הבלוג של חמומה

("מה אתה עושה?, מה אתה עושה?")
לפעמים אני חושבת על התקליטים האלה.
כולנו צועקות "מה אתה עושה?????!!!!!!"
כי ככה צעקו עלינו. במלים אלה ממש. ומה שמדהים: גם בארצות אחרות, גם נוצריות, מוסלמיות ואחרות, כולן מספרות על אותם תקליטים בדיוק. מה, זה אוניברסאלי? זה מולד???
למה אין לנו תקליט שבמקום לצעוק את ה"מה אתה עושה???!!!" הזה, אומר בעצב: "עשית כך וכך. אני עצובה" או משהו כזה...

צריכה להוריד דחוף 4 קילו
הי רגע, מתי בכלל התחלת? לא רק אתמול? לא בריא לרדת יותר מחצי קילו בשבוע.

וואי בשמת, כל כך נכון ומדויק. נראה לי שזה בפרוש כי ככה צעקו עלינו. זה לא מולד. זה מה שזה תקליט
צעקות טפשיות שכל מה שהן מביאות זה רק נזק.

משקל- התחלתי את הבלוג\דיאטת מתוקים לפני חודש, ולא הורדתי כלום, נאדה, גורנישט.

איזה כייף למצוא חיבוק בבוקר הזה...אחד בחזרה(())
איך ידעת שאני עוקבת אחריך בשקט(-:?

ולא צעקתי? בטח שצעקתי. ("מה אתה עושה?, מה אתה עושה?") .

נראה לי שזה בפרוש כי ככה צעקו עלינו. זה לא מולד. זה מה שזה תקליט

רגע רגע, יש לי משהו להגיד, כשהילד שלך עושה משהו מכעיס מאוד, האם אין מקום לרגש הזה לצאת החוצה??
אני לא מבינה פה משהו ונדמה לי שמרוב רצון להיות אימהות טובות ונשים טובות ובנות אדם טובות, שרוצות לשלוט ברגשות שלנו במקום שהם ישלטו בנו, אנחנו לוקחות דברים לקיצוניות השניה ומנסות להתכחש לעובדה שלכעסים שלנו יש מקום חשוב אצלנו במערכת, הם נועדו לאפשר לנו לתעל איזשהו עומס רגשי החוצה והלאה, לתת ביטוי למשהו שנצבר בפנים ולשחרר אותו החוצה מהמערכת.
זה נכון שכשמגיעים למצב שהתגובות האלה חוזרות ונישנות והופכות להיות דרך חיים ומחשבה או במילים אחרות יוצאות משליטה אנחנו צריכים לעשות אקט של ריסון ולהשקיט אותם. אבל לא לצעוק בכלל? לא יודעת לגבי זה.... לפעמים כשמפזרים לנו פאזל של 200 חלקים בכל הבית, "עשית כך וכך. אני עצובה" לא מספיק לנו כי הוא לא מבטא את הרגש שהצטבר אצלינו. לעומת זאת, לדעתי, אפשר ונכון לכעוס ולבטא את הכעס הזה ופשוט לשחרר אותו מהמערכת ולא להחזיק בו ולהתייסר איתו במשך כל היום (וזה שאחריו, וזה שאחריו ולומר לעצמינו: איך עשיתי את זה, אבל הייתי חייבת, אבל הוא פיזר, אבל אולי בכל זאת... לא הייתי צריכה....). לכעוס, למצות, ולהמשיך הלאה בדרכינו המודעת להיות טובות (-:

לא חייבים לכעוס. הרי למה בא הכעס? כי הוא עשה לנו בלגן. ואם הוא לא עשה בכוונה? הרי הכוונה היא זאת שמרגיזה לא הפאזל עצמו. ילד קטן לא מפזר פאזל כדי להרגיז אותנו, הוא עושה את זה כדי לשחק, כדי להנות. ולכן התגובה שבשמת הציעה היא יותר שפויה והגיונית מאשר לכעוס נורא.
(זאת תשובה לגבירה כמובן, ממש לא לקרוא כעצה לחמומה).

זה בסדר לכעוס.
זה לא בסדר לצעוק.
אוקיי, לצעוק מדי פעם, נגיד פעם בשבוע... מילא. אנחנו בני אדם.
אבל חמומה לא מדברת על זה. היא מדברת על תגובות קבועות כאלה. ובתור אחת שגדלה ככה, ובעצמה צועקת יותר ממה שנראה לה בסדר, תאמיני לי שזה מבהיל, תוקפני וממש לא מועיל לילדים.
יש דרכים להוציא כעס. אבל לא על הילד. לא עם ההאשמה הזאת.
אין לי כוח להסביר, אבל אני מרגישה טוב מאוד על עצמי כמה זה הרס אצלי, כל ה"מה עשית?????!!!!!!!" שצעקו עלי.

שליחה על ידי לב* » 13 אוגוסט 2007, 21:16

לדעתי, הכעס, כמו כל תכונה/דפוס התנהגות, נובע/מושפע מהגנים ומהתניות (הפיזיולוגיות, החברתיות והתרבותיות).

כנראה, האופן שבו אנו מבטאים את הכעס נובע מייצר חייתי קדום - שפת הגוף משתנה (דומה לבעלי-חיים).
גם תינוק בן כמה ימים/שבועות מבטא כעס.
מודעות - ממתנת או מגבירה את הכעס (לפעמים כך או כך - תלוי בהחלטה).

אה, עכשיו קראתי את אינדי אנית.
לפעמים אני חושבת, למה אני בכלל עושה עניין?
לצד הכעס עם ה"מה עשית???!!!" אני מקבלת את הטון המסכן הזה ושומעת את אמא שלי עם הטון המיואש הזה בוקעת מגרוני וחושבת לעצמי, בתוך הלב (אני אשתמש בדוגמת הפאזל שלך): "כולה פאזל 200 חלקים. מה הסיפור הגדול? למה את עושה כזה עניין? למה התגובה הזאת כאילו זה סוף העולם שאת צריכה עכשיו לסדר את זה? רק מפני שאת עייפה ולא תכננת שגם זה יתווסף לך לרשימת המטלות? אבל אז מה? איפה הפרופורציה?"
ואין לי תשובה.
זה באמת מרגיע אותי. אני באמת מקשיבה לזה, ומבינה שזה לא סוף העולם. וחבל לעשות עניין. וחבל ללמד את הילדים שזה אסון, ובטח חבל ללמד את הילדים, בלי כוונה, בדיוק את ההיפך מהחינוך שלי: שזה נורא לסדר ולנקות! נו, באמת.
אני גם השתפרתי מאוד (לא לפי שום סדר),

בזכות סילוק האלרגיות שלי (אייפק),
בזכות הויטמינים (ברזל, ויטמין בי 12, שמן דגים 4 כמוסות ביום),
בזכות התזונה הבריאה (אורגני, בלי בצקים כמעט, ובלי מתוקים ומוצרי חלב בכלל),
בזכות תשומת הלב לא להתרוצץ יותר מדי (אני הפנמתי סוף סוף שאני חייבת מילוי בטריות ב"זמן בבית" אחרת אני גמורה ועצבנית),
בזכות תשומת הלב לא להתפזר על יותר מדי משימות,
בזכות השיטה של פליי ליידי,
בזכות ההיפטרות המתמדת מהפרפקציוניזם המרעיל,
בזכות ניקוי הבית מדברים מיותרים,
בזכות העבודה החיובית על הזוגיות,
בזכות ההקפדה על הרבה מגע גופני עם הילדים שלי (כתבתי את זה באיזה מקום: שמתי לב שככל שאני יותר יוזמת חיבוקים ונשיקות וליטופים, ככה אני יותר עדינה וסבלנית. חשוב במיוחד עם הגדולה שכבר מזמן לא יונקת, כי שמתי לב שאני מתוכנתת לדבר איתה ממרחק ותמיד אני "עסוקה", "עמוסה", "בדרך", "באמצע משהו", ו"לא יכולה כרגע" להפסיק הכל ולתת חיבוק. ובכן, זה דפוס שבאתי איתו מהבית, וגיליתי שהוא דפוס רע ומזיק. כן חשוב להפסיק "באמצע" ולחבק ולנשק את הבכורה! ה"עיסוק" לא יותר חשוב ממנה, ולא יותר חשוב ממערכת היחסים שלי איתה! לא מקבלת את הדפוס הזה, שאנשים יורדים לתחתית סולם העדיפויות בהשוואה ל"מטלות". והאמת, אותו דבר עם בן הזוג: חשוב וקריטי להפסיק הכל ולקדם את פניו בברכה, בחיוך, בשמחה ובנשיקה/חיבוק כשהוא נכנס הביתה. זה לא זניח. זה לא שולי. וחשוב וקריטי לדחות כל דבר מעצבן/בקשה לאחרי שהוא התרווח בבית ורצוי אחרי שהוא אכל. אלה דברים שלא גדלתי עליהם - והם חשובים! יחסי אנוש חשובים! כמויות של מגע, אהבה ואיכפתיות חשובים! לא לצעוק ולא להאשים ולא לנזוף ולא להטיף - חשובים!).
בזכות פרחי באך.
בזכות דיקור סיני.
ועוד.

הגבירה בחום, כמו שלא יעלה על הדעת שאת תבואי אלי הביתה, ובטעות תשפכי כוס תה על השטיח ואני אצעק עלייך בספונטאניות "מה עשית????!!!!!" P-: , ככה בדיוק זה לא מתאים להתייחס בחוסר כבוד כזה ליקרים לנו ביותר. לכן אני כל כך מתאמצת להפסיק את זה, להפסיק לאבד שליטה עם התקליטים האלה.

השתפרתי מאוד, זה נכון.
אני לא מושלמת.
אבל אני צועקת היום בערך שליש ממה שהייתי צועקת, ואולי עשירית או יותר ממה שהייתי יכולה להיות לולא עבדתי על עצמי. אני מקפידה לברך את עצמי על כל פעם שאני מגיבה בשקט, כל פעם שאני לא עושה עניין מתוספת של עוד ניקוי, עוד סידור, עוד הצלה של משהו שנפל/נשבר/נשפך/התפזר/התבלגן, כל פעם שאני רואה את הדברים בפרופורציה, כל פעם שאני זוכרת שהם בסך הכל ילדים קטנים ומתוקים ואף פעם אין להם כוונה רעה, כל פעם שאני זוכרת שכולנו לא מושלמים וכולנו עושים טעויות ואסור שילד יגדל להרגיש רע כל פעם שהוא טועה, שאסור שכל הזמן תהיה תשומת לב ואנרגיה על הדברים ה"לא כמו שצריך", שאסור להכניס להם את הפרפקציוניזם המרעיל ואת הפחד מכישלון ואת החרדה שלי "לעשות תמיד הכל כמו שצריך" ו"להיות תמיד בסדר" כי הרי זה הורג אותי.

אז אני מרגישה שאני מאוד מבינה את חמו מה ואת הרצון העז שלה לצאת מהסרט הזה. אני תומכת בה בשלמות, כל כולי בספסלי המעודדות.
אפשר להשתפר, וחשוב בדרך לאהוב את עצמנו ולזכור לסלוח לעצמנו, כי רק ככה נלמד לאהוב את ילדינו ולסלוח לילדינו.

אין לי כוח להסביר, אבל אני מרגישה טוב מאוד על עצמי כמה זה הרס אצלי, כל ה"מה עשית?????!!!!!!!" שצעקו עלי.
מאוד מזדהה עם המשפט הזה. בגלל זה כל כך קשה לי עם עצמי כשאני מזהה אצלי ניצוצות מהתקליט של אמא שלי. למרות שאלה באמת רק ניצוצות ולא הדבר האמיתי. לילדים שלי זה לא משנה, שאני הרבה יותר בסדר מאמא שלי. הם מכירים אותי, וזה מה שהם יודעים.
אני מסכימה עם אידי אנית שאין לו שום כוונה רעה (בדרך כלל), ולכן התגובה לא מתאימה
התגובה צריכה להיות פרופורציונית למעשה, גם במלל, וגם בצליל.
במקרה של הפאזל לטעמי, המלל לא היה מתאים (ולכן ביקרתי את עצמי), לפחות ,לא ממש צעקתי כמו שהובן כאן, זה היה 5 בסולם הצעקות של חמומה. וזה היה קצר, מה אתה עושה כפול 2 וזהו.
בשבת היה לי מקרה יותר בעייתי. כשקמתי משנת השבת, מצאתי את ידובכל מקרצף במרץ רב את הפסנתר בפרשוואנס. הבנתי שהוא בגמר העבודה מכך שכל הפסנתר היה "נקי" , והוא עצמו היה על הפסנתר. אני לא גאה בזה, אבל נתתי צרחה, כמו בסרטים של היצ'קוק כשהגופה מתגלה.
ידובכל המסכן מאוד נבהל. (לשמחתי, הוא לא רגיל לזה). אח"כ הוא ניגש אלי ושאל "אני אמוד, נאון אני אמוד אמא ?" נכון , אמרתי לו עצובה, אתה מאוד חמוד.

בשמת, כל מילה זהב, חוץ מ:
כולה פאזל 200 חלקים
200 חלקים זה נורא מעט כשצריך להרכיב, אבל המו-ן כשצריך לאסוף אותם

אוקיייי....
אני רואה שהתשובה שלי יצרה כאן הרבה גלים.
אתן מתכוונות לדפוס התנהגותי חוזר על עצמו שבו אנחנו נותנים לתוקפנות שבנו לצאת בכל הזדמנות ולהרעיל אותנו ואת הסביבה שלנו.
כשאנחנו על כל דבר מוצאות עצמנו צורחות מה עשית???? כשיש פאזל 200 חתיכות מפוזר וכשילד עומד על הפסנתר וכשהבעל לא זורק את הזבל וכשהוא לא הביא את המלפפונים הנכונים הביתה - אנחנו מבינות שיש כאן איזו תבנית שלא נכונה.
אני מאידך מדברת על דבר אחר. אני מדברת על לתעל רגש בריא באופן מבלי להתנהג באופן חסר כבוד כלפי האחר על אחת כמה וכמה כלפיי היקרים לנו.
זה בסדר לומר, אני מאוד כועסת כי.... ואז להמשיך. זה לא בסדר להשתמש בזה כתרוץ לכל דבר שלא מוצא חן בעינינו בחיים...
מקווה שהבהרתי קצת יותר טוב (-:

אבל המו-ן כשצריך לאסוף אותם
נו, מה, ולא אספנו דברים יותר גרועים? (-;
אבל הכל בראש. באמת. (-:
אני יודעת בבטחון, שאם חברה שלי היתה מפילה בטעות משהו מאתיים חלקים על כל החדר, לא הייתי מתעצבנת ובטח לא צועקת. באמת. הייתי אומרת בשלווה, נו, קרה, ואוספת בלי להרגיש קורבן.
מה שגורם לבאסה הגדולה זו הרגשת הקורבן. )-:
ה"למה עשו לי את זה?" המיותרת הזאת.
כי לא עשו לי. זה לא משהו נגדי.
והציפיות המוגזמות שילדים קטנים יתנהגו כמו מבוגרים מושלמים, בזמן שגם אנחנו המבוגרים לא מושלמים.

_אני מדברת על לתעל רגש בריא באופן מבלי להתנהג באופן חסר כבוד כלפי האחר על אחת כמה וכמה כלפיי היקרים לנו.
זה בסדר לומר, אני מאוד כועסת כי.... ואז להמשיך_
לגמרי מסכימה.

_ה"למה עשו לי את זה?" המיותרת הזאת.
כי לא עשו לי. זה לא משהו נגדי.
והציפיות המוגזמות שילדים קטנים יתנהגו כמו מבוגרים מושלמים, בזמן שגם אנחנו המבוגרים לא מושלמים_

מה שגורם לבאסה הגדולה זו הרגשת הקורבן
בדיוק לזה התכוונתי...
לא להתכחש לכעס אלא באמת לא לראות את זה כנגדי, או לזכור שזה לא נגדי ואז לא נרגיש כעס..
כמובן שיותר קל הגיד מאשר ברגע האמת לא לכעוס...

הגבירה בחום, הבהרת את עצמך מצויין גם בפעם הראשונה, וזה נכון שכדאי שנביע את עצמנו בצורה אותנטית. רק בעוצמה ובפרופורציה הנכונה.

.

ה"למה עשו לי את זה?"
זה קורה כשלא מפרידים בין הבית לעצמך .
אני עובדת על להבין שהבית ואני ניפרדים ואם הוא מבלגן את חדר המגורים זה לא לי .
ומתוך זה הכעס פוחת.
אני גם רואה שכאשר אני מרגישה לא טוב (או שיש לי התקף של מחלה ואני לא מתפקדת)הבית מתבלגן כי אני לא ממש מפרידה ביני ובינו.
חמומה תודה על בלוג מעניין ומבדח

שליחה על ידי לב* » 14 אוגוסט 2007, 09:23

לאפשר לעצמנו לכעוס בצורה אוטנטית. רק בעוצמה ובפרופורציה הנכונה. על מנת לתת דוגמא אישית לילדנו כיצד להתמודד עם כעס.
ותמיד אפשר, אחרי שמרגישים שהתגובה היתה קיצונית, להתנצל/להסביר.

(הערה קטנה - הימים של לפני/בזמן מחזור מאוד משפיעים על עוצמת התגובות).

והאמת, אותו דבר עם בן הזוג: חשוב וקריטי להפסיק הכל ולקדם את פניו בברכה, בחיוך, בשמחה ובנשיקה/חיבוק כשהוא נכנס הביתה. זה לא זניח. זה לא שולי. וחשוב וקריטי לדחות כל דבר מעצבן/בקשה לאחרי שהוא התרווח בבית ורצוי אחרי שהוא אכל. אלה דברים שלא גדלתי עליהם - והם חשובים! יחסי אנוש חשובים! כמויות של מגע, אהבה ואיכפתיות חשובים! לא לצעוק ולא להאשים ולא לנזוף ולא להטיף - חשובים!)
קוראת ובוכה.
בעיקר מהתרגשות.
וקצת בגלל ההצפה הפמיניסטית שלי, וגם בגלל שלפעמים זה כל כך קשה להיות נחמדה כשהוא נכנס הבית.
והקטע הזה עם האוכל.
אבא שלי נכנס עצבני הביתה. אמא אומרת "אל תדאגו הוא יאכל והכל יהיה בסדר..." ובדרך כלל הכל נהיה כמעט בסדר.
רק שאם הוא עצבני מדי מדי הוא אומר שמרוב עצבים הוא לא יכול אפילו לאכול, ואז - שומו שמיים.

_ה"למה עשו לי את זה?"
זה קורה כשלא מפרידים בין הבית לעצמך ._
לא, אני מהזווית של הקרוטונית: מה ש"עשו לי" זה שעכשיו אני אצטרך לאסוף פאזל של 200 חלקים... לנקות משהו דביק שנשפך... לאסוף שברים של משהו אהוב שנשבר מתוך רשלנות... בקיצור, מה ש"עשו לי" זה עבודה אקסטרה כשגם ככה אין לנו דקה לנוח ואנחנו לא עומדות בקצב P-:

בזכות העבודה החיובית על הזוגיות,

אותו דבר עם בן הזוג: חשוב וקריטי להפסיק הכל ולקדם את פניו בברכה, בחיוך, בשמחה ובנשיקה/חיבוק כשהוא נכנס הביתה. זה לא זניח. זה לא שולי. וחשוב וקריטי לדחות כל דבר מעצבן/בקשה לאחרי שהוא התרווח בבית ורצוי אחרי שהוא אכל. אלה דברים שלא גדלתי עליהם - והם חשובים! יחסי אנוש חשובים! כמויות של מגע, אהבה ואיכפתיות חשובים! לא לצעוק ולא להאשים ולא לנזוף ולא להטיף - חשובים!).
בשמת, יש דף בו מפורט יותר בנושא זה?
הפתעת אותי. לא נשמע כ"כ פמנסטי.... נשמע יותר כמו הרצאה של הרבנית קוק (-:
אני זקוקה לעצות בנושא זה וכבר הערב אנסה ליישם ( אז לא לצעוק עליו למה אחר ב-10 דק' ושכבר יעשה אמבטיה למישו כי הם שיגעו אותי היום וחבל שהוא לא מבלה עם הילדים יותר. לתת חיבוק והכין קפה את אומרת? אמממ..)

הפתעת אותי. לא נשמע כ"כ פמנסטי.... נשמע יותר כמו הרצאה של הרבנית קוק
מה הקשר לפמיניזם?
כמו, מה הקשר לפמיניזם כשאני מתנהגת בחוסר כבוד ובחוסר חוכמה כלפי הילדים שלי?
זה פמיניסטי לצעוק על הבעל בחוסר טאקט?
זה פמיניסטי לנזוף באנשים מבוגרים כאילו אני אמא שלהם או המורה שלהם בבית הספר?

כלל שהעליתי פה בדיון כמה פעמים, ואני חושבת שהוא כלל טוב, הוא:
איך היית מתנהגת לחברה הטובה שלך?
איזו התנהגות שלך גורמת לך להרגיש טוב עם עצמך, לכבד את עצמך?
עם איזו התנהגות שלי אני מרגישה רע? מאוכזבת מעצמי, מתחרטת?

שאלה נוספת שיש לשאול את עצמנו: מה התועלת בהתנהגות מסויימת? לאילו תוצאות היא מביאה?
האם לצעוק על הבעל ברגע שהוא נכנס - זו התנהגות יעילה? האם היא משיגה את המטרה המצופה? (שבפעם הבאה הוא לא יאחר?) או שאם היא משיגה משהו זה -
א. להבריח את הבעל (הוא ימצא תירוץ לחזור מאוחר יותר מהעבודה בפעם הבאה, רק בשביל להתחמק מהצעקות)
ב. להפוך את הבעל לשפוט ומסורס (ואוהו מה שאנחנו משלמות על זה... אוהו... אולי הוא יבוא בזמן ויגיד תודה יפה וירחץ את הילדים כמו שרצית ממנו, אבל שלא נדע איפה את משלמת על זה... )-: ) (אולי התשלום הכי כבד הוא שהאשה מקבלת בעל מסורס ואז היא לא רוצה בו יותר )-: )

אם נהיה כנות, זה מה שיוצא מקבלת פנים מכוערת...

אז לא לצעוק עליו למה אחר ב-10 דק' ושכבר יעשה אמבטיה למישו כי הם שיגעו אותי היום וחבל שהוא לא מבלה עם הילדים יותר
לצעוק עליו שאחר ב-10 דקות - את רואה שהפכת את עצמך לשוטר ומורה ואמא שלו?
איזה דבר טוב יכול לצאת מזה?
לצעוק עליו פקודות - נגיד ש"כבר יעשה אמבטיה למישהו" - שוב את הפכת את עצמך למנהלת ולשוטרת?
איזה דבר טוב יכול לצאת מזה?
"הם שיגעו אותי היום" - אגלה לך בסוד משהו שלקח לי יותר מעשר שנים לגלות: הוא יקבל מזה שני דברים: א. רגשי אשמה (האם זו באמת אשמתו ש הם שיגעו אותך?) זה מניע מחורבן לתיפקוד שלו כבעל וכאב. ב. תוקפנות כלפייך, תחושת עוול, תחושה שאת מפילה עליו דברים, תחושה שאת מאשימה אותו על לא עוול בכפו, תחושה שלוחצים עליו, דוחקים אותו לפינה, את עלולה לחטוף כל מיני התקפות עלייך רק מפני שהוא רוצה לנער את זה ממנו.
"חבל שהוא לא מבלה עם הילדים יותר" - עוד רגשי אשמה? אופס. לא רק שאת מכניסה את עצמך בכל הכוח לתפקיד האמא שלו, אלא שאת אפילו משחקת את האמא הפולנייה שלו, זו שתמצית מהותה בחיים היא לייצר רגשי אשמה כמניע עיקרי להפעיל את כולם סביבה. ואת יודעת מה התשובה לזה, נכון? "מה את חושבת, ששיחקתי כל היום?" גם הוא יכול לשחק את הקדוש המעונה... זה משחק שיוצר Lose Lose Situation )-:
את יודעת, מי שהופכת את עצמה לאמא, תקבל במקום בעל - ילד מתבגר. בדוק.

לתת חיבוק והכין קפה את אומרת?
רגע רגע D-: אני אמרתי "אחרי שאכל". אני לא אמרתי מי הכין את האוכל. לא סתם לא אמרתי: אצלנו בבית זה הבעל שמכין את האוכל בדרך כלל... (ככל שאני מחלימה, גם בתחום הזה יש יותר שיוויון (-: ).

אז כן. לא יודעת מה הרבנית קוק אומרת, אבל אולי היא אומרת את אותה חוכמת יחסים בעטיפה אחרת.
אני אומרת:
תתנהגי כמו ליידי - תקבלי לורד.
תתנהגי כמו נסיכה - תקבלי אביר על הסוס הלבן.
תתנהגי כמו מכשפה - בטוח לא תקבלי לורד או אביר...
יותר גרוע מזה אני אומרת:
אנחנו שמתנהגות ככה, גדלנו ככה.
זה תקליט שגדלנו לתוכו.
אמא שלי לא היתה מופת להתנהגות חכמה כלפי הבעל. והתוצאות היו רעות מאוד. רעות מאוד. לא שאבא שלי היה מופת להתנהגות חכמה כלפי הרעיה. אבל את תפקיד הבעל לא אני צריכה להפנים, כי במקרה אני מהמין השני.

חמומה, את מוזמנת חופשי לבקש להעביר את הדיון מהבלוג שלך אם זה נראה לך לא שייך.

בכל מקרה, לי נראה, שהנושא איננו "פמיניזם", כלומר, שיוויון, זכויות האשה וכאלה - אלא יחסים בין בני אדם.
היחסים בין הגבר לאשה במסגרת הזוגיות והמשפחה הם חלק מנושא כללי יותר של יחסים.
בתחום הזה, אם זה כלפי הילדים ואם זה כלפי בן הזוג ואם זה כלפי המשפחה (כן, כולל החמות) ואם זה כלפי החברים, איך שזה נראה לי, המטרה שלנו היא להתנהג תמיד בצורה שמכבדת אותנו ומכבדת את הזולת. זה היעד.

לא סתם כתבתי "ליידי". המאפיין את הליידי הוא שהיא מכבדת את עצמה. תמיד. בכל מצב. וחלק מהכבוד העצמי שלה הוא התנהגותה המכובדת תמיד כלפי אחרים. ליידי מזוייפת ניתנת לזיהוי בכך שאמנם לפי מעמדה וגידולה היא אמורה להיות ליידי, אבל לפי התנהגותה היא חושפת את העובדה שאין לה כבוד.
אמא של לורד פונטלרוי הקטן היא למשל דוגמא לליידי אמיתית, ויש לזה התייחסות גם בספר. היא מדגימה כבוד לעצמה, כבוד לילד שלה, כבוד למשרתים שלה, כבוד לכל אדם ברחוב, כבוד לחמה למרות כל מה שעולל לה.

אני הייתי רוצה שהחיים שלנו יהיו מלאים יותר בדמויות מופת שאפשר ללמוד מהן ולרצות להתנהג כמוהן, במקום במה שהתרבות של ימינו נותנת לנו (אלימות, דפוסי זוגיות קלוקלים, מודלים של אמהות מזניחה, מודלים של התנהגות קטנונית, נחותה, חסרת כבוד, משפילה, מושפלת).

אמא של לורד פונטלרוי הקטן היא למשל דוגמא לליידי אמיתית, ויש לזה התייחסות גם בספר. היא מדגימה כבוד לעצמה, כבוד לילד שלה, כבוד למשרתים שלה, כבוד לכל אדם ברחוב, כבוד לחמה למרות כל מה שעולל לה
גריינתי אותך יקרה.
אמן ואמן.

בשמת,
אני מסכימה עם כל מה שכתבת. מה שמעניין אותי זה איך התנהגות שאנחנו אומרים לעצמנו שהיא חסרת שליטה (כלומר לא שולטים בכעס) אבל בעצם היא נשלטת ביותר כי אנחנו כועסות רק בבית (כמו שאמרת על החברה אנחנו לא צועקות). יש לך רעיון?

חיבוק וקפה, הא? כן, האמת שגם הוא אומר את זה, אבל קשה, קשה...
חיבוק וחיוך.
לגבי הקפה, תגידי באהבה ובחולמנות שהיית מאוד רוצה להכין לו קפה, אבל את פשוט הרוסה מדי מעייפות.
אם אומרים את זה בטון הנכון (הא הא, מה שצריך זה כמובן את הרגש הנכון והאמיתי של אהבה עם כוונה אמיתית (-: ), הוא מקבל את כל האהבה, ואולי אפילו מתמלא חשק להכין קפה לשניכם

יש לך רעיון?
כל מה שפירטתי למעלה שאני עושה כדי לשלוט יותר?

_אני אומרת:
תתנהגי כמו נסיכה - תקבלי אביר על הסוס הלבן._
דרך אגב, בכלל לא אני אומרת D-:
מיכל דנקנר אמרה את זה כבר בדף יעוץ זוגי פילוסופי, כשהיא מצטטת את המטפלת נעמי.
(המביא דברים בשם אומרם וגו')

בשמת,
הבנתי מהפירוט שלך שאלה הדברים שעזרו לך להפחית את מידת הכעס באופן כללי אבל אני עדיין לא מבינה למה עדיין הכעס שיש מופנה למשפחה ולא יוצא החוצה. אני לא מדברת ספציפית עלייך, זה משהוא שאני ראיתי אצלי. אפילו לפני הוסת לא יצא לי אף פעם לצעוק על הקופאית סופר או על השכנה אבל בהחלט יכולה לצעוק על הילדים. כך שמחסור בבי 12 או שינויים הורמונליים לא מסבירים לי את היכולת הזו לשלוט על איפה ואיך להוציא את העצבים שכבר יש.

כי הדפוס שלמדנו הוא שהמשפחה, האנשים הכי קרובים אלינו, הם מצד אחד "הפקר" ומצד שני "מקום בטוח".
יש אצלנו בהחלט הבדל מולד (כלומר, זה משהו ביולוגי שאנחנו מחלקים את העולם לקטגוריות כאלה) בין "מי שחלק מאיתנו", "המעגל הפנימי", לבין "אחרים", "המעגל החיצוני".
ההתנהגות שלנו שונה כלפי כל קבוצה. המוח שלנו מחלק את כל בני האדם לכמה קטגוריות, וההתנהגות לכל קטגוריה שונה.
כשאנחנו עם האנשים שהמוח שלנו מסווג אותם כ"חלק מאיתנו" אנחנו יותר "אנחנו" ופחות "בשליטה".
לצערנו, מה שיוצא אז הוא התיכנותים הכי מוקדמים שלנו.
ואם לא גדלנו בצורה שהיינו אמורים לגדול ביולוגית (עטופים במגע, בהנקה, בשינה משותפת, בקבלה מוחלטת שלנו וכו' וכו') אז מה שהוטבע בנו זה כעס, חוסר אדקווטיות, חוסר אונים, פחדים מסוימים ועוד.

מסכימה עם הניתוח של בשמת לגבי
היכולת הזו לשלוט על איפה ואיך להוציא את העצבים שכבר יש.
רק רציתי להאיר את הפן החיובי שיש בתופעה הזו: העובדה שאנחנו "מתפרקים" בבית ולא בחוץ היא הוכחה לנורמליות.
כשהתגובות האותנטיות (כעס, חוסר אדקווטיות, חוסר אונים, פחדים מסוימים ועוד.)
באות לידי ביטוי בסביבה בטוחה (להלן הבית שלנו ובני משפחתנו) זה בדיוק המקום שגם מאפשר הכרות עמוקה עם הכוחות האלה וגם מאפשר שינוי. ואם כבר התפרקנו אפשר לשים לב למנגנון שמפעיל את התגובות האלה ולצמצם בכל פעם קצת את העיוורון שמפעיל את הקפיץ: כשהעולם נדמה לי מצומצם או סוגר עלי, כל פאזל שמתפזר הוא אינסופי, כל מצב משבר נמשך לנצח והחיים שלי נגמרו לתמיד(-:

בחברת אהובינו, עליהם אנחנו שופכים מרק רגשות מפעם לפעם, יש סיכוי לריפוי...

בשמת, מסכימה עם כל מילה בקשר לתחזוקת בעל;-)

חמו מה, איתך במאבקך הצודק!@}

לאן להעביר ?ל תחזוקת בעל?

חכי! חכי! אל תעבירי כלום עדיין.
זה חלק מהדיון. וחמומה עדיין לא אמרה את דברה.

אם אתן רוצות להמשיך לפתח את הנושא בדף נפרד תחזוקת בעל או עצות לגיישה הפמיניסטית , אין לי בעיה, נשמע דיון מאוד מעניין. רק תשאירו גם אצלי בבקשה את מה שבשמת כתבה ב 13.8.07 בשעה 21.30 .

יקירתי חמומה (שמת לב שחמומה מתחרז עם בלומה??)
מה שרציתי בעצם לומר לפני שנפתח פה דיון סוער על ריסון כעסים ולפני שהוכתרתי (בטעות) כתומכת בשחרור משולח רסן של כל תיסכולינו וכעסינו על ילדינו העוללים והתמימים - זה שאת עושה עבודה מצויינת ומודעת עם עצמך ומנסה להיות אדם טוב יותר בכל רבדי הקיום שלו ולכן אל לך להצליף בעצמך כשנמלט מבין שינייך ידי פעם רגש אנושי. ההצלפה הזו לדעתי אינה נכונה לדעתי, שלא נאמר בכלל בכלל לא מגיעה לך שכן את נשמעת אישה ואמא נפלאות (-:
בקיצור, אני בכלל רציתי לומר שאת משו משו (-:
(האם אני צריכה להבין משהו מזה שהמרגיעון שלי אומר: "מה את רוצה?"?)

מי? אני? הצחקתי? מה אמרתי?
אני מחפשת הומור בדבריי אך לא מוצאת... ואני חשבתי שנשאתי נאום מרגש וחוצב להבות...הייתי מצפה ממך להזיל דמעה
ומה בסוף יוצא, שאני חשודה בניסיון להעיר את ידובכל....
מזל שאת הולכת לישון עם חיוך חמומית. לילה טוב נשמה @}
מאחלת:
חברתך לספסל הלימודים
בלומה

שליחה על ידי לב* » 15 אוגוסט 2007, 00:12

_בעצם היא נשלטת ביותר כי אנחנו כועסות רק בבית (כמו שאמרת על החברה אנחנו לא צועקות). יש לך רעיון? - אני מסכימה עם הניתוח של בשמת א ואלינור יה.
הפיתרון לדעתי, כפי שבשמת תיארה בפירוט, הוא לחנך את עצמנו מחדש, לפתח מודעות, לשים לב לקשר בין מצב מסויים ולתגובה. כלומר, לנתח מה גרם לכעס ולברר האם הוא היה קשור לאותו מצב או בכלל למצב אחר (עייפות, מחזור, לחץ בעקבות דברים שצריך לעשות, התמודדות עם כל מיני רגשות אישיים של דכדוך/רגשות אשם/אכזבה וכ'ו..).
כשמפתחים מודעות יכולים טוב יותר לישלוט במצב, כמו שכבר נאמר, להגיב באופן פורפורציונלי (ולקבל את הפיספוסים שלנו על מנת שנוכל גם לקבל את הפיספוסים של האחרים) .

נורה קטנה,
אפילו לפני הוסת לא יצא לי אף פעם לצעוק על הקופאית סופר או על השכנה אבל בהחלט יכולה לצעוק על הילדים_ - _כך שמחסור בבי 12 או שינויים הורמונליים לא מסבירים לי את היכולת הזו לשלוט על איפה ואיך להוציא את העצבים שכבר יש.
והכעס על אותה קופאית או שכנה מצטבר ויוצא בכל זאת על מישהו מהמעגל הקרוב. לדעתי, המודעות לכך שאת במצב הורמונלי מסויים יכול מאוד לעזור. אם תעשי מעקב על עצמך תוכלי להכיר טוב יותר את עצמך, ולהביא לכך שהימים הטעונים לא יגיעו בלי להתכונן אליהם. (למשל, אפשר להאט את הקצב, לבקש יותר שיתוף, לשוחח עם נשים, לקבל עזרה מקצועית, דמיון מודרך, מדיטציה, וכ'ו..)

בשמת א,
ואם לא גדלנו בצורה שהיינו אמורים לגדול ביולוגית (בעטופים במגע, בהנקה, בשינה משותפת, בקבלה מוחלטת שלנו וכו' וכו') אז מה שהוטבע בנו זה כעס, חוסר אדקווטיות, חוסר אונים, פחדים מסוימים ועוד.
בעבר, לפני שנולדו ילדיי, האמנתי שההשפעה של ההורים והסביבה היא הגורם העיקרי להתפתחות בריאה בכל המובנים של הילדים. היום, לאחר ניסיון גידול ילדיי, אני עדיין מאמינה בכך, אך הבנתי שלגורמים הביולוגיים (גנים, תכונות מולדות), יש גם השפעה גדולה על אישיותם. המודעות לכך עוזרת לי לקבל את הילדים כפי שהם, גורמת לי להבין שלא הכל בגללי או בזכותי ומשחררת אותי מרגשות אשם ויסורי מצפון נוספים ומיותרים. מסכימה עם כך שהוטבע בנו כעס מהסביבה אך הוא גם תכונה מולדת, יש תינוקות/פעוטות שעטופים במגע, בהנקה, בשינה משותפת, בקבלה מוחלטת שלנו וכו' וכו' ויודעים לבטא כעס גם בסביבה אוהבת. כשלילדים אין עדיין מספיק אוצר מילים לבטא את רצונותיהם, פחדיהם וכ'ו הם לעיתים מבטאים זאת בכעס (וכשההורים לא יכולים להכיל את הכעס אז מחריפה הבעיה).
אני בטוחה שאם היו לי הורים אוהבים ומכילים, כמו שאני ובן זוגי הורים לילדיי, הייתי ילדה/נערה/אישה שמחה יותר, גאה יותר, בטוחה בעצמה יותר וכול מיני "יותר".....אך המצב שונה. אני גדלה ומתפתחת יחד עם ילדיי, וחווה באמצעותם ילדות שנייה (צפריר שפרון כתב פעם שכל דור מתקן/משפר/משנה משהו, וכך תמיד הרגשתי.)

לילדים שלי זה לא משנה, שאני הרבה יותר בסדר מאמא שלי. הם מכירים אותי, וזה מה שהם יודעים. - חמו מה, המשפט הזה נגע בי מאוד.
אני מספרת לילדיי חוויות שונות מהילדות (הם שואלים, זה מעניין אותם + תמונות שהייתי קטנה) אך, לא בפרטי פרטים אלא באופן כללי (לדעתי, בגיל צעיר הם צריכים להכיר אותי בלי קשר להשפעה של הורי עלי, על מנת לא ליצור דיעה קדומה שלהם על סבא וסבתא ולשבש את הקשר בינהם) הם מודעים לכך שההורים שלי התנהגו אחרת ושאני עושה תיקון (למשל מאוד טוב להם עם הבחירה שלנו לחנך ללא עונשים ומכות, וכשהם רואים שזה קורה מסביבם אני מרגישה את הצער בליבם, והבכור גם משתף ברגשותיו ומחשבותיו).

לילה טוב

אני בטוחה שאם היו לי הורים אוהבים ומכילים
D-:
אז את מוסיפה להורים חטא על פשע: לא זו בלבד שהם לא עשו את כל מה שאני ציינתי, הם גם לא עשו את מה שאת ציינת...
בשני המקרים, הם באמת עשו את הטוב ביותר שהם יכלו וידעו באותו זמן.
אני כמובן לא רוצה להתמקד בלהאשים את ההורים. בדיוק כמו שחמומה כתבה, הילדים שלי מכירים אותי וגם אותי יש על מה להאשים P-:
אני כן רוצה להפנות תשומת לב לדברים שמקשים על הילד (שנולד גנטית כמו שהוא) להתמודד עם אתגרים ומתחים בעולם.
הרצאה מאוד מאוד חזקה (לא מוצאת מלה מתאימה אחרת, כי אני מתלבטת בין מרגשת לבין מזעזעת...) ששמעתי עכשיו בכנס היתה ההרצאה של ד"ר נילס ברגמן, ממציא שיטת הקנגורו לפגים. הוא הסביר את הזוית הנוירולוגית, ואמר חד משמעית שפרידה של יילוד מאמו גורמת לנזק נוירולוגי בלתי הפיך, ושהנזקים הנוירולוגיים האלה (מחוסר מגע, מחוסר הנקה, מהפרדה בין התינוק לאמו, מיילוד שדוקרים אותו והוא לבד בקופסת פלסטיק) קשורים בהמשך לרמת הסטרס שאותו אדם יוכל להתמודד איתה בהמשך חייו.
כי מדובר ברשתות הקשרים שנוצרים במוח, בכימיה של המוח.
זה טיפה, על רגל אחת, על קצה המזלג.

שליחה על ידי לב* » 15 אוגוסט 2007, 10:48

הסברתי שהגורמים לעיצוב האישיות הם לא רק סביבתיים אלא גם מולדים, הבנה זו גורמת לי לקבל את ילדיי כפי שהם, את עצמי כפי שאני, את בן זוגי כפי שהוא ואת הוריי כפי שהם.
התיקון שלי הוא בפיתוח מודעות ולא בהפניית אצבע מאשימה כלפי הוריי וגם כשאני משחוחחת על כך עם ילדיי הם לא מקבלים מסר של האשמה.
גם הוריי יחסית להוריהם עשו תיקון וגם ילדיי כשיהיו הורים יעשו תיקון.
לכן, גם אם הוריי היו הורים אוהבים ומכילים (לפי אמונתי) והייתה לי נפש שמחה יותר, קרוב לוודאי שהייתי עושה איזשהו תיקון (כי מערכות יחסים הן עניין מאוד מורכב).

אני כמובן לא רוצה להתמקד בלהאשים את ההורים. - זאת לא הייתה הכוונה שלי.
בעקבות המשפט של חמו מה לילדים שלי זה לא משנה, שאני הרבה יותר בסדר מאמא שלי. הם מכירים אותי, וזה מה שהם יודעים חשבתי על:

התיקון שכל דור עושה (ולהעריך כל שינוי שנעשה).
להביא את הילדים למודעות (באמצעות שיחות מעניינות וברוח טובה) שלהיות הורה זאת משימה מאוד מורכבת, לשתף אותם בהתלבטויות מסויימות לבקש מהם רעיונות לפיתרון.
להורים יש אחריות למצב וגם לילדים יש - זו מערכת יחסים.

_חשבתי על:

התיקון שכל דור עושה (ולהעריך כל שינוי שנעשה).
להביא את הילדים למודעות (באמצעות שיחות מעניינות וברוח טובה) שלהיות הורה זאת משימה מאוד מורכבת, לשתף אותם בהתלבטויות מסויימות לבקש מהם רעיונות לפיתרון.
להורים יש אחריות למצב וגם לילדים יש - זו מערכת יחסים._
אוי, אני כל כך מסכימה איתך, שאני אפילו כבר עושה את זה עם הילדים שלי! די הרבה זמן. את כל השלושה.

שליחה על ידי לב* » 15 אוגוסט 2007, 13:53

עושה טוב על ה

כשמבינים. @}

אז למה באמת בזמן ווסת נצעק על הילדים ולא על הקופאית?
האיד- מלא בתוקפנות. במקום לשכב קצת על הבטן בבית, צריך ללכת לעשות קניות ועוד עם ידובכל.
האגו - מרגיע את האיד : את רוצה פיתות וחומוס, אז יאללה מספיק. ווסת זה דבר טבעי...
הסופר אגו- מרגיע את האיד : לא יפה לחשוב רק על עצמך, תחשבי על הקופאית המסכנה שעומדת שעות על הרגליים, ואפילו לעשות צבע בשיער לא יכולה כמו שצריך. אז נכון שהיא תקתקה בטעות פעמיים חומוס לזה שלפנייך, ואנחנו מחכים 25 דקות לתקווה המנהלת, בסדר, קורה, קצת סבלנות.
שמים את הקניות באוטו, וידובכל לא מוכן לשבת ולהחגר. וזאת הנקודה של ההשלכה- פשוט משליכים את הכעס על מי שיותר חלש ממך.
כלל ידוע בהשלכה : הבוס כועס על המנהל, המנהל על אחד העובדים, אחד העובדים כועס על המנקה, והוא כועס על אשתו, שכועסת על הילדים, אלמנטרי.

לאורחות בבלוג שלי, אתן כותבות נפלא, וזה הכייף שלי בימים אלה, פשוט לקרא אתכם וללמוד, תודה.

ועוד קוראת לי מצחיקה......
החוצפה שיש לאנשים לפעמים....
מצחיקה את בעצמך! (-:

אני עדיין חושבת על הדברים ולכן לא הגבתי לתשובה של בשמת ולמה שהתפתח. אבל אני רוצה להתייחס ל
וזאת הנקודה של ההשלכה- פשוט משליכים את הכעס על מי שיותר חלש ממך.

אצלי בכל אופן, אני לא מזהה את העניין הזה של השלכה. אני כמעט אף פעם לא מתעצבנת מה"קופאית" ושאר זרים. הם לא מזיזים לי. מה שהם עושים לא נראה לי שקשור אליי בכלל. אני יכולה להיות עם ילדים של אחרים ולא להתעצבן עליהם כשהם עושים מעשים שיכולים להכעיס אותי כשהם נעשים ע"י הילדים שלי. למיטב יכולתי כרגע לראות את העניין, המשפחה הקרובה שלי היא היחידה שיכולה להוציא אותי מהכלים.
אין לי כרגע הסבר לזה או פתרון רק מזהה שכך הם הדברים.

שליחה על ידי לב* » 15 אוגוסט 2007, 16:48

כלל ידוע בהשלכה : הבוס כועס על המנהל, המנהל על אחד העובדים, אחד העובדים כועס על המנקה, והוא כועס על אשתו, שכועסת על הילדים, אלמנטרי
.....והילדים אחד על השני או עושים ניסויים על הדגים באקווריום או מציקים לכלב או שוברים בלי כוונה משהו ......- וכל התהליך שכתבנו נעשה בתת מודע...(לרוב, כך אני בוחרת להאמין).
למיטב יכולתי כרגע לראות את העניין, המשפחה הקרובה שלי היא היחידה שיכולה להוציא אותי מהכלים. - נורה קטנה, יהיה מעניין להבין למה את מתכוונת? אף אחד לא מכעיס אותך, רק המשפחה? או שרק עליהם את משחררת כעסים?

רצה איתם לברכה ....
אבל חייבת לומר מהר לנורה, שהכל, הכל, בתת מודע כמובן.

יהיה מעניין להבין למה את מתכוונת? אף אחד לא מכעיס אותך, רק המשפחה? או שרק עליהם את משחררת כעסים?
זה לא מצב שבו אני כועסת אבל נמנעת במיוחד להוציא את זה על זרים ומרשה לעצמי להוציא את זה בבית. כמובן שיש מידה מסויימת של ריסון עצמי גם בבית וגם בחוץ אבל בתחושה שלי אני יותר רגישה למשפחה הקרובה מאשר לזרים. כאילו להם יש יותר יכולת מאשר לזרים לעורר בי כעס.
אני לא באה לטעון שבאמת הם המקור לכעס כי אני מרגישה שזה משהו פנימי, ועדיין יש לו טריגר חיצוני ובמקרה שלי הכעס שלי לא רגיש לזרים.

שליחה על ידי לב* » 15 אוגוסט 2007, 22:24

כאילו להם יש יותר יכולת מאשר לזרים לעורר בי כעס.
אולי יש לך יותר ציפיות מהם?

אני אשפוך בקרוב כמה קישקעס, כבד טחול.... מה שיש - לא מבטיחה שזה הולך להיות מראה מרנין במיוחד (-:
שאי ברכה חמומצ'יק (ואיייי, ברכה זה שם גדול! אפשר להחליף במקום בלומה?)
@}

פשוט את יודעת, ברכה, זה ספורט אלגנט - כשרוצים ללכת "גיזעי" ובכל זאת להראות "זרוק" (נזרקתי אל האייטיז)
וגם זה במוזלים, לא מזיק שיהיה בבית
אבל בסדר, שמתי בצד.

אבל חייבת לומר מהר לנורה, שהכל, הכל, בתת מודע כמובן.
טוב, תראי חמו מה, מה שבתת מודע אני לא יכולה לאשר או לשלול שהוא שם או נובע משם מעצם הגדרת התת מודע ככזה. לכן האפשרות שהקופאית עיצבנה אותי אבל הוצאתי את הכעס דווקא על הילדים ולא עליה רק בגלל שהם יותר למטה בשרשרת הכוח היא עדיין אפשרות. אבל, בכל זאת, היות וזה לא מהיום שאני מבררת את הנושא הזה של הכעס, אני מבחינה, שאצלי לפחות, זה לא המצב. וכמו שכתבתי, אצלי, ככול שהאדם רחוק יותר וזר יותר כך יש לי פחות סיכוי להתעצבן ממנו.
אני ממשיכה לברר ביני לביני מה מקור הפער הזה בין הקרובים לרחוקים (אולי ציפיות כמו שהציעה לב) וממשיכה לתהות בעניין השליטה במה שחשבתי קודם שהוא חוסר שליטה.

יומיים לא הייתי וקפצת לרבי מכר של האתר,סחטיין.
ראיתי שהייתי קרובה בניחוש,אין פרס תנחומים?

<אולי איזו פשטידה נחמדה?:-)>

שליחה על ידי לב* » 16 אוגוסט 2007, 22:55

לנורה קטנה, אצלי, ככול שהאדם רחוק יותר וזר יותר כך יש לי פחות סיכוי להתעצבן ממנו
בדרך כלל גם אני מרגישה כך, אך לפעמים זר יכול לעורר בי זכרון לא טוב של משהו/מישהו ואז יתעורר בי כעס, או למשל באתר, אני יכולה להתרגז על תגובות מסויימות (בלי להכיר את המגיבים).

אני יכולה להיות עם ילדים של אחרים ולא להתעצבן עליהם כשהם עושים מעשים שיכולים להכעיס אותי כשהם נעשים ע"י הילדים שלי.
האם הכוונה שלך ב - "להתעצבן עליהם", במובן של כעס עם תגובה (להרים קול או לנזוף) או במובן של להרגיש כעס ללא תגובה?

יש מקרים שהכעס שלי כלפי ילדים אחרים (חברים של ילדיי, קרובי משפחה, בגן שעשועים) יהיה עם תגובה של שינוי טון, שידגיש שמצב מסויים לא מצא חן בעיניי, אך לא אצעק עליהם (רק במקרים קיצוניים).
כנראה, הסיבות לכך הם:
הילד עלול להיפגע ממני.
ההורים של הילד עלולים לכעוס עלי.
זה לא התפקיד שלי לחנך ילדים אחרים (ואני מצפה מאחרים שיגיבו כך כלפי ילדיי).

למעשה, באופן כללי (עם חריגות + יסורי מצפון) , אני מגיבה כך גם כלפי ילדייי:
אני לא מעוניינת לפגוע בהם.
אני לא מעוניינת לכעוס על עצמי .
התפקיד שלי לחנך את ילדיי באהבה.

היום לא הייתי במייטבי. (זה קורה לי בימי שישי מסוימים).
אני נושאת נאומים לחלל הבית, שאולי הם מוצדקים אבל לא חכמים.
זה קשור למה שבשמת כינתה ה אקסטרה עבודה או מה שאילה כינתה הנפרדות שלי מהבית.
אני מנסה להבין את החוקים אצלי בבית :

דמומי רק עובר מעל חפצים על הרצפה. לפעמים פתאום מצווה על בכורה לסדר את החדר שלה
בכורה מסדרת רק אם אומרים לה ורק את הדברים שלה בליווי פרצופים.
על הבנים אין לי אפילו כוח לדבר.
חמומה היא הפקמן בבית. עוברת בין החדרים כל בוקר עם האוסף היומי בידיים. לפעמים היא נעצרת לעשות רגע חושבים.

מה לשחרר קודם מהיד? קודם את הגרב למגרה, את הבגד לכביסה או את השקית אטריות לארון?. לפעמים היא ממלמלת לעצמה מיני קללות בלתי נשמעות ולפעמים היא שרה שירי ארץ ישראל.
פה ושם היא עושה טעות, ויוצאת בנאום חוצב להבות . הרווח היחיד של נאום מטופש הוא או עוד פרצופים של בכורה או מבט מלא רחמים של דמומי שמשמעותו: אז שוב הגענו לימים האלה בחודש... מבט שרק מעלה לי את הסעיף.

ימי שישי תמיד מועדים לפורענויות כאלו...

והמבט של דמומי גם אומר,אהובתי,אני כבר מכיר אותך,זה לא את,זה הפרעה הורמונאלית,עוד כמה ימים נקבל אותך בחזרה....
או ליתר דיוק זאת את כשהאיזון ההורמונאלי שלך משתנה,מן הסתם הוא אוהב אותך למרות הכל. (עכשיו תשירי בקול "ואת הנשמה הטהורה שלי...")

ומה עם הפשטידה שלי? אני בעיצומן של ההכנות לשבת,אולי תשלפי לי משהו?

שליחה על ידי לב* » 17 אוגוסט 2007, 16:38

אז שוב הגענו לימים האלה בחודש P-: S-: /-: ):<
אם תעשי מעקב על עצמך תוכלי להכיר טוב יותר את עצמך, ולהביא לכך שהימים הטעונים לא יגיעו בלי להתכונן אליהם. (למשל, אפשר להאט את הקצב, לבקש יותר שיתוף, לשוחח עם נשים, לקבל עזרה מקצועית, דמיון מודרך, מדיטציה, וכ'ו..)
בכל פעם כשאני עושה איזשהו שינוי לקראת הימים האלו, ההרגשה שלי טובה יותר.
מה היחס של דמומי לכל העיניין ?

המרגיעון: "אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך" - כל כך נכון (לגבי, בכל אופן, ברגע זה), לכן אני לומדת יחד איתך ועם עוד נשים מנוסות (ויש כל כך הרבה מה ללמוד/וללמד.....).

חמומצ'יק
באתי לאחל שלומות ושבתות ענוגות ועונג שבתות (רק ברבות היום)
ולנחם אותך שאצלי אמנם ימי שישי נופלים עליי בד"כ ממש טוב, אבל בשאר השבוע אני כמו בימי השישי המסויימים שלך
אז אני לא ממש יודעת מה עדיף (-:
(אני כן יודעת מה עדיף, אבל הבנת אותי...(-:)
בכל אופן

ושבת שלום @}

אני גם תמיד עצבנית ביום שישי, כי יש מלא דברים לעשות ורוצים לסיים הכל עד הצהריים...

חמו מה, אני כל כך אוהבת את הכנות שלך והישירות שלך וחוסר ההתיפייפות בקשר למנגנוני ההפעלה הלא מתוחכמים של כולנו.
לפעמים היא ממלמלת לעצמה מיני קללות בלתי נשמעות אופס, מזכיר לי מישהי ...
ולפעמים היא שרה שירי ארץ ישראל. הי, גם זה מזכיר לי מישהי... כשאני מצליחה לשיר זה מחלץ אותי מהבור די ביעילות.

את עושה כמיטב יכולתך. כל הכבוד וחיבוק לעצמך!
ואחד גם ממני(())

מאוד נכון לי מה שכתבתן, תודה חברות שלי.
מה היחס של דמומי לכל העיניין ?
שאלתי את דמומי, ומעניין, הוא ענה תשובה כמעט זהה למה שאמרה ציף ציף. זה פקח לי מעט את העיניים, כי אני מפרשת בצורה שלילית את היחס "המיוחד" , אני מעדיפה שיקשיבו ברצינות לכעסים שלי, ולא ישייכו את דבריי לחוסר איזון הורמונלי.

דמומי לקח אותי לשיחה.
הוא חושש שנהייתי מכורה לאתר.
שאלתי בחיוך מפולפל אם יכול להיות שהוא פשוט מקנא במחשב?
הוא ענה, שאני יכולה להוריד את החיוך, הוא לא מקנא, זה פשוט גוזל זמן.
מפלס הכביסה והכלים עלה.
זה חופש, כולכם בבית, לכן המפלס עלה.
עכשיו דמומי הוא שחייך. תודי בזה, תגידי : "אני מכורה"

אני חמומה, ויש לי בעל, שלושה ילדים, בית עם גינה, עבודה, לימודים, כאבי ראש, לחץ דם גבוה וכולסטרול גבוה.
אז אני חמומה, ויש לי בעל, שלושה ילדים, בית עם גינה, עבודה, לימודים, כולסטרול גבוה, ואני מכורה לבאופן.
(לפחות אין לי כבר לחץ דם גבוה וכאבי ראש).

יפה,אז הצטרפת למכורי באופן,
<אוהבים אותך חמומה!>

אז אולי תפתחי עכשיו דף-בית?

אוהבים אותך חמומה!!
הבלוג שלך מקסים ומרענן! כייף להיות כאן! @}

אוהבים אותך חמומציק @}
מאחלת:
בלומצ'יק

שליחה על ידי לב* » 19 אוגוסט 2007, 15:36

(לפחות אין לי כבר לחץ דם גבוה וכאבי ראש).

וואו, ממש מציפים את חמומה באהבה , איך אני לא אתמכר ???&%$3

בקשר לדמיון מודרך, יש אצלי תופעה חריגה . אני מצליחה לא רע בקטע של הדמיון, פחות בקטע של המודרך
כלומר, קשה לי לשלוט בדמיון, הוא סוחף אותי לאזורים אחרים. אם המטרה שאני אהיה שלווה ורגועה, אז זה לא עוזר.
דוגמא : אני לא יודעת עם שמחה וששון עוד מסתובבת פה, אבל היא הציעה רעיון שמצא חן בעיניי.
לעוף מהגוף שלי, ולרחף כך שאני רואה את עצמי ובני משפחתי מלמעלה.
ניסיתי ללכת על זה, והיום זה מה שיצא :
תהליך איטי בו אני עולה מעלה ורואה את עצמי מהצד (ישר אני רואה בדמיון שהשמנתי)
אני ממשיכה לעלות, ואת מי אני פוגשת ?
את סבתא שלי, זכרונה לברכה, שתיהיה בריאה.
אני אומרת לה, סבתא תסתכלי למטה, תראי, הנה הנינים שלך...
"אבל למה הם יחפים?"
זה קיץ, סבתא
"בסיביר, גם בקיץ הלכו עם סנדלים". "ומה הנוזל האדום שהם אוכלים כל היום?"
זה קטשופ, סבתא.
"וזה בא במקום מזון?" למה לא לקחת מהבית שלי סכו"ם?
"יש לי סכו"ם בבית, סבתא, הם פשוט מעדיפים לפעמים לאכול עם הידיים.
"אני לא שמעתי על דבר כזה, ילדים יחפים שאוכלים עם הידיים, ממש אפריקע אצלך. (המ' השנייה, והק' מנוקדות בסגול).

אז איך אני יהיה רגועה בדמיון מודרך?
וסבתא שלי היתה מקסימה, מתגעגעת אליך, סבתא.

חמומצ'יק אהלן
קשה להתחיל עם דמיון מודרך לבד עם עצמך כשאת מעורבת בתוך הרגשות והמחשבות שלך
אחת הסיבות שהוא נקרא דמיון מודרך הוא שמישהו מחוץ אליך, שלא מעורב ריגשית מדריך אותך (כמובן שעם הזמן מקבלים כלים ומיומנות לעשות את זה לבד)
אחת הסיבות שאנחנו הולכים ללמוד אצל אנשים אחרים או לקבל הדרכה מאחרים היא שכשגם כשיש לנו את הכלים מאוד קשה לפעמים להפעיל אותנו על עצמינו בזמן אמת (קשה אך אפשרי (-:)
גם אני שעובדת הרבה עם דמיון מודרך על אחרים ועל עצמי ויש לי כלים להתבוננות, גם אני הולכת לפעמים, לקבל הדרכה או טיפול מאנשים אחרים, רק בגלל העובדה שלפעמים אדם אחר (כלי אחר) מעצם היותו מבחוץ לי יכול לאפשר לי את הניתוק במקרים ספציפיים כשקשה לי יותר לבצע אותו על עצמי.
על אחת כמה וכמה זה קשה בהתחלה.
אז מה שאני מציעה, זה למה לא תתנסי באיזושהי פעילות מודרכת: דמיון מודרך, מדיטציה, יוגה, גרינברג..... יש כ"כ הרבה שיטות, כולן חותרות אל אותו המקום.
כשיש מישהו שעוזר ומדריך, ומשחרר אותך מ"לנהל" את העניינים בעצמך וגם לחוות אותם. לפחות בהתחלה, בוודאי שבסופו של דבר זה התפקיד שלנו גם לנהל את העניינים וגם לחוות אותם - אבל לפחות בהתחלה, קשה מאוד לבד. וגם אני בטוחה שיהיה לך נורא כיף.
במקביל תקבלי המון כלים וטיפים שיקלו עלייך לתרגל לבד

_אני ממשיכה לעלות, ואת מי אני פוגשת ?
את סבתא שלי, זכרונה לברכה, שתיהיה בריאה._
עילוי!! אין לי מילים פשוט!! (-:

אה, ונזכרתי במשהו, סיפור אמיתי..
שחברה שלי שהיא גם מורה ליוגה, הדריכה פעם את אמא שלה (כולנו נופלים בזה..)
וביקשה מאמא שלה לדמיין שהיא בחוף ים קסום, והחול רך וחמים, והרוח מלטפת והמיים צלולים ובהירים..... והבנת את התמונה כן?
וכך הדריכה אותה חצי שעה בדמיון מודרך
ואחרי שסיימו, שאלה את אמא שלה איך הרגישה
ואמא שלה אמרה, שהיה נורא ואיום, ושהיא היתה שם עם הנכדים והם ברחו לה והלכו לאיבוד, והמציל כל הזמן צעק לצאת מהמיים (למרות שזה היה חוף קסום ושקט) והרוח העיפה לה את הכובע והיא היתה צריכה לרדוף אחריו.... והיא התלכלכה בזפת ופשוט היתה כ"כ מודאגת כל הזמן...

הסוף- (-:

ממש אפריקע אצלך. אוי חמומה, את כל כך מצחיקה!

שליחה על ידי לב* » 19 אוגוסט 2007, 22:44

הי חמומיק
קודם כל קראתי ומחקתי לבקשתך.
דבר שני, יש המון דיסקים שמתעסקים בזה, ממש המון וזו אופציה לא רעה אם אין כל אפשרות אחרת.
כמובן שבתוך המבחר העצום יש הרבה בררה והרוב הם לא משו, אבל בטוח יש טובים שיכולים לעזור. אני אישית לא מכירה דיסקים של דמיון מודרך כי אני חסידה של הדרכה אנושית, אבל יש לי מקורות ואני אשאל עבורך ואנסה לקבל המלצות.
מעבר לזה, ובקשר לסוגיית הזמן, אני מאוד מבינה אותך, ואת ההרגשה שפשוט אין מספיק שעות ביום. יחד עם זאת (מהניסיון שלי עם עצמי ועם תלמידים) הרבה פעמים הסוגיה הזו קשורה לארגון הזמן שלנו, לפחות אצלי, כמה שאני לא אהיה עסוקה מהבוקר עד הערב, כשיש משהו שאני מחליטה באופן מוחלט לעשות, הזמן פשוט נמצא לו (זה קסם כזה (-:) - מאוד יכול להיות שפעם בשבוע איפשהו בסביבת מגורייך, שעה בשבוע יכולה לעשות פלאים בחיים שלך...
בכל מקרה, אם את גרה באיזור המרכז או השרון, אני מוכנה לעזור לך עם זה, ללמד אותך כמה שיטות פשוטות שאפשר לתרגל בהדרכה ואח"כ עם עצמך.
כמובן שהדרכה בדברים האלה היא מאוד מאוד חשובה בהתחלה בגלל כל הדברים שכתבתי למעלה, וגם בגלל שחשוב שיש מישהו מנוסה שמלווה את התהליך, אבל אם המצב לא אפשרי כרגע אפשר למצוא אלטרנטיבות, ולפעמים כשלא מתאפשר לעשות 100%, אז 50% יותר טוב מ-0.
בכל מקרה אשמח לעזור לך במה שתצטרכי (-:

אההה, הבנתי.
ובכן יש גם כאלה לא מעט. ויש כמובן גם טובים.
אני אישית, לא הייתי ממליצה לך בשום פנים ואופן להתחיל לתרגל אם אף אחד מהם (לא הבנתי שאת מתכוונת לדי וי די של יוגה) טוב ככל שיהיה, מעבר לזה שאי אפשר ללמוד ככה, זה ממש ממש מסוכן וחסר אחריות ללמוד יוגה מקלטת. בניגוד לדמיון מודרך ומדיטציה מודרכת שכן אפשר לתרגל מקלטת, יוגה היא דבר עוצמתי ויכולה להיות חרב פיפיות - כשעושים אותה נכון היא מעלה לגבהים וכשלא היא דבר מזיק. לכן לא לומדים אותה, לא מספר ולא מסרט אלא עם מורה בלבד. כשכבר יש מסגרת ומורה שמלווה את התהליך, אפשר כמובן להתנסות בנוסף בתירגולים מספר או דיסק ולתרגל איתם בבית, וגם אז, אם את רואה משהו ועושה אותו לא נכון, החבר'ה מהטלביזיה לא יקפצו כדי לתקן אותך...(-:
מה שכן, עדיין בהחלט יכולה להועיל האופציה של דיסק אודיו עם מדיטציה מודרכת או דמיון מודרך שיכול להועיל לך וללוות את ניסיונותייך לתרגל בעצמך ולהקל על התירגול.
זאת בכל אופן דעתי בעניין- אני יודעת שהיא מאוד נחרצת, אבל זה רק בגלל שאני מקבלת לידיים שלי כל שבוע כ"כ הרבה אנשים שפשוט עושים נזק לעצמם בגלל העדר מורה קשוב ומנוסה (או שהם מתרגלים בלי מורה, או שהם מתרגלים עם מורים גרועים - ויש המון כאלה)

ועדיין אשמח לעזור בכל מה שתבקשי, כדי לעבור את השנה בשלום (-:

מה טרטור? איזה טרטור?
להרגע ומייד (-:
את חשבת לעצמך מחשבות לגיטימיות של אדם שרוצה להיטיב עם חייו ובודק את כל האופציות! השאלות שלך לגיטימיות לגמרי, ולא מהוות שום טרטור. את לא אמורה לנחש את התשובות מראש. והן עדיפות על אדם שלא בודק בכלל את האופציות העומדות בפניו.
מעבר לזה, אני מניחה שאנשים אחרים יכולים לחשוב אחרת ממני....
אני מבינה אותך עם התזזיתיות, זו גם הבעיה שלי (-:, דווקא בגלל זה איזשהו משהו מונחה שמוריד ממך את האחריות וכל מה שצריך לעשות זה להקשיב לו, לפעמים עוזר ושווה לנסות לדעתי לפני שפוסלים, ואם לא, כמו שאמרתי אני מוכנה לתת לך כמה אופציות למדיטציות מונחות ומובנות לתירגול עם עצמך, סתם כך אם בא לך לנסות (-:
שמחה תמיד ונהנית לדבר ולעזור לאנשים (במיוחד לאנשים כמוך) ולא רואה בכך שום טרטור@}

בכיף גדול.
מתי שתרצי (-:
והכי חשוב לעבוד עם מה שיש, ולא עם מה שאין.
טוב צעד אחד קטן בדרך מלדרוך במקום
בחברו מותק
@}

היום, המשכתי מסורת ארוכת שנים, שנמשכת כבר שלושה דורות.
כל שנה שנתיים, בקיץ, יושבים ורואים את צלילי המוסיקה.
הפעם, היה חידוש במסורת : בן בשר ודם הצטרף לצפייה של בכורה ושלי. הפרופסור.
(למען ההגינות אומר שהוא נשאר עד המקום שבו מריה פוגשת את הילדים).
אפרופו, ההבדל בין בנים לבנות, היה מאוד מעניין לראות מה העסיק אותו בסרט.
והנה הם השאלות בציטוטן המדויק מפי הפרופסור :

איפה התרחש הסרט, באפריקה?
יש יהודים בסרט?
שהנזירות מתפללות, הן מבקשות שה' יהיה איתם ולא עם היהודים?
למה הנזירות אומרות שמריה שרה בקול ומפריעה, והם בעצמם שרים בקול רם?
אמא, יש לי חידה . את מי את חושבת שאני אוהב יותר אותך או את ה'?

תשובה : את ה'. כי הוא עשה שאבא יכיר אותך ותתחתנו.

(צלילי המוסיקה - הנה עוד סיבה טובה ללדת גם בנות...

)

שליחה על ידי לב* » 21 אוגוסט 2007, 01:06

מדהים D-:

ולי יש רק בנים...
איך עושים בנות ?????????????

בסופו של דבר, הכל פנטזיות. ולמה הכוונה?
יש הבדל גדול בין איך אנחנו חושבים שזה יהיה לגדל בת\בן ,לבין המציאות בפועל.
אנחנו מלאות בפנטזיות בעלות ניחוח כבד של סטיגמות של איך זה בת? או איך זה בן?
אני זוכרת איך הצצתי תמיד לשמלות של פעוטות בהריונות וגם לא בהריונות, ונוצרה בי תחושת פינטוז קלה.
במציאות, הבת שלי לא סובלת להיכנס לחנויות בגדים, והקניות הן לא תענוג גדול.
בסופו של דבר יותר ממה שהם בן או בת הם דומים אחד לשני ולנו, ואלה האיפיונים היותר משמעותיים אצלם.
למרות שיש ההבדלים בין הבת לבנים, הם לא משמעותיים כמו שזה נראה כלפי חוץ.
מקווה שהובנתי.

יש הבדל גדול בין איך אנחנו חושבים שזה יהיה לגדל בת\בן ,לבין המציאות בפועל.
איזה צחוק, בדיוק נכנסתי אלייך מהדף בנים בחינוך ביתי. לכי תראי מה כותבים שם... בול בשבילך.
בכל אופן, אחרי כל הקריאה הזאת נפל לי האסימון, שאני בחיים לא חשבתי "איך יהיה לגדל" בן או בת. פשוט, לא ממש דימיינתי, ובכלל לא פינטזתי, בטח לא על קניית שמלות של פעוטות... וגם לא על מכנסיים.
חשבתי סתם על "ילדים" באופן כללי.
אני זוכרת, שכאשר אמרתי פעם למישהי שתמיד רציתי בת ראשונה, היא אמרה "אה, בטח, דימיינת תסרוקות, וקוקיות, ושמלות מתוקות" ואני עמדתי תוהה ואמרתי לה, "ממש לא, את כל אלה אני לא כל כך אוהבת והם לא עלו על דעתי. רציתי קודם בת, כי הבכור במשפחה זוכה ליתרונות ותכונות אופי מסויימים בגלל עצם המיקום שלו במשפחה, ומסיבות פמיניסטיות רציתי שהיתרונות האלה יפלו בחלקה של הבת".

אני מרגישה שינוי בידובכל. שינוי גדול לטובה, משהו ברמה של "מזרח תיכון חדש" - עד כדי כך.
בשבועיים האחרונים ידובכולי נגמל לגמרי, והכי יפה לראות אותו נהנה מהשליטה שלו בנושא.
פתאום הוא מחפש יותר את הקרבה אלי,חשוב לו לספר לי דברים. (קודם הוא היה רק בורח למרחבים)
השיא היה אתמול. היינו בפארק, ופעם ראשונה בשנתיים וחצי האחרונות שיכלתי לשבת . היי, מישהו שומע אותי ? לשבת ולהביט בילדים בנחת.
חזון אחרית הימים בכבודו ובעצמו.
המתכון לשינוי :
התבגרות שלו
התבגרות שלי
הבלוג הזה
האתר הזה
טיפ טיפת מזל
ומיליון החיבוקים המעוכים שאני נותנת לו.

איזה יופי!!

ומיליון החיבוקים המעוכים שאני נותנת לו.

אני חותמת על זה ולומדת ממך שוב... שבת שלום

ארועי השבת המרכזיים :

הפרופסור חולה. אין צורך למדוד חום מספיק רק להביט. שפתיים אדומות, עיניים גדולות, הצהרות אהבה חוזרות ונישנות, זהו הילד חולה.
הנגמל המצטיין המטיר בדיוק כשהתיישבנו לסעודה החגיגית של שבת.
הסלון הפך לנתיבי איילון. שלושה אופניים ומסלול כבישים מסועף בנוי מקוביות. הולכי הרגל התמימים פינו את עצמם ללא מאבק מהאזור (דמומי ואנוכי)
אני גמרתי ספר אחד וברחתי לספר הבא. (אגב, שניהם נפלאים).

ואז פתאום חשבתי לי האם גם אמא שלי חיפשה חופש ממני?
האם כל השבתות הרבות שביליתי אצל הסבתות שלי, הן מפני שאמא שלי רצתה קצת שקט? (הילדים שלי אף פעם לא נמצאים לבד שבתות אצל סבתות )
האם גם אמא שלי היתה תולעת ספרים כדי לברוח קצת לעולמות אחרים?
לא, מה פתאום, אין סיכוי, לא יכול להיות...

ואני ארחיב...
המודל של אמהות שאני צפיתי בו כילדה היה כולו מושתת על המסירות אין קץ של האם לילדים. כאילו לאם אין רצונות שלא לומר צרכים הנוגעים לה בלבד. למודלים האימהיים שהיו חלק מחיי היה צבע אחיד.
אמא זו דמות שמבשלת במיוחד לילדים, יוצאת עם הילדים במיוחד בשבילם, היא נהנת רק אם הם נהנים, ובכלל כל מצב רוחה מושתת על מצב הילד. בלילה היא נותנת נשיקה בלחי לאבא, וחושבת על הילדים עד שהיא נרדמת.
זאת הסיבה שכבר בתור ילדה היה לי ברור שאני לא רוצה להיות אמא.
היום, אני לא מנסה להסוות את הנפרדות שלי מהילדים. כן, אני זקוקה לזמן משלי, ואני משתדלת למרות החינוך , לא להתבייש בזה. נראה לי שזה מיותר להעמיס את כל האושר שלי על גב הילדים, גם ככה זה קשה למצוא את הדרך אל האושר, למה הם צריכים גם את האושר שלי?
לכן אני נמנעת מאוד ממשפטים כמו :
הכנתי את זה במיוחד בשבילך...
באתי בשבילך...
ומשפט המחץ : מה שעושים בשבילך זה לא טוב...
אני מזכירה לעצמי, שאני לא עושה בשבילם. אני עושה בשבילי.
אני עושה בגלל ייסורי המצפון שלי, הרצון שלי להיטיב יותר, הרצון שלי לשנות ולגוון ולהשקיע. הם לא אשמים בזה.

אוי,מתחברת לכל מילה,כל מילה

כמה פשוט לרצות לרצות.

אמא טובה יכולה לשמוח גם כשהיא רוצה זמן לעצמה.קצת להיות בבועה של האני ולא רק בבועה של אמא ומשפחה
<ציפציף במצב רוח קרבי ונגעת לי בנקודה...>

אחותי,אולי תפתחי דף בית שנעביר קצת דאחקות ביננו,הא?
ולא שלחת לי מייל עדיין...

בלילה היא נותנת נשיקה בלחי לאבא, וחושבת על הילדים עד שהיא נרדמת

תודה אילה, ששמת דגש על המשפט החשוב....

מריחה את סוף אוגוסט, ומתחילה עם חבלות קלות לצאת מכהות חושים.
אני זורמת גם עם התנהלויות שלא נראות לי. כמעט הכול עובר, חלפו ימי האידיולוגיה.
האידיאולוגיה היחידה שנותרה היא לשמור על שליטה בעצמי, ולהתייחס לסביבה באופן חיובי. חוץ מזה, כולם עושים מה שהם רוצים. והתוצאות הן :
המעבר בין מסך למסך היא הפעילות הגופנית המרכזית בבית.
בממוצע, כל 4.5 דקות מישהו יריב עם מישהו.
שיחה אישית עם כל ילד לחוד, מה שנקרא זמן איכות, מתבצעת במקרה הטוב בזמן סרוק כינים.

פטנט לאיחוד הילדים :
בזמן מריבה שעולה על גדותיה והרוחות מאוד סוערות, לשלוח את הקרימינל הראשי לחדר להרגעות.
באותו רגע מתהפך הגלגל, מי שנשאר בחוץ, נורא מרוצה ששלחו את השני לחדר, ואותו לא.
ומי שבפנים, מתחיל לבקש עזרה הומניטרית מזה שבחוץ - תביא את הספר ההוא, תכניס לי בבקשה את המשאית ההיא,
ואז נוצרת עזרה הדדית, והכי חשוב, יש שקט לעוד 4.5 דקות. נסו ותהנו.

סרוק כינים זזה אחלה זמן איכות!!

והעזרה ההומניטרית מעידה על קשר אמיתי.רוב המריבות הרי באות למענינו,כמו הודעה "אנחנו כאן ואנחנו רוצים את ההתיחסות שלכם"
איך אומרים,כשאין קהל אין בשביל מי להציג.

סרוק כינים זזה אחלה זמן איכות!!

יקירתי, החופש הגדול עוד לא נגמר, אין כינים עכשיו D-:

היי חמומה
אני קוראת נלהבת וקבועה של הבלוג שלך.