שינוי צועד

[טלי_ב*]

אוי, כמה פעמים קורה לי שאני דוחה שיחה בגלל הסיבות האלה. ממש אחת לאחת.
המסקנה שהגעתי אליה - תמיד עדיף להתקשר. גם אם הזמן לא יהיה נוח, לפחות היא יודעת שאת מחפשת אותה, הכדור התחיל להתגלגל.
אגב, גם כשאין מקום יש רשימת המתנה, לפעמים דברים קורים, אנשים עוברים דירה וכאלה (-: אז זה שמלא זה לא סוף הדרך.
ואם בכל זאת את שוקלת השארות בבית איתה במתכונת קצת שונה, ממליצה לך מאוד לבדוק קבוצות פייסבוק של חינוך ביתי לגילאים צעירים, מסתבר ששם הכל מתנהל ולא פה (עובדה שלצערי גיליתי מאוחר מאוד). אם מעניין אותך אני יכולה להפנות אותך.
אה, וגם -
אני אפילו לא בודקת את האפשרויות
התכוונתי "בודקת" במובן הרחב, זה שכולל גם בדיקה בינך לבינך אם זה מה שאת רוצה (-: אחרים יוכלו לפרש כראות עיניהם (-:

[אורי*]

הכדור התחיל להתגלגל.
אז כן, הוא התחיל. לאט
התקשרתי לאחת ואז כבר גם לשניה, שתיהן תרמו לי מהידע שלהן די יפה. ויש לי עוד שתיים שרוצה לדבר איתן, ולהתקשר למקומות עצמם ולבוא לראות ולשאול אם יש מקום. גם אמרו שרוב המקומות מלאים עם רשימות המתנה. גם הבנתי שהמקומות לא מרובים ויש יותר ביקוש מהיצע ונלחצתי. גם הסגנון של מה שיש
לא שימח אותי במיוחד, אבל אני צריכה לראות. וגם הבנתי שרוב המקומות הם די קשיחים בשעות שלהם, יום מלא 7 וחצי עד 3 וחצי בלי אפשרויות ביניים.
ומרוב שאני בכיוון שאני לא יכולה יותר ככה איך שזה ואני חייבת קצת מרחב ומרווח נשימה באיזו דרך וחייבת למסגר אותה איכשהו, אז כבר השלמתי עם זה שארשום למקום כזה ליום מלא, וכרצוני אקח יותר מוקדם. אבל היום פתאום נבהלתי מהרעיון הזה של להפרד ממנה לכל כך הרבה שעות וימים.
אז שוב קצת חזרתי לרעיון של למצוא עוד אמא או יותר מאחת ולהתחלף, אבל אז חשבתי על זה שאולי כן אחליט לעבוד אפילו מעט, ואז זה לא יספיק לי להתחלף קצת,אני אצטרך יותר זמן, ואני אפילו עלולה להתקע עם זה, כי גם יהיה לי יותר קשה בימים שאני בבית כי יהיה איתי ילד נוסף, וגם שוב לא תהיה לי שניה פנויה לנוח כי אעבוד קצת. ואני הרי עדיין צריכה, חייבת לנוח, חייבת מרחב, מעייפות של שנים, מעבודה נגד עצמי בצורה נורא חזקה וסבל במשך שנים.
ושוב נשארתי במין שאלה כזו, תהיה מה האיזון והאם אמצא אותו,והאם זה ישתלב בכלל עם האופציות האפשריות.
אני חושבת שכן הייתי רוצה לעבוד 'משהו' אפילו בוקר או שניים,או לעשות משהו חלקי מאוד, לא יודעת. אין לי מושג של ממש מה, אבל זו ההזדמנות שלי להתנסות בלחזור לעבוד 'קצת' במינון שאני אצליח להתמודד איתו, להתרגל לאט חזרה לשילוב עם הבית והילדים, בכל זאת קצת ג'אגלינג אבל נוח ואיטי יותר. לתרגל ולהתרגל לדבר הזה שאולי שנה אחר כך אצטרך לעשות בעצמה חזקה יותר. לא לעבוד בכלל בשביל הכסף שארויח,אלא יותר בשביל ההתמודדות.
ושוב השאלה,אם אשאר איתה בבית או רק אחליף עם אמא נוספת, האם ככל שאני דוחה את זה לא יהיה לה יותר קשה להתרגל לגן? ככל שאני דוחה את זה בעצם המסגרות שמתאימות לה יהיו גדולות יותר,יותר ילדים עם יותר חוקים ויותר הרגלים. היא תהיה בשוק כשתגיע לזה, אולי עדיף להתרגל קודם באופן רך ויותר הדרגתי?


ממליצה לך מאוד לבדוק קבוצות פייסבוק של חינוך ביתי לגילאים צעירים
לא יודעת אם אוכל, אני ממש לא תמיד עם רכב , ודי רחוקה. ובאחת צריכה להיות בבית חזרה בשביל הגדולים.
אני חייבת לומר שאני לא בטוחה שזה טוב לי ההתחככות עם אנשי חינוך ביתי,זה רק מגביר את רגשות האשמה שלי ככל שאני קוראת יותר, לומדת יותר,מכירה יותר. זה רחוק ממני כמו מזרח ממערב מכל כך הרבה בחינות. וזה רק לוחץ לי בכפתורים מכאיבים שמרפים את ידי.
(חושבת את זה לפעמים גם על האתר הזה)

[אורי*]

הסתובבתי עם אמא נוספת שיש לה תינוקת קטנה
ופתאום קלטתי איזה שינוי זה עם ילדה גדולה יותר, זה הקלה. היא הולכת, מסתובבת לה, לא בידים כמעט, חוץ מאשר כשהיא עייפה או נודניקית, רוב הזמן סקרנית וחוקרת את הסביבה. אני יכולה לשבת לי ולצפות בה כשיוצאים עם ילדים נוספים,אז ממש מעניין לה. לעומת תינוקת קטנה שלא רגועה וצריכה לאכול כל הזמן ולישון כל הזמן.
כמה קל כשאני יודעת שהיא לא צריכה לישון, שיש זמן קבוע שהיא צריכה לישון ובשאר הזמן היא ערה. ערה וחייכנית וחיונית. אפילו שזה כאילו קשה שכל היום היא ערה ופעילה,אבל זה יותר קל, יותר קל מאשר לנסות להרדים כל היום תינוקת קטנטנה עייפה. וגם האוכל-אני יכולה לתת לה אוכל ביד,בצלחת, היא אוכלת לבד, היא לא צמודה אליי, ולא צריכה לינוק כל הזמן. (טוב,היא גם מאוד אוהבת לאכול ושוקלת לא רע בכלל. זה נורא נוח בתור אמא. דאגה אחת פחות:-))
ראיתי את האמא הזו, שכל הזמן מחזיקה בידים, ומעבירה למנשא,ומנסה בעגלה,ומנסה להניק, ותוך כדי צריכה לשים לב לילדים האחרים שלה.
גם הסתכלתי עליה וראיתי אמא מאוד טובה, שאני מאוד מעריכה, ורואים כמה היא אוהבת את הילדים שלה, וכמה מאמצים וחשביה היא משקיעה. אבל היא לא באופנית. והיא רוצה ללמד את הילדה לישון במיטה לבד (וזו לא הילדה הראשונה,אז אני מאמינה שכבר התנסתה בזה בעבר). וקצת כמו שאמרת, תפילה לאם ,על הגננת הזו שפגשת, גם אני חשבתי לי: אני בטוחה שלילדים שלה טוב, אני מכירה אותה ומכירה את הילדים ורואה אותם, יש להם אמא מסורה וטובה ואוהבת. והיא חושבת אחרת,ועושה אחרת, ומשוכנעת בצדקת דרכה. וואלה,באמת אין דרך אחת בלבד נכונה. כנראה יש כמה.

[אורי*]

פריחה והתחדשות
קישור לעצמי לבלוג נהדר של אמא נהדרת

[תפילה_לאם*]

חוזרת לזה:
_שכבתי לידה במיטה וניסיתי להרגיש בגוף את כל הפחדים שלי מלשלוח אותה למסגרת ומהשנה הבאה בכלל, להרגיש בגוף ולא לחשוב במחשבות, ולא להריץ פתרונות ותסריטים.
הצלחתי מאוד מעט, ובסוף נרדמתי גם._

את מוכנה להרחיב מה הכוונה ב"להרגיש בגוף את הפחדים" ומה התועלת שאת מוצאת בזה?
אני תופסת את עצמי יותר ויותר פעמים נושמת נשימות שטחיות מדי, מכווצת את הבטן ואת כל הגוף. ברור לי שכל אלה הם סימפטומים של לחץ.
אולי את מדברת על מודעות ללחץ הזה? כי אני זה קורה לי הרבה, ולא תמיד אני מודעת לזה.
ואני לא יודעת לגמרי למה זה קורה לי, למה אני מוצאת כל הזמן סיבות להיות לחוצה. כל הזמן בתחושת ה"אני לא מספיקה" שמיתרגמת אוטומטית ל"איזה לחץ".

[אורי*]

רוצה להיות אמא שלמה
עוד קישור לעצמי
היה לי מוכר הדף,ואז ראיתי שבתחתיתו אני עצמי כתבתי. נשמעת בדיוק אותו דבר כמו היום

[אורי*]

להרגיש בגוף את הפחדים
זה משהו שקראתי עליו כשקראתי קצת על 'התמקדות'
אני אנסה להסביר,למרות שאני ממש לא באמת יודעת או מבינה בזה
כאשר מרגישים משהו,יכול לעזור לשהות בהרגשה הזו ולא לנסות לברוח ממנה ולשכוח אותה ולהתחמק ממנה, לתת לה את המקום שלה. לכל מה שאנחנו מרגישים בנפש יש גם תחושה בגוף שאפשר להקשיב לה ולהרגיש איך היא מורגשת בגוף. והטענה היא שכשנותנים מקום להרגיש את הדבר הזה, לשהות בו קצת הוא מקבל משמעות אחרת ומשהו משתנה דרך זה.
זה לא קל בכלל, אצלי האינסטינקט זה לברוח, מה גם שהחיים כל כך סוחפים שלמי יש זמן לשהות קצת
אבל אני חושבת שיש בזה משהו

התחלתי טיפול אייפק
זה עשה לי משהו מאוד מיוחד , נתן לי הקלה וכוח קצת. מצפה כבר לפעם הבאה בקוצר רוח.

[תפילה_לאם*]

אבל אני חושבת שיש בזה משהו
כן, נראה לי שאני מבינה. התחלתי להבין בעצם כבר כשכתבתי את שאלתי ואת הפרוט בעקבותיה.
לא יודעת אם אני מסכימה עם הרעיון של הוא מקבל משמעות אחרת ומשהו משתנה דרך זה , אבל לפחות עם הרעיון שכשמודעים לקיום התחושה, יש סיכוי משמעותי יותר לעבד אותה. ובעצם אלה רעיונות דומים.

_התחלתי טיפול אייפק
זה עשה לי משהו מאוד מיוחד , נתן לי הקלה וכוח קצת. מצפה כבר לפעם הבאה בקוצר רוח._
וואו, איזה כיף לשמוע!
אולי בהמשך תפרטי מה היה בטיפול ומה הרגשת.
אני לא בטוחה עד עכשיו מה יצא מהאייפק של בתי. סיימנו שם עם אוזניים מאווררות, ונראה לי שרק בגלל ספקנות אני לא מייחסת את זה בוודאות לטיפול.

[אורי*]

מוזר לי לפרט כי סך הכל לא ממש ברור מה היה, סיפרתי את סיפורי (תמצות של הכתוב כאן על פני הבלוג) ואחר כך עשינו אבחון והתחלנו טיפה טיפול.
נראה איך ימשיך ואם יהיה רלוונטי אספר קצת
מקווה לטוב


חשבתי לי בימים האחרונים איך אני מסתכלת על החיים ואיך אני "מציגה" אותם בפני הילדים שלי
אני מפוחדת נורא, אני מנסה כל כך להגן עליהם מכל הדברים הרעים שבעיניי החיים מביאים
אבל אני אף פעם לא בגישה של: החיים נפלאים, אתם לא יודעים כמה טוב ויופי מצפה לכם
רק עכשו קלטתי את זה,עד כמה זה כך
וכשאני חושבת לעצמי אולי לנסות לשדר להם קצת אחרת, קצת יופי וטוב,אני קולטת שאני כל כך לא חושבת כך,שזה ממש לא הגיוני לומר משהו בסגנון. מנסה לחשוב אפילו על אירועים ספיציפיים של טוב שאני מאחלת להם ורוצה שהם יחוו,ואני לא מוצאת שום דבר שאני יכולה לחשוב עליו למרות שבוודאי ישנם כאלה רגעים.
נראה לי שזה כל כך מהותי ואני רק בקצה קצהו של הבנה של זה באמת.

[אורי*]

רשמנו את הגדולה לחוג שחיה. בעלי התעסק עם זה ודאג שזה יהיה זמן שגם הוא יכול קצת להשתתף בהסעה שלה. תוך כדי הבנתי שיש אפשרויות יותר טובות , שאולי יש מדריך יותר טוב, ושאולי יש פעמיים בשבוע ולא פעם אחת. אבל האפשרויות האחרות היו לי קשות יותר מבחינת ההסעה שלה לשם. ונותרתי עם תחושת 'חבל' מסויים.
היום חשבתי לעצמי שבעצם עשינו את הבחירה הכי טובה. כי אם עשינו בחירה שמקלה עליי זה עדיף. כי גם אני פה קיימת ויש להתחשב בי.
ובכלל, מה ההפסד הגדול, שהיא לא תדע לשחות בסיום החוג כל כך טוב? שהיא תלך שוב לחוג בשנה או בשנים הבאות? (אולי ממילא זה יקרה..)
זה ממש מחיר ששווה לשלם אותו בשביל להוריד את העומס ממני. זה בכלל לא כזה הפסד ששווה להתעכב עליו.

[אורי*]

נראה לי שרק בגלל ספקנות אני לא מייחסת את זה בוודאות לטיפול.
מכירה את זה
גם לי יש מקרים שראיתי שפרחי באך מאוד מאוד עזרו לי או לילדיי, ועבר הזמן ועכשו הספקנות חושבת לה שזה בטח בכלל לא היה קשור

[גוונים*]

יש כל כך הרבה דברים כאן שאני מזדהה איתם ואף רוצה להגיב ולא מספיקה! משתדלת לקרוא הכל אבל פשוט לא מספיקה לכתוב מה שאני רוצה (כי זה לפעמים דורש קצת מחשבה וניסוח וזה לוקח זמן או שאני עייפה מדי).
ואורי, רציתי גם לענות לך על השאלות ששאלת לגבי השינה של פיצק (בדף של תפילה זה היה ,נראה לי) וגם את זה לא הספקתי וזה דווקא נושא שכל כך בוער לי וטוב לי לדבר עליו ועכשיו זה כבר עבר ונראה לי מוזר לחזר לזה.
אז רק רציתי להגיד שאני קוראת, ואולי ביום מן הימים אספיק גם להגיב יותר.

[אורי*]

רוצה רעיונות לירקות שאפשר להכין (טרי או מבושל) במינימום מאמץ, אבל ממש מינימום
זה לא אמור להיות ייצוגי ולהראות טוב,זה בשבילי שיהיה לי נחמד לאכול במקום לחטוף שטויות
למשל
בתנור חתוך לחצי:
חציל
דלעת ערמונים
בצל

כשיוצא אני שופכת שמן זית ואוכלת ככה (אולי לימון)

אם זה דורש יותר מלחתוך חיתוך אחד/שניים לירק אני פשוט לא אעשה את זה.

ומטבלים קלים שטעים לטבול בהם מקלות ירקות, כמו טחינה (ואבוקדו,אבל זה לא העונה)

[גוונים*]

וגם את זה לא הספקתי וזה דווקא נושא שכל כך בוער לי וטוב לי לדבר עליו
התכוונתי להגיד בזה בעצם - תודה על השאלות ועל ההתייחסות, לא עניתי לא כי זה לא היה רלוונטי אלא כי פשוט לא הגעתי לזה למרות שמאוד רציתי...

[אורי*]

כי זה לפעמים דורש קצת מחשבה וניסוח וזה לוקח זמן או שאני עייפה מדי).
מוכר מוכר
יש דיונים בדפים שאני מתחילה לכתוב מילה ואז רואה שהכנסת המילים לניסוח יקח יותר זמן וכוחות מאלה שיש לי ומוותרת

זה דווקא נושא שכל כך בוער לי וטוב לי לדבר עליו ועכשיו זה כבר עבר ונראה לי מוזר לחזר לזה.
למה לא?
הרי אפשר לצטט ולהחזיר את הנושא. זה מה שנחמד בהתכתבות,זו לא שיחה שברגע שהנושא עבר הלאה אז פספסנו את הדיון
גם אני לא זוכרת באיזה דף זה היה

[מיכל_בז*]

שום אפוי בתנור, קלי קלות. לעטוף ראש שום בנייר כסף ולהכניס לתנור ל40 דקות.

ועדיין לא ניסיתי אבל סלק בנייר כסף על מלח גס לשעה. הבנתי שאדיר.

[תפילה_לאם*]

_למשל
בתנור חתוך לחצי:
חציל
דלעת ערמונים
בצל_
תוסיפי גם עגבניות שרי או עגבניות רגילות חצויות. אפשר לשלוף כרובית או ברוקולי ישר מהמקפיא ולצרף לחגיגה.

כשאין לי זמן לתבשילי ירקות מושקעים מגישה לקטי ירקות מבושלים במי מלח.

וכל סלט ירקות הכי פשוט נעשה אטרקטיבי ומעניין יותר, אם זורים עליו איזה מין של גרעינים או אגוזים.

[תפילה_לאם*]

ומטבלים קלים שטעים לטבול בהם מקלות ירקות, כמו טחינה (ואבוקדו,אבל זה לא העונה)
אם מוצרי חלב באים בחשבון - אפשר לערבב גבינה לבנה עם שמיר קצוץ/ שום כתוש / פפריקה...
גם שמן זית (וקצת מלח) זה נחמד.
ואולי ישתלב לך עם "שקדייה". (לא ניסיתי.)

[אישה_במסע*]

אורי
לפני נצח וחצי סיפרת שאת מנסה לגרום לבן זוגך להשתמש במלח הבריא יותר באמצעות הפחדות. לא כתבתי אז אבל גם לא שכחתי, אז אגיד זאת כעת - לדעתי לחץ כזה מזיק יותר ממועיל. שחררי. באמת, הפחדות מזיקות יותר ממלח כימי, ולדעתי הן רק מעוררות התנגדות.

בכלל, יש גריין מקסים שאומר שיש שני סוגים של מעשים, כאלו שנעשים מאהבה וכאלו שנעשים מפחד. אלו שנעדים מפחד - עדיף שלא יעשו.

<מצטערת אם לא יצא מכיל מספיק או מנומס מספיק או מה שלא יהיה>

[אורי*]

מיכל ותפילה
תודה על הרעיונות
שקדיה זה מתוק אז לא משתלב לי טוב, ניסיתי פעם
אני פחות רוצה גבינה,אבל אם זה מה שיגרום לי לאכול יותר ירקות ופחות שטויות אז עדיף בכל מקרה...


סיפרת שאת מנסה לגרום לבן זוגך להשתמש במלח הבריא יותר באמצעות הפחדות.

מעניין איך זה הצטייר
כי זה היה קצת בתור בדיחה
ביקשתי ממנו שיזכור להשתמש במלח הזה (זה הקטע שהיה ברצינות,בלי הפחדות,סתם אמירה), והוא אמר:למה?אני אחיה יותר שנים? לא אכפת לי למות קודם.
ואני עניתי לו שאם אכפת לו מהילדים שלו אז אולי שכן ישתמש.
וכל השיחה היתה סוג של הומור ציני שכזה
לגבי המעשים הנעשים מפחד,אני מנסה להזכיר את זה לעצמי, כי אני עצמי פועלת מתוך פחד, ועושה כל מה שאני עושה מתוך פחד שמשהו יקרה, אבל באמת הפחד עצמו ואיתו הלחץ גם לו יש תפקיד בבריאות או בחסרונה.
האמת,שלאחרונה מתוך ניסיוני לחיות בהווה מה שעוזר לי זה לחשוב על זה שעם כל הניסיונות שלי לעשות טוב יותר ולשמור על הבריאות ועל נפש ילדיי, בסוף יוצא שבהווה לא טוב, אז מה זה שווה אם נחיה יותר שנים בבריאות ובבעסה.עדיף לחיות פחות שנים ואפילו אי שם בעתיד להיות חולים (ומי יכול לדעת בכלל?) אבל להרגיש טוב מוראלית כבר עכשו.
וזה מה שעוזר לי לשחרר הרבה ענייני אוכל עם הילדים, משתדלת,אבל משחררת מה שלא (כמעט). גם ענייני צפיה בסרטים לילדים (שלא קורים כל כך הרבה,אבל כשזה יכול להקל עליי אני משתמשת בזה). ולשחרר אפילו את עניין המסגרות של הילדים.

אני ערה עכשו כי בעלי נתן לי לישון מלא בצהרים.
בערב הוא אמר לי:את חייבת לשלוח אותה למסגרת כלשהי בשנה הבאה, אין לך כבר סבלנות אליה. אני רואה את זה בכל שבת שאת רק רוצה שאקח אותה ואשמור עליה.
והוא צודק
אלא שבינתים אני לא מוצאת מסגרת כלבבי, ואפילו לא חצי כלבבי. אין בכלל הרבה אפשרויות, ומה שיש מלא עם רשימת המתנה. מה שמסתמן זה שיש רק שתי אפשרויות נכון לעכשיו, אחת מהן רלוונטית בדרך כשלהי,אבל לא מוצאת חן בעיניי, ובעיקר אני לא מוצאת מסגרת חלקית, כל המסגרות פה באזור הן מליאות, עד 3 וחצי או 4.
הערב פשוט בכיתי מזה (שזה דוקא טוב כי אני לא בוכה כמעט אף פעם)
אני מרגישה שאני חייבת עזרה איתה , שאני לא מסוגלת להיות עוד שנה איתה כ-ל הזמן, אני צריכה קצת רווח, ואני לא מוצאת אפשרות כזאת למשהו במינון שיתאים לי, רק לנתק אותה ממני לימים ארוכים.

נראה לי גם שהבחירה מה בדיוק לעשות איתה שנה הבאה משליך לגמרי על מה אני אמורה לעשות שנה הבאה, אם אני שולחת אותה למסגרת כזאת רצינית של מלא שעות,אז אני אמורה לעבוד לפחות חלק מהשבוע.
אני מרגישה חייבת להחליט, אחרת גם אם ארצה לא יהיה לי איפה לשים אותה כי לא ישאר מקום.

[אישה_במסע*]

הומור ציני בעיני בלא מעט מהמקרים מכסה על פחדים. על הפחדים שלו, על הפחדים שלך.

אבל אני בטוחה שאת לא עושה כל מה שאני עושה מתוך פחד שמשהו יקרה
אני בטוחה שאת עשית, עושה ותעשי לא מעט מעשים מתוך אהבה, וגם מתוך דברים שהם לא אהבה ולא פחד @}

[שמנדובה*]

אורי, מה לגבי בייביסיטר שתהיה איתה באופן חלקי, במקום גן מלא? נשמע שהאופציות סביבכם לא ממש לרוחך ולא רק בגלל השעות. אם הסיבה העיקרית לשלוח אותה לגנון זה כי עולה הצורך שלך בנפרדות ובעבודה, אז זה יכול להיות פתרון נחמד

[שמנדובה*]

בתנור:
תפוחי אדמה ו/או בטטה בשלמותם, או חצויים ומונחים על שמן זית ומלח, לאפות עד שמוכן. טעים ופשוט.
בכלל כל הירקות בתנור עם שמז ומלח - קישואים, דלעת למיניה, סלק, וכו׳

[אורי*]

מה לגבי בייביסיטר שתהיה איתה באופן חלקי,
בעיה אחת זה שאני חוששת שיהיה לא קל למצוא את הדבר הזה כאן, מישהי שתהיה פנויה לזה בבקרים. אני לא מפרטת מחשש אאוטינג.
בעיה שניה זה שזה יכול לצאת נורא יקר ביחס למעט שעות
ובעיה שלישית והכי משפיעה לפני הכל, זה שזה אומר שלי לא יהיה איפה להיות. אם אני צריכה זמן לעצמי בנפרד ויש פה בבית בייביסיטר עם הילדה לאן אני אלך? (במיוחד שהבית שלי ממש פיצי) אני צריכה זמן מנוחה,לא זמן הסתובבויות שיתישו אותי יותר. רק אם זה לצורך עבודה זה יעבוד, אבל לא זו הכוונה שלי. אני חושבת שאולי חלק מהזמן יהיה לי לעצמי וחלק מהזמן לעבודה.
(חשבתי על לעשות את זה אחר הצהרים ליום בשבוע, לחפש מישהי שתשמור קצת על הילדים,אבל אז נתקלתי בשאלה איפה אני אהיה והאם זה באמת יעזור לי)

אני חושבת שעניין העייפות שלי כן השתפר, אבל היום למשל אני לא מרגישה את זה מרוב תחושת ייאוש מהחיים.
חלק ממה שאני צריכה למצוא ולגלות זה שיתפנה לי מספיק זמן כדי שאוכל למצוא מה מעניין אותי ועושה לי טוב, בפורמט הנוכחי אני לא מצליחה לעשות את זה, ובעצם אני חיה בלי ליהנות כמעט מכלום, וזה מהותי לי כי אני נגמרת כשאני חיה לא בשביל עצמי במשך זמן כל כך רב, ואין לי כוחות.

[אורי*]

קראתי פעם בדף זמן לעצמי וגם פוסט טראומה קיבוצית
ולאחרונה יצא לי שוב לעבור שם
והיום חשבתי לי
אי אפשר ללכת נגד עצמך חזק כל כך במשך הרבה זמן ולעשות מעבר ליכולות שלך ולחשוב שלא יהיה לזה מחיר שיתפרץ יום אחד
וזה נראה לי מה שאני חווה כעת
וזה עצוב לי ומאוד קשה ומתסכל ורק מקווה שזה משהו שיסתיים ויעבור ואצליח לעבור הלאה כי כרגע אני לא מצליחה לראות כלום באופק

[רסיסים_של_אור*]

[שמנדובה*]

חיבוק גדול אורי! אני מרגישה מהקריאה כאן וממה שאת כותבת שוב ושוב, שאת פשוט מרוקנת. שאת זקוקה למילוי מצברים, ולא רק במובן של ׳´קחי לך שעה בשבוע בלי הילדים ולכי לפילאטיס׳´ אלא במובן הרבה יותר עמוק מזה. ומגיע לך! תזכרי את זה, שמגיע לך.

אני מזדהה מאוד כי אני אחת שקשה לה לקחת לעצמה. למלא את עצמה. תמיד זה בא עם רגשות אשם - על חשבון מי המילוי הזה בא? עד כמה יסבלו ילדי המסכנים? הבית שיהיה פחות מאורגן? זמן האיכות עם האיש שלי? כך יוצא שהכל הכל קודם לי. ואחרי שנים שזה ככה, אנחנו מגיעות למצב של כזה ריקון שקשה מאוד למלא אותנו בשעה שעתיים בשבוע.

אז תתחילי מעכשיו. כמה שאת צריכה. הילדים והבית והכל יחכו, כי אף אחד לא באמת מפיק תועלת מהמצב הזה. גם אם זה נראה ככה עכשיו, לאורך זמן זה לא מחזיק מים. וזה חשוב גם שהילדים (ובן הזוג!) ילמדו שגם את חשובה. שאמא לא צריכה להקריב את כל חייה על מזבח האמהות.

ושלא תביני אותי לא נכון - האמהות היא כל חיי, ואצלי גן אפילו לא נמצא כאופציה אחרונה במעלה, אבל זה ככה אצלי ואני מוצאת דרכים אחרות. ואצלך נשמע שזה מה שאת צריכה כרגע, לפחות בתור התחלה. ואם זה המצב, אז זה יהיה וזה יהיה סבבה! גם אם הגן לא אופטימלי בעינייך. כי ממה שאת כותבת, המצב היום הרבה הרבה פחות אופטימלי.

ועוד חיבוק לסיום.

[איזו_בל*]

הי אורי
כתבתי לך הודעה קודם, ועכשיו קראתי אותה שוב והיא יצאה נורא מבולבלת ולא מובנת.
מחקתי אותה, אני אנסה לנסח מחדש בהמשך.

איזובל

[אורי*]

ואחרי שנים שזה ככה, אנחנו מגיעות למצב של כזה ריקון שקשה מאוד למלא אותנו בשעה שעתיים בשבוע.
נכון כל כך אצלי
תודה שמנדובה ורסיסים
איזובל
אשמח לקרוא מה שיש לך לכתוב לי

[איזו_בל*]

הי שוב
אתחיל בכך אני מאוד נהנית לקרוא את הבלוג שלך, ומעריכה עד אין קץ את ההתבוננות הפנימית הכנה שלך.
אני גם מזדהה איתך בנסיבות שונות לגמרי לגבי חוסר היכולת לראות כלום מעבר לאופק.
אותי זה מצב שמשתק, כשכל מה שאני יכולה לדמיין הלאה הוא חור שחור. איך בכלל אפשר לפעול בלי אופק? בלי לדעת מה התוצאות האפשריות של המעשים?
וואו, כמה הרבה הרבה יותר קל לקום בבוקר למשרד מוכר, לסדר יום ברור ולדעת בלילה לפני השינה שמחר התבנית תחזור, ויהיה כמו היום.
לכן גם הרבה יותר נוח להשאר במוכר והידוע, גם אם הוא רע. מה יותר מפחיד מהלא נודע?
הרע הוא מוכר, זה כבר הופך אותו להרבה יותר טוב מהלא נודע, גם כשאני כמהה לשינוי. ואז נתקעות.

מאד מתחברת למשפט הזה שכתבת:
אי אפשר ללכת נגד עצמך חזק כל כך במשך הרבה זמן ולעשות מעבר ליכולות שלך ולחשוב שלא יהיה לזה מחיר שיתפרץ יום אחד
כל כך כל כך נכון. אבל המחיר לא בהכרח מתפרץ יום אחד ובאמצע יש שקט, כי את המחיר בעצם משלמות כל הזמן. הוא מכרסם באיטיות,
לפעמים בלתי מורגש בתוך מראית עין של שלווה או הדחקה, אבל הוא שם, כמו עסקה בתשלומים. מאה שקלים בחודש, למשל, זה סכום
שאני יכולה לעמוד בו כלכלית. אבל העסקה היא בסכום של 2000 שקלים, והופ אחרי שנתיים נפרדתי מאלפיים שקלים.

מה שלי עוזר, במקרים של חוסר ווודאות ופחד, הוא לדמיין את התסריט הגרוע ביותר האפשרי, ולעשות לו סובלימציה.
תרגיל כזה בו אני מדמיינת תוצאות אפשריות שמפחידות אותי, ואז מגלה שבעצם - הכל הפיך והעולם לא מת.
או לחלופין מגלה שהמחירים לשינוי הזה עלולים להיות כבדים מדיי עבורי ואני מחפשת נתיב אחר, שממנו אוכל לסגת יותר בקלות.
למשל (ואני לא מדייקת כאן, רק לשם הדוגמא) - מהו התסריט ממנו את הכי חוששת אם תשלחי את הקטנה לגן ותשארי לעבוד בבית? (מבחינתי עבודת אמהות ונשים בבית
גם היא לא בשכר היא עבודה לכל דבר)
ונניח ששלחת לגן ונשארת בבית, וזה לא טוב לה ולא טוב לך.
מה תעשי אז? האם תוכלי לחזור בך? מה יהיו ההשלכות של מהלך כזה? האם הוא בר תיקון? מה החלופות?

אני אתן לך דוגמא אחרת מהחיים שלי. אני צריכה להתחיל לחפש עבודה לשנה הבאה. אני לא בארץ, ומפחדת פחד מוות
מהתמודדות עם עבודה בשפה זרה. התרגיל שלי הוא - מהו התסריט שהכי מפחיד אותי? למשל: לגמגם בראיון עבודה ולהרגיש מטומטמת, לא להתקבל לעבודה.
האם אני יכולה להתמודד עם הפחד הזה? איך אוכל להתכונן הכי טוב לראיון? מה יקרה בעצם אם התסריט יתממש? האם הפגיעה בדימוי העצמי שלי תשתק אותי?
או - אולי דווקא אפשרי תסריט אחר - לנסות, להכשל, ללמוד מהטעויות, לשפר את השפה ואז לנסות שוב?
האם ארגיש טוב יותר אם אמשיך להתחפר בביתי החמים ולפחד לנסות, או שאולי עצם הניסיון, גם אם ייכשל ולא אתקבל לעבודה, ייתן לי הנעה להמשיך ולהתמודד
עם האתגר?
המסקנה שלי היתה שעדיף לי לנסות. שבעצם אני יכולה לפחד הזה, ומודעת להשלכות האפשריות של התנועה הזו, ומעריכה שאני מוכנה להתמודד איתן.
אני מאמינה שלרוב נרוויח יותר מהתנועה, מהתזוזה המחושבת אחרי שבדקנו את כל ההשלכות, גם אם התנועה לא מוצתה, וחזרנו לנקודת ההתחלה.

אני מרגישה חייבת להחליט, אחרת גם אם ארצה לא יהיה לי איפה לשים אותה כי לא ישאר מקום
ומה יקרה אם תרשמי אותה לגן עכשיו, ובסוף לא תשלחי בספטמבר? זו רק הרשמה. כמה עולה הביטול? מתי הביטול יעלה הכי פחות?
לפחות שתהיה לך רשת ביטחון ותרוויחי כמה חודשים לבדוק עם עצמך מה את רוצה.

[טלי_ב*]

סליחה שאני מגיבה קצת באיחור לדברים שכתבת בתגובה אליי. אני פשוט עמוסה נורא כרגע (וחוץ מזה יש לי תחושה עמומה מטרידה שיש לי כל מיני קצוות שיחה פתוחים כאן, למרות שאולי אין, אבל יש לי כזה בלאגן בראש שאני לא זוכרת אם יש או אין ואיפה).
תראי, יש המון המון שיקולים לגבי שנה הבאה שאת מונה. ובכל אחד מהם יש גם גורמי אי ודאות רבים. אני במצב כזה גם ובסוף החלטתי להחליט על איזשהו עוגן ולהאמין שאצליח איכשהו לסדר את השאר סביבו בצורה סבירה.
אז אולי תראי מה הכי חשוב וקריטי לך ותסדרי את הכל סביבו אחר כך?

ולגבי
_לא יודעת אם אוכל, אני ממש לא תמיד עם רכב , ודי רחוקה. ובאחת צריכה להיות בבית חזרה בשביל הגדולים.
אני חייבת לומר שאני לא בטוחה שזה טוב לי ההתחככות עם אנשי חינוך ביתי,זה רק מגביר את רגשות האשמה שלי ככל שאני קוראת יותר, לומדת יותר,מכירה יותר. זה רחוק ממני כמו מזרח ממערב מכל כך הרבה בחינות. וזה רק לוחץ לי בכפתורים מכאיבים שמרפים את ידי._
אני לא יודעת באיזה איזור את - יכול להיות שזה ממש כמו שאת מדמיינת - אבל יכול להיות שלא... אצלנו באזור למשל יש הרבה קטנטנים ממשפחות שלא מי יודע מה (באנדרסטייטמנט) באופן. לא כולם למשל קוראים פה בכלל כי יש מי שזה ממש לא רלבנטי לתפיסת עולמו ולדרך החינוך, אלא שמשיקוליו השונים שולח את הילדים למסגרת בגיל שנתיים-שלוש-ארבע-חמש ולא קודם. אפשר להתווכח על הסמנטיקה של המונח "חינוך ביתי" כאן, אבל זה לא ממש משנה בעיני. יש כאן גם חינוך ביתי בגילאים מאוחרים יותר, ויש גם "אנשי באופן", אבל ממש אין בהכרח חפיפה בין אף אחת מהקטגוריות האלה (שבינינו גם ככה לא כאלה תחומות).
וכל הפעילויות לקטנטנים שאני מכירה הן בשעות הבוקר. אני מקווה שזה לא נשמע כאילו אני מנסה לדחוף פה משהו, סתם רציתי לתת תמונה מלאה. ועכשיו אסתום (-:

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי ולא ידעתי מה לכתוב.
ואז שמחתילקרוא את התגובות.
מוסיפה משלי.

<תפילה>

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ומה יקרה אם תרשמי אותה לגן עכשיו, ובסוף לא תשלחי בספטמבר? זו רק הרשמה. כמה עולה הביטול? מתי הביטול יעלה הכי פחות?
זה לא העניין של כמה יעלה הביטול
זה שלא נעים לי, אני לא רוצה לתפוס להם מקום סתם ובסוף אולי לא יצליחו למלא את המקום הזה. לכן גם לא רשמתי עד עכשו,למרות שבינואר ידעתי שההרשמה לכל המקומות מתחילה ואז הייתי יכולה למצוא יותר מקומות



הייתי בגן אחד כדי לראות .נראה לי סביר
הגעתי עם המון חששות והמון מועקה בלב, ודוקא היתה תחושה נעימה
ויכול להיות שהם יסכימו לקחת רק לחצי יום (לא שזה כל כך משמעותי במחיר, זה הפרש ממש לא גדול בין יום מלא לחצי יום)
יש שם המון ילדים בעיניי בכל מיני גילאים מחולקים לקבוצות אבל גם כמה מטפלות
הילדה מאוד נהנתה להיות שם ולא כל כך רצתה ללכת, התחילה לשחק בבובות (כל בובה שהיא ראתה היא מיד לקחה-היא כל כך אוהבת). וזה נורא שונה לבוא למקום יחד עם אמא ולרצות להשאר, מאשר להשאר שם לבד כל יום כל יום, אבל בכל זאת זה עודד את רוחי קצת,שהיא ילדה והיא נהנית ממשחקים ומילדים ומלהיות בחצר. ואולי אני לא צריכה רק לחשוב על כמה זה גרוע,אלא גם שיש בזה חלקים חיוביים ונחמדים.
ובכלל,זה שנפתחה איזו אופציה הרים אותי קצת מהייאוש שלי.
היא אמרה שנשאר עוד מקום אחד או שניים (תלוי בחצאי ימים,בעוד שעות של מטפלת) וביקשה שאחליט בזמן הקרוב עד סוף החודש
מה שביאס אותי זה שכשזו שפגשה אותי שאלה איפה הקטנה עכשו ואמרתי שהיא עדיין איתי היא ממש ממש התפלאה ושאלה למה (לא ממש במילים האלה,אבל שאלה).


איזובל
תודה על השיתוף שלך
מה שלי עוזר, במקרים של חוסר ווודאות ופחד, הוא לדמיין את התסריט הגרוע ביותר האפשרי,
מעניין
זו היתה הדרך שלי תמיד עד שנולדו לי ילדים
זה באמת באמת עזר לי (כשסיפרתי לחברה היא לא הבינה את זה בכלל,ואמרה שלה זה עושה ההפך)
אבל מרגע שיש לי ילדים אני מרגישה שזה לא עובד לי, כי הכי גרוע הוא לא שלי,הכי גרוע הוא של הילדים,ואת זה אני לא יכולה לקבל.
אבל אני צריכה לחשוב אם במידה מסויימת אני יכולה לנסות להשתמש בזה כשזה קשור אליי. אנסה.

_וואו, כמה הרבה הרבה יותר קל לקום בבוקר למשרד מוכר, לסדר יום ברור ולדעת בלילה לפני השינה שמחר התבנית תחזור, ויהיה כמו היום.
לכן גם הרבה יותר נוח להשאר במוכר והידוע, גם אם הוא רע._
זה כל כך נכון
לכן הרבה זמן נשארתי ברע הזה

טלי
זה יפה מה שכתבת
אני חושבת שבאמת אנסה לקבע לי את ציר הגן, פשוט להחליט מבין מה האפשרויות שיש לי. וסביב זה לנסות לבנות משהו.
לגבי שאר דברייך, קראתי קצת בדפים על עקרון הרצף, ובעיקר על כמה שקשה ליישם אותו בעולם שלנו, ואני מנסה להיות פתוחה לאפשרות של לקבל את זה שהעולם לא מושלם ושאי אפשר לקבל בדיוק מה שמרגיש לי שאני צריכה או שהילדים שלי צריכים,וככה זה. ומתוך זה לא להכנס לייאוש אלא לראות מה כן. בינתים חושבת על זה רק בראש,ממש לא בלב. כל הנושא הזה קשה לי כל עניין ההכל או כלום, ומה שאמצע גם שווה כלום.

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בטוחה שאת עשית, עושה ותעשי לא מעט מעשים מתוך אהבה, וגם מתוך דברים שהם לא אהבה ולא פחד
אני לא כל כך רואה את זה אבל משערת שכן

ותודה תפילה על החיבוק


יש לי כאב בטן בימים האחרונים
מאוד לא אופייני לי, בטן זה לא מה שאני סובלת ממנו בדרך כלל,ואני חושבת שזה קשור בכל מה שקורה מסביב

[טלי_ב*]

לגבי שאר דברייך, קראתי קצת בדפים על עקרון הרצף, ובעיקר על כמה שקשה ליישם אותו בעולם שלנו, ואני מנסה להיות פתוחה לאפשרות של לקבל את זה שהעולם לא מושלם ושאי אפשר לקבל בדיוק מה שמרגיש לי שאני צריכה או שהילדים שלי צריכים,וככה זה. ומתוך זה לא להכנס לייאוש אלא לראות מה כן. בינתים חושבת על זה רק בראש,ממש לא בלב. כל הנושא הזה קשה לי כל עניין ההכל או כלום, ומה שאמצע גם שווה כלום.

אורי, זה נשמע נהדר (הלהיות פתוחה לאפשרות לקבל את העולם כלא מושלם. אם נופלים לך אסימונים שם, אנא שתפי, גם לי מאוד קשה לא לקבל בדיוק את מה שאני צריכה/שהילד שלי צריך). אבל לא על זה אני כתבתי - פיספסתי משהו או שיש פה איזו אי הבנה?

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש הרבה קטנטנים ממשפחות שלא מי יודע מה (באנדרסטייטמנט) באופן. לא כולם למשל קוראים פה בכלל כי יש מי שזה ממש לא רלבנטי לתפיסת עולמו ולדרך החינוך, אלא שמשיקוליו השונים שולח את הילדים למסגרת בגיל שנתיים-שלוש-ארבע-חמש ולא קודם. אפשר להתווכח על הסמנטיקה של המונח "חינוך ביתי" כאן, אבל זה לא ממש משנה בעיני. יש כאן גם חינוך ביתי בגילאים מאוחרים יותר, ויש גם "אנשי באופן", אבל ממש אין בהכרח חפיפה בין אף אחת מהקטגוריות האלה (שבינינו גם ככה לא כאלה תחומות).

טלי
כנראה עשיתי קפיצה גדולה מדי בכתיבה שאצלי נמצאת על רצף מסויים בחשיבה
בעצם התכוונת לומר ספיציפית שהמשפחות בקבוצות הם מכל מיני סוגים כל אחת ודרכה ושזה לא צריך להלחיץ אותי, כי לא כולן עם אידאולוגיה מוצקה וכל משפחה ובחירותיה.
מה שאני הבנתי כהמשך לדברייך זה שבאמת כל אחד עושה את בחירותיו ואת התמהיל שלו של מה נכון לו ולמשפחתו לפי מציאות חייו. מכאן זה מתקשר לעקרון הרצף זה איזה עקרון אידאי שכזה שכל אחד פורט לפי יכולותיו והבנתו. ומכאן גם אידיאולוגיות נוספות (באופניות או לא) , שכל אחד מיישם לפי יכולתיו והמציאות שלו.
ומכאן אני והאידיאולוגיות שלי שאני לא מצליחה לקיים בעולם הלא מושלם שלנו ואני מנסה להיות פתוחה לאפשרות של לקבל את זה שהעולם לא מושלם ושאי אפשר לקבל בדיוק מה שמרגיש לי שאני צריכה או שהילדים שלי צריכים,וככה זה. ומתוך זה לא להכנס לייאוש אלא לראות מה כן.

זה נראה באמת קצת ארוך,אבל די ברור הקשר אל? רק שאני עשיתי אותו כקפיצה ברורה מאליה (שזה מעניין כשלעצמו) בלי לשתף את האמצע:-)

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כל היום מחשבות מחשבות
צריכה עוד לדבר עם מישהי על הגן שראיתי
ומחשבות על זה שזה עולה הרבה כסף, במיוחד ליום קצר, כסף שאולי יש לנו אפשרות כרגע להוציא אבל נראה לי כל כך מיותר. הייתי מעדיפה מסגרת הרבה יותר דיפוזית, כזו שתאפשר לי זמן בלעדיה אבל ממש לא צריך שתהיה כל יום וגם בחופשים וכאלה (אין הרבה חופשות בגן הזה, מותאם לאמהות עובדות מאוד)

[תפילה_לאם*]

בלי להספיק לקרוא הכול: <מקווה למצוא זמן בקרוב.>

ומחשבות על זה שזה עולה הרבה כסף, במיוחד ליום קצר, כסף שאולי יש לנו אפשרות כרגע להוציא אבל נראה לי כל כך מיותר.
יש דברים שאי אפשר לתמחר!
והרבה פעמים דווקא הם נראים לנו בכלל לא ראויים ל"בזבוז" שנשקיע בהם.

[אורי*]

אני פחות עייפה ומותשת
יותר חיונית. כנראה
זה מן מתגנב לו. זה תמיד קרה לאט לאט ההתאוששות הזו,אבל נראה לי שהטיפול שהתחלתי עשה לי איזה קפיצה.
וזה קצת מלחיץ גם,כי פתאום כשמתפנה מקום אני לא יודעת מה לעשות בזה ולאן לשאוף ומה לרצות. כי זה שיש כוח זה עוד לא אומר שיש רצון למשהו.
לגבי הקטנה והגן, מה שהולך לקרות כנראה (מקווה שאני לא מאחרת מדי כי עוד לא רשמתי אותה, שלא יתפס המקום), פתאום כשיש לי טיפה יותר כוח אני לא מצליחה להבין מה אעשה כל הבוקר. חשש מריק. וכמובן שאני מדי מחפשת פתרון לזה וישר מתכננת תכנונים ומנסה למלא את ה'אולי ריק' הזה. אבל עוצרת את עצמי, לא לקפוץ שלבים, לתת את הזמן, לשהות בתוך זה.
וזה כל כך קשה.
ואני מנסה לומר לעצמי שאני משנה את החיים שלי, מבפנים, וזה לוקח זמן, הרבה זמן. וזה קשה כל כך לתת את הזמן הזה, כי החיים רצים וצריך להספיק.
אבל כנראה זה מה שצריך מבחינתי עכשו. וזה הזמן לזה, ולא בטוח יהיה אחר, אז לקחת מה שאפשר לקחת מכאן.
גם מזכירה לעצמי שאולי חזר לי קצת הכוח,אבל עוד לא חזר לי הרצון והחשק, עוד לא חזרה לי ההנאה. אז יש עוד דרך ולהאיץ לא יעזור.
אז אני עומדת בשאלה שכזו על חיי, שאלה ברוכה בעצם. כי עד עכשו לא היה לי מקום בפנים אפילו בשביל השאלה הזו. אבל גם להבין שהיא ברוכה זה לא קל.
ועדיין כואבת לי הבטן
זה כנראה קשור

אין לי מספיק מילים ויש לי הרבה מה לבטא
אבל הטיפול הזה פחות מתבטא במילולי וזה דוקא טוב לי,אבל אז אני לא מצליחה לשתף תובנות, ודוקא כן מרגישה שיש,רק שהן לא ממש מילוליות לי.
הרגשתי שוב את התחושה הפיזית האיומה שהיתה איתי בימי העבודה, לא יודעת איך היא פתאום הגיעה, בזמן הטיפול,היא פשוט פתאום באה והיתה, ואז השתנתה קצת.

[תפילה_לאם*]

ואני מנסה לומר לעצמי שאני משנה את החיים שלי, מבפנים, וזה לוקח זמן, הרבה זמן.
מרגש.
אולי התחושות הקשות שחשת לאחרונה היו קשורות גם במחלה שלך ושל הקטנה.

ואני מבינה כל כך את אי היכולת לשהות בחוסר עשייה. בסוף השבת האחרונה, כשאסור היה לערוך שולחן לחג/ לקפל כביסה/ לגלוש, ובעלי יצא עם הקטנים, ונגמרו לי ספרי הספרייה, התקשיתי למצוא את עצמי.
אני חושבת שטוב שאת מצליחה להשתהות בלי לגבש תכנית מיידית מה אעשה כל הבוקר. כי כרגע תכנית כזאת תצמח מתוך האוטומט שאומר שחייבים לנצל את הזמן, וכשאת מחכה את נותנת זמן לחשק לנבוט, וכך בעז"ה תגיעי לגלות מה באמת מתחשק לך בלי מיסוכים ואולי לחשק הזה יהיה יותר סיכוי להישאר.
את עוברת תהליך מרתק וחשוב ועצמתי. @}

וממש מעניין מה שאת כותבת על האייפק. באמת נוצר רושם שבחרת אפיק שטוב לך.

[אורי*]

כי כרגע תכנית כזאת תצמח מתוך האוטומט שאומר שחייבים לנצל את הזמן,
כן,זה כל כך קשה עניין הזה של 'לנצל את הזמן' . גם בפני עצמי וגם בעיני הסביבה. בעלי בעיקר, משפחתי ואחרים. מרגישה שאני צריכה תירוץ חיצוני כדי לעשות מה שאני עושה כי לא לכולם אני מספרת עד כמה אני בתהליך של התאוששות ושל צמיחה (האם סיימתי את שלב ההתאוששות ועברתי לשלב הצמיחה? אני? אבל לא ,כנראה לא סיימתי,אבל זה מתחיל במקביל, מסתבר)

היום הייתי עצבנית כל כך כל היום
בלילה כולם קמו אלף פעמים אז לא ישנו טוב. והייתי עייפה כל כך בבוקר.
והיה היום חם. חם. שאי אפשר לנשום ולזוז, ובטח שלא להסחב עם ילדים.
אני גם עדיין לא כל כך מרגישה טוב, בחילה ושלשול לפעמים וכאב בטן.
נסעתי עם הקטנה לאיזה מקום וכשחזרנו היא נרדמה בדרך. הצלחתי להעביר אותה מהאוטו לעגלה ולגלגל אותה הביתה (האוטו טיפה רחוק אז לא רציתי בידים), ואז חששתי שלא יהיה לה נוח בעגלה ושכך היא תקום יותר מהר, היא באמת הזיעה אז העברתי אותה למיטה שלי. והיא המשיכה לישון!!! ישנה איזה שעתיים. איך שהיא השתנתה, גדלה, מי היה מאמין שדבר כזה יקרה בעבר?
אני בטעות נרדמתי לידה, ובמקום שזה יעשה לי טוב, זה פשוט דפק לי את כל היום. הרגשתי רע מאוד כשקמתי. גם קמתי מאוחר מדי והייתי צריכה לארגן כמה דברים ממש מהר ולצאת אל החום הגדול לאיסוף הילדים.
ואחרי זה היה לי כל כך קשה עם הילדים, לא היתה לי סבלנות והתעצבנתי מהר. והם כל היום חיפשו מה לאכול, וכשמצאו לכלכו מחדש את כל האזור, ואני הרגשתי שאני פשוט יוצאת מדעתי,בנוסף לחום הגדול (היה מזגן,אבל הם יצאו ונכנסו לבית כל הזמן,אז גם לי לא היתה ברירה בגלל הקטנה).
והקטנה התבכיינה היום מלא ולא הבנתי למה, אולי היתה עייפה,אולי גם כן החום הזה השפיע עליה.
בקיצור יום קשה חסר סבלנות
ואחרי התחושות שעלו אתמול, ועם ההחלטה שאני צריכה כבר להחליט על הגן (ואמא נוספת שרציתי לדבר איתה ולא דיברתי) והקושי שלי עם זה ועם עצמי ועם העולם. ואוף. ולא יודעת מה לעשות עם עצמי עכשו עם כל הרגשות וחוסר הסבלנות שלי לעצמי ולעולם.

[תפילה_לאם*]

התחזית למחר גורסת שתהיה הקלה בעומס החום. @} (אבל עדיין חם מאוד.)

אולי תיקחי פרוביוטיקה?

[רסיסים_של_אור*]

מה שלומך??

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה שלומך?

<תפילה>

[פלוני_אלמונית*]

נעלמתי קצת
לא מספיקה לא מספיקה
אני די לבד בימים אלו וזה לא קל (אחרי ערב לא קל, שעברתי בנשימה ארוכה וסבלנית)
רוצה ללכת לישון כי צריך לקום בבוקר נורמלי (לארגן אותם לבד לבד כולל הכל-יו כמה שאני לא רגילה, שתגמר התקופה הזו כבר)
וגם,לא מרגישה טוב באופן כללי. כנראה קשור לטיפול
אבל דברים כן קורים, כן נפתחים. המון תקווה.

בקיצור נמרץ
לילה טוב
אורי

ותודה על ההתעניינות יקרות

[רסיסים_של_אור*]

האיש שוב במילואים??

אצלנו יש כמה ימי הפוגה בין חו"ל אחד ו מילואים קצרצים לעוד חו"ל - אני שונאת את זה......

[תפילה_לאם*]

אבל דברים כן קורים, כן נפתחים. המון תקווה.
יופי!
מחכה לזמן שתוכלי לפרט.

שיעבור בקלות ובמהירות (גם אצלך, רסיסים) ושתרגישי טוב! @}

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תקופה לא קלה
כותבת בקושי, לפעמים מציצה לאתר
היתה תקופה שבעלי כמעט לא היה והיה קשה ברמות שלא תיארתי לעצמי (האמת היא שדי הדחקתי את זה למרות שידעתי שזה יגיע,אז לא תיארתי לעצמי כי פשוט לא חשבתי על זה)
לא קל לי עם הילדים,לא קל לי עם הקטנה, ובעיקר לא קל לי עם עצמי וזה משליך על כל השאר.

ההנקה קשה לי, הפכה למעיקה. פעם היה לזה סוף, ינקה-סיימה-נרדמה ועכשו היא שינתה דפוס והיא יכולה לינוק ללא הפסקה, להחליף צדדים כל רגע, ולא להרדם
וזה מה שקורה ברגע זה

[יולי_קו]

בשבילי, כשההנקה הפכה למעיקה זה היה סימן לצמצם הנקות, לצמצם אורך הנקות.
אני נעזרתי באבא כדי להפתח להשכבות עם ליטוף או שיר או פשוט עם מגע עדין.
הילדים רצו ממני רק השכבות עם יניקה, ועם אבא שלהם הם הסכינו להרדם גם במנשא או בשכיבה עם ליטוף שיר וכו'.
אני הייתי זקוקה לעזרה שלו בכך.

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אתמול בערב אבא הרדים אותה
אחרי שהנקתי אותה והיא לא נרדמה ואחר כך ניסיתי עוד קצת ולא נרדמה, אז עזבתי את זה. והלכתי להרדים את הילדים האחרים שנראו לי יותר בכיוון של לישון. בשלב מסויים היא בכתה, בעלי לא כל כך ידע מה לעשות איתה, בהתחלה פשוט המשיך בשלו וסידר את הבית, אחר כך לקח אותה לחדר, ביקשתי ממנו שיתמודד איתה בינתים כדי שיהיה אפשר לסיים לפחות עם הגדולים.
אז הוא הרים אותה קצת בידים (מאוד כבדה, אבל היא כבר לא מסכימה להכנס למנשא), קצת גלגל בעגלה, בסוף היא נרדמה אצלו. אבל אחרי בכי: אמא, אמא.
כשהיא התעוררה באמצע, כשכתבתי פה, אז היה הקטע של לינוק בלי הפסקה (לרוב,זה לא קורה בהרדמה,אלא רק בהמשך הלילה)
זה יהיה קשה כי צריך המון סבלנות כדי להרדים,בטח כדי ללמד משהו חדש,וסבלנות זה דבר שאין לו. בטח לא אחרי הגדולים שעברנו איתם מבעות לא קלים בנושא השינה, וכרגע אנחנו בעיצומה של מערכה מול הגדול יותר.

האמת היא שבאופן טבעי התחלתי לצמצם הנקות בגלל התחושה הזו. רק מה שיוצא זה שאני מורידה את מה שפחות מפריע לי, את הנקות היום. בלילה אין סיכוי להוריד.

אני כנראה צריכה עוד להמשיך להתבשל עם זה ולראות לאן זה לוקח.

תודה יוליקו

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}


את לא מחליטה עליי
לא סתם הוא אומר את זה פעמיים בשעה לפחות
הוא גם מבצע. ועושה מה שבא לו
הצילו! היה לי יום מתיש. יום שבו ניסיתי לא לוותר לו בכל פעם כי אני לא עומדת בזה. והיה לי יום סיוט.

[רסיסים_של_אור*]

שוכבת במיטה, עם בגדים, מנסה ליישן תינוק. מימינימעוד שני קטנים. האיש במטוס בדרך הביתה אחרי עוד מסע של העבודה לחו"ל. דני האמצעים מחכים לי שאסדר את הסרט שנתקע להם ושאקיים הבטחה עלומה לפופ-קורן. אחד הגדולים כועס כי בגללי לא נלך לפעילות חברתית של בני הכיתה שלו והגדול יצא עם חברים.
בא לי לצרוח.
נכנסת לכאן ומגלה אותך והנה את מתארת חוויות דומות.
ובכל זאת צרב רבים-חצי נחמה...

[טלי_ב*]

ׁׁׁׁׂׂׂ(()) לשתיכן.

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בא לי לצרוח.
בהחלט מתאר אותי לפעמים
וגם היום יהיה יום כזה. נראה מה הוא יביא
(בינתים יש לנו חולה בבית, או דמוי חולה בבית-לא ברור לי לגמרי)

אתמול ההנקה היתה סבירה, אפילו היתה פעם אחת שהיא ינקה צד אחד ונרדמה וזהו. ולא ביקשה כמה פעמים.
אני מתחילה לנסות סוגים אחרים של הרדמה. כבר כמה ימים שאני מרדימה בצהרים בעגלה (או באוטו, אם אני יוצאת אני מכוונת את החזרה לשעת השינה) , כבר כמה ימים שהיא ינקה רק בבוקר ואחר הצהרים, ללא קשר לשינה בצהרים - לא לפני ולא אחרי (בגלל שהיא הולכת לגן, ובגלל שזה מעיק עליי קצת, החלטתי לנסות קצת לנתק).
ויוצא לפעמים שהיא יונקת בערב, כנראה זה מרגיע אותה ואז היא קמה מליאת אנרגיות מחודשות, והולכת לחפש את הגדולים לשחק. (היא נרדמת קצת לפניהם, פעם היא באמת היתה נרדמת). וביומיים האחרונים אבא הרדים אותה בדרכו - אפילו לא שאלתי אותו איך נרדמה בערב אתמול כי אני פשוט בעצמי נרדמתי עם הגדולים, ובבוקר שכחתי לשאול.

אבל אתמול הנס היה ששני הגדולים נרדמו איתי במיטה שלנו. ביחד. זה אף פעם לא מצליח כי הם מפריעים אחד לשני, והנה זה הצליח. אני רק מקווה שיש לזה סיכוי גם היום. כי בעלי לא יהיה הערב ויחזור מאוחר ואין לי מושג איך הולכת לקרות השינה היום. כל יום זה הפתעה מחדש. (לפחות אני אומרת לעצמי שמקסימום הם ישארו כל הערב עד שאבא יגיע מאוחר, לפחות הוא יגיע מתישהו)

רסיסים
מקווה שהאיש כבר הגיע ויהיה הערב. כמה זה קשה - חו"ל מילואים חו"ל.

[רסיסים_של_אור*]

הטיסה הביתה בוטלה !!!!!!
עכשו מחכה לטיסה חלופית ובמקום להגיע היום, יגיע בעזרת ה' רק מחר בבוקר..

אולי אצליח מתישהו להתיישב ולכתוב את כל מה שזה מעורר בי...

[אישה_במסע*]

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רסיסים
הגיע??

שולחת לך חיבוק

(איך את עושה את זה? כל פעם עם תינוק חדש.)

[רסיסים_של_אור*]

אני שונאת א

אני שונאת את זה.
מעבר לקושי הטכני והפיזי ( מרגיש כאילו חזרתי לצבא לסבב אינטנסיבי במיוחד) זה מאד קשה
לי נפשית.
לא מתאים לי שהאיש שלי לא יגיע הביתה בסוף היום. זה כאילו מוציא לי את הטעם מכל העשיה...

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אוי רסיסים
כל כך כל כך מבינה
(וזה אפילו קצת מעודד אותי שגם את אומרת את זה, כאמא ליחסית הרבה ילדים שבחרת להביא לעולם, מין חצי נחמה של נחמת טפשים אולי, אבל יש מסיביבי אמהות שנושאות לבד ולא מתלוננות כל כך על העדרות האבא, רגילות, אולי מתלוננות על דברים אחרים,אבל לא על העדרות. ואני מרגישה קורסת כשהוא לא נמצא)

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_"זה הכל אתה, רק אתה"?! מה פתאום. פשוט לא נכון.
זה לא הכל אתה. ובטח לא רק אתה.
הכל יחסים.
אבל ב"ריקוד" ביחסים עם האחרים - אנחנו מביאים את עצמנו עם הדפוסים המקובעים שלנו.

אני מבקשת לציין לפרוטוקול, שאני מאמינה שאתה היחיד שיכול לפעול.
ואני מאמינה שהמקום להתחיל בו את הריפוי הוא לא בזוגיות אלא בינך לבין עצמך.

אני מאמינה שנדרש ריפוי שלך, ורק אחרי שתתקדם בו כברת דרך, אולי תיווצר הזדמנות לריפוי גם בזוגיות_
בשמת א מתוך אבא לא יכול יותר ככה



קטע שחשוב לי לזכור. מין אמצע כזה. כי לפעמים אני נוטה לאחד הקצוות. קצה אחד הוא שאני מאשימה את בעלי בהכל, הכל, ושרק אילו הוא היה אחר אז הכל היה שונה, והיינו עוברים דברים אחרת. וקצה אחר הוא שמאשימה את עצמי בהכל הכל, שהוא לא פונקציה בכלל בכלום, ורק אני אשמה ורק אני צריכה להשתנות.
והאמת היא, שכנראה די ברור שגם לו יש חלק בכל ההתהוות שלנו, על כל חלקיה, לטוב ולפחות טוב. וגם עכשו אני כועסת עליו על המון דברים,אבל השינויים האמיתיים קורים כשאני עצמי משתנה, כשאני עצמי מבינה ורואה דברים אחרת ואותו אחרת. ואז הכל משתנה, ואז גם יחס גורר יחס. ועדיין הוא הוא, ועדיין יש דברים שאני לא רוצה,לא מסכימה, כל מיני לאווים.
וזה נכון כל כך שריפוי עצמי גורר גם לזוגיות. זה כל כך מורגש אצלינו.

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הקטנה שלי פשוט מדהימה. היא עדיין קטנטנה ומדברת כמו גדולה
ממש אומרת משפטים ושואלת שאלות ומבינה דברים, חכמה קטנה

היום הגדולה אמרה : בא לי פופאייס
והקטנה קופצת: פוייפיי
ואז אומרת:אמא,בא לי אחם (לחם)

אתמול שאלתי אותה:מי צ'וצ'ה קטנה?
והיא עונה לי: ני צ'וצ'ה טנה (אני צוצה קטנה)

ואלו רק דוגמיות קטנטנות מהשיחות איתה, היא פשוט מהממת. גם באמצע הלילה: 'אמא, עוד אבב' (מתוך חלום היא אמרה את זה, בכלל לא היתה ערה)
פשוט לאכול אותה


גם הגדול יותר מצחיק, גם אצלו קפצה יכולת הביטוי (תמיד היתה טובה ופתאום קפץ רמה עוד יותר) ואי אפשר לעמוד מול הטיעונים שלו, הוא כאילו מתווכח לוגית. וטוען טענות כאכסיומות.
כל פעם זה מצחיק (כשזה לא מוציא אותי מהכלים ומדעתי גם יחד, אי אפשר לעשות כלום בלי להתווכח איתו קודם שעתיים)

[רסיסים_של_אור*]

כיף להתמוגג מהם,!!!

רציתי לכתוב לך עוד על הנסיעות ( האיש שלי התעורר בבוקר עם חום, שנים שלא היה לו חום, וכל היום שוכב במיטה גמור לגמרי!!!!) מתאים כאן או שאת מעדיפה שאנסה לכתוב אצלי??

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בטח מתאים כאן
איפה שבא לך
איזה תזמון המחלה הזאת, יאללה!
רפואה שלימה
(גם אצלינו זה לא קורה אף פעם שהוא חולה רציני, וכשהוא פעם אחת היה חולה רציני,הוא באמת באמת לא יכול היה לקום מהמיטה ולעזור אפילו קצת, באמת שעשיתי הכל כאילו הוא לא בבית.
לעומת זאת כשאני הייתי חולה מאוד מאוד,עדיין הרדמתי ילדים בשכיבה במיטה שלנו, גם את היונקת שזה אין ברירה, וגם את הגדול יותר שזה אין ברירה מבחינות אחרות)


אצלינו במפתיע כבר שעה לפחות שכולם ישנים
לו הייתי יודעת מה המשתנים הגורמים לכזה מין שילוב,אולי הייתי מנסה לתזמן אותם יותר. יש לי אלף ניחושים: תזונה שחסרה (למשל אומגה 3) /אכילת ג'אנק, שינה עד מאוחר בבוקר/צהרים, פעילות יתר במשך היום, ערב רגוע. תכולת ארוחת ערב. , מחלות ובריאות. סגנון ההרדמה.
וכל זה חידות אל מול כמה ילדים.

[רסיסים_של_אור*]

מנסה לעשות סדר בתחושות שלי.

אני רואה איך משהו בי מאד היה רוצה להצליח לקחת את הנסיעות האלה בקלות אבל אני לא מצליחה.

כשניביתי להתבונן בקושי שלי ראיתי בו מספר היבטים:
יש לי פצע מילדות - אבא שלי כאיש אקדמיה טס המון המון המון ( אפילו ברגעים אלה ממש כשהוא כבר השנתיים בפנסיה הוא בנסיעות עבודה לחו"ל). יש לי במערכת את הקושי הזה שלי כילדה ושל אמא שלי. ומצטרפות לזה הנסיעות שלנו כמשפחה לשנה -שנתיים אחת לכל שש-שבע שנים. בחלק מהפעמים בלי כל בני המשפחה...

וגם יש את העניין הערכי. אם זה היה למילואים היה לי קשה טכנית באותה מידה אבל מקומם אותי שהחברה שלנו העבודה יכולה לשתות איים שלמים מזמן המשפחה. אני מרגישה פטתית אבל למה זה כל-כך ברור שהוא ואני צריכים לתת גם את הערבים והלילות שלנו ( פעם אחת גם היתה שבת בפנים...) בשביל העבודה ???

ומעבר לזה, יש קושי טכני. זה מאד עמוס וכבד לשאת באחריות הזו יום ולילה ויום ולילה. תמיד אני ישנה גרוע בימים האלה, טרודה בכל מה שעלי לעשות...

ובשורה התחתונה, אני לא אוהבת שהוא לא חוזר הביתה בערב. פשוט ככה.

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קוראת אותך
וכל כך מבינה
ומזדהה

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רציתי לכתוב על חוויה מדהימה שהיתה לי לפני איזה שבוע
שהלוואי והייתי יכולה לקחת אותה הלאה לעוד מקומות

קמתי בבוקר עם כאב גרון, שהלך והתייצב. הסתכלתי במראה התחלתי לראות שהגרון הופך לבן קצת. בתחילה פשוט ריחמתי על עצמי. זה היה בימים האלו שבעלי בקושי היה בבית.
בשלב מסויים אמרתי לעצמי שאין מצב שאני חולה עכשו. אין מצב. פשוט אין לי יכולת לזה,אין לי זמן לזה,אני לא מסוגלת להיות חולה עכשו כשאני לבד מטפלת בכולם. כשהקטנה נרדמה גמלה בי החלטה שאני עושה כל מה שאני יכולה כדי לטפל בגרון.

קראתי שמריחה של שמן עץ התה על הצוואר מבחוץ יכולה להועיל,אבל לא היה לי בבית באותו הזמן, אז החלטתי לעשות את זה עם שמן לבנדר, שגם לו יש אי אלו יכולות ריפוי.
גם החלטתי לקחת פרו ביוטיקה שנדמה לי שקראתי שאמורה לעזור.
החלטתי גם לעשות דמיון מודרך לזה.
דמיינתי את החיידקים שבלעתי (שמתי בתוך קצת יוגורט את האבקה עצמה,בשביל לתמוך בדמיון מודרך שהמצאתי לי) , דמיינתי איך החיידקים שבלעתי פוגעים ומחסלים את החיידקים של הגרון. היתה להם צורה של כדור דוקרני (תמונה שמצאתי באינטרנט כדי לעזור לעצמי לדמיין) המשכתי והמשכתי עם זה עד שהתעוררה הקטנה.
תוך כדי הדמיון מודרך הזה הרגשתי לאט לאט הקלה בגרון, בהתחלה בגרון העליון,אחר כך גם למטה יותר.
כשהקטנה התעוררה והגדולים חזרו כבר לא הצלחתי להקדיש לזה זמן ותשומת לב כל כך.

עד הערב כבר לא היה כאב גרון, הגרון כבר לא היה לבן
!!!

[יולי_קו]

רציתי לכתוב על חוויה מדהימה שהיתה לי לפני איזה שבוע
התרגשתי לקרוא.

[רסיסים_של_אור*]

ואוווווו!!

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יום אחד הזמנתי בייביסיטר
היו כמה ימים שבעלי חזר מאוחר (גם היום) ויום אחד החלטתי בבוקר לפרגן לעצמי לנסות להזמין. בחורה חמודה שהכרתי, שאף פעם לא היתה אצלינו (אנחנו כמעט לא מזמינים בייביסיטר,שואלת את עצמי למה באמת)
אני הלכתי לי לנוח, הרגשתי שבאמצע היום יש לי הפוגה (לא הייתי צריכה לעשות כלום,הזמנתי אותה רק כדי לנוח, אפילו לא ישנתי. סתם התבטלתי)
הילדים היו מאושרים (הגדולים שמחו כבר כשאמרתי להם שתבוא בייביסיטר,לא שהם מכירים אותה,אבל מחוויות קודמות מהעבר הם חוו שזה דבר כיף), הקטנה ממש הסתגלה מהר, נשארתי קצת כדי שתתרגל ואחר כך אמרתי לה להתראות והבייביסיטר לקחה אותה לשחק יחד עם אחותה הגדולה. והיא ממש זרמה (טוב,האמת שהיא ילדה ממש זורמת ואוהבת אנשים).
היה להם ממש כיף, יצאו החוצה לשחק במתקנים,טיילו קצת. בחורה מתוקה,טובת לב ומליאת חיים. שנראה שנהנתה גם היא איתם. כשבאתי חזרה הם לא רצו שהיא תלך.

אז:
אמא נחה והרגישה קצת הקלה ואחר כך היה לה יותר כוח ופחות עצבים לשאר היום והערב
ילדים שמחים נהנו קצת משבירת שיגרה עם מישהי חמודה ואחראית (ויצאו לחופש מהעצבים של אמא שלהם:-))
בחורה חמודה הרוויחה קצת כסף שששמחתי להעביר לה

ממש win - win

אז למה כל השנה הזאת לא עשיתי את זה אפילו פעם אחת?




מהרהרת לעצמי וחושבת שהגיע הזמן לפרגן לעצמי קצת עזרה והקלה, ושסוף סוף אני חושבת שזה נחוץ,כדאי,משתלם,וטוב לכל הנוגעים בדבר, גם לכתחילה וגם בדיעבד. (לכתחילה-כי כולם נהנו, בדיעבד כי לאמא יש יותר כוח)

[שמנדובה*]

אז למה כל השנה הזאת לא עשיתי את זה אפילו פעם אחת?
מזדהה. אני לא עושה את זה אף פעם. תמיד מרגישה - מה, אני פה אז אני אבזבז את הכסף? וחושבת שזה לא נחוץ, לא מגיע לי. וזו הטעות. כי סוף סוף אני חושבת שזה נחוץ,כדאי,משתלם,וטוב לכל הנוגעים בדבר

נפלא!

[רסיסים_של_אור*]

איזה יופי!!!!

אצלנו אני מניחה שכולם היו נהנים אבל מי שלא זז ממני ו לאחרונה מציג חרדת נטישה היסטרית זה הקטנצ'יק. אם הוא לא מוצא אותי בבית הוא פורץ בבכי קורע לב שמצריך כמה דקות הרגעות עם נשימות ארוכות...
אני תוהה אם זה קשור לנסיעות המרובות של האיש...

הנסיעה האחרונה היה לילה שממש כמעט לא ישנתי. ברגע שהוא נרדם, אחת עשרה בבוקר כזה, הודעתי לילדים שאני חייבת לישון. נשכבתי על הספה וישנתי כשהם משחקים במקביל...

[תפילה_לאם*]

משאירה זר @} @} @} @} לכבוד שבת!

קראתי, אבל חוץ מזה שאני קצת עסוקה (העליתי אתר!) הקטנה שלי כבר פחות ידידותית לגלישה והקלדה.
שבת שלום!

[תפילה_לאם*]

אז למה כל השנה הזאת לא עשיתי את זה אפילו פעם אחת?
התשובה שלי, שאולי תהיה נכונה גם עבורך, היא שזה נתפס כמותרות, כפינוק.


מי שלא זז ממני ו לאחרונה מציג חרדת נטישה היסטרית זה הקטנצ'יק.
אצלי היא רוצה המון-המון-המון להיות על הידיים (שלי).
קשה! קשה עבור הגב שלי, וקשה גם למלא את כל מטלותיי ככה.

רציתי לכתוב על חוויה מדהימה שהיתה לי לפני איזה שבוע
באמת מדהים כל פעם מחדש לגלות את ההשפעה של הנפש על הגוף ולהיפך.
יש בתוכך כוחות ריפוי עצמי!

שבוע טוב!
<מה התכניות לחופש?>

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה נתפס כמותרות, כפינוק
כן
ואני יותר קשה בזה עם עצמי
בעלי אמר לי הרבה פעמים שכדאי לעשות את זה

אבל האמת שזה לא רק זה, זה גם החששות שלי. אני לא סומכת מספיק על מישהי שתסתדר עם הילדים. חוששת שיהיה לה קשה. חוששת שהם ישגעו אותה, יריבו, יתחצפו וכאלה. (הרי הם עושים את זה לי כל הזמן ואני לא יודעת איך להתמודד. ואני מותשת מזה) .
כנראה הקטנה גם היתה צריכה לגדול בכדי שארגיש יותר בטחון עם זה ושתיהנה ותשמח גם היא מדמות נוספת ושיהיה אפשר לשחק איתה ושהיא עצמאית בהליכה ואכילה (כי לפני כן הייתי מרגישה שזה רק בשבילי וכולם סובלים, והיום אני מבינה שכולם נהנים מהעניין)



מה התכניות לחופש?
אצלי הולכים לקייטנה אז יולי נשאר פחות או יותר אותו דבר
(אני הרי לא שורדת גם ככה את שאר היום איתם מהצהרים)
חוץ מזה מתוכננים טיולים משפחתיים, ומקווה שבעלי יוכל לקחת חופש משמעותי באוגוסט ולא רק כמה ימים. זה קצת תלוי בקצב שלו עכשו.
(וחוץ מזה,אני מבינה שזה גם תלוי בו וברצון שלו, לא תמיד כל כך בא לו לחזור הביתה ולשקוע בטיפול הזה המתיש והסיזיפי בבית ובילדים. לפעמים עדיף לו בעבודה, בין במודע בין שלא במודע. בכל מקרה אם הוא בחופש אז זה לא יהיה חופש להשאר בבית, זה יהיה חופש לנסוע בכל יום שהוא נמצא לאנשהו)

האמת,אין לי כוח לחופש, ולחום הזה (דוקא היום נעים נורא)
אבל אני שמחה שלא יהיה לנו את השעה הזו שמונה של בית ספר שחייבים להגיע בזמן,אלא גמיש יותר.

מה התכניות אצלך?

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני קצת עסוקה (העליתי אתר!)
תתחדשי!!!
אפשר לראות אותו??
תכתבי לי במייל

[תפילה_לאם*]

שלחתי.

בעז"ה אתייחס מאוחר יותר לענייני החופש.

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אוף אוף אוף
ילד עקשן. נמאס לי מהויכוחים שלו
כל דבר זה שעות של ויכוח
כל בוקר זה סיוט, כל יציאה מהבית היא סיוט
מתווכח על הבגדים. מה אכפת לי-תלבש מה שאתה רוצה, תבחר מה שאתה רוצה. לא,הוא לא מוצא כלום,הוא לא אוהב כלום. ואי אפשר להלביש מהערב (משהו שפעם עשינו) כי הוא רוצה דוקא פיג'מה (את הפיג'מה הוא אוהב).
נעליים, לא אלה ולא אלה, שום אפשרות לא סבירה בעיניו. רק ללכת יחף. אז זה מה שהוא עושה רוב הזמן,אבל אי אפשר כל הזמן, כי הכבישים והמדרכות רותחים והוא לא עומד בזה (אז הוא בוכה ורוצה שאני ארים אותו)
ויכוחים ויכוחים לא נגמרים לעולם
תוך כדי הוא מאשים את כל העולם וכועס על כולם
נמאס לי!!
אני לא מצליחה להבין מה היה קורה אם הייתי עובדת, איך לעזאזל הייתי מגיעה לעבודה בכלל?? הרי רק לקחת אותו לגן יכול לקחת לפחות שעה שהוא מתווכח בבית לפני היציאה.
היום הוא נכנס בבכי לגן,אחרי הבוקר הנורא של היום
ואני הייתי עצבנית עד ייאוש
אין לי כוח לזה יותר

[תפילה_לאם*]

באמת מתסכל.
מאמינה שלעבודה היית מגיעה איכשהו בזמן (פחות או יותר), כי כשהדדליין נושף לנו בפרצוף, אנחנו מתאימות את עצמנו איכשהו, אבל ברור שחוסר הכוח שאת חשה עכשיו היה מתגמד לעומת התשישות שהייתה פוקדת אותך במצב כזה.

פתרונות?
מן הסתם, אין פתרונות קסם.
מנסה לחשוב אתך: הילד חכם ווורבלי. אולי אפשר באיזה רגע של שלווה (נגיד, כשהוא לבוש בפיג'מה האהובה ) לתפוס שיחה ולהגיד לו, שזה שה לך ובעיקר לא לטובתו להיכנס בבכי לגן ובכלל להתנהל כל היום סביב מאבקים. ולשאול מה הוא מציע.
ומצדך אפשר נגיד להציע להצמיד לחולצה מדבקה שתמצא חן בעיניו או לצייר בצבעי טוליפ או לתפור איזה כפתור, שתייחסו לו "כוחות" (תעופה/ ירי/ מוזיקה/ הטענה... כאלה... אצל בן החמש שלי זה הולך עכשיו מאוד!). אולי לתפור לו רוכסן קטן על הבגד או כיס קטן או מהאפליקציות האלה שאפשר לקנות לקישוט בגדים ומתיימרות להיתפס על הבד בגיהוץ.
אפשר לנסות להמציא סיפורים על הבגדים לפי הצבעים או לפי הציורים. אולי לנסות להתאים את הבגד ליום בשבוע - לפי מספר שמודפס על המכנסיים או צבע או ציור שמתקשרים לפעילות כלשהי ביום (פס צהוב כמו השיער של הסייעת המחומצנת... ).
ואם זה בתקציב - לקנות כמה בגדים חדשים שיהיו לפי טעמו.
אה, ואולי לברר אצל חברות או גיסות, אם יש להן חבילה להעביר ששוכבת אצלן ומחכה לשעת כושר. אולי דווקא הפשפוש בשקית יחבר אותו לבגד או הידיעה שזה היה של X.
משהו נראה לך?

בינתיים, קחי אוויר...

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

משהו נראה לך?
כן,שאת אמא למופת




ושאני צריכה לאזור כוח בשביל המשחקים האלה (כוח שאין לי:-()
לפעמים זה עובד איתו כל ההמצאות האלה,דוקא בגלל שעוד אין לו ממש הגיון רציף פעיל, אלא הרבה דמיונות (וזה למרות שהוא חכם וורבלי, חשיבה מאגית קוראים לזה, לא? תואם גיל,מתוק,אבל מתיש לפעמים)
וכנראה גם לקנות לו נעליים חדשות בתקווה שזה יעזור (היו לו כאלה שאהב והם הלכו לאיבוד-נו,כי הוא הולך רוב הזמן יחף אז הוא השאיר אותן איפהשהו)

אולי דווקא הפשפוש בשקית יחבר אותו לבגד או הידיעה שזה היה של X.
זה עזר שנה שעברה, התחדשנו במלאי בגדים של בן דוד אהוב (ודוקא לא היו חסרים לנו כל כך, זה ילד חסכוני הבן שלי הוא בקושי עולה במשקל אז גם לא צריך לקנות בגדים:-/) וזה מה שעזר לו להתלבש - הידיעה של מי היתה החולצה לפניו. השנה לצערי זה כבר לא עוזר (כמו כל דבר אצלו, מצליחים להמציא משהו שעוזר,וזה עוזר קצת עד שנמאס לו. המון יצירתיות צריך איתו)

לא בא לי לקנות בגדים חדשים, יש לו מיליון. אמצא תקציב לזה,זו לא הבעיה,אבל ממש אין צורך, ומכיוון שלא רבים הסיכויים שזה יעזור לאורך זמן,אז חבל על ההשקעה.

[יולי_קו]

האם אפשר פשוט ללכת לגן לבוש בפיג'מה? גם זה בגד.
אם נגמר הזמן להתלבטויות יותר קל בשבילך פשוט לצאת לגן בזמן, ובתיק להכניס נעלים ובגדים.
אם יהיה חם בדרך הוא כנראה יסכים לנעול משהו.
שהגננת תתמודד (אולי בעזרת הבגדים שבתיק) אם הדוגמה של הפיג'מה לא מוצאת חן בעיניה.
העיקרון כאן היא סדרי עדיפויות.
מה יותר חשוב בשבילך: שעת היציאה או צבע החולצה.
הבת שלי היתה מחליפה את חולצת הטריקו ומכנסי הטרנינג שישנה בהם בפיג'מה מהוהה בדוגמת דובונים, נוחה ואהובה, בכדי ללכת לגן.
לא שאלתי בגן מה הם חושבים על התפקוד שלי כאם.

[פלוני_אלמונית*]

האם אפשר פשוט ללכת לגן לבוש בפיג'מה?
האמת שהוא לא רוצה גם את זה, הוא מבין שזה לא מקובל. לא היה אכפת לי.
זה לא שהוא מתווכח על משהו ספיציפי שקיים, הוא מתווכח על מה שלא קיים

אם יהיה חם בדרך הוא כנראה יסכים לנעול משהו.
הו הו, זה ילד עקשן שאין דברים כאלה, הוא פשוט יעמוד באמצע הדרך ויצרח, יסרב לנעול נעליים שלא רוצה.

לא שאלתי בגן מה הם חושבים על התפקוד שלי כאם.


אורי

[יולי_קו]

קודם כל אני שולחת לך חיבוק וגם הצדעה על שמירת השפיות מול האתגר.
וגם לי ולכל אמא ואבא במצב דומה.
אני שולחת לנו גם נשימה עמוקה. יש לנו צורך בה.

שאלה: האם בשעת ההתעוררות שלו אבא עדיין בבית?
ואם כן, האם אבא יכול לקחת על עצמו את ארגון התלבשות הבוקר?

מה שלי עוזר לפעמים (אם האבא שלהם לא פנוי להושיע את העניינים, כלומר רוב הזמן), זה ככה (תכנית רב שלבית):

בשלב הראשון:
למצוא זמן שקט (במקרה שלכם לא בבוקר), כשאת והוא רגועים, ויכולים להתפנות לכך בקלות.
שלב שני:
להזמין אותו לשוחח: חמוד שלי, אולי אנחנו יכולים לדבר על משהו?
שלב שלישי:
הגדרת הבעיה : ''אתה יודע, בבוקר כשיש לנו שעת יציאה לגן בשביל להגיע בזמן, אנחנו מתעכבים המון זמן בהחלטות מה ללבוש, ואז אני מתרגזת ונלחצת וקשה לי, ואני מרגישה שגם לך לא קל (זה טוב לדבר על הרגשות שלך, הרי אם לא היה מפריע לך לא היתה פה בעיה).
שלב רביעי:
בדיקה מה הוא מרגיש בקשר לזה: אתה יכול לספר לי מה אתה מרגיש בקשר לזה?/ מה קורה אצלך?/.... (כאן הוא מספר לך מה הוא מרגיש, מה הבעיות שלו עם העניין)
שלב חמישי וחשוב מאוד בכדי שהוא ירגיש שאת באמת מקשיבה לו:
שיקוף: את פשוט חוזרת על התוכן של מה שאמר במילים שלך, ואז שואלת אותו אם הבנת הכל. '' אמרת שאתה מרגיש שאין לך בגדים מתאימים/שאתה אוהב/ שמתחשקים לך...... שאתה לא רוצה ללכת לגן.... שאתה עייף...נכון?''
(אם יש לו תיקונים והוספות זה הזמן, ואז תורך לשקף ולוודא שהבנת הכל.
שלב שישי:
הזמנה לסיעור מוחות לפתרון הבעיה.
''מה לדעתך אפשר לעשות כדי שגם תתלבש נעים בשבילך וגם נצליח לצאת בזמן באופן רגוע שיהיה נעים לכולנו?''
אם יש לו רעיונות, טוב! אפשר לבדוק אם הם מתאימים וישימים, ואם הם מקילים עליכם.
אם אין לו רעיונות את יכולה להציע משלך ולבדוק איתו אם הם מתאימים גם לו.
בכל מקרה חשוב לשקף את התשובות שלו, כי זה מעביר לו את המסר שאת לא סתם מצווה עליו או מפעילה טריק חדש בכדי שיציית, אלא באמת מקשיבה ומנסה להבין.
שלב אחרון:
ניסוח של הרעיון המקובל על שניכם, אם הגעתם לכזה, וסיכום על ניסוי של הרעיון הזה. אם יש צורך בהכנות מוקדמות מצידך או מצידו לפני הבוקר, חשוב לזכור לבצע אותן.
טוב לוודא שזה מקובל עליו לבינתיים, ולסכם שתבדקו אם הפתרון שמצאתם באמת טוב לכם, ושאם לא תתאספו לסיעור מוחות נוסף בעוד כמה ימים.

קצת מורכב, אבל בו זמנית מפתח את כושר השיחה כאמצעי לפתרון בעיות.

אותו דבר, אולי בזמן אחר ואולי באותה פעם, בקשר לנעלים (אולי עדיף סנדלים?) לכאב ברגלים ולגב הכואב.


מה דעתך?

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה יוליקו
התגובה הראשונית שלי היתה התנגדות (מה פתאום!הוא לא יקשיב, הוא אף פעם לא מקשיב, הוא לא חושב בהגיון בכלל, וגם אם יקשיב ההשלכות הלאה)
אבל זה שווה ניסיון. להזיק זה לא יכול
ואולי יהיו הפתעות (בכל מקרה,כל דבר מחזיק פרק זמן מסויים את הגל הבא)


בקשר לנעלים (אולי עדיף סנדלים?)
נעליים שם כולל, כי הבחירה היא מהמגוון כולל נעליים

כשאבא נמצא זה יותר קל לי, אם כי לא מאוד משנה לרוב (היום הוא עשה מראש מה שאני עשיתי אתמול אחרי ויכוח, לקח את הסנדלים ביד ושם לו אותם בגן, שילך יחף כל עוד הוא יכול ואם יצטרך שיתמודד)

[יולי_קו]

הבחירה היא מהמגוון כולל נעליים

יש ילדים שפשוט קשה להם לבחור. אולי הוא אחד מהם? אולי עודף מגוון מקשה עליו?
אולי עדיף לבחור איתו מספר מצומצם של בגדים (4-5 חולצות) ומנעלים אהובים (סנדלים ועוד זוג), וזהו?

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי עודף מגוון מקשה עליו?
לא כזה עודף, סתם כתבתי מגוון כי יש כמה, חלק מהם לא ממש נמצאים מול עיניו אלא במגירה, סתם כי קיבלנו או נשארו מהעבר. אבל בפועל הבחירה היא סנדלים (שהוא לא אוהב כיום, פעם נעל אותם) נעליים (שקטנות עליו) וכפכפים (שאני לא אוהבת שהוא הולך איתם)

לגבי בגדים, לא בטוחה שזה מה שישנה אצלו ושזה הרבה מדי, אבל אולי אנסה להסתיר חלק (לפעמים זה מה שאני עושה, מוציאה 3 חולצות ומכנסיים ונותנת לו לבחור מאלו, זה לא כל כך עוזר,הוא תמיד רוצה להסתכל בארון). יש לו אכן בגד אהוב אחד, אבל קצת קשה ללבוש את אותו בגד כל יום וגם הוא עצמו רוצה שהוא יעבור בכביסה.

[רסיסים_של_אור*]

התיאור שלך אותו מזכיר לי חוויות מוכרות מהתאומים שלי. בעיקר אחד מהם ( בני 5).

לפעמים מרגיש לי שאולי הכבדתי עליהם עם הרבה לחץ/חוקי בית וכאלה או שבאופן כללי משהו בחיים כבד עליהם. אז אני מנסה למצוא כח סובלנות ואמטנה, מתכופפת לגובה שלהם, מנסה לחבק, להראות אמפתיה וכמובן גם מאד לעודד בדיעבד על התמודדות שראיתי שהתמודדו.

נראה לי שאולי העיקר היא לא להתייאש מהילדים הזה שלנו ולתייג אותו, למרות הקושי האובייקטיבי.
( רק בשבוע שעבר חשבתי שאני תולשת את כל השערות כשניסיתי להגיע בזמן למרפאת השיניים והילד המדובר לא מצא את הסנדל השני ועיכב אותנו אימים...)

של אמא מזדהה

[יולי_קו]

זה לא כל כך עוזר,הוא תמיד רוצה להסתכל בארון
אז בארון אולי צריך שיהיה מבחר קטן יחסית?
בכל מקרה אני חושבת ש נעליים (שקטנות עליו) ונשארות זמינות הן מקור שופע לחיכוכים.
איך להוציא אותן ממדף הנעליים?
אולי תארגנו קופסת זכרונות מתוקים והן יעברו לגור שם? אולי תתנו מתנה לתינוק אהוב, שיגדל ויהיה לו? (אם הן במצב גרוע האמא של התינוק כבר תמיין אותן בעצמה).

[תפילה_לאם*]

כן,שאת אמא למופת
ברור לך שקל הרבה יותר להשיא עצות ממקום שבתי מול המחשב (בהנחה שאין איזו יונקת שבועטת לי את המדף של המקלדת פנימה אל מתחת לשולחן...).

זה ילד חסכוני הבן שלי הוא בקושי עולה במשקל אז גם לא צריך לקנות בגדים
אני רואה שהם ממש תאומים שהופרדו בלידתם, הוא והבן שלי... באיזשהו שלב העברתי אותו (חלקית) לקבוצת הבגדים הבאה, כי זה נראה לי לא לעניין להלביש לו שוב את הבגדים הקודמים.

_האם אפשר פשוט ללכת לגן לבוש בפיג'מה?
האמת שהוא לא רוצה גם את זה, הוא מבין שזה לא מקובל. לא היה אכפת לי._
אולי אפשר חולצת פיג'מה עם מכנסיים רגילים? כך זה לא נראה פיג'מתי.

הרי אם לא היה מפריע לך לא היתה פה בעיה
סליחהשאני קצת נדחפת, יוליקו, אבל רוצה להעיר שנראה לי שאפילו אם לאורי לא היה אכפת שהוא מתלונן או מתעקש, הייתה בעיה, כי הילד רוצה דברים שאינם ומתוסכל.

[יולי_קו]

תפילה לאם, את לא נדחפת, הכנסי והרגישי בבית!
אם נוצר רושם שאני חושבת שאני יודעת הכל ושיש לי לפי דעתי מרשמים ופתרונות לכל הבעיות... אז לא.
יש כמה רעיונות שעוזרים לי במצבים דומים לצלוח את הביצה הטובענית.
בקשר להערה שלך, הרי כולנו רוצים גם דברים שאין, ולכולנו יש רגעי תסכול. זו לא חייבת להיות בעיה. לפעמים זה מנוף לצמיחה. גם לילד, גם למבוגר.

[תפילה_לאם*]

בקשר להערה שלך, הרי כולנו רוצים גם דברים שאין, ולכולנו יש רגעי תסכול. זו לא חייבת להיות בעיה. לפעמים זה מנוף לצמיחה. גם לילד, גם למבוגר.
תשובה יפה!
ממשיכה להרהר: אם הוא מתוסכל וחווה בוקר של בכי, זה יכול להיות מנוף לצמיחה, אבל המצב שמתוכו הוא צומח הוא אי נעימות שלא חייבת להיות עצמתית כל כך. אני מתכוונת שחזרה יומיומית על התרחיש המתסכל היא בעיה, וזה יכול להיות טריגר עבור הילד להיענות ליזמה מסוג באיזה רגע של שלווה (נגיד, כשהוא לבוש בפיג'מה האהובה ) לתפוס שיחה_ ... _ולשאול מה הוא מציע.