חינוך ביתי בטוקיו

@}
מה קשור הדג לבנים? את יכולה להסביר את המנהג?
ולגבי רווח הבמבוקים:
מה הם הולכים לטבע מתוך מטרה טהורה לעזור לבמבוקים? מה עושים עם מה שמוציאים? יש מטרת משנה, יוצא מזה משהו או שמא זה ממש מתוך כוונה טהורה?
בכלל, יפן זו חברה מאוד מאוד מודרנית נכון? איך האישה בתוך החברה היפנית? איך בתי הספר?
לי יש תחושה עדיין שיש שם תפיסה מאוד נוקשה, זה נכון?

ממסיבות טראנס שהייתי בעולם התרשמתי שיש שלושה עמים מאוד בולטים בטירופם: ישראלים, אנגלים ויפנים.
(על האנגלים והיפנים חשבתי שמשהו בתרבות שלהם אולי נוקשה מידי וזו התוצאה, אצלנו...אין צורך להסביר (-: )-: )

פינה דרום מערבית מקרר..ממממ..מעניין. זו פינה שקשורה למערכות יחסים.
אולי תוכלי לחזק את הפינה הדרום מערבית בחדר אחר?
אפשר לחזק ע"י רהיט מרובע, כבד, בצבע חום או לשים סימבול של זוג.
קצת קשה לי מתיאור הבית להקיש על הבעיה.
את גם לא מתארת ממש בעיה אלא רצון שמישהו יעבור לגור בבית השכן, לא?

הוספתי קישור שמסביר על הדגי קרפיון המעופפים...
לא מצאתי למה דגים דוקא. לא יודעת אם זה קשור אבל במקרוביוטיקה יש תבשיל של מרק קרפיון שמאד מחזק בזמן חולשה פיזית/מחלה.
כנראה שהקרפיון נחשבים לבריאים וחזקים. (לא אוכלת דגים מגיל 8.) איך עושים שהקישור יהיה בכותרת שאני רוצה?

ריווח הבמבוקים זה כנראה תירוץ לאכול אותם כשהם צעירים מאד ואז טעימים. גם זה נחשב למאכל בריא ומחזק. באופן מסורתי נאכל רק בתקופה זו של השנה.

לגבי האשה היפנית ובתי ספר בהזדמנות אחרת....@}

מסיבות טרנס....לא כל כך זוכרת את היפנים במסיבות שהייתי מחוץ ליפן אבל המסיבות שהייתי בהן ביפן היו מדהימות וכמובן ברמות שאין עליהן בשום מקום אחר...
התפאורה תמיד מדהימה ועובדים עליה המון. במסיבות שהייתי בהן לרוב היה חדר או בטבע איזור עם מוזיקה שקטה לצ'יל אאוט...
המסיבות בטבע מאורגנות בצורה מדהימה עם אוכל טעים למארגנים שנשארים במקום כמה ימים. אחרי המסיבה מנקים את כל השטח ולא משאירים לכלוך...
בקיצור תענוג...
הטירוף שאת פגשת (נקודות) נראה לי יותר קשור לאנשים הספציפיים...
חשוב לזכור כשעושים הכללות שבטוקיו עצמה יש 14 מיליון איש...ככה שיש כל מיני...

קצת קשה לי מתיאור הבית להקיש על הבעיה.
אולי באמת אין בעיה...המצב שאני רוצה לשנות הוא המצב החברתי ...
קוסמת, בתובנות התכוונתי לא דוקא לפנג שואי...(למרות שגם אם יש)
איך אני מזמנת לחיי יותר חברה?
רוצה להתנתק מהקבוצה הכובלת שנקלענו אליה אבל לא רוצה למנוע מנעם להפגש עם החברים המעטים שיש לו...
תודה@}

חזרתי עכשיו מטיול רגלי עם הילדים ליד הנהר שקרוב לבית שלנו.
הכל ירוק והאויר נעים...
טוב, אני רוצה לחדד משהו (בעיקר לעצמי),
בשנתיים הראשונות שלנו כאן היינו לגמרי בודדים מבחינה חברתית אבל היו לזה גם יתרונות כמו חיזוק המערכת המשפחתית, התכנסות פנימה, חופש...
החוסר בחברה הפריע (ועדיין) בעיקר לי. אני זו שמתגעגעת לחברות ומשפחה בארץ וחסר לי כאן חברה...
נעם (הבכור) הוא ילד שמתעניין יותר ב"דברים" מחברים. למשל לפני כמה ימים כשהיינו במפגש ביער נעם היה עסוק רוב הזמן בצפייה ועזרה בהכנת השדה עם האמהות. הוא בקושי שיחק עם שאר הילדים (שלא התענינו בשדה). הוא אוהב לעבוד ולעשות דברים כמו לצייר, לבנות, להכין דברים.

בקיץ שעבר בדיוק כשהיינו בחופשה בארץ התחילו כאן מפגשי האמהות ביער פעם בשבוע ביום שישי ומכאן התפתחה "קבוצת העירום" שהיתה יומיים נוספים מפגש של אמהות וילדים בטבע. המסגרת היתה חופשית לגמרי .
מכאן נוצרה "קבוצת הנבט" שהיא מעין גן הורים-גן בטבע. לאט לאט מתגבשת לה המסגרת והחוקים...התשלום 180 $ בחודש.

שני החברים של נעם בקבוצת הנבט. אין להם זמן למפגשים מעבר לקבוצה וגם האמהות שלהן לא מעונינות, הקבוצה מספיקה להן. (הן מאד מעורבות בקבוצה ומשקיעות בה הרבה).
גם האשה האחראית וגם האמהות מאד בעד "עצמאות" לילדים ומעודדות את הילדים/תינוקות לעצמאות והפרדות מהאמא כמה שיותר מוקדם...
גישה שכמובן מאד שונה משלי.
נעם רוצה להיות חלק מהקבוצה ואין לו בעיה כמובן להיות בלעדי אבל רוצה גם לעשות דברים אחרים מה שמפגשים 5 פעמים בשבוע לא מאפשרים....
בקיצור מבחינתי זה יותר מדי מפגשים והבנתי שלמרות שחסר לי חברה הקבוצה הזו לא מתאימה לי....
בינתיים שילמתי כבר לחודש מאי אז אני מאמינה שנלך מתי שבא לנו (מה שהיה גם באפריל).

בנטייה שלי אני ררוצה כבר להחליט לגבי יוני ושהכל יהיה ברור....
אבל עובדת על הדפוס ומנסה לשחרר ולהאמין שהדברים יסתדרו כבר מעצמם באופן טבעי....

הצטרפתי לקבוצת הום סקולינג של יהו בטוקיו. כתבתי שאנחנו בבית ומחפשים חברה.
בינתיים לא קיבלתי תגובות מאף אחת...
מצאתי אמא אחת אמריקאית שיש לה ילדים בגילאים קרובים וכתבתי לה שאשמח להפגש-מחכה לשמוע ממנה.
רוב מה שקראתי מההודעות של הנשים בקבוצה קשורות לאיך ללמד את הילדים בבית (ללימוד עצמו).

יום טוב@}

שאלה: איך אני מזמנת לחיי יותר חברה?

תשובה: הצטרפתי לקבוצת הום סקולינג של יהו בטוקיו.

הכל בתוכך טליה. תתכוונני, תתכונני, וכך יהיה לך כיוון ברור. את עושה טוב.
עוד ועוד מזה.

מה עם לחפש עוד זרים,בתי ספר לאנגלית למשל? או לחפש אתרים כמו פייסבוק של יפן שיש שם יותר זרים? או זוגות מעורבים. וסתם שאלה,מה עם חוגים? זה לא מקובל ביפן? הכוונה חוגים לילדים.
ונזכרתי בעוד משהו,כשהייתי בניו יורק היה אתר של תחביבים שונים ואנשים נפגשים אחת לשבוע בכל מיני מקומות וככה אפשר להכיר אנשים חדשים. למשל קבוצה שבכל שבוע אוכלת במסעדה אחרת,או קבוצה של רייקי או סריגה..אז אולי יש את זה גם בטוקיו?
בהצלחה @}

במבוקים... גם כאן אוכלים אותם. את הבמבוקים הצעירים משרים במי מלח כמה ימים. זה כמו כבישה למעשה וזה גם נותן טעם חמצמץ עדין ומלוח לבמבוק וגם ריח אופייני של כבושים. זה נהדר. מאוד אהוב עלי. וגם משמר את הבמבוק לזמן ארוך. למעשה אפשר לאכול אותם ככה כל השנה. לפני הבישול אפשר לשטוף אותם קצת מהמלח אם לא רוצים מלוח מידי או טעם דומיננטי מידי של הבמבוק. ואז מבשלים (כאן לא מבשלים עם האורז אלא בתבשיל נפרד - במרק קוקוס או בכל מיני תבשילים חריפים תאילנדים אופייניים).

שולחת בקשה ליקום.... שטליה תשכח לרגע מה היא רוצה ומה היא צריכה. שתתרכז לרגע במשהו אחר לגמרי. איזה פרוייקט חדש, איזה תחביב ישן ואז, כשלא תשים לב, יקרו כל הדברים סביבה. יגיעו דיירים חדשים, יווצרו קשרים מכאן או משם, אולי לא בדיוק מה שציפתה, אבל בדיוק כאלה שהיו חסרים בחיה.

ככה, לפחות, זה עובד אצלי.... אני מגדירה מה אני רוצה ואז שוכחת מזה. ממשיכה הלאה. הציפייה היא האוייב הכי גדול של ההגשמה.

עוד מחשבה. אולי נועם לא צריך את הקבוצות האלו ו לא רוצה למנוע מנעם להפגש עם החברים המעטים שיש לו...
זה למעשה צורך שלך ולא שלו? בעצמך את מעידה שהוא נהנה גם בחברת מבוגרים ושלפעמים עסוק עם האמהות יותר מהילדים.
אם את רוצה להתנתק מהקבוצה הכובלת שנקלענו אליה אולי התחושה הזו אצלך גם איך שהוא משפיעה עליו? ואולי יהייה לנועם הרבה יותר טוב ושלם איפה שלאמא שלו יהייה טוב ושלם? [וזאת למרות שקבוצת הערום והנבט נשמעות נהדרות, אני ממש מאחלת לעצמי משהו כזה אבל לפעמים מה שנשמע למישהו מהצד מאוד אידילי במציאות של מי שחווה את זה זה אחרת].
אולי טליה תלך לחפש קבוצות או פעילויות שמעניינות אותה ונועם יהנה גם לבוא ולהכיר את החברים של אמא?
>צ'ילי בילדות שנאה חוגים והעדיפה תמיד לשבת עם ההורים והחברים שלהם<

אני מגדירה מה אני רוצה ואז שוכחת מזה. ממשיכה הלאה. הציפייה היא האוייב הכי גדול של ההגשמה
מדוייק, צ'ילי, אני איתך.
קשה ליישם לפעמים, אבל חשוב. תודה על התזכורת.

אני מגדירה מה אני רוצה ואז שוכחת מזה. ממשיכה הלאה. הציפייה היא האוייב הכי גדול של ההגשמה
יפה, זה ההמשך של לא להאחז @}

תודה לכן @}
צ'ילי, בתאילנד אוכלים את הבמבוקים צעירים (כאן מוציאים אותם מהאדמה ממש בימים הראשונים שהם יוצאים) או גם גדולים?

אני מגדירה מה אני רוצה ואז שוכחת מזה. ממשיכה הלאה. הציפייה היא האוייב הכי גדול של ההגשמה.
זו עצה מעולה תודה@}

לגבי הקבוצות והמפגשים, כשזה היה במתכונת חופשית של פעמיים שלוש בשבוע אמהות וילדים זה היה מעולה מבחינתי. עכשיו כשזה הפך למעין "גן בטבע"/הכנת הילד לביהס...זה כבר לא מתאים לי.
מעולם לא הסתרתי משאר האמהות את עמדתי נגד מסגרת ובעד חינוך ביתי. לפני כמה שבועות דיברנו ואמרתי שאני לא יודעת אם נעם ילך לביהס או לא ואמא אחת שתמיד מאד מנומסת ושקטה הסתכלה עלי במבט כועס/מפחיד....כאילו אני פוגעת בנעם....
אבל בסדר, אני יודעת שזה שלה ולא קשור אלי אבל בכל זאת מאז מרגישה יותר שזה לא המקום בשבילי.

היום נסעתי עם הילדים ברכבת לחברה יפנית שאני מאד אוהבת ויש לנו ילדים בגילאים קרובים. אני חושבת שהיא החברה היפנית היחידה שלי ,הכרנו בישראל לפני 9 שנים בשנטיפי....היא נשואה לישראלי והילדים מדברים עברית. היה ממש כייף להיות איתם וכל כך חבל שלא נפגשים יותר...
אבל הבן שלה הולך לגן וחוזר הביתה אחרי 16.00 והם גרים בערך שעה נסיעה מאתנו ככה שזה לא מאפשר הרבה זמן למפגשים...(היום לא היה לו גן).
גם נעם מאד אוהב את הילד וכייף להם יחד. הם מדברים יפנית ביניהם...

שטליה תשכח לרגע מה היא רוצה ומה היא צריכה. שתתרכז לרגע במשהו אחר לגמרי. איזה פרוייקט חדש, איזה תחביב ישן ואז, כשלא תשים לב, יקרו כל הדברים סביבה. יגיעו דיירים חדשים, יווצרו קשרים מכאן או משם, אולי לא בדיוק מה שציפתה, אבל בדיוק כאלה שהיו חסרים בחיה.
תודה@}

שליחה על ידי יער_ה* » 06 מאי 2009, 22:34

פתאום הסתקרנתי ונכנסתי לדף, מאוד מעניין לקרוא אותך.
בהצלחה בהחלטות! ואני מסכימה עם צ'ילי, תתרכזי לרגע במשהו אחר

@}

תודה יער ה @}
אתמול נסענו באופניים לפארקhttp://www.showakinenpark.go.jp/english/index.htm
שזה פארק מדהים ולמזלנו לא רחוק מהבית. כמה שיש הרבה אנשים בעיקר בשבת יפה כמו אתמול יש מקום לכולם...
(מימדי הצפיפות ביפן שונים מבארץ....להזכיר שבטוקיו יש כמעט 14 מיליון אנשים...)
טילנו ביערי במבוק ובשדה פרגים ועוד פרחי בר בכל מיני צבעים.
יש בפארק גם גן יפני מסורתי וגם "יער הילדים" עם ערסלי ענק מרשת לטיפוס, מגלשות ענקיות, "הרי הליום" כמו טרמפולינות ענקיות וגם מפלצות גדולות מאבן משובצות בשברי אבנים כמו פסיפס, מאד יפה.

וואו..
איזה כייף זה נשמע,לילדים...כמה חסר לנו פה אטרקציות...

לנו יש הרים
ועוד הרים
וחול
הרבה חול
ואבנים

יש לנו שקט
יש לנו את עצמנו

וכמה שהמעט הזה הוא הרבה,לפעמים...

תודה נ ע מ ה @}

פעם בשבוע ביום ראשון אני לוקחת את הילדים לסבתא (וסבא אבל הוא לרוב לא נמצא.) ומשאירה אותם שם בערך שעתיים, עד הצהריים, ואז מצטרפת ואנחנו אוכלים יחד ארוחת צהריים וחוזרים הביתה. בהתחלה רק נעם היה הולך ובסביבות גיל שנתיים יוקה התחילה לבקש גם. הילדים מאד אוהבים את סבתא וגם היא אותם אבל היא מתעייפת מהר ככה שהגענו למסקנה שככה הכי טוב. לפעמים היא מזמינה אותם יותר מזה אבל לרוב זה ככה.
היום אחרי שעה שהיו שם סבתא מתקשרת ונעם בוכה ברקע...מיהרתי באופניים לבית הסבתא ומצאתי את נעם עם חתך עמוק אבל לא מאד גדול באצבע והמוווון דם....
חיבקתי אותו ועודדתי אותו (בעברית)להמשיך לבכות (והסבתא מדי פעם ביפנית אומרת שמספיק לבכות, שלא כדאי לבכות כל כך הרבה...זה לא טוב לו...) ולכעוס...יוקה הקטנה כנראה בטעות גזרה לו את האצבע...
הוא בכה ובכה כשאני מחבקת אותו ומלטפת אותו אולי שעה...רק מקשיבה לו ונמצאת בשבילו. בסוף תוך כדי בכי הוא אמר ביפנית "אמא, אני מפחד שכל הגוף שלי יהיה מלא צלקות ופצעים ואני אראה כמו איש משונה..." (לפני כמה זמן נחתך ביד ותפרו לו חמשה תפרים ויש לו צלקת וגם במצח עבר תפירה...)
המשכתי לחבק ולהכיל עד שנרגע וחזר לשחק...
תודה ל יעוץ הדדי שלימד אותי לרפא את פצעי ילדותי ושהריפוי אכן אפשרי. תודה שלמדתי ואני לומדת לתמוך ולעודד את הריפוי הטבעי של הילדים בזמן אמת.
תודה@}

טליה מה שלומך?
מה השתנה בחודש האחרון?
את לא כותבת ונראה שאת אכן עסוקה בדברים אחרים..
אנחנו כאן קוראותיך הנאמנות נשמח לשמוע חדשות מטוקיו

וואו, איזה דף מרתק. סקרנית לשמוע עוד.

תודה@}
חזרתי עם הילדים אחרי חופשה של חודש בארץ)':
אנחנו כאן כבר שבוע לאט לאט מתרגלים ללחות ולבדידות....
אתמול נעם אמר לי שאת הסבא וסבתא בישראל הוא אוהב יותר מאת אלה ביפן כי האלה ביפן מסודרים מדי ומעירים לו על כל דבר...
הקשבתי בשקט...

לא כתבתי כאן הרבה זמן אבל אין הרבה שינוי...
הקבוצה שלנו בכיוון יציב של גן ביער. משהו מאד מיוחד ויפה אבל עדיין מסגרת מה שלא מתאים לי ולילדי.
אחרי הרבה מחשבות הגעתי להבנה שעלי למצוא בקבוצה את מה שמתאים לנו אפילו אם זה חריג. מהבחינה הזו זה יותר קל כי אני זרה ככה שבמילא חריגה...
דיברתי עם האמהות בקבוצה ואמרתי שלא מתאים לנו להגיע כמו כולם 4 ימים בשבוע אבל בכל זאת הקבוצה חשובה לנו ואנחנו כן מעונינים להשאר חלק ממנה.
הן הסכימו מה שמאד שימח אותי. כמובן שאני משלמת כמו כולן אבל נעם הולך 1-2 בשבוע מתי שבא לו ואנחנו מעורבים רק כמה שמתאים לנו.

בעבר הייתי מתנתקת כשהייתי מגלה שאני לא בדיוק מתאימה...אני שמחה שלמדתי למצוא את האיזון שמתאים לי, להיות קשובה לילדים שלי ולעצמי.
זה לא תמיד פשוט.

יש עוד קטע שבגלל ששין מורה ליוגה שעות העבודה שלו שונות מרוב הגברים ביפן.
הוא קם בבוקר ב-3.30 נוסע שעה ברכבת למרכז טוקיו, מתרגל שעתיים ואז מלמד כשלוש שעות ומגיע הביתה בצהריים או ממשיך לשעור נוסף ואז חוזר הביתה וישן כשעתיים. בסביבות 15.00 הוא קם, מתקלח ויש לו זמן להיות עם הילדים ולהכין ארוחת ערב לאכול ולצאת שוב למרכז טוקיו ב-17.00...
אז הילדים רוצים להיות בבית כשהוא קם מהשינה עד שהוא יוצא וזה מגביל אותנו בחלק מהפעילויות אבל זה גם כייף שכשאנחנו חוזרים מבחוץ הילדים יכולים לעשות אמבטיה עם אבא והוא מכין אוכל...

רוב הגברים ביפן (לפחות ממה שהנשים שאני פוגשת מספרות) חוזרים הביתה אחרי 21.00 והרבה פעמים לא רואים את הילדים בכלל במשך השבוע.
כשהם חוזרים האשה מגישה להם ארוחת ערב ומכינה להם אמבטיה....

ממה שהצלחתי לברר על חינוך ביתי ביפן
אין כזה דבר אישור לחינוך ביתי...
נאמר לי שללכת לביהס זה זכות של הילד וחובה על ההורים לשלוח אותו.
אין כזה דבר שילד לא יילך בגלל האידיאולוגיה של ההורים אבל יש כמה עשרות ילדים בטוקיו שעקב קשיים בביהס (בעיקר בגילאי חטיבת ביניים ותיכון) לא היו מוכנים ללכת יותר ואז הביהס (כנראה מחשש להתאבדויות) לא מתעקש איתם.
מצאנו קבוצה כזו שנפגשת פעם בחודש-חודשיים והיה מאד מעניין לדבר עם האמהות.
אבל הילדים היו כולם בגילאי 15-18 משהו כזה.

כמה טוב לקרוא אותך.
אנחנו כבר שוב מתגעגעים.

החלטתי שאני יורדת מהביהס האנטרופוסופי שכתבתי עליו במעלה הדף.
היינו בביהס במפגשים להורים ויש שם המון דברים מאד יפים אבל המחיר הכלכלי מאד מאד גבוה בשבילנו וגם הדרישה של הביהס למעורבות מאד גבוהה של ההורים מלחיץ אותי....יצאתי עם הרגשה שאני הולכת להצטרף לאיזה דת....
הביהס הרגיל כאן לא אופציה ככה שלא ברור כרגע מה יהיה....
שין עדיין לא מוכן שנעם לא יילך לביהס ואני יודעת שזה לא יעזור אבל אני שוכבת ערה בלילות....
לא מצליחה להרדם ...חושבת וחושבת וחושבת דואגת ודואגת....
וגם מתפללת ומנסה לנשום ולזכור שהכל בסוף מסתדר לטובה.
לזכור להשאר בהווה....איפה שהכל תמיד טוב@}

קניתי בארץ את הדיסק המדהים של אביתר בנאי-לילה כיום יאיר.
דיסק מקסים, מילים ממש נוגעות וגם החוברת מקסימה ואהבתי שאין בדיסק את הפלסטיק המעצבן שתמיד נשבר....
(בדיסק הבא נייר ממוחזר בבקשה@} )

בעוד כשבועיים יש הופעה בחינם של "הדג נחש" אני לא מכירה אותם אבל מתכננת ללכת. שין לא עובד באותו הערב וישאר בבית עם הילדים.

לילה טוב@}

תודה טלי גם אני...
הביקור אצלכם היה קצר כל כך אבל חידד אצלי כמה חשובה קהילה ושכנים טובים...
אני אשלח לך מייל בקרוב

דיברתי סופסוף עם שין על זה שאני לא רוצה לרשום את נעם לביהס האנטרופוסופי וגם לא לזה הרגיל שכאן. מבחינתי הכי טוב זה להגיד שאנחנו עוזבים בעוד שנה ולכן לא רושמים אותו....וככה לא ינגסו לנו וגם ככה אני לא יודעת מה יהיה...
שין אמר שמבחינתו זו לא אופציה ומה זה משנה בכלל לאיזה ביהס הוא ילך-הוא כזה ילד מדהים שיסתדר בכל מקום....ורק אני הבעיתית יוצרת בעיות תמיד....
טוב עכשיו ניתן לדברים לחלחל אצלו ונראה מה יהיה....
הוא גם התנגד בהתחלה ללידת בית, לידה בלי מילדת, בלי חיסונים, בלי חיתולים וכו ובסוף הצטרף....אז אני אופטימית(-;
קשה לו מאד להיות שונה וללכת נגד הזרם (מעניין למה התחתן איתיP-:), ובחברה היפנית זה יותר קשה מאשר בארץ.
טוב נשאר לי להיות אופטימית ולהאמין שהכל מסתדר לטובה@}
שבת שלום@}

_אתמול נעם אמר לי שאת הסבא וסבתא בישראל הוא אוהב יותר מאת אלה ביפן כי האלה ביפן מסודרים מדי ומעירים לו על כל דבר...
הקשבתי בשקט..._

....יצאתי עם הרגשה שאני הולכת להצטרף לאיזה דת....
אוי מאוד מזדהה, וגם הדת הזו , יש בה הרבה פינות לא אהובות עלי ופה בארץ תחת כל עץ רענן קם לו בי"ס אנתרופוסופי....וחסרים כל כך בתי ספר שפויים, מכילים, נותנים מקום, שלוקחים קצת מכל דבר ועושים תבשיל נהדר.. (יש אולי אחד כזה בחולון ששמעתי עליו פה ממישהי ויש כמובן את מיתר..)

_אבל אני שוכבת ערה בלילות....
לא מצליחה להרדם ...חושבת וחושבת וחושבת דואגת ודואגת....
וגם מתפללת ומנסה לנשום ולזכור שהכל בסוף מסתדר לטובה.
לזכור להשאר בהווה....איפה שהכל תמיד טוב_
שוב ולצערי הרב כל כך אני מזדהה באופן מוחלט וגם אני שם

אם את נחושה בדעתך בנושא בי"ס עם נועם, יש כל כך הרבה מה להגיד לשין בנושא, את בטח אומרת המון אה?
זה נורא קשה כשאין הסכמה על כזה דבר.

היי

את מוזמנת להציע לשין לדבר עם נועם (שלי,בעלי). גם הוא בהתחלה התנגד לחינוך הביתי ובהדרגה עבר תהליך של השלמה והבנה שאכן זו הבחירה המתאימה לא רק לילדים אלא גם לנו-כמשפחה. היום הוא ממש בטוח בזה!
חינוך ביתי הרי זה לא רק כן/לא ביה"ס. חינוך ביתי זה אורח חיים ותפיסת עולם. זו דרך לחוות את החיים דרך העיניים שלך, בלי ההכרח להרכיב כל הזמן את המשקפיים שדרכם משתקפת דמותך כפי שהמערכת היתה רוצה שתהיה, בלי ההכרח להתאים עצמך כל הזמן לציפיות של החברה והתרבות והנורמות. פשוט להיות עצמך. טוב, זה לא ממש פשוט...
בכל מקרה- אם תרצי: שלחי לי מייל ואשלח לך את המייל של נועם . תני להם לעשות את החיבור לבד,ללא תיווך שלך. weiss.naama שטרודל ג'ימייל נקודה קום
(אגב-נועם היה פעם מאד מיינסטרים בתפיסתו:ישר כסרגל,בוק אמיתי. הוא השתנה עם השנים. לחיי החופש שאני בוחרת לחיות היתה השפעה גדולה עליו
עד כדי כך גדולה- שהיום הוא נאבק לממש גם את החופש שלו. וזו כבר בעיה אחרת- כי זה כמובן לא תמיד מסתדר עם הבחירות שלי...
לא קל לחיות עם בן זוג דעתן ... (אני? מה פתאם?...) . אנחנו מחליפים תפקידים לעת זקנה...
אני תמיד הייתי זו ש"יודעת" והוא זה שמתאים עצמו (אליי/לממסד/לנורמות/השכנים/המשפחה המורחבת...) . היום דברים משתנים. הוא עובר תהליך מודעות וחיבור עמוק לעצמו. הבעיה היא שעכשיו הוא גם מתעקש להיות בתפקיד ה"יודע"
עליה וקוץ בה.

בתור "פליטה" של החינוך האנתרופוסופי, אני יכולה להמליץ לך להיזהר . ניסינו,נכנסנו לקהילה בירושלים לכמה שנים (יותר מדי...).
יצאנו בשן ועין
עם יותר נזק מתועלת
זה נראה כלפי חוץ כל כך קוסם וקסום , אבל זה כל כך לא. יש לקסם הזה מחיר מאד יקר-מחיקת עצמך,לגמרי.
את צועדת במסדרונות ביה"ס ורואה ציורים מדהימים ביופיים, עבודות מופלאות של הילדים, רק מה: כולם אותו הדבר. מה הפלא? המורה מציירת על הלוח וכולם נדרשים להעתיק, בשלמות כמובן
ואם זה קצת פחות ממושלם- אז אין לזה מקום.

טוב, יש לי בטן מלאה על השיטה האנתרופוסופית. זה לא רק מסגרת ביה"ס , זה אורח חיים ותפיסת עולם (כמו בחינוך ביתי, רק שחינוך ביתי לא מתיימר לייצג שום שיטה אלא מאפשר לילד לגדול להיות הוא עצמו ולא מי שהיינו רוצים שיהיה). והיכולת שלהם לקבל שונות שואפת לאפס. כן תראי שם ילדים נכים למשל או "שונים" פיזית, אבל מי שיש לו דעה עצמאית ויצירתית משלו- מקומו לא שם. התסכול גדול מדי
כמו כל ביה"ס, גם ביה"ס האנתרופוסופי הוא מפעל שמייצר "חינוך". התוצר אמנם יוצא מרשים ביופיו, קסום בשקט שלו, אבל מחוק מבפנים. מחוק. לגמרי.

טוב, הבנת...
אנחנו נפלנו שבי אחרי היתרונות שכן קיימים במסגרות האנתרופוסופיות, בעיקר בגלל ההתניה התפיסתית ש ברור שילדים צריכים חברה וברור שעדיף אנתרופוסופי על פני כל מסגרת אחרת. היום ברור לנו כמה ההתניה הזו עמוקה, מונעת מפחד להיות "לבד"

היום אנחנו "לבד" וטוב לי כך. אם הילדים משלמים מחיר? כן, ברור. אבל לכל דרך שנבחר יהיה מחיר. אם הם נולדו להיות ילדיי,כנראה שיש להם כוחות להתמודד עם המציאות שאני בוחרת לזמן להם.
אמונה
אמון ואמונה.

חזקי ואמצי.
בהצלחה

טליה דף מרתק הדרך והמסע שאת עוברת כאישה וכאימא. לא ברור מאליו בכלל מקווה שכשקשה את זוכרת שכולם זוכים לזכות גדולה בנתינה האין סופית שאת נותנת. מזדהה בעניין ביה"ס גם אני ערה בלילות ואצלנו הוא מתחיל בעוד שבוע וחצי ואני באמת חולה מזה. כן מסכימה עם שין שהבעיה זה אנחנו כי הילדים יסתדרו מצוין הם מצויידים בנו(האמהות) ובעצמם (ילדי חינוך ביתי) בכדי להצליח.

וואו נעמה כתבת מקסים. פעם ראשונה שאני קוראת מישהו שחושב שזה עצוב שבאנטרופוסופי הכל דומה כי מעתיקים, עד היום כולם השתיקו אותי שזו דווקא הדרך ליצור ולצייר. גם האיש שלי יכול לדבר עם האיש שלך?

מה שעצוב באמת זה שזו פעם ראשונה שאת שומעת מישהוא ש...

ה"שיטה" דואגת להשתיק טוב טוב קולות שמשמיעים ספקות ושואלים שאלות
להם הכל ברור, לפחות לשטיינר זה היה ברור. לא כל ההורים ששולחים את ילדיהם לחינוך האנתרופוסופי מתחברים לדבריו/כתביו של שטיינר, אבל גם ללא החיבור הזה, התוצאה דומה: ילדים "מושלמים" , מדברים בשקט, מכבדים,כאילו יצירתיים (כאילו- כי זו לא באמת יצירתיות שלהם אלא רק חיקוי )
התוצאה היא ילדים שנראים/נשמעים/מתנהלים "מדהים" , אבל עינייהם כבויות.אין בהם שמחת חיים. משך שנים היטיבו למחוק את המהות הפנימית שלהם ולהלבישם במדי האידיאולוגיה של איזה גרמני מלפני 100 שנים.

מצטערת טליה שאני מכניסה לך לבלוג את המטען האנרגטי השלילי שיש לי כלפי האנתרופוסופיה
את מוזמנת למחוק אחרי הקריאה

ואגב- כל מי שרוצה לדבר עם נועם-מוזמן. הוא מאד ישמח אם יתארגן כאן איזה פורום גברים של נשות באופן. כבר מזמן הוא רוצה לפתוח דף בשם "באופן הזוי"
הוא יחזור מנסיעה רק ביום רביעי

תודה לכן@}
נעמה באמת כתבת מקסים!
נקודות, לא ממש יודעת איך לשכנע את שין בנושא הביהס...אם יש לך רעיונות אשמח לשמוע.

אתמול הוא אמר לי שהוא מרחם על נעם....|-:
מבחינתו הכי טוב להיות כמו כולם ולא לצאת דופן...למרות שהוא בעצמו שונה בכך שנשוי לזרה ולא עובד בחברה ולובש חליפה כמו רוב הגברים היפנים...(אף פעם לא ראיתי אותו עם חליפה שזה דבר ממש בלתי רגיל ביפן.)

כן, זה נדמה לו שהוא מייצר ילד חריג. אבל היום יש כל כך הרבה חריגים. זה עידן של אינדבדואלים, חבל לא לנצל את זה לפחות איפה שאפשר לכוון החיובי! כי כמובן שיש לזה גם את הצד השלילי...

איך הוא יודע שנועם מסכן? נועם חווה את העולם כילד, בשלמות. הוא לא מסכן ולא נעליים. זה שהמהפכה התעשייתית הייתה צריכה לפנות את ההורים לעבדות המודרנית והיה צריך לעשות משהו עם הילדים, לא אומר שככה אנחנו צריכים לחיות : כמו תרנוגלות בלול. הרבה הרבה מאותו הגיל בלי שם ובלי ייחוד, ללמדנו להיות ברגים קטנים במערכת מטומטמת.
מורים שמתפרנסים בכוח, שבאים כהים אל מערכת מעייפת, שמחייבת אותם להספיק חומר. הילד הוא כלי אליו צריך לצקת חומר. אנחנו המבוגרים הפטרונים, יודעים מה הוא צריך לדעת. על מה הוא צריך לחשוב עכשיו. כמה זמן ישב על הישבן שלו , כשכל מה שהוא רוצה , זה לרוץ במרחבים עם חבריו. כאילו ששם אין המון המון מה ללמוד.
אבל אי אפשר ללמד בכוח , אז מה עושים? משתמשים באלימות ובהשפלה:
עודד, מה אמרתי עכשיו? (מי את שאני צריך לחזור על דברייך???)
עודד , תקריא את התשובה (סליחה, עודד לא הכין את השיעורים המטומטמים שלך!!)
עודד, עוד מילה אתה יוצא מהכיתה (למה שהוא יקשיב לך ולא לחבר שלו???)
עודד , אני אזמין את הוריך (וואלה??)
ילדים, נא להכניס ספרים ולהוציא עטים בלבד: בוחן פתע! (זוכרת?)

ולמה ? למה שמישהו יבחן את כמות הידע שיש לילד שלי בראש. באיזה רשות? את לא חושבת שזו צנעת הפרט? האם זה נותן להם כבוד, או הופך אותם לברגים?
ואז,הציונים גם משווים בין הילד שלי לחבריו? (איפה כל אלה שמדברים על חיברות בבי"ס פחחחחחח....!)

נהדר הבי"ס הזה:
מלמד אותך להקיא חומר בע"פ שתשכח בדיוק אחרי יום של המבחן. (זה לא לימוד!), עובד על הספקים, איומים, השפלות, השוואות בין הילדים, דוחס להם המון חומר מיותר לגמרי (!) למוח, תזכירי לשין שאנחנו בעידן של גישה לידע באופן עצמאי , לא צריכים מתווכים עייפים שבאים להתפרנס!

ובכיתה? בחבר'ה? בהפסקות הקצרות שיש להם לחוות אחד את השני. חוק הג'ונגל!
יש חזקים שאף אחד לא מלמד אותם איך להנהיג והם עושים את זה בדרכם האכזרית..
ויש את הנשלטים שלומדים לספוג...

נהדר נהדר!
די אין לי כוח יותר. תתני לשין לקרוא כל ספר אפשרי של דני לסרי - זה ה פיתרון.
שייקח את "חינוך בביצת ההפתעה" בתור התחלה.

מצטערת על האורך... השקעתי!

נ ע מ ה

וואלה, זה בול מה שאני חושבת על החינוך האנתרופוסופי בלי שהייתי שם יום אחד, את באה משם ואת יודעת.
אז אני רואה שאני לא מפנטזת. כבר אמרתי לא פעם שנראה לי כבר בי"ס ממלכתי עדיף על האנתרופוסופי.
ופה בארץ כולם אחרי זה , לפעמים אני מרגישה קצת עדריות (מהמילה עדר) בכל הסיפור הזה...
מבאס.
רוצה מבחר אלטרנטיבות ואין!

@}@}@}

נקודות תודה על ההשקעה! @}
שין אומר שהוא לא רוצה לעבוד מעט ולהיות הרבה עם המשפחה (מספיק לו הסוף שבוע או יום באמצע השבוע), לדעתו הכי טוב שההורים עובדים (הוא מאד אוהב לעבוד וגם מאד אוהב את העבודה שלו) והילדים בעולם שלהם-ביהס, חוגים וכו....
אני מניחה שרוב האנשים שהילדים שלהם במסגרות חושבים ככה רק שרובם אולי לא נהנים מהעבודה שלהם...
הוא בעד ביהס חופשי אבל לא מתחבר לחינוך ביתי.
לא כל כך חשוב לו הצד הלימודי ,יותר חשוב לו שלילדים יהיו חברים ושיהיו כמו כולם....

די אין לי כוח יותר. תתני לשין לקרוא כל ספר אפשרי של דני לסרי - זה ה פיתרון.
ביפנית???

רוצה מבחר אלטרנטיבות ואין!
דוקא לי נראה שבארץ יש כל כך הרבה אלטרנטיבות (פתוח, דמוקרטי, אקולוגי, ) אולי זה לא באיזור הצפון.
יפן ממש בפיגור בתחום האלטרנטיבי (=מה שקצת פתוח/שם סימני שאלה על מה שמקובל) בכלל ובחינוך במיוחד....

בימים האחרונים נעם אומר שלא רוצה יותר ללכת לקבוצה, לא לקבוצת הגדולים ולא לקבוצת הקטנים עם האמהות.
הוא רוצה להיות בבית....
מבחינתי אם אנחנו לא הולכים לקבוצה יש לנו אפס חברה...(גם לי וגם לו) זה מצב די בלתי נסבל מבחינתי...

אני מיואשת...
אני פה כבר 3 שנים ולא מרגישה שום שייכות לאיפה שאני גרה...
אם אני לא הולכת לקבוצה הזו (שהילדים קטנים מנעם והאמהות חושבות שאני לא משחררת את הילדים ומונעת מהם עצמאות...) אין לי חברה, אם אני הולכת אז יש חברות אבל הן לא חברות אמיתיות.
אני מרגישה בקבוצה כמו סוכנת סמויה...בעצם אני בכלל לא רוצה מסגרת לי ולילדיי והולכת לקבוצה שמארגנת גן ביער....
אני מרגישה תקועה...

יש הרבה מה לעשות בטוקיו והאיזור אבל אין לי יותר כוח לנסוע ברכבות צפופות עם תיקים כבדים ושני ילדים ולחזור הביתה ברכבות עוד יותר צפופות ושני ילדים עייפים...

דיברתי עם שין על האפשרות לחזור לארץ בעוד שנה (מבחינתו זה הזמן שצריך להתכונן לשינוי) . הוא מסכים למרות שמעדיף להשאר כאן.
אבל....הוא רוצה לחזור לאיזור השרון, חצי שעה מתל אביב.
אני רוצה לגור בצפון...או בדרום...רק לא במרכז!
אני רוצה להתרחק מהחיים העירוניים היקרים, לעבוד כמה שפחות, לצרוך כמה שפחות, להיות עם המשפחה, חיים שקטים....

_אני מרגישה תקועה...

יש הרבה מה לעשות בטוקיו והאיזור אבל אין לי יותר כוח לנסוע ברכבות צפופות עם תיקים כבדים ושני ילדים ולחזור הביתה ברכבות עוד יותר צפופות ושני ילדים עייפים..._

טליה, אולי כאן דווקא יש מקום לשינוי. אם לא באה ישועה מסביבתך הקרובה, אם את לא מצליחה להתקיים בשלווה ולזרום עם הבדידות החברתית - כי זה מה יש, אם את לא רוצה גן או מסגרת וגם הקבוצה היא לא בדיוק מה שאת מחפשת, אז אולי הגיע הזמן לעשות שינוי דווקא במישור טכני שכזה, זה הרבה יותר פשוט אחרי הכל משינויים עמוקים בהוויה הפנימית או שינויים בלתי אפשרייים בסביבה הקרובה או תקוות למשפחות מתאימות שמתישהו יתישבו לידכם...
הרי אחרי הכל בסהכ מדובר על אי נוחות קטנה - שלא חייבים לחוות אותה 5 פעמים בשבוע... תתחילו עם יום יומיים בשבוע - איזו פעילות או מפגש חברתי. תנסו אולי למצוא פתרונות יצירתיים לזמן הרכבת הצפופה - משהו כמו משחקי דמיון או לימוד שפת סימנים, או מכיוון שאתם מדברים עברית וגם כך לא יבינו אתכם - סתם משחקי ראייה וניחוש בסגנון "אני רואה מעיל אדום" ומישהו אחר צריך למצוא או להגיד מי לובש אותו וכולי. החוויה שכרגע נראית בלתי מתקבלת על הדעת יכולה להפוך להרבה פחות נוראית ובטח ובטח לצד הגמול שבצידה - חיי חברה ופעילות שפויים יותר.
אני מיואשת...
כאב לי לקרוא זאת.

וגם, לגבי החזרה לארץ - גם לי היה אותו הסיפור עם בעלי, בעבר כשבאנו לחיות בארץ לי היה ברור שנחייה בצפון, במושב, בשקט, כמו בתאילנד. ככה יהייה גם יותר קל לאק חשבתי. אבל אחרי כמה חודשים מתסכלים מאוד בצפון - בעיות פרנסה, ניידות, חברה וכדומה עברנו לתל אביב ושם נפתרו כל הבעיות האלו. אין בעיה למצוא עבודה, יש יותר חברים וגם חברים מהעבודה... ניידות באופניים - כיף אמיתי. כך שגם עכשיו אנחנו בוחרים להתיישב בתל אביב, מכיוון שבגלל המורכבות של הזוגיות המעורבת שלנו, הצרכים השונים, הקשיים של הזרות, תל אביב יותר מתאימה. ברור ששנינו מעדיפים את הג'ונגל... אבל אם בארץ, אז לתל אביב יש את הכוח שלה. ואני יכולה להעיד שזה לא בלתי אפשרי להתרחק מהחיים העירוניים היקרים, לעבוד כמה שפחות, לצרוך כמה שפחות, להיות עם המשפחה, חיים שקטים.. גם בתל אביב. אני גרה בדרום תל אביב, יש כאן שכונות שקטות ומפתיעות, זולות ונעימות. החיים בעיר דווקא יכולים להיות זולים מכיוון שאפשר למצוא הכל יותר בזול (אם יודעים איפה לחפש) וכי לא מוציאים הרבה כסף על נסיעות, נכון שיש כאן יותר פיתויים, אבל אם את לא גרה במרכז תל אביב וכל פעם שאת יורדת מהדירה את עוברת על פני 24 חלונות ראווה או חנויות מכל סוג - אז גם יש פחות פיתויים ויותר קל _לצרוך כמה שפחות.
אני חיה ליד חורשה קטנה, לשם אני יוצאת כליום עם אדם. אנחנו לא צורכים הרבה, אני לא עובדת ומבלה את כל יומי עם המשפחה ומתכוונת גם לשמור על המעמד הזה, גם אם זה קשה. נמצא פתרונות. החיים כאן בשכונה מאוד מאוד שקטים, אבל מכיוון שזו תל אביב אז קל לפגוש חברים כשמתחשק או שקל להם להגיע אלי כשהם עוברים במרכז....

חיבוק לרגעים קשים.
בלחות שאני מבינה שיש אצלכם, אולי זה טוב כמה ימי בית. גם לי היו כאלה.

<היום אורי בחיפה-כפר-יהושע מחר בתל אביב>

אני מעתיקה משהו שכתבתי הבוקר ל בשמת א :
לטייל ביפן מאד יקר! הטיסה זה החלק הזול...
כשגרים אז כמובן אפשר ב פשטות מרצון ואני לא בטוחה שזה יוצא יותר יקר מאשר מחייה בארץ. אבל לטייל מאד מאד יקר לצערי. בגלל זה גם אני כמעט שלא טיילתי ביפן למרות שאני גרה כאן....
התחבורה מאד יקרה למרות שאפשר לקנות כרטיס שבועי או חודשי לכל הרכבות ביפן (אפשר לקנות את הכרטיס רק מחוץ ליפן) שזה דיל מאד משתלם.
להשכיר רכב מאד יקר...
הלינה מאד יקרה. אפילו קמפינג זה לא זול. וכמובן לקנות ציוד קמפינג...
אוכל בחוץ אם לא רוצים מקדונלד או אוכל רבוי במונוסודיום מאד יקר...
בקיצורp-: מבאס כי יפן מהממת ביופיה...
שעתיים נסיעה מהבית שלנו אפשר להגיע לאיזורים ממש שקטים, הרים, מפלים בגובה 38 מטר(שאין שם מטיילים בכלל...),ממש טבע פראי.יש כמה איים קטנים יחסית שממש שקטים ובקושי מיושבים ולשם אני רוצה להגיע יום אחד...

את זה כתבתי הבוקר...וכשהייתי בחוץ עם הילדים ביער פתאום היתה לי מחשבה ברורה שכזו -
למה בעצם לא למצוא דרך לטייל ולהנות מהטבע ביפן, בטוח יש דרך....כל עוד אני כאן למה שלא אטייל ואלמד יותר על התרבות הכפרית של יפן (להבדיל מהעירונית המודרנית=טוקיו) ואז נזכרתי שבאמת חשבתי לעשות WOOFING עם הילדים אבל יוקה היתה קטנה מדי וזה היה נראה לי קשה מדי.
אבל עכשיו יוקה כמעט בת שלוש ולמה לא....
חיכיתי שהילדים ילכו לישון ובאתי למחשב למלא את טופס ההצטרפות. עכשיו נשאר לי לשלם ולחפש מקום שמעונינים באשה פלוס שני ילדים.
מעולה@}
התאוששתי....אני מרגישה הרבה יותר טוב!

תודה לכן על החיבוקים והפרחים!!!

טלי, הלחות דוקא לא נוראית בימים האחרונים ובערב כבר יש רוח סתיו...

צ'ילי, תודה@} היו תקופות שהייתי נוסעת כמה פעמים בשבוע למרכז טוקיו , אם נגיד שם היתה לי חברה מתאימה, נגיד מפגשי חינוך ביתי ברור שהייתי נוסעת בלי שום בעיות....
התכוונתי שאין לי כוח לנסוע סתם בשביל לטייל בעיר או ללכת לכל מיני מקומות (ויש מענינים).
אני מקווה שעל ידי יציאה מהעיר קצת לטבע ולהכיר עוד איזורים ואולי עוד אנשים ביפן השינוי יבוא....
אני ממש מתרגשת רק מהמחשבה לצאת מטוקיו...
לעבוד בחווה אורגנית עם ילדים נראה לי ממש כייף....

צ'ילי, משמח לקרוא מה שכתבת על הארץ! גם שין אוהב את תל אביב...כנראה שזה אכן יותר קל לזרים.
אולי בעוד שנה נהייה שכנים שלכם בדרום תל אביב קרוב לים....

@}

טלי מא

שיעבור בקלות בלי אורי....

הו טליה,
איזה פתרון יצירתי ומרגש.
כבר מחכה לשמוע חוויות!

_תתני לשין לקרוא כל ספר אפשרי של דני לסרי - זה ה פיתרון.
ביפנית???_
אה, חשבתי ששין קורא בעברית. את יכולה להציע לו לתרגם איתך את הספר ליפנית P-:, נשמע שהעם הזה זקוק למישהו כמו דני ...שיתן להם בראש (-:

לגבי השייכות, יכולה לנחם אותך שאני גרה כבר שלוש שנים במקום אחד ואין חיבור אפילו לא לבת אדם אחת ,(מתוך הישוב) ואני לא בן אדם שלא מתחבר לאנשים.
אז זה קורה גם פה...
מקווה שתהני לך שם בטבע ותשלחי תמונות מעניינות אם יהיו (אני את לא יודעת איפה להעלות, אני אתן לך כתובת אתר להעלות).
מה זאת אומרת חווה אורגאנית? לעבוד עם הילדים לידך? זה אפשרי?

_הו טליה,
איזה פתרון יצירתי ומרגש.
כבר מחכה לשמוע חוויות!_
גמני!
האיש שלי אומר שבדק מחירי מלונות 3 כוכבים ביפן ומצא דברים כמו 74 דולר ללילה, שזה זול מאירופה ומארה"ב. וגם הוא ראה על כרטיס הרכבות (רכבות הן גם הדרך לחוות את יפן יותר טוב, נראה לי. כמובן אם נמנעים משעות הרעש עד כמה שאפשר).

8.2009 יום ראשון בערב

שבוע שעבר קיבלתי וסת-פעם שניה מאז הלידה של יוקה שעכשיו בת שנתיים ותשעה חודשים ושבוע...(אבל מי סופר).
קראתי באתר על מודעות וסת וניסיתי להיות בהקשבה לגוף שלי. לראשונה בחיי שנשארתי יומיים בבית בזמן וסת....לא תיכננתי את זה מראש פשוט הרגיש לי הכי נכון ומתאים לאותו הרגע. אני הרי לא עובדת ומחנכת את עצמי בבית, מתי אם לא עכשיו הזמן המתאים לתת לעצמי פתור/חופש בזמן הוסת...
נעם ויוקה התחילו פתאום (כנראה שלא ממש פתאום אלא בהדרגה אבל אני חווה את זה ממש כנס...)לשחק שעות ביחד בלי לקרוא לי בכלל ובלי לריב, גם אם הם רבים הם מסתדרים לבד (לא תמיד כמובן) שזה כל כך מדהים בעיני. חשבתי שלעולם לא יהיה לי זמן פנוי לעצמי ופתאום אני מוצאת את עצמי שעה-שעתיים פעם או כמה פעמים ביום עם זמן של שקט לשמוע מוזיקה, לקרוא, לבשל, לסדר פינות בבית, לצבוע מנדלות, לקרוא בבאופן...

מאד נהנתי משלושת ימי הוסת שהיו ימים רגועים ושקטים בבית. נהנתי מהחופש שנתתי לעצמי. נהנתי מהנסיונות לרוקן את הדם בשירותים ולחשוב מתי אני צריכה להתרוקן...ואיזה תנוחות מועילות יותר או פחות לריקון הדם.
חוויה ראשונית מבחינתי.
כמובן שעד לפני 8-9 שנים בערך השתמשתי בטמפונים, לקחתי גלולות והייתי כמה שיותר מנותקת מהמחזור שלי, וסת ובכלל הגוף שלי.

ההתקרבות מבחינתי התחילה כשעברתי "הפלה דחויה" בהריון הראשון שלי, עובר מת/לא התפתח שנראה בשבוע 12 באולטרסאונד לבדיקת דופק...
הייתי מזועזעת ושבורה והרגשתי שעולמי חרב עליי ושאני חייבת להוציא את העובר המת הזה ממני...שין שכנע אותי ששום דבר לא דחוף ואפשר לחכות עד מחר.
כשהגיע המחר כבר היה לי ברור שאני לא נוסעת לבית החולים לעשות גרידה אלא נותנת לעובר את הזמן לצאת בעצמו.

עשיתי מדיטציה והתפללתי אבל היתה נקודת דם קטנה על התחתונים וזהו...
חיכיתי עוד יום וכלום לא קרה אז ביקשתי מחברתי הטובה יערה שתעזור לי בדיקור. היא כמובן נענתה לקריאתי ואכן עזרה לי בכמה דיקורים כמה שבועות. בנוסף קיבלתי גם תרופה הומאופטית מחברה אחרת.
התחלתי לדמם...והרבה...
אבל....חוץ מבערך חמישה ימי חופש המשכתי לעבוד ולהתנהג כאילו הכל כרגיל. נסעתי למכללה ללמוד אחרי יום עבודה ארוך, בסופי שבוע נסעתי עם שין לצפון לחפש בית חדש לשכור עקב המעבר הקרב ובא של שיזן טופו לצפון.
עבדתי אז כעוסית (עובדת סוציאלית) בחברה סיעודית ברעננה והייתי צריכה לעשות המון ביקורי בית כל חודש בכל איזור השרון (הרבה הליכה ברגל ועליה במדרגות כי הרבה בנינים של קשישים הם ישנים ובלי מעלית.) היה חשוב לי לעזוב את העבודה כשכל חובותי מאחורי ולגמור את כל מכסת הביקורים והדוחות ושאר המטלות שלי...
בקיצור לא נחתי בכלל.
היו לי דימומים קשים מאד, לפעמים ישבתי בשירותים חצי שעה-שעה ודיממתי בלי הפסקה....היו לילות שהתעוררתי בשלולית דם....לילה אחד אפילו נסעתי בבהלה לחדר מיון. אבל הייתי במעקב אצל הגניקולוג שהלכתי אליו באותה תקופה והוא אמר שלמרות שלא שמע על מקרה כזה נראה לו שהכל בסדר.
הדימומים לא הפסיקו עד שלא עזבתי את העבודה כשעברנו לבית החדש ששכרנו בישוב גן-נר בעמק . ליד הקיבוץ של הורי.
ואז סופסוף אחרי 9 שבועות ביום אחד הדימום פסק....

מה שהבנתי מכל זה חוץ מזה שהייתי צריכה לנוח ולא להתנהג כאילו הכל בסדר (הרגשתי שבגלל שאני בוחרת בדרך הלא קונבנציונלית אני צריכה להוכיח את עצמי. כאילו שבגלל שלא בחרתי בדרך המקובלת של גרידה ולמחרת חזרה לשגרה אני צריכה להיות חזקה ולא להפסיד ימי עבודה....היום כמובן זה נראה לי מצחיק...) זה שדם זה לא מגעיל בכלל!!
אחרי דימום כל כך ארוך וקשה הדימום של וסת נראה כמו הפרשה...

מאז התחלתי להשתמש בתחבושות, בהתחלה חד פעמי אקולוגי ואחר כך תחבושות בד רב פעמיות. מאז גם לא הייתי יותר מסוגלת להשתמש בטמפון. רק המחשבה על השימוש בטמפון נראית לי הזויה משהו....
כאילו-למה שמישהי בכלל תרצה לשים פקק ולחסום את כל הדם בפנים?
למה להסתיר, למה להתנהג כאילו אין וסת כשיש, למה ללבוש בגד ים דוקא עכשיו, למה לא לחגוג את הנשיות?

עזבנו את הקבוצה באופן רשמי....בפועל נעם לא רצה ללכת ולי סתם היה סטרס מזה וגם מבחינה כלכלית זה לא זול ואם זה לא מתאים לנעם אז חבל....
נמשיך ללכת בימי שישי ליער (שפתוח לכל רק ביום זה) שלושתנו.
אני חושבת שפחדתי לעזוב את הקבוצה כי ככה אין לילדים חברה בכלל...אפילו לא ילד אחד בשכונה שהם משחקים איתו....
אבל מצד שני לי היה קשה להיות חלק מקבוצה שאני לא ממש מזוהה איתה (הרעיון שלהן הוא הקמת גן יחודי מאד בטבע, רק בחוץ, אבל יש הפרדה מוחלטת בין האמהות לילדים.) וגם מבחינת היותי הזרה היחידה , זו קבוצה לא ידידותית לזרות למרות שכולן מאד נחמדות. הקשר בין האמהות במיילים ביפנית לנייד (לי אין נייד ואני לא קוראת יפנית שוטף). ביקשתי שיתקשרו ליידע אותי על פעילויות אבל זה לא הצליח ונשארתי מנותקת. בפגישות של אמהות הקבוצה הן מדברות יפנית אוטסטרדה , אומרות סליחה וממשיכות....הן יודעות שכשמדברות לאט אני כן מבינה ....
נעם אהב לשחק עם החברים אבל הרבה ימים לא רצה ללכת ולא אהב להפרד ממני ומיוקה. בחודשים האחרונים(מאז שהתחילה הקבוצה הזו של הילדים בלי אמהות) הוא הלך פעם פעמיים בשבוע לקבוצה אבל לאחרונה לא רצה ללכת בכלל....שאלתי אותו למה והוא אמר שמעדיף להיות בבית או לשחק עם יוקה.
מרגישה שהשתחררנו...
שבוע הבא אני מעבירה סדנא לכל האמהות (פעם ראשונה). ביקשתי מחמותי שהילדים יבואו אליה לשלוש שעות (בזמן הסדנא). קצת מתרגשת....מקווה שיהיה כייף!

אתמול בערב כשצחצחנו שיניים נעם אמר לי:
"אמא, בטבע אצל הציפורים והחיות הזכר יותר יפה! אצל האנשים הבת יותר יפה!"
לא יודעת אם זה קשור, אבל אתמול בבוקר הוא הכין עם יוקה צמידים ושרשראות לשניהם מחרוזי עץ צבעוניים ולובש את הצמיד והשרשרת שלו.
ביפן מאד ברור מה בן לובש ומה בת...
לבנים שיער קצר ולבנות יותר ארוך. יש ממש שוני בבגדים וגם בצבעים.
נעם מאד בולט בזה שהולך עם שרשראות וצמידים וגם שיער ארוך לפעמים . הרבה פונים אליו כבת באופן אוטומטי....
וגם חמותי תמיד אומרת "זה לבנים...זה לבנות....זה לא לבנים....זה לא לבנות...."
דיברנו וצחקנו על זה שיש אנשים שחשוב להם ההפרדה הזו ואיזה מזל יש לנו שאנחנו חיים בתקופה שיכולים לבחור בעצמנו מה ללבוש, אם להתקשט או לא, מה לאהוב ועם מה לשחק בלי קשר למין שנולדנו.
@}

שנה טובה לכולם!
אנחנו נחגוג מחר עם Manty T והמשפחה שלה ועוד שתי משפחות מעורבות בבית של אחת הנשים הישראליות.
@}

באתי לאחל לך שנה טובה

אני מבינה נכון? נשארתם בבית בסוף וויתרתם על ביה"ס האנתרופוסופי,כן?
את אמיצה.
ישר כח.
שמחה עבורך שהצלחת לשכנע את שין. לפחות בינתיים...

קראתי עכשיו מה שכתבת על הווסת. גם אני חשתי כך. מרגישה כך, כבר הרבה שנים.
אצלי נפל האסימון כשראיתי ששיטת הבלי חיתולים עובדת עם באר. המחשבה שאני יכולה ללמוד לרוקן את הדם בעצמי, היה מהפכני ומרגש עבורי.
איכשהוא אני מוצאת עצמי פשוט זורמת,ללא שום שיטה, כמו שנהיה בסוף עם באר
אנרכיסטית שכמותי... רק המילה "שיטה" ישר מורידה אותה מסדר היום...
השבוע לראשונה הוא התחיל ללכת לעשות פיפי/קקי בחוץ (הוא מתכוון ללכת לקומפוסט אבל לא תמיד מגיע עד לשם...).

איזה קטע : גם אני הייתי עובדת סוציאלית , פעם...
היה לי טוב להתחבר לעולמות של האנשים ולעזור להם לעזור לעצמם
עד שהקמתי בית ומשפחה משלי ומאז כבר אין לי עניין בבתים אחרים. כשהבנתי זאת- הפכנו להיות משפחת אומנה , למשך 7 שנים.
ועוד "עד" אחד, יותר משמעותי : עד שהבנתי שאינני יכולה לייצג את הממסד כשאינני מזדהה עמו, או ליתר דיוק-שאני סולדת ממנו.

שנה טובה
מאד

טליה שנה טובה @}@}

מזמן לא ביקרתי פה. התעדכנתי. (-:
גם אנחנו וויתרנו...היינו בגן שבוע ו..פרשנו בשיא (-:
בדיוק כמו שאת מתארת: הקלה!! אוף, אצלי הכל יותר מסובך בקטע הזה, כי זה לא סידור לנצח. (אנחנו נצטרך מאוד לצמצם הוצאות כדי לשרוד...) יתכן ששנה הבאה נחפש את המקום הראוי (אולי בי"ס אלטרנטיבי)

שתהיה באמת שנה טובה ומלאה בברכה ושמחה וגדילה והגשמת משאלות.

תודה נ ע מ ה ונקודות@}
שמחה שאתן קוראות...

נעמה, עוד לא ויתרנו על הביהס....אנחנו צריכים להחליט עד מתישהו באוקטובר (לא יודעת בדיוק עד מתי המועד האחרון). שנת הלימודים מתחילה כאן רק באפריל...

נקודות, וואהו!!! מה- זהו?? מחכה להתעדכן איפה שהוא במה עבר ועובר אליכם... (אם את לא כותבת בבאופן תשלחי במייל)

אתמול היה חג matsuri איפה שאנחנו גרים. בכל איזור זה בזמן אחר, לא יודעת למה.
השתתפנו בתהלוכה שהילדים מושכים עגלה בחבל ומסתובבים בכל השכונה בצעקות והשכנים יוצאים מהבתים ומכניסים כסף (תרומה) לקופסא...
אחר כך היה משהו שנראה כמו מסע אלונקות....הילדים גדולים וקטנים נשאו מקדש נייד על הכתפיים...הקטנים רק החזיקו בצדדים....
היו גם ריקודים ותופים ובין לבין הילדים שיחקו עם החברים שהם מכירים מהקבוצה.
היה כייף לפגוש את הקבוצה ונשים אחרות שאני מכירה לא מהקבוצה. אבל נהנתי מזה שאני כבר לא צריכה להתאמץ להיות חלק מהקבוצה ורק להיות.

אבא של חבר טוב נפטר.
עצוב....)':
יהי זכרו ברוך@}
אני זוכרת אותו איש שקט וצנוע חובב מוסיקה קלאסית.
ראיתי אותו כשהייתי בקבוץ בקיץ, רזה מאד עקב מצבו הבריאותי, אבל עדיין מחייך ולא מתלונן....

גם אני ממזמן לא התעדכנתי, היה לי הרושם שהפסקת לכתוב, ואולי זה פשוט היתה החופשה הזו של האתר (קצת דכאון לכל אלו שלא יכולים לצאת לפארק הא?) אז שמחתי לראות במה חדש שכתבת ולקרוא. באמת הוופינג נשמע רעיון מעולה. מה קורה עם זה? כבר התגבשה תוכנית?
אה, ומה הדיבור על לבוא לגור בדרום תא שנה הבאה? יש תוכניות חזרה לארץ?

הו רק עכשיו קראתי את מה שהוספת.
שולחת חיבוק.

טליה יקרה,
חיבוק גדול על כל מה שעובר עליך.
את אכן אישה אמיצה.
אני כל כך שמחה שיש לנו מקום כזה שבו את כותבת ושאפשר להתעדכן בקורותיך.
כמה חשוב לנו.

גם אני

.
אעדכן בקורותי בהמשך ומבטיחה לבוא להודיע.
זה עוד צריך להתארגן לכדי מילים...

אגב, יש לי בעיות קשות לגלוש באתר, גם לך??

לגבי הוופינג עוד אין תוכנית אבל בינתיים אנחנו נוסעים בסוף השבוע הבא לשלושה ימים (שישי אחרי הצהריים עד ראשון בערב) כאורחים (בתשלום) אצל משפחה שגרה 4 שעות באוטובוס מהיר מכאן. הם גרים באיזור ממש כפרי בבית בן 90. הם חיים אורח חיים אקולוגי ופשוט, מגדלים לבד את רוב הירקות ומגישים אוכל טבעוני. כמובן שירותי קומפוסט ואמבטיה כמו פעם (ביפן). יש להם ארבעה ילדים.
מחכה בהתרגשות לפגוש את המשפחה הזו.

אני עוד לא יודעת מה יהיה בעתיד ואם נחזור לארץ או נעבור לאיזור אחר ביפן.
הכל פתוח...
לפעמים זה מרגש, לפעמים מפחיד...
בינתיים אנחנו בודקים מקומות במרחק שעה ברכבת ממרכז טוקיו (איפה ששין מלמד), אותו המרחק שהוא נוסע עכשיו.
מנסה להתמקד במה בדיוק אני רוצה ולא ממש מצליחה...
אני יודעת מה אני לא רוצה ויש לי כל מיני פנטזיות לגבי העתיד אבל כשאני בודקת אותם לעומק לא בטוחה שאני באמת רוצה...
אולי אני סתם מבולבלת....

אבל בינתיים כל שבוע בלי לתכנן מגיעים חברים שאנחנו לא פוגשים ביומיום (כאלה שגרים כשעה נסיעה מאיתנו) וזה כייף ומספק אותי ואת הילדים.
לאחרונה אנחנו הרבה בבית.
נעם ויוקה משחקים ועושים דברים ביחד ולא כל כך רוצים לצאת...
כנראה שיש תקופות כאלה כדי להגיע לאיזון....

מחר אני מעבירה סדנא לאמהות הקבוצה ונעם ויוקה יהיו אצל הסבתא (ביקשתי ממנה שבועיים מראש...)
קצת חוששת...מקווה שיהיה טוב@}

מאחלת שיהיה טוב בסדנא.
גם לנו יש תקופות שהם משחקים ביחד ולא כל כך יוצאים. זה דווקא כיף.
שנה טובה!

שיהיה בהצלחה עם הסדנא... על מה היא?

גם לנו יש תקופות שהם משחקים ביחד ולא כל כך יוצאים. זה דווקא כיף.

הסדנא היתה מצויינת. הגיעו 7 אמהות והן אמרו שמאד נהנו. ביקשו ממני כבר כמה זמן להעביר סדנא, לא הגדירו באיזה נושא.
בחרתי לעשות תרגיל אבחון בציור. מכיוון שזו סדנא ראשונה (ובכלל ראשונה שלי ביפן וביפנית) ומכיון שחששתי קצת מקשיי השפה והפער המנטלי (כל הנשים היו יפניות, לא דוברות אנגלית, מעולם לא חיו בחו"ל, אני חושבת שאני הזרה הראשונה שהן באינטראקציה אישית איתה...) חשבתי שיהיה יותר קל להעזר בציור.
אתמול (יום אחרי הסדנא) הגיעו אלי 3 נשים לבקש "שאקרא" להן את הציור של הבנזוג...ואחרות אמרו שהתרגיל העלה אצלן הרבה מחשבות.
אז אני שמחה@}

אתמול פגשתי לראשונה ישראלית שגרה לא רחוק ממני (30-45 דקות ברכבת). הזמנתי אותה לבוא עם הילדה שלה (בת שנה ושבעה חודשים) ליער שלנו שפתוח כל יום שישי לאמהות וילדים. הן הגיעו והיה ממש כייף לפגוש אותן! הקטנה גדלה בלי חיתולים והאמא היא קוראת סמויה שלי כאן....(את כאן???). היא כבר 10 שנים גרה בטוקיו ורק לאחרונה במקרה קיבלה את הטלפון של Manty T מאמא שלה שפגשה את אמא של מנטי בחיפה....אז מנטי נתנה לה את הטלפון שלי כי אנחנו גרות יחסית קרוב.
מקסים נכון? @}
מקווה שיצא לנו להפגש הרבה!

כמה נחמד להצליח להיכנס לאתר (-: ולדף שלך (-: ולקרוא כאלה חדשות טובות! מגביר את החשק לנסוע ליפן

והסדנא שלך נשמעת מרתקת! בעצמי הייתי רוצה להשתתף בה (-:

אתמול פגשתי לראשונה ישראלית
כוחו של האינטרנט, מעולה!
מקווה שזו תחילתה של דרך מפוארת...
מעולה (-:
שיהיה יום כיפור מעצים ושבוע טוב @}

תודה[-:

אני מצליחה להכנס בקלות רק בשעות הבוקר אצלנו שבישראל עדיין לפנות בוקר וכנראה אין עומס על האתר....אבל בשעות האלה דוקא אין לי הרבה זמן....הזמן הפנוי שלי בלילה אחרי שהילדים הולכים לישון אבל אז אחר הצהריים בישראל וכנראה יש עומס כי לא מצליחה להכנס....P-:

ביום חמישי מגיעה אלי חברה-מיומי סאן, שהיתה מארחת וופינג אצלה בבית שליד פוג'י סאן (ה עוגיה ו עוג הבנזוג התארחו אצלה), יש לה שני בנים בחינוך ביתי בני 12,6 וכשהיא מגיעה לטוקיו כל כמה חודשים היא באה לישון אצלנו. בדרך כלל כשהיא באה הילדים שלה אצל האבא שגר בעיר קרובה לטוקיו (סאיטמה) ככה שיש לנו הרבה זמן לדבר (בלילה). היא אם חד הורית (גרושה פעמיים) ואשה מדהימה.
הפעם היא מגיעה עם עוד אמא חינוך ביתי שגרה גם רחוק מטוקיו באחד האיים באיזור איזו. אותה עוד לא פגשתי ואני מחכה מאד לפגוש גם אותה.
לפגוש כאלה נשים יפניות זה משהו עוצמתי בלתי רגיל....
רוב הנשים היפניות מחונכות מגיל צעיר להיות שקטות,עדינות,צנועות,חייכניות,מסורות וכו וכו....לא לצאת דופן,לא להתבלט,לא ליצור "בלאגן",לא להפר את ההרמוניה.....
כשאני רוצה לקבוע משהו עם גיסתי היא לא יכולה לענות לי בלי לבקש רשות מבעלה. כן, בעלה...
מצטערת אם אני נשמעת שיפוטית אבל לא קל לי עם דיכוי הנשים כאן.
סתם דוגמא פשוטה מחיי היומיום שתבינו -
לפני כמה שבועות נעם ויוקה קיבלו בדואר סינורים מאמא שלי שתפרה להם מבד שהבאנו מיפן כשבאנו לארץ. בד בצבע תכלת עם ציורים של חרקים...(הילדים בחרו). נעם לבש את הסינור כשהלך לבקר את סבתא ויוקה השאירה את שלה בבית.
הסבתא (היפנית) החמיאה לנעם על הסינור וישר אמרה "טוב, ברור שליוקה אין זה בד של בנים...."

מיומי סאן העלתה רעיון להתחיל רשת הום סקולינג כמו שיש רשת וופינג. בגלל שאנחנו כמה משפחות חינוך ביתי (נראה לי בערך 10 בכל יפן) אבל מפוזרות על שטח מאד גדול, זה יכול להיות רעיון מצויין! אני יכולה למשל לארח את אלה שבאים לאיזור טוקיו לסידורים או משהו.

החלום שלי זה שנצליח להתרכז כולנו על שטח יחסית קטן שמאפשר מפגשי חינוך ביתי קבועים....אבל בינתיים כמה מפגשים בשנה זה גם טוב. ואולי ככה נצליח לגדול ויצטרפו עוד משפחות....

כרגע אין אפשרות לבקש אישור לחינוך ביתי ככה שאם הילדים לא בביהס זו עבירה על החוק.
אבל הבעיה הגדולה היא לא החוק אלא שקשה ליפנים לחשוב מחוץ למסגרת...אין לגיטימציה להיות שונה או מיוחד...
ומצד שני, סטיגמה והתרחקות ממי שבוחר להיות שונה (מכאן בא הפחד של שין שאם נעם לא ילך לביהס הוא יהיה מנודה חברתית ותהיה לו סטיגמה שלילית. ההורים של שין אמרו שאם נחזור לישראל הם יבינו. העיקר שיהיה לנו טוב!! אבל אם נשאר כאן ונעם לא ילך לבית ספר-את זה הם לא יבינו!! מבחינתם אין כזו אופציה....).

גמר חתימה טובה וצום קל! @}
קשה להרגיש כאן את יום כיפור....מתגעגעת לשקט של יום כיפור בישראל....
מצחיק איך שבתור מתבגרת בקבוץ שנאתי את יום כיפור ונסענו על אף שילדי התענך היו עומדים בצומת וזורקים על המכוניות שיוצאות מהקבוץ אבנים (אפילו שברו חלון פעם)....היינו נוסעים לעשות על האש בגלבוע (ואני בכלל הייתי צמחונית)...העיקר למרוד במה שרק אפשר..
אבל זוכרת גם כילדה שהלכנו דרך השדות של הקבוץ עם אמא שלי ועוד אשה ושני הבנים שלה לבית כנסת במושב הקרוב. כי אז עוד לא היו תפילות בקבוץ (אחר כך היו מתפללים בבית ילדים שהפך לבית כנסת רק בזמן הזה. היום כבר יש ממש בית כנסת.)
אחרי שחזרנו מהמושב היינו יושבים בבית לאור נרות (היינו מדליקים חשמל אבל היה יותר נעים לאור הנרות) והולכים לישון מוקדם.
לא היו הרבה צמים בקבוץ. מהכתה שלי היינו רק אני והילד הזה שהאמהות שלנו צמו . (אנחנו היינו קטנים מדי לצום אז צמנו רק בערב יום כיפור).

קוראת אותך(()) תודה!
הרבה התפתחויות טובות!
שנה טובה!

גם אני קוראת
נעים ומעניין

את כותבת שילדיה של חברתך מיומי סאן בחינוך ביתי, איך זה מסתדר להם עם החוק ועם הנידוי החברתי ביפן כמו שאת מתארת?

אהלן טליה.
לא שנעלמתי מרצון...
יש בעיות גלישה באתר (לכולם ולא רק אצלך) ולא גלשתי כמעט מאז שהאתר חזר.
אני מקווה שכל זה מאחורנו. (כרגע ניתן לגלוש בזמן סביר).
וואו! איזו התמודדות!!
את יודעת בלימודיי האוניברסיטאים בא איזה יפני להראות לנו את אמנות הקליגרפיה. הוא סיפר על השפה, על האותיות והקושי ללמוד אותן. על זה שמרוב שזה לוקח שנים רבות, המציאו שפה מקוצרת-עכשווית ומלמדים גם אותה וגם את המסורתית... וואי וואי.
אחר כך הוא דיבר על שיטת משיכת המכחול על הבד כשכותבים את האות.
הוא היה כל כך ממושמע. כל כך ממוסגר. כל כך מנותב. כל כך עצור.
הוא סיפר קצת על המשמעת בבתי הספר וכולי...
אני לא יודעת אם כבר כתבתי לך על זה ואם כן אז סליחה (פרצוף מסמיק - לא מסתכנת בלעזוב את הדף...).
בקיצור, כל כך לא קנאתי בו. פתאום שמחתי כל כך על העובדה שאני ישראלית. על החופש והפראות של התרבות שלי. (אני יודעת שיש טוב ורע בשני המקרים).
לא פלא שאחד העמים המובילים בקיפוציהם במסיבות הטראנס הוא העם היפני...

לגבי הדיכוי הנשי - יש לי משהו שיחזיר אותך לפרופורציה. אני יותר מאוחר אנסה להעלות קישור..

גם לגבי יום כיפור יש לי כל כך הרבה מה להגיב, מפחדת להיות ארוכה מידי, אז אולי אכתוב זאת בדף שלי...

בינתים בי - שיהיה חג שמח ותמשיכי לעדכן - מאוד מעניין כאן

"מצטערת אם אני נשמעת שיפוטית אבל לא קל לי עם דיכוי הנשים כאן."(ציטוט מדברייך)

אז הנה לך בשביל הפרופורציות. אני יודעת שזה לא מנחם, אבל דברייך ישר שלחו אותי לשם.

http://www.upfile4u.net/Files/2m9t2i.doc

הי טליה,
קוראת אותך כל פעם שנכנסת לאתר ואני שמחה שאת כותבת.
אצלינו ירד אתמול גשם שוטף, כל הקיבוץ רטוב.

שתהיה לכם שנה טובה!

תודה לכן@}
המחשב שלי היה לא תקין במשך שבוע ועכשיו בקושי מצליחה להכנס לאתר...
ודוקא יש לי הרבה מה לכתוב...

בסופשבוע שעבר היינו בחופש אצל משפחה בנגנו שחייה בבית בן 110 . יש להם 4 ילדים בבית.
אני אכתוב על זה בהמשך...

המשפחה הזו בנגנו וגם חברתי מיומי סאן רושמים את הילדים לביהס הסמוך (ביהס רגיל שלא עולה כסף. להבדיל מנגיד אנטרופוסופי שהוא פרטי) ויש להם קשר עם הביהס אבל פשוט הילדים לא הולכים. ההורים אומרים שהילד לא רוצה ללכת והביהס מניח להם. אבל לילדים יש שולחן בביהס וקוראים את שמם ברשימת הנוכחות....
הביהס לא מכריח את הילדים להגיע אבל בודקים כל הזמן שאכן הילד לא רוצה לבוא ומחכים לו...
אסור להורים להגיד שהם אלה שלא רוצים שהילד ילך לביה'ס. כי ביפן זו חובה של ההורים לשלוח את הילדים לביהס ולא נתון לבחירה.

למיומי סאן יש בנים בגיל 12 ו 6. הגדול בגיל של כתה ו'. הקטן בגיל של נעם כך שאמור להתחיל כתה א' רק באפריל.
הבכור של מיומי סאן מאד חברותי והיו תקופות שהלך לביה'ס וכך רחש חברים ואז כשהוא לא הולך לביה'ס (שזה רוב הזמן) הוא משחק עם הילדים אחרי הביה'ס או בסופי שבוע וחופשים.
הם גרים באיזור כפרי ליד פוג'י סאן והביה'ס שם מאד קטן.
אבל בכל זאת מיומי סאן לא מרוצה (הם גרים שם שלוש שנים) והחודש הם עוברים לאיזור אחר ביפן שנקרא טוקושימה (8-9 שעות באוטובוס לילה מהיר).
יש שם ביה'ס דמוקרטי (מאד קטן, 15 ילדים כל היסודי) ומיומי סאן מקווה שאם יגורו באיזור בו יש דמוקרטי אולי ימצאו סופסוף איזור של משפחות באופניות...
איפה שהם גרים עכשיו זה מקום מקסים אבל עדיין המשפחות מיינסטרימיות ומיומי סאן רוצה יותר קשר עם אנשים וגם חשוב לה שהבן שלה שהולך כבר לבד לחברים יהיה חשוף יותר לבתים דומים לשלה ולא כמו עכשיו שהחברים שהוא הולך אליהם חיים בדרך מאד שונה.
הילדים בגילו ביפן משחקים המון במשחקי מחשב ומיומי סאן מאד מתנגדת לזה. היא אומרת שזה כמו סמים ומתייחסת לזה ככה.
אני חושבת שזו הסיבה העיקרית למעבר שלהם.

המשפחה שהתארחנו אצלה בנגנו גרה בבית בן 110 שנים שנקרא nakaya
לאבא קוראים בקיצור toki סאן ,לאמא בקיצור natsu סאן. הילדים-futaba בן 10, waku בן 7, jiruyu בן 4 והקטנה (בת אחרי שלושה בנים) egaku בת שנה. כאמור כולם בבית.
הם שוכרים את הבית ועוד שישה שדות (כולם במרחק הליכה). כמובן שכל הזמן יש תיקונים והרבה תחזוקה.
הם גרים במקום 7 שנים כשלפני זה לא גרו בבית מעל 20 שנה. הבית בסגנון יפני ישן והמשפחה בחרה לחיות "כמו פעם" . אין הרבה משפחות שחיות ככה היום ביפן. נצו סאן סיפרה לי שזה היה החלום שלהם לחיות ככה. כשהגיעו למקום שהיה עזוב ומוזנח לא ידעו הרבה דברים אבל למדו לאט לאט מהנסיון, מספרים ומהקשישים בסביבה. רוב הבתים באיזור (כל בית ממש מבודד) לא מיושבים כי עברו לגור בעיר. משום מה הם לא רוצים להשכיר את הבתים (טוקי סאן אמר לי שיש לו חברים שהיו רוצים לעבור לגור באיזור). ההורים של שניהם גרים באיזור עירוני רגיל כך שהם לא נחשפו בבית לצורת החיים הזו (אולי בדור הסבים חיו ככה).
הם מגדלים את כל הירקות שהם אוכלים, פירות מלקטים ביער או מחליפים עם שכנים (למשל יש באיזור הרבה מטעי תפוחים). הבית באיזור הררי למרגלות הר וקרוב לנהר. הכפר הקרוב במרחק 15 דקות נסיעה.
יש להם שתי מכוניות (ישנות מאד, לא רואים כאלה ביפן...) שעובדות על שמן משומש שהם מקבלים מהסופרים בעיר.
אין בבית גז ואין מקרר.
מבשלים על אש (עצים) וגם כדי לעשות אמבטיה חמה צריך להדליק אש מתחת לאמבטיה. יש גם אמבטיה בחוץ בטבע עם מים מהנחל שמתחממים באש. טוקי סאן בנה את האמבטיה בחוץ והוא גם בנה תנור אבן בחוץ שם הם אופים לחם.
חוץ מירקות מגדלים:
חיטה ומכינים קמח.
אורז כמובן, אוכלים הרבה אורז מלא.
כמה סוגי פולי סויה, מכינים מהפולים- מיסו, רוטב סויה, קינקו (אבקה בצבע חום בהיר שמכינים מטחינת פולי סויה יבשים ומשתמשים בה להכנת קינוחים בעיקר.)
אדממה.
4 סוגים שונים של דוחן.
אמרנט.
תירס.
שזיפים יפנים להכנת אומבושי (שזיפים מוחמצים) ואומזו (חומץ שזיפים).
אפרסמונים, מכינים אוסו (חומץ אפרסמונים).
טקואן (דייקון-צנון יפני-מוחמץ).
פטריות-שיטקה,נמקו,הירטקה.
קוניקו (דומה לתפוח אדמה ענק. אוכלים את הבתוכו בלי הקליפה אחרי בישול. זה נראה כמו ג'לי אפור לבן).

זו הייתי אני...@}
אמשיך יותר מאוחר...
שבת שלום@}

מחכים בסבלנות @}
שבת שלום

גם אני מחכה בסבלנות

תראי איך רצית כל כך להיות בקשר עם משפחות "כמוך", אז סידרו לך... אמנם במרחק מה ממך, אבל נשמע סידור מעולה לזמנים שונים בשנה:
מיומי סאן העלתה רעיון להתחיל רשת הום סקולינג כמו שיש רשת וופינג. בגלל שאנחנו כמה משפחות חינוך ביתי (נראה לי בערך 10 בכל יפן) אבל מפוזרות על שטח מאד גדול, זה יכול להיות רעיון מצויין! אני יכולה למשל לארח את אלה שבאים לאיזור טוקיו לסידורים או משהו

הם מגדלים פטריות?

אוה, כל כך מתחשקלי ללכת לגור איתם קצת...

טלי, את מתענינת בפטריות??
יש ביפן הממממממון סוגים....
הם מגדלים את שלושת הסוגים שכתבתי למעלה. כשהיינו אצלם בעל הבית ואמא שלו (שגרים בעיר הקרובה מעל 20 שנה) באו כדי לבדוק את הפטריות שהם מגדלים. ההר הסמוך שייך להם (כן כן...הם בעלי הר...וזה הר יפני, כלומר הר הר...לא גבעה.) והם מגדלים שם זן מסויים של פטריות שכל פטריה עולה 100$...

ואגב, כשהגעתי ליפן כבסטיונרית (לפני 15 שנה) פטריות הזייה היו נמכרות ברחוב באופן חוקי. (היום אני לא יודעת).

תודה שאתן קוראות ומארחות לי כאן חברה...@}

המשפחה בנגנו מייצרת כמעט את כל צרכייה ככה שהמחייה שלהם מאד זולה. הם מתפרנסים בעיקר מהאירוח. בקיץ יש יותר אורחים אבל בחורף בגלל הקור כמעט שאין.
המקסימום שהם מארחים זה 4 משפחות באותו הזמן.
האוכל הוא מקרוביוטי טבעוני.
האמא סיפרה לי שאהבתה הגדולה היא לעבוד בשדות ואחר כך לבשל.
הילדים (שלושת הבנים) דואגים לכביסה: תולים, מקפלים ומסדרים בארונות...הם גם מסדרים את הבית.

המטבח כמו שהיה פעם מטבח ביפן-נכנסים למטבח מבחוץ עם נעלים, הרצפה היא אדמה...הבישולים הכל על אש עם עצים. במעבר מהמטבח לבית מורידים את הנעלים לפני שעולים על הטטמי (כמו מחצלת מקש).

הכיורים מנירוסטה. המטבח גדול ומרווח. יש כמה מחסנים וגם חדר קרור (בגלל שאין מקרר בבית) שהוא כמו מחסן בלי חלונות.
הרבה מכלי הבישול היו בבית (לא התאימו לחיי העיר ונשארו מאחור).

הלילה השני שלנו איתם היה ליל ירח מלא, ישבנו כולנו בחוץ, כיבינו את האורות בבית (בחוץ אין אורות בכלל) והסתכלנו לכיוון ההר לראות איך לאט לאט ירח גדול ומלא מציץ ויוצא מההר....היה מדהים להיות בטבע בלי לראות אורות ממרחק או כל סימן או קול אנשים אחרים.

האוכל הוא מקרוביוטי טבעוני.

מה זאת אומרת?
ממה שאני יודעת מקרוביוטיקה - היא סוג של גישה לאיך צריך לאכול ומה ובאיזה קומבינציות וכיצד העיבוד צריך להעשות אך אין כזה דבר אוכל מקרוביוטי.
יש תזונה מקרוביוטית.
אני צודקת?

באופן תאורטי את צודקת.
היום כשמדברים על אוכל מקרוביוטי הכוונה לאוכל היפני המסורתי.

אם תלכי למסעדה מקרוביוטית בניו יורק האוכל יהיה יפני מסורתי ולא מה שאכלו ילידי ארצות הברית.

אנחנו מחפשים לעבור לאיזור מגורים אחר ביפן ובודקים כל מיני אופציות.

יש לי תמונה בראש של איך אני רוצה לחיות:
קרוב לטבע, שאפשר לצאת החוצה ולהרגיש חלק מהטבע ולא מופרדים על ידי בנינים (כמו עכשיו שיש לנו גינה מאד קטנה וקירות הבתים השכנים ממש קרוב).
שאפשר לצעוק, לשיר ולהשתולל בלי לפחד להפריע לשכנים....
מרחב בטוח בחוץ לשחק ולרוץ.
במרחק סביר ממשפחות חינוך ביתי או בראש דומה. שיהיו חברים לילדים ולי.
רוצה להיות בקשר עם אנשים סביבי, שתהיה עשייה משותפת, עזרה הדדית.
לגור קרוב להורי (טוב, כרגע אני מוותרת על זה על אף הקושי).
לגדל חלק מהירקות שאנחנו אוכלים.
יש לנו הרבה זמן משותף כמשפחה.
מחייה יחסית זולה, לא להיות במרדף אחרי הכסף וששין צריך לעבוד כמו משוגע.
חופש להחליט, לשנות ולבחור כל יום מחדש מה טוב ומתאים לנו.
בריאות, אהבה, שלווה ושקט פנימי.

זה מה שאני רוצה....
הרבה מזה יש לי גם היום.

שין לא מצליח להבין איך זה יכול להיות שאני לא יודעת בדיוק איפה אני רוצה לגור....לא באיזה מדינה, לא באיזה איזור או ישוב....
אני יודעת שאני רוצה שקט, שלווה, טבע, אהבה, משפחה וחברים. זה מה שאני רוצה והאיזון והמינונים משתנים כל הזמן עם הדינמיות של החיים....
אבל, לא משנה לי איפה זה יהיה כל עוד זה יהיה.
אני מרגישה על אף הפחד שמיציתי את המקום שאני חייה בו עכשיו ושאני רוצה להתרחק מההורים של שין.
שין אומר שלא משנה איפה חיים השינוי צריך לבוא מבפנים. ברור שזה נכון במידה מסוימת אבל אני אוהבת לעבור מקומות....מרגש אותי לחשוב על מקום חדש, תגליות חדשות, נוף טבע ונוף אנושי קצת אחר. אפשרויות חדשות....
אולי אני סתם מחפשת התרגשויות?
שין מעדיף להשאר כאן. הוא לא רוצה לעבור שוב.
אולי יום אחד אמצא מקום שאדע ששם אני רוצה להשאר, כרגע לא מחפשת....כל עוד יש אפשרות וחופש לעבור ולהתנסות במקומות שונים אז למה לא???

אם לא הייתי מוגבלת כלכלית הייתי רוצה לקנות משאית-בית ולנסוע לטייל בכל יפן. לנסוע ולהתמקם כל פעם במקום אחר.
דיברתי על זה עם שין וזה ממש לא מעניין אותו....P-:

שין אומר שאני חיה בחלוםP-:

בימים אלו אנחנו עומדים לעבור את מועד ההרשמה לביהס....
מאד קשה לו עם העניין....
היום בערב מיומי סאן אמורה להגיע אלינו עם הילדים. אני מקווה שהיא תצליח לדבר עם שין.
היא מבוגרת ומנוסה מאיתנו ולפעמים עוזר לשמוע מישהו מבחוץ...

השמש זורחת אחרי שבוע גשום ואפילו טייפון היה לנו כאן לפני כמה ימים....אז אני עוזבת את המחשב ויוצאת לחיים האמיתיים...
יום נפלא לכולנו@}

שמחה לקרא אותך, תמיד כל כך מעניין!
בהצלחה עם מיומי סאן!
מה זאת אומרת היה טאיפון... זה לא כמו טורנדו?