דעות רבים בין אנשי מקצוע שונים לגבי תנוחות נשיאה שונות והיתרונות/סכנות שבהן, אבל מעולם לא שמעתי על הוכחות מחקריות. אם ידוע לך אחרת אשמח להפניות למחקרים שאת מדברת עליהם (חוץ מהמאמר של הכירופרקטית באתר של עקרון הרצף).

_כשיש שוקולד בשטח אף תמר לא יכול לו.
באמת? ניסית שוקולד נא?_
שוקולד נא הוא עדיין שוקולד, לא?

האמת, הדף הזה ממש מוזר בעיני, כי מפתיע אותי שלא כל האמהות חושבות כמוני

ברור שלהגביל ממתקים, כאילו, מה, לא?
אתן אשכרה קונות ממתקים בסופר כדי שתהיה בבית מגירה עם ממתקים? משונה מאוד

אני גדלתי בבית שלא רק שהגבילו ממתקים, פשוט לא היה, ולא קנו לנו אפילו ארטיק. לא זוכרת אם אצל חברים הייתי בג'ננה מזה, אבל בסביבתי לא זכורים לי ילדים עם מגירה של ממתקים. גם היום אני לא אוכלת ממתקים, והם לא מעניינים אותי. ברור שאם מציעים לי שוקולד אני אוכלת, אבל נדיר שאני קונה לעצמי.

עם הבת הראשונה שלי הגבלתי מאוד את צריכת הסוכר - לא נתתי עוגות עוגיות תה מתוק (ממתקים זה בכלל לא בלקסיקון שלי). אחר כך קצת שחררתי בקטע הזה (פתאום זה כבר לא נראה לי אסון) , והייתה תקופה שהייתי קונה לה ארטיק כמעט כל יום (כי לא רציתי להתעמת איתה). אבל גם היום אין לחם מרוח במתוק, אין תה עם סוכר.

היום יש לנו הסכמים - כל יום רביעי אבא קונה לה שקית שוקו, וכל יום חמישי היא מקבלת מיץ, הכללים הברורים מאוד מקילים עליה. חוץ מזה, היא אוכלת ממתקים בימי הולדת, אצל חברות ועוגות אצל סבתא. מההתחלה הבהרתי לסבתות שאני לא מרשה ממתקים. חברה שנהגה לתת לה סוכריות, ביקשתי שלא (אז היא נותנת לה "סוכיות בלי סוכר

עקשנית), שכנה שנהגה לתת לה חטיפים ביקשתי שלא.
בבית פשוט אין ממתקים ושום דבר כזה. אין קקאו, אין ריבה, כלום. מה שכן, אני מכינה שייקים ולפעמים מוסיפה סוכר. מכינה להן קרטיבים. פעם בחודש-חודשיים נחה עלי המוזה ואני מכינה עוגה.

לגבי הממתקים אצל חברים, אני מסכימה שזו בעיה. הפיתרון שלי - חברות שאוכלים אצלן הרבה ממתקים, אני מעדיפה להזמין לפה. ברור לי שיש חברות שהיא רוצה ללכת אליהן כי יש שם ממתקים. אגב, אם יש אצלי חברה שההורים שלה לא מרשים לה מתוק בכלל, אז אני לא אתן לילדים מתוק כשהיא פה, בדיוק כמו שאני לא נותנת לילדה דתייה ירקות מהגינה כי שנת שמיטה, ובדיוק כמו שקניתי במיוחד קרקרים מהדרין שיהיה לי בבית כשבאות חברות חרדיות. ככה אני מצפה מאחרים שלא יתנו לבת שלי בשר, והיא יודעת בעצמה שאנחנו לא אוכלים בשר, על אף שאחרים כן. זו לא בעיה בעיני.

לדעתי יש הבדל בין ממתקים לבין מתוק. ברור שבכלל סוכר זה רע, אבל גם בין הרע יש יותר ופחות גרוע. כל מה שבא באריזה מרשרשת ומבריקה הוא רע מעבר לזה שהוא מתוק. קודם כל זה חלק מתעשיית כסף. זה ממכר, זה מכיל חומרים נוראיים חוץ מסוכר, זה מזהם את הסביבה. כולל חטיפים מלוחים. גם "מעדנים" (גאון הקופירייטר שהמציא את המילה הזאת). שוקולד זה פשוט ממכר ומכיל חומרים דמויי קפאין. אם הילד שלך היה רוצה קפה כל יום היית נותנת לו? אבל הוא נורא רוצה! אם נמשיך עם הדימוי המוגזם של ההרואין - אם הבן שלך היה מכור היית קונה לו הירואין כי הוא רוצה את זה? (ברוררררר! שזה לא אותו דבר).

מקריאה פה וממה שאני רואה, להורים שבעצמם אוהבים לאכול ממתקים בבית, קשה מאוד לסרב לילדים, ולעצמם, ולכן מחזיקים בבית ממתקים. לא כל ילד שאוכל בבית ממתקים אינו זקוק לממתקים בחוץ, ולא כל ילד שלא מקבל בבית ממתקים נכנס לאטרף בחוץ. יש ויש. כל הטענה הזאת של "הילדים המסכנים שאמא שלהם לא נותנת להם ממתקים, ולכן הם בטירוף על ממתקים", היא בעיני דרך של אנשים להצדיק בעיני עצמם למה הם לא מסוגלים להגיד לילדים שלהם "לא". הרבה פעמים זה בכלל עניין של גבולות, הורים שמעדיפים לוותר מאשר להתעמת עם הילד. ראיתי גם בתים שנותנים ממתק אחד ביום והילד מטריף את האמא ל"רק עוד ממתק אחד". לבת שלי יש חברה שמלעיטים אותה במתוק, וכשהיא באה אלינו היא ממש בקריז של סוכר, כמו נרקומנית שחייבת את המתוק שלה, בסוף, אחרי שאני מסבירה לה כמה פעמים שפשוט אין לי כלום לתת לה, היא "נשברת" ואוכלת איזה פרי. לא הגיוני בעיניי לתת לילד שלי ממתקים כל יום ללא הגבלה כדי שכשהיא הולכת לחברים היא לא תתנהג באטרף (אני לא חושבת שהיא מתנהגת באטרף אצל חברות, אבל בטוח היא מבקשת מאמהות שהיא יודעת שיתנו לה). רוב הזמן היא בבית, ככה שגם אם היא אוכלת אצל אחרים, זה עדיין הרבה הרבה פחות.
אגב, אני חושבת שיש ילדים שחייבים מתוק אחה"צ כי הם בעצם עייפים, והולכים לישון מאוחר מדי. בלי הממתק הם פשוט לא מצליחים "לסחוב".

אתן אשכרה קונות ממתקים בסופר כדי שתהיה בבית מגירה עם ממתקים? משונה מאוד
כן, זהו, נכון. מילא, נתקלים בזה בחוץ לפעמים, אבל אשכרה להוציא על זה כסף? מה אני, רוטשילד?
וגם:
קודם כל זה חלק מתעשיית כסף. זה ממכר, זה מכיל חומרים נוראיים חוץ מסוכר, זה מזהם את הסביבה. כולל חטיפים מלוחים. גם "מעדנים"
לגמרי.
לא כל ילד שאוכל בבית ממתקים אינו זקוק לממתקים בחוץ, ולא כל ילד שלא מקבל בבית ממתקים נכנס לאטרף בחוץ. יש ויש.
נכון.

כשנהר תלך לחברים בעתיד, אני ממש לא רואה סיבה שהם יאכילו אותה זבל אם אני אומר מראש שאנחנו אוכלי RAW
כשהיא תלך לחברים בלעדייך אז היא תהיה מספיק גדולה כדי שלא יאכילו אותה אלא היא תבקש לבד.
גם אם אתם אוכלים את האוכל הכי בריא בעולם תהיי בטוחה שהיא תעדיף לאכול כמעט תמיד ג'אנק אצל חברים,
(אם זה מה שהם אוכלים כמובן).
בגיל שנתיים וחצי כשהיינו במקום שחילקו מרמשלו על מקלות הבת שלי היתה בטוחה שזה שרביט!!!
היא שיחקה עם זה שעתיים.
היום - ברור שהיא מכירה ואוהבת מאוד.
אין מה לעשות, אם אתה אדם סוציאלי ומסתובב בחברה מגוונת אי אפשר למנוע את זה.
גם לא עוזר לבקש מהורים אחרים הרי לא תצפי שביום שבתך מגיעה אליהם הם יאכלו לארוחת ערב
אוכל נא.

קוסמת, נראה שאת יודעת הרבה מאד על נהר, יתר על כן, את יודעת הרבה מאד על נהר העתידית.
היא תבקש לבד.
תהיי בטוחה שהיא תעדיף לאכול כמעט תמיד ג'אנק אצל חברים,
זה מאד מוחלט.
האם זה כי כל הילדים הם בדיוק אותו דבר? בדיוק?

כבר כתבתי שאני מאמינה בדרך של ניצן (בלי להיכנס למה בריא ומה לא - בעקרון הכללי של להימנע לגמרי ממה שלא בריא לדעתי במשך כמה שיותר זמן). גם אם נהר אכן תדרוש ג'אנק בבתי חברים, לא ברור שאפשר היה למנוע את זה על-ידי חשיפה מבוקרת לג'אנק בגיל צעיר, אז למה?
אבל אני גם חושבת שהדרך של ניצן לא רלוונטית לרובנו. כלומר, רלוונטית כמשהו להתייחס אליו וללמוד ממנו, אבל לא כמודל לחיקוי מוחלט כי רובנו במצב אחר. הילדים שלנו כבר נחשפו, הם חוזרים ונחשפים מחוץ לבית, דפוסים כבר נקבעו ואני מעידה פה שקשה לשנות דפוסים קיימים של נתינת אוכל עם מכרים ומשפחה. אני יכולה להעיד שכשביתי הגדולה נולדה, באמת האמנתי באי-חשיפה לאוכל לא בריא, אבל הטווח של מה בריא ומה לא לדעתי השתנה מאד מאז. כמו כן היה אז עוד גורם בבית שקבע מה יהיה במקרר ומה לא ולא התחשב בדעותי בצורה מוחלטת (בלי להתווכח, אמר "כן כן" והלך ועשה הפוך; מאד מתסכל).

ברור שלא כל הילדים אותו דבר. ברור שאין למה שהקוסמת אמרה שום קשר דווקא עם נהר אלא עם טבע האדם. כשמכירים מספיק אנשים ומספיק ילדים ורואים אותם גדלים אפשר להגיד לפעמים גם דברים כלליים. כמובן שיתכן ילד שלא מתאים למה שהקוסמת אמרה אך זה מאוד מאוד נדיר.
בדרך כלל אם הילדים שלי אוכלים ממתק בבית של חבר, לא המבוגר מאכיל אותם אלא החבר פותח שקית של חטיף או שם לעצמו קורנפלקס בצלחת ומציע גם לחבר שלו.
כשמדברים על הגבלת ממתקים, הדיון להבנתי, לא צריך להתמקד רק במה נותנים לילד בבית אלא בבעיה האמיתית כפי שאני מבינה אותה והיא: כיצד לצרוך תזונה נטולת או מופחתת סוכר בחברה בה התזונה הנורמטיבית עשירה בסוכר.
האם כאשר אני שואפת שיכנס כמה שפחות סוכר לגוף של הילדים שלי, עדיף שאני אתן להם סוכר בבית או לא.

עוד גורם בבית שקבע מה יהיה במקרר ומה לא ולא התחשב בדעותי בצורה מוחלטת.
מאד מתסכל.
במיוחד כשהוא טוען שילדים זקוקים לסוכר.
<סלח לי אהובי שאני מקטרת עליך, אחרי שהמלצתי לך על הדף הזה. הרי זה ויכוח רב שנים אצלנו>.

וומה עם האבות באתר? מה הם סוברים בעניין?

הרגיעון הזה ממש התאים לי כרגע "אי אפשר להשפיע, מבלי הנכונות להיות מושפע"...

אני גדלתי בבית עם ארון ממתקים פתוח, ובמשך שנים אכלתי בכל יום 100 ג' שוקולד ולפעמים יותר, בייגלה ובטח עוד כהנה וכהנה, וכשהייתי צמאה שתיתי קולה. לדעתי לא היה בכלל בקבוק מים במקרר, רק קולה וסודה. אני חושבת שעד שיצאתי מבית הוריי זרמה לי קולה בוורידים

. כלומר, במשך כל שנות ילדותי, במקביל לשלוש ארוחות מסודרות ביום (ומזינות במושגים של ההורים שלנו: כלומר, הכל היה על טהרת הקמח הלבן, אבל האוכל תמיד בושל טרי ע"י הוריי, לא מזון מוכן), אכלתי כמות עצומה של ג'אנק.

אצלנו אין בבית ממתקים. יש שוקולד והם אוכלים שתי קוביות ביום, כדי להוציא את זה מהמערכת שלהם. גם אצלנו מותר לבחור מה שרוצים בחנות פעם בשבוע. בבית יכולות להיות עוגיות ועוגות ביתיות, ועליהן יש הגבלה, והן לא תמיד מזינות (במקביל למאפים על טהרת הקמח המלא והפירות, בהחלט תמצאו אצלנו עוגות שוקולד רוויות שוקולד, חמאה ושמנת, גלידות שבנזוגי מכין מלאות בנ"ל ועוד כהנה וכהנה).

מצד אחד, אני מתבאסת מזה שאני מחליטה בשבילם מה לאכול. מצד שני, מכיוון שלא הגענו, כמו ניצן, למצב שבו כל מה שבבית מזין וניתן לאכול ללא הגבלה, אני מרגישה שזה מחויב המצב. הבכור שלי יכול לאכול סוכר מעכשיו ועד סוף העולם ולוותר על כמעט כל דבר אחר, ולתת לזה לבוא על חשבון אוכל אמיתי. האמצעי, לעומת זאת, ממש לא כזה. אין לו sweet tooth בכלל, והוא כמעט אף פעם לא אוכל את העוגה בצלחתו עד תומה. כך שאני לא יודעת עד כמה צודקות כל מי שטוענות שאלה שלא מוגבלים תמיד כמהים. בכורי תמיד כמה למתוק, ואחיו מאבד עניין די מהר, ושניהם מוגבלים באותו האופן בדיוק.

לא ברור שאפשר היה למנוע את זה על-ידי חשיפה מבוקרת לג'אנק בגיל צעיר, אז למה?
אני ממש שממש לא בעד חשיפה מבוקרת בגיל צעיר.
אני בעד החיים.
אצלנו אין ממתקים בבית ואף פעם לא היו.
בחוץ כשהיא היתה קטנה עדיין היתה לי שליטה.
היום כשהיא משחקת עם חברה בבית של החברה ושם יש מנהג מוזר שבשעה שש אוכלים מעדן
כולם מסביב לשולחן אז היא מצטרפת. היא לא רוצה להיות שונה ואני מבינה אותה.
גם ככה יש לה רגישות לגלוטן כך שהיא כמעט אף פעם לא כמו כולם...
אבל ככל שהילדים גדלים, כך צריך לשחרר שליטה.
מה שלבנתיים עובד אצלי שבבית אין ובחוץ יש. לא הרבה, אבל אם מציעים לה ארטיק בגן שעשועים
אני לא אוסרת עליה, ואם אנחנו בים ובא לה ארטיק היא מקבלת.
שנה שעברה הארטיקים הביתיים לגמרי סיפקו אותה. השנה כבר לא.

שוקולד נא הוא עדיין שוקולד, לא?
לא ממש

זה תשוקולדה-שוקולד-נא-מקקאו-אמיתי

אנחנו גרים במשק אורגני.
תכלס, המון פירות וירקות אורגניים, צריך לנסוע כדי להביא אוכל אחר.
אנחנו לא גרים לבד.
בבתים האחרים במשק יש אנשים שנוסעים להביא אוכל אחר. בבתים שלהם יש פיתות (בד"כ מלא, אבל אם אין בחנות אז הם יקנו לבן), גבינות, פסטה....
הילדים שלהם מאוד אוהבים לאכול אצלנו, מה שהם אוכלים תלוי בילד, אבל הם אוהבים לאכול אצלנו. (גלידה מקשיו ותמרים, סלטים, כל מיני כאלה)
הבת שלנו אוהבת (גם) לאכול אצלם.
כשהייתה קטנה עד מאוד ביקשנו שלא יתנו לה פיתה ולא מוצרי חלב, אבל זה לא שלא היו מוציאים אותם מהמקרר בנוכחותה. אנחנו חיים אחד בתחת של השני, אם הם לא יאכלו את האוכל שלהם כשהיא שם לא יהיה להם מה לאכול. רק סלט זה לא ארוחה מבחינתם.
עד היום הבנות שלהם שואלות אותי אם איה יכולה את זה או את זה, והן יודעות מה זה מוצרי חלב ושמזה אני מעדיפה להימנע ועוד...
אבל היום כבר אי אפשר למנוע את זה ממנה. כלומר אפשר, אבל התוצאה תהיה שהיא תבכה ותזעק שהיא רוצה פיתה ודווקא עם זה ותרגיש שונה ואחרת ומופלית, לא לטובה.
אני יודעת, כמובן, כי למדתי את זה כשזה השתנה מהמצב הקודם, בו יכולתי לכוון אותה לסלט ולירקות.
אז אצלנו בבית אין ואנחנו מכינים מטעמים מיוחדים לאירועים משותפים (אחרת מה אני אוכל?), אבל ביום-יום הבלתי-צפוי והבלתי-שיגרתי, על הדרך...

תודה על הדף הזה, אני מתלבטת מאוד בנושא.

האמת היא, עכשו שחושבים על זה, אני מתלבטת יותר לגבי קמח לבן, מוצרי חלב, חומרים נוספים ופחות לגבי ממתקים... הקטע הזה איכשהו פשוט יותר אצלנו.
אבל פיתה וגבינה לבנה זה ממתקים מבחינתי.
אז שולחת את ההודעה בכל זאת....

בבתים שלהם יש פיתות (בד"כ מלא, אבל אם אין בחנות אז הם יקנו לבן),
מה שנקרא "פיתה כפרית" בכלל לא מכיל קמח מלא אלא קמח לבן, וקרמל לצבע כהה.
או שיש בסופר פיתות שהן באמת מקמח מלא ואני פספסתי?

אבל זה לא שהיא אוכלת היום יותר "ממתקים" (קמח לבן...

{{}}) בגלל שבעבר הגבלת... אני באמת לא חושבת שצריך להגיע למצב שהיא בוכה וזועקת, זה לא משיג כלום. זה רק הופך את האוכל למשהו יותר רגשי ומסובך.

האם מישהי אחת מכל האמהות ל"ילדים גדולים" יכולה להגיד בלב שלם שבגיל שנתיים הילד שלה לא ידע מה זו סוכריה, לא שמע בחיים את המילה שוקולד, ומבחינתו גלידה זה בננה קפואה בבלנדר? (יותר טעים מהתעשייתי, אבל אף אחת לא חייבת להאמין לי.) וזה בלי בידוד חברתי. עם ללכת לחברים, לים, לבריכה, לכמה מפגשים בשבוע, ולהזמין חברים אלינו וגם משפחה. הכל בהמון כבוד לזולת מצדנו ומצד החברים. אפילו אחד מהם לא אוכל כמונו.
האם זה נהיה שוב האמצעי לעשות דיפרנציאציה מול טענה תקפה? זה שהיא קטנה? זה שאנחנו באמריקה? זה לא פוגע בטענה שלי בשום צורה.

אני מנחשת שאף אחת לא ענתה ב"כן" על השאלה הזאת. (טוב, אולי ממ וטלי הצדיקות בסדום...

) אז כן, בכל מובן, הכי שגרתי וגם הכי מיוחד, הילדה שלי נדירה

. תודה על המחמאה

אלא שאני שוב אומרת, היא לא כלי לניגוח ולא לטיעון. היא לא קיימת בשבילכן, בוודאי לא אם לא נפגשנו אפילו פעם אחת. אפשר לדבר עליי ועל מה שאני עושה. ושיהיה לבריאות לכולם. (אלטר מכירה אותי צפוף כבר 18 שנה אז מותר לה. שלא לדבר על זה שהיא צודקת

)

שום דבר בחיים הפרטיים שלנו לא נובע משחור ולבן ומכפייה, והנה הצלחנו להגיע לפה בשלמות ובשלווה. בשלמות ובשלווה...
אני מתקשה, לעומת זאת, לגייס שלווה כשלמול מה שאני אומרת שוב ושוב חוזרים על מסרי "חכי חכי" ועל מסרים תבוסתניים אחרים כשלכאורה מביעים עניין באי האכלת ילדים בזה.

ואני שואלת שאלה ששאלתי כבר בשלל אופנים בשלל נושאים:
למה אף לא אחת לא מתלהבת ואומרת "באמת?! אפשר?! איך?! אני מתה לחיות בלי ממתקים! תמיד חשבתי שאי אפשר! אפשר?! וואו!!"
ולא, זה לא אומר לכפות, ולא אומר לשקר, ולא אומר להתעסק באובססיביות, ולא אומר להמנע מחברים ומשפחה ולברוח יבשת.
זה רק אומר להתחיל מגיל אפס, ולהיות מאד ברורה עם עצמך וטובה עם עצמך ועם כל סביבתך.

(אני באמת מצטערת וחבל לי שאני לא יודעת לעזור במצב שבו יש ילדים גדולים מכורים. ואני חוזרת ומזכירה - אם לכשתגדל, זה מה שהיא תרצה, זכותה. זכותה זכותה. זה הגוף שלה. אני אסרב להיות הספקית שלה, אבל זכותה. אין לזה ולא כלום עם הטענה שאני מעלה. שאפשר. שככל שיותר אנשים יתנגדו לזה, ככה יהיה אפשר יותר! יש לזה המון עם זה שאני טוענת שיסוד הכל בכבוד אמיתי לילד ולידע שלו, כל עוד לא משבשים את זה, וממתקים, משבשים את זה.) במילים אחרות - מה שטרה אמרה, מה שטלי אמרה.

מי שבאמת רוצה להוציא את הזבל הזה מהחיים שלה ושל ילדיה, יכולה. לי נראה (ודאי ככל שהדיון מתפתח) שהרבה חברות פה פשוט לא באמת רוצות.
אני לא רוצה להשתתף בדף שהרבה ממהותו היא לכבס את זה שנותנים לילדים לאכול את זה תוך כדי שקוראים לזה במילים יפות כמו "פשרה" ומכנים גישה אחרת "הגבלה". אין לי מה לתרום ולהתרם מגישה כזו.

טלי, אצלנו בינתיים אין שום הבדלה בין פיתה/לחם/לחמניה/פיצה/ג'בטה/טורטיה וחבריהם. הכל "קרקר" ויש קרקרים שאבא מכין וזה מה שאנחנו אוכלים. אני משתמשת המון בשפה.
מה הוא אוכל? קרקר לא מזין. הנה קרקר מזין.
לא אומרת מילה אחת אפילו על ההבדל, מה זה מזין, מה זה לא מזין. יש X שאנחנו לא אוכלים ויש X שאנחנו אוכלים. בלי להגיד את זה בצורה מפורשת.
הכי מפחידים אותי הדברים שאני עצמי אוכלת וחושבת שהם איומים (כבר שנים לא אכלתי פיתה, אבל פיצה אכלתי אתמול...

לא מול הפרצוף שלה, כי אין לנו "ארוחות משפחתיות", אבל אכלתי.)

נכנסתי, התרגזתי, יצאתי. אני בטח אמחוק עוד מעט.

ניצן,
אנא אל תמחקי את דברייך.
בעיניי, הם מבורכים.
הלוואי שהיו לי זמן וכוחות לכתוב על התזונה אצלנו בבית.

האם מישהי אחת מכל האמהות ל"ילדים גדולים" יכולה להגיד בלב שלם שבגיל שנתיים הילד שלה לא ידע מה זו סוכריה, לא שמע בחיים את המילה שוקולד, ומבחינתו גלידה זה בננה קפואה בבלנדר? (יותר טעים מהתעשייתי, אבל אף אחת לא חייבת להאמין לי.) וזה בלי בידוד חברתי.

בתי גדולה מבתך, ותשובתי לשאלתך היא כן.

אפשר לגדל ילדים בלי ממתקים.
אני אישית מכירה כמה משפחות כאלה, והן לא אוכלות RAW (וגם לא חיות בשקר, או בכפייה או ביבשת אחרת...).
מקווה לפרט יותר מחר ולהגיב לכמה עניינים מהותיים שתפסו את עיניי ואת מוחי.

ניצן, הילדים שלי גדולים משלך (לפחות השניים הגדולים: חמש וחצי ושלוש וחצי), וגם בלי שגידלתי אותם על תזונה חיה מגיל אפס, מספיק שעכשיו נפסיק להכניס הביתה כל מה שאני חושבת שהוא לא בריא (כמו שכתבתי למעלה: שנגיע למצב שבו אני לא מגבילה את מה שהם אוכלים, כי כל מה שיש לנו בבית בריא ומזין), ואני בטוחה שתזונתם תהיה טובה יותר בעשרות מונים.

ואני הראשונה להודות, שהמכשלה העיקרית בתכנית הזו היא אני (והמשנית היא בנזוגי

), כי עדיין יש בביתנו מוצרי חלב, שוקולד ועוד כהנה וכהנה. אין לי ספק שהשינוי הוא באחריותי.

גם אני נרתעתי מרוח ה"חכי חכי" שעלתה מחלק מהכתוב פה, אבל אם נסיר את העוקץ מהם - בהנחה שבתך תגדל ותלך לבקר חברים באופן עצמאי - האם את לא חושבת שהיא תתוודע כך למזונות שאינכם צורכים בבית ומגדירים לא בריאים?

אצלי עזר להגיד לילד (3) שרצה גם קרטיב כשכל הילדים מסביב קיבלו ממתק מהקיוסק שאני לא קונה לו כי אני אוהבת אותו ואני רוצה שיהיה לו גוף חזק ובריא. אחרי כמה פעמים כאלה הוא כבר לא ביקש, כולם אוכלים זבל לידו והוא לא מבקש. לי נותר להתמודד עם אמהות אחרות שמשליכות עלי את חוסר הבטחון שלהן ("אם הוא לא יקבל לפעמים הוא יחפש במקומות אחרים, מה לא מגיע לו להתפנק? זה רק קרטיב, הוא לא ימות מזה, זה מחומרים טבעיים, כתוב על העטיפה") ומצדי שיחרטטו לעצמן עד קץ הימים כי בזמן שהן רצות עם הילד מגיל שנה וחצי לרופא שיניים אני עדיין מאמינה שפעם בלאכול זבל זה בסדר, אבל אם לאכול זבל, אז שיהיה משובח, ולא קרח עם סוכר. וזבל משובח גם אני וגם הוא צורכים לפעמים.
אבל כל יום, כי הילד לוחץ ובגלל שלאמא חסר עמוד שידרה, זה לא מקובל עליי.

ומחוץ לבית כשהוא אצל חברים אני לא מגבילה אותו. זה מעליב את האמהות האחרות, לא כולן, חלקן, ולא בא לי לרדוף אחריו. אז כן, רוב האמהות שאנחנו הולכים אליהן לא יתנו לו ג'אנק. אלה שנותנות ג'אנק - אני מתרחקת. לטובתי בעיקר.

שליחה על ידי אחת* » 27 יולי 2008, 09:03

אני מתה לחיות בלי ממתקים! תמיד חשבתי שאי אפשר! אפשר?! וואו!!"
אני ממש לא. אני אוהבת ממתקים.
אני רוצה לאכול אותם במידה.
אני לא חושבת שאמות אם אוכלת קוביית שוקולד מדי פעם, וגם לא בתי.
להפך, אני חושבת שזה יתרום לאיכות חיי. כי אני אהנה.
ואני חושבת שאין שום רע בהנאה שלי.
הדילמה שלי, ניצן, היא כנראה אחרת משלך.
אני רוצה לחנך את בתי לאכול ממתקים במידה ואני לא רואה בכך כל רע,
אף שאני מסכימה עם כל דברייך על דיסאינפורמציה, שיווק אגרסיבי וכוחות השוק.

אני לא רוצה להשתתף בדף שהרבה ממהותו היא לכבס את זה שנותנים לילדים לאכול את זה תוך כדי שקוראים לזה במילים יפות כמו "פשרה" ומכנים גישה אחרת "הגבלה". אין לי מה לתרום ולהתרם מגישה כזו.
כמו שאמרתי, אני לא רוצה וגם אין לי שום כוונה להוציא לחלוטין ממתקים מחיי.
רוצה לתרום ולהיתרם מדיון שיעזור לי לעשות זאת במידה ולחנך את ילדיי לכך גם כן,
בלי להתעסק בזה באובססיביות ובלי להחזיק זבל בבית.
קצת מצער אותי שאת חושבת שאין מקום לשתינו בדיון הזה.

יש גם מקום להעריך את האמנות והיצירתיות שנכנסים לתוך המזון. אוכל הוא גם ביטוי רוחני ואמנותי. בגלל זה כשאני אוכלת ג'אנק אז שיהיה שווה - לא במבה ביסלי אלא קינוח שהשקיעו בו מחשבה כוונה וחומרים טובים, גלידה שהכינו לבד אחרי שנים של ניסויים... הילד יכול ללמוד להעריך מאמץ והשקעה באוכל. יש הבדל בין מים עם סוכר וצבעי מאכל לסורבה במסעדה יקרה.

אחת, אני לא ניצן, אבל למיטב הבנתי, ניצן לא כיוונה את דבריה אליך, אלא אל האמהות שגרסו שהסיבה היחידה שבתה של ניצן עוד לא אכלה ג'אנק, הוא שהיא קטנה מדי, ושברגע שהיא תגדל, תטפח המציאות על פניה של ניצן, וכנגד דברים אלה היא (ניצן) התקוממה.

פלוני אלמונית, אני מבינה את כוונתך, אבל גם באוכל מזין ובריא אפשר להכניס שפע אמנות ויצירתיות. וכמובן גם באוכל חי - ראי את עשרות דפי המתכונים במדור טבעונאות.

שליחה על ידי רנא* » 27 יולי 2008, 10:26

_אני מתה לחיות בלי ממתקים! תמיד חשבתי שאי אפשר! אפשר?! וואו!!"
אני ממש לא. אני אוהבת ממתקים.
אני רוצה לאכול אותם במידה.
אני לא חושבת שאמות אם אוכלת קוביית שוקולד מדי פעם, וגם לא בתי.
להפך, אני חושבת שזה יתרום לאיכות חיי. כי אני אהנה.
ואני חושבת שאין שום רע בהנאה שלי.
הדילמה שלי, ניצן, היא כנראה אחרת משלך.
אני רוצה לחנך את בתי לאכול ממתקים במידה ואני לא רואה בכך כל רע,
אף שאני מסכימה עם כל דברייך על דיסאינפורמציה, שיווק אגרסיבי וכוחות השוק.
אני לא רוצה להשתתף בדף שהרבה ממהותו היא לכבס את זה שנותנים לילדים לאכול את זה תוך כדי שקוראים לזה במילים יפות כמו "פשרה" ומכנים גישה אחרת "הגבלה". אין לי מה לתרום ולהתרם מגישה כזו.
כמו שאמרתי, אני לא רוצה וגם אין לי שום כוונה להוציא לחלוטין ממתקים מחיי.
רוצה לתרום ולהיתרם מדיון שיעזור לי לעשות זאת במידה ולחנך את ילדיי לכך גם כן,
בלי להתעסק בזה באובססיביות ובלי להחזיק זבל בבית.
קצת מצער אותי שאת חושבת שאין מקום לשתינו בדיון הזה._
כל מילה.

פלוני אלמונית, אני מבינה את כוונתך, אבל גם באוכל מזין ובריא אפשר להכניס שפע אמנות ויצירתיות. וכמובן גם באוכל חי - ראי את עשרות דפי המתכונים במדור טבעונאות.
זה לא סותר. יש מקום לזה וגם לזה. הכל תלוי במינונים. להתעלם לחלוטין ממשהו זה גם סוג של הפסד. גם בגישה לאוכל... אני גם אומרת שסוכר זה רעל. אבל לאחרונה אני נמנעת. כי אם אני אומרת שזה רעל, ומדי פעם זה נכנס לי לגוף (לפעמים לא במודע, לקחתי ביס מסלט של מישהי וברוטב היא הכניסה דבש) אז בסוגסטיה שלי על עצמי אכלתי רעל.
בקיצור לפני שאני מכניסה משהו לפה אני מברכת אותו שיברך אותי. לא משנה מה זה, ונמנעת מהצהרות (גם אם הן נכונות).

אז בסוגסטיה שלי על עצמי אכלתי רעל.
מסכימה עם דבר אחד: אם היינו רוצים לאכול רק X, אבל בפועל יוצא שאוכלים גם Y, עדיף לא לחשוב תוך כדי לעיסה "כמה נורא שאני אוכלת את זה".
ברור שעדיף לזרוק את כל ה-Y מהבית לצמיתות, אבל כפי שנראה בדף זה, גם לטהרנים ביותר זה קשה. אז אם כבר נמצאים בתקופת ג'אנק, לפחות ליהנות מהאכילה ולא לסבול "בכוונה", סבל קתולי כזה.

איך עוד לא פתחנו דף כזה עד היום??

הקטנה שלנו (3.5) נחשפת לכל מיני מרעין בישין בגן (כבר חודשיים) ובפארק השכונתי.
לפעמים היא מבקשת לטעום ולפעמים לא.

פעמיים בשבוע מחלקים עוגות בגן וילדתנו יודעת שמותר לה חתיכה או שתיים אבל לא יותר.
הגננת הציעה לה עוד והיא ענתה "אמא לא מרשה לי" ולא לקחה.
בבית אין בד"כ חטיפים או ממתקים, אבל קרה שהיינו בקניות והיא ראתה על המדף במבה וביקשה לקנות,
מיד שמתי בעגלה בלי יותר מידי עניינים כי הדבר האחרון שאני רוצה הוא שבמבה תקבל אצלנו מעמד של הגביע הקדוש..(-:

בהתייעצות בינינו הגענו להסכם שלפיו אנו אוכלים גלידה ביום שבת ביציאה המשפחתית לגלידריה (משהו איכותי ברמה!)
וממתק כלשהו (בד"כ סוכריה על מקל) ביום שלישי. וזה חוץ מעוגה פה ושם (בעיקר כשמתארחים אצל סבתא..).
משתדלים לא לעשות מזה עניין גדול.

אנחנו לא אוכלים ממתקים מעבר לכך, גם כי שנינו לא חסידים גדולים של מתוק וגם מטעמי דוגמה אישית.
הילדה כבר אומרת בעצמה על כל מיני מאכלים: "זה מזיק לגוף שלי" או "זה יעזור לי להיות חזקה ולגדול"
בקיצור: האג'נדה שלנו היא לחנך לתזונה איכותית בלי להתבייש ולא לחשוש מ"בידוד חברתי" כפי שכתבו כאן.
אנחנו מחנכים לעצמאות מחשבתית (סליחה על הסיסמאות הגדולות) בכל תחומי החיים.
@}

... ומבחינתי השאלה הגדולה היא, איך מעבירים את הידע על מזון לילדים, בלי להעביר להם את התחושות הקשות הללו שאנחנו צברנו.
לא קל להסביר לילד שהעולם לא כולו טוב, שאנשים טועים המון, עושים שטויות, מזיקים לעצמם ולאחרים - וזה לא רק בנושא התזונה.

לא קל להסביר לילד שהעולם לא כולו טוב
אני זוכרת שכשהייתי ילדה ואמא שלי אמרה לי ששוקולד זה לא בריא - שאלתי אותה איך זה יכול להיות שזה חוקי. מה התשובה שקיבלתי?? נדמה לי שזה היה שבגלל שזה טעים

- לי היה נראה שאם המבוגרים עושים משהו, סימן שזה נכון, ולא הצלחתי ממש ליישב את הסתירה.

פעמיים בשבוע מחלקים עוגות בגן
למה? אפשר לשנות את זה.
גם אצלנו יש בעיה עם זה בגן, אבל לא מחלקים עוגה כל יומיים. חלק מהאמהות מנסות להגביל את הגננת שחובבת ממתקים.

קראתי את הדף ולא הצלחתי להבין איך מתנהלות ארוחות רבות משתתפים, עם המשפחה המורחבת לדוג', וגם מה באמת קורה במפגשים רבי משתתפים, הרי לא כולם אוכלים אוכל בריא, יודעים להכין אוכל בריא-חי, וחלקם חושבים שזה בכלל לא בריא....

אצלנו, לא יעזור אם אביא אוכל איתי לכל שאר המשפחה, זה פשוט לא טעים להם, צריך מאוד לרצות כדי לשנות הרגלים ולוותר על ממכרי העולם הזה, במשפחה של בן זוגי בדרך כלל יסכימו לנסות, יאכלו, אבל יגידו שלא טעים, ואצלי בכלל לא יסכימו לנסות..
גם כשאוכלים אצלנו, וזה מה שאני מגישה, אמא שלי לדוג', מסוגלת להוציא מהפה בגועל

היא מכורה לפחממות ריקות ולבנות, למתוקים תעשייתיים ושונאת ירקות, אתמול לדוג' בסיומה של ארוחת צהריים, הילדים של אחותי רגילים ודורשים ממתק, בדרך כלל ביצת הפתעה, או שוקולד כלשהו, או כמו אתמול גלידה, כל שאר הנוכחים (חוץ מאיתנו) אכלו גלידה, היא באה לשאול אותי מה היא יכולה לתת לילדה, עניתי שאבטיח, ניסתה להתעקש שהיא נותנת לאחרים והיא הרי רוצה להרגיש טוב עם עצמה, שנותנת לכולם, התעקשתי שאבטיח, אבל מה, הילדה קלטה את הקופסא, אחרי כמה דקות ניגשה וביקשה, אבל מייד חזרה לשחק אז הנחתי לעניין, אבל בנסיעה הבייתה החלה לדרוש גלידה, לא הסתפקה בארטיקים הביתיים שאני מכינה, הצלחנו לצאת מזה, כי היא הייתה מאוד עייפה, הצעתי לה ארטיק שהקפאתי בכוס, ונראה אחרת מהרגילים וזה הספיק לה, והיא כולה בת שנתיים וקצת, אבל זה הולך ונהיה קשה, ומאיפה בכלל היא שמעה את המילה גלידה ויודעת לזהות את הקופסא???

אני לא מרגישה שיכולה לכפות את אורחות תזונתי על שאר המשפחה, וזה גם לא יעזור, כי אין שום מוכנות ונכונות לעניין, מבחינתם, די בכך שיש מנה צמחונית, וזו כבר השתדלות לא קטנה עבורם,

אני מתקשה, לעומת זאת, לגייס שלווה
בדרך כלל מי שבטוח כל כך בצדקת דרכו (ואני בהחלט חושבת
שדרכך מצוינת ומאחלת לך שתצליחו להתמיד בה), לא מאבד את שלוותו כל כך מהר.