פעוט מבקש עצמאות

ומה קורה כאשר כל זה חוזר על עצמו בגיל 4. האחיינית שלי אוטוטו בת 4 ובחודש האחרון מתנהגת כאילו חזרה לגיל שנתיים הנורא, אלא שהפעם היא כאילו מצוידת ב"נשק" משוכלל יותר. אוצר המלים שלה גדול יותר, התחכום רב יותר והתעוזה גדולה. למשל כל דבר שהיא רוצה היא אומרת "בא לי" (צמד המלים האלה עושות לי חררה) או "לא בא לי". על פעם שאמא שלה מסרבת היא מיד מתחילה לבכות, להעלב ולהתעצבן. כשהיא מקבלת סירוב על משהו ש"בא לה" (למשל לאכול עוגת שוקולד כשהיא סובלת מוירוס של שלשולים והקאות) היא מיד שולפת משפט קבוע בסגנון "אתם מעצבנים, אני לא חברה שלכם". היא בוכה מכל שטות ובכלל נראה שמשהו עובר עליה. אני לא יודעת אם יש לזה קשר אבל אחיה התינוק אוטוטו בן שנה, והופך מתינוק לילד עצמאי. מה תגידו על זה?

הי מתוקה! @}
לפני שאני מתייחסת, תהיתי, אם קראת את הדף הזה. ייתכן שהוא יתן כמה תשובות לשאלותייך, אפילו שמדובר בבת 4...

כמה מחשבות עלו לי כשקראתי את שאלתך, אני מקווה שזה בסדר אם אתנסח בישירות.

היא אומרת "בא לי" (צמד המלים האלה עושות לי חררה)

אני לא מומחית בגידול ילדים בני שנתיים (שלי עוד לא בת שנה) אבל רציתי לשאול שאלה קטנה: מה רע ב- בא לי? גם לנו - כמבוגרים - בא ולא בא כל מיני דברים. גם לנו כמבוגרים יש רצונות. אולי רצון של ילד לא צריך לקבל יחס שונה מרצון של מבוגר? גם לי לפעמים בא עוגת שוקולד כשעובר עלי וירוס...

מה דעתך?

אגב, יש לי רופא משפחה, בן 75 לפחות. הוא תמיד אמר לאמא שלי בענייני כאבי בטן, שלשולים וכו': "אם הילדה רוצה משהו, סימן שזה מה שהגוף שלה צריך. תני לה את מה שהיא רוצה. נזק זה וודאי לא יעשה". סתם נזכרתי בזה...

אמירות " לא " , אמירות " בא לי " וכדומה הינן צעד נוסף לקראת תהליך התבגרותו של הילד .
שמחו על כך .
ילד שמקבל מרות הוריו ללא כל סימני מחאה מעורר דאגה .
הדרך שבה נגיב למחאות אלו היא תהיה בעלת ההשפעה .
קבלו הסצנות המלוות לכך בהבנה , הביעו הבנה לרצון הילד שאינו בא על סיפוקו , בידקו עם עצמכם מדוע סירבתם ובחנו זאת שוב .
באם אתם בטוחים בסירובכם הרי שאין מה להסס , יש לטעת בילד ביטחון בהחלטה שעשיתם .
באם ראיתם שההחלטה שגויה ויש מקום לשקול אחרת , הודו בפה מלא ששגיתם / שיניתם דעתכם .

גיל שנתיים ומעלה מלא קסם , הילד קרוב להוריו , משתוקק ללמוד , שואל , רוצה להיות חלק מהחיים בבית .אח"כ הילד מתרחק בהתנסויות שונות בדרך להתבגרות .אפשרו המרחב במסגרת גבולות האישיות שלכם , ואופי הבית ( למשל , אני מכירה בתים רבים בהם יש שער למטבח , ואין גישה גם לתינוק שגדל לילד סקרן ).

אפרסקים אני לא לגמרי מסכימה עם מה שכתבת. מצד אחד אין ספק בכלל לגבי העובדה שרצון של ילד לא צריך לקבל יחס אחר מרצונו של מבוגר, אבל משהו באופן שבו היא עושה את זה, דהיינו מציגה את רצונותיה ואת חוסר שביעות רצונה נראה ככזה שבא ממקום חלש. דווקא היא על פי רוב עושה מה שאומרים לה, ונראה שאינה ממש יודעת מה היא רוצה, וחבל כי הוריה אף פעם לא עזרו לה לגלות מה הוא רצונה ומנסים פעמים רבות לכפות את רצונם עליה. נראה לי לפעמים כי התנהגות הילדה היא נסיון להשתחרר מכבלי הוריה משהו בדרך שלה קשה לי.
בעיניי יש הבדל בין "בא לי" ובין "אני רוצה" בא לי היא על פי רוב גחמה ולא בהכרח רצון, אין שום מחשבה מאחורי הביטוי הזה. כאשר אני רוצה משהו אני שקלתי את העניין ורק אז ביטאתי אותו, בפני עצמי ובפני אחרים. אולי "בא לי" הוא יותר ספונטני אבל לא בהכרח מגובש דיו (גם אם את בת שנתיים את יכולה לדעת מה את רוצה ויכולה לתת את הדעת על כך).
לגבי האפשרות לתת לה עוגת שוקולד כשהיא סובלת מהקאות ושלשולים, אמא ניסתה להסביר למה לא כדאי אבל כשהילדה התעקשה אמא ויתרה. נראה שהאמא לא ממש יודעת איך לעמוד על שלה. כשהילדה "מנדנדת" מספיק היא מותרת, אין כאן באמת עמידה מאחורי העמדות שלי. הילדה אכלה את העוגה (זו שהרופא בן ה - 75 טוען שכדאי לתת לה כי גופה יודע מה הוא צריך ןלמה הוא זקוק) ואחרי פחות משעה הקיאה ושלשלה אותה, והרגישה רע מאוד. יכול להיות שהדרך היחידה של הילדה להבין שזה לא כדאי היא דרך נסיונה שלה, רק אחרי שהקיאה הצליחה אולי להבין, אבל נסיונה של אמא היה להגן על פני הילדה מפני מה שהיא חושבת שמזיק לביתה. אמנם זו רק עוגת שוקולד אבל בכל זאת..
חומר למחשבה... אשמח לדון עוד בנושא

בעיניי יש הבדל בין "בא לי" ובין "אני רוצה" בא לי היא על פי רוב גחמה ולא בהכרח רצון, אין שום מחשבה מאחורי הביטוי הזה. כאשר אני רוצה משהו אני שקלתי את העניין ורק אז ביטאתי אותו, בפני עצמי ובפני אחרים. אולי "בא לי" הוא יותר ספונטני אבל לא בהכרח מגובש דיו (גם אם את בת שנתיים את יכולה לדעת מה את רוצה ויכולה לתת את הדעת על כך).
נראה לי שאת שופטת את הילדה בצורה קשה מדי לגילה. כשאת אומרת "אין שום מחשבה מאחורי הביטוי הזה" זה נשמע לי לא מתאים לומר על בת שנתייים. כמו כן, מה היכולת שלה להבחין בניואנסים בין ביטויים קרובים אך שונים? הרבה פעמים כשילד משתמש בביטוי כמו "בא לי" הוא פשוט מחקה את סביבתו. אולי אמא שלה משתמשת בביטוי זה? כנאה שיש לך בעיה אישית עם הביטוי "בא לי". למה ? אז מה אם משהו הוא רק גחמה? למה ילדה בת שנתיים צריכה להיות "מגובשת", "לשקול אותו" "ורק אז לבטא"? היא רק תינוקת! מלבד זאת, למה אדם מבוגר צריך להיות "מגובש"? מה רע בגחמות?
את מרגישה אולי שאת היית מחנכת את הילדה אחרת. אבל זכותה של האם לחנך את הילדה לפי ראות עיניה, כולל לוותר לה ולא לעמוד על דעתה, אם זה מה שבא לה! שימי לב לפליטת המקלדת שלך: כשהילדה "מנדנדת" מספיק היא מותרת, אין כאן באמת עמידה מאחורי העמדות שלי.
השורה התחתונה היא: משהו בדרך שלה קשה לי.

אבל משהו באופן שבו היא עושה את זה, דהיינו מציגה את רצונותיה ואת חוסר שביעות רצונה נראה ככזה שבא ממקום חלש.
ייתכן שהוא באמת בא ממקום חלש, את ציינת שהוריה מנסים פעמים רבות לכפות את רצונם עליה. כך שילד אשר רצונותיו אינם זוכים ליחס רציני ומכבד, ובנוסף מנסים לכפות עליו רצון של מישהו אחר - וודאי שיהיה במקום חלש. לא רק ילד, כל אדם.
אני רואה שאת רגישה אליה ומבחינה ש- התנהגות הילדה היא נסיון להשתחרר מכבלי הוריה._ - אז מדוע _משהו בדרך שלה קשה לך?

בעיניי יש הבדל בין "בא לי" ובין "אני רוצה" בא לי היא על פי רוב גחמה ולא בהכרח רצון, אין שום מחשבה מאחורי הביטוי הזה.
ומה רע בגחמה? לנו אין גחמות?

אנסח את זה כך:
לכפייה על ילד יש מחיר. וחשוב להכיר בו. אולי עדיף לשלם את המחיר של עוגת שוקולד שבעקבותיה מקיאים ומשלשלים מאשר את מחיר הכפייה על הילד. (אם כי כשיש ווירוס כזה, מקיאים ומשלשלים כמעט כל דבר שנכנס).
כשאני כופה על ילד, אני עושה שני דברים (לפחות):

אני מבטלת את רצונו - משהו מעצמיותו נפגע.
אני מלמדת אותו שלחזק (המבוגר) מותר לכפות על החלש (ילד). יש בזה סוג של אלימות בעיניי. וזה גם המסר שהילד יצא איתו לעולם, ובפעם הבאה כשהוא יהיה חזק בסיטואציה, הוא יישם את מה שלמד.

אגב, אני לא מקורית בכלל בתפישה שאני מציגה. רבים באתר כאן חושבים על מחיר הכפייה על ילדים, ומחשבות בנושא הוצגו בפניי כשקראתי את הדיונים המרתקים בעניין ב- כבד את ילדיך, חינוך בלי גבולות . למעשה את מוזמנת לקרוא, אם הנושא מעניין אותך, הדפים האלה באמת מאלפים.

בפרט ראי את בטיחות בלי גבולות בעניין הדילמה בין לעשות מה שטוב לילד: נסיונה של אמא היה להגן על פני הילדה מפני מה שהיא חושבת שמזיק לביתה. לבין המחיר הנפשי הכרוך בכפייה עליו.

אני מרגישה שאני לא ממש מצליחה להעביר את איך אני רואה את הילדה היקרה הזאת. אני מאוד מסכימה אתכן שההתנהגות הזו נובעת מתוך צורך שלה להדוף את השלךיטה של הוריה בה. זו הדרך שלה להשתחרר מכבלי הכפייה שלהם. אני לא רוצה להישמע דרמטית אבל הם לא מה שנקרא "הורים מאפשרים". הם אינם עושים שום דבר מכונה רעה אבל איך שהוא ללא הרף מחליטים עבורה, מה נכון לה. והיא - ילדה חכמה שכמותה מנסה באמצעים שיש לה להימלט מפני זה. ככל שהם ינסו יותר לשלוט כך היא תנסה יותר להדוף זאת. ואולי מה שכל כך קשה לי היא השליטה שלהם בה. מצד שני אני מאוד מקבלת את מה שכתבה טרה רוסה שאולי אני רואה את הדברים אחרת אבל באמת אין לי שום זכות להתערב. אני חושבת שהסימפטומים האלה, הם בהחלט תוצאה של בעיה שיצרו הוריה ואולי זה מה שקשה לי בעיקר.ואולי הייתי פשוט צריכה להוציא את זה מהמערכת שלי

ואולי הייתי פשוט צריכה להוציא את זה מהמערכת שלי.

ואולי את רגישה לילדה וקשה לך לראות הורות מהסוג הלא מאפשר... זה באמת לא נעים לראות...

אולי יש משהו שאת כן יכולה לעשות.
אולי באינטראקציות שלך איתה (בין אם יוצא שאתן לבד ובין אם בנוכחות ההורים) תכבדי אָת אֶת רצונותיה. יש לך אפשרות לתת לה חוויה אחרת של כבוד ויחס הולם למי שהיא ולרצונות שלה. בנוסף, אולי ההורים יוכלו ללמוד משהו מהדוגמא האישית שאת תתני - מבלי שתצטרכי לומר משהו באופן פעיל.

אפרסקים - זה מה שאני עושה כל הזמן, אלא שההורים קצת "מקטרים" על זה ואומרים לה לפעמים "אוי דודה שלך עם השגעונות שלה, עם הפסיכולוגיות שלה, שלא תבלבל לנו את המוח" אבל אני לא מוותרת, הם אומרים את זה כביכול בצחוק אבל באמת מרגישים קצת מאוימים שפתאום כל הגבולות הנוקשים שהם שמו יעלמו אם יאפשרו לה אחרת. אבל הילדה יודעת הכי טוב, ועונה להם. ככל שאני חושבת על זה, כואב לי עליה ולכן הגבתי כך בתחילה. כמה קשה כשאתה רואה את זה מהצד, ועל אף התערבויותיך, ההשפעה הכי גדולה עליה תהיה מהוריה (לא שהם הורים רעים, אבל יש כל כך הרבה שהם פשוט לא רואים) בעיקר אני זקוקה לעיצה אעיך מקרבים אותם לדרך ה"באופנית", או אפילו ליד הבאופנית, להתחיל בקטן, בדברים הקטנים, מישהו יודע איך?

שאלה גדולה שאלת.
אני כל הזמן מתלבטת בשאלה הזו בהקשר של חברים שלי.

יש כמה דברים שאפשר לנסות, אבל כולם כמובן לא באופן ישיר:

אם הם גולשים באינטרנט, אפשר באיזה פעם שהם יתלוננו על הקושי במערכת יחסים עם הבת, לספר ששמעת על אתר שנורא עוזר להורים עם בעיות עם ילדים ולתת להם לינק לאיזה דף כאן שנוכל להמליץ לך עליו, או שייראה לך מתאים. אבל בכל מקרה לא הייתי יוזמת את ההצעה, אלא מחכה לרגע שבו הם יבקשו עזרה או עצה או יתלוננו בנוכחותך.
להמליץ / לקנות את הספר: איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שהילדים ידברו מאת אדל פייבר ואליין מייזליש. גם כאן, כדאי לחכות לגילוי קושי שיבוא מהם.

זה מה שכרגע עולה לי בראש.

אפרסקים - תודה! בראש אני יודעת שצריך לתת לדברים לבוא מהם, ולחכות ולעשות את מה שאני יכולה עם הילדה, אבל כל כך קשה להתאפק. והכי קשה שזו אחותי, שאני באמת אוהבת בכל ליבי, וזאת האחיינית שלי, שגם אותה אני אוהבת יותר מכל, אבל אני צריכה ללמוד (שוב ושוב ושוב) שאין ולא יכולה להיות לי שליטה על זה כמו גם על אנשים אחרים בכלל

בראש אני יודעת שצריך לתת לדברים לבוא מהם, ולחכות ולעשות את מה שאני יכולה עם הילדה, אבל כל כך קשה להתאפק.
כל כך מוכר. כל כך.
במקומות שבהם התעקשתי (אבל ממש התעקשתי) לפעמים התקלקל משהו במערכת היחסים. במקומות שבהם התאפקתי ושיתפתי רק כאשר ביקשו את עצתי, משהו חילחל ועבר.

עוד רעיון. אני מצטטת רעיון חכם שנתנה מישהי כאן באתר בהקשר דומה:
תתני חיזוקים חיוביים כשאת רואה שעושים עם הילדה משהו שהוא "מאפשר", שנוהגים בה בכבוד. תחמיאי לאחותך ברגעים כאלה. יש יתרון אדיר לכך שלא משתמשים בביקורת שלילית. חיזוק חיובי הוא דרך נעימה הרבה יותר ללימוד, וכנראה שגם אפקטיבית יותר.

זה מזכיר לי את הדף של איך להגיד לחברה שלי משהו.

אגב, הקטנה, שנה ו-7 חודשים, מקדימה את גיל שנתיים הקשה במילים 'זוזי!' 'עופי!' מייאקית! (מניאקית) - אוצר מילים שהיא שואבת מאחותה הבכירה - כולל השתתחויות על הריצפה, זעקות חמס, ותשובתה לשאלות למה היא תמיד 'ככה'.

ואגב, הספר דובון לא-לא, הוא בהחלט "חינוכי" (מילה שאני לא מתחברת אליה).

אחת בלילה והוא עוד ער. ולא סתם ער, אלא בועט וצוחק. הנסיך הקטן שלי, אהובי הפעוט ואוצרי המושלם, החליט לסמן גבולות מחדש. הוא עושה כל מה שאסור, ובעיקר דברים פיזיים כמו לצבוט ולנשוך, לשפוך ולשבור, להפוך ולחבל, ולאחר כל מעשה הוא מביט בי במבט השובב שלו ופורץ בצחוק מתגלגל. וחוץ מזה הוא לא מסכים לישון. לא שזה חדש, שום דבר מכל זה לא באמת חדש, חוץ מהתדירות והעצמה. הוא שר שירים, רוקד, משתולל, נושך, קופץ על אחותו הישנה ועושה כל טוב חבלות, הכל מתוך אותו צחוק מאושר ועם יכולת מדהימה להישאר ער. אני איתו 15 שעות ערות ביממה ואני נגמרת.

הצילו P-:

שום דבר מכל זה לא באמת חדש, חוץ מהתדירות והעצמה.
האם יש זמנים שבהם הוא עייף? נראה כאילו עבר את שעת השינה שלו. בן כמה הוא?

בן כמה הוא?
אני תוהה: אולי זה משהו בתזונה?

בן שנתיים. בדיוק.

לא נראה לי שיש קשר לתזונה שלו, שהיא די קבועה ומאד מוקפדת אצלנו. אני חושבת שהוא פשוט בודק גבולות חדשים מדי יום.
מדי פעם, בהבלחות שהולכות ונעשות תכופות, הוא מצליח להשאר ער שעות ארוכות, ולמתוח את התעלולים הקטנים שלו לשעות הקטנות של הלילה, כשכבר לאף אחד אין סבלנות וכוח ויכולת התמודדות. והבוקר התבוננתי בו, בשעה ששכב שפוך במיטה שלו-שלנו ונע בתוך חלומותיו התינוקיים. הוא היה שקוע ומרוכז, נע בניעות קטנות עם הידיים הפיציות שלו, ואז פרץ בצחוק מתגלגל, ממש צחוק רועם של אושר, וכל זה מתוך שינה.

הכי מפחיד אותי להפוך אותו לאומלל. שהצחוק לא יהפוך לבכי תמרורים, ושמחת גיל השנתיים לא תהפוך למסע יסורים. היינו שם עם הגדולה, ולא היה כיף. מצד שני קשה עם העצמאות הזו שלו, ולמרות שהיא מתבטאת בדברים קטנים ולא כל כך מזיקים (בינתיים...) התחושה היא שצריך אולי להפסיק רגע לזרום ולשבת לחשוב (:<

התחושה היא שצריך אולי להפסיק רגע לזרום ולשבת לחשוב.
לא צריך להפסיק לזרום, פשוט צריך אולי לנתב את הזרימה יותר נכון. ואין כאן נכון מדויק, ואין מתכון.
אבל פעילות רגועה בערב, ללא אכילת ממתקים רבים, ושינה לא מאוחרת מדי של צהריים יכולים להקל.
את קובעת את המסגרת, ובתוכה יש זרימה. למשל, אצלנו, בהתאם לשעה ( משהו בין 20:00 ל-21:30 ) נכנסים למיטה, עם חושך בחדר ואור מההול.
הקטנה יכולה לקפוץ קצת ולשחק ואני שוכבת לצידה, נחה ומזמינה אותה לנוח לידי, עם הפינוקים שהיא אוהבת, שירים, לאט לאט היא נרגעת.
תהליך ההרדמות הוא בכלל לא פשוט לילדים ( ביתי בדיוק בגיל של בנך ) , הוא דורש ריכוז והתכנסות פנימה ובעיקר פרידה, וזה יכול להלחיץ אותם. ביתי לעיתים ממש לפני שהיא נרדמת, פתאום קופצת ומעירה את עצמה, לפעמים בוכה קצת לפני שנרדמת.
לדעתי לא בטוח שכאן דווקא יש ביקוש לעצמאות, אלא יותר צורך בהכלה ועזרה להירגע, וזה בכלל לא קל.
זה יכול לקחת זמן רב ודורש סבלנות, ואכן, זרימה מיצידנו.
בכל מקרה היתי ממליצה על גבולות יותר ברורים כמו לא יוצאים מהמיטה עכשיו.., עכשיו זה זמן למנוחה, לילה, כולם ישנים וכו' וכו' כל הסיפורים שמוכרים. אפשר להגיד יחד לילה טוב לכל המשפחה והחברים שהוא מכיר
( עוברים אחד אחד ונפרדים ).

מחשבות,
קראת את הדף הזה?
אני מציעה לך בנוסף לקרוא את הדפים הבאים:

חינוך בלי גבולות

מאבקי שליטה עם פעוטה

הילד עושה דווקא

מה לעשות עם ילד שמרביץ ומקלל

בדפים אלה יש המון עצות כיצד להתמודד עם מצבים דומים לאלה שהצגת.
בהצלחה! @}

יש ילדים שצריך לעזור להם להשתחרר ולהרגע לפני השינה. אני אוהבת לקחת את הילדים שלי קצת להשתולל לפני שהולכים לישון: לרוץ, להסתובב, "לגמור את הקפיץ". אחר כך, במיטה, אני לפעמים מספרת להם סיפור מהראש או שרה להם, וזה עוזר להם להרגע ולהרדם. (היום ואתמול סיפרתי על יציאת מצרים, למשל. אפשר גם לספר על דברים שקרו לך, או סתם להמציא שטויות -- העיקר שזה יהיה בניסוח שלך.)

לגבי "לבדוק גבולות" -- אני לא אוהבת את המונח הזה. הוא מושך אותך "להציב גבולות" במקום לנסות להבין מה הילד באמת רוצה. יכול להיות שהוא רוצה לבדוק את התגובות שלך לדברים שלו, אבל זה לא קשור לגבולות אלא לנסיון שלו להכיר אותך יותר טוב.

הוא מושך אותך "להציב גבולות" במקום לנסות להבין מה הילד באמת רוצה
לפעמים, בעיקר בשעת לילה מאוחרת, אולי זה לא הזמן להבין מה הילד רוצה ?
אני גם לא אוהבת את המונח להציב גבולות, ולכן אומרת שיש מסגרת, שאותה אני קובעת והיא מתאימה קודם כל לי. בתוך המסגרת אני גמישה וזורמת. למשל במיטה היא יכולה להסתובב ולשחק ולקשקש שעתיים

וזה מביא אותי לשאלה הבאה:
האם בדקת שאין לך כאן רווח, ואפילו קל, מהתנהגות זו שלך בנך?
למשל, אולי נוח לך לקום מאוחר בבוקר כי נרדמת מאוחר.
או אולי יש דברים אחרים שאת צריכה לעשות באותן שעות בערב ואז, כשהוא ער, את מנצלת אותן ( למרות שאח"כ את מאוד עיפה ).
כל מיני כאלה...
וגם רציתי לשאול - האם הוא מוציא מספיק אנרגיה במשך היום? האם יש לו מספיק ממך ( אולי מנסה להיות איתך יותר) ?
מקווה שהיה לך לילה טוב.

לפעמים, בעיקר בשעת לילה מאוחרת, אולי זה לא הזמן להבין מה הילד רוצה ?
למה לא?

הוא עושה כל מה שאסור, ובעיקר דברים פיזיים כמו לצבוט ולנשוך, לשפוך ולשבור, להפוך ולחבל, ולאחר כל מעשה הוא מביט בי במבט השובב שלו ופורץ בצחוק מתגלגל

גם לי יש ילד בגיל הזה. ממליצה לך בחום לקרא את "הורים משוחררים ילדים משוחררים" של פייבל ומיזליש
עצם זה שאומרים לילד "לא" "אסור" חוזר ונישנה, במיוחד בגיל הזה, משמעות המילה מתקהה בעניו.
אני מתארת לבני "כואב לי שנושכים אותי" "הדיסק נשבר שמקופפים אותו" ואז מתחיל דיון מצידו "מה. נשבר ..."

יש ילדים שכנראה צריכים להוציא יותר מרץ. אז אם לא לצאת אתם לרוץ כמו שיונת הציע, אולי לקנות טרמפולינה או משהו בסיגנון.

תודה רבה לכן.

הו, הילד שלי מוציא המון מרץ, ויש לו המון ממני. ביום, בלילה, כל הזמן D-:
הרבה ממש שכתבתן אני מיישמת בלאו הכי, ועדין נעים לקרוא. אלקט ואקרא גם את ההפניות.

אבל מחשבה אחרת מטרידה אותי, שמשום מה לא העלתי אותה עדין, והיא הקימות באמצע הלילה. הילד מתעורר לאחרונה כמעט כל לילה, ונשאר ער לפעמים שעה שעתיים ללא יכולת לשוב לישון. הוא תמיד היה מתעורר באמצע הלילה, המון, אבל בדרך כלל יונק ונרדם מיד. עתה הוא מתעורר ולא יכול לשוב לישון, לפעמים רדום וסובל ולפעמים עירני לגמרי, שר שירים וצובט - מן הסתם כנראה כדי לשמור אותנו ערים לידו. אין שום ספק שהוא זקוק לשינה בשעות אלו, מה גם ששנת הצהריים שלו קצרצרה.
חברה רמזה לי שאולי הגיע הזמן להתערבות, ושתוכל ללקט עבורי שמות של לוחשים אלטרנטיביים למיניהם שיוכלו להרגיע אותו. מצדי אני יודעת שאני יכולה להרדים אותו לבד במקרים כאלו, עם המון סבלנות, בעיקר כשהוא בפאזה הסובלת (כשהוא מסתובב ושר קשה לי יותר). השאלה היא למה זה קורה לו.

הריון חדש?
<יורה באפלה>

_לפעמים, בעיקר בשעת לילה מאוחרת, אולי זה לא הזמן להבין מה הילד רוצה ?
למה לא?_

טוב, נו כמובן שידעתי שהמשפט הזה יעורר תגובה...
קודם כל תיראי את השעה שבה זה נכתב.... כנראה שהושפעתי קצת ממנה.
חוץ מזה אין כאן שום כוונה להתעלם מצורך כמו שתיה/יניקה, פיפי, מגע וכו' העניין הוא לפי התיאור של מחשבות
אחת בלילה והוא עוד ער. ולא סתם ער, אלא בועט וצוחק. הנסיך הקטן שלי, אהובי הפעוט ואוצרי המושלם, החליט לסמן גבולות מחדש. הוא עושה כל מה שאסור, ובעיקר דברים פיזיים כמו לצבוט ולנשוך, לשפוך ולשבור, להפוך ולחבל, ולאחר כל מעשה הוא מביט בי במבט השובב שלו ופורץ בצחוק מתגלגל. וחוץ מזה הוא לא מסכים לישון.
ז"א שבשלב הזה כבר קשה לדעת מה הוא באמת רוצה, או צריך כי זה כבר התגלגל ונהיה מאוד לא ברור מה התחיל ומה קורה שם, מה גם שברור שיש כאן מישהי ששמה לב לצרכים של הילד ואומרת
הוא מצליח להשאר ער שעות ארוכות, ולמתוח את התעלולים הקטנים שלו לשעות הקטנות של הלילה, כשכבר לאף אחד אין סבלנות וכוח ויכולת התמודדות.
היא מכירה אותו. היא יודעת ומבינה אותו, אבל בשעה כזו כבר קשה "לכבות את השריפה".
יש זמן להקשבה, הבנה, ויש שמגיע זמן - שמספיק. עכשיו נלך לישון ומחר ננסה שוב להבין מה קורה, נעקוב במשך היום, מה חסר לו, איך לאפשר לו להביע את עצמו, כשזה יהיה פחות 'על חשבונם' של אחרים.
ועוד, אומרת מחשבות
אין שום ספק שהוא זקוק לשינה בשעות אלו, מה גם ששנת הצהריים שלו קצרצרה..
אז, בקיצור היא מבינה ויודעת מה הוא צריך, השאלה היא איך עוזרים לו.

נועה - תודה רבה על ההבנה המלאה.

אני חושבת שמעורבים כאן שני נושאים שיש לשקול לפני ההענות המלאה לצרכי הפעוט -
האחד הוא שמה שהוא רוצה לא בהכרח טוב לו. הילד, כמו כל ילד נורמלי, לא מגיב טוב לחוסר קיצוני בשינה.
השני הוא שאכן, אפילו אם היינו מסתכלים רק על טובתו של הילד ולא על שלי בכלל, זה לא עוזר לו לגמור אותי בלילה.

וזה מעבר למה שנועה הסבירה בדיוק, ש
כבר קשה לדעת מה הוא באמת רוצה

תוך כדי מחשבות אני מתחילה להבין מה הוא רוצה. כלומר מה הוא לא רוצה.

הוא לא רוצה לישון.

הוא נאבק בשינה בכל כוחו, ומשאיר את עצמו ער בכל דרך אפשרית. הבנתי את זה כשניסיתי להרדים אותו הלילה, בין 10 לעכשיו. הוא נרגע, התכרבל בי, התפנק, כמעט נרדם, ואז פרץ בשיא הכוח בשירים ובריקודים שלו. היה לנו יום עמוס יותר מכרגיל, הוא לא ישן כלל בצהרים, ולא יתכן שהוא לא עייף. אם כך, כל ההשתוללות לפני ותוך כדי שעות השינה נועדה אך ורק להשאיר אותו ער, ואותנו איתו. כמו שהיה תמיד, ילד בלתי רדים בעליל, ורק הדרכים להישאר ער הן שמשתנות (ולכן פרצתי במחשבה שיש כאן ניסיון לבדיקת גבולות).

אבל למה הוא לא רוצה לישון?

(אגב בבוקר הוא מתעורר כמו מלאך, מלא חיוכים ושמחת חיים, ולפעמים שב למיטה מעצמו לגנוב עוד קצת פינוקים)
(עוד אגב: הוא נרדם עכשיו רק אחרי שכעסתי, הוא בכה, הרגעתי, הוא נרדם. הריטואל הארור הזה מוזר לי, למרות שנפוץ מאד אצלו. עד שאין בכי אין שינה)

כמה מחשבות:

_טוב, נו כמובן שידעתי שהמשפט הזה יעורר תגובה...
קודם כל תיראי את השעה שבה זה נכתב...._

ויש שמגיע זמן - שמספיק. עכשיו נלך לישון ומחר ננסה שוב להבין מה קורה, נעקוב במשך היום, מה חסר לו, איך לאפשר לו להביע את עצמו, כשזה יהיה פחות 'על חשבונם' של אחרים.
אני מבינה ש-לנסות להבין מה הילד באמת רוצה נראה קשה ליישום בשעה מאוחרת. ולמרות שאני מבינה את הקושי, יש לי שתי מחשבות בעניין:

נראה לי יותר קל להשקיע אנרגיה בלברר מה הוא רוצה, מאשר בלהילחם איתו.
אני חשה אי נוחות מ- כשזה יהיה פחות 'על חשבונם' של אחרים_ ומ- _ויש שמגיע זמן - שמספיק. מה לעשות, זה לא ממש נתון לבחירתנו מתי הילדים שלנו זקוקים לנו יותר מכל. ואגב, נדמה לי שיש מתאם בין הזמן שהם הכי זקוקים לנו, לבין הזמן שבו יש לנו הכי פחות כוח וסבלנות. ועדיין, הם אנשים עם צרכים ורצונות. רצונות. רצונות שיש מקום להתייחס אליהם באיזשהו אופן.

לי נדמה שדווקא עכשיו, בדיוק ברגעים האלה שאת מתארת, מחשבות, הוא זקוק לך יותר מכל. השערה שלי. אז שוב - אני מבינה את העייפות והקושי - אבל יש לי הרגשה שאולי להיות במקום פחות נוקשה, ויותר נינוח, רפוי, זורם, מכיל וקשוב יעזור. יעזור לשניכם.
אפשר אגב, גם לשתף אותו בתחושות העייפות שלך ובקושי שלך. בלי כעס. פשוט לספר.

היא מבינה ויודעת מה הוא צריך, השאלה היא איך עוזרים לו.
אני מרגישה שמחשבות לא יודעת מה הוא רוצה. ואולי גם לא מה הוא צריך.
אולי כאן ננסה למצוא קצה של חוט, ותיכף אתייחס לזה מעוד זווית.

מה שהוא רוצה לא בהכרח טוב לו.
אולי כן, אולי לא, לא נדע זאת, עד שלא נברר מה הוא רוצה.

זה לא עוזר לו לגמור אותי בלילה.
בוודאי שלא. רק שהוא לא מבין את המשוואה הזו. לכן מישהו אחר (נגיד אנחנו) צריך לעזור לך, לעזור לו. זו לא אחריות שלו להקל עלייך...

חשוב למצוא דרך אחרת בה תוכלי להתמודד עם זה יותר בקלות.

כבר קשה לדעת מה הוא באמת רוצה
אני מבינה. אגב, מה רמת הדיאלוג שלכם, עד כמה הוא מדבר, מבין?
כדאי לשאול את יונת אם יש לה רעיונות איך לגשת לזה (מודה שאני לא מספיק מבינה בבני שנתיים).

_תוך כדי מחשבות אני מתחילה להבין מה הוא רוצה. כלומר מה הוא לא רוצה.
הוא לא רוצה לישון._
בגיליון באופן האחרון נדמה לי היה מאמר נפלא שדיבר על כך שבכל פעם שילדנו אומר לנו "לא" למשהו, זה בעצם "כן" למשהו אחר. אולי כדאי לבדוק בכיוון הזה?

היה לנו יום עמוס יותר מכרגיל, הוא לא ישן כלל בצהרים, ולא יתכן שהוא לא עייף
מישהי כתבה כאן פעם, שככל שהילד שלה ישן פחות במהלך היום, ככה שהוא ישן גרוע יותר בלילה, וככה גם קשה יותר להרדימו. אני יכולה להעיד, שפעמים רבות, זה נכון גם לגבי הבת שלי. אולי שווה לנסות להקפיד על שנת צהרים טובה?

הריטואל הארור הזה מוזר לי, למרות שנפוץ מאד אצלו. עד שאין בכי אין שינה
אני תוהה. כאילו הוא זקוק לבכי, או שמא לכעס שלך (שקדם לזה)? כאילו זה משרת אצלו משהו? עונה על איזה צורך? אני זורקת שאלות באוויר בלי לדעת ממש מה אני אומרת, סתם מחשבות שעלו לי.

אולי שווה לנסות להתנהל אחרת לגמרי ממה שקורה עד כה.
אני מציעה, אם תרצי, לפרט באזנינו איך בדיוק נראה ערב כזה, מה קורה, מי אומר מה, איך מגיבים וכו', (ממש לקחת דוגמא מאחד הערבים ולתאר בפירוט שלב שלב מה קרה) ואולי נוכל ביחד למצוא אלטרנטיבה שפויה ונעימה לך, וטובה ונעימה לבנך.
ובכל מקרה, כדי שהדיון לא יחזור על דברים שנאמרו כאן בעבר בהרבה דפים אחרים, אני חוזרת וממליצה לקרוא את הדפים שהמלצתי עליהם.

@}

שני דברים שעולים לי

הוא נאבק בשינה בכל כוחו, ומשאיר את עצמו ער בכל דרך אפשרית. הבנתי את זה כשניסיתי להרדים אותו הלילה, בין 10 לעכשיו. הוא נרגע, התכרבל בי, התפנק, כמעט נרדם, ואז פרץ בשיא הכוח בשירים ובריקודים שלו.

כתבתי על כך למעלה
_תהליך ההרדמות הוא בכלל לא פשוט לילדים ( ביתי בדיוק בגיל של בנך ) , הוא דורש ריכוז והתכנסות פנימה ובעיקר פרידה, וזה יכול להלחיץ אותם. ביתי לעיתים ממש לפני שהיא נרדמת, פתאום קופצת ומעירה את עצמה, לפעמים בוכה קצת לפני שנרדמת.
לדעתי לא בטוח שכאן דווקא יש ביקוש לעצמאות, אלא יותר צורך בהכלה ועזרה להירגע, וזה בכלל לא קל.
זה יכול לקחת זמן רב ודורש סבלנות, ואכן, זרימה מצידנו._

נושא הפרידה ( בטח יש דפים בנושא, אבל בגלל השעה לא אחפש כעת ) הוא מאוד לא קל ושווה להתייחס אליו.
איך הוא מגיב לפרידות ממך במשך היום?
איך בכלל הוא נפרד, האם הוא מביע את פחדיו? האם בכלל הוא ילד שיודע מהו ריכוז ושקט, יודע להיות עם עצמו?
המעבר החד ממצב של כמעט נרדם לשירים והריקודים, מראה שיש כאן קושי ליפול לשינה, להיפרד.
האם את נרגעת בזמן שאת מרגיעה אותו, האם את מנמנמת או אולי נרדמת, כי אולי יש בתוכך 'רעשים' שאותם הוא קולט? האם יכול להיות משהו עם אבא ( איפה הוא בתמונה? ) שהילד מנסה לומר לך? או אחים? זמן שהוא פתאום רק איתך.
אולי תספרי קצת איך נראה היום שלכם, איפה נדמה לך שיכולה להיות בעיה שבגללה הוא לא מוצא מנוח.

הוא תמיד היה מתעורר באמצע הלילה, המון, אבל בדרך כלל יונק ונרדם מיד. עתה הוא מתעורר ולא יכול לשוב לישון, לפעמים רדום וסובל ולפעמים עירני לגמרי, שר שירים וצובט - מן הסתם כנראה כדי לשמור אותנו ערים לידו
לשמור אותנו ערים לידו. נדמה שהוא חושש מהפרידה.
אולי פרחי באך לעצמך? אולי היתה חוויה של פרידה בעבר, שמתבטאת בהווה?

לילה שקט לכולנו.

שוב תודה לכן

הרבה מחשבות וקריאה ושיחות, שהובילו אותי למקום חדש.
לא יתכן שכל הבעיות של הילד נובעות אך ורק משגיאות שלנו כהורים. גם בכלל וגם לגבי הינוקא הפרטי שלנו, פנכה קטנה של אושר מוקף באושר שמעולם לא נפרד מאיתנו ומעולם לא חווה נוקשות מהי

נראה לי שיש מקום להתערבות מבחוץ. רוצה לומר, ודאי שאפשר למצוא דרכים להקל על ילד שכואב לו, אבל מה בדבר לסלק את מקור הכאב.
החלטתי לבקש אבחון ועזרה מקצועית, ועתה אני עוברת לשלב הבירורים בנושא.

חג שמח ומאושר, ממני.

רציתי לקרוא קצת כי ליה, בת שנה ו-7, מתחילה לגלות "סימני שנתיים" מזה כמה שבועות.
אבל דווקא עניין הפרידות מהדהד לי חזק. אני יודעת שאין דבר כזה "הגיוני" בילדים ובכל זאת רוצה לשאול אם זה הגיוני שכמעט כל פרידה שלה ממני כוללת מחאות ובכי. היא יכולה לבלות נהדר עם אבא ודודותיה המדהימות ושלל סבאסבתא, אבל מה שלא יהיה - קודם נצמדת אליי בפוזת הקואלה ובוכה קצת אמא אמא. יכול להיות שלא שמתי לב וזה כבר קצת מוזר בגילה? (דווקא כי בשאר הזמן היא מאושרת ומסופקת ומדהימה ומשהו עם הפרידה הזאת...)

מחשבות,
לא יתכן שכל הבעיות של הילד נובעות אך ורק משגיאות שלנו כהורים.
בוודאי שלא. אני מצטערת אם כך השתמע מדבריי. ניסיתי להציע דרכי הסתכלות והתמודדות עם הנושא, לא מתוך מחשבה שהדרכים הנוכחיות שבהן את נוקטת גורמות לקושי. חלילה.

נראה לי שיש מקום להתערבות מבחוץ.
אני מאמינה בך. אני מאמינה באינטואיציה שלך, ואם את מרגישה שזה הדבר הנכון לעשות - אז את יודעת. כי את אמא שלו ואת יודעת מה הדבר הנכון עבור ילדך.

נשמח לשמוע עדכונים. @}

עברתי בסביבה, אני ממליצה לקרוא את:
רק אימא יכולה
ילדה שנצמדת
ילד שצמוד לאמא

@}

אם זה הגיוני שכמעט כל פרידה שלה ממני כוללת מחאות ובכי. היא יכולה לבלות נהדר עם אבא ודודותיה המדהימות ושלל סבאסבתא, אבל מה שלא יהיה - קודם נצמדת אליי בפוזת הקואלה ובוכה קצת אמא אמא. יכול להיות שלא שמתי לב וזה כבר קצת מוזר בגילה?
לדעתי ממש לא מוזר, ובטח לא נראה לי ששווה לקשר דווקא כאן את הגיל.
היא ואת הייתן אחד, מאז הבטן וכנראה עד לא מזמן, ואולי עדיין. טוב לה ללכת, היא מסתדרת עם אחרים מצויין, וזה נפלא ומרמז שהקשר איתך הוא נכון, אולם, עדיין היא נצמדת לרגע אלייך, את הדמות הסמביוטית שלה, את העוגן שהיא נאחזת בו, מקבלת כוח, ודלק וממך היא ממשיכה הלאה ( בהצלחה, כפי שתיארת ) לאחרים.
אם תקבלי את הבכי הזה, פשוט בחיבוק גדול ומבין תעזרי לה ללא מילים בדרך שהיא עושה לעצמאות.
אצל אימא, כמו בבית, אפשר להביע את הקושי, ובחוץ היא לומדת לאט להיסתדר עם העולם.
לי זה מרגיש מאוד בריא ויפה. זו פשוט הדרך שלה להתמודדות, הדרך שלה להיפרדות.

תודה לשתיכן.
יכול להיות שזה כל מה שהייתי צריכה דווקא היום, כשהיא 70% מהיום על הציצי. ואולי דווקא "תקופת הקואלה" הזאת מבלבלת אותי כי היא קורית במקביל לגילויי עצמאות בלתי פוסקים.
קראתי שוב את דברייך נועה. תודה.

הקטן בן שנתיים וארבע חודשים, ילד מצחיק מאושר שמקבל ונותן המון אהבה.
הבעיה [או יותר נכון אחת הבעיות] היא שהוא כל הזמן זורק חפצים, בדרך כלל את הבקבוקים שלו. הוא לא עושה את זה מתוך כעס או רוגז, הוא עושה את זה כי [ציטוט מדויק של דבריו] "ככה".

כשהוא זורק את הבקבוק אני מסבירה לו יפה "שלא זורקים בקבוקים", זה עוזר נקודתית.
לאחר מכן מבקשת ממנו להרים את הבקבוק, לפעמים עוזר לפעמים לא עוזר.
הקושי שלי בעניין הזה הוא, שהילד פשוט מקסים, אין לו התקפי זעם, הוא ילד פעיל מאוד
עצמאי מאוד, פשוט מדליק, קשה לי "לכעוס" עליו ולהתעקש איתו.

האחים שלו נפגעו לא פעם ולא פעמיים ממנו.
אם המצב הזה הוא שלב שיעבור אני עוד אוכל להתמודד איתו. השאלה היא מה הן ההשלכות של זה לעתיד?

עירית_לוי

בהצעה שלי יש שני חלקים:
חלק אחד מתייחס למה לעשות והחלק השני מתייחס למי להיות (תוך כדי העשייה, או מה לשדר).

לגבי מה לעשות: את יכולה לומר לו פשוט 'לא' כמו את שכבר עושה.
את ה"לא" כדאי ללוות במעשה שיפסיק את זריקת הבקבוקים: את יכולה לומר לו לא זורקים בקבוקים, ותוך כדי זה לקחת לו בעדינות את הבקבוק ולעניין אותו בפעילות אחרת (ואם הוא לא הספיק לשתות לפני שהפסקת אותו, את כמובן יכולה להציע לו קצת אחרי זה את הבקבוק כדי לא להשאיר אותו צמא

)

זו עצה שכתבה פה פעם באחד הדפים בשמת א, ואני אימצתי אותה בחום, ויכולה לספר לך שהיא עובדת נהדר.
את לא נכנסת למאבק. את מפסיקה אותו עוד לפני שהוא החל.

יונת שרון מסבירה נפלא כיצד פעוטות מתייחסים ל"לא" בחלק הראשון של המאמר פילים לבנים ותרבות הצריכה

עכשיו, לדעתי, לא מספיק לעשות את הפעולה הזאת באופן מכני, וחשוב להקדיש תשומת לב גם לגבי מי להיות כאשר את אומרת את ה"לא".
יש כאן שתי נקודות -

האחת, היא לא להיות אוטומטית* בתגובה שלך. אני מנחשת שכאשר בנך מתחיל לזרוק בקבוקים, באופן אוטומטי מתעוררת בך התנגדות. חשוב שלא תגיבי מתוך ההתנגדות הזו, מתוך זה שזה "לא בסדר" שהוא זורק את הבקבוק. כאשר את מגיבה אליו באופן הזה את לא באמת נוכחת שם בשבילו, ומה שהוא צריך זה את אמא שלו נוכחת מאחורי ה"לא". כל מה שנדרש זה לעצור לרגע ולבחון מאיזה מקום את מגיבה. ברגע שקלטת שאת עומדת להגיב אוטומטית, את כבר תגיבי באופן טבעי ממקום של בחירה.

הנקודה השניה היא להיות שלמה* עם ה"לא" שלך. וזה מתקשר לנקודה הראשונה, כי ברגע שלא תהיי אוטומטית, אלא תבחרי לומר "לא", גם תהיי שלמה איתו. כתבת: הקושי שלי בעניין הזה הוא, שהילד פשוט מקסים, אין לו התקפי זעם, הוא ילד פעיל מאוד, עצמאי מאוד, פשוט מדליק, קשה לי "לכעוס" עליו ולהתעקש איתו. אני מנחשת שהוא חש את הקונפליקט הפנימי הזה שלך ולכן קשה לו לקבל את ה"לא".

כל מה שנדרש זה לעצור לרגע ולבחון מאיזה מקום את מגיבה. ברגע שקלטת שאת עומדת להגיב אוטומטית, את כבר תגיבי באופן טבעי ממקום של בחירה.

.

אמא לשלושה,
אני יכולה לומר לך מה אני עושה עם הקטנה שלי שהתחילה בתקופה האחרונה להכות את הכלב, אותי או את אביה עם כף מטבח, מברשת שיער, מה בא ליד, ולהתגלגל מצחוק.

אני אומרת לה בטון ענייני: "זה לא נעים לי, זה כואב".
אני מוסיפה (גם כן, בטון ענייני): "אנחנו לא מרביצים".
אני עוצרת את המכה ביד, ולוקחת אותה לעשות משהו אחר.

זהו. אני מאמינה שהמסר ייקלט.

איך זה נשמע לך?

השאלה היא מה הן ההשלכות של זה לעתיד?

אולי קריירה בזריקת כדור ברזל?

אני מציעה פשוט לא לתת לו יותר בקבוק במשך כל היום, אלא בזמנים מסוימים שצריך, נגיד בבוקר ובערב. בשאר הזמן הוא יכול לשתות מכוס רגילה.

אפרסקים ופרח, העצות שאתן נתתן טובות, אבל הן מועילות רק לאותו הרגע,
הוא מבין מרים את הבקבוק וזהו. זה יכול לחזור שוב אחרי 10 דקות.
אולי קריירה בזריקת כדור ברזל?
אהבתי.

אני מציעה פשוט לא לתת לו יותר בקבוק במשך כל היום, אלא בזמנים מסוימים שצריך, נגיד בבוקר ובערב. בשאר הזמן הוא יכול לשתות מכוס רגילה

הוא "מכור" לבקבוק. קשה לו להיפרד ממנו ולי עוד יותר קשה להפריד אותו ממנו.
חוץ מזה אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני "מענישה" אותו.
יצא לי פעם או פעמיים לקחת לו את הבקבוק, ואחרי שהוא "הבטיח" שלא יזרוק שוב
החזרתי לו, ושוב אחרי 5 דקות זורק שוב.

די מיואשת מהעניין [כתבתי "ממנו" וזה נשמע לא טוב] קשה לי להציב לו גבולות,
אולי בגלל שהוא הקטנצ'יק והאחים שלו מגינים עליו כל הזמן "מהאמא הרעה".

_העצות שאתן נתתן טובות, אבל הן מועילות רק לאותו הרגע
הוא מבין מרים את הבקבוק וזהו. זה יכול לחזור שוב אחרי 10 דקות._
נכון. ואז צריך לעשות שוב את אותו תהליך. ושוב - אם יש צורך.

מה שאני בעצם מנסה לומר זה שהוא ילמד עם הזמן מה מקובל ומה לא מקובל במשפחה שלכם. אבל הלימוד הזה לוקח זמן. באופן טבעי.
ולכן, כדי להימנע מעימותים, אפשר לעשות בכל פעם את התהליך הזה, כשבכל פעם את מוציאה אותו מהסיטואציה ומעניינת אותו בפעילות אחרת אחרי שאמרת "אנחנו לא זורקים בקבוקים".
ואם אחרי עשר דקות הוא חוזר לזה, אז שוב, באותה ענייניות להגיב, ולעניין אותו במשהו אחר. לקחת אותו איתך למטבח לבשל יחד, לקפל כביסה, מה שבא.

אולי שווה לך לנסות את זה (אם לא יגיעו עצות טובות יותר

) ליום יומיים ולראות מה קורה.

_קשה לי להציב לו גבולות,
אולי בגלל שהוא הקטנצ'יק והאחים שלו מגינים עליו כל הזמן "מהאמא הרעה"._

תראי, אני לא מהמאהות המנוסות כאן באתר

, בכ"ז יש לי פיצקי אחת, אבל יש אולי שני דברים שיעזרו לשנות את הרגשת "האמא הרעה":

לשמור באמת על טון ענייני ו... אוהב! שכחתי לציין - אוהב! אותן מילים, אך הטון ישיר, ענייני ועם זאת רך ומלטף. לא האשמה, לא ביקורת, לא טענות, לא כעס. כאילו את נותנת לאיזה ילדה חמודה שהתבלבלה בדרך, הנחיות להגיע לבית שלה.
לשקף. לומר לו: אני יודעת שאתה אוהב לזרוק בקבוקים. זה באמת כיף גדול לזרוק בקבוקים. אבל אנחנו לא זורקים בקבוקים. מאידך - אולי תרצה לזרוק גלילי נייר טואלט?!!!!

סתם. רעיון. אולי לתת לו משהו שהוא כן יוכל לזרוק ואז להפוך את זה להשתוללות כיפית. וכך תמיד להציע לו - לזרוק בקבוקים זה OUT, לזרוק גלילי נייר טואלט זה IN !!!

<חשבתי תוך כדי כתיבה, אולי משהו מזה יעזור>

עירית_לוי

אני מסכימה עם סיגל ב שזה תהליך, וצריך אליו סבלנות

הלימוד אכן לוקח זמן.
על אחת כמה וכמה כאשר לא מדובר בהתנהגות חדשה:
הוא לא התחיל להיום לזרוק בקבוקים, והוא כבר רגיל לתגובה הישנה שלך, שהיא, כפי שאני מבינה, כוללת מילים ( "אנחנו לא זורקים בקבוקים" ) ולא מעשים (להפסיק בעדינות את פעולת זריקת הבקבוקים ולעניין אותו במשהו אחר).

גם לנו כמבוגרים לא קל לשנות דפוסים של חשיבה, התייחסות, וכדומה, ונדרש לנו תהליך של הפנמה והטמעה, לפעמים של שנים.
אני לא מאמינה שלבן שלך ידרשו שנים

אבל כן הייתי נותנת לו שבועיים - שלושה בתור התחלה להתרגל לתגובות החדשות שלך.
הנקודה משמעותית בעיני, היא שאת זו שצריכה לעשות את השינוי (בהתייחסות, באופן התגובה) ורק אחרי זה לצפות ממנו לשינוי כלשהו.

_הוא "מכור" לבקבוק. קשה לו להיפרד ממנו ולי עוד יותר קשה להפריד אותו ממנו.
חוץ מזה אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני "מענישה" אותו._
אני חושבת שאם את תאמיני שלא מדובר פה בעונש, תגיבי באהבה, תהיי "עניינית" ולא "מגיבה" כאשר תקחי את הבקבוקים, זה יקל גם עליו.
אני מרגישה שכאן הנושא של מי להיות הוא נקודה חשובה:

להיות שלמה עם התגובה שלך. את כותבת: קשה לי להציב לו גבולות והוא מרגיש את זה. אין לי ספק שכאשר את תהיי שלמה, יהיה לו קל יותר עם ה"לא" שלך ומידת ההתנגדות שלו תרד.
להיות נוכחת ולא אוטומטית כאשר את מגיבה. לראות אותו מאחורי ה"ילד שזורק בקבוקים".

עירית_לוי

בזמן שכתבתי אפרסקים כבר הוסיפה עוד תגובה.

על שני הרעיונות!

או קיי.
אתן אומרות שזה תהליך שלוקח זמן. אחלה, אני מרימה את הכפפה.
אמשיך בדרך שלי, שמאוד דומה לעצות שנתתן, [ אצלנו זה כדור במקום נייר טואלט, שזה כבר סיפור אחר איתו].
אעדכן אתכן בהמשך.

יש לי כבר היסטוריה עם עצות מאוד מועילות שלכן.
המון תודה.

האם להרחיק מהילד בקבוק לאחר שהוא זורק אותו שוב ושוב ופוגע באחים ובחפצים נחשב לעונש? עונש יהיה להכניס אותו לחדר 'עד שילמד', או משהו כזה. עונש הוא משהו מנותק מהמעשה עצמו - שמביע יותר מכל את הכעס והפתיל שלנו. להרחיק את הבקבוק נראה לי יותר כמו 'תוצאה טבעית' למעשיו.

האם יש משהו אחר שבגללו את חוששת למנוע מהילד לזרוק בקבוקים? כשביתי הצעירה היכתה אותי מתסכול, כי לא הבנתי את דבריה, אמרתי לה שלא מרביצים, חיבקתי אותה 'חזק' ושאלתי אותה למה התכוונה. במקרה שאת מתארת הוא לא מתוסכל ולא מביע מצוקה - אלא עורך ניסוי מרתק ומשעשע שמשהו צריך להסביר לו שלא עושים בבני אדם..

דחילו, ניסתי פעם ופעמיים לקחת לו את הבקבוק אבל זה לא עזר.
אם לא יעזרו לי השיטות שנתנו פרח ואפרסקים, אז לא תהיה לי ברירה אלא להמשיך
ולקחת לו את הבקבוק.
בכל אופן תודה על היחס וההארה.

דחילו, כשקראתי את דברייך הבחנתי באיזו נימה של כעס, צודקת או מדמיינת?
[עד כמה שאפשר להבין טון דיבור באינטרנט].

האם יש משהו אחר שבגללו את חוששת למנוע מהילד לזרוק בקבוקים?
החשש היחידי שלי שהוא יתחיל לבכות, אני אכנע ואז תהיה לו עוד יותר לגיטימציה לזרוק
את הבקבוק.

כשקראתי את דברייך הבחנתי באיזו נימה של כעס ממש ממש, אבל ממש לא. הנושאים שמעסיקים אותי הם בדיוק אלו, ובדיוק בזכות זה אני כל כך אוהבת את האתר הזה @}

אם הוא יבכה, יהיה לך תירוץ מצויין לחבק אותו ולהקל על שניכם

עונש הוא משהו מנותק מהמעשה עצמו - שמביע יותר מכל את הכעס והפתיל שלנו. להרחיק את הבקבוק נראה לי יותר כמו 'תוצאה טבעית' למעשיו.
אבל זה בקבוק שהוא מאוד אוהב. מאוד קשור אליו. מתי תחזירי לו אותו?
אני מרגישה שיש בזה כפייה. ניצול של היכולת שלך לקחת חפץ שלו. כי את חזקה יותר.
הרי אם בן זוגך היה כל פעם מגביר את הווליום של הטלוויזיה לגבהים בלתי נסבלים מבחינתך שגורמים לך לכאב ראש. כל פעם היית מדברת על זה איתו ובפעם הבאה שהיית יוצאת מהחדר, הוא היה שוכח ומגביר שוב.האם היית מחרימה לו את השלט? לוקחת לו את הטלוויזיה? לא. היית מוצאת דרך לגרום לו להבין.
וכנ"ל עם ילדים.
ולכן לקחת לו חפץ אהוב - קשור ככל שיהיה למעשה - זו ענישה.

תוצאה טבעית - היא כזו המתרחשת באופן טבעי לדעתי ולא באופן יזום על ידי ההורה. תוצאה טבעית היא לשים יד באש ולקבל כוויה. ברגע שיש מעורבות של אדם אחר, התוצאה כבר לא טבעית.

הבעיה [או יותר נכון אחת הבעיות] היא שהוא כל הזמן זורק חפצים, בדרך כלל את הבקבוקים שלו
בנוסף למה שכן ניתן לזרוק, הייתי מנסה להגדיר לו מקום ששם כן יוכל לזרוק.

הגדול שלי אהב לזרוק דברים מהחלון. לפני הזריקה של משהו שלא רציתי שיזרק, הייתי אומרת לו "את זה אתה יכול לזרוק" ונותנת לו שיזרוק.
נתתי לגיטימציה למעשה, לא כעסתי, נגמר הניסוי שלו והוא הפסיק לזרוק.

אני מרגישה שהבן שלך "עלה" על משהו שמכעיס אותך וזה נותן לו טריגר להמשיך.
אז חוץ מהעצות הטובות שנתנו מעלי, תנסי גם להרפות מהעניין.
הזריקות הם עניין של גיל. עוד שלב בהתפתחות.

יופי פתרנו את עניין "הכעס".
עוד נקודה בקשר להתנגדותי ב "לקחת את הבקבוק"
מקווה שאצליח להסביר את עצמי.
המטרה שלי היא שהוא יפסיק לזרוק בקבוקים מפני "שזו לא התנהגות נאותה"
ולא בגלל "שאמא תיקח לי את הבקבוק".
הצלחתי להבהיר את עצמי?

עוד שלב בהתפתחות.
זה גם אחד הדברים שרציתי לשמוע, אבל כמו שכתבתי בהתחלה, זריקת הבקבוקים
לא נועדה לעשות "דווקא", הוא עושה זאת או בשביל הכיף או בהיסח הדעת,
דוגמה, הוא באמצע שתיה, פתאום הוא רואה משהו מעניין אז הוא זורק את הבקבוק ורץ.

היית מוצאת דרך לגרום לו להבין. אפרסקים, לו בעלך היה זורק עליך בקבוקים (אם אנחנו מתחילים לערוך השוואות), יכול להיות שהיית בוחרת להשיב לו באופן טבעי באגרטלים

למה להשוות בין היחסים עם הפעוט לבין היחסים עם הבעל? מוטב שאף אחד לא יזרוק על האחר בקבוקים - ואת רשאית לעצור את זה בכל דרך שנראית לך, ויפה שעה אחת קודם (במיוחד עם הבעל..)

פתאום הוא רואה משהו מעניין אז הוא זורק את הבקבוק ורץ.
זה קורה אצלנו גם עם הגדול. הוא פתאום אומר "אמא, פיפי" ואת מה שהיה לו ביד באותו הרגע הוא פשוט עוזב.
הוא כאילו לא יודע מה לעשות עם זה, אז מה שנשאר זה לעזוב את אותו החפץ.

_המטרה שלי היא שהוא יפסיק לזרוק בקבוקים מפני "שזו לא התנהגות נאותה"
ולא בגלל "שאמא תיקח לי את הבקבוק"._
אני באופן אישי לא בעד לקחת את הבקבוק. סביר להניח, שאז הוא ימצא משהו אחר לזרוק.
אם זריקת הבקבוקים היא לא "דווקא", אז הלימוד יעזור. יקח עוד קצת זמן.

הוא באמצע שתיה, פתאום הוא רואה משהו מעניין אז הוא זורק את הבקבוק ורץ. זה כבר נשמע אחרת, הוא שומט את הבקבוק. כאן אני מאוד עקבית בתגובה שלי - משהו נופל ומיד נפלט לי: 'שיט, מה קרה?' (תוצאות לוואי, הילדים חוזרים אחריך..)

למה להשוות בין היחסים עם הפעוט לבין היחסים עם הבעל?
ההשוואה נעשתה לצורך המחשה מדוע לקיחת הבקבוק היא כפייה בעיניי. ובמקום שבו יש כפייה, יש בעיניי חוסר כבוד לרצונות של הפעוט. ההשוואה נועדה להראות שכפי שאנו מוצאות דרכים לפתור מחלוקות עם אנשים מבוגרים בדרכים שיוויוניות ומכבדות, כך - לדעתי - כדאי לנו לנהוג עם ילדינו. ולקחת לו חפץ אהוב היא לא דרך מכבדת בעיניי. זוהי דרך מענישה שמפעילה כוח, לטעמי.

_המטרה שלי היא שהוא יפסיק לזרוק בקבוקים מפני "שזו לא התנהגות נאותה"
ולא בגלל "שאמא תיקח לי את הבקבוק".
הצלחתי להבהיר את עצמי?_
כן. וזו אחלה נקודה.
והוא ילמד שזה משהו לא מקובל. זה ייקרה, אל דאגה. זה לא שבבחינות הבגרות שלו או בלשכת הגיוס בגיל 18 הוא ישב ויזרוק בקבוקים על החיילות.

יכול להיות שהיית בוחרת להשיב לו באופן טבעי באגרטלים
ואזות. ברשותך.

זה לא שבבחינות הבגרות שלו או בלשכת הגיוס בגיל 18 הוא ישב ויזרוק בקבוקים על החיילות

קוראת ומפנימה.
תודה.
אחזור רק ביום ראשון בערב. [יורדת לאילת עם הבנזוג והדיקטטורים, הכלב נשאר בבית].

עירית_לוי

תנסי גם להרפות מהעניין.
אני מסכימה עם נועה.
ההתנגדות לזריקת הבקבוקים עשויה לקבע את ההתנהגות הזאת, וההרפייה יכולה למוסס אותה.

_המטרה שלי היא שהוא יפסיק לזרוק בקבוקים מפני "שזו לא התנהגות נאותה"
ולא בגלל "שאמא תיקח לי את הבקבוק".
הצלחתי להבהיר את עצמי?
כן. וזו אחלה נקודה._
גם בעיני.
זו הסתכלות על הילד ממקום מכבד

מנקודת מבט שרואה אותו כשווה ערך למבוגרים, ולא נחות מהם בגלל שהוא ילד.
הוא לא מישהו שאפשר או שבכלל צריך לקחת לו את הבקבוקים.

זה לא שבבחינות הבגרות שלו או בלשכת הגיוס בגיל 18 הוא ישב ויזרוק בקבוקים על החיילות לי זה נשמע כמו תפיסה של הילדות כ'הכנה לבגרות'. הדבר שמעסיק אותנו הוא 'מה יצא ממנו?' והאם הוא יזרוק בקבוקים במקום שצריך לפזר פרחים?

מה עם כאן ועכשיו? מה עם פגיעה באמא או באחים? (בהנחה שמתקיימת, כמו שהבנתי בהתחלה ואם זה לא המקרה, נניח אותו לרגע). אבל בעיקר - למה כעס הוא רגש כל כך מאיים ו'מחוץ לגדר'? מה הוא אמור לעשות עם הכעס שלו - אם אמא (במקרה שאנחנו מניחים, ולא במקרה של אמא לשלושה דווקא) כל כך מאויימת מרגשות קשים?

העניין "בהכנה לבגרות" [לפחות לפי תפיסתי] היא לא שהוא

הוא יזרוק בקבוקים במקום שצריך לפזר פרחים?
אלא למנוע ממנו פגיעה עתידית, שלא יקרה מצב שפתאום בגיל 13 הוא יקלוט שהעולם
לא סובב סביבו ושיש עוד אנשים שצריכים להתחשב בהם ולא רק בו.
את ההלם הזה אני רוצה למנוע ממנו.
[מדברת מתוך נסיון של אחרים].

לי זה נשמע כמו תפיסה של הילדות כ'הכנה לבגרות'. הדבר שמעסיק אותנו הוא 'מה יצא ממנו?' והאם הוא יזרוק בקבוקים במקום שצריך לפזר פרחים?

איך הבנת את זה מדבריי?
אני בסה"כ התלוצצתי עם אמא לשלושה, אשר הביעה דאגה אם זה שלב שחולף, או שהוא נועד לזרוק בקבוקים לנצח. איך מזה הגעת ל- הכנה לבגרות?
השאלות של אמא לשלושה והתשובות שניתנו לה כאן עוסקות כולן בהווה.

למה כעס הוא רגש כל כך מאיים ו'מחוץ לגדר'?
אני מודה שגם את זה אני לא מבינה מהיכן הסקת. אשמח אם תרחיבי.

_אלא למנוע ממנו פגיעה עתידית, שלא יקרה מצב שפתאום בגיל 13 הוא יקלוט שהעולם
לא סובב סביבו ושיש עוד אנשים שצריכים להתחשב בהם ולא רק בו._ אני מבינה אותך לגמרי ומאמינה שהוא ילמד את זה מתוך היחס המכבד שלך. כאמור אני התיחסתי לסצינה קצת שונה - שבה ילד מעיף בקבוקים על הסובבים. במקרה כזה, בעיני, לגיטימי וטבעי לכעוס.

יש מי שחושבים שלמידה מוסרית מתרחשת בדיוק כך: 'אמא כועסת עלי כשאני זורק בקבוקים - (כעבור כמה שנים) לא זורקים בקבוקים'.

שבה ילד מעיף בקבוקים על הסובבים. במקרה כזה, בעיני, לגיטימי וטבעי לכעוס.
שלא תהיה אי הבנה, אני כן כועסת.
טוב אז בינתיים יש שיפור, ברגע שאני רואה שהוא "עומד" לזרוק את הבקבוק,
אני אומרת בשקט ושלווה "לא זורקים בקבוק" אז בתגובה הוא עונה בקול המתוק והמשגע שלו "שים על שולחן".

עירית_לוי

אני אומרת בשקט ושלווה "לא זורקים בקבוק" אז בתגובה הוא עונה בקול המתוק והמשגע שלו "שים על שולחן".

אמא לשלושה, השבוע השיחה שלנו כאן הפכה להיות רלוונטית אצלינו.
האפרוחית התחילה לתת לכל הנקרה בדרכה "כאפות" בפנים, ואחרי זה להתגלגל מצחוק. אם במקרה יש לה ביד צעצוע (רצוי מפלסטיק קשיח

) אז היא בכלל נהנית מזה.
בקיצור - מצאתי את עצמי נזכרת שוב ושוב בכל מה שדיברנו עליו כאן

תוך כדי כך נזכרתי בעצה שימושית מאוד שלמדתי פעם מ טל טיבי, ואני רוצה לשתף אותך בה (טל היא מטפלת הוליסטית, שמטפלת בין השאר גם באמצעות נשימה מעגלית. הרעיון לקוח מתחום הנשימה).
בכל פעם שאת כועסת / עצבנית / לא מרוצה / מתוסכלת וכדומה - קחי נשימה אחת ארוכה ועמוקה.
הנשימה הזאת תגרום לך לעבור בן רגע ממצב הוויה אוטומטי לנוכחות מלאה.
זה הרגל שהיה לי קל יחסית לאמץ, והוא איפשר לי לזהות התייחסויות אוטומטיות שלי בכל תחום ובכל אינטרקציה.
אגב, אחרי תקופה, כבר לא תצטרכי את הנשימה. תזהי את זה תוך שנייה, או תוך כדי או אפילו לפני.

לעבור בן רגע ממצב הוויה אוטומטי לנוכחות מלאה
אפשר הסבר למתקשים בהבנה

עירית_לוי

אפשר הסבר למתקשים בהבנה
ודאי

מה שכתבתי כאן הוא מעין המשך להודעה הראשונה שלי בשיחתנו (ראי 12.7.05 01:07) ולכן לא פירטתי.
אם תקראי אותה שוב זה יהיה יותר מובן.

וקצת הרחבה –

אפשר להבחין בין שני מצבי הוויה: מצב אוטומטי או מצב לא אוטומטי.
כאשר אנחנו במצב אוטומטי, אנחנו לא נוכחים, אנחנו לא פה. כאשר אנחנו לא אוטומטיים, אנחנו נוכחים לגמרי.

אנחנו עוברים למצב אוטומטי בד"כ כאשר לוחצים לנו על נקודה רגישה. תארי לך שאת יושבת ומדבת עם בן זוגך. בלי לשים לב הוא אומר משהו שמקפיץ אותך. את קופצת, וזהו, את כבר לא "שם", את על טייס אוטומטי. את לא מגיבה איך שהייית באמת רוצה להגיב, אלא את "יורה". האוטומטים מתחברים לנקודות לא פתורות או לא שלמות אצלינו.

לפעמים מילה של מישהו אחר מעבירה אותנו לשם, לפעמים משהו שסתם שמענו ברחוב ולפעמים מחשבה שחלפה לנו בראש עושה את העבודה.

אחד ההבדלים המשמעותיים בין שני המצבים הוא שאת המצב האוטומטי אנחנו לא בוחרים. אנחנו "נזרקים" אליו. אבל אז אפשר במודע לחזור להיות נוכח.

מאבקים ומריבות קורים בד"כ כאשר שני הצדדים מופעלים ומגיבים. בני זוג לוחצים אחד לשני על הנקודות הרגישות הקדומות ומפעילים זה לזה את האוטומטים (ראי לבסוף מוצאים אהבה).

זה נכון ליחסים שלנו עם מבוגרים וכמובן גם עם ילדים:

כאשר אנחנו נופלים למאבק מול ילד, זה קורה כי אנחנו לא נוכחים אלא מגיבים אליו באופן אוטומטי. ילד צריך מולו את ההורה שלו ולא מכונה אוטומטית. כאשר הוא קולט שההורה נמצא שם, נוכח, שלם עם מה שהוא אומר לו (למשל "לא מתאים שנאכל עכשיו גלידה"), הוא בד"כ מקבל את ה"לא". ילד כזה גם יהיה הרבה יותר בטוח בעצמו!

זה לא פשוט. הרבה פעמים ההתנהגויות הללו מעוררות בנו התנגדות ("לא מרביצים"), וחוש הצדק שלנו מתעורר לחיים ("אל תרביץ לאחותך הקטנה"). אני חושבת שאפשר לומר ככלל, שכאשר אנחנו עסוקים בלהיות צודקים מול הילדים שלנו, זה סימן שאנחנו מגיבים באופן אוטומטי.

אגב – גם "כן" אפשר לומר באופן אוטומטי. אמא שהנטייה האוטומטית שלה היא לרַצות את הילד שלה, תגיד לו כן על כל דבר, וגם זה לא יהיה מבחירה.

זה מבהיר?

פרח, תדוה על הטיפ.
התחלתי להשתמש בזה כבר בשיחותינו בדף ילדת סנדוויץ' , אבל במקום לקחת נשימה
עמוקה, אני אומרת לה "תני לי לחשוב על זה לרגע" [בתגובה לבקשה שלה].
הוא עובד נהדר, לפני שאני אומרת את ה"לא עכשיו" אני שואלת את עצמי קודם כל, למה?

עירית_לוי

רעיון נהדר!

עירית_לוי

את יודעת, חשבתי על זה. למה בעצם לא לאמץ עד הסוף את ההצעה של נועה להרפות מהעניין ?

אם זריקת הבקבוקים לא פוגעת פיזית באף אחד, והוא לא שובר שום דבר בדרך, למה בעצם לא לאפשר לו?
למה זה כל כך לא בסדר שילד בן שנתיים וארבע שותה מים, פתאום משהו אחר מסקרן אותו ומסיח את דעתו, והוא זורק את הבקבוק ומתפנה אליו? (אני שואלת ברצינות).

אני חושבת שזה מה שאני הייתי עושה...
גם כי אני משתדלת לא לעצב את הבת שלי, וגם כי זו נראית לי פעולה יותר יעילה כדי להפסיק את זריקת הבקבוקים (מתוך ההנחה שככל שאת מביעה יותר התנגדות, כך יש יותר סיכוי שאת מקבעת ומשמרת את העניין).

מה את אומרת?

כשהוא זורק את הבקבוק לאחר שהביע עניין במשהו אחר, אני לא מעירה לו.
פשוט מרימה את הבקבוק ומניחה על השולחן.

העניין הוא שהוא כן פוגע באחרים, וכן שובר [את הבקבוק עצמו] אבל עכשיו אני לא עושה
סיפור מזה, פשוט "מזכירה" לו להרים את הבקבוק ובזה נגמר הסיפור.

פעם {פעם, עד לפני חודש] הוא היה מתנגד להרים את הבקבוק.
עכשיו הוא עושה זאת בחיוך והבנה. [ככה לפחות נראה לי].
אז כנראה שבדרכי שלי אני באמת מרפה. לא?.

פרח תודה על ההבהרה.
את כ"כ צודקת. רק איך, איך, איך לא עונים אוטומטי? אוף, לפעמים זה כ"כ קשה.

_פעם {פעם, עד לפני חודש] הוא היה מתנגד להרים את הבקבוק.
עכשיו הוא עושה זאת בחיוך והבנה. [ככה לפחות נראה לי].
אז כנראה שבדרכי שלי אני באמת מרפה. לא?._
כנראה שכן

עירית_לוי

אז כנראה שבדרכי שלי אני באמת מרפה. לא?.
בהחלט!

עירית_לוי

רק איך, איך, איך לא עונים אוטומטי? אוף, לפעמים זה כ"כ קשה.
תתחילי להסתכל על עצמך במהלך היום.
תחליטי שמעכשיו ועד סוף היום את מתבוננת על עצמך, ותראי מה יקרה.

נדרש תרגול.
זה לא קורה מיד.
בהתחלה מזהים רק לאחר מעשה או בכלל לא.
אבל אחרי שיש לך את זה, זו מיומנות שהיא מתנה לכל החיים.

אחת השיטות, כמו שכתבתי אתמול, היא לקחת נשימה עמוקה.
אבל זה יכול להיות כל דבר אחר שנוח לך ועוזר לך לצאת מהדפוס.

דרך אחרת כמובן, היא לרפא את הנקודה הרגישה שמפעילה את האוטומט. זוגיות היא מרחב מצויין לעשות את זה.

אז כנראה שבדרכי שלי אני באמת מרפה. לא?.

תודה לכולכן על הדיון האחרון הזה, שנפל לי בנקודה מתאימה...
מנסה גם אני את תחליטי שמעכשיו ועד סוף היום את מתבוננת על עצמך, ותראי מה יקרה
(האמת, סוף היום די קרוב, אני מרחיבה למחר)
ואמא לשלושה

על כל התהליך שתיארת כאן.

גם לי כמה לבטים שתכננתי לחלוק כאן בחברתכן הנעימה, לכן בכלל נכנסתי מלכתחילה,
ואיכשהוא (כמו תמיד כאן) מה שקראתי מלא אותי במחשבות, ותובנות....אז צריכה לנסח לעצמי מחדש....
ובקרוב אשוב תחת הכותרת ומה עם כל העניין הזה של "שלי, שלי, אמא, שלי!!!!!!!"
>הולכת להרפות רגע<

נועה,

רק איך, איך, איך לא עונים אוטומטי? אוף, לפעמים זה כ"כ קשה.
אם אני הצלחתי אז כולללללם יכולים להצליח.

מצטרפת לכל מה שאמרו כאן למעלה על יציאה מהדפוסים והתגובות האוטומטיות.
זה באמת עובד! מספיק שזה מצליח לי עשר פעמים ביום ומתפספס לי רק פעמיים אז אני כבר שמחה....

<אגב, מומלץ מאוד גם בתגובות כלפי בעלים.....>

אגב, מומלץ מאוד גם בתגובות כלפי בעלים.....>
את מתכוונת ל: "רגע, תן לי לחשוב, לא! כואב לי הראש".

את מתכוונת ל: "רגע, תן לי לחשוב, לא! כואב לי הראש".
די....אל תגידי שעוד משתמשים בתירוץ הזה?

טוב, את בטח יודעת למה באמת התכוונתי אז אין צורך להרחיב.

טוב, את בטח יודעת למה באמת התכוונתי אז אין צורך להרחיב
הבנתי

אתמול או היום קראתי משהו שמשיהי כתבה (בשמת א ? תבשיל קדרה ? לא זוכרת), על איך יש לאתר באופן מן סגולה קסומה, שכשכותבים על בעיה - היא לפעמים נפתרת מאליה. מכיוון שזה קצת קרה לי לאחרונה (בכיתי על קשיי השינה של בני הקטן וכבמטה קסם, מבלי שעשיתי דבר, הם השתפרו פלאים), אני רוצה לשאול פה על בני הבכור. אם הקסם לא יעבוד, לפחות אקבל עצות טובות

.

בכורי בן שנתיים וחצי (אחיו בן שמונה חודשים וחצי). אנחנו קוראים לו "ילד נוח", הסבתות והגננות קוראות לו "ילד טוב". גיל שנתיים הנורא? מה זה? קונפליקטים שנוצרים כמעט תמיד נפתרים בקלות יחסית. הוא ילד שמח, פעלתן, שובב, מתרוצץ ומקפץ. והנה לאחרונה, הוא התחיל לפתח איזו תכונה דווקאיות שלא היתה בו עד היום.

דוגמא מאתמול: הוא קיבל ממני קערית עם בייגלה (מקמח מלא, אל תהרגו אותי), אכל קצת וראיתי שהוא רוצה להפוך את תוכן הקערית לרצפה. ביקשתי ממנו שיימנע מזה, והצעתי לו קערית עם משהו אחר לשפוך. הוא הביט בי, חייך, ושפך את תכולת הקערית על הרצפה. ביקשתי ממנו שיעזור לי לאסוף את הבייגלה. הוא הביט בי, חייך, וקפץ על הבייגלה המפוזר על הרצפה. אני כמובן פרצתי בצחוק, מה שביטל את היכולת שלי להיות חינוכית, אבל האמת? לא היה לי מושג מה לעשות. לא קורים אצלנו דברים כאלה (עד שהם קורים

).

יום לפני כן, היו אצלנו חברים, שבנם חבר מצוין שלו. בני חטף משהו לחבר, שהגיב בבכי, ואז בני זרק עליו את הצעצוע. קורה לפעמים כשהוא חוטף משהו למישהו שבמקום להחזיר לו הוא משליך לרצפה, מעולם לא זרק על מישהו.

בחודש האחרון קורים עוד ועוד אינסידנטים כאלה. מה זה? למה זה? מה עושים עם זה? אני תוהה האם משהו השתחרר אצלו איכשהו והוא מרשה לעצמו לעשות דברים שלא הרשה לעצמו בעבר (ואז ברמה מסוימת טוב שזה קרה, כלומר טוב שמשהו השתחרר ואנחנו פשוט צריכים ללמוד להתמודד עם הסיטואציה), או שזה דווקא הפוך, ומשהו רע קרה והוא מגיב בגילויי האלימות והמחאה הללו.

הדבר היחיד שאני מצליחה להעלות בדעתי שהולך להשתנות, זה שהוא יודע שבשנה הבאה הוא לא הולך לגן, אלא נשאר איתנו בבית. זה עלה בשיחה כשחבריו מהגן דיברו על זה שהם הולכים ל"גן של גדולים". הוא אמר שגם הוא יילך ואני הסברתי לו שדווקא לא. ואני יודעת שזה מעסיק אותו ברמה כזאת או אחרת, כי הוא שאל אותי פעמיים השבוע "למה אני לא הולך לגן של הגדולים?". הסברתי לו שהוא יישאר בבית עם אחיו הקטן ואיתי. שאלתי אותו מה הוא מעדיף, ללכת לגן או להישאר איתי בבית, והוא אמר שהוא מעדיף להישאר בבית (למרות שהוא הולך לגן בשמחה בכל בוקר).

מה את מכירה את הבן שלי? אמנם הוא לא היה אף פעם בגן, אבל גיל שנתיים הקשה הגיע גם אלינו מאוחר יותר.
סבלנות, סבלנות ועוד סבלנות....
אחשוב על דברים ספציפיים בהמשך....

מיצי היי,
את קוראת לכל מה שכתבת "בעיה", אצלנו זו שגרת היום היום.
בני הוא בדיוק בגיל של בנך, לי בכל אופן זו לא נראית בעיה.
בעיה אצלי היא זריקת בקבוקים. [ע"ע].
מוזר איך כל אחת מסתכלת על התנהגות הילדים באופן שונה.
ההצעה שלי היא פשוט לא להתייחס, זה יעבור לבד.

מצד שני אני כל הזמן מקבלת עצות ולא נותנת, אז תרגישי חופשי להתעלם מן העצה שלי.
מה את מכירה את הבן שלי?
גם את שלי?

מיצי, נשמע לי שהבן שלך מתנסה. מתנסה ביכולות שלו ובאינטראקציות חברתיות שונות. זה לא אומר שהוא משתחרר, אלא גדל ומנסה את כוחו. מקסים, בעיני, לראות כמה הוא בטוח ומרגיש מוגן ולא מעלה על דעתו שהוא 'רע' או 'מציק'. בלי התוויות האלו אני מרגישה שהוא ילמד בעצמו איזו התנהגות מרחיקה ואיזו מקרבת.

זה לא סותר את האפשרות שבמקרים שהוא 'מעולל' משהו לא נעים (מה שהוא לא נעים בשבילך, לוא דווקא ביגלה

) תבהירי לו שזה לא מקובל.

<מחלקת המינסטרים>

אמא לשלושה, אני יודעת שיש הרבה בתים שבהם זו שגרת היום. חברה טובה שלי אמרה לי, שאצלהם ביום סטנדרטי יש אינסידנט כזה כל שעה-שעתיים. ואולי גם אצלנו זה יתחיל להיות ככה. זה פשוט חדש לי.

ב דחילו - יתכן שאת צודקת, ושכמו ש נועה נועה כתבה, ההתנהגות האופיינית-לגיל הזו החלה אצלו יותר מאוחר. כפי שכבר כתבתי, אם הוא באמת מתנסה, אז אחלה, אנחנו מן הסתם נצטרך ללמוד איך להתמודד עם ההתנהגויות האלה בדרכים אחרות מלבד פרצי צחוק

. ובוודאי שאם יעשה משהו שאינו מקובל, נבהיר לו את זה.

<מיצי דווקא חושבת שיש לה מקום טוב במחלקת המיינסטרים, וגם שיש מיינסטרים ויש מיינסטרים>

מיצי, ממה שאת מתארת נשמע שהוא דווקא יודע טוב מאוד שמה שהוא עושה זה "לא מקובל" -- סביר שבגלל זה הוא בוחר לעשות את זה. אצלנו הקטנצי'ק עושה דברים כאלה כשהוא רוצה את תשומת הלב והמעורבות שלי ולא מצליח להשיג אותן בדרכים אחרות. (כמובן שזה בדרך כלל קורה בדיוק כשלא מתאים לי לתת לו תשומת לב ומעורבות, מה שרק הופך את כל המצב לגרוע יותר...)

אני מכירה שתי דרכים טובות להגיב:

אם לא ברור לך מה הוא רוצה, אז להגיב בלי כעס על מה שעשה (למשל, לומר בקול נייטרלי "אל תשפוך את זה") ומיד אחר כך להמשיך איתו לפעילות משותפת שבה תוכלי להקדיש לו יותר תשומת לב (למשל "בוא נכין עוגה" או משהו אחר שהוא אוהב).
אם את חושבת שאת יכולה לנחש מה הוא מנסה להגיד לך, אז "לשיים" את זה -- לומר את זה במלים בשבילו. למשל: "אתה כועס" או "אתה רוצה כבר ללכת" או כל ניחוש אחר שנראה לך מתאים. חשוב לומר את זה בלי סימן שאלה בסוף, אלא כאמירה פשוטה. אם לא תקלעי ממילא הוא יבהיר לך את זה.