על המושלמות

לילה טוב, תודה על הנושא החשוב הזה שהעלית למחשבה, ותודה על הדף.

הדיון הזה הזכיר לי דיון בפורום אוטיזם בתפוז, על הדרך הנכונה להציג בתקשורת את ההתמודדות עם אוטיזם. מעניין ששם הביקורת על המתראיינת הייתה לכיוון ההפוך - על כך שהיא הציגה את האוטיזם כטרגדיה, בזמן שלתקשורת אנחנו צריכים להראות את ההצלחות והאופטימיות כי זה מוכר טוב יותר. משתתפת בעלת תסמונת אספרגר גם תבעה מההורים לא להזכיר מילים בנוסח "אסון" ו"טרגדיה" בכל מדיה פתוחה שהיא - כולל פורום ההורים עצמו. בהמשך (בשירשורים אחרים), אותה משתתפת הודתה שבעצם היא תובעת מההורים לא להרגיש עצובים על האוטיזם, או לחשוב שזו מגיפה. בעיניה, אלה הם רגשות ומחשבות לא לגיטימיים, שמאיימים ישירות על עצם קיומה (ולך תסביר את ההבדל בין רגשות של אחרים והמציאות שלך).

להתבטאות בכל מדיה יש בכל זאת השפעה על המציאות, בעיקר לטלוויזיה. וההשפעה הזו היא חרב פיפיות: היא יכולה להיות לטובה או לרעה. אז איך "נכון" להציג את עצמך בטלוויזיה לטובת המטרה? השאלה לא נכונה. אנשים מציגים בטלוויזיה מה שיצא להם לפי מי שהם היו וחוו באותו רגע. ב-99% מהמקרים יש להם שליטה אפסית גם על התוצר הסופי, וגם על הדרך שבה אנשים יגיבו. אולי כן נשפך בדיוק הדלי עם הפיפי והילדה צרחה והילד קילל והרביץ לה, אבל זה נערך החוצה? ואם זה לא היה נערך החוצה, האם אפשר באמת לדעת איך אנשים היו מגיבים, ואם הם היו מגיבים אחרת? לדעתי, אי אפשר לדעת או אפילו לנסות לכוון לתוצאה מסויימת. (אגב, לא ראיתי אף אחת מהכתבות שאליהן מתייחסים כאן).

לילה טוב, תודה על הדף - גם לך וגם ליתר המשתתפים בדיון.

אז תעמולה "מיופייפת" בתקשורת לא נראית לי בעייתית.
אם תותר לי הערה מהצד: נראה לי שזה גם יכול להיות גול עצמי.

כי אם ההקריטריונים שילדי חינוך ביתי אמורים לעמוד בהם מקבילים לאלו של ילדי בית-ספר, אז כאשר קב"סית מבקרת בבית של ילד בן שבע שעדיין מתקשה בקריאת מילים ולא יודע לבצע תרגילי חילוק פשוטים - מבחינתה הוא\הוריו לא מתאימים לחינוך ביתי. הוא גם מפגר אחרי בני גילו שהולכים לכיתה א' (שלפי הקב"סית כ ו ל ם קוראים באופן שוטף) וגם רחוק מאד מההישגים של ילדים בחינוך הביתי "המייצג" שהיא ראתה בטלוויזיה.

אני לא טוען שלגישה אחרת בהופעות בתקשורת תהיה בהכרח השפעה טובה יותר על המערכת.
סתם - נקודה למחשבה.

לילה טוב, תודה על הנושא החשוב הזה שהעלית למחשבה, ותודה על הדף
ומסכימה בכלל עם דברייך האחרונים ועם שאר הדברים שנכתבו כאן.

קראתי את מה שאורנה כתבה, ושוב חשבתי - מבורך, מבורך הדף הזה ולו רק מפני שבזכותו אורנה קמה ומדברת!

ובעקבות הדברים האחרונים של אורנה חשבתי, הנה - זה משהו שחסר לנו פה.

בזמן האחרון לא השתתפתי בעצם בדפים על חינוך ביתי. לא הרגשתי שיש לי מה לומר שם. לא הרגשתי שיש לי מקום שם.

יש את אורנה וכנראה גם אותך, שבטוחות בעצמן ובדרכן.
זה נכון, וזה גרם לזה שלא הרגשתי שיש לי מה לתרום. אני בטוחה בעצמי ובדרכי, ואני סומכת על הילדים שלי, במובן ש - יש לי ביטחון בהם, בהווה, בדרך, בחיים.
אבל זה דבר חדש לי, לגלוש על גלי החיים בגלשן הביטחון והאמונה.

לפעמים צצים הפחדים.
הם לא ספקות על הדרך. אין לי ספק בחינוך הביתי, בכך שהוא מתאים לנו. גם אין לי שום השוואה לבית הספר. אין לי ספק בכך שהילדים שלי היו נדרסים במערכת. במיוחד הילדה שלי, שדומה לאמא שלה בנטייה שלה להצטיין. במערכת, ילדה כזאת שוכחת מהר מאוד מי היא. מאבדת מהר מאוד את עצמה ואת הרצון שלה ואת תחומי העניין שלה. נאחזת בשרידים בעולם החלום, ובריאליה נופלת קורבן לריצוי ולפחד הכישלון ולשאיפה לשלמות וצורך לשמור ולהחזיק ולא ליפול מהמדרגה של "המוכשרת" וה"מצטיינת". ואני לא רוצה גורל כזה לילדה שלי. אני לא רוצה חיים כאלה לילדה שלי. ראיתי ניצנוצים של זה קורה כשהיא ביקרה בגן, ושמחתי מאוד לראות את תהליך ההתנקות מזה כשחזרה לחינוך ביתי.
אני רואה אותה שומרת על הכוח שלה ומתחזקת, הולכת בדרך שלה ומאושרת. עושה את מה שמעניין אותה ולומדת להתמודד עם טעויות וכישלונות,
ואני יודעת שלמרות הטעויות שלי, ולמרות החסרונות שלי, ולמרות האמהות הלא שלמה שלי, אני גם תורמת לכך שיש לה חיים טובים יותר כאן ועכשיו. נעזוב את העתיד - בחיים שלה, החיים שלה הם לא פרוזדור לעתיד. הם לא "כל מה שאת עושה עכשיו הוא סבל בהווה שישרת אותך כהכנה לעתיד החשוב שעוד יבוא ושבו את תהיי משהו".
היא משהו כבר עכשיו. החיים שלה מתרחשים כבר עכשיו.

ומה נותן לי כוח?
קראתי את השאלות של אורנה, ואני רוצה לתרום ממה שאני מרגישה ביטחון וחופש לעשות:
ואותם הורים שמודאגים מכך, מה הם עושים בקשר לדאגה שלהם?
כשאני מודאגת - אני עושה. אני יוזמת.

כי בעיני לפחות, חינוך ביתי חופשי - חופשי גם מצד ההורים ולא רק מצד הילדים. ואני מאמינה שעדיף שהורה שמודאג מכך שבנו בן התשע לא יודע לקרוא, ילמד אותו לקרוא, בטוב, בנעימות ובשמחה
בדיוק האמונות שלי.
ככל שאני יותר בחינוך ביתי, כך החופש שלי גדל.

אם אני מודאגת מכך שהילדים שלי לא יידעו תנ"ך - אני קוראת איתם תנ"ך ואני מדברת איתם על התנ"ך ואני מספרת להם סיפורי תנ"ך ומחייה את גיבורי התנ"ך.
הרי זה כל העניין בחינוך ביתי לדעתי - שאני לקחתי על עצמי את האחריות לחינוך של ילדי. זה אומר שאם יש משהו שחשוב לי שהם ייחשפו אליו, אני חושפת אותם. אם יש משהו שחשוב לי שהם יידעו, אני מיידעת אותם.
הרי אלה הילדים שלי. אני חיה איתם מיום היוולדם. הנקתי כל אחד מהם חמש שנים לפחות. אני ישנה איתם. מי אם לא אני אכיר אותם? מי אם לא אני ארכוש דרכים יצירתיות, שמחות ונעימות ללמד אותם דברים שאני חפצה ביקרם?
ברור שאני לא מלמדת אם יש התנגדות, אבל האמת - אף פעם אין. כי אנחנו אוהבים לשוחח על כל דבר שבעולם. כי אני יודעת מתי לדבר ומתי להפסיק. כי אני יודעת ששיעור אמיתי יכול להימשך דקה או שלוש דקות בלבד.
אני יודעת את זה, אבל לא נולדתי עם הידע הזה. אז אני יכולה כן לחלוק אותו כי אולי יש הורים בחינוך ביתי שלא מכירים את הטריק הזה והשיתוף שלי ייתן להם רעיונות.

לא נולדתי עם הידע הזה, אבל יש לי נקודת פתיחה לא רעה. כשאני צופה באבי ובאמי עם ילדי, אני רואה ששניהם יודעים ללמד את הילדים בלי "ללמד". הם מצביעים לפניהם על דברים בצורה מעניינת ומושכת, כל אחד בתחום שמעניין אותו. ואני רואה איך יש לאמי סבלנות לעשות איתם פאזלים (גם אותי היא לימדה לעשות פאזלים (-: ), ואבי יודע מתי להפסיק "ללמד" כי הוא מאוד קשוב לרגע של איבוד העניין אצל הילד.

מה שאני צריכה לשכלל ולהשחיז אלה דווקא היכולות לא ללמד, לא להעשיר, לא לדרבן, אלא לעזוב את הילד לנפשו ולסמוך.

במשפחה שלי, ילד בן חמש שעוד לא יודע קרוא וכתוב זו אנומליה.

ואני, אני משקיעה הרבה אנרגיה לפתח את האומץ שלי לתת לילד שלי בן החמש להתעניין בקצב שלו, אף על פי שאני נשבעת לכם שעולות בי לפעמים מחשבות פסיכיות להחריד שאולי יש לו איזו פגיעה התפתחותית... (אתם צריכים לשמוע אותו מדבר בשביל להבין כמה פסיכי ומטורף הפחד הזה).

_אולי יש מי שחשוב לו שילדיו ידעו קרוא וכתוב וזה מה שהוא מלמד אותם אבל לנושאים אחרים הוא מניח?
ואולי יש מי שחשוב לו מאד שילדיו יגיעו בתחום הכשרונות שלהם למצויינות?
ואפילו אולי יש מי שלמלד את ילדיו חשבון כי זה מאד חשוב לסבא וסבתא וכך הוא מרגיש שנכון לו?_
בדיוק -
או במלים אחרות, אנשים, אתם חופשיים! אנחנו חופשיים!
חופשיים ללמד, חופשיים לא ללמד, חופשיים לעזור ולדרבן, חופשיים להניח ולהרפות -
תעשו מה שבא לכם!
תעשו מה שמתאים לכם!
אם הילד שלכם כל היום בטלביזיה וזה מציק לכם ומדאיג אתכם - תסגרו את הטלביזיה! תרקדו!

גם הילדים שלי רוצים לפעמים לראות טלביזיה. ואני רואה שזה משפיע עליהם בצורה שלילית וכתבתי על זה בדף ילדים וטלויזיה או בדף אחר על הנושא (שזה כמו סמים וילדים מתמכרים לזה כמו סם). אז אני לוקחת על אחריותי את זה שהטלביזיה תישאר סגורה ואנחנו נעשה משהו אחר.
הוא לא חייב להיות מסובך ולימודי. אולי סתם נהפוך את התוכן של איזו מגרה ונמצא בה אוצרות וגם נסדר אותה ביחד ונפטפט לנו על דא ועל הא. אולי אני אביא את הסולם ואלך לשטוף תריסים והילדים ישר יתנפלו על הסולם ויתחילו לטפס ולקפוץ (התריסים יכולים לחכות).

חשוב לי שהילדים שלי יידעו תנ"ך, היסטוריה וגיאוגרפיה, אבל לפיסיקה וכימיה אני מניחה. ירצו ילמדו, כשהם שואלים אנחנו מוצאים מי ייתן לנו תשובות, אבל אני לא לחוצה עליהם (הבת שלי לומדת כימיה מהחבר שלה בחינוך הביתי, מי היה מדמיין כזה דבר בבית הספר? והיא אולי מספרת לו על המיתולוגיה היוונית).
חשוב לי שאם יש לילדים שלי כישרון, והם גם מעוניינים בתחום, אני אאפשר להם לפתח אותו.
אם כי רשמתי את הילדה ללמוד חליל רק מפני שהיא רצתה, לא מפני שחשבתי שיש לה שמץ כישרון (לא ממש העסקתי את עצמי בשאלה אם יש לה או אין לה כישרון). אבל היה לי חשוב לעזור לה ללמוד את הדברים שהיא הביעה רצון מפורש ללמוד.
וגם לימדתי את הילדה לרכב על אופניים כי זה היה מאוד חשוב לסבא וסבתא (טוב, לימדתי אותה רק כאשר היא רצתה בכך, וגם מפני שאני בעצמי רוכבת אופניים ומאמינה שזה ידע בסיסי בחיים).

כי אני מרגישה שאין חוקים.
אלה אנחנו שממציאים את החוקים, as we go
הכי חשוב, לגלות מה חשוב לנו, רק לנו ולמשפחה שלנו, וללכת עליו. בלי לבקש אישור. בלי לשאול רשות.

גם אני רוצה לאמר כאן תודה על הדף הזה.
תודה לאורנה על דבריה החכמים ותודה גדולה לבשמת על דבריה האחרונים שבאו לכאן כמו משב אויר רענן של עוצמה וחופש.

אז כאשר קב"סית מבקרת בבית של ילד בן שבע שעדיין מתקשה בקריאת מילים ולא יודע לבצע תרגילי חילוק פשוטים
חס וחלילה.
זה לא חוקי כבר עכשיו.
ואינשאללה בעקבות הבג"צ יהיה עוד יותר ברור.

אני מגיבה באחור על דברים ממעלה הדף, סליחה:

לילה,
אני ממשיכה לתהות על פשר החגיגה התקשורתית, והמטרות שלה לא ברורות לי.
החגיגה התקשורתית בנושא חינוך ביתי מתרחשת כל שנה סביב ה-1 לספטמבר ביוזמת העיתונאים שמחפשים חומר לכתבות לקראת שנת הלימודים. השנה יש יותר בקשות מעיתונאים מאשר בשנים קודמות, אבל זה תמיד קורה בעונה הזאת. עוד שבוע-שבועיים זה ימוג.

אני משתדלת לעזור לכל העיתונאים שפונים אלי למצוא משפחות שמסכימות להתראיין, כי למדתי שברגע שמשהו מופיע בטלוויזיה הוא הופך ללגיטימי בעיני הרבה אנשים. מוזר אבל עובדה.

אם לדעתך הייצוג של המשפחות לא מאוזן, למה שלא תתראייני גם את? רק תגידי שאת מסכימה ומיד אני רושמת אותך.

בשמת, כתבת עלי:
היא לא מחפשת פה עצה.
אבל מצאתי כאן המון עצות! הקטע החזק הוא שאני אפילו לא צריכה לשאול או לדעת שאני מחפשת -- זה בא מעצמו!
אבל כן: לפרוק קשיים אני מעדיפה אצל חברות בעולם האמיתי.

אגב, ראשוני החינוך הביתי בארץ - בכפר גלעדי.
מטולה, אבל מי סופר. (טוב, יש קשר לכפר גלעדי -- האמא ילידת מעין ברוך שהיא הרי פרבר של כבר גלעדי.)

_או במלים אחרות, אנשים, אתם חופשיים! אנחנו חופשיים!
חופשיים ללמד, חופשיים לא ללמד, חופשיים לעזור ולדרבן, חופשיים להניח ולהרפות -_

וגם:
חופשיים לדאוג, חופשיים להיות מתוסכלים, חופשיים לקנא באחרים, חופשיים לסבול ולכאוב...

אני לא מכירה שום דרך לצמוח ולהתפתח מבלי שאדע לאפשר לעצמי (ולבני משפחתי ולחברי) גם את החופש בתחומים האלה. אלא שבשביל להצליח לצמוח דרך ההתנסויות המאתגרות הללו חשוב להכיר בהן, לתת להן מקום, לשהות בתוכן. ברור שזה קשה, אבל זה גם מאוד מתגמל ומצמיח. וכשאני שרויה קושי חשוב שאדע לקחת עליו אחריות, להבין שהוא שלי ושהוא בשום-אופן לא יכול להיות קשור למשהו שמישהו אחר אמר או עשה.

קשה לי? צפוף לי עם הילדים שלי? אני מרגישה כמו שיפחה שרק מבשלת ומכבסת ומנקה קקיפיפי כל היום? זה שלי!! רק שלי!! ורק בכוחי להתבונן, להבין, ללמוד, לקבל, לסלוח, להרפות, ולעבור לשיעור הבא. - ככה אני לפחות מבינה את מושג החופש. זה החופש להיות אני בכל רגע ולהכיר בכנות ובאומץ במה שעובר עלי.

עוזר לי לראות שיש עוד כמוני שמתמודדים עם קשיים דומים? מצוין. אז בלוגים "אמיתיים" ו"מאוזנים" הם המזון הרוחני שאני צורכת עכשיו. אני זקוקה להשראה ממישהו ש"יושב טוב" עם עצמו ועם דרכו? - אמצא לי אושייה מפנקת להתרפק עליה. הכל בהתאם למה שמתחולל בי עכשיו. זו האחריות שלי, והיא הולכת יד ביד עם החופש שלי.

<אני שמחה להתפרץ עם הדעתנות המעצבנת שלי לדף המרתק הזה. תודה לכולכם. במיוחד ללילה טוב ולבשמת>

_אין כאן דרישה מאף אחד לכלום, יש כאן התחלקות ברגשות שהתעוררו בעקבות כתבות מסויימות ובלוגים מסויימים. זה הכול.
אף אחד לא צריך לשנות את איך שהוא כותב או את איך שהוא מתראיין. לי, דברים מסויימימ גורמים להרגיש בצורה מסויימת. זה ממש הכול._
בול!
תודה על הדיון והשיתופים{@. אני מקבלת כאן המון.

אני אסירת תודה לאורנה. הדברים שהיא ניסחה בבהירות כזו - אלה בדיוק טיעוני הנגד, שאני משמיעה לעצמי ברגעי הספק. אבל כשזה רק הקול שלי, אני נוטה יותר לתהות אם זה לא ניסיון כושל לשיכנוע-עצמי לגבי דרכי הצודקת, שהתוצאה שלו היא שאני אולי צודקת, אבל הילד שלי נפגע.

והנה עוד משהו שאני צריכה להזכיר לעצמי כמה פעמים ביום, כשהספקות תוקפים אותי. ודברים דומים שכותבים אחרים עוזרים לי:

בשביל לבחור בחינוך ביתי או באנסקולינג, זה לא צריך להיות מושלם, ובית הספר לא צריך להיות התגלמות הרע. מספיק שהדרך הזו טובה יותר כשמסתכלים על המיכלול, טובה בשבילי, וטובה כרגע. למשל השאלה הקבועה: איך הילד בא במגע עם ילדים אחרים בחינוך ביתי? האמת: לא מספיק, בעיקר כיוון שמדובר בילד אוטיסט. מצד שני, בבית הספר הוא לא היה מקבל רק חברת ילדים אחרים במובן החיובי שלה - זה היה חלק ממיכלול, שחלק אחר (וגדול) ממנו לא מתאים לנו.

ובאופן לא מודע גם כועסים מאוד על ילדי החינוך הביתי שהם לא בעונש. הם סבלו מורים, שיעורי בית ומבחנים 12 שנה והילדים האלה יוצאים פטורים מכל זה! אין צדק בחיים!

מאיפה היהירות לדעת מה אחרים מרגישים באופן לא מודע? ולנתח למה הם מתנגדים לחינוך ביתי בטיעון מגוחך כל-כך? מתנגדי החינוך הביתי שאני פגשתי (אמא שלי, לדוגמה) אהבו את בית הספר.

בשמת ועוד כמה כותבים פה מציינים את המילה מאבק מלחמה יותר מפעם אחת וכך הם הולכים לתקשורת על מנת להראות כי הם יותר טובים כי הם במלחמה. אולי אם הם יגיעו לתקשורת בלי המלחמה והמאבק זה יראה אחרת. כי מול מי אתם במאבק מול עצמכם בלבד.
חוצמזה מסכימה עם רסיסים של אור שאין מקום לצילומים של הילדים בכלל.
הדברים גם יוצאים לגמרי מהקשרם בתקשורת מה שיכול רק לפגוע בנו המחנכים בבית כי היום בכלל אייטם מחפשים את החינוך הביתי.

מול מי אתם במאבק
אנסה לענות: מאבק משפטי ואידאולוגי מול המדינה שמנסה להכריח את כ-ל ההורים לשלוח את הילדים לבתי ספר שבפיקוחה, ומאבק תקשורתי ותדמיתי נגד האמונות הטפלות לגבי חינוך ביתי.
לא מול עצמם, למה מול עצמם?
(עצמנו? אני לא בחינוך ביתי, אני בבי"ס דמוקרטי לא מוכר, ולכן בעצם עבריינית; גם אני קצת במאבק!)

בשמת ועוד כמה כותבים פה מציינים את המילה מאבק מלחמה יותר מפעם אחת וכך הם הולכים לתקשורת על מנת להראות כי הם יותר טובים כי הם במלחמה. אולי אם הם יגיעו לתקשורת בלי המלחמה והמאבק זה יראה אחרת. כי מול מי אתם במאבק מול עצמכם בלבד.
אבל ההיסטוריה הוכיחה שרק מאבקים נתנו לגיטימציה לכל מיני דברים "מוקצים" להיות...
ראי את המאבק של השחורים או הנשים בארה"ב לשיוויון זכויות ברמה של הזכות לבחור למשל.
או סתם דוגמא אחרונה, המאבק של ניצולי השואה לקבל קצבה
הולמת, מאבק של ארגונים ירוקים לשמירה על איכול הסביבה ועוד...
מאבק צודק הוא דבר חיובי.

ואני מאמינה שעדיף שהורה שמודאג מכך שבנו בן התשע לא יודע לקרוא, ילמד אותו לקרוא, בטוב, בנעימות ובשמחה, וירגיש בטוח ונינוח, מאשר שיהיה עצבני ודאוג לגבי עתידו של הילד.
גם אני מאמינה כך.
אבל קחי בחשבון שלאחר קריאה מרובה כאן באתר הורים רבים הפנימו את המסר או פירשו בטעות שזו פעולה של כפיה.
ללמד ילד דבר מסויים מתוך צרכיו של ההורה (כדי להשקיט את דאגתו למשל) גם אם הילד לא מביע התנגדות נחשב כאן ברמה מסויימת לכפיה.
ואז עלולים לחוות התנגשות בין הרעיון של ההקשבה לקול הפנימי שהוא זה שאחראי על תחושת השלמות לבין גישה חינוכית מסוימת (למשל שהילד אחראי על נושאי הלימוד שלו).
אני לא חושבת שזה נובע מאופי האתר או מדרך ההשתתפות בו ולכן אולי העניין הזה לא מתקשר ישירות לנושא המושלמות. אבל רציתי להאיר את זה כי אולי המודעות הזו לסתירה הזו יכולה להקל על מישהו.

_כל מילה בסלע........
מרגישה שכל יום אני במאבק פנימי של האמא המושלמת:
שיולדת בבית בכריעה, והתינוק נולד ישר לתוך מנשא ובעיניים עצומות מפשפש בקערה, מצליח לינוק כשאני ישנה, יונק עד גיל 17,(שזה כמובן מתאפשר כי אנחנו בחינוך ביתי) ומיד ממשיך את חייו כגאון הדור, (שכחתי לציין שלקרוא ולכתוב הוא כמובן למד בעצמו,ומעביר זאת הלאה ל-9 ילדינו המוכשרים)
ובנתיים, - הוא אכן נולד בבית, (בכריעה ובקריעה.....), אני שבועיים לא יכולתי להחזיק את הבריון מעבר להנקה,(הוא שוקל כמעט כמוני....), ופתאום אין כוח, וסבלנות, וטוב, נו, נשתמש במוצץ, והחיתולים הרב פעמיים מכלים את כוחותיי, ובעצם עגלה זה אחלה דבר ו... ו.. ו....
מרגישה שרק עכשיו אני מבינה שהאידיאל "הטבעי" הרבה פעמים פוגע בדבר אותו הוא אמור ליצור -(אמא שפויה עם תינוק רגוע...), ורק עכשיו אני מעיזה לחלל כמה פרות קדושות- וזה משמח_

לקרוא ובנחת, מזדהה עמוקות......

מתוך בלוג קיצקיצ בלי חיתול:
אני נורא רוצה להשתחרר מהשויץ שבעניין. ברור לי שהוא מעכב אותנו, אבל האם זה מציאותי בכלל? כשאני קוראת כאן את הדפים על בלי חיתולים, יש כאן איזושהי רוח של "אנחנו אמהות טובות יותר והילדים שלנו מוצלחים יותר". כולנו בסירה הזאת, מתוך התסביכים של עצמנו והדרך לפוגג את זה היא קודם כל להודות בזה (ואז מה?...). מה שמוריד אותי לקרקע היא הצלחתינו המאוד חלקית. מזל שהיא כזו כי זה גורם לי להוריד פרופיל במפגשים עם אמהות אחרות ולהשתדל לא להשויץ.

יש לי הרגשה שעל זה, השויץ הזה, נפתח הדף הזה.

ואני מאמינה שעדיף שהורה שמודאג מכך שבנו בן התשע לא יודע לקרוא, ילמד אותו לקרוא, בטוב, בנעימות ובשמחה, וירגיש בטוח ונינוח, מאשר שיהיה עצבני ודאוג לגבי עתידו של הילד
כלומר, את יכותה להצדיק כל כפייה בכך שעדיף שההורה לא יהיה עצבני. הצידוק שלי להכריח את בתי להתקלח הוא שאם היא לא, אני אתעצבן, ואז יהיה לה אבא עצבני, ועדיף מנקודת מבט אגואיסטית שלה, לא לעצבן אותי.

יש לי הרגשה שעל זה, השויץ הזה, נפתח הדף הזה.
בדיוק בגלל זה כדאי לכתוב, בכנות ובפירוט, על הפיספוסים. ולא רק על אלה של התינוקות.

אני נורא רוצה להשתחרר מהשויץ שבעניין. ברור לי שהוא מעכב אותנו, אבל האם זה מציאותי בכלל?

בעבר טיפלתי בתינוקת. אמא שלה נתנה לי לקחת אותה במנשא. הבעיה הייתה שכאשר הלכנו היא הייתה רגועה וטובת לב, וכל פעם שעצרתי לרגע היא התחילה לצרוח צרחות אימים.

אני זוכרת שמה שעבר לי בראש היה: 'אוי ואבוי. עכשיו אנשים יחשבו שמנשא זה לא טוב. היא חייבת להיראות רגועה ושמחה בתוך המנשא. אני רציתי ללכת איתה ולהשוויץ לאנשים כמה מנשא זה כיפי וטוב גם למבוגר וגם לתינוק, ועכשיו יקרה בדיוק ההפך. היא עושה למנשא יחסי ציבור גרועים...'

אין לי מושג איך יוצאים מהקטע של ה'שויץ' הזה, ולא חושבים איך זה נראה בעיני הסביבה, במיוחד כשרוצים שהסביבה תשתכנע שזה משהו טוב וכדאי.

אין לי מושג איך יוצאים מהקטע של ה'שויץ' הזה, ולא חושבים איך זה נראה בעיני הסביבה, במיוחד כשרוצים שהסביבה תשתכנע שזה משהו טוב וכדאי.

מנסים לחשוב על הילד ולא על הקמפיין

<אבל תמיד יש את הקטע של איך זה נראה מהצד, כפי שיעידו הרבה ממקרי מעצבן לראות מסביב, שלפעמים כל אחד יכול לככב בהם, כי תפסו אותו ברגע עלוב... כמו שהיה לי היום בפארק רעננה, שהרגשתי קקה-אמא, כי רציתי לאוורר קצת את הילדים בכיף, כי שני ההורים שלהם חולים וגמורים כבר כמה זמן, וזה היה גדול על כוחותיי האזולים, והייתי חסרת סבלנות כלפיהם כשהבנתי את זה...>

זה דף מעניין. בעיקר בתור אחת שאף פעם לא חשבה על מושלמות (מתוך היכרות מסויימת עם עצמה)... כתובים פה דברים מאוד יפים של כולם, בשמת, לילה, רסיסים, אורנה... נהניתי מאוד לקרוא.

בדיוק בגלל זה כדאי לכתוב, בכנות ובפירוט, על הפיספוסים. ולא רק על אלה של התינוקות.
אז כיתבי על מה שנראה לך חשוב בכנות ובפירוט. העניין הוא שאת לא יכולה לצפות מאחרות שיכתבו על מה שמעניין אותך. כלומר את יכולה לצפות, אבל קרוב לוודאי שתתאכזבי. ככה זה, כל אחת כותבת על מה שמעניין אותה לכתוב ולא כותבת על מה שלא מתאים לה לכתוב.

כלומר, את יכותה להצדיק כל כפייה בכך שעדיף שההורה לא יהיה עצבני

אני חושבת שמרבית האנשים פה הם פחות בעניין של לחנך ילדים "ללא" כפייה, ויותר בעניין של לחנך ילדים מתוך הקשבה/דיאלוג/יצירתיות/התבוננות/חופש. הרעיון הוא לדעתי פחות ה"ללא" ויותר ה"מתוך".
יכול להיות שאותו הדף, בעל השם התמוה, בלבל פה כל מיני אנשים לגבי איך הדברים נראים בפועל אצל חלק מהאנשים.

יכול להיות שאותו הדף, בעל השם התמוה, בלבל פה כל מיני אנשים לגבי איך הדברים נראים בפועל אצל חלק מהאנשים.
פעם אמרו לפותחת הדף שכדאי לשנות את שם הדף, לא זוכרת למה בדיוק - משהו פחות בומבסטי ומציב רף גבוה, אבל היא לא רצתה ומי שהציע התפוגג. חלק מהבלבול זה הרף הגבוה, השויץ, ה"שאיפה למושלמות" או ל "ללא כפייה" ועוד כל מיני

_ובאופן לא מודע גם כועסים מאוד על ילדי החינוך הביתי שהם לא בעונש. הם סבלו מורים, שיעורי בית ומבחנים 12 שנה והילדים האלה יוצאים פטורים מכל זה! אין צדק בחיים!
מאיפה היהירות לדעת מה אחרים מרגישים באופן לא מודע?_
הלו, הלו, אסור לצחוק קצת?
מובן שלא כולם ככה. אבל יש כמה, מעטים, במיוחד כאלה שלפעמים יש להם ילדים בחינוך ביתי, וזה מעצבן אותם... P-:

וכך הם הולכים לתקשורת על מנת להראות כי הם יותר טובים כי הם במלחמה.
ממש לא.
ראית את הכתבות בתקשורת?
היה שם משהו מלחמתי? משהו שאמר "יותר טובים"? מאיפה הוצאת את הרעיונות האלה?
יש מאבק. לא "מלחמה" (אני כתבתי מלחמה?). המאבק הוא על זכויות. לא מלחמה נגד אלא מאבק לזכויות שוות של מיעוט מקופח.

אנסה לענות: מאבק משפטי ואידאולוגי מול המדינה שמנסה להכריח את כ-ל ההורים לשלוח את הילדים לבתי ספר שבפיקוחה, ומאבק תקשורתי ותדמיתי נגד האמונות הטפלות לגבי חינוך ביתי.
כן.

_ואני מאמינה שעדיף שהורה שמודאג מכך שבנו בן התשע לא יודע לקרוא, ילמד אותו לקרוא, בטוב, בנעימות ובשמחה, וירגיש בטוח ונינוח, מאשר שיהיה עצבני ודאוג לגבי עתידו של הילד.
גם אני מאמינה כך.
אבל קחי בחשבון שלאחר קריאה מרובה כאן באתר הורים רבים הפנימו את המסר או פירשו בטעות שזו פעולה של כפיה._
וויי וויי. מצער מאוד. אין לפרשנות כזאת שום בסיס שהוא.
מצד שני, מניסיוני רב השנים כמרצה - אין גבול לפרשנויות מוטעות.
עניין הכפייה תמיד עוסק ב איך. האם לחגור לילד חגורת בטיחות זו פעולה של כפייה? או שלחגור לילד בכפייה ובכוח את חגורת הבטיחות זו פעולה של כפייה?

יכול להיות שאותו הדף, בעל השם התמוה, בלבל פה כל מיני אנשים לגבי איך הדברים נראים בפועל אצל חלק מהאנשים.
רק אצל אנשים שהם כל כך שטחיים ותמוהים, שהם קראו רק את שם הדף ולא את מה שכתוב בו... P-:

חלק מהבלבול זה הרף הגבוה, השויץ, ה"שאיפה למושלמות" או ל "ללא כפייה" ועוד כל מיני
כל מיני דברים שהם בעיני המתבונן.

אפשר לצטט באותה מידה גם את התשובה שכתבתי לאום אל קיצקיצ בבלוג שלה על נושא ה"שויץ". וזה אגב לא שוויץ. יש לה טעות. זה סוג של הצטדקות והתנצלות, סוג של צורך באישור, צורך לרצות, צורך לקבל חותמת כשרות. הפוך מ"שוויץ" אבל בא מאותו מקום:
הערכה עצמית נמוכה.
ביטחון עצמי נמוך.
פחד מכישלון.
פרפקציוניזם.

אנחנו תמיד מציצים מעבר לכתף, תוהים על הדשא של השכן, משווים, מודדים, שוקלים בכובד או בקלות הראש.
איזה הכללות. דבר בשם עצמך.

מקסים. בזמן האחרון היית שקט פה. טוב לשמוע ממך.
ניסוי ותעיה- זה כל הקסם.

לכותב\ת בשם אני - זה לא נכון לגבי רוב האנשים? דווקא הוא משתדל שלא.
ולמה העוינות הזאת?

והדף הזה ממש חמוד... רק שלא יגלוש למחוזות אגרסיבים.

אנחנו תמיד מציצים מעבר לכתף, תוהים על הדשא של השכן, משווים, מודדים, שוקלים בכובד או בקלות הראש.
אני אנסה תגובה מנוסחת יותר:
אני לא מתחברת למלה "אנחנו" פה, כי מה שכתבת ממש לא נכון לגבי (וגם לא לגבי אני, אם להסיק מתגובתה).
אולי עדיף לתקן בעריכה ל"אני"? או אולי ל"חלק מאיתנו"?

חומר קריאה מעולה לשבת

בלוג מפטרת את עצמי מתפקיד המושלמת

_אני לא מתחברת למלה "אנחנו" פה, כי מה שכתבת ממש לא נכון לגבי (וגם לא לגבי אני, אם להסיק מתגובתה).
אולי עדיף לתקן בעריכה ל"אני"? או אולי ל"חלק מאיתנו"?_
בדיוק. והתגובה שלי לא היתה עוינת, רק אולי קצרה מדי ולא מפורטת. אז הפעם אפרט מעט. לדעתי עדיף לכתוב "אני" ולא "אנחנו". עדיף שכל אחד יעיד על עצמו ולא ינסה להשליך על הזולת. ויש כאן כמה הכללות: אנחנו תמיד הכללה שכולם ככה והכללה שתמיד כולם ככה.

והדף הזה ממש חמוד לא תמיד ולא בכל מצב דף או אדם חייבים להיות "חמודים". לפעמים יש חשיבות גם בלהיות ברורים.

ואני מאמינה שעדיף שהורה שמודאג מכך שבנו בן התשע לא יודע לקרוא, ילמד אותו לקרוא, בטוב, בנעימות ובשמחה, וירגיש בטוח ונינוח, מאשר שיהיה עצבני ודאוג לגבי עתידו של הילד.

לדעתי מה שפוגע הכי הרבה בילד אלה "התירוצים" שבהם אנחנו מלעיטים אותו ואת עצמנו כדי להצדיק התנהגות כלשהי.
כאשר אנחנו ישרים עם המניע - שלנו לפחות, אנחנו לא מטילים על הילד את האחריות למה שקורה אלא מודעים לכך שהבעיה היא שלנו ולא של הילד.
אני חושבת שמתוך מקום כזה אנחנו נפעל אחרת, בלי לחץ, בעדינות, בהקשבה - כך גם אפשר ללמד את הילדים לקרוא בנעימות. הרי כמו שמשחקים בקוביות או בחול אפשר לשחק באותיות, ואם המשחק הזה לא טעון מה רע בו?

אבל לעניין עצמו - חשוב לי לומר שילדים אכן לומדים לקרוא "לבד" - זאת אומרת בסביבה עמוסת אותיות ומילים כמו זו שאנחנו חיים בה, ועם תיווך מינימלי של ההורים ילדים לומדים לקרוא בשלב כלשהו. ומאד נפוץ שילדים שלא "ישבו" עליהם יעשות את זה בסביבות גיל 8-9.

וגם מה זה לדעת לקרוא זאת שאלה, אבל לא כאן המקום.

אני לא מתחברת למלה "אנחנו" פה, כי מה שכתבת ממש לא נכון לגבי (וגם לא לגבי אני, אם להסיק מתגובתה).

את מכירה מישהו שכן מתחבר למילה אנחנו ?

שכן שמעיד כל עצמו שהוא שייך לאלו ש תמיד מציצים מעבר לכתף, תוהים על הדשא של השכן ?

רובינו כאלו (מסכימה עם ההכללה הגסה שעשה ), רובינו גם מכחישים זאת.

את לא מכירה את ההיא שמתקשרת לשאול את הפסיכולוגית על הבעיה של חברה שלה ?

_לדעתי מה שפוגע הכי הרבה בילד אלה "התירוצים" שבהם אנחנו מלעיטים אותו ואת עצמנו כדי להצדיק התנהגות כלשהי.
כאשר אנחנו ישרים עם המניע - שלנו לפחות, אנחנו לא מטילים על הילד את האחריות למה שקורה אלא מודעים לכך שהבעיה היא שלנו ולא של הילד._

מדוייק להפליא.

זה גם מקור הקושי שלי כאמא. יש לי נטייה טבעית, שנובעת מהאגו, לתרץ תירוצים ולהמנע מלהגיד לעצמי את האמת. ואני מרגישה שכשאני ממוקדת בלחלוק את הקושי שלי עם אמהות אחרות, ולהווכח שגם להן קשה בדיוק באותן נקודות, אז יש בזה אולי נחמה מתוקה, וזה מאפשר לי להרגיש נורמלית, אבל זה גם מרחיק אותי מהמקום היחיד שבו טמון הסיכוי שלי להתגבר על המצוקה הזאת ולגדול ממנה- האני הפנימי שלי.

אני חושבת בכנות שלהתלונן בצוותא עשוי להרחיק את האדם מהאפשרות לנהל שיח עמוק וכן בתוך עצמו. והשיח הזה הוא הכרחי עבור מי שרוצה להתגבר על הקושי של עצמו לקבל את עצמו, את חייו, את ילדיו כפי שהם. קבלה ואהבה עצמית הן המפתח לחיים של שמחה ושלווה, ועבודה פנימית היא הדרך. התמקדות בקריאת בלוגים של אמהות שקשה להן, לא תוכל לדעתי להשיג את המטרה הזאת. ועל אף שאני מסכימה שיש אינספור דרכים, ושעל כל אחד למצוא את דרכו, אני חושבת שיש משהו מהותי וחשוב בהבחנה בין "פנים" ל"חוץ" בעניין הזה.

וגם מה זה לדעת לקרוא זאת שאלה, אבל לא כאן המקום.
אולי כן?
ואם לא, אולי תפתחי על זה דף?
נראה לי שכן כאן המקום, כי השאלה היא שאלה עקרונית שבעצם משליכה על כל דרך הראייה של החינוך הביתי.
האסוציאציה שלי לזה היא בדיוק על גידול ילדים בלי חיתולים, כאשר שואלים "מתי הילד גמול?"
והרי אין תשובה ברורה לזה. תלוי מה רוצים, למה מתכוונים, איך בכלל רואים את החיים.

והיא סורגת המון בלי להתבכיין, ויש בין הסורגות שלא סובלות אותה, ויש שיחלקו על אושרה הכללי בחיים,
אני קוראת משפט כזה ומייד קופצת לי לראש השאלה:
למה?
כלומר, אני מבינה את הראש של הסורגת שתיארת (לא מפני שאני יודעת לסרוג, כי רק עכשיו בתי ואני למדנו להעלות עיניים, וזה בערך השלב שנתקעתי בו (-; ), אבל בשום פנים ואופן לא מסוגלת להבין את הראש של אלה שלא סובלות אותה או "חולקות על אושרה הכללי בחיים".
זה מעניין, מבחינתי, שאת מציינת את זה.
והייתי רוצה להבין יותר: איפה במה שמתואר פה אותה סורגת עושה משהו רע לאחרות, שבגללו הן לא סובלות אותה? זה פוגע במישהו אחר שהיא טורחת ועמלה? זה לא עניינה הפרטי, כמה עבודה היא מוכנה להשקיע כדי שתצא לה התוצאה שהיא רוצה?
האם יש כאלה שלא סובלות את הסורגות שסורגות "ככה בערך" בלי לתקן טעויות ויוצא מה שיוצא? (לפעמים מעניין לפעמים מחורבן...)
האם יש מי שחולק על אושרן הכללי בחיים של אלה שעובדות פרטץ' ושגם מקבלות תוצאות בהתאם? האם הן גאות במעשה ידיהן?
או שמי שיש לה אישיות של עבודה סנדלרית היא גם קנאית ולא סובלת את מי שעובדת טוב יותר ממנה,
ומי שיש לה אישיות חרוצה ופרודוקטיבית היא גם לא הטיפוס המקנא שעסוק ב"לא לסבול" את מי שעובד אחרת ממנו?

ובאותו הקשר:
_אני לא מתחברת למלה "אנחנו" פה, כי מה שכתבת ממש לא נכון לגבי (וגם לא לגבי אני, אם להסיק מתגובתה).
את מכירה מישהו שכן מתחבר למילה אנחנו ?_
כן! מי שכותב כאלה משפטים.
למשל,חושב כך על עצמו, כי עובדה שהוא כתב "אנחנו" וזה אומר שהוא כלול.
ואת חושבת כך על עצמך, כי עובדה שגם את מכלילה את עצמך כחלק מאלה.

רובינו כאלו (מסכימה עם ההכללה הגסה שעשה ), רובינו גם מכחישים זאת.
כתב את מה שכתב בתמימות. לדעתי, הוא יקבל את התיקון המוצע מסיבות ברורות.
לעומת זאת את נקראת לי כמו אחת שטוענת, שלא קיים אדם שאיננו "מקנא בשכן" או "מציץ מעבר לכתף". מי ש"מכחיש" - סתם משקר, לדברייך.
ובכן, את לא כותבת בתמימות, ולי זה נקרא מאוד מכוער. אני מבינה שקשה לך לעכל שיש אנשים שאינם דומים לך, אז הנה עידכון: לא כל מי ששונה ממך הוא שקרן.

פנים ואופן לא מסוגלת להבין את הראש של אלה שלא סובלות אותה או "חולקות על אושרה הכללי בחיים".
מדובר בקנאה. וקנאה שייכת לתחום הרגשות. ולכן אי אפשר להבין רגש באמצעות השכל. מספיק לדעת שזה רגש, ורגש לא תמיד מחפש לו צידוקים וביסוס עובדתי ואינו מנתח את הנתונים וכו'. זה רגש.

איפה במה שמתואר פה אותה סורגת עושה משהו רע לאחרות
הסורגת שאת מתארת (וכמובן שזה נכון לכל אישה או איש שנוהגים כך בתחומים רבים ושונים של החיים) מבחינתה עושה לעצמה ולמשפחתה, ולא עושה שום דבר לאחרות או לאחרים. נראה לי שהיא לא מתייחסת בכלל לאחרות או לאחרים בשום דרך: לא בדרך של השוואה, לא בדרך של הנגדה, לא בניסיון למצוא את הדומה. נראה לי שהיא שקועה בחייה, בעולמה, בעשייתה, ואין לה זמן או עניין להתבונן לצדדים ולהשוות הסוודר של מי יותר ארוך... היא בוודאי לא מתכוונת לעשות רע, ולדעתי גם לא עושה רע לאחרות/ים. היא עושה לעצמה ולביתה.

העניין הוא שיש אחרות\ים שנוהגות אחרת. זכותן כמובן. הן רואות אישה שקועה בחייה ובעשייתה, ובמקום לראות אותה הן רואות את עצמן: הן רואות אותה כמראה ואת עצמן כדמויות המשתקפות במראה בלתי מחמיאה. ואז מייד נכנסים רגשות מאוד לא נעימים: קנאה, תחרות וכו', זה נוגע בנקודות כואבות שונות מבפנים. ואז יש כמה אפשרויות תגובה: אפשר לומר: ואו, ככה זה נראה כשמאזינים לקול הפנימי, כשהולכים אחרי האמת הפנימית. גם אני רוצה! אבל זה כמובן מחייב עבודה עצמית גדולה ושינויים וזה לא קל ופשוט ומהיר. ולא כל אחת רוצה לשנות ולהשתנות. אז הרבה יותר קל לומר: זו מראה שקרית של אישה מתנשאת שמציגה פסדה כוזבת. למה היא לא מראה לנו קצת דם? למה היא יושבת וסורגת וסורגת בלי לקטר? בטח היא רק מעמידה פנים וצבועה, ובסתר כשהיא לא חושבת שרואים היא מתבוננת הצידה כדי להשוות ולהעריך את עצמה ואת הסוודר שלה עם אחרות ועם הסוודרים שלהן.

אז הנה עידכון: לא כל מי ששונה ממך הוא שקרן. ומצד שני, בשמת, זה מצטרף לנושא אחר: הוט אר גיזוגט. לא חייבים להאמין. ואם מישהו יחשוב שאת ג'ירפה, איך זה נוגע לך?

וכל זה מתקשר לי ישירות לדברים המדויקים שכתבה חגית נובק:

_שכשאני ממוקדת בלחלוק את הקושי שלי עם אמהות אחרות, ולהווכח שגם להן קשה בדיוק באותן נקודות, אז יש בזה אולי נחמה מתוקה, וזה מאפשר לי להרגיש נורמלית, אבל זה גם מרחיק אותי מהמקום היחיד שבו טמון הסיכוי שלי להתגבר על המצוקה הזאת ולגדול ממנה- האני הפנימי שלי.

אני חושבת בכנות שלהתלונן בצוותא עשוי להרחיק את האדם מהאפשרות לנהל שיח עמוק וכן בתוך עצמו. והשיח הזה הוא הכרחי עבור מי שרוצה להתגבר על הקושי של עצמו לקבל את עצמו, את חייו, את ילדיו כפי שהם. קבלה ואהבה עצמית הן המפתח לחיים של שמחה ושלווה, ועבודה פנימית היא הדרך. התמקדות בקריאת בלוגים של אמהות שקשה להן, לא תוכל לדעתי להשיג את המטרה הזאת._
והסיכום של דבריה אומר הכל:
אני חושבת שיש משהו מהותי וחשוב בהבחנה בין "פנים" ל"חוץ" בעניין הזה

ההבחנה בין התמקדות בעצמך, בחייך, בערכייך, בקול הפנימי שלך, בעבודה הפנימית שלך, ב"פנים" לעומת התמקדות ב"חוץ" - באיך זה אצל מישהי אחרת, בהשוואה עם מישהי אחרת, בניסיון ספקולטיבי להעריך אם האחרת מציגה מצג שוא או אותנטית, בדרישה מהאחרת שתספר את זה או אחרת וכו' וכו' וכו'.

נגה נגה, הלחצת אותי! אני הפרטאצ'ית המאושרת ואף פעם לא ידעתי שהסורגות לידי חושבות עלי דברים איומים כאלה (ואני חותמת לך שהן לא...)

אני נוטה לנזוף במי "שמורחת עיניים" אם היא חברה שלי ואני מצפה ממנה שתתייחס לעצמה ולעבודתה בכבוד.
ואיך התגובות?

אה, ושכחתי לציין שאני מעריצה בסבבה את הפרפקציוניסטיות בסריגה, אבל זה ממש לא שבילי... איזה השוואה מלחיצה (מזל שאין לי יומרות לפרפקציוניזם בשום תחום, ככה שאני יכולה לקחת את זה בקלות)

ואני מצפה ממנה שתתייחס לעצמה ולעבודתה בכבוד.

זה משפט שחסר כבוד בעצמו כלפי מי שעובדת לידך. אם היא ביקשה שתפקחי עליה - אז יופי ואת עושה טוב. אם לא, מה זה עניינך מה הסטנדרטים שלה? מי אמר שסריגה פרטאצ'ית מפריעה לה? אולי היא (כמוני) נהנית לשבת ולסרוג עם כמה בנות נחמדות, לפטפט ולאכול דברים טעימים, ואולי גם לצאת עם משהו שימושי (שאורך חיי המדף שלו הוא מקסימום שנה בארון הפרטי שלנו) לילדים?

<יצאתי הקיץ עם שני זוגות מכנסיים קצרים, פרטאצ'ים להחריד אבל שכולם שואלים איפה קניתי, ושמלה לילדה שכל הבנות מזילות עליה ריר. הכל עקום, חלק מהתפרים בצד הלא נכון, וחמוד מקסים ושימושי>

<וידוי : הטקסט המשווה לסריגה היה אחד הטקסטים היותר מלחיצים שקראתי באתר>

מסכימה עם במבי: זה משפט שחסר כבוד בעצמו כלפי מי שעובדת לידך... מה זה עניינך מה הסטנדרטים שלה? מי אמר שסריגה פרטאצ'ית מפריעה לה? אולי היא (כמוני) נהנית לשבת ולסרוג עם כמה בנות נחמדות

ובכלל, גם השוואה לזולת ( איזה השוואה מלחיצה_ ) וגם ביקורת וושיפוטיות על הזולת, ציפיות מהזולת וכו' ( _אני נוטה לנזוף במי "שמורחת עיניים" אם היא חברה שלי ואני מצפה ממנה שתתייחס לעצמה ולעבודתה בכבוד._ ) = התמקדות בחוץ, בזולת. ומסכימה ש _עבודה פנימית היא הדרך.

בכל מקרה אני נוזפת רק במי שאני חושבת שיש בה את הפוטנציאל ליותר ומחליטה כרגע לשאוף לפחות.

זה משפט שמאוד מלחיץ אותי. את זאת שמחליטה שיש לה פוטנציאל ?!?! - זה דיבור של מורה בבית ספר ("חבל כל כך, יש לה המון פוטנציאל בלתי ממומש!") בעוד שיכול להיות שהכוונות שלה והמטרות שלה שונות מאוד משלך, ועל ה %&* שלה אם העיניים יעמדו בשורה כמו חיילים ויחייכו יפה לשכנה. יכול להיות שתהליך העבודה הוא שמהנה אותה, יכול להיות שהחברותא, יכול להיות שהתוצאה מקסימה בעיניה - מי את שתקבעי בשבילה שהיא לא מממשת את הפוטנציאל שלה?!

למה את נלחצת ממשהו שאני, אדם זר לחלוטין שיכול להיות המון דברים שאת לעולם לא מכבדת, כתב או חושב?

אני לא מתכוונת לפגוע, אבל אני נלחצת לקבל הצצה לראש של מישהי שחושבת ככה. זה מלחיץ אותי לא ברמה האישית (אנחנו אכן לא מכירות ואין לזה השלכה ישירה עלי), אלא ברמה של - וואו! זה משהו שהוא הרד-קור בשביל טיפוס כמוני.

וגם בגלל זה:

אני מצפה מכל אדם שיתייחס לכל אספקט של חייו ברצינות ובכבוד.

אני חוזרת על עצמי, אבל מי את (שוב, לא ברמה האישית) שתקבעי עבור מישהי אחרת שהיא מתייחסת לא בכבוד כי הסטנדרטים שלה אחרים (דגש על אחרים - לא טובים יותר או טובים פחות, אלא אחרים). בקונטקסט של האתר - זה הראש של החינוך הכי מיינסטרימי בעולם, מול גישה הפוכה שמאמינה ביכולתו של כל אחד לקבוע לעצמו את הסטנדרטים שלו ואת תחומי העניין שלו. אני לא מוכרת סוודרים או מכנסיים, כי זה קקה עבודה. אבל התהליך, הכיף, העבודה עצמה, והתוצאה - מאוד מספקים אותי, אני מתייחסת אליהם ברצינות ונהנית מהם מאוד מאוד (ומהרבה דברים אחרים בחיי, שיכול להיות שיראו לך לא ראויים).

זה נכון לסריגה, וזה נכון להורות (אכן, כנראה שהיה משהו בהשוואה הזאת למרות הכל)...

זה משהו שהוא הרד-קור בשביל טיפוס כמוני_ אבל אני לא את. אני חושבת אחרת ממך. ומתנהגת אחרת ממך. ויש לי ציפיות אחרות משלך. אני לא קובעת בשביל אף אחת את הסטנדרטים שלה. אני אומרת לה שבעיני היא מסוגלת ליותר. יכול להיות שהמילה _נוזפת הקפיצה אותך. אני נוזפת בחביבות. ומי שמרגישה אחרת רשאית להעיר את תשומת ליבי - זה קרה בעבר, זה יקרה בעתיד.

אני לא קובעת בשביל אף אחת את הסטנדרטים שלה. אני אומרת לה שבעיני היא מסוגלת ליותר

פרדוקס... את חושבת שמה שבעינייך "טוב" מעניין מישהי שחושבת אחרת ממך. צורת החשיבה שלה היא שונה משלך. לך חשוב שיהיה פרפקט ולה חשוב משהו אחר. מה "מסוגלת ליותר"? ליותר מה? ליותר ישר? יותר מסודר? יותר בלי טעויות? יותר כמו ש כבר לא פה חושבת שזה טוב? אני לא חושבת שאת יותר טובה מזאת שלידך, וגם לא שהיא יותר טובה ממך. אני חושבת ששתיכן אחלה, כל זמן שאתן רואות (באמת) את מי שיושבת בשכנות ולא את הסריגה שלה... (כמטאפורה).

אולי נפתח דף את סורגת כמו שאת חיה?

בעיניי זה בטח עדיף על את יולדת כמו שאת חיה (שאני לא סובלת)

בגלל שאני מדברת על אדם ספציפי וסיטואציה ספציפית.
אה!!! אז יש כאן סיפור...

ואני מצפה ממנה שתתייחס לעצמה ולעבודתה בכבוד.
למה, בעצם? אני באמת שואלת ברצינות. זה לא עניין שלה?
אני אומרת את זה בתור אחת שמשקיעה לאחרונה הרבה מאמץ בלעשות דברים בכוונה בצורה "לא מושלמת" ולהסתפק בזה.
מוזר לי שמישהו מבחוץ יתערב בהחלטה האוטונומית שלי, במה להשקיע ובמה לא.
זה נראה לי בדיוק אותו הדבר כמו לחשוב מחשבות רעות על הסורגת המצויינת.

זה מלחיץ אותי לא ברמה האישית (אנחנו אכן לא מכירות ואין לזה השלכה ישירה עלי), אלא ברמה של - וואו! זה משהו שהוא הרד-קור בשביל טיפוס כמוני.
זה די מתאר את ההרגשה שלי כשאני קוראת על קנאה וצרות עיין. זה לא מלחיץ אותי ברמה האישית, זה רק משהו שהוא הרד קור בשביל טיפוס כמוני . אני מרגישה שדברים כאלה פשוט נשגבים מבינתי:
הן רואות אישה שקועה בחייה ובעשייתה, ובמקום לראות אותה הן רואות את עצמן: הן רואות אותה כמראה ואת עצמן כדמויות המשתקפות במראה בלתי מחמיאה. ואז מייד נכנסים רגשות מאוד לא נעימים: קנאה, תחרות וכו', [...] אז הרבה יותר קל לומר: זו מראה שקרית של אישה מתנשאת שמציגה פסדה כוזבת. למה היא לא מראה לנו קצת דם? למה היא יושבת וסורגת וסורגת בלי לקטר? בטח היא רק מעמידה פנים וצבועה, ובסתר כשהיא לא חושבת שרואים היא מתבוננת הצידה כדי להשוות ולהעריך את עצמה ואת הסוודר שלה עם אחרות ועם הסוודרים שלהן.
יותר נכון:
כשאת מסבירה, אז בינתי מבינה את זה.
אבל ברגש - כמו שכתבה במבי ק, "וואו! זה משהו שהוא הרד קור בשביל טיפוס כמוני" (אני לא מבינה מה זה בדיוק הרד קור בהקשר הזה, אבל אני חושבת שהרגש הוא בדיוק הרגש שלי).
זה לא מפריע לי ברמה האישית - אלא ברמה העקרונית. כמו שכל עוול חברתי כללי, חוסר הגינות, אפלייה וקיפוח מפריעים לי.
אישית אני בכלל לא רואה ממטר תופעות כאלה.
אבל זה כאילו שאני אגיב על גזענות כלפי עולים מאתיופיה ואת תכתבי לי "אז אמרו".
זה לא עניין אישי! זה לא חורה לי ברמה האישית. זה מציק לי ברמה המוסרית.

קנאה ותחרות הם רגשות. לטוב ולרע, תלוי איך מפרשים אותם.
ההסתכלות שלי היא:
תלוי מה הם גורמים לאדם שמרגיש אותם.
אם הקנאה גורמת למישהו
ליצור דברים טובים אפילו יותר
פותחת לי גבולות
אז זה לא נראה לי בעייתי.
המצב שנראה לי בעייתי הוא כאשר קינאה, חמדנות וצרות עיין גורמות ליחס שלילי כלפי מושא הקינאה. מה הוא אשם? למה להשליך עליו את הרגשות הרעים שלך על מה שנדמה לך שהוא חוסר אצלך, כשאתה משווה את עצמך ומרגיש נחות מול מישהו אחר?

_אבל זה כאילו שאני אגיב על גזענות כלפי עולים מאתיופיה ואת תכתבי לי "אז אמרו".
זה לא עניין אישי! זה לא חורה לי ברמה האישית. זה מציק לי ברמה המוסרית._
את עצת ה"אז אמרו" אתן רק לאדם עצמו\ה כשמדובר במשהו שאמרו עליו\ה, וכמובן לא כמו בדוגמה שלך כשאמרו גזעני על עולים מאתיופיה. אישית אני בכלל לא רואה ממטר תופעות כאלה - בדיוק, לזה הכוונה בגישת ה"אז אמרו".

המצב שנראה לי בעייתי הוא כאשר קינאה, חמדנות וצרות עיין גורמות ליחס שלילי כלפי מושא הקינאה. מה הוא אשם? למה להשליך עליו את הרגשות הרעים שלך על מה שנדמה לך שהוא חוסר אצלך, כשאתה משווה את עצמך ומרגיש נחות מול מישהו אחר?
ברור שזה בעייתי, אבל הרי מדובר במישהו\י שסובל\ת: וקנאה, תחרות, הרגשת נחיתות, הרגשת חוסר ערך וכו' הם רגשות ותחושות מעוררי סבל עז. כבר כתבתי שיש כמה אפשרויות כשנתקלים במישהו\י שנראה לנו מוצלח\ת מבחינה כלשהי:
א) "קנאת סופרים תרבה חכמה" - ואו, ככה זה נראה כשמאזינים לקול הפנימי, כשהולכים אחרי האמת הפנימית. גם אני רוצה!_ - ואז _ההסתכלות על אדם אחר שעשה משהו שאני לא עשיתי שאני רוצה, מובילה אותי לחשוב האם אני יכולה לעשות את אותו הדבר ואז לנסות ולעשות אותו. היא פותחת לי גבולות. היא גורמת לי לדחוף את הגבולות של עצמי.
כשבוחרים כך, אין סבל, אין קנאה, אין תחרות. להיפך, יש שמחה על ההתקדמות שלי, על ההתפתחות שלי. הנה, גם אני יכולה! איזה יופי!!!

אבל זה כמובן מחייב עבודה עצמית גדולה ושינויים וזה לא קל ופשוט ומהיר. ולא כל אחת רוצה לשנות ולהשתנות
ב) אז הרבה יותר קל לומר: זו מראה שקרית של אישה מתנשאת שמציגה פסדה כוזבת. וכו'

זוהי דרך לנסות להתפטר מהסבל הנורא של הקנאה, של התחרות וכו': היי, היא בכלל לא כל כך מוצלחת כפי שהיא מתיימרת. היא סתם שקרנית. לא ייתכן שאצלה כל כך מוצלח. ממש אין מה לקנא בה, גם כן אחת. להיפך, היא גם שקרנית וגם מתנשאת וגם מתחסדת. בקיצור, ממש לא משהו.

אני חושבת שכל הדיון שהתפתח כאן בנוגע ליחס כלפי הצלחה או כשלון של אחרים (או אחרות), הוא בדיוק מה שהתכוונתי אליו קודם כשכתבתי ש
אני חושבת בכנות שלהתלונן בצוותא עשוי להרחיק את האדם מהאפשרות לנהל שיח עמוק וכן בתוך עצמו. והשיח הזה הוא הכרחי עבור מי שרוצה להתגבר על הקושי של עצמו לקבל את עצמו, את חייו, את ילדיו כפי שהם.

נראה לי שהדיון הזה הוא הדגמה מצויינת לבריחה הכל-כך רווחת שהמון אנשים (ואני ביניהם לפעמים), נוטים להגרר אליה. האגו האנושי מחפש השוואות על-מנת לדרג, לקטלג ולתת ציונים. זה עוזר לו למקם את עצמו ולתרץ את רגשות ההתנשאות או הנחיתות שהוא חש. וזה תמיד ביחס או בהשוואה לאחרים.

אבל במרחב האישי, שהוא הבית האמיתי היחיד של כל אדם, אין מקום לתירוצים והשוואות. שם כל אחד הוא פרטי לאינסוף (כפי שדני לסרי נוהג להתבטא). ושם, ורק שם ניתן לבחור באמת, להשתנות באמת, ולגדול באמת.

בכל פעם שעולה בי רגש של ביקורת, שיפוט, קנאה, טינה, כעס, או כל צורה אחרת של שליליות כלפי אדם אחר זהו סימן מובהק בשבילי לכך שחרגתי מגבולות המרחב הפנימי שלי ועברתי לשחק במגרשו של האגו שלי. זה המקום בו אני יכולה לעצור רגע ולשאול את עצמי מהי הסיבה העמוקה לכך? מה יש בי שנטען, נדרך, הוקפץ או הופעל בדרך כלשהי, וגרם לי לעבור לביקורת ושיפוט. זה תמיד תמיד משהו לא פתור ביני לבין עצמי, שבאופן לא מודע אני בורחת מלהתמודד עימו.
עבורי זו עבודה יומיומית. היא נשמעת אולי סיזיפית, אבל לטעמי היא אמיתית ועמוקה. אני גיליתי שהיכולת שלי להשתנות ולגדול מצליחה לבוא לידי ביטוי רק בסוג כזה של עבודה.

ואו, ככה זה נראה כשמאזינים לקול הפנימי, כשהולכים אחרי האמת הפנימית. גם אני רוצה! - ואז ההסתכלות על אדם אחר שעשה משהו שאני לא עשיתי שאני רוצה, מובילה אותי לחשוב האם אני יכולה לעשות את אותו הדבר ואז לנסות ולעשות אותו. היא פותחת לי גבולות. היא גורמת לי לדחוף את הגבולות של עצמי
המממ.
חשבתי על זה.
אני לא בטוחה שהייתי קוראת למחשבות ולרגשות כאלה "קנאה" בכלל.
אולי זה מה שאפשר לכנות בשם: "הערכה", "השראה"?
כשאני רואה מישהו, שאני מתלהבת ממה שהוא או היא עושים, ורוצה לעשות "גם", ואז מנסה - אני אקרא לזה השראה.
אני חושבת שזה משהו שהייתי רוצה ממנו יותר בחיים:
השראה.
לראות הרבה דוגמאות מסביבי, שבעיני הן חיוביות, הן מקור להערכה, הן מופת (גם אם לא בהכרח מושלמות!) -
וכתוצאה מזה, לקחת מהן השראה למעשים שלי, לרגשות שלי, למחשבות שלי.

אני חושבת שהייתי מייחדת את המלה "קנאה" אך ורק לצד השלילי, לרגש שלילי כלפי אחר. מהקנאה יכול לצאת בסוף משהו טוב, כמו ב"קנאת סופרים", אבל זה מדבר לא על השראה חיובית מכך שראית מישהו אחר והתפעלת ממנו - אלא על קינאה שלילית, שגורמת לך להתחרות, ובסוף - לשפר את החוכמה (לא בהכרח את עצמך!). מעז יצא מתוק, זה הכל.

אני גם חושבת, שבתרבות שלנו יש לגיטימציה גדולה מדי לרגשות השליליים. לא שאני באה לטעון לדה לגיטימציה שלהם, אלא אני באה להצביע על האדרה שלהם, שלטעמי יש לה אפקט שלילי על האנשים.
לדוגמא, בתרבות שבה "הספרות להמונים" שהן הקולנוע והטלביזיה מראה לנו קיום כמו בסידרת הטלביזיה "סיינפלד" - ניתנת לגיטימציה להיות קנאי, קטנוני, מגעיל, מרושע, קמצן, מעורר מיאוס, שפל, ועוד כיוצא באלה תכונות "מלבבות".
כאשר אלה הדמויות שמועלות על נס (אפילו בהומור! אפילו כאנטי-גיבור!), כאשר הן מוצגות וניתן שטח בספירה הציבורית לקיום שלהן, זה מרחיב את הקיום שלהן בעולם.
כמו שצפריר אומר, שבמה שאנחנו מתמקדים בו - לשם הולכת האנרגיה שלנו.
אם התרבות מקדישה שטח מסך נכבד להציג דמויות נאלחות וסיפורים שפלים - זה מחלחל לתרבות ולאנשים בה כמופת וכהשראה, ומאדיר את החלקים האלה שבתוכם. לדעתי, זה אותו הרכיב שגרם לרצח של ג'ון לנון.
מסיבה זו אני רוצה להדגיש את החשיבות של המעטה במופת השלילי - והגברה של המופת החיובי.
אפילו הייתי אומרת, כן! אני רוצה לראות ולשמוע ולקרוא דוגמאות יפות לחיים בחינוך הביתי.
כשאני קוראת תיאורים של כבוד לילדים אצל יונת, דוגמאות לדיאלוג עם הילד אצל אורנה, ודוגמאות לחשיבה על מה שהחינוך הביתי נותן לילדים אצל עדינה ניפו, אני מקבלת מזה השראה.
השראה, הערכה, שמחה, רצון לשפר את עצמי, מרץ להיות אמא טובה יותר לילדי (בלי קשר לחינוך הביתי).
אני אומרת לעצמי: או! איזה רעיון! גם אני אאמץ!
ולכן אני רוצה עוד מזה. ולכן גם אני, כשיש לי רעיון שהצליח, שמחה לשתף בו כי אני אומרת: הנה, מה שעשיתי - אמא אחרת יכולה לקרוא, ולקחת מזה לעצמה ולמשפחה שלה, להפוך את זה לשלה! להשתמש בזה, לשמוח בזה, לעשות עם זה משהו שלה, ואז תרמתי את חלקי הצנוע לעולם והועלתי למישהו.

אה, ואני אוהבת בלוגים כמו של חמו מה או של אורית ים (לשעבר אמא לשלושה) לא מפני שהן מתארות קשיים. אני אוהבת בלוגים כאלה כי הקשיים הם לא המוקד שלהם: מה שבמוקד, איך שאני קוראת אותם, הוא המאבק לצמוח, לגדול, להשתפר, לאהוב את עצמנו יותר, להיות אדם טוב יותר, אמא טובה יותר, בת זוג טובה יותר, להיות יותר מחוברת לעצמי ויותר "במרכז שלי" ונאמנה לעצמי.
וגם, אני אוהבת בהם את התושייה והאומץ לקום ולהמציא לעצמך קבוצת תמיכה ולגייס לעצמך עזרה מעשית, רגשית ונפשית - אני מצדיעה לאומץ הזה, ואני שמחה לתרום אם צריך, להזדהות אם צריך, ולעודד בתשואות.

"הערכה", "השראה"
בוודאי. גמני לא מכנה רגשות ומחשבות כאלה קנאה, אלא הערכה, השראה, וכו'.

_אני חושבת שזה משהו שהייתי רוצה ממנו יותר בחיים:
השראה.
לראות הרבה דוגמאות מסביבי, שבעיני הן חיוביות, הן מקור להערכה, הן מופת (גם אם לא בהכרח מושלמות!) -
וכתוצאה מזה, לקחת מהן השראה למעשים שלי, לרגשות שלי, למחשבות שלי._
גם אני! בדיוק!

שבמה שאנחנו מתמקדים בו - לשם הולכת האנרגיה שלנו מסכימה מאוד. ובדיוק זו הסיבה לכך שאני מעדיפה להתמקד בדוגמאות שבעיניי חיוביות ולחפש את החיובי.
ולא חשבתי בהקשר זה על סיינפלד. היארת לי את הסדרה באור חדש, תודה.

חגית,
מדוע שיתוף, תמיכה הדדית, הקשבה ודיבור על הקשיים סותרים עבודה פנימית?
לא הבנתי מה הקשר.
הרי כל האתר הזה, או המעגל לצורך העניין, נוסד על הצורך של אנשים לחלוק ביניהם את העצב והשמחה, ההצלחות והכשלונות, התהיות והתובנות.
ואני יכולה לראות על הרבה אנשים כאן תהליכים שמחייבים עבודה פנימית.
אז נכון שיש מי שלא זקוק לזה כלל, ויש מי שמעדיף לקרוא ולכתוב על חוויות טובות ויש מי שההפך, אבל אני לא רואה למה דווקא אצלו העבודה הפנימית עמוקה וטובה יותר.
מדוע לא יוכלו לדור שיתוף אנושי ועבודה פנימית זה לצד זה?
האמנם נדונו לשבת בדד ולא לחלוק את רגשותינו? ויתור כל כך גדול על חלק כל כך מהותי מהחוויה האנושית. למה?
וכן, חלק מהרגשות האנושיים הם קשים. וחלק לא נעימים. אבל כמו שאמרת בעצמך, אין דרך להימלט מזה. בכל מקום תיאלצי לבסוף לפגוש בני אדם.
גם אצלי יש נטייה להעדיף לבד ובתוך עצמי. הכי קל לי שם. אבל אני לא מתקדמת הרבה.
והרי ידוע שהפריה ויצירה מתרחשות אצל רוב המינים כתוצאה ממפגש הדדי.
ולבד, איך אומר בעדינות, נקרא במקורותינו השחתה לשוא.

הבהרה: זה לא שאין שום חשיבות ומשמעות לתהליכים פנימיים בעיני. מובן שלא. זה רק שאני חושבת שהם לא עומדים בסתירה לשיתוף וחליקת הקשיים שלי עם אחרים.

יש משהו מאוד מאוד מתגמל ומזין בלעמוד ברף מושלם, ואם אסתר ל עדיין קוראת את הדף, אני מקווה שהיא זוכרת את הדיון על טעויות בסריגה -

כאן, כאן,.....חזרתי....... כולי התמוגגות מהדיון על הסריגה - לפני הכל- המלצה חמה לסרוג בנוכחות נגה-

(אני רצינית..... זה הפך את חוויית הסריגה שלנו להתפתחות אישית.......)

ובמקביל- לא הייתי אומרת ש"את סורגת כמו שאת חיה..." - בעודי מנסה להסביר למה, אני פתאום קולטת שיש בזה משהו נכון,

(נראה לי שהמשפט האחרון סותר את כל מה שכרגע כתבתי, אבל זו המורכבות שחסרה לי כאן.....)

הדף הזה מעורר בי פיצול זהותי....... אני חוזרת לסורגות בירושלים.....
("את כותבת כמו שאת חיה"???)

האם לחגור לילד חגורת בטיחות זו פעולה של כפייה? או שלחגור לילד בכפייה ובכוח את חגורת הבטיחות זו פעולה של כפייה?
ובכן, לפותחת אותו הדף היה סיפור ארוך על נסיעה של 20 דקות שהתארכה לשעתיים, כי הילדה סירבה לשבת בכסא, ומכיוון שהאם דוגלת בחינוך ללא כפייה, היא לא בקשה ממנה לשבת, בלי כוח, בלי מניפולציה, רק לעצור בצד הדרך ארבע פעמים, להניק ולחכות.

הדף, בעל השם התמוה הוא לא בעל שם תמוה בכלל. מי שפתחה אותו אכן חושבת כך.

זה סוג של הצטדקות והתנצלות, סוג של צורך באישור, צורך לרצות,
וזה בא בדיוק מהמקום של המיעוט שרוצה זכויות שוות. מזכיר לי את התיאור של יהודי פולין ב "סיפור על אהבה וחושך" - איך תמיד התהלכו על בהונות כדי שלא תהיה לגויים סיבה להתעצבן. אסור אפיל להיות מנומסים מדי או להצליח מדי כדי לא להראות מתנשאים.

מדוע שיתוף, תמיכה הדדית, הקשבה ודיבור על הקשיים סותרים עבודה פנימית?

הם לחלוטין לא סותרים. הם אפילו יכולים להפרות. אני התייחסתי במפורש למצבים בהם האינטראקציה ההדדית מבוססת על תחושות שליליות כלפי הזולת. זוהי לדעתי מעין נורת הזהרה שנועדה להפנות את תשומת הלב שלי חזרה פנימה.

מדוע לא יוכלו לדור שיתוף אנושי ועבודה פנימית זה לצד זה?
בהחלט יוכלו ואף נועדו. בני-אדם הם יצורים חברתיים מטבעם.

_שחרגתי מגבולות המרחב הפנימי שלי ועברתי לשחק במגרשו של האגו שלי.
מדוע ישנה הפרדה ?_

אין באמת הפרדה. האגו הינו שדה האנרגיה הפנימי שדרכו מתפקד האדם בעולם העכשוי שלו. בעוד שהאני הפנימי היא המהות הרוחנית הנצחית של האדם. האגו הוא סוג של משקפיים, או מסך, שדרכו האדם חווה את המציאות. ההכרה באגו ככזה מאפשרת לי לדעת שהמציאות היא לא באמת שחורה, גם אם באותו רגע אני מרכיבה משקפיים כהים.

אלה דמויות. זו רק טלוויזיה.
אבל לכל סדרת טלוויזיה יש השקפת עולם מובלעת שמושפעת מהתרבות שבה נוצרה הסדרה וגם משפיעה על התרבות הזו (בפרט כשמדובר בסדרה פופולרית). במקרה של סיינפלד אני נוטה להסכים שהחולשות האנושיות והכלומניקיות מועלים שם על נס. זו סדרה שהצחיקה אותי עד נקודה מסוימת ואחר כך התחילה להטריד.

בשמת, אהבתי מה שכתבת על הבלוגים של אורית ים ו-חמו מה. מאד מדויק. ובכלל, תודה לכולכן על הדיון המעניין.

< מנסה לא להעיר את הילדה בדרך ליום הראשון בגן >

חגית, אני חושבת שזו תובנה מאוד נכונה, שתחושות שליליות כלפי הזולת, בפרט כשמדובר באנשים שאנחנו לא ממש מכירים, הן מעין נורת אזהרה שנועדה להפנות את תשומת הלב שלי חזרה פנימה. .

התובנה הזו מרכזית בבודהיזם.

אין שלמות,
למצוא מה נכון לך ולמש' שלך זה קשה מאד כשהאנרגיות מופנות החוצה,
השפעות החוץ כמו צריך לעשות קרירה, צריך אוטו נחשב, בגדים נחשבים וכו', אי אפשר לפסול או להתעלם מהם לחלוטין,
צריך איזון בין כל הצרכים הפנימיים והחיצוניים,
איך משיגים איזון? ובעקבותיו שלווה?

אני חושבת בכנות שלהתלונן בצוותא עשוי להרחיק את האדם מהאפשרות לנהל שיח עמוק וכן בתוך עצמו.

אני התייחסתי במפורש למצבים בהם האינטראקציה ההדדית מבוססת על תחושות שליליות כלפי הזולת.

חגית, גם אני הבנתי מדברייך (המשפט המצוטט ראשון) שאת כותבת על "להתלונן בצוותא".
את מרגישה שלהתלונן בצוותא היא אינטראקציה המבוססת על תחושות שליליות כלפי הזולת?

אני מרגיש כך.

פעם הייתי משחק משחק כזה: היינו יושבים קבוצת חברים ומתחילים להתלונן על משהו או מישהו. ואז אחד אומר "בואו נעשה משהו חיובי". כל אחד בתורו אומר משהו טוב על הדבר\אדם במוקד התלונה, וכשגמרו, ממשיכים בקיטורים. איכשהו הקיטורים יוצאים הרבה יותר ענייניים ןפחות ארסיים אחר כך.

אתה צודק, להתלונן בצוותא עושה טוב כאשר גם מדברים על מה טוב בדבר או שברור לכולם שזה משהו ממש טוב אבל יש איתו קשיים. למשל בדף בנים בחינוך ביתי . הרבה כתבו שם שלבנים יש הרבה אנרגיה, הם עושים מכל דבר חרב, נלחמים, משתוללים, צורחים, מגלפים רהיטים של הבית וכו'. ברור לכולם שם שהבנים שלהם הכי מקסימים ונפלאים בעולם ועדיין יש אמהות שקשה להן להיות בבית עם אנרגיות כל כך שונות משלהן.
בחיים שלי, יש חשיבות רבה לדינמיקה של "להתלונן בצוותא". המילה "להתלונן" בעצם ממש לא מתאימה אלא כמו שחגית כתבה "לחלוק את הקושי"
ואני מרגישה שכשאני ממוקדת בלחלוק את הקושי שלי עם אמהות אחרות, ולהווכח שגם להן קשה בדיוק באותן נקודות, אז יש בזה אולי נחמה מתוקה, וזה מאפשר לי להרגיש נורמלית, אבל זה גם מרחיק אותי מהמקום היחיד שבו טמון הסיכוי שלי להתגבר על המצוקה הזאת ולגדול ממנה- האני הפנימי שלי.
אני מרגישה שלא לגמרי הבנתי למה זה מרחיק אותך מהאני הפנימי.
אני מרגישה, שהרבה פעמים קשיים שלי עם הילדים או עם בעלי, נובעים מסיפור שאני מספרת לעצמי על איך ילדים או בעל צריכים להתנהג. אם הייתי כל חיי שומעת רק על משפחות בהן הילדים לא רבים אף פעם ובטח שלא מגיעים למכות זה לזה, היה לי הרבה יותר קשה לקבל את הבנים שלי כמו שהם. כשאני חולקת את הקושי שלי למול המריבות והאלימות הפיזית שיש לפעמים ביניהם ושומעת שזה קיים גם במשפחות אחרות זה עוזר לי לקבל אותם ולנסות להבחין בין מריבה מסוכנת למריבה מהנה.

שלום לכם ,לילה טוב בשמת וכולם.
אני רחוקה מלגמור את הדף הארוך הזה. יש פה דיון מעניין ומצטערת אם אני חוזרת על דברים של אחרים. קשה לי להתאפק ולא להגיד ולהמשיך לקרוא (יש לי עוד כל כך הרבה..)

בכל אופן נוצרו פה שני דיונים שכל אחד מהם מעניין לכשעצמו.

לילה טוב משתפת ללא בושה במצוקותיה על המושלמות.

ניכר שקשה לך לילה טוב, להפריד בין העולם החיצוני לעצמך. את שופטת את עצמך ומשווה את עצמך לכל מיני שכנים ואנשים כביכול שבחרו בדרכך. אולי את לא כלכך בטוחה ביכולות שלך. אולי את מאוד עסוקה במה יחשבו עלייך. אולי את רוצה לצעוק :הי! זה הרבה יותר קשה ממה שאתם מספרים. וזה בסדר.
אני מציעה לך להנות מהמיוחדות שלך, מהיוצאות דופן שלך. שיחשבו מה שיחשבו. להסתכל מהצד על כל זה ולצחקק.
נדמה שאת מאויימת ממשהו...זה נכון?

כמו שבשמת אומרת הרי זה ברור שאצל אף אחד התמונה לא מושלמת ואפילו רחוק מזה...
אני לא צפיתי בתוכניות על חינוך ביתי בטלוויזיה חוץ מראיון אחד באמת שטחי כ"ראוי" לטלוויזיה שצריכה לספק אייטמים מהירים, כדי שכל רפי השכל לא יתחילו להשתעמם...
אני לא סגורה שמה שבשמת אומרת לגבי זה נכון. אולי הוא נכון חלקית. ז"א יש מצב שצריך להתייחס אל התקשורת כאל "מפגרים" שצריך להסביר להם לאט לאט, אחרת באמת יש סיכוי שהם לא יזהו את העיקר וייתפסו לאיזה כותרת שמספקת רייטינג וזה הכל. בשמת סה"כ את נשמעת בן אדם מאוד מפוכח, מציאותי ובריא נפשית.

הדיון שנוצר על צורת הדיבור של בשמת שכבר לא פעם ראשונה שאני נתקלת בו ואני מאוד טרייה באתר:

בשמת נשמעת בן אדם שאומר את האמת שלו, בהתלהבות אולי של ילד קטן: בלי לעצור, בלי להיזהר. היא אומרת את שעל ליבה את האמת שלה. ויש לה מה להגיד והיא דעתנית וטוב שכך. את בשמת, בן אדם שמעורר דיונים ואיתך כיף ליצור דיון. חבל שזה מתפרש כאלימות או דיבור לא נעים או צעקות.
היא מת-ל-ה-בת להוציא את האמת שלה שבוערת לה בפנים למורת רוחם של הממהרים להעלב.
שוב לילה טוב גם מהעניין הזה ניכר שאת עסוקה בשיפוט עצמי, איך את לעומת אחרים, האם חושבים שאת לא מספיק טובה. את מסתכלת היטב על איך נאמ\רים לך הדברים ולוקחת את זה כל כך אישית...חבל.
אני לא חושבת שבשמת יורה פה חיצים כלפייך אלא כלפי רעיונות וגם אם היא לא חושבת כמוך נפלא בשבילך...יש לך עם מי לנהל דו שיח ואו לחזק את דעותייך או אולי לשנותן ובכל מקרה תחשבי לאחלה.
סך הכל פתחת פה דיון מעניין ומה שחשוב הוא שנשאר יצורים חושבים כמוך!

אלה דמויות. זו רק טלוויזיה.
אבל לכל סדרת טלוויזיה יש השקפת עולם מובלעת שמושפעת מהתרבות שבה נוצרה הסדרה וגם משפיעה על התרבות הזו (בפרט כשמדובר בסדרה פופולרית). במקרה של סיינפלד אני נוטה להסכים שהחולשות האנושיות והכלומניקיות מועלים שם על נס. זו סדרה שהצחיקה אותי עד נקודה מסוימת ואחר כך התחילה להטריד.
בדיוק. תודה ל נוסעת סמויה שחסכה לי...

זו רק דוגמא. יש עוד הרבה.
התחום שלי הוא מחקר התרבות, כך שאני עוקבת אחרי התופעה הזאת הרבה שנים.
זה לא מפליא אותי שרוב האנשים לא מודעים להשפעה של הטלביזיה ושל העולמות שהטלביזיה "משווקת" על התרבות בכללה. אין לי חשק לכתוב עבודת מחקר מפורטת שמסבירה את זה, אז אני מסתפקת כאן רק בלהגיד וזהו. המבין יבין. אני זרעתי זרע. מעכשיו והלאה, חלק מכם פשוט יתחילו לראות את זה.

להסתכל מהצד על כל זה ולצחקק.
בדיוק. תודה על הניתוח הפסיכולוגי המבוסס בחינם. באמת הצלחת לשעשע אותי..
לילה טוב לכולם..

שכחתי להוסיף

ו...לא אמרתי ורוצה לאמר לך לילה טוב,
כן את צודקת הסיפור של כיפה אדומה הרבה יותר מעניין כשיש שם זאב, ובהחלט ככל שמתרחקים מפלקטיות ונוגעים בנימי החיים הכל כך מורכבים האלה על כל הקושי והמורכבות והיופי והנהדרות כך ייטב..
במחשבה שניה אולי מיהרתי לחשוב שאת מאויימת. כל טענותייך הם הטענה הזו.
רק שהתגובה לבשמת שאני לא מכירה (אני מדגישה- לא שייכת פה לשום אג'נדה ולא מכירה פה כמעט אף דמות), קצת צרמה לי.
ואולי יש לך התחשבנויות קודמות איתה והתפרצתי לדלת פתוחה, בכל מקרה תודה על הדף היה מעניין ולגבי ה"חינוך" ולמידה אולי עוד אצטרף בהמשך.

נקודות ורודות אגדיות (מזכיר לי פייה מאלה שאהובות על בתי (-: ), מציעה לך פשוט לקרוא את המשך הדף... הרושם שלך ישתנה (-:

קודם כל הדיון הזה מעורר מנטלית ומאוד מאוד מעניין, אז תודה לכולם...

קראתי את הדיון מהתחלה, ולא הגבתי, כי בתור פרפקציוניסטית יש לי נטייה לפחד מלומר את דעתי, שמא לא אצליח לבטא את המחשבות שלי בצורה מושלמת (-;
מה שאותי תמיד הטריד זה - איך אני בתור בת אדם, יכולה להיות מושלמת? מי קובע מה זה מושלם? האם יש אדם מושלם שכשאראה אותו אדע שהוא מושלם? או שאני יכולה להיות מושלמת רק בתחום כזה או אחר, וגם אז - זה אומר שאף אחד לעולם לא יהיה טוב ממני באותו תחום?
וברגע שאגיע להיות אדם מושלם - מה קורה אז? השאיפה שלי תהיה לא להשתנות? איזה תקווה תהיה לי לעתיד? איך חי אדם מושלם?

ובנימה אחרת - כשהייתי קטנה הייתי מנויה על עיתון "כולנו", ובאחד הגיליונות הייתה כתבה על ילדים מושלמים. נשבעת לכם שזה היה שם הכתבה.
רואיינו שם ילד וילדה, והם היו מלך ומלכת הכיתה, מקבלים ציונים טובים, מראה אנגלו-סכסי קלאסי, והכתבת שאלה אותם איך זה להיות מושלמים. אני לא זוכרת מה הם ענו, אני רק זוכרת את הזעזוע שלי, ואת הכעס, ואת העצב על זה שהנה, יש אידיאל מושלם לשאוף אליו ואני אף פעם לא אהיה מושלמת.

מצטערת אם יצא קצת מבולבל, אבל השורה התחתונה שלי היא שלפי דעתי אין בן אדם מושלם. לא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. וברגע שהבנתי את זה לא משנה לי אם מנסים לצייר לי תמונה או מציאות מושלמת - כי אני יודעת שזה לא יכול להיות מושלם.

נקודות -
התגובה הראשונה שלך היא אולי דוגמא טובה למה שנראה לי שחגית התכוונה :
קראת משהו , קיבלת רושם כלשהו ,
כתבת תגובה מאוד מתנשאת ,שיפוטית, מקטינה , מצמצמת את מי שמולך .

בדיוק מיקרים כאלה , הם הזדמנות להסתכלות פנימית , כי התגובה שלך היא ממדף האגו .

אכן דיון מעניין, ואני מבינה ומזדהה עם דברים רבים שנכתבו כאן.
ובכל זאת מאז שהדף נפתח לא יוצאת לי מהראש שאלה:

לילה טוב כתבה בהודעת הפתיחה
_כל הכתבות האלה על חינוך ביתי, בהן האבא בבית, הילדים מנגנים בפסנתר ובכינור, התינוקת קוראת שייקספיר והאמא בבגדי השבת שלה מכיירת ומחייכת ומבשלת ומטפלת ומנביטה או יושבת בנחת על הספה כאילו אין מחר.
מה אני אגיד לכם. מעורר קנאה. אבל גם קצת, איך לומר, מרגיש לא ממש אמיתי.
אתם יודעים מה, אפילו אידיאולוגית. מה עם קצת לעשות כלום?. מה עם קצת לתת לילד בקצב שלו. מה עם קצת יותר אמת וקצת פחות תעמולה...
אני משתעממת מפלקטים_

אני תוהה איך מרגישה אותה אישה שהתראיינה באחת מ הכתבות האלה ...
למה היא צריכה להתנצל על כך שהיא בנתה חיים אחרים משל רוב האנשים?!
זה באמת מעורר קנאה לראות משפחה כזו שהאבא בבית, הילדים מחוננים, והאמא אוהבת לבשל, לעבוד בגינה ולשבת בנחת...
אבל למה להפוך אותם למושא לציניות ולעג?!
מן הסתם גם להם יש קשיים כמו לכל אדם, אבל זה ממש לא מבטל את ההצלחות שלהם.
עבורי כתבות על משפחות כאלה נותנות השראה, מציגות אורח חיים שאולי לא חשבתי שהוא אפשרי, והנה זה קיים ונותן לי מוטיבציה.

ובלי קשר, אני גם מאוד נתרמת מלשמוע ולשתף בקשיים...
גם לי ממש לא קל עם אנשים ש בחיים האמיתיים מתעקשים לשמור על פסאדה של "הכל טוב" כ-ל הזמן.

ארני ש, מה שנכון נכון. מודה באשמה, יש עוד מה ללמוד בחיים...
לסתום את הפה למשל..

לעניין הטלוויזיה- להבנתי הדרך היחידה ל"שווק" חינוך ביתי, היא דרך מגוון. שיהיו גם וגם וגם וגם וגם, כי זה מה יש.
מצחיק גם שנורא ברור שהורי ילדי בית ספר הם אנשים שונים שחיים חיים שונים ובחינוך ביתי, דווקא, צריך "להוכיח" שלא כולם אותו דבר. גם עצוב, כן.
אולי הבאים שמתראיינים יכולים לעלות תהיה- מה בדיוק אפשר להראות בטלוויזיה שמחפשת ריגושים ודרמות מחיי יומיומיום של אנשים שחיים את חייהם?

ועוד עניין, מזוית אחרת- הרבה אנשים שחיים רעיונות שביסודם חותרים תחת המערכת, תוהים תכופות לגבי אופן הצגת הרעיונות שלהם בתקשורת ומעלים ביקורת כלפי הצגתם והצגת הרעיונות שלהם בתקשורת. כך ערבים, הומואים ולסביות, כך פמיניסטיות, רפורמים, אנארכיסטים, טבעונים, הורים שנמנעים מחיתוך פינים וכך גם הורים בחינוך ביתי, מעשי, חלקי או תיאורטי.
חובת ההוכחה נופלת על הרעיון החדש (הזמני) ולא על "הישן" (המיינסטרימי העכשווי) ומראש כל גישה נבדקת בהשוואה למדיניות הנורמטיבית.
המון אנשים רואים טלוויזיה, לכל אחד מסתובבים דימויים והקשרים אחרים לגבי חינוך ביתי, גם אם זו הפעם הראשונה שהם נחשפים לרעיון בתוכנית טלוויזיה.
הנסיון "לקלוע" למוחם של "הרוב" בהחלט מזכיר לי גישות מערכתיות בלתי יעילות.
אם כי, יש את העניין שיש אנשים שמצליחים לקבוע דעות נחרצות או לערער על דעות נחרצות בשל אייטם קטנטן וזו באמת בעיה ששום אייטם לא יכול לפתור, או שכן?

ארני ש
אם את עוד פה אז ככה באו לי מחשבות אחרי ההרהור האחרון שנוסף פה:
דברייך בתחילה נכונים על כך שהדברים נאמרו ללילה טוב כך שזה מצמצם...אבל בטח ובטח שזה לא ממדף האגו שהרי לא התנצחתי עם דעותי מול דעותיה של לילה טוב אלא הייתי עדה לדין ודברים בינה לבין בשמת ופשוט דברי לא היו מניפולטיביים אלא יותר בסגנון של הילד שמצביע בלי לחשוב ואומר שהמלך עירום.
לא בניתי את עצמי על זה ולא מחשיבה את עצמי, פשוט נאמרו דברים בצורה לא יפה אל בשמת שכל אשמתה היא שהשתתפה בדיון והביעה את דיעותיה באופן נחרץ שוב, ללא מניפולציות וחישובים .
כן, הפעלתי שיפוטיות על שיפוטיות ולגבי זה לא חזרתי בי . אולי טעיתי לגבי טענותיה של לילה טוב אחרי קריאה שניה לגבי המושלמות...

אוי, אילו התקשורת היתה מבקרת בביתי הבוקר... לילה טוב היתה מקבלת את החשיפה האמיתית לחיים מול קשיים ולצעקות ולאדרנלין שרץ בעורקים כשקשה ומפחיד ואף ילד לא משתף פעולה... פעם ראשונה שאני קוראת את הדף הזה, שנחבא מעיני עד כה איכשהו. רוצה לומר תודה לכל מי שהשתתפה, ותודה מיוחדת ל אורנה שפרון שדייקה כל כך כל כך במילותיה.

ולמה קשה הרבה פעמים להודות בקשיים? לפחות אצלי זה כי אני מרגישה תחת זכוכית מגדלת כל הזמן (עם השנים פחות ופחות). ואם אני מעזה להתלונן, מיד הפתרון: בית ספר!

אם אני מעזה להתלונן, מיד הפתרון: בית ספר!
בגלל זה בדיוק קשה לי להתלונן לאחרונה על קשיי השינה של הפעוט, כי אני חוששת שמיד יבוא בפתרון: תלמדי אותו להירדם לבד! או: גמילת לילה! או משהו כזה...
אי אפשר סתם אמפתיה?

למה קשה הרבה פעמים להודות בקשיים?
כיוון שזה כל-כך מחרפן אותי אני מרגישה לפעמים כשגרירת הקושי

אני אישית מרגישה שככל שיותר מדברים על זה ככה זה נעשה פחות קשה. הרבה פעמים חלק מהקושי, אצלי לפחות, הוא המחשבה שזה רק אצלנו לבטוח משהו ממש גרוע שאני עושה .

כשחולקים גם את הקושי הדברים נשמעים הרבה יותר מציאותיים ואנושיים.

אי אפשר סתם אמפתיה?
בדיוק. במיוחד מול אנשים מסויימים.