בלוג מיילדת נולדת

אוי הלוואי שהייתי בבית (ביודפת)
כ"כ הייתי רוצה לעבור את ההכנה ללידה איתכן...
אולי בפעם הבאה!

מה, הפעם לא עשית פרצוף CREATURE?

סופסוף עולה לי האתר, נשמע יופי של קורס, ובאמת תמונה נהדרת שהופכת אותי לברווזה מגעגעת.

אה, זאת את?
איזו יפה ומקסימה!

(אה, זה הים?
מרים והים, מיריק שניר)

לא, לא, לא...

יקירתי - התבלבלת.
אין מצב שאת האמצעית.
תבדקי שוב.

אני דימיינתי אותך נמוכה, שער חלק וערמוני, ידיים עדינות וחלקות וחיוך ארוך ועוטף.
אז אחת משתינו טועה, וזו (כמובן) לא יכולה להיות אני

<אלודאה בהתקף אגוצנטרי אופייני למשלח ידה...>

אבל זה אומר שאת גבוהה ממני, אז...

חיבוק מלמטה, והמון אהבה (עד גובה החזה - לשם אני מגיעה בערך),
ממני

שליחה על ידי דנה_ה* » 15 מאי 2006, 01:46

אני דימיינתי אותך נמוכה, שער חלק וערמוני, ידיים עדינות וחלקות וחיוך ארוך ועוטף

יש לי ידיים די חלקות וחיוך די נחמד... מצטערת לגבי השיער החלק והערמוני...אנסה לעשות משהו בנידון.
מקבלת את החיבוק בכל מקרה (ועכשיו אני מנסה לדמיין אותך - שיער בלונדיני, עור בהיר, נמוכה (חוכמה גדולה - אמרת את זה בעצמך), עיניים חומות...).

שער חום-שחור עם קצת צהוב בקצוות מהפעם שהקשבתי לספר, עיניים חומות-שחורות, משקפיים, קמטוטים על המצח שאני תמיד שוכחת לגהץ.
והשאר - כאשר תדרימי אלינו

שליחה על ידי אנה_ב* » 17 מאי 2006, 08:12

הי דנה
אני קוראת אותך בשקיקה מאז בלוג שוליית המיילדת, נהנית, מחכימה, מרותקת.
אני חושבת שבין השאר בזכותך הלידה השניה שלי היתה קלה וטובה יותר מהלידה הראשונה.
ועכשיו לשאלה: ילדתי לפני חצי שנה. המיילדת היתה נהדרת. היה לי ברור שאני כותבת לה מכתב תודה ונותנת לה מתנה קטנה.
אלא שכהרגלי הזמן עבר ורק עכשיו (חצי שנה אחרי) התפניתי לכך. כתבתי לה מכתב תודה ואני רוצה לקנות לה ספר במתנה ולבוא לבית החולים ולתת לה אותו.
ברור לי שהיא לא תזכור אותי ושזה יהיה טיפה מביך. אבל חשוב לי לעשות את זה.
נדמה לי שבעבודה כזו, אולי יותר מבעבודות אחרות, חשובה מאוד הכרת התודה והמילה הטובה של היולדות.
האם אני צודקת?
אומרים לי שאחרי כל כך הרבה זמן זה כבר סר טעם לבוא עם מכתב תודה, שהייתי צריכה לעשות את זה בסמוך מאוד ללידה.
נכון שיש למחווה כזו משמעות גם באיחור?
וכדאי לתת עותק מהמכתב למנהלת המחלקה? (המיילדת שלי ותיקה, אני לא בטוחה שהיא "זקוקה" למכתב המלצה שלי).
אשמח לשמוע את דעתך.
בברכה
אנה

שליחה על ידי דנה_ה* » 18 מאי 2006, 17:30

אנה ב - לדעתי דווקא אחרי חצי שנה יש לזה יותר משמעות מאשר מייד אחרי הלידה, כי זה אומר שלא שכחת אותה ושהיא באמת היתה משמעותית עבורך. אני לא בטוחה שהיא שכחה אותך - הרבה מיילדות זוכרות נשים גם שנים אחרי שיילדו אותן. וגם אם שכחה - נו אז מה? תזכירי לה והיא נורא תשמח.
וכן - תמיד כדאי להעביר העתק למנהלת המחלקה ורצוי גם להנהלת ביה"ח. אין להם מה לעשות עם זה אז הם מתייקים את זה בתיק האישי של המיילדת, וזה דבר טוב שעשוי לדבר בזכותה, יום אחד אם היא תזדקק לזה. מכתבי תלונה יש הרבה, ולכולם, אז זה טוב שיש מדי פעם גם מכתבי תודה.

שמחה שהיתה לך לידה נהדרת. אולי תספרי לנו עליה?

שליחה על ידי דנה_ה* » 19 מאי 2006, 22:54

לפני שבוע הגיע סוף סוף בדואר הרשיון המיוחל. זהו, עכשיו אני מיילדת רשמית, תקנית ורשומה לתפארת מדינת ישראל. עכשיו מתחילים "להכניס אותי לעבודה" כמיילדת ולא רק כאחות בחדר לידה. זה אומר שאני עושה את כל מה שעשיתי קודם לכן, אלא שעכשיו אני גם מקבלת לידות.
כל האירועים הללו קצת נדחקים כי השבוע היה שבוע מאוד קשה במחלקה שלנו. רופא מרדים שלנו (שעובד איתנו כל הזמן - ניתוחים קיסריים ואפידורל, ובכלל, חדר ניתוח ממש צמוד אלינו והרבה פעמים הם באים אלינו לקפה / סיגריה/ שיחה במרפסת) נמצא מת במכוניתו בבית החולים אחרי שהתאבד. הסיבה לא ידועה וכל בית החולים כמרקחה כבר כמה ימים. רק עכשיו זה קצת מתחיל לשקוע.
הוא היה איש נחמד מאוד, אחד היחידים הממש נחמדים אצלנו. מה שזה לא היה שגרם לו להתאבד, הוא לא שיתף בזה אף אחד, אף לא אחד. וזו מחשבה בודדה ועצובה כל כך.

חוץ מזה, מתנהלת מלחמת עולם בין חדר לידה למחלקת יולדות. למה אי אפשר לעבוד ביחד כמו חברים, כמו בני אדם? למה בכל מקום צריכה להיכנס תחרותיות, או איבה, "אנחנו יותר טובים וצודקים ממכם"?. היום ניטש קרבות מאוד דרמטיים, היו פרצי בכי, ניתוקי טלפונים, שיחות עם מנהל בית החולים והרבה דווקא והרבה "אנחנו נראה לה מה זה!". פיכס.

וחוצמיזה, האם פעם סיפרתי לכם שביה"ח שבו אני עובדת הוא של נזירות? יש אם מנזר שהיא די נודניקית ומעצבנת רוב הזמן. מדברת בליל של צרפתית-ערבית-ספרדית ומתעקשת לנהל איתנו שיחות בבליל הזה. אנא נסו לדמיין את המשפט הבא במבטא צרפתי כבד: "מין האדי? עמליה?סיזאריאן? שו פי ענדהא? טוקסמיה? או לה לה..".
ויש גם נזירות משנה ומבנה היררכי מוזר ביותר שאינני מתיימרת להבינו אפילו קצת. לפעמים יש תחושה שכדי להחליף בין מדף המגבות והסדינים יש צורך באישור מן האפיפיור... לפעמים אני חולמת על היום שבו אכתוב את הרומן שלי או איזו אופרת סבון על חדר לידה בבי"ח של הנזירות. ...."הנזירה מרגריטה הסמיקה מתחת לשביס הלבן - "ד"ר סמיר! אתה צוחק עלי!".... או משהו כזה.

ויש גם את המורכבות של הצוות. יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, רופאים, אחיות, מיילדות, כוחות עזר, אנשי תחזוקה והנהלה. והכל ארוג במערכת בלתי נראית אך אמיתית לגמרי של היררכיה, יחסי כבוד, מי יותר חשוב ממי, וכו'. כבר שנה וחצי אני שוברת את הראש - מי יותר שווה - רופאה מוסלמית(אשה) או רופא יהודי (גבר). הכי טוב אצלנו זה להיות גבר, רופא, נוצרי. זה הכי שווה.
מיילדת, אשה, יהודיה - מקום טוב באמצע. הכי גרוע- עובדת נקיון, אשה, יהודיה / מוסלמית.
מקווה שזה לא מעצבן אף אחד, אבל ככה זה אצלנו, ומערכת החוקים הבלתי נראים הללו היא כל כך נוקשה ולקח איזו שנה להבין שהיא בכלל קיימת, ורק עכשיו אני מבינה למה הוגדרתי כ"בעלת בעיה בתקשורת..". ניואנסים תרבותיים לאלפים. טון דיבור, מה אומרים למי, איך ומתי. אפשר לעשות על זה דוקטורט. אני חושבת שאני רואה רק את קצה הקרחון.

זה קצת כמו מיקרו קוסמוס של המזרח התיכון וזה קצתמדכא כי זה גורם לי לראות עד כמה אנו רחוקים, במזרח התיכון, מתקשורת אמיתית. הצדדים בכלל אינם מבינים אלו את אלו ובגלל זה הם גם לא מבינים שהם לא מבינים.

ותוסיפו על זה את הפוליטיקות הרגילות של כל מקום עבודה התככים הקטנים, הקנאות, האהבות, החברויות שנרקמות ונפרמות, התלונות, המשכורת שתמיד היא נמוכה מדי, התנאים שתמיד הם לא מספיק מספקים, סידור העבודה והחופש השנתי, ולמה נגמרו ולא הזמינו כפפות במידה לארג'?

ובתוך כל הסלט הזה, דנה ה קיבלה רשיון. למי זה אכפת במיוחד? לפעמים נדמה לי שגם לי לא... זה נראה כמו עוד דבר שקרה השבוע.

ובכל זאת, קיבלתי רשיון, ויש הרבה "מברוק חביבתי" - "יברך פיכי". וכבר קיבלתי שתי לידות (ממש נחמדות) והייתי בשני ניתוחים קיסריים. הגישה אצלנו גורסת - זרקו אותם למים והם כבר ילמדו לשחות. קצת מפחיד בתחילה אבל מוכיח את עצמו בסוף. אז היום שחיתי בחדר ניתוח ואח"כ קיבלתי לידה, וחוויתי pph (דימום אחרי לידה), לא על בשרי, אבל תחת אחריותי, וטיפלתי יפה, ושכחתי למלא רק 3 רובריקות בגליון יונק, ולא רבתי עם אף אחד ולא התעצבנתי על אף אחד, והפרינאום היה intact (חוכמה גדולה דנה - לידה חמישית), והתחלתי לחבב, ממש לחבב, מיילדת אחת שלפני זה היה לי ממש קשה איתה, ונראה לי שגם היא התחילה לחבב אותי.

נדמה לי שזו התחלה טובה.

שליחה על ידי תמר_א* » 19 מאי 2006, 23:09

איזה יופי

את והתאורים שלך עושים לי טוב על הנשמה.
מברוק יא חביבתי, גם מכאן

_את והתאורים שלך עושים לי טוב על הנשמה.
מברוק יא חביבתי, גם מכאן_

<מה יראה אור קודם- בלוג שוליית המיילדת, או הרומן הרומנטי לנערה הנבוכה, הרהרה לעצמה הנזירה מרגריטה, בעודה מגניבה מבט בצדודיתו המסוקסת של הד"ר סמיר>

מברוק יא חביבתי, גם מכאן

על הרישיון, על הפרינאום, על הרובריקות ועל בעיות התקשורת שהולכות ומסתדרות,
מרופאה יהודיה בחופש....

שליחה על ידי דנה_ה* » 20 מאי 2006, 09:49

מה יראה אור קודם- בלוג שוליית המיילדת, או הרומן הרומנטי לנערה הנבוכה, הרהרה לעצמה הנזירה מרגריטה, בעודה מגניבה מבט בצדודיתו המסוקסת של הד"ר סמיר
תמר, עכשיו אין לי ספק מי אמורה לכתוב את הרומן (הרומנטי, אין ספק שזה יהיה הרומן הרומנטי).

שליחה על ידי g_a_n_i* » 20 מאי 2006, 12:34

מברוק חביבתי, גם מכאן @}

מברוכ, מברוכ, גם ממני

באמת מברוק יא חביבתי:-) וכמו שאמרה הזאת שזכתה ב"דוגמניות" (ואל תשאלי למה אני יודעת מי זו..) - "אני לא פראיירית, יא חביבתי"...
חזקי ואמצי, את נהדרת

שליחה על ידי דנה_ה* » 22 מאי 2006, 00:23

היום קיבלתי לידה. לידה ראשונה, אשה יפה, עם מעמקים שלא רגילים לפגוש. כשהיתה ילדה נותחה בגלל גידול בראשה ומאז השתנתה תפיסת העולם שלה ותפיסת העצמי שלה. הרגשתי קצת כמו אחות שלה או חברה טובה, ואחר כך בעלה אמר לי - את דומה לה, את יודעת?
היא הגיעה בבוקר עם כאבים (באים והולכים) ובבדיקה מצאתי פתיחה של 3 ס"מ. אחרי שקיבלנו אותה היא הסתובבה בחדרי הצירים עד שעה 12:30 בערך, ואז ניגשה אלי ואמרה לי שהיא חושבת שכדאי לבדוק שוב. בדקתי - 7 ס"מ. אז היא כבר נשארה בחדר לידה וחיברנו מוניטור שלא היה ממש מבריק אבל מספיק בסדר. היא ביקשה טשטוש וקיבלה, ונמנמה לה בין הצירים עד פתיחה מלאה. ולמרות הטשטוש היא היתה מקסמה ולא "זרוקה" כמו שקורה הרבה פעמים. היא חייכה רוב הזמן והיתה שקטה מאוד בתוכה.
היא אמרה לי - "מאז שקרה לי מה שקרה, אני תמיד רואה את אלוהים מול העיניים שלי, בכל דבר שאני עושה, וכך אני לא מפחדת".

בעלה, שהגיע מן העבודה, היה מאוד נרגש ומאוד אוהב. הוא ניסה להסביר לי שהוא מאוד מבין במוניטור, כי הוא נהג משאית והרעשים של המנוע דומים לקולות של המוניטור, בעיקרון לפחות, ושכנהג הוא אמור להיות קשוב לרעשים שכאלו ולהבין את משמעותם. בפעם אחרת זה היה יכול להראות מגוחך בעיני, אבל איך שהוא, הפעם הזו, זה היה נשמע הגיוני בתכלית.

כאשר היא הגיעה לפתיחה מלאה היו 2 ירידות קטנטנות במוניטור, לא משהו מדאיג במיוחד, אבל קראתי לרופאה ליתר ביטחון, במיוחד כי אני חדשה. מאחר ואף אישה אחרת לא הגיעה היום לחדרלידה, ולאף אחת לא היה מה לעשות, הרי שהיו איתי בחדר - האישה ובעלה, עוד 2 מיילדות, רופאה (חמודה) וכוח עזר. חדר לא גדול והרבה קהל, אבל הן היו שקטות ולא הפריעו.

המיילדת שמדריכה אותי הורתה לי לעשות אפיזיוטומי, אבל מאחר והיא לא היתה אסרטיבית במיוחד ומאחר ואני התרשמתי שהפרינאום גמיש מאוד ומאחר והרופאה שהיתה איתנו היא מקסימה אמיתית, החלטתי לא לעשות אפיזיוטומי (וזאת למרות הערכת משקל של 3700 גרם). אז האישה לחצה, נהדר, ובשלב מוסיים חצי ראש כבר היה בחוץ, ממש חצי. ואז היא ביקשה מים, ולא היה ציר במשך כמה דקות, וזה היה קצת מצחיק לראות אישה עם חצי ראש מציץ מלמטה, שותה כוס מים, והצוות סביב מחכה בסבלנות לציר הבא.
אחרי ששתתה אמרתי לה - "הסא חביבתי, שידי בידון טאלק, אעשאן מא תיתמאזעיש", ובתרגום חופשי- עכשיו חביבתי, לחצי בלי ציר, כדי שלא תיקרעי. והיא לחצה, לאט ובעדינות ואני הגנתי כמיטב יכולתי על הפרינאום, והראש יצא. אחריו הגוף, והופ - לבטן של אמא.

אבל לפטידין יש השפעות לא רצויות, והתינוקת נולדה קצת פלאפית (טונוס נמוך, לא ממש רוצה לנשום) אז היינו צריכים לשכנע אותה שכדאי לנשום ובסוף היא נאותה ובכי רם פרץ ממנה, לא לפני שקראנו לרופאת ילדים, שלא באה, ובינתיים היה קצת לחץ וקצת כעס - סיומת ממש מיותרת ללידה מקסימה, אבל בסוף הכל טוב והתינוקת הגיעה לזרועות אימה.

והמשקל - 3600 גרם, והפרינאום- intact. הייתי ממש גאה וגם עכשיו אני גאה, כאילו זה הפרינאום שלי. אני לא גאה ע זה שהיא לא נקרעה, אלא על זה שלא חתכתי אותה, למרות הלחצים, וגם שהערכתי נכונה את הגמישות של הפרינאום, ושחסכתי לה כאבים מיותרים אחרי הלידה. אני יודעת שבחודשים הבאים יהיו הרבה מקרים שבהם לא אוכל לעמוד בלחצים ושכן אעשה אפיזיוטומיות, מיותרות לפעמים, ובכל זאת היה נהדר לחוות הצלחה קטנה שכזאת.
המדריכה שלי אגב, לא אמרה מילה על זה אלא פשוט התאיידה לה (זה כבר היה סוף המשמרת).

חוץ מזה הייתי בניתוח קיסרי היום בגלל מצג עכוז. התינוקת יצאה עם ראש מוזר ביותר, בלי הרבה צוואר ועם אוזניים קצת נמוכות מדי. ועדיין לא ברור אם זה בגלל המנח ברחם או שיש איזו תסמונת. אני מקווה שהראש שלה יקבל צורה נורמלית יותר בימים הקרובים.
בגלל האוכלוסייה שאנו משרתים, ונישואי הקרובים הכה נפוצים בה, אנו נתקלים בדי הרבה תסמונות ומומים. הרבה פעמים בהפתעה כי גם מעקב ההריון לא תמיד סדיר או יסודי. מקווה שהפעם זה יסתדר.

אז זהו אסיף היום, ונראה מה ילד היום הבא...

שליחה על ידי תמר_א* » 22 מאי 2006, 00:47

וגם עכשיו אני גאה, כאילו זה הפרינאום שלי.
נהדרת! מצחיק העניין הזה. אני לא מכירה אותך בכלל וגם אני כל כך גאה בך! (ובכל פרינאומי העולם השלמים והגמישים והמופלאים).

ונראה מה ילד היום הבא
איזה כיף לך. לפני כמה זמן מיילדת בית אחת אמרה ליידי בהיסח הדעת (כחלק ממשפט לא קשור) "אתמול, כשיצאתי מלידה" וחשבתי לעצמי (ושיתפתי אותה) וואו, כל הזמן הן חוות לידות, בטח יש להן את המקצוע הכי כיפי בעולם!

דנה יקרה מוסיפה כאן גם את התפעמותי מהענין של לחזות מיד כמה הפרינאום גמיש ולהצליח לעמוד בלחץ לא לחתוך ולקחת על כך אחריות! ממש מדהים, כל כך הרבה למדת בדרך שעשית כאן מיום שהתחלת פה עימנו. ממש גאה בך.
(אצלי בלידה המילדת המקסימה דיברה והסבירה הרבה, ואמרה שהיא לא הולכת לחתוך לפני שבכלל צייצתי משהו.. היא עיסתה והגמישה עוד ועוד את הפרינאום תוך כדי הלידה, ואיה יצאה ממני ללא פגע. אינטקט..! סיפרתי על כך בסיפור לידה שלי)
לא מתארת לעצמי אפשרויות אחרות ללידה הזו! אבל יודעת שזו נחלתן של נשים רבות. כל כך חבל שזה לא אוטומטי ככה בכל בתי החולים בעולם! למה למה למה? לאלוהי הפרינאום פתרונים.. תודה שאת כאן!

אוי, כמה התגעגעתי לסיפורי הלידות שלך!

ברכות לקבלת הרישיון הרשמי, ויישר כוח גדול על ההערכה הנכונה ועל האמונה בשלמות הפרינאום. (-:

<בצורה חד משמעית אני מעדיפה סיפורי לידה שאת מספרת מאשר דיונים על מוות.....>

איזה יופי.
וסחתיין על הערבית שלך, בסוף תהיי מיילדת רב לשונית:-)
וחשבתי לעצמי (ושיתפתי אותה) וואו, כל הזמן הן חוות לידות, בטח יש להן את המקצוע הכי כיפי בעולם! - בגלל זה. בגלל המשפט הזה, זה שווה את כל העבודה הקשה:-)

אוי, כמה התגעגעתי לסיפורי הלידות שלך!
גם אני!

מברוק חביבתי

שליחה על ידי אנה_ב* » 22 מאי 2006, 19:43

כיף לקרוא אותך!

הקורס נראה מדהים!
מזל טוב על הרשיון

מזל טוב על הרשיון
חייבת להראות לך משהו (לפני שאני קוראת ומתעדכנת בשאר)
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... d=78433051
מעניין אותי מה דעתך, לדעתי זה פשוט מקסים.

שליחה על ידי דנה_ה* » 24 מאי 2006, 00:28

תודה מיכל שהראית לי את זה. נשמע כמו מקום עבודה עם הרבה ערך מוסף לחיי אדם, עדנה וכבוד. מקום שעובדים בו בני אדם שזוכרים שהם מטפלים בבני אדם..
תודה

שליחה על ידי דנה_ה* » 29 מאי 2006, 13:59

שלום לכולכן,
לא כתבתי כבר כמה ימים, למרות שהיו לא מעט התנסויות מעניינות. רציתי לספר לכן דווקא על המיקום שלי בעבודה, שכרגע די קשה לי איתו, אז אני רוצה קצת לאוורר את הרגשות שלי בעניין, אז מי שלא מתאים לה כרגע להיות אוזן.....

יש לי אחראית שכל הזמן צועקת. מה זה צועקת - צורחת. והכל גם חסר הגיון כך שטענות נגד שקטות והגיוניות לא ממש עוזרות. המצב הוא כל כך אבסורדי שרוב הזמן היא צועקת אבל אנשים, כולל אני, לא מתחממים מזה בכלל ורוב הזמן גם לא נפגעים, כי זה קצת דומה למצב שבו איש משוגע צועק ברחוב - לא כועסים עליו, רק מרחמים.

אבל לפעמים זה נמאס, ואני לא באה בשמחה לעבודה, כשאני יודעת שצפוי לי יום של צעקות וגערות, גם אם זה בכלל לא אישי. נוסיף לכך את העובדה שאני חדשה ותחת זכוכית מגדלת של כולם, ונוסיף לזה את העובדה שעקב המלחמות הסמויות הרבות בין הצוות, כולם חוטפים ביקורת וגערות כל הזמן....

לא רוצה לגדל שריון. רוצה לעבוד במקום שבו אני מרגישה בטוחה להיות אני ולא רק בכוננות ספיגה כל הזמן, מתגוננת כל הזמן, חושבת איך לנסח כל משפט כדי לא לדרוך על אף אחת מאלפי היבלות שפזורות בשטח כמו בשדה מוקשים. הסיטואציה הזו לא מאפשרת למידה ולא מאפשרת חיים בכלל. אם הייתי עציץ, כבר הייתי מתייבשת...

סיפור דוגמא - היה לנו השבוע מקרה של כליאת כתפיים. האישה היתה בלידה חמישית והיתה הערכת משקל של 3,600 גרם. היא ילדה בעבר תינוקות במשקלים דומים, עד 3900. הלידה התקדמה מצויין, הראש ירד במהירות ולא היתה שום סיבה לצפות לכליאת כתפיים (כמו שבדרך כלל קורה, למרבה הצער). אז כמובן שלא עשיתי אפיזיוטומי. בסוף משקל התינוק היה 4500 גרם, ואגב- היא אפילו לא נשרטה.
ברגע שהתינוק יצא (אחרי המון לחץ ועזרה משתי מיילדות ושני רופאים שלחצו על הבטן מכל כיוון אפשרי בערך) נכנסת אחראית המחלקה לחדר וצורחת " למה לא עשית לה אפיזיוטומי?!?! ". אבל ממש צורחת במלוא גרונה. ניסיתי אח"כ לקיים איתה שיחה שקטה בנושא ושתסביר לי למה למען השם צריך היה לעשות פה אפיזיוטומי ואיך היה אפשר לצפות לכך, ולמה אף אחד מנוסה וחכם יותר ממני (והיו כמה כאלו בחדר) לא רמז על זה אפילו.... ואז חטפתי סדרה שניה של צעקות. אוף.

כתבתי השבוע קורות חיים לשלוח לפוריה, למרות שאני יודעת שאין להם תקנים.

ובעוד 10 דקות אני יוצאת למשמרת ערב, עם מיילדת אחת מאוד נחמדה ואחת מאוד לא. אז אני נוסעת עכשיו, ומקווה שתהיה משמרת נעימה, בלי צעקות, ומקווה גם שנתיב מילוט אפשרי יתגלה במהרה...

ומקווה גם שנתיב מילוט אפשרי יתגלה במהרה...
המרגיעון שיצא לי בכתיבת ההודעה הזאת, הוא "אפשר להזמין הזדמנויות".

"החסרונות הם היתרונות", אומר המרגיעון

מקווה שהמשמרת תעבור בכיף, טוב לקרוא אותך@}

כתבתי השבוע קורות חיים לשלוח לפוריה, למרות שאני יודעת שאין להם תקנים.
אם זה מה שאת רוצה, אני מחזיקה לך אצבעות גם ברגליים.

ומקווה גם שנתיב מילוט אפשרי יתגלה במהרה

וכל הכבוד לך על הלידה המרשימה, 4,500, בלי קרעים, ועם כליאת כתפיים!

<ניצן היא מאלה שמרגיעונים מביאים להם את החלסטרה...

>

שליחה על ידי דבי* » 29 מאי 2006, 15:49

שלום דנה, אני ממשיכה לקרא אותך בהתמדה, ילדתי (בפעם החמישית) לפני כמעט ארבעה חודשים, זו היתה לידה שונה במהותה מהקודמות - בזכותך!

שליחה על ידי תמר_א* » 29 מאי 2006, 16:24

ומקווה גם שנתיב מילוט אפשרי יתגלה במהרה
יש לי הרגשה הוא יתגלה בקרוב, ושאת זו שתסללי אותו

אֱה, סליחה ניצן, כבר חיבקת את הילדים היום? (זה מה הופיע לי).

ניצן היא מאלה שמרגיעונים מביאים להם את החלסטרה
בחודש תשיעי גם אוויר יכול להביא את החלסטרה (-;

שליחה על ידי אמא* » 29 מאי 2006, 17:21

מה עם בי"ח נהריה? (יצא לי: מילים יוצרות מציאות)

היו לי שני מרגיעונים רלוונטיים להפליא:-)
האחד: שיהיה לך יום מאושר
ןהשני: כולנו זקוקים לחסד... זו דרך תקשורת דפוקה למדי, אבל אולי היא לא יודעת אחרת. ואת צודקת, אין מה לכעוס אלא רק לרחם, ולנסות ולהבין איך מתמודדים עם מי שלא מתקשר כמוך. זה לא כיף (אני בטח הייתי חוטפת את החלסטרה כבר מזמן...)
בהצלחה עם פוריה, האצבעות שלי מוחזקות.

כתבתי השבוע קורות חיים לשלוח לפוריה, למרות שאני יודעת שאין להם תקנים.
ניסים קורים! תחשבי חיובי

אז אני נוסעת עכשיו, ומקווה שתהיה משמרת נעימה
תראי איך המרגיעונים בדף הזה בדיוק בשבילך: "שיהיה לך יום מאושר!"

עירית_לוי

עוד

איזה מזל שיש מרגיעונים! ככה גם כשאין משהו חכם להגיד, תמיד אפשר לשלוף את המרגיעון (שאיכשהו תמיד רלוונטי)... אז לי יצא: גם בצד השני יושב בנאדם.

שליחה על ידי דנה_ה* » 30 מאי 2006, 00:13

תודה לכולכן!
חזרתי עכשיו והאמת שהיה ממש שקט ונחמד. הייתי בקבלה והעבודה היתה על מי מנוחות, ולמרות שהיתה אחת מן הרופאות הפחות נחמדות, אני מסתדרת איתה ממש טוב. והיו מיילדות נחמדות (הפחות נחמדה חולה ולא באה..).
המרגיעונים האלו ממש נהדרים ואני מקווה שכל מה שכתבתן יתגשם (ניסים, יום חיובי, מציאות, חסרונות שהופכים למציאות והזדמנויות...).
מחר משמרת בוקר, ביום הכי עמוס בשבוע - יום הניתוחים הקיסריים. יש שנים בתוכנית אבל תמיד הם מצליחים לדחוף עוד שניים (נורא מסוכן להיכנס לחדר לידה אצלנו ביום שלישי...סיכוי גבוה למצוא את עצמך בחדר ניתוח..).

תודה לכולכן שוב, זה ממש מחמם את ליבי ומחבק את ליבי..

דנה יקרה,
כתבתי לך את זה מזמן, אחרי תיאורך את בית החולים (כולל הנזירות) ונמחק לי.
נסיון לשחזור (העתקתי קצת מהבלוג של דליתוש):

אני קוראת עכשיו את Maverick, ספר מאת Ricardo Semler.
(לא ידוע לי שתורגם לעברית)
ספר נפלא, על חברה ברזיליאנית בשם סמקו, המנוהלת במה שהם קוראים לו natural business. חברה שמתייחסת לעובדים שלה כאל בני אדם. מלמעלה עד למטה.

זה ספר חובה לכל מנהל ואחראית-על-עובדים באשר היא. ועוד יותר ספר חובה לעובדים ולעובדות.
היחס שרוב האנשים זוכים לו ברוב מקומות העבודה, מאלף אותם להתעלם מעצמם, ממה שהם חושבים, מרגישים, מהדרך שבה הם חושבים שצריך לנהל את הדברים, מהרעיונות שלהם לשיפור וייעול ומהרצון שלהם לעסוק בעבודה מעניינת, או לשנות את סדר העדיפויות שלהם כפי שהמציאות מכתיבה (ולא המדיניות הרשמית, שמפספסת את המציאות הזאת), או סתם לקבל יחס מכבד, שיפסיקו לרדוף אחריהם עם "פתק מהרופא" ושעוני נוכחות וקטנוניות פושה.

דברים שאני שנאתי במקום העבודה שלי רק במעומעם, עד שבא סמלר ואמר: זה נכון. את צודקת. מפקידים בידייך אחריות לחייהם של אנשים אחרים, ובו-בזמן מתייחסים אלייך כאל תינוקת. לא סומכים עלייך שתדעי להתנהג ברמה הבסיסית ביותר. לא משתפים אותך בעובדות שנוגעות אלייך. לא שואלים אותך לדעתך. לא משתמשים בכל מה שיש לך להציע, כי זה נופל מחוץ להגדרת התפקיד שלך במובן הכי צר של המילה. ומתעלמים ממך באופן כללי.
אחרי כמה שנים של יחס כזה, אנחנו פחות ופחות יודעות איך לשלב את "עצמנו" בתוך ה"עניין".

לפעמים מקומות עבודה, מתוך כוונה טובה, מחלישים את העובדים שלהם במקום לחזק אותם. לדוגמה: ארגון "ימי כיף" וכפייתם על העובדים - זה משהו שראיתי בעיני: קופת חולים מכבי ארגנה יום כיף לעובדות, כולל ג'קוזי והגרלה. העובדת שקיבלה את החוזר על יום הכיף קראה אותו, ומייד אצה רצה ליומן, פתחה אותו בנשימה עצורה בתאריך הנדון, ושאגה: "יש!!! יש לי השתלמות באותו יום, כך שאני לא אצטרך להופיע לדבר הזה! והם לא יוכלו להגיד לי כלום!"

מה עוד יש בספר:
איך כן מעצימים עובדים על אמת ולא רק במס-שפתיים.
איך כן נותנים להם סמכות ואחריות, ולמרבה הפלא המפעל לא מתפרק, וההצעות שלהם יותר יעילות משל המנהלים.
איך אפשר ליישם את זה גם במקומות שאינם בית-חרושת-למדיחי-כלים-ומכונות-לייצור-ביסקוויטים (יש מעט דוגמאות), וגם במקומות בהם את לא המנהל-הראשי אלא באמצע הפירמידה, או אולי אפילו בתחתיתה.

והחלק הכי נחמד: איך בכלל התחיל תהליך השינוי של החברה, מאולטרה-שמרנית-וסמכותנית למה שהיא היום. זה היה כרוך בהתמוטטות פיזית טוטאלית של המנהל, אחרי תקופה שבה הוא עבד בתור מנהל צנטרליסט שאפתן בלחץ נורא. אחרי שהוא התמוטט הוא הגיע למרפאה לשורת בדיקות יסודיות, ורופא חכם הודיע לו חגיגית שפיזית הכל אתו בסדר, רק מה - הוא סובל ממתח חמור ביותר, והוא חייב לשנות את חייו מהתחלה עד הסוף.
הרופא רשם לו לקחת שני אקמול כל שעתיים, מדי יום ביומו. הוא אמר: "זה לא יועיל בשום דבר לשיפור מצבך, אבל כל פעם שתיקח את הכדורים הם יהוו תזכורת לשינויים שאתה צריך לעשות".

המרגיעון אומר לי: "זה הזמן לעזוב את המחשב", והפעם הוא סוף סוף צודק.

יקירתי , מכירה טוב מדי את הרגשת העציץ הנבול. חודשיים בפנימית שבה דרך התקשורת המקובלת היא בצעקות ייבשו את כל הפרחים שלי.

יש רק דרך התמודדות אחת - המון חיבוקים. בבית ובחוץ. זה לקחת חודשיים, אבל אז התחלתי לחבק את כוווולם - סטאז'רים, אחיות, רופאים ואפילו (כן, כן....) חולים.
לחבק חזק, לתת משהו מעצמך לאדם השני ולקבל משהו בחזרה.

ביום האחרון בסטאז' אפיל חיבקתי את הרופא שכל הזמן צעק עלי בחושיים ההם.
ומה את יודעת?
הוא אפילו חייך....

<ותוספת מהמרגיעון - כשעולה התנגדות - שימו לב...>

דנה שלום
בעניין רב ובקצב הכי מהיר שיכולתי קראתי את כל הבלוגים שלך, מהארכיון עד היום...
מדהים, מרתק ומעשיר. מודה לך על כך שחלקת את החוויה, ומחזקת אותך (עד כמה שיכול אדם זר)
מחכה לקרוא עוד (זה עוד לא הגיע לשלב שסיפורי לידה שלך משעממים אותי, ונראה לי שגם לא יגיע), ומאחלת מעבר למקום שייטיב עמך יותר...

תודה תמר לומדת. גם אני רוצה להיות דנה לומדת...

עברה כבר שנה מאז שכתבתי לאחרונה, או כך לפחות אני מרגישה. כל לידה שאני משתתפת בה גורמת לי להרגיש מצד אחד יותר מנוסה, ומצד שני - רצון להיות במנוסה... וכבר שלחתי קורות חיים לפוריה אתמול. וכעת לכמה סיפורי לידה:

תאומים - יצא לי לקבל לידה של תאומים. תאומות בעצם. לזוג כבר יש שתי בנות וכעתתאומות - נתפס כמו אסון אצלנו. הזוג, לעומת זאת, בכלל לא חשבו שזה אסון.
זו היתה לידה שלישית שהתקדמה מהר למדי ותוך כשעה היתה פתיחה מלאה. הזעקתי לחדר את כל הפמליה המקובלת ללידת תאומים - מיילדת נוספת, 2 רופאים גניקולוגיים, רופא ילודים (מחכה בחוץ) ומרדים (מחכה בחוץ). חוץ מזה נכנסו עוד מיילדת וכוח עזר. ומכשיר אולטרא סאונד. בקיצור - פרטיות, שקט, שלווה ורוגע - לא היו שם.
אבל, למרבה המזל, המיילדת שהיתה איתי היתה חביבה, והרופאים גם, והזוג היו ממש חמודים, כך שהאוירה היתה די נעימה בסך הכל.
תינוקת אחת נולדה בקלות - 2225 גרם, ואז מהר עושים אולטרא סאונד כדי לוודא שהשניה לא מתהפכת לעכוז, ומהר מהר לפני שיקרה משהו נורא ואיום פוקעים את המים בשק מי השפיר השני (הן היו בשני שקים נפרדים) והתאומה השניה נולדת - 2535 גרם. היה הפרש של 3 דקות ביניהן. חמודות כאלו.
אח"כ יצאה השליה שהיתה ענקית עם שני חבלי טבור משתלשלים ממנה - זה כל כך יפה!
הכל נגמר מהר והסתיים בשלום למרות החרדות סביב. ולחשוב שחברה שלי מאנגליה יילדה תאומים בלידת הבית הראשונה שלה כמיילדת בית....

לידה טבעית - לפני כמה לילות הגיעה אשה ללידה שניה. היתה לה פתיחה של 5 ס"מ בקבלה ועד שנכנסה לחדר לידה היו לה כבר 7 ס"מ. כולם שאלו - כבר נתת לה טשטוש? כבר נתת לה? היא כבר קיבלה?...
אבל האישה לא רצתה ואני ממש לא ניסיתי לשכנע. בכל ציר היא נשמה נשימות קצובות ואני עשיתי לה מסאז' עם שמן בגב התחתון והיה מקסים. ואז בא הרופא ואמר לה - את לא רוצה משהו נגד כאבים? יהיה לך נורא קשה! את יכולה להיות כאן עוד שעות ולסבול!
זה לא עבד והיא לא רצתה, אז הרופא פנה לבעל - "איך אתה נותן לאשתך לסבול ככה? תגיד לה שתקח טשטוש, זה יכול לקחת שעות!".

לזכותו של הבעל יאמר שכאשר הרופא יצא מן החדר הוא אפילו לא דיבר על זה עם אשתו אלא פשוט היה איתה בצירים, מלטף לה את הראש ומזיז קצוות של שערות מן המצח (התנועה הכי רומנטית בעולם לדעתי). לא דיברנו כמעט, והיא ילדה תוך חצי שעה, ולמרות זאת אני חושבת שהם אחד הזוגות הכי נחמדים שפגשתי. מה שקרן מהם היה אהבה וכבוד הדדי ומרכז כובד פנימי יציב ויודע.

עכשיו אני צריכה ללכת אבל כשאחזור אכתוב את הסיפור על הצלנו את חייה של אשה אחת (שכמעט הרגנו קודם לכן...)

מחכה בקוצר רוח להמשך... (זה יותר מותח מהרלן קובן)

מחכה בקוצר רוח להמשך.

(זה יותר מותח מהרלן קובן) - בחיי, ואני בדיוק קוראת את "אל תגלה"...

אז הנה הסיפור -
אתמול היתה משמרת ערב קצת מטורפת - היתה לנו קבלה מלאה בנשים יולדות/מקיאות/מתעלפות, מיון מלא בנשים עם כאבי בטן/ראש/דימום, 3 לידות רגילות, לידת ואקום אחת, 2 ניתוחים קיסריים, הוצאה ידנית של שליה באחת מן הלידות ודימום מסיבי אחרי לידה (pph) בלידה אחרת. בנוסף - אשה אחת עם רעלת קשה שמקבלת מגנזיום, 2 נשים אחרי ניתוח קיסרי ועוד 5 נשים בשלבים שונים של תחילת לידה. וכל זה עם צוות של 3 מיילדות ואחות אחת. זו היתה משמרת מצוינת כדי ללמוד לעבוד תחת לחץ, לגלות גמישות, לדעת לקבל החלטות מהירות, לעבוד מדויק וביעילות, לברור סדרי עדיפויות וכו'. המיילדות שעבדו איתי היו נהדרות כך שבסה"כ באמת עבדנו טוב ובהרגשה טובה, חוץ מכמה קטעים מלחיצים שבהם הרגשתי שאני ממש לא מצליחה להשתלט על מה שקורה..

אז סיפורה של האשה שהצלנו את חייה התחיל דווקא נחמד - לידה ראשונה, הסתובבה בחדרי צירים עם בעלה עד פתיחה של 5 ס"מ ואז נכנסה לחדר לידה. הרופא ישר פקע לה את המים ועשה לה סטריפינג נוראי (מוטיב שחזר על עצמו עם כל הנשים שילדו אתמול...

) והיא התקדמה מהר. היא עוד רצתה אפידורל אבל המרדים היה בניתוח קיסרי ועד שהוא יצא היא כבר היתה בפתיחה מלאה.

אז היא התחילה ללחוץ ולחצה מצויין והתינוק ירד וירד לעבר העולם. או אז התחילו האטות במוניטור שלהערכתי לא היו חמורות - בין הצירים הדופק התאושש יפה והיתה ריאקטיביות נהדרת, ובסה"כ אלו האטות מסוג 1 (מוקדמות) שאופייניות לשלב הזה של הלידה.

אבל הרופא היה נורא לחוץ (כזה הוא) והוא אמר לי - תפרקי את המיטה ותתחילי להלחיץ אותה, ואני אלחץ לה על הבטן. כמובן שזה היה מוקדם מדי, גם בשביל ללחוץ על הבטן, אז הוא החליט - ואקום.
טוב, הבאנו את הואקום ועוד רופא כדי שילחץ על הבטן... ואז ד"ר לחוצי עשה לה אפיזיוטומי בגודל של מפרץ סואץ והתינוק נולד, אפגר 9-10, והכל הסתיים בשלום.

אה, בעצם לא כל כך בשלום, כי האשה התחילה לדמם מן האפיזיוטומי בכמות מפחידה. לפני הלידה היה לה המוגלובין 12.6 ואחרי הלידה- 8.5 . תוך 2 דקות היה לה דופק 150 ולחץ דם 80/40 (או במילים אחרות - שוק), היא החווירה וגם אנחנו. ככה כמעט הרגנו אותה.

אחר כך הצלנו את חייה - תוך 2 דקות כבר לקחנו לה בדיקות דם, הזמנו 2 מנות, הרכבנו לה עוד עירוי והרופא המרדים התחיל להחיות אותה ע"י מתן תרופות לייצוב לחץ הדם והנשמה עם חמצן. הוא גם הרדים אותה כדי שאפשר יהיה מהר לתפור את האפיזיוטומי האימתני. חדר לידה הפך לחדר לטיפול נמרץ וכל הכבוד לנו! הצלנו אותה! הידד!
האשה ובעלה כל כך הודו לי אח"כ על איך שטיפלנו בה יפה ואני כמעט קברתי את עצמי באדמה מרוב בושה. אז כשמישהו מספר לכם כמה בטוח ללדת בבי"ח תספרו לו על המקרה הזה, ועל איך שבתי חולים באמת טובים בלהתיר תסבוכות שהם עצמם יצרו.

ומצד שני - היה לנו אתמול גם ניתוח קיסרי שבו באמת הצלנו תינוק ואשה - היפרדות שליה רצינית בשבוע 32. בלי בי"ח התינוק הזה וקרוב לוודאי שגם האמא הזו לא היו בחיים היום. זה רק כדי לאזן את התמונה קצת...

איך שבתי חולים באמת טובים בלהתיר תסבוכות שהם עצמם יצרו.

מרותקת כתמיד. חזקי ואמצי.
גם אני עברתי מין לידה מאתגרת לאחרונה... אשמח אם תציצי כאן

לראות את הטוב: את לומדת שהתיאוריה של מה לא לעשות - באמת נכונה, ולומדת איך להציל מצבים שהסתבכו. כש"תהיי גדולה", תוכלי לנצל את שניהם, בנפרד.

אוי אוי אוי. אני צריכה אייקון שתופס את הראש בשתי ידיים... איזה פחד.

כל כך נפוץ וכל כך עצוב...צריך לשנות את הגישה מהראש, אבל לצערי גם רופאים צעירים מאמינים יותר בסכין מאשר בגמישות הפרינאום.

ואני צריכה אייקון רועד כולו! בררר....
<גמד צופה מושבעת של ER ועדיין מצטמררת>

ואם כבר מדברים על גמישות הפרינאום - היום קיבלתי לידה - לידה ראשונה, משקל 3700, prineum intact. הפרינאום הזה נמתח ונמתח ונמתח ונמתח, זה היה כמו לחזות בפלא השמיני.
אני יודעת שלא כל הפרינאומים גמישים, אבל רובם מסתדרים לא רע...

ולגבי האייקונים - צריך רפרטואר חדש ועשיר כדי לתאר את מגוון התחושות שעולות לי בזמן העבודה...

ולגבי פוריה - אפשרות חדשה ומבטיחה נפתחת לה בימים אלו..

אעדכן כשיהיה במה...

האפיזיוטומי הזה....................

|אוף||אוף|
הזדמנויות חדשות זה מצויין - מחזיקה לך אצבעות (גם ברגליים).

קוראת אותך בהתמדה. ונהנית מאוד.

מחזיקה לך אצבעות

ואאו! זה יהיה נפלא! מחזיקה אצבעות! מרגיעון: מים שקטים חודרים עמוק.

אפשרות חדשה ומבטיחה נפתחת לה בימים אלו
הלוואי! הלוואי! הלוואי!
@}

אחרי שהייתי 24 שעות בעבודה (משמרת ערב ואז שינה טרופה בחדר הכוננית ואז משמרת בוקר), מצאתי את עצמי במקום לא צפוי - קונסרבטוריון שטריקר בת"א - לבן זוגי יש היום קונצרט כאן אז בהחלטה של רגע הצטרפתי אליו. הקונצרט הוא בספריה ויש להם עכשיו חזרה. ואני שוטטתי לי בין המדפים ולפתע מצאתי פינת מחשבים ...... אז הנה אני כאן.

שתי המשמרות הללו היו מלאות בפעילות ובסיפורים שיכולים לפרנס כמה פרקים טובים באופרת סבון אמריקאית. למשל, סיפורה של אותה אשה שכבר עברה ארבעה ניתוחים קיסריים, שבאחד מהם התינוק היה מת, וכעת הגיעה עם תינוק מת נוסף, בשבוע 35, ועברה היום ניתוח קיסרי נוסף, ואחרון - היא הסכימה לעשות קשירת חצוצרות. הכל היה כל כך מורכב - מצד אחד אשה שעברה ועוברת שני מקרים כל כך קשים - תארו לעצמיכם פעמיים לעבור ניתוח קיסרי ללא תינוק חי בעברו השני. חוץ מזה בבית יש לה 3 בנות, שבחברה הערבית זה לא נחשב בד"כ ל"מספיק". 2 התינוקות שמתו היו דווקא בנים...
האשה והבעל היו מקסימים, פשוט מקסימים. עדינים ואוהבים ונעדרי פוזה לחלוטין. האשה התלבטה מאוד אם לעשות קשירת חצוצרות אבל הבעל הוא דווקא זה שעודד אותה לכך ואמר לה - "יש לנו 3 בנות בריאות ונפלאות בבית, למה שנסכן אותך ולמה שתסבלי שוב כל כך?". אני מציינת את זה כי בד"כ אצלנו הבעלים לא מוכנים שנשותיהן יעברו קשירת חצוצרות, ובוודאי לא אם יש להם רק בנות...

אשה אחרת באה בשבוע 42 הריון אחרי הפריית מבחנה, אחרי 6 שנים של חוסר פוריות. היא עצמה היתה בת 35 ולכן, לדעת הרופאים, היתה חייבת לעבור ניתוח קיסרי (הריון ראשון, הפריית מבחנה, שערות לבנות...= ניתוח קיסרי). הם אמרו לה - "את לא יכולה ללדת רגיל, זה מאוד מסוכן בשבילך, למה לך?". אוף.

סיפורה של אשה אחרת עצוב מאוד. היא במקור מג'נין, בת 23, שנישאה כאשה שניה לגבר בן 50 מאחד מן הכפרים. הוא ואשתו הראשונה רודים בה ולמעשה היא משמשת בביתם כשפחה. מאחר ואין לה ביטוח בריאות אז בעלה רצה שתתאשפז רק אם היא תלד באותו יום. בקיצור, היא הגיעה והתברר שיש לה מצג עכוז - כלומר = ניתוח קיסרי. ראיתי איך הבעל מחשב כמה יעלו לו כל ימי האשפוז הללו...
והכי גרוע - היא ילדה בת. לאשה הראשונה יש 4 בנים. אחת האחיות הסבירה לי שגורלה של אשה זו יהיה גרוע ביותר, שכן כאשר ימות בעלה היא תגורש יחד עם בתה, כי הבנים של האשה הראשונה קודמים מבחינת הירושה והם לא ירצו לחלוק כלום עם האשה השניה והלא מועדפת. כבר אמרתי אופרת סבון?

הלידה האחרונה שקיבלתי היתה די נחמדה אך יכלה להיות הרבה יותר נחמדה... הגיעה אשה שאמרה לי - "אני רוצה לידה טבעית!". רציתי ללחוש לה - "אז תברחי מפה!" אבל במקום זה הבטחתי לה שגם אני אוהבת לידות טבעיות ושאנסה לעזור לה כמה שאוכל, אבל שרצוי שתלד במשמרת שלי. היא הגיעה בשתים עשרה וחצי ואני עובדת עד שלוש. היא היתה בלידה שניה עם 4 ס"מ. עשיתי לה חוקן (היא ביקשה) והיא הסתובבה קצת ואז נכנסה. החלטתי להעיז ולהושיב אותה על כדור פיזיו במקום על המיטה כמו חיפושית הפוכה. היא ישבה על הכדור ואמרה - זה נהדר, זה ממש עוזר!
אחרי 2 דקות נכנס מנהל המחלקה ואמר "איזה יופי שהיא יושבת על הכדור!". לרגע חשבתי שאני חולמת, אבל אז התפקחתי כשהוא אמר - "יופי, אז עכשיו תעלי למיטה ודנה תפקע לך את המים!". צייצתי מהצד - "אבל האשה מעוניינת בלידה טבעית לגמרי ", והוא נבח בחזרה: "מצויין, אין דבר יותר טבעי מפקיעת מים!".
בזאת נגמרה הישיבה על הכדור. כדי לפקוע מים צריך קודם להכניס עירוי וצריך לשכב על המיטה, ואח"כ הם לא מסכימים שאשה תסתובב..
אחר הפקיעה הצירים נורא התחזקו (כצפוי..) והיה לה די קשה אבל היא היתה נחושה לא לקחת כלום נגד כאבים. הראתי לה איך לנשום ולנשוף ועשיתי לה מסאז' בגב בצירים, ובעלה שיחק לה עם השיער ולחש מילות עידוד וככה עברנו את כל הצירים. הוא היה ממש מחובר. הוא אמר לי - עכשיו יש לה 8 ס"מ, ובדקתי - ואכן היו. אח"כ הוא אמר לי- עכשיו יש לה 9.5 ס"מ ואכן היו. ואז היא ילדה, בשתים ושלושים וחמש, ובין צירי הלחץ (שהיו רק 3) היא אמרה- מזל שהספקתי ללדת במשמרת שלך.

אחרי הלידה היא רצתה להיניק אבל המיילדת שהיתה איתי טענה שהתינוק מתנשם, למרות שרופאת הילודים לא חשבה ככה (הזמנו אותה כי היו מים מיקוניאלים). בכל אופן התינוק עלה ישר למחלקת תינוקות...

מה שהכי מעצבן היה שהרופא הזה, מנהל המחלקה, שאל אותי - "נו, פקעת לה את המים?". כשהשבתי בכן הוא אמר - "כל הכבוד, ככה אני אוהב. אני ממש מרוצה מן העבודה שלך ואני שמח לראות שאת ממש בגישה שלי!". פיכס. אמרתי לסגנית אחראית המחלקה שאני ממש מיואשת ולא רואה עתיד בסוג הזה של עבודה (אני מכינה את הקרקע ל....).

אז נגמרה המשמרת אבל בראש שלי מתרוצצות כל מיני מחשבות על חייהן של כל הנשים הללו, עם התסבוכות והצרות וגם עם השמחות. למשל, שאלתי את עצמי חייה של מי יותר קשים - של האשה שחוותה פעמיים מוות של עובר ברחם ו- 5 ניתוחים קיסריים, אבל עם בעל פשוט מקסים ואוהב, או חייה של האשה שנמכרה כשפחה לבעל מבוגר ולא כל כך אכפתי (בלשון המעטה). וכל מיני מחשבות - בשלב מסויים הרגשתי שזה פשוט יותר מדי לעבד ביומיים, יותר מדי חיים שמצריכים התייחסות עמוקה והחיים שלי פשוט לא הספיקו לתת לכל אחת את מה שהיא היתה צריכה. כל אחת מן הנשים הללו היתה צריכה מיילדת צמודה, ואני תיארתי בפניכן רק חלק מן הנשים שהיו...
לא סיפרתי על עוד 3 לידות שקיבלתי, על לידת ואקום קשה שהיתה, על ניתוח קיסרי נוסף, על אשה עם תינוק מת בשבוע 18 שכבר 3 ימים מנסים לגרום לה ללדת אותו, על אשה בשבוע 6 עם שלישה (אחרי הפריה חוץ גופית מספר 4) עם הפלה מאיימת ועוד ועוד ועוד.... איך אפשר לעבד את כל זה? חלק מהתשובה היא כנראה כתיבת הבלוג הזה..

אני עדיין לא יודעת מה לכתוב על זה. רק רציתי להגיד שאני קוראת ונפעמת - גם ממך, גם מהנשים האלה וגם מהבעלים שלהן (חוץ מהבעל המתחשבן....)

אני מקווה שאפשר לנצל את הבלוג הנהדר לשאלה\ ואם לא אז תמחקי. ילדתי לידה ראשונה בניתוח קיסרי, עקב מצוקה עוברית. לידה שניה רגילה שבסיומה דיממתי המון (לחץ דם ירד ל- 70/50!) ונזקקתי לשתי מנות דם (בטופס הסיכום נכתב PPH) , כעת בשבוע 32, ומתלבטת אם אפשר ללדת בלידה רגילה, אף רופא לא מוכן לענות ומשאירים לי את ההחלטה, שנראית לי קשה, ומה אם אני אחליט לא נכון? מה להערכתך כדאי לעשות?
ושוב סליחה על ההתפרצות, ואם לא מתאים לך אז תמחקי
תודה, הדר

שלום הדר
יש פה שני עניינים, האחד - האם כדאי ללדת לידה רגילה אחרי ניתוח והשני - האם כדאי ללדת בלידה רגילה אחרי שבלידה בעבר היה PPH.
אני מניחה ששני הדברים הללו גורמים לרופאים לא לענות לך תשובה חד משמעית. גם אני לא אענה, אבל אני אפתח קצת את הנושא כך שתוכלי לקבל החלטה לבד על סמך יותר מידע.
לגבי לידה נרתיקית אחרי קיסרי - כבר ילדת אחרי קיסרי, כך שאת יודעת איך עושים את זה וגם הגוף שלך. הסיכון שבלידה נרתיקית אחרי קיסרי תמיד קיים, אבל הוא נמוך יחסית, ואם כבר ילדת פעם מאז, אז הוא יורד מאוד - כמעט כמו אשה שלא עברה ניתוח קיסרי. היום יותר ויותר רופאים חושבים שאם אשה עברה ניתוח קיסרי, רצוי שתלד תמיד בקיסרי. יש כל מיני מגבלות שהם לא אוהבים ללידה שכזאת - הם לא יכולים לתת זירוז למשל. כדאי לך לקרוא על זה באתר - נסי לחפש את המושג לנל"ק (לידה נרתיקית לאחר קיסרי) או ויבק (שזה אותו הדבר באנגלית).

לגבי הדימום שהיה - השאלה למה היה. האם הלידה היתה ממושכת מאוד? האם התינוק היה גדול במיוחד? האם השליה לא נפרדה כראוי (וזה למשל דבר שעשוי להתרחש דווקא אחרי ניתוח קיסרי כי אז השליה משתרשת בצורה לא טובה על הצלקת של הניתוח ולפעמים היא לא נפרדת כראוי ואז אכן יש דימום), האם עשו לך אפיזיוטומי (חתך) והוא דימם יותר מידי? האם היו לך קרעים שדיממו? ואגב, יותר נשים נזקקות לקבל מנות דם אחרי ניתוחים מאשר אחרי לידות...
ע"פ הסיבה לדימום אפשר להעריך את הסיכוי שזה יקרה שוב. נסי אולי לבקש מביה"ח את התיק שלך או להתעמק שוב במכתב השחרור - אולי כתבו את הגורם?

ואגב, אם הרופאים משאירים לך את ההחלטה, אז כנראה שאין משהו קריטי לכאן או לכאן, כי אם היה, אז להערכתי הם היו מנסים לשכנע אותך ולהפעיל לחצים שתלדי בדרך מסוימת.

תרגישי חופשי לשאול שאלות. את מתפרצת בדלת פתוחה לרווחה. בכל מקרה, מה שלא תבחרי, שתהיה לך לידה טובה ומוצלחת.

ראשית, אני רוצה להודות לך על הרצינות במתן התשובה. אני מבולבלת ופוחדת מאוד מכל החלטה שאקבל. רק להוסיף שהלידה היתה יחסית מהירה (4 שעות) הצירים היו מאוד תכופים(כל דקה) והמיילדת אמרה שהם דומים לצירים שמתרחשים לאחר קבלת זירוז. המיילדת גם ציינה שהרחם ממש התפורר (כששאלתי לתומי אם יש קרעים, כי הכל עבר כ"כ טוב) לאחר הלידה "תפרו אותי" הרבה זמן, להערכתי למעלה מחצי שעה. במכתב השחרור נכתב מהלך לידה שלב 1 תקין, שלב 2 תקין ובהערות נכתב PPH . אגב, אני אנמית האם יש לכך קשר?
מה שהכי מלחיץ אותי שאני מתגוררת כרגע בחו"ל. הרופא מקסים וזורם איתי בכל החלטה שאבחר, אבל שוב מה אם אחליט לא נכון? אני מעדיפה ללדת רגיל אבל בלי לקחת סיכונים מיותרים (אם הם קיימים בכלל, או שמא זהים לכל יולדת), בעלי אגב מאוד חושש ומעדיף ניתוח, אך כמובן שיתמוך בכל החלטה שאבחר.
ושוב, תודה

הדר, לא ברור לי מה כוונת המיילדת שהרחם התפורר... אף פעם לא שמעתי על כזה מצב, ואם הרחם נקרע אז מדובר בניתוח גדול חירום של פתיחת בטן ממש. אם תפרו אותך הרבה - יתכן שהדימום היה מן הקרעים. שווה לנסות לברר.
אגב, אנמיה מעמידה אותך בסיכון קצת יותר גבוה לדימום אחרי לידה אבל זה דבר שאפשר לטפל בו ע"י לקיחת ברזל ושינוי התזונה.

אנחנו אף פעם לא יודעים אם ההחלטות שלנו נכונות עד שמגיע הזמן בו הן עומדות למבחן. אין חברת ביטוח בדברים הללו, ויתכן ותרגישי חוסר ביטחון לגבי כל החלטה שתקחי...
טוב, כרגע אני בעבודה ואין לי הרבה זמן לענות, אז נהיה בקשר בהמשך...

ליבי נשבר בקרבי למקרא התיאורים שלך. מזכיר לי איך כל מי שאני מדברת איתה על לידת הבית שלי אומרת "לך היה מזל, אם אני הייתי יולדת בבית, בטוח שאני והתינוק היינו מתים, בבית החולים הצילו אותנו", ואיך בדיוק הצילו אותם? אני קוראת לזה "החבילה המושלמת" - סטריפינג, זירוז, פקיעה, אפידורל (שאו לא מצליח או מפסיק את הצירים), ואקום, אפיזיוטומי ולפעמים גם ניתוח - טוב, בית החולים הרי גובה עבור היולדת סכום מלא בכל מקרה, אז למה שלא ייתן את המכסימום?
לא רציתי להשמע צינית, סליחה, אני פשוט לא מסוגלת להתמודד בצורה אחרת עם הצער שנגרם לאשה שנאלצת לעבור חוויה כמו לידה באווירה כל כך משפילה. תמשיכי להיות להן לנקודת אור כל עוד את מסוגלת.

הסיכון שבלידה נרתיקית אחרי קיסרי תמיד קיים, אבל הוא נמוך יחסית, ואם כבר ילדת פעם מאז, אז הוא יורד מאוד
הוא לא. הסיכון אותו סיכון, בערך 0.5 אחוז. מה שעולה הוא הסיכוי שלך ללידה נרתיקית, כי כבר הוכחת שאת יכולה.
ומתלבטת אם אפשר ללדת בלידה רגילה. תקשיבי לעצמך, את מתלבטת אם לסכן את עצמך, ואת התינוק שלך בלידה רגילה? בניתוח קיסרי את לא מסכנת את עצמך ואת התינוק? אולי אפילו יותר. ומה עם הלידות הבאות? לאיזה קבוצת סיכון את מכניסה את עצמך עם שני ניתוחים קיסרים? ווואאווו. מה שהפחד עושה לך. אולי עדיף לך לטפל בפחד, שאולי הוא שגרם לדימום בלידה הקודמת, והוא שעלול לסבך את הלידה הקרובה.

ממשיכה לקרוא ולהתרגש.
רק שתדעי.

ממשיכה לקרוא ולהתרגש.
תמיד

אז ככה - אתמול הייתי בראיון בפוריה. אין להם כרגע מקום בחדר לידה, אבל צריך להיכנס לתור... אז בעוד חודש אני עוזבת את נצרת, ועוברת לעבוד במחלקת ילדים בפוריה עד שיתפנה מקום בחדר לידה. החלטה לא פשוטה - מצד אחד אני עובדת בחדר לידה וכך לא אוכל לעבוד במקצוע לתקופת זמן מסוימת. מצד שני - כולכן יודעות באיזה מין חדר לידה אני עובדת.. אתמול למשל, היתה לי משמרת עם 3 לידות ואקום, ניתוח קיסרי אחד ולידה רגילה אחת (עם כליאת כתפיים).
הודעתי כבר לאחראית שלי, בשיחה שהיתה די טובה, בהתחשב בנסיבות. היא לא צעקה עלי ולא ניסתה להפעיל עלי סחיטה רגשית - מה שמאוד חששתי ממנו. מחר אני נפגשת עם האח הראשי של ביה"ח אז אל תספרו לו עדיין, טוב?

בהצלחה!

יופי!!!!!!!

בהצלחה!
נשמע לי צעד חשוב בכיוון הנכון!

שליחה על ידי gani* » 20 יוני 2006, 14:31

א. בהצלחה רבה! מחזיקה לך אצבעות לקפיצת הדרך
ב. ספרי על כליאת הכתפיים!

אחלה אחלה אחלה!

בהצלחה
עוקבת אחרי הבלוג שלך באדיקות של מכוּרה.

שליחה על ידי טל* » 20 יוני 2006, 23:50

בהצלחה רבה!
שמחה לשמוע שהדברים מתחילים לזוז בכיוון הנכון ועדיין מחכה לפגוש אותך במחלקה הנכונה בעוד חצי שנה...

_בהצלחה
עוקבת אחרי הבלוג שלך באדיקות של מכוּרה._

_בהצלחה
עוקבת אחרי הבלוג שלך באדיקות של מכוּרה._

החלטה לא פשוטה
מצד שלישי - והילדים לא יצאו נשכרים מהגישה שלך?
^{(מרגיעון: כבר חיבקת את הילדים היום? המרגיעונים האלה יוציאו אותי מדעתי, בחיי. או שהם צודקים להרגיז או שהם טועים להרגיז)}

פשוט קראתי לפני יומיים את הבלוג של סיוננדה (הממלכה דף בלוג), וחשבתי על איך שהילדים בבתי חולים גם הם לא מקבלים טיפול שכולל הקשבה מכבדת. כמו יולדות. וכמו שאר המאושפזים - והמאשפזים - שם...

עוקבת אחרי הבלוג שלך באדיקות

_החלטה לא פשוטה
מצד שלישי - והילדים לא יצאו נשכרים מהגישה שלך?_
בהצלחה...
וכיף לילדים שאת מגיעה אליהם....

המון בהצלחה....
מחכה לדעת לאן תתגלגלי...

(חוזרת ומדגישה - עד הלידה הבאה שלי את עוברת ליילד במאיר, בלי תירוצים!

)

_בהצלחה
עוקבת אחרי הבלוג שלך באדיקות של מכוּרה._
@}

אחלה אחלה אחלה!

תראי כאן בחלק של הכנסים. נשמע מעניין...

בהצלחה

עוקבת אחרי הבלוג שלך באדיקות של מכוּרה

שיהיה בהצלחה באשר תהיי. אבל רגע, מה יהיה עם הבלוג?:-0
מקווה שתמשיכי לכתוב גם ממחלקת ילדים. כמו שאת חווה את הדברים וכותבת אותם, זה יכול להיות מרתק לפחות כמו חדר לידה.

גם אני עוקבת באדיקות.
שמחה עבורך על ההתפתחויות ועל המעבר הצפוי.
נכון, לתקופה מסויימת לא תעבדי בחדר לידה, אבל, אני בטוחה שתעברי גם שם תהליך מיוחד. וגם-
מצד שלישי - והילדים לא יצאו נשכרים מהגישה שלך?

אז בהצלחה גדולה. @}

שיהיה בהצלחה באשר תהיי. אבל רגע, מה יהיה עם הבלוג?
גם אני חשבתי בדיוק אותו דבר