איך להיות מאושרת

תרגישי טוב!

זה ישתפר...

אני אף פעם לא הסתרתי, סיפרתי לכולם (כולל הבן שלי) מהרגע הראשון.
יש בזה משהו מגן ומנחם ומעודד ומחזק.
בתנאי, כמובן, שתהיי מוכנה לעדכן את כל העולם במקרה של הפלה טבעית... אני תמיד הייתי בדעה שאם מדברים על זה משיגים יותר תמיכה מאשר אם לא מדברים על זה, ו"זה" = כל נושא קשה שהוא. והוכחתי את זה על עצמי במספר נושאים קשים... מצד שני, הפלה אף פעם לא היתה לי ברזומה

(())(())(())

תודה תמרוש, אתאפק עוד חודש וחצי ונוכל בתקווה לספר לכולם.
היום הרגשתי הרבה יותר טוב,
עדין עודף רוק אבל בלי בחילות.
וישר הספק מנכר.
אולי קרה משהו לעובר ולכן הפסיקו הבחילות?
מצד שני ממש רוצה שלא יחזרו היה לי יום זוועה אתמול.

שבוע 8 פלוס 5 ימים.
הזמן זוחל.
התחלתי היום כמוסות גינגר וממש הקל על הבחילה.
הקטנה בקשיי הסתגלות לכן החדש ולא קל לי עם זה.
מספרת כל פעם לעוד מישהי ומחכה לאחרי השקיפות עוד כחודש שנספר כבר למשפחות.
סיפרתי בסוד לאחי הצעיר.
רק בגלל האיש שמתנגד מסתירה, אם לא כבר הייתי מספרת למשפחות.
העייפות מטורפת, מחכה להתחיל שליד שני ולהרגיש הרבה יותר טוב.

תפילה_לאם

שימשיך לך בקלות ובנועם וכמובן בהרבה בריאות!
בהצלחה גם לילדונת בגן החדש!

תודה תפילה יקרה,
שתהיה שנה טובה וחג שמח

חושבת מה לעשות היום.

תפילה_לאם

חושבת מה לעשות היום.
לשיר!
ולבשל גזר/ סלק.

חחחח תודה על הרעיונות.
בינתיים עושה מרתון סדרות (-:

תפילה לאם כמה ילדים יש לך?
קראתי היום חלק מהבלוג שלך ולא הבנתי איך משלושה זה קפץ לשישה?

תפילה_לאם

בינתיים עושה מרתון סדרות
גם מצוין!

@}

כיף שקראת אצלי.
כמה ילדים יש לך?
אכן, שישה בלי עין הרע.

מתי ראית שדובר על שלושה? (הרביעי כבר כמעט בן שמונה.)

קראתי שלא תכננת בכלל להכנס להריון וזה קרה. ואז התקדמתי בבלוג שלך והיו לבטים לקראת השלישי, לפתע ראיתי שיש לך כבר שש ולא הבנתי איפה הבלוג של שלושת האמצעים (-: מרתק בעיני שמלא לרצות בכלל ילדים הגעת לששה, את ללא ספק אשת חיל

התעוררתי ברבע לחמש לשירותים ובזה נגמר הלילה. התעלתי מעל עצמי וניקיתי הרגע אמבטיות ואקונומיקה בכיור המטבח,תיכף יוצאים לקניות לחג. מארחים אצלנו, מקוה שיהיה נחמד.

ממש מקוה שלא כל ההריון ארגיש כל כך מותשת חלשה ומלאת רוק ובחילות.
זוכרת שהריון קודם היו תופעות מעצבנות אבל בגדול כל כך התרגשתי שזה כיפר על הכול.
עכשיו ממש קשה לי פיזית.

אתמול שרתי קצת בבוקר וישר התחלתי לבכות, לא יודעת למה, התרגשתי נורא.
כל כך הייתימרוצה לדעת לנגן וללוות את עצמי בשירה בפסנתר, לא בצורה מקרטעת כמו היום.
מחסום של שנים שרוצה לשבור בהמשך, ודוחה.
שנים. כמו לימוד נהיגה בכביש מהיר מחוץ לעיר.

שתהיה שנה טובה מלאת בריאות פיזית ונפשית, לידה קלה וטובה שבסופה תינוק/ת בריא/ה ושלמ/ה ופוסט לידה קל וטוב בהרבה מהסיוט של הפעם הקודמת.

תודה לאל על מה שיש, על הבת המדהימה והמופלאה שזכיתי בה, על בעלי המסור והאוהב, על משפחתי, על הלימודים שלי, על מקום העבודה הנוח והמפרה, על המוסיקה והשירה שהתברכתי בה, על הבית החדש שנעים לי בו מאוד, על חברות נפש ועל עצמי הבוגרת והאוהבת שנמצאת שם רוב הזמן בשביל לתמוך ולאהוב אותי כמו שאני, על סך מגרעותי ויתרונותי.
שנה טובה(())

4 בבוקר לא נרדמת....
כבר לילה שני השבוע שמתעוררת בשלוש וזהו.
המחשבות והחששות מתגברים לקראת הלידה, תקופה לא פשוטה. שוקלת לפנות לפסיכותרפיה גופנית, מישהי ניסתה וממליצה?

תפילה_לאם

קראתי שלא תכננת בכלל להכנס להריון וזה קרה. ואז התקדמתי בבלוג שלך והיו לבטים לקראת השלישי, לפתע ראיתי שיש לך כבר שש ולא הבנתי איפה הבלוג של שלושת האמצעים מרתק בעיני שמלא לרצות בכלל ילדים הגעת לששה, את ללא ספק אשת חיל
סליחה שרואה רק עכשיו, אבל מה שאת מתארת לא חופף כל כך את קורות חיי... אולי משהו בבלוג לא ברור או שאת מבלבלת ביני לבין מישהי אחרת. הגעתי לכתוב ב"באופן" בניק קבוע כשכבר הייתי אם לארבעה.

לא מכירה פסיכותרפיה כזאת.
מאחלת לך שתמצאי את מה שיהיה לך נעים. שנה טובה!

לא מכירה פסיכותרפיה גופנית
אני ממליצה לנסות אייפק
עוזר לי מאוד
ואני אחרי טיפול פסיכולוגי ארוך שהרגשתי שמיציתי
אמא ללי המקסימה (דרך סקייפה. נשמע הזוי אבל עובד)
מעבר לקטע של הטיפול האנרגטי והאייפק היא גם מאוד רכה ומקבלת ומאוד מבינה את הקשיים של להיות אמא
ממש ממליצה

אורי

תפילה כנראה בלבלתי אותך עם מישהי אחרת.

אורי תודה, אייפק זו אכן אופציה ראויה וטובה ששמעתי עליה בעבר וטרם ניסיתי.
הבנתי שיש את דינה דיאמנט שהיא מעולה, אבל גם רחוקה לי פיזית.

היום שרה שוב בקבלת שבת השכונתית בגינה, מקוה שיהיה נחמד.
ומחר הופעה של בון ג'ובי בפארק, מקוה שאעמוד בזה פיזית...
שבת שלום

מעולה, אבל גם רחוקה לי פיזית.
אני מציעה להתעלות מעל המוזריות שבזה ולנסות טיפול דרך הסקייפ ואז לא משנה המרחק של המטפלת (אני חושבת שגם דינה דיאמנט מטפלת דרך סקייפ, למרות שאני לא מכירה אותה)
אני הגעתי לזה מתוך אין ברירה, ובסופו של דבר זה יצא לי מצויין. הייתי עם תינוקת בבית ולא היה לי זמן בשביל נסיעות חצי יום והמטפלות ששמעתי המלצות עליהן היו רחוקות, אז החלטתי שאני מנסה, קופצת למים ההזויים ורואה איך זה. וזה היה לי כל כך נוח לעשות טיפול מהבית מהמחשב שלי, כל כך חוסך זמן, מאמץ ונסיעות, וכל כך מפתה, שהחלטתי ללכת על זה.
גם ככה ללכת לטיפול אייפק זה די הזוי,אז מה זה כבר משנה איך:-)

תיהני היום
שבת שלום

אורי

תודה אורי יקרה. אשקול זאת.
למרות שמרגישה שיותר נכון לי טיפול גם פיזי בגוף, בגלל הכאבים שמהווים טריגר אדיר לחרדות.

אתמול עשיתי שקיפות עורפית בדיקה שהתארכה מאוד ורק קרוב לחצות הגעתי הביתה.
מסתבר שיש לי בת (-:
פתאום לראות אותה זזה על המסך הגדול ובתמונות תלת מימד נתן ממשות ותוקף להיותה קיימת.
עד כה אני אומנם מאוד מרגישה את ההיריון מבחינה פיזית (עייפות וחולשה, בהתחלה היו בחילות איומות) אבל נפשית עוד לא ממש עיכלתי והתחברתי.
גם החוסר ידיעה אם זה בן או בת ומה אני מעדיפה הפעם והחששות אם זה בן בלבלו אותי.
הרופאה היתה ממש בטוחה ונחושה שאכן זו בת והאוטומט שלי הגיב בשמחה.
בעלי היה מעצבן וחסר סבלנות בצורה בלתי רגילה שאמרתי לו שיחזור הביתה לשחרר את הביביסיטר.
חזרתי עם מונית הביתה וכשהגעתי דיברנו וכבר הרגשתי פחות מרוחקת אבל תכלס נראה לי שעדיף ללכת לבדיקות האלו לבד.
למרות שהוא כיביכול אומר שהוא רוצה לבוא, אבל הוא חסר סבלנות ולא הרגשתי שתומך בי נפשית.
לא יודעת, מרגישה שהתרחקנו שוב, כל אחד במירוץ של שגרת היום יום שלו, אני כבר בתשע גג נרדמת מעייפות ואין לנו ממש זמן ביחד.

אוטוטו יש לו יומהולדת ואני מארגנת לו איזה מפגש עם מוזיקאי שהוא מאוד מעריך בהפתעה,
שיגיע אלינו הביתה לאולפן שלו, לשבת איתו ולתת לו קצת השראה ומוטיבציה להמשיך לנגן.
מקוה שהוא יעריך את זה.
מרגישה שהייתי רוצה שנעשה דברים ביחד, שהם לא לראות סרט מול הטלויזיה, כי אני נרדמת תוך רבע שעה ואין ממש זמן ביחד.
פעם הוא העלה רעיון שיקנה איזה משחק קופסא למבוגרים, הוא יודע שאני מאוד אוהבת את זה.
יש למישהו רעיון למשחק כזה שיכול להתאים? או לבילוי אחר בבית (כי לצאת בימים אלו ממש אין לי כוח)?

אולי משהו בבלוג לא ברור או שאת מבלבלת ביני לבין מישהי אחרת
תפילה לאם יקרה,
הרגע הבנתי שבלבלתי אותך עם אם ילדה.... (איקון של הטחת הראש בשולחן...(-:)

שלומי טוב, עדיין עייפה אבל למזלי עברו הבחילות והחולשה הנוראית שליוו אותי בשליש הראשון.
שבוע הבא הסקירה ואדע בוודאות אם זו אכן בת כמו שנאמר לי.
היום החלתי סמסטר נוסף בסטודנטית בפתוחה וזה משמח אותי.
גם לומדת קורס מקצועי במסגרת העבודה וגם לאחרונה מצאתי זמן לקרוא ספרים, כך שמרגישה שמתפתחת.

שמתי לב ששוב (סופרייז סופרייז) מסמסתי את לקיחת שיעורי נהיגה להחזרת הבטחון על הכביש... שדוחה כבר שנים.
וזה ממש כדאי שעכשיו ולא אחרי לידה. זה יתן לי כל כך הרבה חופש.
צריכה לגייס את עצמי לזה.

שבוע 18+ 1 וכבר מרגישה את התינוקת עושה לי סלטות בבטן כמו דגיגונת קטנה וזה חמוד נורא.
מרגישה הרבה יותר טוב מההתחלה, הבטן כבר יצאה, סיפרתי בעבודה לפני שבועיים ואכן יש לי פמיניסטית נוספת בדרך בבטן (-:

עדיין מתלבטת לגבי דיקור מי שפיר למרות שנוטה כרגע לא לעשות.
תוצאה משוקללת של כל האיטיגרייטד המורחב 1:20,000. מאוד הפתיע אותי לטובה כמובן שגם בגילי ניתן לקבל תוצאה כזו.

השבוע לקחתי סוף סוף שיעור ראשון עם מורת נהיגה והיה טוב משציפיתי, אקח בחודשיים הקרובים שיעורים ומקווה שאןכל לנהוג בעצמאות מלאה בקרוב לאן שבא לי.

פיצית שאוטוטו בת 4 מהממת ומדהימה ועם האיש יחסית בסדר.
התחלתי סמסטר נוסף ופחות בראש שלי הלימודים אך מגייסת את עצמי לכך כדי שעוד שנתיים אוכל להגשים חלום וללמוד תואר שני בתרפיה במוזיקה.
גם בעבודה די טוב לי, מרגישה שמצאתי את מקומי לשלב זה.
המוזיקה יותר על אש קטנה וגם זה בסדר.
ירדתי בימים האחרונים לרבע כדור רסיטל,
מתכננת לא לעדכן בכלל לגבי זה שלוקחת בחדר לידה כדי שלא יכנסו לטרפת וההיסטריה שלהם ויפרידו אותי ממנה. גם הפעם דוגלת בביות מלא מהרגע הראשון ומאמינה שהכול יהיה בסדר.

מתלבטת איפה ללדת, בין מאיר לאיכילוב לבלינסון.
חשוב לי אפס הפרדה ושאמא שלי תשאר איתי בלילות. איפה זה אפשרי? עוד לא מצאתי.
שבת שלום

תפילה_לאם

1:20,000.
וואו! יפה לכן!
ובכלל... את נקראת לי נכנסת למסלול מאוזן. @}
אל תשכחי למצוא גם הפוגות לכיף ולמנוחה!

לא ילדתי בת"א בכלל, וב"מאיר" ילדתי בפעם האחרונה בחנוכה לפני שמונה שנים. לא ביקשתי להשאיר אתי מלווה ללילה, וגם לא הקפדתי אז שלא להיפרד לשגרת הרחיצה-חיסונים, אבל חוץ מזה התינוק היה אתי בביות מלא. מניחה שאת יכולה לבוא לסיור או אפילו להתקשר ולברר מה שחשוב בעינייך. לפני הלידה האחרונה בררתי בטלפון נושא שהיה משמעותי מבחינתי, ולפי התשובות בחרתי היכן ללדת.

תודה תפילה יקרה,
כשיתקרב אכן אתקשר ואלך לראות, הפחד שלי שזה לא יהיה אפשרי באף מקום להשאיר את אמא שלי איתי בלילות.
מה דעתך לגבי לא לעדכן על רבע רסיטל?
חסר אחריות או חכם?
יש שאומרים שרבע רסיטל ה בטל בשישים, שלא ישפיע בכלל על התינוק ולא יהיו שום תופעות גמילה, יש אחרות שחושבות שזה מסוכן.
אולי אפגש עם הפסיכיאטרית שלי מפעם להתייעץ. אולי יהיה לי אומץ לנסות להפסיק בכלל לפני הלידה.
ומה איתך, עשית פעם דיקןר מי שפיר?
איך מחליטים לגבי דבר כזה?

תפילה_לאם

מה דעתך לגבי לא לעדכן על רבע רסיטל?
אוי, אין לי שמץ מושג בזה, אבל בכל מקרה ממליצה לך מעבר להתייעצות עם הפסיכיאטרית לברר היטב מה ההשלכות של הפסקת הנטילה, והאם דווקא סביב לידת תינוקת חדשה זה עתוי מוצלח.

עשית פעם דיקןר מי שפיר?
שלוש פעמים (מתוך חמישה הריונות), אבל תמיד כשהיו לי תוצאות שנתנו הצדקה סטטיסטית לבדיקה. אני בספק גדול אם הייתי בכלל שוקלת את זה לצד תוצאה מהממת כמו שיצאה לך. איך היא נראית באולטראסאונד?

היא ניראת בובית אמיתית, כל הזמן זזה ועושה סלטות (-:
מרגישה אותה כבר שבועיים, משבוע 16 וזה מגניב. בקודמת הרגשתי רק בשבוע 22 בערך.
כל יום חושבת משהו אחר על הבדיקה הזו וגם שבא לי יומיים חופש...אבל כועסת על עצמי שזה עולה לי בכלל, זה בכלל לא אמור להיות שיקול להחלטה שכזו.
הבוקר הולכת לרופאת נשים, אתייעץ גם איתה.

תפילה_לאם

בובית אמיתית
אז באמת שאני לא רואה סיבה ממשית לדיקור, אף שכמוך שמחתי מאוד בהריון האחרון לקראת יומיים חופש.
אל תכעסי על עצמך. הרצון הזה מובן כל כך. אולי את יכולה לקחת יומיים חופשה ללא תשלום או אפילו לבקש טיפונת ימי מחלה לצורך מנוחה?

מתערבת...
במצב כמו שאת מתארת אני אישית לא הייתי עושה...
(גילוי נאות: עשיתי פעמיים...

)

אולי את יכולה לקחת יומיים חופשה ללא תשלום או אפילו לבקש טיפונת ימי מחלה לצורך מנוחה?

אוקי, אז אחרי שפגשתי את הרופאה המקסימה שלי,
החלטתי שלא לעשות דיקור מי שפיר.
היא אומרת שחד משמעית התוצאה המשוקללת של כל הבדיקות (שגם לוקחת בחשבון את הגיל המופלג שלי) היא זו שקובעת עבור ההריון הספציפי הזה
ותוצאה של 1:20,000 היא תוצאה מעולה ואין אינדיקציה לבצע דיקור.
זו גם התשובה שקיבלתי מאוד רופא בכללית ששלחתי אליו שאלה להתייעצות וגם אני מרגישה שהסיכוי להפלה של 1:500 (במקרה הטוב) הוא סיכון הרבה יותר ממשי
שאני לא מוכנה לסכן את העוברית המתוקה שלי.
כמובן שיש גם מחשבות ספק שמתגנבות מה אם אני האחת מתוך ה 20,000 שחלילה...
אבל די. אני חייבת ליצור ודאות ואמונה שהכול בסדר.
הרי אם חס וחלילה תהיה לי הפלה או סיבוך שיגרום לי למות (תסחיף מי שפיר) בגלל הבדיקה גם לא אסלח לעצמי.
וגם האיש תומך בהחלטה לא לבצע ואף מעדיף אותה.
וגם בדיקת מי שפיר יכולה להיות לא מדויקת (סיכוי מזערי של 0.01% אבל עדין יש סיכוי כזה) וגם לא ניתן לגלות את כל המחלות והזוועות שעלולות לקרות אז די.
סומכת על הבורא ועל הגוף שלי שהעוברית תיוולד בריאה ושלמה בלי עין הרע.

גוונים ותפילה לאם תודה לכן על התמיכה בהחלטה,
מעודד לשמוע את זה בעיקר מאלו שכן עשו בדיקת מי שפיר.

בכל זאת מחכה עד חמישי כדי להודיע שמבטלת את הבדיקה.
ואם חס וחלילה יתגלה משהו לא תקין בסקירת מערכוטת המאוחרת בעוד חודש,
גם אז אפשר עוד לעשות נראה לי את הדיקור.

וכן, מתכננת לקחת איזה יום מחלה מתישהוא שבוע הבא, אולי אפילו ביום ראשון, אותו יום שאמורה להיות בבדיקה,
כי יש לי פער מטורף להשלים בלימודים, הסמסטר התחיל ואני בפיגור הסטרי מאחור.

היום יש לי שיעור נהיגה שני, בגשם, מקוה שיהיה מוצלח.

בנוסף סופשבוע הקרוב נוסעת לסמינר נשים בנושאי פמיניזם והעצמה מטעם האוניברסיטה הפתוחה.
האיש מפרגן מאוד ובא לי קצת שינוי אוירה.
ישאר עם פיצית ליל שישי בלעדי.
באותו מטבע, הוא כבר ביקש ממני אישור לנסוע להופעה של איירון מיידן בפראג ביולי שנה הבאה.
אמרתי לו שיסע בכייף, בלעדי כמובן, כי אהיה 3 חודשים אחרי לידה ואין סיכוי בעולם שאשאיר אותה בלעדי.

בדיוק הבוקר המנהלת שלי דיברה איתי לגבי מחליפה לחופשת לידה, ושאלה כמה זמן אקח.
אמרתי שלא יודעת אבל חצי שנה לפחות.
מכיוון שזו מישהי שכבר עובדת בחברה שתחליף אותי לא יהיה לי לחץ לחזור או מתי לצאת לחופשת לידה וזה דווקא מצוין לי.

המשך יום גשום ונפלא לכן

תפילה_לאם

המשך יום גשום ונפלא גם לך!

איזה יופי, הכל!
גם אני תומכת בהחלטה שלא לבצע את הבדיקה (אבל אני לא עשיתי אותה, פעמיים, אז זה לא נחשב??

)

בעצם, נכנסתי לפה בעניין אחר לגמרי.
זוכרת איך כתבת לא מזמן על הרצון שלך ללוות את עצמך בנגינה?
עצתי הקטנה:

לכי על זה!!!

אני מכירה את המחסום
(על רגל אחת: כדי לעשות שני דברים בו-זמנית, אחד מהם חייבת להיעשות "על טייס אוטומטי". או בלשונה: שאת יודעת אותו ממש טוב ולא צריכה לחשוב עליו. ואז את יכולה להתפנות לשני ולהיות עליו בפוקוס.

בהנחה שהצד החזק שלך הוא שירה ולא נגינה (זה נכון?), אז תבחרי לך שיר שאת שולטת בו היטב ויכולה לשלוף אותו מהשרוול, והליווי שלו הוא פשוט יחסית, ותבחרי את צורת הליווי הפשוטה יותר (למשל, אם זה פסנתר, אקורדים שאת מנגנת במלואם, כל הצלילים ביחד, ולא מפורקים), כי את רוצה שהפוקוס של המאזין יהיה על השירה. הנגינה היא ברקע.
זה בערך הכל...

המלצה שלי: יש לך מקלדת? אז לכי על "לילה טוב" של הכבש הששה-עשר. שיר יפהפה, והאקורדים ממש ידידותיים למבצע.

הסמסטר התחיל ואני בפיגור הסטרי מאחור

ותבחרי את צורת הליווי הפשוטה יותר (למשל, אם זה פסנתר, אקורדים שאת מנגנת במלואם, כל הצלילים ביחד, ולא מפורקים), כי את רוצה שהפוקוס של המאזין יהיה על השירה. הנגינה היא ברקע.
זה כל כך חכם ונכון.
הבעיה שהמחסום טריקי קצת,
אני כאילו יורדת על עצמי שזה ממש מביש לנגן אקורדים מלאים או בליווי אומצה דומצה אם את מבינה למה אני מתכוונת.
אבל תכלס, נכון שהשירה היא המוקד והנגינה רק רקע לשירה, אז אם זה מה שחשוב מה רע באקורדים רגילים?
אני מסתבכת איך לעבור בצורה נכונה מבחינה הרמונית לאקורד הבא (מבחינת איצבוע נכון וקוים וחוקי הרמוניה מסורתית) ואז מתייאשת.
הקטע המדהים שכשגם מנגנת השירה יוצאת הרבה יותר מרגשת ועוצמתית, לא יודעת להסביר את זה, אולי כי בהשוואה לליווי הפשוט והלא מקצועי היא פי מאה יותר טובה (-:
מצד שני אני קצת מתבאסת שהליווי הטכני הלא משהו שלי מפריע לי לשיר שותף.

בינתיים בעומס גדול ולא מוצאת לזה זמן ופנאי נפשי אך אגיע לזה.

יש לך מקלדת?
יש לי פסנתר חשמלי חדש לגמרי...שניגנתי עליו פעמים ספורות בלבד אחרי שניג'סתי לבעלי שחייבים לקנות פסנתר (-:
אולי בחופשת לידה אגיע לזה...או קצת אחריה לקראת הבחינות לתואר שני בתרפיה במוזיקה שאצטרך להוכיח ידע בפסנתר וליווי הרמוני לשירים.
אויל אקח גם כמה שיעורים בדיוק לזה, לתרגל ללוות את עצמי בקלות ובלי מטען עודף. לא בשביל ללמוד קלאסי ושופן, למרות שגם לזה מתגעגעת,
ידעתי פעם לנגן יצירות של שנה 6 בפסנתר של שופן ומוצרט.
יצירות שיכולה להתחיל לבכות מהתרגשות כששומעת אותן במקרה באיזה סרט, ולהתאבל שפעם ידעתי לנגן והיום גורנישט.

חייבת לשתף שהיום קצת נזפתי והשקעתי הרבה זמן ומאמץ לנסות להסביר לאיזו מדריכת הורות שכותבת כתבות (לרוב די טובות) על חינוך באינטרנט,
למה המלצת לצפות בתוכנית בית ספר למוזיקה עם הילדים היא לא פחות ממזעזעת.
ניסיתי להסביר לה את תרבות הניצול, השריטות הנפשיות שתוכנית כזו גורמת לילדים המשתתפים בה, למידת התחרותיות שמונעת את חדוות היצירה ובכלל כל תרבות הכלום של הסלבים האלו. היא הבינה ולא הבינה.
ואז במייל השני כבר עשיתי סקר נרחב בידידי המלומד גוגל ושלחתי לה לינקים לכל הזוועות על משתתפי ריאלטי,
ועל ההתנגדות של המועצה לשלום הילד להשתתף בזבל הזה.
לפעמים אני כזו צדקנית וחייבת לצאת צודקת ומוכיחה את הצד השני.
אבל פה זה היה נראה לי דורש תיקון,
כתבתי לה שכמדריכת הורות שמשפיעה על המון הורים לא יתכן שהיא תמליץ על הרפש הזה שפוגע בכל כך הרבה ילדים ובדימוי העצמי שלהם.
מקווה שהבינה את הרמז, גם אם לא תודה בזה, מאמינה שתחשוב על זה פעמיים בפעם הבאה ולא תכתוב כתבה כזו שוב.

אוי, יקירתי...
השד הפרפקציוניסט שוב מרים ראש?
הפעם הוא הגזים קשות, החצוף. לא הולכת לשתוק לו.
וכיוון שמנגינה אחת שווה אלף מילים

, אנא עצרי הכל עכשיו ותיכנסי ללינק החביב הזה
כולה שתיים ומשהו דקות. עכשיו. אני מחכה.

נכנסת? יופי. עכשיו תקשיבי טוב-טוב לפסנתר. מה הוא עושה?

ועכשיו תיכנסי לפה: שוב היא כאן
מה הוא עושה? איך הוא מלווה את עצמו?
לא אקורדים מלאים? לא "אומצה-אומצה"?
עכשיו, חליק. זה לא איזה מוישה אופצ'וק מסמטת חלטור 24. אנחנו מדברות פה על יוני רכטר, כן? אחד היוצרים הכי גדולים שיש בכלל, סטנדרטים בקלאסה עולמית, ופסנתרן נהדר.
והוא בחר את הליווי הזה, עם האקורדים השלמים האלה, כליווי הכי מתאים והולם לשירים שלו, מבחינה מוסיקלית ומבחינת הרושם הכללי שהוא רצה ליצור.
את רוצה להתווכח עכשיו עם יוני רכטר? להגיד לו שזה מביש שהוא מרשה לעצמו אקורדים מלאים?
בהצלחה, יקירתי, אם זה מה שאת רוצה... אבל את יודעת שאת הולכת להפסיד

אז זהו. קחי את הקול הקטן והחצוף הזה, שכל מה שמעניין אותו בחיים זה לחסום אותך, ותשלחי אותו להתווכח עם הגדוילים.
שיתווכח עם ys8n]באך c[/po] למשל, ויטיף לו מוסר איך הפרלוד שלו מעז להיות כל כך פשוט לביצוע, ואיך כל האקורדים מנוגנים כל הזמן אותו הדבר, באותו מבנה, ולא רק זה - גם באותו מקצב מהתחלה עד הסוף. מה זה הדבר הזה? איך הוא לא מתבייש? למה הוא לא הופך אקורדים, מכניס איזה סינקופה, משהו?
אבל באך לא יקשיב לו.
ולא מטעמי מחסור בטכניקה או בידע. אלא כי זו המוסיקה. זה מה שהיצירה הזאת דרשה. כי אם הוא היה עושה את זה, זה כבר היה משהו אחר, ולא אותו פרלוד שאני אוהבת הכי בעולם.

ואת - כוח היצירה שבך דורש ליווי פשוט של פסנתר. את עצמך אומרת את זה - השירה שלך יוצאת עוצמתית יותר.

ולא כי היא "בהשוואה" לליווי "העלוב" - כאן זה שוב הפרפקציוניזם מדבר מגרונך - אלא כי הליווי הזה מעצים את כוח היצירה שלך ותומך בו ומאפשר לו ערוצים ביטוי נוספים.
אולי - היפותזה - כי את מנסה להגיע לאיזון מוסיקלי מסוים בביצוע, שדורש ריסון מסוים כשאת שרה לבד, אבל עם הפסנתר, בגלל שהפסנתר קיים שם, ופשוט ו"ממסגר", יש יותר מרחב מוסיקלי וביצועי לקול, שיכול להמריא, ללכת צעד אחד הלאה, קדימה, למעל ולצדדים.

אז יאללה.

בינתיים בעומס גדול ולא מוצאת לזה זמן
זה לגיטימי

יש לך ילדים, עבודה, לימודים, חיים. ולא אכפת לי שתחכי עם זה גם עשרים וחמש שנה, מהסיבות הנכונות.
אבל שלא יבוא לי הנודניק הזה שלך וינסה למכור לי סיבות לא נכונות. לזה אין קליינטים.

_האיש ממליץ לעשות כל יום עשר דקות תרגילים, לזה חייבת למצוא זמן.
ולגזור ציפורניים..._ _{ציטוט מהדף על ללמוד לנגן פסנתר}
והאיש, לא פרפקציוניסט?

עזבי את מה שהאיש אמר. תרגילים - זה בשביל מי שיוכל להמשיך גם מעבר לעשר דקות האלה. זה בטח לא בשביל פרפקציוניסטים-בגמילה. וזה בטח שלא בשביל אמא לילדים, שגם ככה יש לה חובות ורוטינות ותרגולי ניקיון וסדר וארגון מפה עד הודעה חדשה.
אז מה כן?
קחי עשר דקות מהחיים, באופן חדפעמי לחלוטין. תפתחי את הפסנתר, עם הציפרניים הלא-גזוזות שלך, לא יקרה כלום, ותנגני משהו שאת אוהבת.

עכשיו בטח יקפוץ איזה קול ויגיד לי "אבל את כל הדברים שאני אוהבת שכחתי איך לנגן!"
שטויות במיץ.
הרי את אוהבת מוסיקה. את אוהבת צלילים. ואת במיוחד אוהבת את הצליל של הפסנתר. אז תנגני אקורד אחד אהוב.
רק אותו.
ותתענגי אליו. ועל היופי של השחור והלבן, ועל התחושה של הקלידים החלקלקים מתחת לאצבעות.
ותקשקשי. אל "תנגני". תתקשקשי על הפסנתר, עם איזה צלילים שבא לך, תעשי את מה שילדים עושים כשהם רוצים להתקשקש עם מוסיקה.
הרגע הזה הוא בשבילך. ולא בשביל אף אחד אחר שבעולם. רק לנפש שלך.

@}

קחי עשר דקות מהחיים, באופן חדפעמי לחלוטין. תפתחי את הפסנתר, עם הציפרניים הלא-גזוזות שלך, לא יקרה כלום, ותנגני משהו שאת אוהבת.

ותזכרי: מוסיקה היא צורה של אהבה.
כנגד זה את צריכה למדוד את הקולות הפנימיים שלך. האם הם אוהבים? האם הם מביעים אהבה? האם הם יוצרים תחושה של אהבה? אם לא - האינטרס שלהם הוא לא באמת המוסיקה.

כמדריכת הורות שמשפיעה על המון הורים לא יתכן שהיא תמליץ על הרפש הזה שפוגע בכל כך הרבה ילדים ובדימוי העצמי שלהם.

|Y|

תמרוש נפלאה, תודה על כל מה שכתבת

נעדרתי מהאתר כמה ימים, הייתי בסמינר נשים ופמיניזם מ-ר-ת-ק,
לקחתי לי יומיים בבית לנוח וגם ללמוד כדי לעבד את כל מה שעברתי שם ולמדתי.
היה מעורר השראה בצורה בלתי רגילה, היינו 17 נשים עוצמתיות, כולן סטודנטיות מהאוניברסיטה הפתוחה, מעל גיל 35, רובן אמהות.
הביאו פאנל של נשים בתפקידים בכירים בנעמת ובפוליטיקה הישראלית, היה פשוט מרתק ומעורר השראה לאן אפשר להגיע עם נחישות ועוצמה נשית.

יצא לי לשתף אותן במשבר שעברתי עם הדיכאון לאחר לידה, ואחרי שנים, התפרקתי בבכי כשאני משתפת בסיפור שלי.
תמיד הייתי מאוד מוחזקת ואסופה כדי לתמוך באחרות שעוברות קשיים אחרי הלידה וראיתי בזה סוג של שליחות.
הפעם, דווקא במרחב הנשי המעצים והמאפשר הזה, ללא תכנון ושליטה פשוט דיברתי ובכיתי תוך כדי.
התגובות היו מדהימות, מכאלו שהזדהו שעברו גם דיכאון אחרי לידה ועד אחת שאמרה לי תודה, שבזכות הסיפור שלי היא הבינה בדיעבד שעברה סוג של דיכאון,
רק שלא ידעה שזה מה שזה ועברה את זה לבד, ללא תמיכה, עד שיצאה מזה.
בנוסף נושא היצירה והבריחה שלי מהיצעירה שלי (לכתוב, לנגן, ללוות את עצמי, לשיר שירים שלי) עלה בגדול.
הבנתי שהגיע הזמן להפסיק לתרץ תירוצים ולתת לקול המשתק הזה בראש להכריע אותי.

ועכשיו - לדברים המקסימים שכתבת תמרוש:

_מה הוא עושה? איך הוא מלווה את עצמו?
לא אקורדים מלאים? לא "אומצה-אומצה"?
עכשיו, חליק. זה לא איזה מוישה אופצ'וק מסמטת חלטור 24. אנחנו מדברות פה על יוני רכטר, כן?_
ראשית, השיר לילה טוב זה השיר הקבוע ששרה לפיצית לפני השינה מאז שנולדה, היא כיום כבר מזמרת אותו נפלא בעצמה.
אך יקירה שלי, יוני רכטר זו בערך הסיבה שאני יורדת על עצמי קשות...
האדם גאון מוזיקלי, ההרמוניות שלו הכי לא פשוטות שיש וגם הליווי שלו ממש לא אומצה דומצה ופשוט,
אפילו שבשיר לילה טוב זה נשמע לא מסובך יחסית.
יש לו מלא אקורדים מוקטנים, מוגדלים, מרובעים, ומורכבים, ויש לו דרך לעבור מאקורד לאקורד.
אבל הבנתי את הכוונה שלך שזה לא חייב להיות מורכב כדי להיות מספיק טוב.
ולראייה יש סרטון שרץ עכשיו חזק בפייס, על קומיקאים שמוכיחים במשך 5 דקות רצוף שמיליון שירים הכי להיטים ומצליחים בימינו מורכבים מאותם 4 אקורדים.
אולי בזה אתחיל, בללמוד את המהלך והמעבר בין 4 האקורדים האלו ואוכל לשיר מלא שירים שמכירה ואוהבת תוך כדי (-:
מצאתי את הלינק: https://www.youtube.com/watch?v=5pidoka ... [po]player embedded[/po]

והאיש, לא פרפקציוניסט?
הכי פרפקציוניסט שיש...פי מאה ממני...

תרגילים - זה בשביל מי שיוכל להמשיך גם מעבר לעשר דקות האלה. זה בטח לא בשביל פרפקציוניסטים-בגמילה. וזה בטח שלא בשביל אמא לילדים, שגם ככה יש לה חובות
צודקת במאה אחוז. ישר להתחיל במה שמעניין.
היום אשב על הפסנתר עשר דקות, נתת לי דחיפה והשראה, תודה בובה.

ותזכרי: מוסיקה היא צורה של אהבה.
לגמרי!!!

דווקא טעית בכוונתי

זה לא חייב להיות מורכב כדי להיות מעולה.
זהו.

_האדם גאון מוזיקלי, ההרמוניות שלו הכי לא פשוטות שיש וגם הליווי שלו ממש לא אומצה דומצה ופשוט,
אפילו שבשיר לילה טוב זה נשמע לא מסובך יחסית._
בדיוק, הוא גאון מוסיקלי, אבל הוא כן יודע לכתוב פשוט כשצריך.
ב"לילה טוב" - יש שם כמה אקורדים מעניינים, אני מודה, אבל כולם מנוגנים פשוט, כל הצלילים ביחד (יד ימין, אני מתכוונת), לא מסובך ולא נעליים.
ואם אני הצלחתי לנגן וללוות את עצמי עם "לילה טוב", אני עם שתי הידיים הימניות שלי שסירבו להיפרד זו מזו ולעשות כל אחת תפקיד אחר - בחיי כל אחת יכולה ...

דרך אגב, בראייה לאחור, אין לי מושג אילו אקורדים אלה בכלל, כי למדתי את השיר מספר התוים שלו. אילו תוים שהיה כתוב שלנגן - ניגנתי. כתוב פה דיאז? שיהיה פה דיאז. מה הפה-דיאז הזה עושה פה? לא יודעת, אבל מה זה משנה? ממילא זה קרוב לסול של האקורד הבא, וגם נשמע טוב, אז מה אכפת לי...
ואני חושבת שפה המפתח.

אני חושבת שמרוב ידע, את נלחצת. "אוי, הוא עושה פה מעבר ממינור למז'ור וגם הופך את האקורד ומבסס אותו על הטרצה ואז חוזר לנונה ומשם לשוואנצה... יוווו, אני בחיים לא אצליח!!!!!"
חליק. למה לא פשוט לנגן?
הוא הופך, אז הוא הופך. יהופך לו. למה שבתגובה את תהפכי את עורך ותנסי להיות משהו שאת לא?

אם הפה-דיאז של אקורד אחד קרוב לסול של האקורד שאחריו - אז תנגני אותם עם אותה אצבע. פה ואז סול. ואם את מנגנת את זה ככה, איזה יופי, ואז מגלה שזה תוקע אותך באקורד הבא, אז תרשי לעצמך לעצור ולנסות (לנסות עם האצבעות! לא עם השכל!) איזה איצבוע אחר, שישרת אותך לאורך שלושה אקורדים. ואם יותר אז בכלל הרווחת. אבל לא חייבים.
וגם תרשי לעצמך הפסקה וארגון-מחדש של האצבעות. לפי מה שעובד לך, ולא על פי התיאוריה, או על פי ההרמוניה, או על פי מורים פוצים למוסיקה שלא יודעים שום דבר חוץ מאשר להרוג את המוסיקליות של התלמיד, ולא על פי שום דבר אחר.

כי אם יש מישהו שיודע כמה עודף ידע עלול לקלקל את ההנאה שבמוסיקה, זו אני.
כי לאבא שלי היה את זה באופן חמור, תסמונת תלמידי-האקדמיה-למוסיקה-עם-הגישה-הצרה-הקלאסית-והאף-למעלה, שנים לקח לו להתחיל להעריך את "כוורת" (כי זה לא קלאסי, פחחחח פחחחח פחחחח), ואמא שלי היתה מתפוצצת מאיך הוא והחברים שלו היו יושבים בקונצרט, דרוכים לכל צליל, ובסוף היו יוצאים משם ומכריזים בשביעות רצון תהומית זה באזני זה: "אוי! שמעת את זה? הקלרינט, בתיבה מספר 147, עשה קיקס!"
נו באמת. בשביל זה הלכת לקונצרט, כדי לספור כמה קיקסים עשה הקלרינט.
בעיטה בתחת זה טוב מדי בשבילם, חבורת פוצים.

<שלא לדבר על הקונצרט המזוויע ההוא של תלמידי האקדמיה למוסיקה, שלקחו הרבה יותר מדי שירים יפהפיים של סשה ארגוב, וביצעו אותם, אחד אחרי השני, בטכניקה למופת, בנשימה נכונה, בדיוק מוקפד, ובסגנון קלאסי/אופראי/קוראלי להחריד, שגמר להם את הטעם והבליע להם את המילים, והרסו אותם עד היסוד. בשידור חי. כי אף אחד מאותם מלומדים-משכילים-עלק שקוראים לעצמם מורים לא טרח לספר להם שיש דבר כזה שנקרא Folk music. הו לא, זה נחות מדי. עד היום לא התאוששתי מהטראומה>

(דרך אגב, חברו הטוב של אבא שלי - שגם הוא עבר את המדרסה של האקדמיה - כתב לו (ועליו) סיפור יפהפה בשם "הנער שרצה להגיע להיכל המוסיקה". הסיפור היה כמובן ביוגרפי, עם המון מטפורות מוסיקליות משעשעות, והנה ציטוט:
"הלך הנער אל האקדמיה לומוסיקה, ושם ציפתה לו סכנה חמורה. שכן כפי שכולנו יודעים, "אָ" בלועזית פירושו "לא". מכאן ש"א-קדמיה" פירושו "לא-התקדמות"! וכך היה הנער הולך ונסוג במקום להתקדם...")
<למרבה המזל הוא נהיה בנאדם בהמשך. לא מעט בזכות הילדים שלו, שלא היססו לבעוט לו בתחת. מטאפורית, כמובן>

אני מסתבכת איך לעבור בצורה נכונה מבחינה הרמונית לאקורד הבא (מבחינת איצבוע נכון וקוים וחוקי הרמוניה מסורתית) ואז מתייאשת.
סליחה, אבל כאן את נשמעת לי בדיוק כמו ההורים שמנסים לגדל את הילד שלהם לפי הספר, ולעשות לו סדר יום לפי הספר, ולהרדים ולעורר לפי הספר...
למה לא ללכת אחרי הילד? לעבוד לפי הסימנים והצרכים שלו? או במקרה זה - אחרייך. קחי את האקורדים, תנגני אותם הכי פשוט שאפשר, ואז תעברי מאחד לשני לפי מה שנוח לך.
למה בכלל לחשוב על איך "צריך" לעשות את זה? תני לאצבעות שלך לקבוע. מה הכי נכון לך, מתאים לך, קל לך כאן-ועכשיו.
@}

אוי תמרוש, אין ספק שאת צודקת (-:
לפעמים עודף ידע איך דברים אמורים להתבצע מעכב מלבצע.
צריכה לשחרר את רגשי הנחיתות האלה ולהרשות לעצמי לנגן ברמה שיודעת כרגע, למרות שאינה גבוהה.
גם ככה שנים הסתובבתי ברגשי נחיתות שאני "רק" זמרת ולא "פסנתרנית" / "גיטריסטית"/ סונג רייטר רימוניסטית מצויה.
בכלל ברימון היה זלזול גדול על אינפלציית הזמרות במחלקת ביצוע ווקלי, כיביכול אם את "רק" יודעת לשיר זו לא חוכמה גדולה...
בקיצור, שרט אותי והגיע זמן להניח לזה בצד ולשחרר. להתחיל מהנקודה שיודעת עכשיו לנגן ומשם להתקדם, לאט לאט, בהדרגה, אך בנחישות והנאה.

אבא שלך מאוד מזכיר לי את עצמי (-:
שנים (ועדיין זה קורה לי...) שהייתי מתקשה מאוד להנות מהופעות כי הפריע לי שהדברים לא מושלמים:
פה הזמרת זייפה/לא דייקה/ חצי טון למטה מידי, פה התבלבלה במילים,
פה היתה לא משכנעת ואותנטית בפרפורמריות שלה, פה הנגן טעה, שם בעיות סאונד וצפצופים...
כשמחפשים תמיד מוצאים משהו לא מושלם, קטע כזה (-:

ומנגד, ההופעות המושלמות (פיל קולינס, U2, דוד דאור, אחינועם ניני, מאיר בנאי, יהודה פוליקר) שבמהלכן נהר הדמעות והרגש הטביע אותי טוטאלית,
ללא שום פרופורציות, כי הבכי גם היה על הדרך מהסיבה שבחיים לא אגיע לרמת מושלמות הזו, אז למה להמשיך, כדאי למות כאן ועכשיו...
זו גם הסיבה שהיו הופעות שמראש לא הלכתי אליהן מקנאה טהורה שלא אעמוד בזה.
זה בטח נשמע פסיכי לרוב מי שקוראת, אבל יש לי הרגשה שדווקא את תמרוש שאת אמנית בעצמך תביני בדיוק למה אני מתכוונת...
שריטות של פרפקציוניזם ואמנים שרוטים ולא מוגשמים.

אני חושבת שמרוב ידע, את נלחצת. "אוי, הוא עושה פה מעבר ממינור למז'ור וגם הופך את האקורד ומבסס אותו על הטרצה ואז חוזר לנונה ומשם לשוואנצה... יוווו, אני בחיים לא אצליח
קרעת אותי מצחוק (-:

המדרסה של האקדמיה
אח איך צחקתי מדו המשמעות (-: הידעת שבערבית מדרסה = בית ספר? (-: (בניקוד אחר ממה שהתכוונת)

אני קודם כל נהנית כאן מהדיון כי אני סוף סוף מבינה קצת ממה שאתן מדברות עליו (עד כדי כך שאני יודעת להבדיל בין טרצה לבין שוואנצה D-: ),
הודות להיותי אמא בחינוך ביתי של ילדה מוסיקלית (בחינוך ביתי, אבל למדה מוסיקה גם בקונסרבטוריון וגם באוניברסיטה הפתוחה, ואמא שלה ישבה בשיעורי תיאוריה, בשיעורי חליל ובחזרות המקהלה, וגם קראה את כל הממ"נים שלה וחלק מספרי הלימוד P-: לא ייאמן כמה אפשר ללמוד ככה).

ושנית אני נהנית מהדיון כי לפרפקציוניסטית כמוני (בגמילה, בגמילה) שרגילה להיות תלמידה מצטיינת (בכלל לא בגמילה P-: ), זו חוויה על חושית וחוץ גופית ללמוד חצוצרה.
14 שיעורים ואני כבר מצליחה לנגן דו 4 פעמים ברציפות, וגם זה לא תמיד P-:
וואחד שיעור בלהתעקש ללמוד ולנגן ללא שום כישרון, וכשתהליך הלימוד חושף את הכל.
אין מסיכות בחצוצרה.
אם את חוסמת את הנשימה על כל צעד ושעל, לא ייצא צליל. אי אפשר לעקוף את זה, אי אפשר לחפות על זה, אין שום טריק שאפשר לעשות שלא "יעלו עליך".

(ולפני שתקפצו, "ללא שום כישרון" פירושו רק שלא הולך לי בקלות וממש ממש קשה לי ללמוד את זה. לא התחייבתי שבאמת אין לי כישרון. פשוט אי אפשר לגלות אם יש או אין בשלב הנוכחי...)

הידעת שבערבית מדרסה = בית ספר?
הא!!!!!!! בטח שידעתי, אבל שכחתי... היתה לי הרגשה שיש פה משהו כפל-לשון, ולא עליתי על זה

_אני חושבת שמרוב ידע, את נלחצת. "אוי, הוא עושה פה מעבר ממינור למז'ור וגם הופך את האקורד ומבסס אותו על הטרצה ואז חוזר לנונה ומשם לשוואנצה... יוווו, אני בחיים לא אצליח
קרעת אותי מצחוק_
אח, בדיוק זו היתה הכוונה

הסתובבתי ברגשי נחיתות שאני "רק" זמרת ולא "פסנתרנית" / "גיטריסטית"/ סונג רייטר רימוניסטית מצויה
מכירה את הבאסה, גם אני עברתי דרך זה

וגם את הקנאה...

להרשות לעצמי לנגן ברמה שיודעת כרגע, למרות שאינה גבוהה.
מזכיר לי משפט מאחד הספרין של דון חואן. לגזור ולתלות:
"לוחם מעולה בוטח לחלוטין בעוצמתו, לא משנה אם היא גדולה או קטנה"

ואם כבר - איך קוראים למרווח 0 טונים, זה שלפני הסקונדה? נגיד דו ודו?

ואם כבר - איך קוראים למרווח 0 טונים
פרימה (-:

הידעת שבערבית מדרסה = בית ספר?
וואלה בשמת, זה גדול (-:

_זו חוויה על חושית וחוץ גופית ללמוד חצוצרה.
14 שיעורים ואני כבר מצליחה לנגן דו 4 פעמים ברציפות, וגם זה לא תמיד_
(-:
באמת כלי קשה בחרת לך, כל הכבוד!!!

לוחם מעולה בוטח לחלוטין בעוצמתו, לא משנה אם היא גדולה או קטנה"
מאמצת

פרימה
אה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אחרי חודשים התיישבתי הרגע על הפסנתר, ושרתי וניגנתי כחצי שעה להנאתי את אקווריוס מתוך שיער.
מצאתי אתר שאפשר להוריד אקורדים לפי איזה סולם שבוחרת, הורדתי בטון מהמקור וממש נהנתי (-:
הזכיר לי את העצה שלך בשמת שקראתי פעם פה איפשהוא על להתחיל בקטן לעשות ספורט. לצאת לסיבוב הליכה לעשר דקות. העיקר ליצור המשכיות והתמדה, גם אם זה לכמה דקות.
השאיר לי חשק לעוד, מתכננת להגיע לזה גם בהמשך הסופש שוב.
תמרוש, ניגנתי את האקורדים בצורה הכי בסיסית שאפשר, בכל זאת ניסית למצוא מעברים של אקורדים לפי החוקים (אם הבס מטפס ביד שמאל, אז האקורדים בימין צריכים לרדת),
יחסית הסתדרתי, איפה שלא שברתי את החוקים (-:

בנוסף חזרתי לפני שעה וחצי משיעור נהיגה כפול באיילון, תרגלנו מעבר בין נתיבים וקצת חניות ופתאום מרגישה הרבה יותר בטחון.
מדהים איזה כייף זה מרגיש לפרוץ את הגבולות והמחסומים ששמתי לעצמי.

בנוסף היום חוגגת חצי הריון (-:
מסיימת היום 20 שבועות מלאים, בדיוק חצי (בתקוה שלא אמשוך עד 42).

תודה על התמיכה והדרבון בעניין הפסנתר והשירה.
סופש קסום שיהיה

העצה שלך בשמת שקראתי פעם פה איפשהוא על להתחיל בקטן לעשות ספורט

אפילו יצרתי מזה רשימה כאן .

בשמת זה גאוני, כתבת ממש פשוט קצר ולעניין - בול.
אולי אוסיף גם 5 דקות ביום מתיחות, כי זה כרגע הדבר שהכי נהנית לעשות מבחינת ספורט.
תודה על הרעיון

וואו תודה [-:

יצאתי עכשיו מטיפול בשיטת המסע.
לקח לי כמה דקות להרגע מהבכי.
גם ככה בהריון מרגישה יותר רגישה ומעיינות הדמעות יוצאים בלי בעיה בלי סינון.

כותבת בנקודות כדי לא לשכוח.
אני לא אשמה בסגירות והאטימות הרגשית של האיש, הוריו לימדו אותו לא לבטא רגשות.
היו שם ועדיין בשבילו לכל צורך פיזי אך לא רגשי.
אין שיח רגשי בבית שלהם ולכן לא למד לתת מקום לרגש.
הרגש הכי דומיננטי אצלו זה כעס.
זה מכסה על כל השאר.
הוא לא יודע לומר אני פגוע, אני מפחד, אני בודד, את לא מקשיבה לי ולכן אני מתוסכל וצועק.
הוא פשוט כועס. עלי. לפעמים על פיצית.
מחוץ לבית מאוד בשליטה רגשית, בבית מרשה לעצמו לבטא את הרגש היחידי שלמד שבטוח לבטא -כעס.
זה בכלל לא קשור אלי. הקושי שלו לשתף, באינטימיות, במגע.
הוא חי על אוטומט, ממלא את כל צרכי הבית הפיזים, החומריים, המעשיים.
בזה הוא גנרל מספר 1. יוזם, מניע, עושה.
לא בעניני הרגש. בזה אין לו יכולת. לא יודע איך.

זה לא אומר שהוא לא מרגיש, רק שלא מבטא החוצה. וגם צריך אישור והכרה והרגשה שאני מעריכה אותו ואת כל מה שנותן ועושה.
הבעיה איך אני אביע בדרך שיסכים לקבל.
מתנות מחמאות ומגע הוא לא מוכן לקבל רוב הזמן. אז איך. איך לומדת לתת לו מה שהוא יכול להכיל?

בחרתי בו עקב חווית הנטישה הרגשית שלי מהורי. גם הוא בדרכו כזה, נוטש אותי רגשית לבדי.
הוא בחר בי גם בדומה לאמו, כי אני שטלתנית, כוחהית ודעתנית. וגם כדי להשלים מה שלא היה לו שזה רוח ורגש.

אחפה אני משלימה מה שלא קיבלתי? בכך שהוא דואג לי ולפיצית כמו שבחיים שלי הורי לא דאגו לי ועשו בשבילי בילדות.
סוג של גידלתי את עצמי.
זה הפלונטר. שנינו מקבלים מהשני מה שחסר וסובלים מהשריטה שמושכים עוד מהורינו, גם אחד מהשניה.
חייבת לחזור לספר לבסוף מוצאים אהבה.

היא החזירה אותי בדמיון להיות בנעליו של האיש כילד, עם תחושת הנטישה הרגשית שחווה. ורק רציתי לחבק אותו ולהגן עליו והתובנה שלא יכולה לעשות זאת, לא כאיש בילדותו ולא כאיש הגבר שהיום, מעציבה אותי מאוד מאוד.
ממוסכת מדמעות.

פיצית היא התיקון. היא העולם ומלואו, אני האמא עבורה שאיחלתי לעצמי שתהיה לי.
הוא יותר נפתח מתרכך ושמח ושטותניק איתה, היא מוציאה ממנו את השמחה הזו שמדחיק שנים.
פעם היה צוחק כך גם איתי. היום בקושי שזה קורה.
אולי הטיפול הזה לא טוב כרגע, כשגם ככה נוטה לבכות ולהתרגש מכל דבר, אולי דווקא בגלל ה זה בול הזמן.
מתלבטת אם להמשיך שבוע הבא.
אמרה משהו שניגע בחווית הנטישה שלי, וכשאשתחרר ממנה אהיה חופשיה מזה גם מולו.
בסערת רגשות.

אוי חמודה

(())
אחזור יותר מאוחר כדי לקרוא ממש. בינתיים חיבוק גדול ואהבה.

וכמה נפלא לשמוע שאת פורצת גבולות! מאחלת לך עולם גדול-גדול ומלא עונג.

נשמע כמו צעד גדול קדימה!

צריכה להחזיר לה תשובה היום אם נפגש שוב.

נשמע כמו צעד גדול קדימה
כן, מבחינת ההבנה. אבל מה עושה עם זה?
מצד אחד אחרי שנרגעתי, חזרתי הביתה והדלקנו נר ושרנו ביחד, אני האיש ופיצית והיה מקסים.
הרגשתי מוגנת ומשפחה.
ואז היתה לי תובנה שאלוהים לא נותן אגוזים למי שאין לו שיניים, ואין מקריות בבחירה שלי להתחתן איתו.
ושאני יכולה לרכך אותו ולהתקרב אליו שוב, כמו בעבר, רק מאוד מאוד בעדינות ולאט.
וזה דורש סבלנות אין קץ ולוותר על האוטומט שנפגע מהקור והסגירות שלו כלפי כשמנסה להתקרב.
לא יודעת עוד איך לעשות את זה שכלתנית כי רגשית אני נפגעת ומתרחקת. וגם לא מצליחה באמת לותר על הרצון לשנות אותו, שיפתח אלי, שיתחבר יותר לרגש ולרוח, כמוני.
מצד שני מודה שגם לי הרבה פעמים בסוף היום נוח המרחק, שהוא באולפן שלו ואני נמרחת על הספה מול הסדרות שלי או באינטרנט.

קבענו שנתחיל להקדיש ערב ביחד בימי חמישי, למרות העייפות.
אולי אפילו אדאג לישון טוב יום לפני ולא להתיש את עצמי בעבודה כדי לחזור עם כוחות (מה שקשה עם עייפות ההריון הגדולה הזו, שמשעה 8 בערב כבר נגמרת לי לגמרי הבטריה).
מקוה שזה יעזור להתקרב.
מרגישה שזה הזמן, לפני שעוד 4 חודשים אלד ותתחיל תקופה אינטנסיבית ששוב הזוגיות תדחק לפינה.

עוד תובנה מהטיפול שהוא עמוס מידי במטלות היומיום ולכן מתוסכל ומרוחק.
לקחת על עצמי יותר, בניקיון ובישול ובסופי שבוע.
זה דורש התארגנות מחודשת עם הזמן.
מתקשה מאוד לותר על דברים שיותר חשובים לי ומעניינים אותי בשביל זוטות כמו לנקות את הבית )-:
אבל כשלא עושה את זה זה נופל עליו ושוב אין איזון.
אוף.
מאתגר.

אז מה אתן אומרות, להמשיך לעוד סשן דמעות ושחרור חווית נטישה מהילדות?
ההתלבטות אם זה הכרחי, כי כבר הייתי בסדנאות עם תרגילי דמיון של שחרור ההורים וחיבוק הילדה הפנימית, וזה משהו כל כך תת מודע שלא בטוחה שיעזור עוד סשן כזה, וגם קצת מרגיז אותי לשלם 350 ש"ח על זה, לא ידעת, לא התרשמתי מספיק מהמטפלת.
הרגשתי שהיא יותר מידי מתרשמת ממני (-:
ושקשה לי לסמוך עליה. אולי זה תירוץ כדי לברוח מזה?
אולי שווה לקבוע עוד פעם אחת ואז לראות אם שווה להמשיך.
יום מקסים

אבל כשלא עושה את זה זה נופל עליו ושוב אין איזון.
קחי בחשבון שרוב הסיכויים שאת עושה הרבה הרבה יותר ממנו (פשוט כי ככה זה סטטיסטית. גם בבתים בהם יש "חלוקה שווה" בסוף מתברר שהגבר עושה 30% ממטלות הבית, וזה "שיוויוני" רק ביחס לרוב, שם הגבר עושה 10% ממטלות הבית...)

את בהריון, את עייפה, אל תקחי על עצמך יותר מידי!

ממה שכתבת לא נראה לי שכדאי עוד פגישה, לפחות לא עם המטפלת הזו. אולי תקחי את ה 350 ותשלמי פעמיים למישהו מבחוץ לנקות את הבית?

קחי בחשבון שרוב הסיכויים שאת עושה הרבה הרבה יותר ממנו (פשוט כי ככה זה סטטיסטית
(-:
אישה את חמודה אבל אצלנו זה היפוך תפקידים בקטע הזה...
בעלי זה שעושה את רוב עבודות הבית, ניקיון, קניות, כביסות, בישולים, מכניס את הקטנה לגן כל בוקר, אוסף מהגן ומבלה אחה"צ פעם או פעמיים בשבוע לפחות, משלם חשבונות...

אני בעיקר נמצאת עם הקטנה אחר הצהרים, דואגת לענייני החינוך והרגש, ופה ושם עוזרת לו בשטיפת כלים או כביסות.
לא נעים להודות, אבל זה ממש לא מאוזן לרעתו, אני פשוט לא אוהבת לעשות את עבודות הבית הללו, זה נראה לי כמו בזבוז אנרגיות מיותר ורק כשזה ממש קופץ לי מול העיניים (נניח כיור מפוצץ, פח מפוצץ, אבק שרואה) אז מנקה. הוא מסכן אלרגי לאבק וכל דבר מפריע לו.
זה בהחלט דפקט שלי, מאימא שלי שהייתה ההפך הגמור - חולת ניקיון ושליטה מטורפת, וזה מאוד אמלל אותי.
כנראה בשלב כלשהוא החלטתי שניקיון לא מעניין אותי וכשגרתי לבד ניקיתי רק כשהייתי ממש חייבת, בזמן ובקצב שלי.
פה אני לא גרה לבד, יש לי ילדה ובעל אלרגי שחשוב שיהיה נקי גם בשבילם,
איכשהו לא מצליחה לגייס את הכוחות להשתנות לאורך זמן בקטע הזה

ממה שכתבת לא נראה לי שכדאי עוד פגישה, לפחות לא עם המטפלת הזו.
מיכלי, למה נראה לך שלא כדאי איתה?
משום מה מרגיש לי שאני בורחת מלחוות שוב את רגשות הכאב הללו מהילדות, אבל אולי זה מה שישחרר אותי הפעם?
ואולי לא. לא יודעת. מעצבן אותי שככה זה עולה.
לא יודעת להסביר.
נניח לפסיכולוגית שהצילה אותי אחרי הלידה שילמתי גם מעל 300 לשבוע, ולא הרגשתי לרגע באסה על זה.
פה מרגיש לי שזה לא מה שזה אמור לעלות...אולי כי לא סומכת על המקצועיות שלה.
מצד שני יצאתי מהמפגש הקודם עם המון תובנות.
צריכה להודיע לה לגבי שבוע הבא ואין לי שמץ מה להחליט.

אולי תקחי את ה 350 ותשלמי פעמיים למישהו מבחוץ לנקות את הבית?
זה ממש הצחיק אותי (-:
אני כבר שנים מנסה לשכנע את בעלי שנשלם למנקה פעם בשבועיים במקום שהוא ינקה כמעט לבד את כל הבית ניקיון יסודי, והוא מסרב.
לא סומך על אף אחד, לא מוכן שיכנסו לו הביתה לפרטיות לדברים שלו...

אבל אצלנו זה היפוך תפקידים בקטע הזה...
כמה זמן פנוי יש לך. זמן פנוי בכלל בכלל, בלי לדאוג לילדה, לעבודה, או לבית?
כמה זמן פנוי יש לו, בלי שהאחריות על הילדה, העבודה, הבית, יהיו עליו?

למי יש יותר?

שיטה הוכנת שאני מכירה לחלוקה היא כזו. לפי הזמן הפנוי הכללי. ובהתחשב בזה שאת עם הילדה, כנראה שעדיין יש לו יותר זמן פנוי...

ובנוגע לניקיון, לי זה נראה מאוד לא סביר שאם לבעלך מפריע לכלוך ולך לא אז את אמורה לנקות. בהקשר הזה אני נזכרת בסיפור של בשמת, שבעלה לא ניקה. מכירה את הסיפור?

אני לא אומרת שלא תנקי, אבל כל מעשה ניקיון שאת עושה, שלא כי זה קופץ לך לעיניים ומפריע לך, הוא מעשה של אהבה כלפיי הילדה והבעל. רק שאני חוששת שהבעל לא מעריך את זה, כי הוא חושבת במונחים של "צריך" <כמו רוב החברה שלנו. אני רוצה בדף אחר לכתוב מניפסט ארוך על איך "צריך"ים מחריבים כל מיני דברים. אז גם עם עבודות בית זה ככה>.
אני לא חושבת שזה דפקט שלך. מה רע בזה שבלאגן לא מפרע לך? לדעתי זה מצויין, ובריא בהרבה מהמצב ההפוך. וגם הנטייה לא לעשות עבודות חסרות תועלת היא נטייה יעילה ומצויינת.

נראה לי שלשנינו יש בערך אותו זמן פנוי, אולי לי קצת יותר.
פשוט הוא ישר מזנק מהמיטה בשישי בבוקר ומתחיל לנקות...
אני מעדיפה לישון עוד חצי שעה, לקום בנחת, לשתות קפה, ורק אז להתחיל.
בכלל נורא קשה לי להתחיל דברים, גם להתיישב על לימודים לדוגמה, אני אגלוש קודם בנט ורק אחר כך אתיישב על זה.
הוא תקתקן. יודע לנצל את הזמן בדיוק למה שהחליט. אני לא.
אני באמצע חושבת, קופצת למשהו אחר, שומעת שיר, קצת בפייסבוק, בבאופן טבעי, במחשבות על תכנוני לו"ז ורק אז מתחילה...
ולכן נמרחת הרבה יותר.
אני די מעריצה את התכונה שלו להחליט ולבצע, בלי דחיה.

וכשאני עם הילדה אחה"צ הוא בעבודה. אז זה לא ממש שיש לו יותר זמן פנוי ממני. הוא מתחיל לעבוד יותר מאוחר כי מכניס אותה לגן אז מסיים יותר מאוחר ממני.

אני חייבת להודות שאני הרבה יותר עצלנית ממנו וגם מאוד איטית, אוהבת לעשות דברים לאט ולעומק או לא לעשות בכלל.

זה נראה מאוד לא סביר שאם לבעלך מפריע לכלוך ולך לא אז את אמורה לנקות. בהקשר הזה אני נזכרת בסיפור של בשמת, שבעלה לא ניקה. מכירה את הסיפור?
זה קצת יותר מורכב כשחיים ביחד.
כי הבסיס לתקשורת טובה היא התחשבות אחד בשניה.
ואם הוא חוטף התקפי אלרגיה כי הבית מלוכלך ורק הוא מנקה, זה לא ממש פייר.
לא מכירה את הסיפור של בעלה של בשמת.
איפה רשום?

רק שאני חוששת שהבעל לא מעריך את זה, כי הוא חושבת במונחים של "צריך"
בזה מסכימה איתך לגמרי.
לכן כבר לא מעיר לי כמעט שלא מנקה ומנקה לבד בעצמו.
אבל המרמור והעייפות שלו מצטברת ויוצאת עלי בהפוכה...

אני לא חושבת שזה דפקט שלך. מה רע בזה שבלאגן לא מפרע לך? לדעתי זה מצויין, ובריא בהרבה מהמצב ההפוך. וגם הנטייה לא לעשות עבודות חסרות תועלת היא נטייה יעילה ומצויינת.
תודה אישה, גם אני חושבת שזה בריא בהרבה מההפך שראיתי וחווית על בשרי מאימי.
עדיין, החוכמה בחיים זה איזון, לא לחיות רק בקיצוניות, כן הייתי רוצה להצליח לנקות קצת יותר. וללמוד לבשל. אולי בחופשת לידה...

אולי בחופשת לידה...
אל תבני על זה P-: הכינוי "חופשת לידה" הוא שקר אחד גדול. בפועל זה יותר דומה למסלול גיבוש של טירונות צנחנים. קבלי טיפים מאמהות מנוסות: תדאגי שיהיה לך מלאי של אוכל בפריזר, שקל להפשיר. תדאגי למגוון מזונות שאפשר לאכול ביד אחת ותוך כדי הנקה, או לחטוף בקלות כשאת הולכת הלוך ושוב עם תינוק על הכתף... P-: לבשל ב"חופשת" הלידה? נראה לי יותר חשוב לנצל כל דקה פנויה פשוט לישון...

מסכימה עם בשמת.
להתחיל לבשל את תלמדי כשהתינוק החדש יחצה את גיל שנה, או שלוש.
חופשת לידה זה זמן ללמוד את התינוקת, לבסס הנקה, ולשקם את רצפת האגן. זהו
אם השהייה בבית מתארכת אל מעבר ל- 4 חודשים, אז אולי יש מה לדבר על ללמוד (או לשנות) הלכות משק בית.

קחי את מה שכתבתי (סליחה, שתרגמתי מהפיזיותרפיסטית האלילית שלי) על ששת השבועות הראשונים בדף עם השם הארוך הארוך על צניחת רצפת אגן, תשנני, תתלי על המקרר ותני עותק לבעל.
כל גרם השקעה בעצמך - בתכנון מראש - בשבועות האלה, יכול לחסוך לך הרבה ייסורים פיזיים ורגשיים, גם בתקופה הזאת וגם לאורך שנים.

הכינוי "חופשת לידה" הוא שקר אחד גדול. בפועל זה יותר דומה למסלול גיבוש של טירונות צנחנים.
P-:
אכן כן, זה בדיוק מה שהיה לי בלידה הראשונה.
בכל זאת יש לי איזו ציפייה (כנראה לא ריאלית) שאולי הפעם זה יהיה יותר קל ואצליח לעשות משהו חוץ מלמות מעייפות...
כמובן שאני לא מתכוונת לכאוס של החודשים הראשונים.
לא יודעת כמה זמן אהיה איתה בבית אבל לפחות חצי שנה זה המינימום, כבר הודעתי את זה למנהלת שלי.

ולשקם את רצפת האגן
תמרוש בדיוק שואלת את עצמי אם יש צורך להכין את רצפת האגן לקראת הלידה או שהשיקום זה רק לאחר הלידה?
בעקרון אין לי בעיות בנושא אבל לעיתים רחוקות כשמתעטשת יכול לברוח לי פיפי, זה קורה רק בחודשיים האחרונים של ההריון, לפני כן לא היו בעיות.
בכל זאת בטוחה שבגלל שבלידה הקודמת הייתי משותקת לגמרי מהאפידורל ולא הרגשתי פשוט כלום, גם לא בשלב הלחיצות,
לחצתי בטוח בצורה לא נכונה שהזיקה לכל האזור הזה.
האם שווה לקבוע עם פיזיותרפיסטית רצפת אגן לפני הלידה?

בדף עם השם הארוך הארוך על צניחת רצפת אגן,
זוכרת את השם של הדף? לא מכירה.

תדאגי שיהיה לך מלאי של אוכל בפריזר, שקל להפשיר
בשמת זה רעיון מעולה, אויל באמת כשבועיים לפני הלידה המתוכננת,
כשבטוח כבר אהיה בבית ולא בעבודה,
אבשל ואקפיא כמות.
כמה זמן אפשר להקפיא אוכל בלי שיתקלקל?
נשמע כמו פרויקט שכרגע בא לי לעשות, אבל כמובן אין לדעת איך ארגיש בחודש תשיעי.

זוכרת את השם של הדף? לא מכירה.
מידע ושיתוף בענייני צניחת רצפת אגן
כדאי לקרוא גם את הדף: מודעות והכנה לתקופת הפוסט פרטום
שניהם מומליצם מאוד. ובאופן כללי, יש מדור שלם: מדור רצפת האגן

תודה אישה יקרה

כמה זמן אפשר להקפיא אוכל בלי שיתקלקל?
משנה איזה אוכל, וכמה את מוכנה לסבול אוכל מופשר. אמא שלי, למשל, מעולם לא הקפיאה אוכל. ממש אף פעם.
אני לעומת זאת הקפאתי פעם תבשיל עדשים. אחרי חימום היה פחות טעים מטרי, אבל בסדר בהחלט.

אני אישית לא מאמינה במגבלות זמן, לא מדדתי כמה זמן זה היה במקפיא, ואולי עברה חצי שנה. לפחות כמה חודשים.

באופן כללי ההנחה שלי היא שמזון מוקפא שורד לנצח. כך שאני במקומך הייתי מתחילה את הפרוייקט עכשיו...

יש גם מדור אחרי הלידה

בכל זאת יש לי איזו ציפייה (כנראה לא ריאלית) שאולי הפעם זה יהיה יותר קל ואצליח לעשות משהו חוץ מלמות מעייפות...
רגע, זו לידה שניה?
אז בבקשה קחי בחשבון שהשנה הראשונה עם שני ילדים נחשבת הכי קשה P-: עם שלושה כבר מסרו לי שיותר קל P-:
מציעה לך לעבור לציפיות ריאליות ובהתאם להן: להשיג עזרה!!!

אוכל אפשר להקפיא לחודשים.
כמו כן, כל מי שרוצה לבוא לבקר אותך אחרי הלידה?

שיביא לך אוכל (והכי טוב: יחזיק את התינוק/ת כדי שתוכלי גם לאכול אותו...)
שיביא קניות בדרך ("או יופי שאת באה! תוכלי להביא לי חבילת טיטולים XYZ מהסופר בדרך? בדיוק נגמרו לי").
והכי טוב: שישטפו לך כלים, יפעילו מכונת כביסה, יתלו כביסה וכדומה. בכלל צריך לאסור על ביקורים של כאלה שלא עוזרים...

שהשנה הראשונה עם שני ילדים נחשבת הכי קשה
שמעתי את זה רק איכשהו נראה לי ששום דבר לא יהיה קשה יותר מהגיהינום שעברתי אחרי הלידה הראשונה.
מקבלת שיהיה קושי אחר, של ללמוד לחלק את עצמי לשתי הילדות עם צרכים שונים לגמרי.
ועייפות כנראה תהיה קשה, עם לילות ללא שינה רציפה.
יהיה מאתגר זה בטוח, רק מקוה שלא אפול לתהומות שנפלתי אליהם אחרי הלידה הראשונה.

לבקש שיביאו אוכל זה רעיון מצוין ואנצל אותו, ביחוד שחמתי ואבא שלי מבשלים, אז שיביאו גם לנו על הדרך.
פעם שעברה לא רציתי לראות אף אחד, בטח שלא לביקור נימוסין, דחיתי את כולם, לא דפקתי חשבון.
אפשרתי רק לסבים להגיע, שהם גם בלי לבקש שטפו כלים, הכינו אוכל ועזרו עם התינוקת.
וגם לחברות טובות שיכלתי לשתף בכמה רע מרגישה, והן כמובן גם עזרו מאוד בטיפול בתינוקת.
איזה מזל היה לי, שבנוסף לכל אלו היו עוד 3 נשים זרות לחלוטין, שהכרתי דרך באופן, שפשוט עזרו לי ותמכו בי לאורך תקופה, פשוט כי הן מקסימות ואנושיות.
נדיר. זה היווה לי השראה להיות כזאת עבור אימהות אחרי לידה שחוות קושי, מרגישה שזו ממש שליחות וסוג של ההזדמנות שלי להחזיר לעולם על המתנה הזו שקיבלתי מהן.

חמי וחמתי אמורים להיות שניהם כבר בפנסיה כשאלד ובטוחה שנעזר בהם הרבה יותר מפעם שעברה.
וגם באמא שלי כמובן.
וגם באח שלי וביביסיטר אם צריך ואמהות נוספות.

באמת אקרא בדפים על רצפת אגן, זה נראה לי חשוב, וגם במדור אחרי לידה, תודה על ההמלצות.

לא החזרתי תשובה עדיין למטפלת של המסע...היום.

רק מקוה שלא אפול לתהומות שנפלתי אליהם אחרי הלידה הראשונה
ממרום נסיוני (-: (שתי שמירות הריון, שתי לידות ועוד כמה...) הגעתי למסקנה שזה לא עניין של תקווה - זה עניין של היערכות.
עכשיו הזמן המתאים לערוך מיפוי של מה שהיה לך קשה בלידה הראשונה, ולחשוב מראש איזה סוג של עזרה את יכולה לגייס.

דוגמאות:
לישון? מי יכול לבוא לבקר אותך, להעסיק את הגדולה בכיף או לקחת אותה לטיול למקום כיפי (לגן השעשועים?) ו/או להחזיק קצת את התינוקת (אפשר לעשות סיבוב של 10-15 דקות בחוץ באוויר הצח גם עם תינוקת שרק נולדה, לבושה היטב, כדי שאת תוכלי ממש לישון רבע שעה)?
מישהו שצריך ממילא ללכת לסופר יכול לקחת את הגדולה שלך לביקור ארוך בסופר הקרוב ולקנות גם בשבילך באותה הזדמנות?

ביחוד שחמתי ואבא שלי מבשלים, אז שיביאו גם לנו על הדרך
יופי.
טיפ: אנשים מאוד אוהבים שמבקשים מהם משהו קונקרטי, שהם טובים בו! במיוחד אם תצייני שמות של תבשילים ספציפיים שלהם שאת אוהבת במיוחד, זו גם מחמאה על הדרך...

_פעם שעברה לא רציתי לראות אף אחד, בטח שלא לביקור נימוסין, דחיתי את כולם, לא דפקתי חשבון.
אפשרתי רק לסבים להגיע, שהם גם בלי לבקש שטפו כלים, הכינו אוכל ועזרו עם התינוקת.
וגם לחברות טובות שיכלתי לשתף בכמה רע מרגישה, והן כמובן גם עזרו מאוד בטיפול בתינוקת._
נשמע מצויין

וגם השלוש הזרות

כל הרעיונות שלך נשמעים טובים. יש המון סוגים של עזרה. עזרה שמאפשרת לך לישון, עזרה עם הגדולה שתזדקק להמון תשומת לב ואהבה בבית של אמא-אחרי-לידה שמטפלת בתינוקת פיצפונה וצריכה לשמור על רצפת האגן ולנוח, עזרה לאכול ולשתות, עזרה בטיפול השוטף הבסיסי בבית...

בשמת את צודקת, זה רעיון טוב להיות מדויקת ולבקש מאכלים ספציפים( מרק אפונה, סלט מכרוב ועוף בתנור מאבא, שניצל עוף בתנור אורז ודג מחמתי).
כן, בהחלט אצטרך עזרה שאוכל לישון קצת במהלך היום וגם עזרה עם הגדולה שלא תשתעמם.

החלטתי לא להמשיך עם המטפלת הזו בשיטת המסע. שוקלת אולי ללכת ל3 ימי סדנא במרץ על השיטה. אהיה בתשיעי, בהתאם לאיך שארגיש.
הבנתי מה הפריע לי במטפלת.
קודם כל היא איחרה ברבע שעה, נכנסה כמו תיכוניסטית עם תיק על הגב ונראתה מאוד צעירה ואחת שלא עברה מספיק.
לא נשואה ולא אמא, לא הפגינה בטחון טלא הרשימה אותי במקצועיות שלה.
כשאמרה את המחיר ראיתי שהיא נעה באי נוחות, כמו לא מאמינה בעצמה שזה מגיע לה.
היא גם דמעה באיזשהו שלב בסיפור שלי, כשאני לא התחברתי עדיין רגשית.
מצד אחד זה החמיא לי לאגו שריגשתי אותה, מצד שני זה היה נראה לי לא מקצועי מספיק.
הייתי מוכנה עוד מפגש בעלות של הקופון הראדון שהגעתי איתו, לא ב 350 למפגש.

אולי הפעם זה יהיה יותר קל ואצליח לעשות משהו חוץ מלמות מעייפות...
יקירתי, את בצרות...

יהיה לך יותר קל בפעם השניה, אבל אך ורק אם תתכונני לזה ותכיני "תכנית לאחר לידה" יותר טובה ממה שהיתה לך בפעם הראשונה.
תקווה ש"אני אהיה חזקה יותר" זה לא צעד בכיוון הנכון.

אני מציעה לך בכל לשון, להתעלם כרגע מהעצה של בשמת שמעלי (כרגע, נו...

), לא לחשוב על מה לעשות, אלא ולספר לי, ממרחק של הכמה שנים האלה, מה היו הציפיות שלך (ושל הסביבה ) מעצמך ומבעלך בשבועות הראשונים, מה חשבת שתעשי בשבועות הראשונים, אילו עזרה חשבת שתצטרכי, איזו עזרה היית צריכה בפועל, איזו עזרה קיבלת בפועל, מה עשית בשבועות האלה (איך עברו הימים והלילות, לאן הלכת ומה עשית), מי בא אלייך אחרי הלידה, מי נעדר, מי עזר ומי הפריע.
מי בישל, מי ניקה, וכולי.
בקיצור, דו"ח מפורט של התקופה הזאת, מהזוית התפקודית-מעשית.
ואז נוכל למפות, יחד אתך, מה היו נקודות החוזק של התקופה הזאת - מבחינת ה"תכנית שלאחר לידה" שהנחתה אותך אז, מודעת או לא מודעת - ונקודות החולשה שלה: מה היה חסר לך אז שאת יכולה לארגן אחרת היום.

אולי הפעם זה יהיה יותר קל
ואם, נגיד, יהיה לך תינוק עם ריפלוקס?
אשה נבונה שחיה בחברה נבונה, שיודעת מה זה "פוסט-פארטום" (וזה לא כולל אף אחת מאתנו...

) לא חושבת "אולי יהיה יותר קל" אלא מכינה תכניות פרקטיות שמוודאות מראש שאכן יהיה יותר קל - גם במצב בסיסי קשה.

אוף, הדף היה פתוח יומיים, אז לא קראתי תגובות אחרונות ואני נשמעת לא-רלוונטית.
שוין

הבנתי מה הפריע לי במטפלת.

|Y|

תמרוש רוש, great minds think alike
D-:
D-:
D-:

אל הלב, אני דווקא רציתי להגיב בעניין המטפלת:
בעיקר תסמכי על האינטואיציה שלך. ה"סיבות" לא ממש משנות. לדוגמא:

נכנסה כמו תיכוניסטית עם תיק על הגב
גם אני ככה. ואני מגיעה ככה לאוניברסיטה. אז מה? זה נוח לי. ובמיוחד כשצריך לסחוב לשיעור המון ספרים כבדים.

_היא גם דמעה באיזשהו שלב בסיפור שלי, כשאני לא התחברתי עדיין רגשית.
מצד אחד זה החמיא לי לאגו שריגשתי אותה, מצד שני זה היה נראה לי לא מקצועי מספיק._
זה גם יכול לשקף דברים אחרים: שאת מנותקת רגשית מדברים קשים שעברת, ואילו היא לא מנותקת רגשית ולכן הגיבה בצורה אנושית טבעית (כשאת עדיין לא שם אבל היא כבר כן, כלומר: מתקדמת ויש לה גם אומץ לבטא את רגשותיה ולא לנסות "לבלוע" אותם כדי לעשות פוקר-פייס של "פסיכולוגים" שמתאמצים להראות לך חוסר-תגובה-אנושית).
זה לא קשור למקצועיות.
את המקצועיות שלה את צריכה לבדוק בדברים אחרים: האם היא הנחתה אותך באופן רגיש אל עצמך? האם נפלו לך אסימונים בפגישה? האם הגעת למקום חדש? האם הרגשת שמשהו עמוק שאת מנסה להגיע אליו, זז? האם הרגשת שהתחיל תהליך שאת מחפשת ורוצה? האם העבודה איתה קידמה אותך להתחבר אל עצמך יותר?

(איחור הוא אכן התנהגות לא מקצועית, אם כי באופן כללי ולא דווקא ל"מסע").

כשאמרה את המחיר ראיתי שהיא נעה באי נוחות, כמו לא מאמינה בעצמה שזה מגיע לה.
או כמו אשה טיפוסית: העיסוק בכסף גורם לה אי נוחות. לאו דווקא מפני ש"מגיע לה" או "לא מגיע לה" אלא מפני שהרוב המכריע של הנשים מתקשות לקחת כסף באופן ישיר וכל הנושא הזה מאוד טעון לגביהן. יש לזה סיבות חברתיות חזקות, הפמיניזם מנסה לשפר את המצב אבל יש עוד הרבה לשפר...
שוב, זה לא אומר כלום לגבי המקצועיות שלה בשיטת המסע. אפשר לפגוש נשות טיפול מקצועיות ועתירות נסיון שמתקשות עם העניין הזה. ולנשים שהמקצוע שלהן מחייב טיפול כזה בכסף יש שלל שיטות לעקוף את הבעייה...

מסכימה עם בשמת שמה שקובע זו האינטואיציה.
משום מה מרגיש לי שאני בורחת מלחוות שוב את רגשות הכאב הללו מהילדות
שניה. בואי נפרק את זה.
ייתכן שהסיבה שאת מתלבטת לגבי המשך טיפול היא כי לא מתאים לך לחוות כרגע שוב את הכאב.
זו לא ״בריחה״. ״בריחה״ = קונוטציות שליליות. אני תוהה אם השימוש במילה מצביע על דה לגיטימציה שלך לצורך להתרחק מזה כרגע.

מניסיון - אחרי שנכנסים לרגשות עמוקים, יש לעתים קרובות צורך במנוחה מטלטלות. לפעמים זו אפילו תקופה של אטימות יחסית. זה טבעי וזה חלק מהתהליך וזה לא רק הכי לגיטימי שבעולם, זה הכרחי ונחוץ.
במיוחד כיוון שאת בהריון! אבל לא רק.
את לא צריכה סיבה אחרת בשביל לא להמשיך כרגע.
בכל מה שאת כותבת, התחושה שעוברת אליי היא ״לא רוצה כרגע אבל אולי צריכה כי״.
עזבי צריכה. עזבי כי. לא רוצה? מספיק. תאמיני לעצמך. התהליך הזה ממשיך גם אם מתחת לפני השטח.
(כמובן, אם זה לא הכיוון, תתעלמי חופשי).

אבל אולי זה מה שישחרר אותי הפעם?
סליחה שלא קראתי הכל - לשחרר ממה?

עזבי צריכה. עזבי כי. לא רוצה? מספיק. תאמיני לעצמך.

עוד משהו ששווה להזכיר על אף שהוא לכאורה טריוויאלי - הרגשות האלה לא הולכים לשום מקום. תמיד תהיה לך הזדמנות נוספת לגעת בהם.

לקחתי לי שבוע חופש מהאתר.
תודה על התגובות.
תמרוש, בהחלט מכינה את עצמי אחרת הפעם. יודעת שכדאי להכין לוז שבועי הכולל יציאות מחוץ לבית להתאווררות ומפגש עם אמהות אחרות, כבר ביררתי במקום מגורי ויש כמעט כל יום בשבוע מפגש אמהות במקום אחר וגם קבוצת פייסבוק פעילה לאמהות בחופשת לידה בשכונה. בנוסף כבר ביקשתי מאמא שלי שתשאר איתי מהלידה בלילות בבית חולים עד השחרור הביתה ושתקח שבוע חופש עם מהלידה לעזור לי. יודעת היום שיש שירות ביביסיטר ביום או בלילה של אחות שמגיעה הביתה לשמור על התינוק כדי שאוכל לישון, חמי וחמתי אמורים להיות בפנסיה ואעסר בהם בלי להתבייש בכלל. בנוסף קבעתי פגישה השבוע עם הפסיכיאטרית המדהימה דר ריידמן שהצילה אותי עוד בלידה הקודמת, ואשאר אצלה במעקב גם אחרי הלידה. ברור לי להכין מראש טלפון של יועצת הנקה שתגיע ישר לבית החולים, תוכנית הלידה תהיה הרבה יותר מפורטת ותדרוש אפס הפרדה והתעקשות אסרטיבית עדינה ולא מכלה כוחות מול הצוות הרפואי.
אכין טלפון של מבשלת ואקפיא אוכל לפני הלידה. קובעת תור לפיזיוטרפיסטית רצפת אגן.
ובכל מקרה יודעת לזהות כבר מעולה את הסימנים לשקיעה בחרדות ודיכאון ואם אצטרך אעלה שוב מינון.
יש משהו נוסף שלדעתכן לא חשבתי עליו?
מקוה ששוב הזוגיות לא תתנפץ לרסיסים אבל לוקחת בחשבון שזה בהחלט יכול לקרות, אשתדל להקל ככל האפשר על האיש אבל יתכן ועדיין יהיה לו קשה מאוד עם חוסר השינה והאינטנסיביות שתוביל לפיצוצים.
האמת שנראה לי שהייתי מעדיפה שלא יהיה איתי בלידה...איך מתקשרים דבר כזה מולו?
אין לי כוח לריב איתו ולהתווכח כל החלטותי על הגוף שלי. מצד שני זה חשוב שכן אתחשב בפחדים שלו ולפחות אשחק אותה שמקשיבה להצעותיו ושוקלת אותן, מקוה שאצליח.
מקוה שנצלח את זה.
מנסה להשקיע יותר בזוגיות כרגע, בתקווה שזה יעזור לתקופה שתבוא אחרי הלידה.
אולי צריכה לפתוח את זה בפניו. שזה מפחיד אותי ששוב הזוגיות תתפרק והפעם לא נצליח לאחות אותה.

בשמת,מסכימה איתך שניתן לפרשן אחרת את התנהגות המטפלת, וגם אני הולכת עם תיק על הגב, אחרי שהבנתי שבריאות הגב שלי יותר חשובה מאיך זה נראה. אבל היה בה משהו לא מקצועי מספיק. גם ההתמודדות שלה עם ההודעות שלי שהמחיר יקר לי. בכל מקרה נראה לי שתמי צודקת,זה לא הזמן לחפירות הרגשיות האלה כשגם כך רגישה מאוד. יותר חשוב חיזוק הזוגיות עם מה שיש. יותר בכיווון שיטת העבודה של ביירון קייטי, והספר לבסוף מוצאים אהבה. קניתי השבוע גם את הספר המסע ואקרא בו.

תמי את צודקת, הרגשות לא הולכים לשום מקום, ובכל מקרה אני בוחרת כרגע לעבוד על הזוגיות שלי ולא להתמקד במה שחסר לי בה כרכע ובשאלות קיומיות אם לפרק אותה. זה לא הזמן ולא הכיוון שלי כרגע.
סך הכול אני אוהבת את האיש הנכה רגשית שלי והכה מוכשר ומקסים במישורים אחרים.
וככל שחושבת על זה בהגיון, כשלא בסערת רגשות, העבודה שלי עם עצמי, כי תמיד אמצא מה לא מספיק טוב בשבילי באדם השני.
ביחוד בגבר. אז בוחרת להסתכל על חצי הכוס המלאה, לתקן מה שאפשר בזוגיות ולמלא צרכים רגשיים בתמיכה נשית נרחבת או אחרת.

יש משהו נוסף שלדעתכן לא חשבתי עליו?
תכנית נהדרת

|Y|
הדבר היחיד שאני יכולה להוסיף: להיות מודעת לצורך בצמצום עמידה וישיבה זקופה בששת השבועות שאחרי הלידה. כמה שיותר לשכב, כמה שפחות לעמוד. זה לא אומר איסור יציאה והתאווררות (יציאה והתאווררות זה טוב מאוד), רק כשאת יוצאת תתכנני איך ואיפה להתיישב בכל הזדמנות אפשרית. למשל, כשאת פוגשת איזו מכרה ברחוב ונעצרת לדבר אתה - שזה יהיה בישיבה.
כלל האצבע הוא: לא לעמוד ברצף יותר מעשר דקות בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני, 30 בשבוע השלישי וכן הלאה. ואחרי סשן עמידה כזה - להקפיד לשכב ולנוח.
ולא לסמוך על הגוף. שרירי רצפת האגן מעוצבבים גרוע (מבחינה תחושתית), ולכן כשהם מתעייפים הם לא מאותתים על זה בבירור. אם את מרגישה כובד ועייפות ברצפה, סימן שהיית צריכה לעצור ולנוח הרבה הרבה קודם...

ועוד טיפ קטן וחמוד לימים הראשונים: קרח.
לשים קרחום קטן וגמיש (ועטוף) בתחתונים, למשך עד 20 דקות כל שעתיים-שלוש. ביומיים-שלושה הראשונים ללידה הם מאוד עוזרים להפחית נפיחות ולזרז את ההחלמה של האזור.
(למשל, איך קוראים לקרטיבים האלה בצורת צינור צר וארוך שארוזים בשקיק פלסטיק וקורעים את הקצה שלה בשיניים כדי למצוץ אותם? הם נהדרים לצורך העניין. אחרי השימוש, כמובן לזרוק לפח. גם קונדומים הולך)

איך קוראים לקרטיבים האלה
שלוקים? (-:
יש לי מלא בבית, הבת שלי מאוד אוהבת אותם בקיץ.

תמרוש, לדעתך כדאי לקבוע כבר עכשיו פיזיותרפיסטית רצפת אגן?
קצת בורח לי שתן במאמץ (צחוק או עיטוש) בחודש האחרון.

ולגבי לשבת, זה כולל גם הליכה? כי כשהיתה תינוקת במנשא אהבה רק כשאני בתנועה. כשהתיישבתי התחילה לצרוח.
עמידה אני גם ככה אף פעם לא עושה מעבר לשתי דקות, אפילו יש לי פטור מעמידות מהצבא, כי יש לי פלטפוס ותוך שניה לא נוח לי.

אתמול היה לי יום קשה נפשית, היו לי התקפי חרדה בבוקר, שנרגעו בצהרים.
פתאום היו לי מחשבות טורדניות של ממש שאני ובעלי נריב נורא ושוב הזוגיות תתרסק כמו פעם שעברה.
זה היה הטריגר. נשמתי נשימות והרגעתי את עצמי לא להכנס ללחץ, זו רק תחושת חרדה כי הנפש מרגישה צורך להגן עלי ולהתריע על סכנה, אבל אין באמת סכנה, השמש זורחת, אני ובעלי מתקשרים מצוין לאחרונה והכול בסדר. אבל עדיין, הרגשתי קצת כמו פוסט טראומה, שנזכרתי במקרים של צעקות ומתח בבית ובאיזה חוסר אונים הייתי כי לא יכלתי לענות לו בגלל שלא רציתי לצעוק ליד התינוקת.
בצהרים זה השתחרר ונרגעתי.
שוקלת אולי לפנות לחני בונה לכמה מפגשי חיזוק.

_תמרוש, לדעתך כדאי לקבוע כבר עכשיו פיזיותרפיסטית רצפת אגן?
קצת בורח לי שתן במאמץ (צחוק או עיטוש) בחודש האחרון._
כן!
תראי, יש פיזיותרפסיטיות ויש פיזיותרפיסטיות.
עם זאת שלי, זה היה מאוד משתלם להיפגש בהריון, כי היא עזרה לי עם המון הבנה של איך להתייחס לעצמי בפוסט-פארטום, והמלצות מאוד מאוד מועילות לתקופה הקריטית של אחרי הלידה. אם הייתי רואה אותה 6 שבועות אחרי, כמו שנהוג להמליץ, הייתי מפספסת את כל החינוך הזה.

וכן, זה גם כולל הליכה.
אם תהיה לך תינוקת נוספת כזאת (בתקווה שלא...), הייתי ממליצה לך על אקסטרה-תמיכה, ולנסות כדור פיזיו... או כסא נדנדה. יש לכם אופציה לערסל בבית? בשביל שתיכן?

בצהרים זה השתחרר ונרגעתי.

אהובה, אהובה, אהובה.

תמרוש, התכוונתי אם התרגילים שתלמד אותי יעזרו גם לעכשיו, שלא יברח שתן במאמץ.
אחרי הלידה ברור שזה מאוד חשוב כדי לשקם את האיזור.

היו לי כדור פיזיו וכסא נדנדה וזה עזר מאוד, גם לשבת ולזוז מצד לצד כשהיא עלי במנשא ישנה.
ועדיין היה לה ריפלוקס וגזים והייתי שעות צועדת בתוך הבית כשהיא במנשא או על הידיים שלי.
כן, עזרה עבורי, משיהו אחר שיחזיק אותה על הידים או במנשא זה הדבר הכי עוזר עבורי.
זוכרת שעלה לי סטארטאפ לראש באותה תקופה, שכמו שיש דוג סיטר, יהיה ווקסיטר, מישהו/מישהי שיקח לשעתיים טיול בפארק בתוך מנשא וילך איתה. ואני אוכל לישון בינתיים...(-:
מקוה שהפעם התינוקת תהיה יותר רגועה ופחות צרחנית, כי הבכי הזה גמר אותי נפשית והיה טריגר רציני לחרדות.
גם היום כששומעת ברחוב או מהחלון מהשכנים ילד בוכה זה ישר מעורר בי חרדה.
שאולי הילד מוזנח, מתעללים בו חס וחלילה. סרטים שלמים.

ערסל אין לנו בבית אבל ראיתי משהו מגניב, מן ערסל כזה שתולים בתוך העריסה והתינוק מתנדנד בתוכו.

לדעתי כדאי ללכת לפיזיותרפיה כבר עכשיו. היא גם יכולה לתת לך כיוונים חשובים על איך לשמור על רצפת האגן בלידה עצמה.
יש חומר מצוין מאת יהודית שריג ז"ל כאן http://pelvicfloor.co.il/new/fathers/artical18.html
לילה טוב

תודה מיכלי (-:

שבת חורפית.
מרגישה יותר חשופה רגשית, שלשום בצהרים היה לי קצת כאב ביד וישר הטריגר לחרדה, מה אם זה שוב חוזר הכאב הבלתי נסבל והחרדה בעקבותיו.
ישר הרגשתי גם אי נוחות בשיניים, מדהים אותי איך הדברים קשורים אחד לשני.
הרגעתי את עצמי שזה יעבור וצללתי לתוך שנ"צ צהרים טוב.
איך שהתעוררתי, עוד לא פתחתי את העיניים והרגשתי את האימה בכל הגוף.
לא כאב לי כלום, הבנתי שאני בתוך התקף חרדה.
נזכרתי שלא לקחתי את הרבע כדור ביומיים האחרונים וכנראה זו הסיבה.
קמתי, לקחתי חצי כדור והחלטתי לחבל לשחק עם זה.
אקח חצי כדור, לפחות עד שבועיים לפני התל"מ ואז אשקול אם מפסיקה לקראת הלידה (בשביל המנעות מתופעות גמילה והפרדת התינוקת ע"י צוות בית חולים בגלל זה).
שיתפתי את האיש, ביקשתי חיבוק גדול, שתיתי קפה, הלכתי לחברה עם הילדה וזה עבר חלף כלא היה.
זה היכה בי איך בשנייה אפשר ליפול לתוך הרגשת הזוועה הזו. היתרון שעכשיו יודעת שזה נקודתי וזמני אם לא נסחפת ללופ של חרדה מחרדה. קשה.
כמה שעות לפני ההתקף קראתי פוסט בפייסבוק ששבר לי את הלב לגמרי, על ילדה פלשתינאית שהתעללו בה. זה גמר אותי.
אלו דברים שישר מהווים טריגר לחרדה.
נשמתי והזכרתי לעצמי שאין לי שליטה על הרוע יש בעולם, רק על העולם שלי, ושאני תודה לאל מגדלת את ביתי באהבה, שמחה ומסירות, ללא התעללות.
המילה התעללות עושה לי כל כך רע, אפילו פה באתר, חודשים ראיתי את הדפים על התעללות רק בכותרת במה חדש וזה גרם לי ישר להתכווץ ולא להעיז להיכנס.
טראומטי משהו עבורי.

תחילת שבוע 26, סך הכול פיזית בסדר גמור, נפשית יותר חשופה.

שבוע נוסף עבר, תחילת שבוע 27, מרגישה טוב.
כנראה שהמעבר לחצי כדור עושה את שלו לטובה.
הבטן מתחילה להיות כבדה לי ולעיתים יש לי כאבים בגב התחתון או בבטן, בעיקר בסוף יום עבודה אחרי שלא נחתי.
אומנם עליתי רק 4 קילו אבל הבטן ענקית, ואני עוד קילו באותו משקל כמו בסוף ההריון הקודם.
כבד.
מזכירה לעצמי להיות חיובית ולומר לעצמי שלא קשה, הכול בסדר, סוחבת. כי יש לי עוד 14 שבועות עד סוף שבוע 40. יש עוד זמן.

בעבודה עברתי מיקום, מאופן ספייס לחדר עם עוד מישהי, קצת רעשנית, אבל האמת שסבבה לי עם המעבר, חשבתי שיהיה הרבה יותר גרוע.
גם ככה זה זמני, בחישוב שעשיתי נשארו לי בערך 50 ימי עבודה עד שאשאר בבית לקראת הלידה, מתכננת תחילת תשיעי לנצל ימי מחלה ולהשאר לנוח בבית ולהתכונן פיזית ורגשית ללידה.

עוד שבועיים קבעתי לנו צימר ללילה אחד, האיש קיבל מתנה כמצטיין מחלקתי, וזו הזדמנות קצת להיות ביחד בלי הילדה לפני הלידה והטירוף והאינטנסיביות שיקרו אחריה.

אתמול התקשרתי לסבתא שלי, שמעל גיל 90, וסובלת מדימנציה וגרה בצפון הרחוק.
המון זמן לא התקשרתי אליה, חודשים. וגם לא ראיתי אותה לדעתי מעל שנה.
היא הסבתא היחידה שיש לי כבר מעל 20 שנה והייתי קשורה אליה מאוד בילדות ועד לפני כמה שנים.
היא בדיכאון כבר קרוב לעשור, איבדה את החשק לחיות, כבר לא יוצאת מהבית ולא זוכרת מי אני.
זה מדכא אותי. ולכן התרחקתי, הרגשתי שאין לי כלים להתמודד עם המצב שלה ושזה די אבוד.
ביקרתי אותה פעמיים בשלוש שנים האחרונות עם פיצית, זו נסיעה של כמה שעות עד אליה, והיה מאוד קשה לבוא עם פיצית לשם.
והיא אמנם שמחה ותמיד אמרה תבואו לבקר, אבל היא מאוד שלילית ולא היו לי תנאים לטפל שם בפיצית, מבחינת שינה ואוכל ויצאתי בפעמיים האלה מאוד עצבנית ומרוקנת.
ולא באנו יותר.
אתמול נתתי לפיצית לדבר איתה והיא צחקה, למרות שהבנתי שאין לה מושג מי מדברת איתה, עצוב.
הבטחתי שוב שנבוא לבקר וחושבת איך ומתי, עכשיו עם ההריון בכלל נורא קשה לי לנסוע מרחקים ברכב.
אולי אסע אליה ברכבת, אבל מתלבטת אם לטרטר את פיצית איתי עד לשם. לא יודעת. צריכה לחשוב על זה.
אולי נבוא לבקר אותה ואחר כך נישן אצל דודה שלי שגרה באותה עיר ונחזור למחרת, גם אפשרות.
אבל זה לא יהיה לי פשוט פיזית.
מרגישה רגשות אשמה שהזנחתי את סבתא והשיר "אל תשליכני לעת זקנה" מתנגן לי בראש.
מצד שני, צריכה לשמור על עצמי רגשית (עכשיו בהריון אפילו יותר) כי גם לי נטיה לחרדה ודיכאון ולהיות ליד מישהי מדוכאת כמצב סטטי תמידי זה מאוד קשה לי.

אוטוטו פיצית בת 4 ורוצה להתחיל לארגן את היומהולדת שלה.
המטרות לחודש הקרוב - לתכנן ולבצע את יום ההולדת (שאני הולכת להיות המפעילה בו של 35 ילדים)
ללמוד למבחן בסטטיסטיקה שיערך עוד חודש.

אחר כך בחודשיים עד הלידה אוכל להתמרכז יותר בלנוח, להתכונן נפשית, לארגן את הבית, להחליט איפה ללדת, לבשל (ולהקפיא) ולקרוא ספרי מודעות שמחכים לי (יש כ-20 כאלו שקניתי ועוד לא הגעתי אליהם בגלל שכל הזמן קוראת חומר לימודי).

שבת שלום ושבוע טוב |פרח|

שבוע טוב, יקרה

סך הכול עבר שבוע טוב, לחוץ בעבודה עם סגירת שנה וחפיפה ולאחר הרבה שעות החל לכאוב לי הגב התחתון קצת, בעיקר בעמידה.
אמנם עליתי רק 4 קילו אבל הבטן ענקית ומושכת קדימה את שיווי המשקל וזה גורם לכאבים בעמידה.
משתדלת לנוח כמה שיותר, הבעיה שלעיתים מתעוררת באמצע הלילה וערה כמה שעות בלי יכולת להרדם.
מרוב עומס בעבודה, שכחתי לקחת חלק מהימים את החצי ציפרמיל ומהיום מרגישה את זה.
קמתי עייפה כי לא משהו והייתי אמורה ללמוד. במקום זה מצאתי את עצמי בפורום של הזכות שלכם לאפס הפרדה מהלידה ומהודעה להודעה מפלס החרדה והמתח עלה בי.
זיהיתי די מהר שזה המצב ויצאתי.
עשיתי מדיטצית הרפיה ממתח וחרדה של 5 דקות שבאמת עזרה לגוף להרפות אך בתגובה התחלתי לבכות, לא יודעת למה.
יצאנו לארוחת צהרים אצל חמי וחמתי, אני נהגתי והאיש לידי.
משום מה הכביש היה עמוס מאוד, לרוב בשבתות רגוע, ואני לא הייתי כל כך מרוכזת וכמעט נכנסתי באיזה רכב ולא הצלחתי להשתלב בנתיב של הירידה לאיילון. האיש התחיל להיות מתוח ומלחיץ וצעקתי עליו שהוא מלחיץ אותי. למען האמת הוא היה לחוץ בצדק, לא יודעת מה קרה לי, לא הצלחתי להיות בשליטה וקריאה של הכביש והביקורת הצודקת שלו רק הורידה לי את הבטחון. בשלב מסוים עצרתי בצד והחלפנו מקומות שהוא ינהג.
הוא ניסה לדבר ברוגע ולהסביר לי שאני לא מספיק מנוסה עדיין בתוך נתיבים מהירים ואני התחלתי לבכות בשקט מאחורי משקפי השמש והסתגרתי בתוך עצמי, לא עונה לו.
הרגשתי שהכול עולה לי ולא יכולה לדבר וגם לא לעצור את הדמעות. כשהגענו, ואני כולי אדומה, אמרתי שנשארת למטה בשמש להרגע והם עלו.
לא בא לי לעשות הצגה להורים שלו וגם לא לדבר איתו.
אין לי מושג מה עכשיו עם הנהיגה.
אין לי כוח יותר למורה המעצבנת שהיתה לי ומצד שני הוא צודק, אין לי עוד מספיק בטחון בכביש. אני בתחילת שביעי ולא מסכימה שזה יחסום אותי מלהיות עצמאית ולנהוג.
מעצבן אותי שצריכה לדפוק לו חשבון מצד שני הוא צודק ומשקף לי את הפחדים שלי בעצמי מלנהוג ולעשות תאונה.
אין לי כוח לחשוב על זה עכשיו.
מקוה שהאודם בפנים ירד ואעלה למעלה.

הכל בסדר.
תנשמי עמוק.
זה היה, זה עבר. זה נגמר.

אין לי מושג מה עכשיו עם הנהיגה.
שום דבר.
מה, תפסיקי לנהוג כי היה לך יום נאחס וכמעט-תאונה?
מכמעט-תאונות לומדים הכי הרבה. הן בבחינת אירועים חשובים ביותר!!
אם את חשה בצורך לכמה שעורי נהיגה נוספים, אז תקחי אותם.
אם את רק חשה בצורך לתרגול הדרגתי, את יכולה לארגן אותו.
אם המורה ההיא מעצבנת אותך, יפה. אין שום צורך לסבול. חסרים מורים לנהיגה בעולם?

מצד שני הוא צודק ומשקף לי את הפחדים שלי בעצמי מלנהוג ולעשות תאונה.
צודק במה? בזה שהוא מסכים עם הפחדים שלך? והאם הפחדים שלך "צודקים", או מוצדקים?
ברור שאת רוצה לנהוג טוב ולא לעשות תאונות. וזה ראוי לכל שבח.
אבל ברור גם שכל הנהגים מתחילים מנקודה של חוסר בטחון וחוסר מיומנות מסוימים, והם מפתחים אותם בהדרגה ועם הניסיון.
ובשביל זה - צריך ניסיון.
אמנם הדרגתי, והגיוני להתחיל מכבישים שקטים ומוכרים וכו', אבל מתישהו צריך להתמודד עם החלקים המאתגרים של הנהיגה.
וזה כולל גם לנהוג בנתיבי איילון (הידועים לשמצה - אני תמיד שנאתי את החלק הזה של הנהיגה, כשהייתי בישראל), וזה כולל גם לנהוג כשאת עייפה ולא מרוכזת. כי ככה זה בחיים, ועם זה צריך ללמוד להתמודד.

מהסיפור שלך, ומדברים קודמים שקראתי על בעלך, נשמע לי הכי הגיוני שלעת-עתה תנהגי בעיקר כשאת לבד או עם אנשים אחרים - ותתני לו לנהוג כשאתם ביחד.
גברים בכלל, נוטים להיות מאוד חרדים ומעוצבנים (ואכן, מעצבנים!) כשהם נוסעים עם אשתם הנוהגת באוטו.
הבעל שלי הוא קצת כזה, והוא עוד מודה בפה מלא שאני נהגת יותר טובה ממנו - ובכל זאת קשה לו לשבת במושב השני כשאני נוהגת, והוא מתוח כמו קפיץ, יושב על הידיים וסותם את הפה עם השיניים כדי לא להעיר ולנג'ס.
ואנשים בכלל, נוטים להגשים נבואות זעם. אז לנהוג עם אחד כזה שרק מחפש את התאונה-שלא-תקרה כל סיבוב, כבר מעלה את הסיכויים שלך (ושלי, ושל כולם) לעשות תאונה בפועל. כי את מרגישה את הלחץ שלו וזה עובר אלייך ומשפיע.
אז אני כמעט תמיד נותנת לו לנהוג כשאנחנו ביחד, כי זה קל יותר לשנינו.
ובעיקר - כי לי יש די והותר הזדמנויות לנהוג לבד. שזה מה שחשוב.
העיקר לא לקחת ללב. זה לא אישי נגדך

תודה תמרוש.
באמת מעדיפה לא לנהוג לידו, הבעיה שרק בסופי שבוע יש לי את האוטו איתו לףהזדמנות לנבוע למרחקים, להורים שלו ושלי מחוץ לעיר. במהלך השבוע הוא נוהג לעבודה ואני נוסעת ברכבת, כי כך נוח לשנינו. אין לי חניה בעבודה ולו יש, אני מתחילה בשבע והוא שם בגן ואז נוסע בפקרים לעבודה אז הגיוני שכך נחלק. וגם כי עד עצם היום הזה זה היה אוטו שלו, לא שלנו.
אוטוטו מחליםים רכב וכברנדיברנו על זה שבחופשת לידה ישאיר לימאת הרכב בחלק מהימים כדי שאהיה ניידת. אבל צריכה לחזור לשיעורי נהיגה, גם בגלל שהוא לא סומך עלי בנהיגה למרחקים וגם כי אני לא סומכת עלי למרחקים. מרגישה שרצת התפתח פה דפוס של אבא ובת ביננו, שהוא דואג לי ואני מתמרדת ולא רוצה שיגבילו אותי אבל בפנים יודעת שהוא צודק, יכלתי לההרג עם איך שנהגתי בשבת כשהוא היה לצידי.
מה שאעשה אשתדל לנהוג כמה שיותר בשכונה למרחקים קצרים, לתרגל חניות, לבד בלעדיו. ולידו באמת עדיף לא לנהוג בקרוב, אלא אם אני בשיא הפוקוס והביטחון ולא קצת חרדתית ועייפה כפי שהייתי בשבת.

פיצית השתעלה שיעול כלב כל הלילה ועברנו לילה לבן. באופן מפתיע האיש היה מאוד מכיל ורגוע, לרוב נכנס ללחץ אטומי ממחלות ומחוסר שינה בלילה. נשארתי איתה והעברנו יום בכייף.
ראינו טלויזיה ביחד, אכלנו צהרים ברוגע, הסתכלנו באלבום תמונות שלי מהנעורים ושנות העשרים והיא מאוד התעניינה.
למרות הרוח והסערה יצאנו להסתובב במרכז המסחרי ליד הבית, קנינו צעצועים בזול, עברנו בפוקס ובמרםאה ועגשיו אכלנו גלידה ופיצית משחקת במשחקי קיר שיש פה. מקסימה אמיתית. אמורים לנסוע לסופש בלעדיה, אחרון לפני הלידה כנראה ופוחדים שלא תבריא עד רביעי כשנצטרך לנסוע.
היא משחקת ואני יושבת פה בפנים ויש אחלה שירים ישראלים ברקע וריח ריבת חלב משכר באויר. טיפות של אושר ורגע. מרגישה כמו פרומו לחופשת לידה המתקרבת.