החיוניות שלי חלק ראשון

[גוגוס*]

קרן, תודה גם לך.
זה מעניין כי אני מרגישה כזו חולשה עד שקשה לי להבין מהיכן ההשראה.
אבל לא מתווכחת.

[גוגוס*]

בוקר. אתמול נגמר סביר. הרבה דברים טובים וטיפה פסטה מהצלחת של הילדים.
אני מתבוננת ורואה איך מרכז הקושי שלי הוא במה שהילדים אוכלים. עם בן הזוג אין לי בעיה כי הוא מסתדר היטב עם מה שאני אוכלת.
אבל הילדים אוכלים טיפה שונה והטיפה הזו מספיקה בשביל ליצור לי קושי ומאבקים עם עצמי כל פעם מחדש.
אני נאבקת מול השאלה למה לעזאזל הילדים שלי אוכלים שונה ממני ומה היה קורה אם הבית היה נקי מלחם ופסטה.
הם סוג של פתרון קל לאוכל. הם תמיד באים בליווי הרבה ירקות ופירות אבל הם עדיין שם. אמונים על סגירת הפינה של הרעב.
אני חושבת שבקרוב אצטרך לעשות עם זה משהו ולהפסיק לתת לילדים דברים שאינם מזינים לדעתי וגורמים נזק.

[גוגוס*]

קשה לי עם ה"לא". יצא שכתבתי אחד לקרן (מדהים כמה צורם לי לכתוב "תודה" עם "לא"). ואני משאירה אותו כדי לתת לעצמי תזכורת.
והפיסקה שאחרי נערכה יותר מפעם אחת. זה מנגנון שמחליד ממש מהר. כמו שריר שבונים. אם מפסיקים קצת הוא מייד חוזר לעצמו.
וכן, זה מתבטא בשתי שניות בתקשורת מול הילדים. היה ממש בוקר מבאס בהקשר הזה.
אני מחפשת את השמחה שלי. היא קצת הלכה לי לאיבוד.
זה מפתיע כי אתמול סיימתי משהו גדול שעבדתי עליו המון זמן וחשבתי שזה ירומם את רוחי.
במקום זה שקעתי.
שמחה.... לאן הלכת?

[גוגוס*]

היתה לי תובנה הבוקר שהציסטה שלי היא מן מטאפורה כזו לכל הדברים שאני צריכה לטפל בהם.
זה עשוי היה להיות מדכא כי יש לי הרבה. אז מה, רק אחרי שאסיים לטפל בכולם היא תלך ממני, התזכורת הזו?
יש לי תקווה שהיא תלך, או לפחות תתחיל להיעלם, כשאני אכיר בכל הדברים שאני צריכה לטפל בהם.
אני חושבת שהבלוג הזה עושה לי שירות טוב בהקשר הזה. הוא מאוד מציף.
הנה עוד משהו שחשבתי עליו כבר מזמן אבל היום בבוקר במקלחת התחרו לי הקצוות שלו למחשבה קוהרנטית.

[גוגוס*]

אני, כמו שאר האחים שלי, מתקשים להרגיש דברים עד הסוף. לטוב ולרע.
אין לנו קצוות. אנחנו חולפים ליד הרע בלי לגעת בו אבל חולפים גם ליד הטוב בלי לגעת בו באמת.
אצל האחים זה גרוע יותר מאשר אצלי. אני במצב טוב יותר אבל בהחלט חסרה.
שואלת את עצמי אם זה בכלל משהו שאפשר לשנות. אם אפשר להיות ליד רגש ובכלל לשים לב להימנעות הזו מהצלילה לתוכו.
אני מרגישה שאני תמיד רואה את זה רק אחר כך, בהתבוננות מבחוץ.
זה פוגם ביכולת שלי לאהוב. האימה מההגעה אל הקצוות מרחיקה אותי מדברים ממש טובים כמו העומק של האהבה.
וזה מעניין כי דווקא בחיים שמחוץ לרגש, הגשמיים והחומריים, אין לי בעיה עם קצוות. להפך. אפילו יותר קל לי איתם. עם דברים ברורים וחד משמעיים.

אני חושבת שעוד מעט אצטרך לעבור על הבלוג הזה ולעשות לי רשימה של כל מה שלמדתי בינתיים.

[קרן*]

חולשה (אני עונה למשפט שכתבת לי..) היא חלק מתהליך, אל תתנגדי לה אלא תקבלי ותשאלי
מה היא רוצה להגיד לך.
<את במילא עושה עבודה נפלאה, אבל חשבתי שיהיה נחמד שתראי שמבחוץ זה נראה ונשמע!>

אני מאוד נהנית לקרוא אותך כי את מחברת את הפנימיות שלך לאכילה, את מחפשת (ומוצאת..) את הקשרים
הפיזיים, האנרגטיים והנפשיים שלך.
בתקופה האחרונה גם אני עושה ככה ומרגישה שזאת הדרך הכי מתאימה לי ושמחה לקרוא תובנות דומות @}

ומאוד התחברתי לעניין ה-"לא". אוף, זה לא ייאמן כמה משפטים אני אומרת שמתחילים בלא...

[דודה_דו*]

גם אני מתמלאת בהשראה ממך,
מההתבוננות העמוקה שלך, והתובנות שלך והכנות שלך.
מוצאת שהדברים שקראתי ממשיכים להדהד בי
ומעוררים אצלי הרבה מחשבה
וגם הזדהות.
תודה.
@}

[גוגוס*]

קרן ו דודה דו , תודה רבה לשתיכן על המילים האלה.

היה לי יום מבאס אתמול. כמעט זהה ליום ההוא של מרק העוף.
אבל הטריגר היה שונה.
סידרתי וניקיתי. כולם הלכו לישון ממש מוקדם וממש הרגשתי איך נפער בי חור קטן. והרגשתי איך היה שם רגע של בחירה שפשוט בחרתי לדלג מעליו.
יכולתי לראות את הרגע הזה ולעשות בו משהו. לחתוך סלט, או, אפילו טוב יותר, לעשות משהו אחר. הייתי שבעה. למה בכלל לחשוב על אוכל?
יכולתי ללכת לקרוא, ללכת לישון, אפילו לעבוד.
במקום זה ראיתי את הרגע הזה מהבהב מולי וכיביתי את עצמי. ניגשתי למקפיא, הפשרתי שתי פיתות, מילאתי אותן ואכלתי במהירות.
אחרי זה כבר כל הפיות הקטנים שמחכים לקמח היו פעורים. הפשרתי מרק ירקות ובישלתי פסטה ואכלתי מנה גדולה. וכל זה במצב שבע לגמרי מלכתחילה.

אז אני מתבוננת ברגע הזה. איך בכלל הגעתי אליו? כי היה שקט ואף אחד מסביב. אני לבדי. וכשאני לבדי בחוסר מעש הבור הזה פוער פיו ושואב אותי פנימה.
אבל אני יכולה לעצור. אני יכולה להיות שם בלי לכבות את המחשבות שלי.
אני יכולה לצאת מהמטבח ולשבת בסלון ולחשוב על זה קצת.

אולי אני צריכה לנסות לעצור לפני כל פעם שאני מכניסה משהו לפה, גם כאשר אני רעבה. לבדוק כמה בכלל אני רעבה ואם אני רעבה אז למה בדיוק.
וואו, זה נשמע לי קשה ורחוק מאוד ממי שאני היום.

[גוגוס*]

טוב, אני חושבת על זה לעומק ומבינה שמשהו במנגנון התגמול העצמי שלי דפוק.
לפתע זה הכה בי שאני גולשת במדרונות בכל פעם שאני מבסוטה מעצמי.
אם המשקל שלי ירד ואני שבעת רצון ממנו אני שמחה למשך חצי יום ואז זוללת לוכל.
אם היה לי שלושת רבעי יום ואני מפרגנת לעצמי לשנייה על זה כמה נחמד שזה מצליח אני מסיימת את היום בזלילה.
זה כאילו שקשה לי לפרגן לעצמי באמת ולעשות בפרגון העצמי מנוע להמשך.
ברגע שאני נעצרת להתעכב על הטוב נהיה רע.
אין לי מושג מה עושים בתובנה הזו אבל היא מאוד מדוייקת לי ונראית לי שווה עיון נוסף.

[גוגוס*]

אני עושה ניסיון. אומרת את הדברים החוצה ולא רק לעצמי.
יש לי יום טוב היום. השעה רק חמש אבל אני מכריזה בזאת על יום מצוין.
אכלתי כשהייתי רעבה והגוף שלי קיבל רק מה שמשובח.
פינקתי את עצמי במתוקים מן הטבע בלבד ועשיתי זאת במידה.
ואני מקווה שהערב שלי יהיה ברוח דומה.

[גוגוס*]

או קי. זה עובד חלקית. סיימתי את מרק הפלפלים המעולה. חוץ מזה שהוא מבושל אין בו שום נזק.
קינחתי בענבים על אף שכבר שבעתי.
לו הייתי אשה אחרת הייתי טופחת לעצמי על השכם ואומרת - יופי, זו התקדמות.
אבל אני מי שאני

[גוגוס*]

הבנתי משהו פתאום.הציסטה שלי אינה נלקחת ברצינות הראויה.
לו הייתי מטפלת בה באמת, באמת באמת, היה לי קל יותר להחזיק בעקרונות התזונתיים שלי.
אני חושבת שמשהו בי מתייחס לכל העסק קצת כמו שמתייחסים אל תחביב. אל ניסיון.
אבל לי יש משהו אמיתי. משהו שאני מרגישה צורך עז לרפא. משהו שאני חושבת שבאמת באמת קשור לתזונה שלי.
ואם אני אמשיך להתייחס אל התזונה שלי כתחביב היא תישאר כזו - עושים מתי שמתחשק ויש כוח וזה מתאים ומגניב.
צריכה לשנות משהו בגישה. מניסיון מעניין לאורח חיים אמיתי.

[גוגוס*]

וואו, איזה חלום בהיר ומבהיר היה לי. ואיך הכל קשור...
חלמתי שאני באה למן יריד כזה עם המון דוכנים וקונה באחד מהם כמה תכשיטים ממש יקרים.
אני משלמת למוכר הנחמד ומבקשת ממנו להשאיר אצלו את השקיות עד שאסיים את הסיבוב.
הוא מסכים בחביבות ואני משאירה אצלו גם כמה שקיות שקניתי בדוכנים אחרים כדי להסתובב עם ידיים חופשיות.
בסוף היריד אני שוכחת מכל זה והולכת הביתה. שוכחת לגמרי לגמרי.
עד כדי כך שוכחת שרק כאשר אני מגיעה שוב ליריד אחרי כמה שבועות אני נזכרת שכל זה קרה. קצת כמו פלאשבק.
אני הולכת לדוכן ההוא ובאמת במקום יש דוכן תכשיטים אבל זה לא האיש שלי.
יש שם תכשיטים אחרים ואנשים אחרים וסידור אחר וברור שזה שייך לאנשים אחרים שאינם מכירים את האיש ממנו קניתי ואצלו השארתי.
על אף שכל זה ברור כשמש אני עומדת שם ומתעקשת על מה שקרה ורוצה את הדברים שלי שעליהם שילמתי.
הם מנסים להיות נחמדים ומסבירים שאינם קשורים כלל לאיש ההוא.
ואני, בשלי. עומדת ומאשימה ומסרבת לקחת אחריות כלשהי על המצב.
בסוף מישהו מהם מציע לי פיצוי בדמות מראה קטנה ואני מסרבת לקחת אותה וממשיכה לשטוח את טענותיי.
בייאושי הם גם נותנים לי לבוא לחלק האחורי ולעבור בעצמי על כל הארגזים שלהם רק כדי שאראה במו עיניי שהדברים שלי אינם מוחבאים.
הדברים אכן אינם שם ואני בסוף הולכת, מלאת תסכול, אחרי שסירבתי קלחת אחריות כלשהי וכל מה שעשיתי היה להפנות אצבעות מאשימות.

אני צריכה לחשוב טוב טוב על החלום הזה. תמיד חוויתי עצמי כמי שלוקחת אחריות מלאה על כל דבר. אולי יש תחומים בחיים בהם אינני כזו?
זה מעניין כי תכשיטים אינם משהו שאני קונה, בטח לא ביריד כזה. החלום לקח אותי למשהו שמאוד רחוק ממני. אולי כדי שזה יהבהב לי ואני אשים לב ואזכור מרוב המוזכרות וחסר השייכות אלי.

אני באמת חושבת שזה מה שאני עושה עם התזונה. אני זורקת את האחריות על המצב והתנאים במקום לבדוק את עצמי.
אני דורשת מכל התנאים הסביבתיים להשתנות בלי לראות שגם הם חלק ממני וגם אותם אני מייצרת.

[גוגוס*]

בקריאה שנייה אני רואה שהציעו לי בתור פיצוי... מראה.
מראה... איזה יופי של חלום.

[גוגוס*]

סתם עוד סיפור נחמד על גופנפש מהיום בבוקר, אם אנחנו כבר בעניין.
כבר שבוע בערך שיש לי כאב באוזן. מן משהו עמום כזה ומציק אבל בהחלט אין מדובר בכאב שמריץ לרופא.
כל פעם נגעתי וקיוויתי שכבר יעבור.
בשבילי האוזן היא סימן לשיווי משקל ולקשב אז אני חווה כאבים שם כסימן להפרת שיווי המשקל בחיים שלי ולכך שאני כנראה מתעלמת מצעקות של מישהו.
אתמול בערב ישבתי עם בן הזוג לשיחה טובה ומשחררת על משהו שהציק לשנינו בהתמודדות שלנו עם אחד הילדים.
כבר מזמן היינו צריכים לדבר על זה ואיכשהו דחינו.
הילד שלנו צועק בפה ובגוף כבר הרבה זמן ואנחנו פשוט נאטמים מול זה.
ואתמול זה יצא. מעמיק ושיטתי ומועיל ומוציא לדרך חדשה ונטול ביקורת או תחושה ריב. להפך. היה בזה משהו מקרב.
קמתי בבוקר וכהרגלי מעכתי קצת את האוזן במקלחת. הכאב נעלם לחלוטין.
מדי פעם אני מנסה שוב כי קשה לי להאמין שהוא באמת אינו. אין כלום.
חזר לי שיווי המשקל. וחזרתי להקשיב.

[גוגוס*]

לא יאומן. התחרבש לנו הבוקר. ילדים עצבניים ובן זוג עצבני ו... חזר לי הכאב באוזן.
והפעם יותר חזק.
אני יודעת שיכול להיות שכל קשר בין הדברים מקרי בהחלט אבל לי זה גרם לחשוב.
יותר נכון, להרגיש. וזה כואב לי.

[גוונים*]

_לפתע זה הכה בי שאני גולשת במדרונות בכל פעם שאני מבסוטה מעצמי.
אם המשקל שלי ירד ואני שבעת רצון ממנו אני שמחה למשך חצי יום ואז זוללת לוכל.
אם היה לי שלושת רבעי יום ואני מפרגנת לעצמי לשנייה על זה כמה נחמד שזה מצליח אני מסיימת את היום בזלילה.
זה כאילו שקשה לי לפרגן לעצמי באמת ולעשות בפרגון העצמי מנוע להמשך._
תודה גדולה על זה!
ניסח לי בבהירות ובדיוק תחושות עמומות שליוו אותי תקופה ארוכה.

וגם:
_אני מאוד אוהבת לקרוא אותך.
את נותנת לי המון השראה._
המשך חג טוב!

[גוגוס*]

תודה, גוונים

[גוגוס*]

כל כך מבאס שבא לי לשיר "אחרי החגים יתחדש הכל..."
וזה הרי האמא והאבא של התירוצים לדורותיהם.
אז למה זה מרגיש כל כך נחוץ, ה"אחרי" הזה?
כנראה דחיינות כרונית.
אמא שלי שאלה אותי אם מצאתי פעילות גופנית לעשות. עניתי לה שאחרי החגים וחשבתי לעצמי שאם החגים האלה לא היו קיימים היינו נאלצים להמציא אותם.
מתביישת לכתוב מה אכלתי ביומיים האחרונים.
והבית מלא כל טוב. ירקות ופירות ועלים טריים ורעננים ואני באמת אוהבת את כל זה.
אבל הבולען הזה שיש לי בפנים... הוא דווקא אוהב קמח וסוכר.
אוף.

[גוגוס*]

מעניין כמה התחלות חדשות תהיינה לי עד שאני אשבר או אבין שצריך לחפש משהו אחר.
אתמול שקלתי להיות טבעונאית לבד מפעם אחת בשבוע שבה יהיה מותר כל דבר אחר שיתחשק לי.
ואז חשבתי על האמירה ההיא ששואלת איך היינו מקבלים מישהו שקורא לעצמו ליברל לבד מסופי השבוע.
ואז חשבתי על כך שליברליזם הוא עניין מוסרי.
ואז חשבתי על כך שגם בבחירה שלי אלמנטים מוסריים חזקים.
ואז חשבתי על זה שאני בעצם רק בן אדם.
ואז חשבתי על זה שאני בן אדם קצת חלש.

[גוגוס*]

זה קצת עצוב לרצות משהו שכל כך קשה להשיג. שלמות.
הניסוי הזה מציב לי חתיכת מראה מול הפרצוף.

[גוגוס*]

אני מרגישה שחלק גדול מהקושי שלי טמון בעמידה שלי מול העולם.
היה לי קל הרבה יותר לולא התבקשתי להסביר את עצמי כל כך הרבה פעמים.
לפעמים השאלות באות ממש מאהבה ואכפתיות ורצון לשתף אותי בארוחה או אפילו ללמוד ממני.
ויחד עם זאת, למרות כל הכוונות הטובות, יש התחדדות מאוד קשה כאשר נדרשים להסביר כל הזמן.
זה מעלה מאוד את ההכרח לעמוד מאחורי החלקים העקרוניים של העניין וכבר אי אפשר פשוט... לאכול.

[יעלפו_מהמושב*]

גוגוס. אני קוראת את היומן שלך מההתחלה, ורק עכשיו אני כותבת לך. אני חושבת שזה בגלל שאני רואה הרבה מעצמי בדברים שאת כותבת, וקצת קשה לי עם זה.

הדברים שאת כותבת הזכירו לי משהו שויקטוריה בוטנקו כתבה באחד הספרים שלה על מקום שבו היא עבדה עם חולי סרטן במצב כמעט סופני, שם הם ניזונו באופן טבעונאי. והיא מספרת איך מצבם של האנשים השתפר פלאים וכולם נדהמו ובני המשפחה שלהם היו לחלוטין מחוייבים לסייע להם לשמור על התזונה הזאת אחרי השחרור שלהם מהמקום הזה. ובכל זאת, בכל זאת בכל זאת, עד אחרי קריסטמס הם כולם חזרו לאכול מזון מעובד וחלקם מתו. (טוב, זה נשמע מחריד כשאני מספרת את זה ככה, בוטנקו מספרת את זה באופן מחריד פחות ומעודן יותר).

אני מנסה לומר- זה כל כך קשה, אפילו כשהחיים תלויים בזה.

דווקא כאן, בבאופן טבעי הצלחתי למצוא השראה לתהליך ארוך יותר, ממושך ואיטי. הניסיון שלי עם לחתוך את המזון המעובד קולד-טרקי מהתפריט לא צלח. זאת אומרת, זה הצליח לפרקי זמן קצרים (עד חודשיים) שאחריהם הגיעה תקופת הפיצוי הגדולה (שכללה את כל מה שראיתי אחרים זוללים בזמן הזה וחשבתי לעצמי- מדהים, כבר לא אכפת לי. מתברר שזה לא ממש עבד, עבורי). אני בוחרת בחירות קטנות בכל יום- לאכול לחם שיפון ולא פיתה. לא לשתות מיצים ממותקים. ולאט לאט הבחירות האלה תופסות יותר מקום בחיים ובתפריט שלי.

את מזכירה לי את עצמי גם בשטף המילוליות. בתקופות שבהן שמרתי על תפריט טבעונאי אדוק מצאתי את עצמי גולשת לאינספור אתרים בנושא, מרפרשת את כל הדפים הרלוונטיים כאן ובאופן כללי מתעסקת בזה הרבה יותר מדי (שלא לדבר על החלומות, שהיו גם לי, מהן קמתי עם בטן מקרקרת).

אני מקווה שיצליח לך. אבל אם לא יצליח ככה, אל תתייאשי מעצמך. אני מכירה את הרצון לעשות הכל כאן ועכשיו חד וחלק.

ובכל מקרה, לגבי הציסטה, אולי שווה לראות רופא (שוב, מניסיון אישי).

חיבוקים גדולים

[גוגוס*]

תודה רבה רבה לך על כל המילים האלה. על כולן ממש.

[גוגוס*]

אני מנסה להבין את המנגנון הזה. למה דבר שהוא באמת כל כך טוב ונעים ומרגיש כמו הדבר הכי נכון בעולם נזנח לטובת הפחות טוב, פחות נעים ופחות נכון?
ולמה מה שמלהיב כל כך בהתחלה נראה פתאום משעמם אחרי זמן קצר כל כך כמו חמישה או שישה ימים?
מה גורם לאלו שמצליחים לחיות כך ולהתמיד באמת לעשות זאת?
משהו בי עדיין רוצה להאמין שאם אחזיק בזה מספיק זמן זה יהפוך ל"טבע" שלי.
יכול להיות שזה נאיבי בצורה שלא תאמן וטרם הבנתי את זה.
יכול גם להיות שאני דווקא צודקת מאוד ועם עוד מאמץ קטן (הוא באמת קטן?) אני אוכל לבדוק את זה.

וגם - למה יש ימים שבהם אני שיא האופטימיות בכל הנוגע לסיפור הזה וימים אחרים בהם זה נראה לי הזוי ורחוק ובלתי מושג?
המון שאלות. אפס תשובות. יופי של נקודת התחלה סידרתי לעצמי. שוב.

[גוגוס*]

אני שמה לב שכאשר הבית מתרוקן או כשאני יוצאת החוצה לבד עולה בי דחף עז לאכול. משהו. יכול להיות גם בריא ומזין אבל כמעט תמיד מתוק או משמין ובכל מקרה בלי קשר לרעב.
משהו בעובדה שאיש אינו מתבונן בי מעלה בי רצון לאכול.

[גוגוס*]

היה לי יום מושלם אתמול! מושלם!
איזו הרגשה טובה בגוף. רוצה לזכור לזכור לזכור את זה.
רסקים ירוקים, פירות יבשים, הכל בכמות מוצלחת ונגמר בשעה שש בערב.
מדהים כמה טוב זה עושה לגוף ולנפש. אפילו יום אחד...

[גוגוס*]

חשבתי לעצמי אתמול מחשבה בהירה מאוד - יש לי הפרעת אכילה.
צריך להגיד את זה. נכון שהפרעה כזו יש לחצי מהאנשים שאני מכירה, כל אחד וענייניו בנוגע לאוכל.
ועדיין, הפרעה.
ההתנהגות הנורמלית עם אוכל, או לפחות זו שאמורה להיות נורמלית, נראית אחרת.
אי לכך, הפרעה. סוג של קלקול. ככה זה גם מרגיש.
וקלקולים כדאי לתקן.
אני מרגישה שכאשר אני מפסיקה ללכת סחור סחור סביב האבחנה הזו ופשוט אומרת אותה משהו קל לי יותר.

[גוגוס*]

הולך להיות לי קשה מהיום ועד יום שישי.
היום אנחנו יוצאים עם חברים לארוחת ערב. הסיכוי לתפריט טבעונאי קלוש. אני אנסה לאכול לפני ולחפש סלט או להסתפק בשתייה.
מחר ומחרתיים השגרה שלי נשברת עקב חג הסוכות ופעילות עם הילדים. אני אשתדל לקחת מספיק אוכל מהבית ולהימנע מנשנושים.
ביום שישי שוב ארוחת ערב אצל חברים. התפריט צמחוני אבל אני מנחשת שהוא יהיה רחוק מאוד מטבעונאות. אני מתכננת לאכול לפני.
הבעיה עם שישי זה שהמארחת מבשלת וידועה בבישוליה. רוצה להימנע מכל מיני היעלבויות אל מול צלחתי הריקה. מקווה שזה יצליח.
חתיכת אתגר יש לי בימים הקרובים.
אני חושבת שארגיש ממש טוב אם אצליח לעמוד בזה. ההערכה שלי היא שהקושי הגדול ביותר צפוי להיות בשישי בערב.
מעבר לדברים הברורים מאליהם אני מרגישה שעמוק עמוק בפנים משהו בי כבר נכנע לגבי שישי.
אני רק עושה את עצמי מתאמצת אבל בפנים הנפתי דגל לבן על האירוע הזה. בגלל האוכל המשובח ובגלל העניינים החברתיים.
אולי אם אני אגיע עד לשם זה יהיה סביר לעגל את הפינות.
טוב, כבר אמרתי שבעצם נכנעתי מראש... עכשיו נשאר רק להצדיק את זה כמו שצריך

[גוגוס*]

אגב כאב האוזניים שהיה לי - במשך כמה ימים הוא בא והלך בתיאום מושלם עם תחושת הלחץ שלי.
יצאתי מאיזון - הוא חזר. נרגעתי - הוא עזב.
זה היה פשוט ניסוי מדהים.
עכשיו אני בשקט ובטוב ואין כלום.
פעם ראשונה שאני מקשיבה לאוזניים שלי ומי היה מאמין שיש להן כל כך הרבה מה להגיד?

[גוגוס*]

טוב, חזרתי מארוחת הערב. היה קשה. לא היה בתפריט שום סלט ראוי לשמו. שום כלום.
הכל עם בשר או גבינה או שניהם והכל הכל מבושל.
הלכתי על ארטישוק עם סלט עלים ומרק ירקות. הרע במיעוטו.
שכחו להודיע שבמרק יש הרבה קטניות ופתיתים.
מאחר וגם במצב הזה היה מדובר באופציה שהכי קרובה אלי אכלתי בתאבון.
לפחות היה טעים.
החלק הטוב הוא שישבתי שם וידעתי בכל מאודי שלו היה שם סלט טרי זה מה שהייתי אוכלת.

[גוגוס*]

חלף יום אחד עם הילדים - היה בסדר גמור. גלישה קטנה אחת ובהחלט סבירה בהתחשב בנסיבות.
חלף יום שני עם הילדים - המממ... כמה גלישות, חלקן די גדולות וקשה מאוד להצדיק אותן איכשהו.
היום ארוחת הערב אצל החברים. נחיה ונראה.

ענייני ציסטה - קראתי כמה דפים של נשים באתר שריפאו את עצמן מסרטן או ממצבים טרום סרטניים.
זה מלא אותי השראה. אני ממש מאמינה שזה אפשרי.
אני שמה לב שאלו שדיוחו על הצלחה גדולה היו דווקא הנשים שבחרו לטפל בעצמן תוך שמירת ריחוק גדול מהמערכת הרפואית הממוסדת.
אלו שהמסע שלהן גדול יותר הן אלו שבחרו להיות שם בשביל עצמן במקביל למערכת הרפואית.
התחושה שלי היתה שלשים את עצמי בידיים של הרפואה המודרנית משמעה הבעת אי אמון בגוף שלי וביכולות שלי ושאולי זה גורם מחליש.

משהו בתוכי נמצא בתזוזה גדולה בעניין הזה. רוצה להשיג את הספר של אמילי הייז.
והמרגיעון - אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה. אם בריאות משמעה גם כן ידיעה, סוג של ידיעה, אזי הדברים דומים.

[ימית*]

גוגוס יקרה, את מרתקת.

קראתי בשקיקה הכל כולל הכל.

אני נרגשת מדבריך הכנים. אפשר ממש לשמוע אותך מדברת אותם.

ברשותך, דברים שעלו לי במהלך הקריאה -

הבעיה עם שישי זה שהמארחת מבשלת וידועה בבישוליה

תפתחי את הצד הזה, את היכולת הזו - כך שגם לך יהיו מנות טבעונאיות מטריפות,

מושקעות ומהנות גם למי שאינו טבעונאי.
זו האינדיקציה שלך - שמי שלא אוכל כמוך יהנה.

את חייבת את זה לא בשביל היום יום, אלא כדי שתהיה לך האפשרות כשאת בוחרת וההדגשה היא על בוחרת, להשתמש בידע שלך.

את יכולה.

אני מאמינה בך.

לא יודעת ? תתחילי ללמוד איך. יש ספרים עם צילומים מרהיבים, ישנם אתרים עם מתכונים מדוייקים.
תשקיעי שם אנרגיה, זה אפשרי. וזה עדיף בעיני על אנרגיה וזמן שלך שנופלים במקומות אחרים.

כשאת באה לארוחה כזו, שמחה מלאת חיות וקורנת, את הפירסומת הכי טובה לדרך שלך.

את באה עם 2-3 מנות לשם.
לא משהו קטן בקופסה, מלווה בהסבר רופס ומתנצל - 'כדי שיהיה לי מה לאכול...' (ולעצמך: בזמן שאתם תתענגו על האוכל)
ומשפילה מבט מול חוסר המרוצות של המארחת.
לא ! את מביאה שפע. ברור לך שכולם פה אוכלים גם מהמנות שלך.
אם יהיה עודף תמיד אפשר לקחת חזרה.
מוגש יפה ומזמין. תופס מקום בחלל ומעורר תאבון.
תפתיעי אותם.
עוד לא ראיתי אדם 'אוכל כל' שלא התענג מעוגה נאה קרמית, ואפשר היה בהחלט לשמוע את קולות המרוצות שלו.

זהו. נראה לי הבנת את כוונתי.

הדבר השני הוא מה יש בבית.
אם יש בבית מוצרים שהם לא אוכל מבחינתך, זה לא יעבוד.
כלומר, זה יכול לעבוד אבל ידרוש ממך הוצאת אנרגיה מטורפת או תסכולים מתמשכים.
תסכולים זה הפוך ממה שאת צריכה.
זה פחד.
את צריכה אהבה.
וכן, שמעתי את ההסבר בנושא הילדים.
לדעתי, את תצטרכי לבדוק עם עצמך את ההסבר הזה.

עיניין שלישי שעלה לי במיידי כשקראתי הוא התמיכה לדרך.
למצוא אדם ובהמשך אנשים שהם בעיניין.
הם לא חייבים להיות טבעונאים מאה אחוז, אבל אם הם בעיניין וזה חשוב להם,
גם הם יהנו מהתמיכה שלך וישמחו לקיים ארוחות משותפות ומיפגשים נאים, ושיחות והחלפת מתכונאים.
הצטרפי לחפלק גם אם הוא רחוק, סעי לכמה שעות.
הביאי מטעם ותהני מהאוירה השונה מארוחה אצל הדודה או החברים. חברים (?)
אולי תוך כדי יהיו גם חברים חדשים.
בהמשך תוכלי ליזום חפלק כזה אצלך.

השינוי יבוא תוך כדי תזוזה.

ב-ה-נ-א-ה !
חיבוק גדול,
דרך צלחה.

[גוגוס*]

ימית , תודה רבה. הדברים שלך מעוררים בי מחשבות רבות.
את בעצם מעודדת אותי להיות... מישהי אחרת.
איזה מין טיפוס חברתי ומתחבר כזה ואני... ובכן, אחרת.
אני דווקא מחבבת את הדמות שאת מציירת אבל היא נשמעת מאוד כמוך
אני תוהה לעצמי האם אני יכולה להיות אחרת והאם בכלל אפשר להיות אחרים רק בתחום מסוים בחיים כשבכל התחומים האחרים ממשיכים להיות ה"אני" הישן.
זו הסיבה שאני מנסה לחבר את הטבעונאות עם מאפיינים אחרים בחיים שלי שנראים לי מאותה תקיעות.

אהבתי מאוד את הרעיון של לבוא עם כמה מנות טבעונאיות. המארחת נשאלה והיא מאוד ביקשה להימנע מדברים נוספים לשולחן.
אני חייבת לכבד זאת, בעיקר משום שהרגשתי שזו ארוחה מאוד מתוכננת שחלק ממטרתה להשוויץ בכישורים הקולינריים הנפלאים של המארחת. ההפך הגמור מחפלק. אגב, נאמר באהבה ונטול ביקורת לגמרי.
אבל אולי להבא. ואגב, כשאני מביאה משהו זה לרוב סלט ממש ממש מושקע. יש לי כמה שווים ביותר שתמיד קוצרים מחמאות ואכן מהווים את הבסיס לרוב הארוחה שלי.

שוב תודה לך.

[פלוני_אלמונית*]

אבל אולי להבא. ואגב, כשאני מביאה משהו זה לרוב סלט ממש ממש מושקע. יש לי כמה שווים ביותר שתמיד קוצרים מחמאות ואכן מהווים את הבסיס לרוב הארוחה שלי.
זה הזמן להשוויץ בכישורייך הקולינריים וגם לתרום לנו משהו מהם
בקיצור - נשמח למתכונים ! זה יכול לחזק מי מאיתנו שגם מנסות להיות "נאות" בתזונתן ומחפשות את הדברים הטעימים שיסיחו את הדעת מהטעימים החוטאים לגופנו.
תודה ושבת טובה.

[גוגוס*]

להשוויץ בכישוריי הקולינריים... וואו.... מי חשב שזה יקרה לי אי פעם?
אני בהחלט לא טיפוס מטבחי ורוב הדברים שאני מכינה טעימים בעיקר... לי.
ובכל זאת, סלט אני יודעת להכין. אז תודה לפלונית אלמונית שהזכירה לי שיש משהו שאני דווקא עושה כמו שצריך.
הסלטים השווים שלי נשענים על שני עקרונות: חיתוך קטן קטן ותוספות. הר-בה תוספות.
למשל: זיתים מכמה סוגים; חמוציות או צימוקים; אגוזים כמו מלך, פקאן וקשיו; פירות יבשים חתוכים קטן כמו תאנים או שזיפים ועוד כיד הדמיון הטובה.
סלט מעולה אחר הוא סלט פירות/ירקות. חצי מהסלט הם ירקות וחצי פירות. זה יוצא מוצלח במיוחד אם כל המרכיבים רכים יחסית. כלומר, ללא גזר או תפוח ולעיסים אחרים.
בנוסף, אני מטבלת אך ורק בשמן זית ולימון ומלח. כל הטעמים הטבעיים יוצאים החוצה בלי שום שמיכה.
בתאבון.

[גוגוס*]

טוב, נראה לי שזה הפרסום האחרון שלי לפני שהאתר יוצא לחופשה.
על מה אבחר לדבר?
על תאריכי יעד והתחלות חדשות, כמובן.
בכל פעם שדברים מתעקמים לי אני בוחרת תאריך יעד חדש שעד אליו אני אעשה דברים כמו שצריך בדיוק בדיוק.
ברוב המקרים הרעיון הזה נשאר בתיאוריה.
אפילו אם אני מחליטה על שלושה או ארבעה ימים של טבעונאות אני מתקשה לעמוד בכך.
ולמרות זאת... למרות שזה רחוק מלעבוד... אני ממשיכה בזה.
ערב לפני היום המיועד אני "מפנקת את עצמי" במשהו זדוני באמת כמו פיצה ובוקר אחרי מתחילה מחדש.
התחלתי מחדש כבר מיליון ושתיים פעמים ונפלתי עם זה כבר מיליון ושתיים פעמים ובכל זאת, כל פעם מחדש, אני באמת באמת מאמינה שהפעם זה יצליח.
מאחר ואני רחוקה מלהחשיב את עצמי מטומטמת אני תוהה לעצמי למה.
למה לבחור שנים ארוכות כל כך בפרקטיקה שמסרבת לעבוד? מה יש בה שמשרת אותי כל כך טוב?
קודם כל - תקווה. אני אשה אופטימית חסרת תקנה. אני מכורה לתקווה והיא ממלאת אותי שמחה והתלהבות.
מעבר לזה היא מאפשרת לי (זה אני מאפשרת לי, אני יודעת) את הרעל שנצרך ישירות לווריד רגע לפני.
ובטח יש שם עוד דברים במנגנון הזה שמשרתים אותי.
אני גם שואלת את עצמי - נגיד שאני אפסיק עם זה. מה יהיה שם במקום?
הרי הדרך הנכונה היא לומר לעצמי - אני רוצה לחיות בדרך מסוימת ואני פשוט אשתדל להתמיד בה בכל רגע נתון בלי העליות והירידות האלה.
פתאום נפל לי איזה אסימון - זה גם סוג של התמכרות. כמו לרכבת ההרים של הסוכר. בוסט למעלה ואז נפילה שהיא לרוב יותר ארוכה מהעלייה.

העניין הוא שדווקא עם הסוכר יש לי יחסים טובים לאחרונה. הקושי הגדול שלי הוא בקמח. אולי גם לקמח יש אפקט כזה?

בכל מקרה - הנה הניסיון שלי לשבועיים האלה של שקט באתר - לשמור על יציבות, גם אם היא כוללת לוכל.
ולהעדיף את היציבות על הטלטלה. יש לי תחושה שבשורה התחתונה זה יכניס לגוף שלי פחות זבל.
מאחלת לעצמי בהצלחה.

[גוגוס*]

הו... מסתבר שהאתר יוצא לחופשה שלו רק היום בלילה.
אז הנה הבוקר המעולה שלי - שייק ירוק שיצא פשוט מעולה ותוכניות לעשות התעמלות בבית כדי להתחיל לפתוח את הגוף החלוד.
בשבוע הבא - יוגה כנראה. לגוף ולנפש.
ניסיון העבר שלי מראה שכאשר אני מתעמלת קל לי הרבה יותר לשמור על תזונה טובה. משהו בשילוב הזה עושה חשק.

[גוגוס*]

יום מושלם. היה לי פשוט יום מושלם.

[גוגוס*]

האתר עוד פעיל? בודקת

[גוגוס*]

וואלה, אז שיהיה לי בהצלחה גם היום. וגם מחר. וגם מחרתיים. וגם תמיד...

[גוגוס*]

קמתי היום עם מצב רוח מרומם. זה תמיד ככה אחרי יום מוצלח. אני מרגישה על הגל (ביטוי של זקנים, נכון?)
והשקט הזה באתר ממש נעים.
אני כותבת ומרגישה כמו מי שרוכב על אופניים באמצע הכביש ביום כיפור.

[גוגוס*]

נגמר לי כמעט מושלם. הילדים אכלו סלט עם פסטה (חיטה מלאה אבל עדיין קמח) ונשאר המון.
התכנון שלי דווקא היה מוצלח. הבעיה היתה שהרעב היה מהם והלאה ומשהו ברוטב גרם לארוחה להתקצר.
אז אכלתי כמה כפיות.
מרגישה שני דברים ביחס לזה:
1) זה יושב לי קל כי אני התחושה בגוף היתה שפשוט אכלתי משהו וזהו. כל הפיות הקטנים שמחכים לי במדרון החלקלק היו סתומים. הגוף וויתר לי היום על הכמיהה לעוד ועוד ועוד.
2) הגלישות האלה הן כמעט תמיד בערב. אין הרבה יום אחרי זה והגוף יודע שגם הוא ירצה לגלוש במדרון חלקלק אין הרבה זמן בשביל זה. אני צריכה לחשוב איך אני מגיעה לערב במצב אחר.

בכל מקרה זה היה יום מוצלח.

[גוגוס*]

עוד משהו מהיום הזה - הרגשתי ביתר שאת את אמירת ה"לא" המאוד אקטיבית.
כבר כשיצאתי מהבית המוח שלי היה עסוק באוכל. מה אני רוצה לאכול ואיפה.
כאן יש חנות שוקולד ושם פלאפל אהוב ואחריו פיצה שאין כמותה. אוכל אוכל אוכל.
או ליתר דיוק - לוכל לוכל לוכל.
יצאתי מהבית וכבר היה לי רוק בפה מהמחשבות האלה וקשה לומר שזה היה נעים לרכב ככה על האופניים דרך כל זה.
הרגשתי כמו מישהו שיצא לשדה והוא יודע שעצי הפרי המניבים והמפתים מורעלים כולם.
הפתרון שלי היה לרכב ממש מהר ולעבור את החלקים האלה אבל הייתי חייבת לשאול את עצמי כמה פעמים אוכל לרכב מהר דרך הפיתויים של החיים?
זה כמו לחצות את ים סוף בתוך מעבר הביטחון אבל בלי לראות את הסוף. מתישהו המים האלה יהיו חייבים ליפול ולסגור עלי.
אני אוהבת להיות ברחוב. אוהבת לרכב על אופניים אבל זה כל זמן שזה נעשה בשטח עירוני זה בהחלט מעורר קושי.
היום התבוננתי באנשים שאוכלים במסעדות. יש ביניהם רבים שנראים רזים ובריאים ואצלי מייד מתעוררת המחשבה - אולי גם אני יכולה?
אולי הקצנתי מדי ואני אשאר בריאה לגמרי גם אם אוכל מזון של מסעדות? בשר ודגים ופסטה וכו'...
משהו בי יודע חושב שזה נכון ומשהו בי חושב שזו טעות ויש בין כוחות השכנוע הפנימיים האלה מאבק מתמיד.

[גוגוס*]

נזכרתי פתאום שהרבה לפני שהמים האלה זרמו בנהר שלי לאמא שלי היתה אמירה קבועה - מה כבר יכול להיות רע?
אכלתי במקדונלדס וסיפרתי על השחיתות. היא היתה אומרת - למה שחיתות? לחמניה זה מצוין, בשר זה מצוין, קטשופ זה עגבניות וזה מצוין, חסה ומלפפון חמוץ מצוין וגם צ'יפס מתפוחי אדמה זה מצוין. מה כבר יכול להיות רע?
ממש תזונת על. היום זה כל כך מצחיק לחשוב על השיחות האלה.
אותו דבר עם פיצה. קמח זה נפלא ורוטב עגבניות זה נפלא וגבינה צהובה זה נפלא ועם עוד מוסיפים זיתים אז בכלל יופי. מה כבר יכול להיות רע?
הכל. הכל. הכל.
היום אני כמובן רואה את זה אחרת אבל פעם באמת שהשתכנעתי.

[גוגוס*]

קמתי ממש מוקדם ליום חדש. אתמול בערב התעמלתי בבית. בסוף נשכבתי על גב ואחרי כמה זמן כשרציתי לקום הרגשתי את הכאב של הציסטה.
בהיותי אופטימית חסרת תקנה כבר הספקתי לחשוב שאולי היא נעלמה לה רק בגלל שאני מאוד רוצה שהיא תיעלם
הייתי צריכה את התזכורת הזו לכך שהגוף עובד אחרת ושהוא יכול להחלים בעצמו אבל בתנאי שעובדים.
ואני חושבת שהעבודה שלי עד כה היתה... דלה.
משהו בי רצה מאוד להיות נמרץ אבל יצא עצל.
אין לי סיבה להיות מופתעת כי זה משקף הרבה דברים בחיים שלי.
בהרבה דברים שחשובים לי יש לי אמונה גדולה וידיעה ברורה מה נכון אבל בפועל יוצא לי משהו מאוד ליד.
אפשר כמובן לסחוב ככה חיים שלמים אבל נותרת תחושה של חסר. של חיים ליד הדברים שאני באמת רוצה במקום של הישג אמיתי.

[גוגוס*]

ובנימה מעט פסימית ולא אופיינית זו אני מאחלת לעצמי עוד יום מוצלח כמו השניים שקדמו לו.

[גוגוס*]

יעלפו מהמושב כתבה לי לפני כמה זמן
דווקא כאן, ב באופן טבעי הצלחתי למצוא השראה לתהליך ארוך יותר, ממושך ואיטי
ואני חושבת לעצמי שכנראה אין בכלל דרך אחרת, בעיקר כשעושים דברים כאלה בבגרות.
מעניין אם יש מישהו שקם בוקר אחד וחתך הכל ונשאר בזה לאורך הרבה מאוד זמן.
אני תוהה לעצמי אם התמכרות לאוכל פועלת ברמות מסוימות אחרת מהתמכרות לדברים אחרים.
באוכל יש משהו כל כך כולל שמקיף כל כך הרבה רבדים בחיים עד שקשה לי להאמין שאפשר פשוט לשנות אותו מן היסוד בבוקר אחד.
וטבעונאות היא אכן שינוי מהיסוד. בעיניי היא שינוי הרבה יותר חריף מטבעונות, למשל.
אני רואה כמה קל לי להיות טבעונית, גם במצבים חברתיים. המבחר שלי קטן אבל תמיד יש משהו מתאים, גם אם הערך התזונתי שלו קטן.
טבעונאות זה כבר סיפור אחר. ויש משהו נורא מפתה בקיצוניות הזו ויש משהו מפחיד. ואיכשהו שניהם קצת אותו דבר כי השורש שלהם הוא בניתוק ממה שמוכר.
נעים להתנתק (בעיקר כשמזלזלים ב"יש" הזה ובכל הגרורות שלו) אבל גם קצת מפחיד. להיות לבד.

[גוגוס*]

איזה מגניב. אני מרגישה כאילו העולם עצר מלכת (בכל זאת... האתר נופש חופש) ורק אני ממשיכה לצעוד לאנשהו.
ממש אופניים באמצע הכביש ביום כיפור ואפילו בלי רוכבים אחרים לצדי.
איזה שקט מסביב. מוזר לראות ככה את מה חדש. הבטיחו שם ניקיון מופתי ורק אני מקלקלת...
הנה אני עמוק בתוך עוד יום נהדר.
יוגה עם המון נשימות למקום הכואב של הציסטה. נשמתי לתוכה בניסיון לכווץ ונשמתי סביבה בניסיון להדק משהו שיקטין אותה.
מדהים עד כמה התנהגות כל כך מינורית, נשימה, יכולה לתת הרגשה כל כך מועילה.
מאחר ויש לי ניסיון רב בהפגת כאבים בעזרת ריכוז ונשימה אני בהחלט בעניין.
התזונה שלי טיפ טופ. מיליון עלים ירוקים. המון פירות וירקות גם. אגוזים במידה. פירות יבשים במידה.
ואני קורנת. אני מרגישה את זה וגם בן הזוג כבר ציין שאני פשוט נראית הרבה יותר טוב.
משהו בעור זורח. קצת כמו בכניסה להריון שכולם יודעים כי נוצרת מן הילה כזו מסביב.

אני מרגישה קצת בהריון. בהחלט מתבשל בי משהו חדש וטוב.

[גוגוס*]

נדמה לי שסאלי תדמור כתבה פעם איפשהו שאם מתמידים במשהו שבעה ימים ברצף הוא כבר הופך להיות סוג של הרגל.
אני ממש בדרך לשם.

[גוגוס*]

קמתי היום בבוקר עם המחשבה שמצבי יהיה ממש טוב כשלא יהיה לי מה לספר.
זה יהיה סוג של סימן שהמצב החדש הפך לאורח חיים וזהו. משהו שאין צורך לתת עליו את הדעת במיוחד.
משהו שכבר סיים תהליך במקום להיות בתהליך.
ככה אני מרגישה כרגע אבל מניסיון העבר אני יודעת שזה מאוד מתעתע.
כבר קרה לי כמה פעמים שהרגשתי שמשהו תפס ונטבע בי באיזשהו אופן (לאו דווקא בקשר לתזונה) ואחרי זמן קצר או ארוך הוא התפוגג.

[גוגוס*]

אחד הדברים שחסרים לי בתחושה הזו של שינוי מתמיד ויומיומי הוא שאני כותבת פחות.
והכתיבה היא סוג של תחזוקת הקיים. בנוסף לתחזוקת הקיים בנוגע לתזונה היא גם מתחזקת את החשיבה שלי על ה"לא".
זה משהו שאני מצליחה מאוד לתרגל בכתיבה ומתקשה לתרגל תוך כדי היומיום.
כשאני כותבת ונמנעת בשיטתיות מה"לא" זה מקבל ביטוי מיידי גם בחיים שלי (קשה להאמין אבל יש לי חיים גם מחוץ לבאופן )
כשאני מפחיתה את הכתיבה התרגול הזה נעלם וגם בחיים האמיתיים קשה לי לזכור את זה וה"לא" שלי שב ומרים את ראשו.
אולי אחת הדרכים להתמודד עם זה היא לכתוב באופן כללי יותר בלי להתחייב רק על תזונה.

[גוגוס*]

הו... איזה יום. ועוד היד נטויה.
הסתיים היום תהליך ארוך שאני מעורבת בו ושהוא מאוד חשוב בשבילי והיה לי צורך עז לסמן את זה. באוכל, כמובן.
סתם תירוץ לזלילה? בהחלט יכול להיות. ובכל זאת... התחשק.
המחשבה הראשונה שקפצה לראש - שוקולד. זה הרגיש קטן ותמים. רק כמה פרלינים משובחים.
תוך כדי המאורע המרגש ניהלתי מאבק איתנים עם עצמי. כן שוקולד לא שוקולד כן שוקולד לא שוקולד
ככה במשך הרבה זמן. נימוקים לכאן ולכאן.
ברוב גבורה הכרעתי נגד השוקולד. וכאשר ההחלטה הזו נבעה מתוכי ונסמכה על שיקולים הגיוניים היה לי קל לקבל אותה כבחירה בטוב על פני התנגדות אל הרע.
הרגשתי מעולה.

חזרתי הביתה. במקרר קופסה עם מרק ירקות מפנק.
ושוב מאבק אבל הפעם רך יותר. מול ערימה של ירקות מבושלים וטחונים קשה יותר לעמוד. באמת שאין בה שום דבר מזיק.
חיממתי והתענגתי. הרגשתי קצת מנוצחת אבל לא כמו כישלון.
את העונש קיבלתי אחר כך וזה באמת הרגיש כמו עונש.
במרק היה די הרבה מלח והגוף רגיל לאוכל קר וכמעט נטול תבלינים.
הרגשתי יובש גדול וצמא אינסופי. שתיתי המון אבל היובש גדול ממני.
וזה שקיבלתי עונש מהגוף (כן, אפשר להגיד תזכורת או מילה רכה יותר, אבל זה מרגיש קשה) החזיר אותי לשפה של מאבקים ניצחונות וכישלונות וזה בפני עצמו היה עונש עוד יותר גדול.
עונש מנטאלי.

[גוגוס*]

חושבת על העניין הזה של לחגוג או להתאבל עם אוכל.
אני חושבת שעבורי אחד הגורמים לאוטומטיות של המחשבה הזו היא הזמינות והמהירות שבה אפשר לחגוג.
אם הייתי בוחרת לחגוג בחצי יום כיף על שפת הים או בהליכה להצגה יומית או בפגישה עם חברה היה נשרף לי המון זמן.
זו היתה באמת חגיגה אבל יש בחגיגות אמיתיות כאלה משהו תובעני.
יש הרבה אירועים שאם הם בכל ראויים לחגיגה אז וודאי שמדובר בחגיגה מינורית כזו. מינורית כמו ללכת לקנות משהו ולאכול אותו ודי.

זה מוביל אותי למחשבה שאולי יש אירועים שאין ממש טעם לחגוג.
כלומר, שאם החגיגה היחידה שעולה בדעתי היא חגיגה באוכל אז אולי אין פה ממש מה לחגוג.
אולי מספיק פשוט לשמוח. בלב. או לספר למישהו ולעבור הלאה.

ואם אני מצליחה למצוא דרך אמיתית לחגוג וגם רואה את עצמי משקיעה בה את הזמן הנחוץ אזי היא כנראה סיבה טובה למסיבה.

[גוגוס*]

באופן מוזר אני מרגישה צורך להתנצל על כך שאני "מלכלכת" את הניקיון של מה חדש
הבטיחו שקט וניקיון והנה אני, מעדכנת בלי סוף.
קצת מתקשה להבין איך זה שהמחשב שלי מעביר את כל המלל הזה. בשנים קודמות נחסמתי כמו כולם ופתאום השנה משהו נשאר פתוח למרות ההודעה למטה שאי אפשר להעביר הודעות.
אני מניחה שיש אנשים שהיו שמחים אם מה חדש היה ריק והיה נוצר שקט תעשייתי באמת.
עמם הסליחה אבל אני ממש נהנית מהכתיבה.

[גוגוס*]

נו, טוב. הערב אתמול נגמר... כמובן... בזה שפעלתי בניגוד מוחלט לתובנות שלי מהבוקר.
בפיצה. עם אצבעות גבינה ליד. היה טעים מאוד, תודה.
בן הזוג שאל מה השמחה ועניתי שסיום התהליך הארוך שהייתי מעורבת בו.
ושאלת מיליון הדולר היא האם יש בכלל טעם לחשוב ולהגיע לתובנות כאשר חמש דקות אחרי זה פועלים בדיוק להפך?
האם אני באמת הולכת קדימה או שזה שניים אחורה על כל אחד קדימה והכיוון הכללי האמיתי הוא אחורנית ורק אני הסתומה ממשיכה להיות אופטימית.

היתה פה סיבה קלושה למסיבה. כבר היה לי ברור שאני מחפשת תירוץ. הבנתי את כל זה. איך יצאה לי פיצה בסוף?
זה מרגיש כמו שיא העליבות. כלומר, אני שאני מטומטמת לגמרי או שאני חלשת אופי בצורה קיצונית ובכל מקרה יוצא מזה משהו דפוק.

והקטע הכי גדול הוא שבבוקר עוד חגגתי את ההצלחה הגדולה של ההימנעות מכמה פרלינים... מה זה לעומת חצי פיצה משפחתית ועוד תוספת שמנונית בצד?
כבר עדיף לשלם מחיר קטן מאשר לדחות ולדחות ולאכול אותה בגדול. המממ... תרתי משמע.

[גוגוס*]

טוב, עוד יום חדש. עוד שייק ירוק. עוד תקווה. וחוזר חלילה.
ואם זה נשמע כאילו משהו בי מתחיל להתייאש אז כן. זה קורה.
אני אנסה לעצום עיניים לכמה דקות ולהיזכר כמה התרגשתי והתלהבתי אתמול בבוקר ואיך הייתי בדרך לכבוש איזו פיסגה של הר קטן.

[גוגוס*]

למדתי משהו היום. כשאני אוכלת מאוד מתובל זה נותן אפקט דומה לאכילת משהו מבושל.
אכלתי ערימה נאה של זיתים חריפים וזה נגמר בפיתה עם חמאת בוטנים וריבה.
הרגשתי איך המתובל הוא כמו צניחה חופשית לתוך ההתמכרות.
אני צריכה לשקול את דרכי עם הזיתים.
ואני גם צריכה להתחיל באמת לגלות את הטעם שבדברים החיים במקום לשפוך עליהם המון מלח ולימון ושמן זית.
פעם קראתי על מישהי שהפסיקה לאכול מתובל ואחרי כמה זמן סיפרה שהיא ממש מרגישה את המלח שבעגבניה.
גם אני רוצה.

[דודה_דו*]

מה שלומך גוגוס?
@}

[יעלפו_מהמושב*]

_המחשבה הראשונה שקפצה לראש - שוקולד. זה הרגיש קטן ותמים. רק כמה פרלינים משובחים.
תוך כדי המאורע המרגש ניהלתי מאבק איתנים עם עצמי. כן שוקולד לא שוקולד כן שוקולד לא שוקולד
ככה במשך הרבה זמן. נימוקים לכאן ולכאן.
ברוב גבורה הכרעתי נגד השוקולד._

_נו, טוב. הערב אתמול נגמר... כמובן... בזה שפעלתי בניגוד מוחלט לתובנות שלי מהבוקר.
בפיצה. עם אצבעות גבינה ליד._

ושאלת מיליון הדולר היא האם יש בכלל טעם לחשוב ולהגיע לתובנות כאשר חמש דקות אחרי זה פועלים בדיוק להפך?

גוגוס, עשו מחקר וניסו לבדוק בו מי האנשים שקונים את הדברים הקטנים שנמצאים ליד הקופות בסופר. את יודעת- המוצרים הקטנים, הלא בריאים, ההכי פחות משתלמים שנמצאים שם רגע לפני שאתה מסיים את הקניות. נחשי מה גילו? שדווקא האנשים האחראים, הקפדנים והמסודרים- אלה שהגיעו לעשות את הקניות עם רשימה מוכנה מראש ולא חרגו ממנה- הם אלה שהתפתו הכי הרבה למוצרים האלה. או במחקר אחר, שבו הייתה איזו משימה מסיחה ובזמן שאנשים ביצעו אותה הייתה לידם קערה מלאה בממתקים. אחרי שהם סיימו את המשימה הם עברו לחדר אחר וקיבלו הזדמנות לקחת גלידה באופן חופשי. נחשי שוב- מי לקח לעצמו הכי הרבה גלידה? מי אם לא- האנשים שהיו בדיאטה והקפידו לא לקחת אפילו חטיף אחד מקערת הממתקים.

ובעצם מה אני מנסה לומר? שלא רק שזה לא בלתי הגיוני שטרפת פיצה אחרי שנמנעת משוקולד, אלא שזה הגיוני וגם מתבקש! שליטה עצמית היא סוג של גומי, תמתחי אותו אחורה, ובמוקדם או במאוחר הוא יזנק קדימה.

בדיוק בגלל זה חשוב לעשות שינויים כל כך קטנים, שאפילו אנחנו נוכל להאמין לעצמנו שאנחנו לא מוותרים ומקריבים ומחזיקים חזק ושולטים.

מצטרפת לשואלות-

מה שלומך גוגוס?

[גוגוס*]

ברוכות השבות.
שלומי ככה ככה. מסתבר שכאשר נמנעים מלירוק כל מחשבה על המקלדת אז יש זמן באמת... לחשוב.
התחושה - ייאוש קל. זה מה שבבטן.
בראש יש הרהור ארוך שקשור מאוד לדברים שאומרת כבר פעם שנייה יעלפו מהמושב
משהו בי שש לדברים קיצוניים. נוח לי בתוך קיצוניות. גם ברמת קבלת ההחלטה (זבנג וגמרנו) וגם ברמת התוכן של ההחלטה.
האפור מקשה עלי מאוד. הוא תובע ממני כל הזמן לבדוק ולחקור ולחשוב גם את הבחוץ וגם את עצמי.
הסבלנות שלי קצת קצרה מדי בשביל זה. אולי זה מה שאני צריכה ללמוד בכל הדרך הזו.
איכשהו סבלנות היא מעלה קצת נחותה בעיניי. כלומר, מי צריך סבלנות באמת?
בהיותי אמא זו כמובן מחשבה דבילית לגמרי שהתשובה עליה היא אני אני אני.

[פלוני_אלמונית*]

כללים ברורים יכולים לאפשר חופש, בהחלט. לא כדאי לוותר.
עם זאת, כדאי שתבחרי בכללים שאת מצליחה לקיים בהתחשב בכוחות שלך.
זה אומר, לבחור כללים שהינם בכיוון אליו את חותרת, ושילכו ויתקרבו לאידיאל (טבעונאות במקרה הזה).
במקביל בדקי את הכוחות שלך. אם אינך מצליחה לבחור ולממש את כוונותייך זה מצביע על חולשה מסוימת ולטובתך כדאי להתחזק.
בדרך כלל יש יחסים מסוימים, עם עצמך, עם קרובים, דפוסים, קבעונות, שמחלישים מאד.
ברירת המחדל היא עוצמה וחדוות חיים. ברגע שתנפי את המחלישים ותתחזקי ממימוש הכוונות הקטנות יותר, את תראי איך את משתנה באמת, במקום כל הזמן לשאוף ולשאוף לשינוי.

[יעלפו_מהמושב*]

_מי צריך סבלנות באמת?
בהיותי אמא זו כמובן מחשבה דבילית לגמרי שהתשובה עליה היא אני אני אני._

מזדהה לגמרי. ובכלל, שוב חשוב לי להבהיר שאת כל הדברים שאני אומרת לך, בעיקר אני צריכה לשמוע.

ונזכרתי שרציתי גם לספר לך, בהקשר למשהו שכתבת על לאפשר לעצמך מידה מסוימת (ומעטה) של אכילה לא טבעונאית, שפעם ניסתי לתקופה להמנע מסוכר לבן ומקמח לבן (מה שדי הפך אצלי ללהמנע מכל סוג של סוכר מלבד סוכר פירות ומכל סוג של קמח) מלבד פעם בשבוע שבה יכולתי לאכול משהו עם סוכר או משהו עם קמח או משהו עם סוכר וקמח (בדרך כלל זה היה פרוזן יוגורט עם מלא מקופלת ופקאנים מסוכרים). אז גם זה לא עבד. נראה לי שזה נכשל בגלל איזה שבוע שבו הרגשתי סופר-דופר מצוין, והחלטתי לוותר על ההתרה השבועית הזו. אין פה פואנטה, רק נזכרתי בזה ורציתי לספר לך.

אני באמת חושבת שהדרך הכי טובה להצליח במשימה כלשהי לאורך זמן הוא לא להרגיש מתח, ובטח שלא מתח של עד הקצה. זה איטי, זה מייגע, אבל זה פחות מייאש, אני חושבת.

ודוגמא מחיי העכשווים: אחרי הלידה (ילדתי לפני חודשיים בדיוק) מאוד רציתי לחזור להתאמן (ריצה/שחיה). במשך כל ההריון חלמתי לרוץ שוב (כי המשכתי לשחות, אבל לאט לאט ועם הרבה אוויר). והנה, עברו ששת שבועות משכב הלידה ואני, כמובן, זינקתי לתוך המשימה. ביום ראשון רצתי, ביום שני שחיתי, ביום שלישי רצתי ותוך כדי הימים האלה הייתי מאוד פעילה- הלכתי קילומטרים למרפאת מכבי לקחת חיסון לזאטוט, טיילתי לפארקים רחוקים, עשיתי הליכות ארוכות עם הקטנטן בעגלה. וביום רביעי, נחשי מה? הרגשתי שכמעט ואין לי חלב. זו הייתה תחושה איומה ונוראה.

זה די מצחיק, כי תינוק אמור לערער את האיזון בחייך, אבל במקרה שלי התינוק הוא דווקא זה שאחראי לשמור אותי בקו האמצע. התחושה הזו, של מחסור בחלב, ממש טלטלה אותי והזכירה לי שזו לא רק אני פה עכשיו ושאי אפשר לעשות מה שרוצים עכשיו ולקוות לטוב אחר כך, ושאי אפשר לגמור את כל הכוחות על משימה, תהיה אשר תהיה, בלי לחשוב על שומדבר אחר. אז חזרתי לאכול מאוזן (זאת אומרת, חזרתי לאכול, כי אני כמעט לא רעבה בימים אלה) והחלטתי לרוץ רק שלוש פעמים בשבוע ולבנתיים לעשות הפוגה מהשחייה.

אני מספרת פה יותר מדי? תגידי אם כן, או אם זה חסר טעם. שולחת לך חיבוקים גדולים בטעם רסק ירוק מתוק במיוחד.

[גוגוס*]

בדיוק בגלל זה חשוב לעשות שינויים כל כך קטנים, שאפילו אנחנו נוכל להאמין לעצמנו שאנחנו לא מוותרים ומקריבים ומחזיקים חזק ושולטים.

אני חושבת על זה חזק. יש בזה הרבה אמת והרבה חוכמה. הרי רוב החיים שלי זזים ככה בכל מישור שהוא חשוב.
ואיכשהו, אני צועדת בדרך התזונה הבריאה כבר כמה שנים ומשהו בי מאס בדרך האיטית.
מרגישה שהגעתי לאיזו ישורת אחרונה שהשיפוע בה כל כך עדין שכבר כמעט שכחתי שאני צועדת כלפי מעלה.
ויש תחושה שגם אם אצעד עוד המון זמן, החלק האחרון שבו אני באמת אוכלת כמו שאני רוצה ומאמינה פשוט יישאר מחוץ להישג יד.
כלומר, מתי זה יגיע?

[גוגוס*]

ברירת המחדל היא עוצמה וחדוות חיים. ברגע שתנפי את המחלישים ותתחזקי ממימוש הכוונות הקטנות יותר, את תראי איך את משתנה באמת, במקום כל הזמן לשאוף ולשאוף לשינוי.

אז זהו, שהמשפט הזה ממש מתאר אותי (ותודה לפלונית האלמונית). אני מרגישה שזו בהחלט ברירת המחדל. אין לי בכלל מחלישים כי כבר ניפיתי אותם מזמן.
הקטע של מימוש הכוונות הקטנות הוא הבעיה.
אני מרגישה שהכוונות שלי, האמיתיות, הן פשוט קטנות מדי מכדי למצוא חן בעיניי.
תודה על הדברים האלה, פלונית, זה חומר למחשבה.

[גוגוס*]

אני מספרת פה יותר מדי? תגידי אם כן, או אם זה חסר טעם. יעלפו מהמושב , בבקשה בלי כאלה. אני שמחה מאוד במילים שלך ומרגישה היטב שאת יודעת בדיוק על מה אני/את מדברת.
בסיפור הראשון שלך על ההתרה דווקא יש פואנטה ואני שוקלת לאמץ אותה.
להסתכל על המותר כמשהו שמגיע לי.
אולי זה שלב בדרך אל הגאולה כי מצד אחד זה מדרבן להגיע עד לרגע שבו מותר ומצד שני זה משמר לגמרי את ההתמכרות.
אולי באמת צריך לוותר על זה אם הכל הולך כמו שרצוי אבל רק אחרי הרבה הרבה זמן.
ואולי... עוד יותר טוב... אולי אחרי הרבה זמן הכיף של זה פשוט מתפוגג מעצמו בלי שנצטרך באופן אקטיבי כל כך לוותר.
אולי זו צריכה להיות ההתחלה?

[גוגוס*]

מחשבה על דפוסים. כשאני אוכלת "לוכל" אני מפיקה מזה את המירב (בחוויה) אם אני אוכלת כמות גדולה.
נגיד, משולש פיצה זה פשוט בדיחה. זה כמעט מעצבן אותי ואני עשויה לבחור להימנע מזה בגלל הגודל. אני צריכה הרבה פיצה בשביל שיהיה לזה את האפקט הנעים.
אני מרגישה שבהתחלה הגוף מקבל את שלו ואחר כך המוח. בלי שהמוח מקבל את שלו, שזה סוג אחר של שובע, ההנאה מזה אינה שלמה.
ואני תוהה לעצמי אם זה אי פעם ישתנה. אם זה בכלל משהו שיכול להשתנות.
אולי יש דברים אצלי שהם חלק מהלופ הזה והם פשוט כאלה. איפשהו משהו אצלי נדפק ביחס לאוכל.
זה אומר שכאשר אני גולשת במדרון החלקלק אני גולשת עד הסוף. אין ממש אפשרות לרק משהו קטן ודי.
זה גורם לי להרגיש עלובה. קצת כמו בהמה רק בלי החלק של ה"מותר" (האדם מן ה...)
וזה מדהים כי בהמות הן כנראה בכלל אחרת. הן אוכלות מתי וכמה שהן צריכות. אז אני אפילו גרועה מבהמה?

[גוגוס*]

תזכורת לעצמי - יש הבדל גדול בין ה high שאחרי לוכל וזה שאחרי כמה ימי טבעונאות.
הראשון מחזיק מעמד לזמן קצר ומרגיש כמו סימום.
השני מחזיק מעמד להרבה זמן ומרגיש כאילו יצאתי לשדה והוא מלא פרחים והאף שלי פתוח לשאוף את הריח שלהם.

[גוגוס*]

חשבתי על זה שתמיד מעודדים אנשים להזדקן בכבוד ומתכוונים לזה שהם צריכים לדאוג לעצמם לפנסיה מכובדת.
בשבילי להזדקן בכבוד זה בעיקר להיות מסוגלת לתפקד היטב בתוך הגוף שלי כשהוא יזדקן ואין כל כך דיבור על זה.
על בריאות בשביל הימים שעוד יבואו. בתפישה שלי מי שדואג לעצמו בצעירות לבריאות טובה בזיקנה פשוט יזדקק להרבה פחות כסף.
זה משהו שדוחף אותי לתוך הטבעונאות.

[גוגוס*]

עוד הבדל בין ה high של הטבעונאות לזה של הלוכל -
בטבעונאות הוא נגרם בגלל שמונעים משהו. ברגע שמכניסים משהו זר ההיי נפסק. זו הרציפות שלו שנמשכת כל זמן שהגוף מקבל את כל ורק מה שהוא צריך.
בלוכל ההיי מגיע רק כאשר מכניסים משהו פנימה והוא מתפוגג כשהמשהו מסיים לעבוד.
אני מסמנת את זה לעצמי במהלך החיפוש אחרי הרצון הפוזיטיבי לקשור עצמי בעבותות של אהבה לטבעונאות במקום להתנגד לתזונה אחרת.
אני חושבת שגם המילים שלי, ביני לבין עצמי וביני לבין העולם, צריכות להשתנות.
במקום להסביר למה כל השאר גרוע לדבר על מה שטוב ומתאים.
הרבה פעמים שואלים אותי: מה כל כך רע במוצרי חלב? הנטייה שלי היא להסביר הסברים ארוכים.
זה ממקד את תשומת הלב בחלב ומוצריו במקום במה שכדאי לאכול. את תשומת הלב שלי.
אולי צריך לנסות במקום לומר: אני פשוט מעדיפה דברים אחרים.
שכל אחד יחפש לעצמו את ההסברים ואני אשאר עם הטעם של הדברים הטובים שאני מכניסה אלי לגוף.

[בשמת_א*]

מה כל כך רע במוצרי חלב? הנטייה שלי היא להסביר הסברים ארוכים

אני פשוט אומרת: "לא עושה טוב לגוף שלי" או "לא עושה לי טוב".
זה לא אומר שאני לא אוכלת... אבל ישר רואה שעושה לי ממש רע )-:

[גוגוס*]

אני פשוט אומרת: "לא עושה טוב לגוף שלי" או "לא עושה לי טוב".
זו תשובה טובה מאוד בהרבה רמות.
הקושי היחיד שלי מולה זה שהיא מפנה את הזרקור הפרטי שלי אל מה שעושה רע במקום אל מה שעושה טוב.
אני חושבת שאשמח יותר לשמוע את עצמי אומרת: אני מעדיפה אוכל חי או כל דבר אחר שמרמז על מה שאני כן אוכלת וגם עושה לי טוב.

זה לא אומר שאני לא אוכלת... אבל ישר רואה שעושה לי ממש רע.
יש לי כמה כאלה. בעיקר הקמח.

[גוגוס*]

מילה על אנרגיה - כשאני אוכלת טבעונאי האנרגיה שלי שונה לגמרי. אני מרגישה צלולה.
התחושה הפיזית היא של קלות. אני ממש מרגישה קלה יותר. הצעד שלי בעולם קל יותר.
לפעמים זה מרגיש כמעט כמו ריחוף.
מדהים בעיניי שיום או יומיים של תזונה מדוייקת יכולים לעשות את זה, כמעט בלי קשר למה שאכלתי לפני.
כאילו הגוף שלי מתרונן כל כולו מול הטוב שהוא מקבל עד שהוא מוכן מייד לשכוח את אתמול.
באותה המהירות שבה אני מקבלת "עונש" על לוכל כך אני גם מקבלת מחילה מהירה מול מזון איכותי.
יש בזה חן מסוים, בעקביות הזו של התגובה.

[דני_וולפשטיין*]

שלום
קראתי את הפוסט שלך מה 13.10, על שינויים קטנים. אם מותר לי להביע את דעתי האישית (בתקווה שלא אעליב או אפגע במישהו), הרי שמנסיוני האישי גיליתי שהרבה יותר קל לי לעשות שינויים קטנים, לאורך זמן. אישית, אחרי כ 30 שנות צמחונות החלטתי לעבור לטבעונות לפני כשנתיים (זה כלל בעיקר להוריד את גביע היוגורט היומי), ובהמשך לעבור לתזונה שהיא 80% טבעונאית, עם תבשיל קטן ברוב הימים. לי זה הרגיש יותר נכון (שוב - לי - כל אחד הוא שונה). גם ספרים ומאמרים שקראתי, כמו ספריו של ד"ר גבריאל קזאנס שאף הם המליצו אף הם על המעבר ההדרגתי - יש לזה יתרונות לגוף, שלומד להסתגל לשינויים בהדרגה, וגם לנפש, שלא מוצאת את עצמה פתאום מתאווה לדברים שפתאום נעלמו מהחיים.
בכל מקרה, נראה שאת מתרגלת לחיים הטבעונאיים בהצלחה, למרות הקשיים
שתמשיכי להנות

[גוגוס*]

דני, תודה. זה בהחלט משהו שמאוד מעסיק אותי.
מכל האנשים שאני מכירה רק אחת הצליחה לעשות שינוי חד ומהיר והיא מחזיקה בו כבר מעל שנה ומאוד מרוצה.
עושה רושם שמרבית האנשים פועלים בצורה שונה.
אני חושבת שאני כמו הרוב אבל רוצה כל כך להיות אחרת... זו בהחלט בעיה
מה שכן, אני מרגישה שבניסיון הזה להיות קיצונית וחד משמעית אני בעצם נעה לאט לכיוון הזה.
כלומר, הרצון הוא לעשות בבת אחת והמציאות מראה שזו דרך ארוכה ואטית.

המעבר ההדרגתי - יש לזה יתרונות לגוף, שלומד להסתגל לשינויים בהדרגה, וגם לנפש, שלא מוצאת את עצמה פתאום מתאווה לדברים שפתאום נעלמו מהחיים.
כאן אנחנו חלוקים מעט. אני מרגישה שבשביל הגוף דווקא אין צורך בהסתגלות. לטוב אין צורך להסתגל. הוא פשוט טוב.
זה קצת כמו באהבה. זה כל כך טוב שאין צורך להסתגל אליה טיפין טיפין. כמויות גדולות בבת אחת הן הדבר הכי טוב שיש.
בנוגע לנפש... תחושתי האישית היא שמשהו בי תמיד יתגעגע. אני מאוד מאוד אוהבת לאכול ואני אוהבת לאכול כמעט כל דבר שהוא.
ואולי אני טועה בעניין הזה. אני בהחלט מעדיפה לטעות.

[גוגוס*]

די מדהים אותי ששתיית מים, אחת הפעולות שמסמנת התנהגות אחראית, היא אצלי סימן ברור לתזונה מזיקה.
כשאני דבקה בטבעונאות אני צמאה רק לעתים רחוקות מאוד. גם בימים רותחים ממש.
ברגע שאני חורגת ממנה, מהטבעונאות, אני חשה צמא.
יש בהיפוך הזה, של כל מה שנלמד מימים ימימה כנכון וטוב ואף הכרחי, שמחה מסוימת.

[דני_וולפשטיין*]

איך לעבור, מה לעשות - לדעתי כל אחד צריך מעל לכל להיות קשוב לגוף (ולנפש) שלו, ולבחור את הדרך האישית שלו (שלה)
ועם זאת, מנסיוני האישי, כמו מזה של לא מעט אנשים שפגשתי או שקראתי אודותיהם, להרבה אנשים קשה לעשות מעבר חד - מחזיקים בטבעונאות (כמו בדברים אחרים) כמה חודשים ומוותרים. גם יש סכנה מסוימת לנזקים פיזיים ממש אם עושים זאת מהר מדי (ממה שראיתי, וגם מהמלצות של רופאים טבעונאים). שוב - מודעות והקשבה...
לגבי הגעגועים - למרות שגם אני מאד אוהב אוכל, אוהב לבשל, לטעום, לנסות, אני כבר לא מוצא בעצמי שום געגוע לבשר, אני יכול להכין לילדים אם צריך, אבל אין לי שום רצון לטעום. לעומת זאת, אני עדיין אוהב מתוקים. לרוב נהנה מאד משלל הקינוחים הטבעונאים, אבל גם נהנה לאכול מדי חודש חודשיים פרוסת עוגה "רגילה", לא מתייסר אלא נהנה מכל ביס וביס
מן הסתם אנשים אחרים מתנהגים בדרכים אחרות
בתאבון...

[גוגוס*]

תודה, דני.
הנה בדיוק מסתמן לו יום מצוין עם לקח בצדו.
הייתי מחוץ לבית פרק זמן ארוך ולקחתי איתי המון אוכל חי. את רובו בכלל החזרתי הביתה. אבל עצם ההימצאות שלו כמו סימנה עבורי מה אני אוכלת ומה אני רוצה ואמורה לאכול.
כך יצא שגם כאשר בחרתי לאכול עם כולם זה נגמר בסלט בלי שום בעיה ושום תחושת קיפוח מול המאפים והפסטות שרצו שם.
הרגשתי מאוד טוב עם הבחירה שלי.
וגם בבית זה ככה לפעמים. כאשר יש אוכל טבעונאי מוכן אני מרגישה טוב מאוד לאכול אותו.
זה מוביל אותי לרעיון (בעל החסרונות הידועים) של הכנת אוכל מראש בבוקר כדי שיהיה לי במשך היום.
כשיש ריק הוא מתמלא במה שמוביל הראש באותו רגע וזה תלוי במצבי רוח ונסיבות שונות.
כשיש אוכל מוכן פשוט אוכלים אותו.

[ש_י_ר_י*]

רק מילה אחרונה בנושא השינוי המהיר/אטי -
קראתי על מחקר שהסתיים ממש עכשיו, בו הסתבר שהסיבה ששינויים קטנים לרוב מחזיקים מעמד היא שאנחנו פשוט מרמים את המוח
ישנו מרכז כלשהו במוח שאחראי על כך שאם מתרחש בחיינו שינוי פתאומי - הוא מייד מכוונן את המוח לחזור כמה שיותר מהר למצב המקורי, מתוך "הנחה" שהמצב המקורי הוא איזון ואורח חיים שמתאים לנו.
לכן, כאשר השינוי מתרחש לאט לאט, המרכז הזה בעצם נשאר רדום, כי המוח לא חש שיש כאן סכנה של שינוי גדול.
אפשר ממש לדמיין איך בימים עברו המרכז המוחי הזה היה כל כך רצוי - רק שכנראה שהתרחשו באורח החיים של האדם המודרני כל כך הרבה שינויים קטנים, שעכשיו הוא פועל לנו בכיוון ההפוך!
ועוד מילה של חיזוק - מזמן לא קראתי בלוג כל כך מלא תובנות. תודה לך @}

[גוגוס*]

תודה רבה רבה, שירי.
המחקר שקראת ממש מעניין ומעורר מחשבה. נשמע מאוד הגיוני.
השאלה היא מה קורה כאשר יש פער בין תחושת השינוי לשינוי בפועל.
כלומר, מה באמת מבהיל את המוח?
אני מרגישה שאני דורשת מהמוח שינוי חד ומהיר אבל בפועל יוצא לי שינוי הדרגתי.
מעניין מי מהם מכתיב את תפישת האיזון.

ואני בדיוק קראתי על מחקר שעוסק באכילה אחרי שעות הערב ועל הצרות שזה גורם לנו עקב עיכול קלוקל.
מדהים כמה שנים לקח לי להבין את זה.
אני כבר הרבה זמן משתדלת להימנע מאכילה אחרי שש או מקסימום שבע וזה מרגיש ממש טוב.
מומלץ בחום.

[גוגוס*]

ענייני ציסטה - תזכורת לעצמי - לחשוב עליה במקביל לתזונה. לזכור אותה כחלק מהעניין הזה של מעבר לאורח חיים שונה.
הימים חולפים ואני מרגישה שלעתים העיסוק בתזונה משכיח ממני למה בכלל התחלתי בכל זה.
מאפשרת לעצמי לעקוף את הבורות שלי בלי ליפול לתוכם אבל גם בלי להציץ פנימה.
אני חושבת שקשה להתקדם כאשר התזונה הופכת להסחת דעת. צעצוע חדש להתעסק איתו.

[תמרוש_רוש]

גוגוס, יכול להיות שאת באמת מנסה מעבר חד מדי?
לא יכולה למצוא את הציטוטים המתאימים כרגע, אבל מה שכתבת (כמה פעמים) בנושא השוקולד גרם לילחשוב שיש לך במערכת מטרה מובלעת גם לעשות גמילה ביתית ממתוקים, תוך כדי המעבר לאוכל טבעונאי.
ולדעתי, גמילה ביתית ממתוקים זו מטרה נכבדה בפני עצמה. אם זה באמת המצב אצלך, אני הייתי מתרכזת בזה בתור שלב ראשון, ורק כשהמערכת מתנקה קצת מכל המתוק-מעובד הזה, וגם מקמח לבן שמעצים את הכמיהה למתוק, (וזה אומר גם להעיף קטגורית מהבית כל דבר שמריח ככה, ולא קונים אותו יותר, וגם להתרגל לזרוק לפח (בדיסקרטיות, כדי לא להעליב) פרלינים שמישהו אחר הביא לך בתום לב, וגם את האומץ לבקש מאנשים שלא יביאו דברים כאלה...
אחרי זה, יהיה לך קל יותר לעלות שלב אחד הלאה ולהתלבש על המעבר לטבעונאי.

או אולי לא. אולי הטבעונאות דווקא עוזרת לך ב גמילה ביתית ממתוקים.

ועדיין, המחשבה שלי היא: יש פה סדר עדיפויות. לא הרי שוקולד כהרי סנדוויץ מלחם מלא עם גם עגבניות בתוכו.

[גוגוס*]

תמרוש, אני אכן מנסה גם וגם וגם וגם.
איכשהו, דווקא עם הסוכר די קל לי כי יש לי תמרים ושאר מיובשים אורגניים וטעימים שבהחלט מספקים אותי.
הקמח כרגע הוא המכשול. כשאני אוכלת אותו, זה בעיקר קמח מלא או כוסמין.

מה שכן, הדברים שלך גרמו לי לחשוב בכיוון מעט שונה על כל הגם וגם שלי.
אני רוצה גם טבעונאות אבל גם שהיא תהיה מדויקת מאוד. כלומר, להמעיט בשומנים (או לפחות להימנע מהגזמה. חובבת גדולה של טחינה וזיתים) ולהמעיט בסוכרים גם אם הם מפירות יבשים ולעשות הכל מעולה.
זה קשה מאוד.
אולי אני צריכה לאיזה פרק זמן של מעבר לנסות להרשות לעצמי כל מה שטבעונאי בלי הגבלה ובלי לעשות חשבון ורק אחרי שזה יישב עלי כמו שצריך לעבור לאיזונים פנימיים בתוך התזונה הזו.

או במילים אחרות - להירגע קצת עם הפרפקציוניזם.

[פלוני_אלמונית*]

אולי אני צריכה לאיזה פרק זמן של מעבר לנסות להרשות לעצמי כל מה שטבעונאי בלי הגבלה ובלי לעשות חשבון ורק אחרי שזה יישב עלי כמו שצריך לעבור לאיזונים פנימיים בתוך התזונה הזו.
נשמע נכון.
וגם קצת אנטוני רובינס (מוטביציונר אולי המפורסם ביותר, גם הוא טבעונאי) יכול לעזור.

[בשמת_א*]

לכן, כאשר השינוי מתרחש לאט לאט, המרכז הזה בעצם נשאר רדום, כי המוח לא חש שיש כאן סכנה של שינוי גדול.
וואו! לכן ה-baby steps של פליי ליידי עובדים! גדול!

להמעיט בשומנים (או לפחות להימנע מהגזמה. חובבת גדולה של טחינה וזיתים) ולהמעיט בסוכרים גם אם הם מפירות יבשים ולעשות הכל מעולה.
למה?
מכל מה שאני קוראת, אני בכלל לא בטוחה שזה נכון!
למעשה אני מטילה בזה ספק גדול מאוד.
ככל שאני קוראת יותר, ככה יותר ברורה לי החשיבות של השומנים.
גם לגבי הסוכרים, פרה-פרה - לא צריך להפוך אותם לאויב העם כל עוד מדובר בפירות טבעיים (כלומר שלא הוסיפו להם סוכר או גופרית וכדומה), וכל עוד אין לך סכרת (שאז כבר יש בעיה והגוף לא מתמודד כמו במצב "רגיל").
כמו כן, כשאני קוראת אותך (קראתי את כל הבלוג שלך ואת חלקו הראשון בבת אחת, כך שקיבלתי תמונה), די ברור לי - מהצד, מהצד, אני מסתייגת שאולי זו השתקפות מוטעית - שעברת לאכול טבעוני וחי אבל עם פחות מדי קלוריות. זו התעללות בגוף.
אוכל טבעוני וחי, אם את מרגישה שהוא טוב לגוף שלך, כולו טוב.
לדעתי, בכלל אל תתעסקי בכמויות או בניווט הסוגים. ממש תעזבי את זה.
כשכל מה שאת אוכלת טוב (במיוחד אם כמה שיותר מהמזון שלך אורגני, כי לחומרי ההדברה יש אפקטים מחקי-אסטרוגן ודברים כאלה, הם כן עלולים לגרום לזיוף במערכת וכמובן להצטברות רעלים שהגוף לא יכול להתמודד איתם) - אז אין מה לסווג ל"יותר טוב" או "פחות טוב", מה גם שאין לאף אחד תשובה מוסמכת לגבי זה!

יותר מזה, יש חשש שהדברים שאת רוצה לקצץ הם דווקא חיוניים ומשמעותיים. גם מכילים מינרלים שהגוף זקוק להם לתיפקוד תקין.
גוף מורעב שסובל מחסר בויטמינים ובמינרלים נוסף על חסר בקלוריות - יכול להגיב בחשקים מטורפים הישרדותיים. התשוקה לשוקולד יכולה להיות הזדקקות למגנזיום. מה את יודעת.

בקיצור, אם את רוצה עידוד, אז ההמלצה האישית שלי היא לאכול המון המון ובעיקר כל מה שאת אוהבת, שהוא טבעוני וחי. המון. קודם כל לתת לגוף את כל מה שהוא רוצה, מהמזון שמקובל עלייך. ואם מדי פעם משתחל לשם גם מזון שלא טוב לך, לא נורא, זה תהליך, זה ייצא לאט מהמערכת. אבל זה ייצא עוד יותר לאט אם תגבילי גם את הטבעוני והחי.

ואחרי תקופה ארוכה שבה את אוכלת המון המון אוכל טבעוני וחי, הגוף מעצמו יתחיל לאזן את זה.
זה גם משתנה לפי המיקום שלך במחזור החודשי (יש צרכים שונים לגוף של אשה אם היא בוסת או בביוץ או לפני או אחרי), לפי איזון המינרלים במזון שאכלת (אם במקרה אכלת קצת פחות מדי מאיזה מינרל במשך כמה ימים, הרבה פעמים הגוף יעלה חשק לאיזה מזון שמכיל את המינרל הזה, באופן טבעי), לפי מזג האוויר ועוד ועוד.
אין תזונה אחת נכונה - בכל רגע את זקוקה למשהו קצת אחר, לפי מזג האוויר, ההורמונים, העומס הנפשי, עומס העבודה, רמת הפעילות הגופנית ועוד ועוד.

[תמי_גלילי*]

מסכימה לגמרי עם בשמת.

[גוגוס*]

בשמת, תודה על הדברים שלך. מעוררים מחשבה.
הנה ה"אבל" שלי בא...
לו הייתי נוהגת בדיוק בדיוק כפי שבא לי (ומאיפה ה"בא לי" מגיע? באמת מהגוף או שמהראש?) הייתי אוכלת כל היום בננות, תמרים, מנגו וזיתים.
אין לי שום בעיה עם שומנים וסוכרים טבעיים לגמרי. אני נרתעת מההגזמה שלהם ואני מרגישה שזה מה שיקרה לי אם אני אעשה באמת באמת מה שבא לי.
הנה עוד אבל אחד - אני בהחלט שוקלת להתחיל ככה, ממשהו שמרגיש כמו התפרעות, ולראות לאן זה מוביל אותי אחרי כמה ימים.
אולי אחרי כמה ימים כאלה של "בלי חשבון" משהו שם יקרא לאיזון מעצמו.

את יודעת, אני חושבת שרק עכשיו אני מוכנה להתחיל באמת. קצת כמו שמכופפים משהו הרבה זמן ופתאום שומעים "פאק" כזה חזק.
תודה.

[מיכל_בז*]

_להמעיט בשומנים (או לפחות להימנע מהגזמה. חובבת גדולה של טחינה וזיתים) ולהמעיט בסוכרים גם אם הם מפירות יבשים ולעשות הכל מעולה.
למה?
מכל מה שאני קוראת, אני בכלל לא בטוחה שזה נכון!
למעשה אני מטילה בזה ספק גדול מאוד.
ככל שאני קוראת יותר, ככה יותר ברורה לי החשיבות של השומנים._

בשמת, את יכולה להרחיב על זה? זה מעניין מאוד.

[בשמת_א*]

הייתי אוכלת כל היום בננות, תמרים, מנגו וזיתים.
לכי על זה!
לא בא לך לבדוק כמה ימים הגוף שלך באמת ירצה את זה?
ומה רע בהם?
יכול להיות אגב שאחרי יומיים הוא יבקש המון שום... (-: (סתם, לאיזון כל הליחה הזאת...)

ושימי לב, שאת בעצמך זקוקה לאזן את הפירות במשהו כבוש ובטעם הפוך ממתוק.
אגב, אם תקראי את מה שכותב אורי מאיר-צ'יזיק (סליחה, חייבת לרוץ אז לא יכולה לחפש קישור לאתר שלו, אבל יש פה מספיק מתוקות שיעזרו ), אז אני ממליצה להתחיל במאמר על חשיבות המזונות המותססים במזוננו, לטובת מערכת העיכול שלנו.

בשמת, את יכולה להרחיב על זה? זה מעניין מאוד.
אייי, מיכל (-: יש פער גדול מאוד בין יכולתי כתלמידה ליכולתי כמורה בתחום הזה D-:
במלים אחרות, וואו, ממש גדול עלי להרחיב. אבל את יודעת מה, אולי לאורי יש מאמר בנושא. ואם לא, אז תגגלי גיא בן-צבי, אומגה 3 גליל. אני כמעט בטוחה שהוא כותב על שומנים בכלל, לא רק על שמן דגים.

[גוגוס*]

_לא בא לך לבדוק כמה ימים הגוף שלך באמת ירצה את זה?
ומה רע בהם?_
עכשיו בא לי. מקודם פשוט חשבתי שזה מה שאני אחשוק בו עד סוף הימים וזה קצת הבהיל אותי.

ושימי לב, שאת בעצמך זקוקה לאזן את הפירות במשהו כבוש ובטעם הפוך ממתוק.
בשמת, אם זוהי דרכך המיוחדת לתאר פיצה אז יש לנו פה בעיה (אני יודעת שהתכוונת לזיתים. זה פשוט הצחיק אותי).

תודה על ההפנייה למזונות מותססים. אני אבדוק. זה מעניין מאוד.
שוב תודה.