הילד לא אוכל לבד

[נועה*]

הוא בן שנתיים וחודשיים ולא אוכל לבד. כמעט הכל אנחנו מאכילים. א. בוקר צהריים וערב הוא מעדיף לשחק ושאנחנו נאכיל אותו. פירות בכל צורה הוא לא מחזיק לבד ואוכל (גם אם אני חותכת קטן).
אני נותנת לו נגישות לאוכל הכל על שולחן נמוך בסלון.
היתה תקופה שהיינו אוכלים בוקר ביחד ונוא היה אוכל לבד (לפחות חלק) וגם משחק עם האוכל. היום הוא לא רוצה בשום אופן לשבת ליד שולחן האוכל. אם אני מנסה זה רק גורר בכי עז וריב גדול. היום אני כבר לא מנסה.

אני מתחילה להרגיש מגוחכת כשאני "רודפת" אחריו עם האוכל.
האם זה נורמלי?
רעיונות והצעות התקבלו בברכה

[אביב_חדש*]

ומה יקרה אם לא תציעי לו אוכל בכלל? ותפסיקי לרדוף אחריו? סביר להניח שהוא לא יישאר רעב ויאכל את מה שאת מגישה לו על שולחן בגובה מתאים (שולחן בסלון), אולי דווקא כשאת לא נמצאת בסביבה.

[גלי*]

מבינה לליבך- היה גם אצלנו ועכשיו פשוט חלף! לפעמים יש ימים שחוזרת לזה. פשוט השתדלנו להניח לה ולהרגע גם בתוכנו (ככל שניסינו "לרדוף"- פחות הצליחה המשימה...). בסה"כ היא בריאה עירנית וניראית מצויין. כמובן מצד שני לשים לב ולא להזניח ולעזוב לגמרי- אם זה היה תלוי בה לגמרי אולי היו שבועות שלמים שהיתה מעדיפה חלבה וציצי בלבד (תודה לאל לציצי...). הבנו שאין לה סבלנות ארוחה שלמה לשבת וזה בעצם די הגיוני לגביה.
היום יש רגעים שבהם מסתכלת עליה כשהיא יושבת ליד השולחן אוכלת בסבלנות ובריכוז, אפילו עם סכו"ם וגם הכמויות גדלו ולא מאמינה שלפני זמן לא רב זה היה ניראה כל כך אחרת... הבנתי שפשוט הפרעתי לה עם הלחצנות אוכל שלי (כמו שהלחיצו אותי בילדותי...)
נדמה לי שיש עוד דפים שדנים בנושא אבל לא זוכרת איפה...
שולחת לך המון סבלנות ובהצלחה!

[נועה*]

ומה יקרה אם לא תציעי לו אוכל בכלל?
הוא ניהיה עצבני ועוד יותר לא רוצה לאכול. כאילו מפסיק לחשוב בהגיון.

הבוקר הוא אכל חצי מלפפון וקם (כמובן שהוא נשאר רעב...)

הבהרה קטנה, אני לא רודפת אחריו בנסיונות שכנוע לאכול. הוא פשוט מעדיף לשחק ושמישהו יאכיל אותו.

[נועה_בר*]

_אני מתחילה להרגיש מגוחכת כשאני "רודפת" אחריו עם האוכל.
האם זה נורמלי?_
לדעתי לא, זה לא נורמלי. את לא צריכה לרדוף אחריו.
אני נותנת לו נגישות לאוכל הכל על שולחן נמוך בסלון.
האוכל נמצא ואם ירצה יאכל. תפקידך רק לדאוג שיהיה מספיק אוכל מגוון וטעים שיפתה אותו לאכול.
ועדיף להתחיל רק עם אוכל שאפשר לקחת ביד, בחתיכות ( ולא דברים שחייבים כפית ) כך יוכל לאכול לבד.
אם את איתו בבית, כל שעה תחליפי אוכל על הצלחת, עד שיגיע משהו שהוא רוצה.
אל תסתכלי על הכמויות שאוכל. בכלל אל תסתכלי! וכשהוא כבר אוכל פשוט תזוזי הצידה . שלא יראה אותך.
לדעתי את חייבת "להוציא" את עצמך מהאוכל. להפסיק להאכיל.
יש לו שתיה? תמ"ל?

( סליחה אם אני קצת ישירה, אולי מידי, ביקשת הצעות. זה מה שאני עושה וגם אצלנו בבית אין אכלנית מצטיינת )

[נועה_נועה*]

לצערי, אני חוזרת לדף הזה
הוא כבר בן שנתיים ו-8 חוד' ועדיין מעדיף שיאכילו אותו (לאחרונה הוא אפילו מבקש שנאכיל אותו שוקולוד ).
גם אם אנחנו יושבית כולנו סביב השולחן, הוא מתיישב איתנו אוכל מעט מאד וקם. אנחנו ממשיכים להאכיל אותו.
לפעמים הוא אפילו את המעט לא אוכל מתיישב ליד השולחן מסתכל על האוכל ולא נוגע בו.
אם הוא נשאר רעב, הוא ניהיה עצבני. בצורה כזו, שקשה מאד להוציא אותו מזה, וצריך לשכנע אותו לאכול.

אני רוצה לציין, שאנחנו לא מאכילים בהסח הדעת, אלא תוך כדי משחק, סיפור...

היום כשכבר יש עוד תינוקת (8 חוד') בבית זה מאד קשה. לעיתים אני מבקשת ממנו שיאכל לבד והוא פשוט מסרב!!
אולי קנאה??

לאחרונה הוא התחיל לאכול חלק מהדברים לבד, אבל זה כ"כ מעט.

[בשמת_א*]

הזמנת אותי ובאתי, אבל האמת - אני לא יודעת מה להגיד.
גם הבת שלי אהבה שיאכילו אותה, אבל אני לא יודעת אם זה היה אותו הדבר. עד היום (כמעט 8) היא אוהבת שמאכילים אותה, וככה היא אוכלת יותר, וברצון. לעומתה, אחיה הקטן רוצה "בעצמו" מאז שהוא התחיל לאכול...
אצל הבן שלך אולי זה קשור לקנאה.
הייתי הולכת לאיבחון לברר דבר כזה. הבעיה שקשה לדעת לאן ללכת. אני אישית בוודאי הייתי פונה ל שיטת אייפק בשביל לברר מה קורה, מה ההתנהגות הזאת מבטאת ומה אפשר לעשות, אם בכלל, או אולי להומיאופתיה.

[עין_הסערה*]

חוץ מאספקט רגשי יכול להיות גם אספקט "פיזי" לבעיה. האם יכול להיות שהוא סובל מרגישות תחושתית בידיים? האם הוא נמנע מלגעת בדשא, פלסטלינה, דברים דוקרים או מדגדגים או נמרחים וכו,?
אם כן - יכול להיות שזה (גם) עניין תחושתי. אם לא - אני מצטרפת לעצותיה של בשמת.

[נועה_נועה*]

עד היום (כמעט 8) היא אוהבת שמאכילים אותה, וככה היא אוכלת יותר, וברצון
נתקלתיבעוד ילדים כאלו (כולם בכורים ). הגדול רוצה שיאכילו אותו והקטן אוכל בתאווה לבד.
אולי קשור למכת בכורות

אצל הבן שלך אולי זה קשור לקנאה
נראה לי גם, זה מאד התעצם אחרי הלידה.

אין לי בעיה עקרונית להאכיל אותו, להפך אח"כ נקי יותר והוא אוכל טוב יותר. הבעיה מתחילה כשהקטנה רוצה/צריכה תשומת לב.

האם יכול להיות שהוא סובל מרגישות תחושתית בידיים?
לא זו הבעיה. הוא אוהב חול, כשהוא אוכל הוא בהחלט מעדיף ידיים על-פני כפית/מזלג.

[אורנה_שפרון*]

נועה,

אין לי בעיה עקרונית להאכיל אותו, להפך אח"כ נקי יותר והוא אוכל טוב יותר

יש לי הרגשה שאת צריכה לבדוק את כל הנושא של שליטה ושחרור בחיים שלך. מהמשפט המצוטט אני לומדת שאת מעדיפה שהאכילה שלו תתבצע באופן מאד מסויים - מבחינת הכמות, מבחינת הליכלוך.
נסי להתחיל לבדוק את הרצון לשליטה בחיים שלך, בלי קשר לסוגיית השליטה שלך בחייו של בנך.

בשלב הראשון של הבדיקה, הניחי לנסיבות החיים להוביל אותך - אם זה אפשרי שתאכילי אותו, עשי זאת, את עצמך אמרת שאין לך עם זה בעיה עקרונית. אם זה לא מתאים מכל סיבה שהיא - האחות הקטנה, עיסוק שלך או כל דבר אחר, אל תאכילי אותו, או שתדחי את זה למועד מתאים מבחינתך.

באופן כללי - רבות מהבעיות שצצות ועולות ביננו לבין ילדינו, עשויות לחלוף, או להפסיק להצטייר כבעייה, אם אנחנו מבררים את העניין ביננו לבין עצמנו.

התבונני בעצמך -
היכן את מבקשת שליטה בחייך? באילו תחומים קשה לך להתפשר על הצורך לשלוט?, מה קורה כשדברים לא מתרחשים כפי שאת תכננת? מה קורה כאשר אנשים אחרים לא מתנהגים כפי שאת חושבת שהם צריכים להתנהג? איך את מנהלת את חייך? האם סדר היום שלך מתוכנן עד לפרט האחרון? וכו'

מכאן אפשר להמשיך לברר....

[עודד_המחפש*]

איך אפשר לכתוב משהו אחרי שאורנה כותבת כאלה דברים חכמים?

טוב, בכל זאת:
הבן הגדול שלי בן ארבע ועדיין אוהב שאנחנו מאכילים אותו. אז מה?
אני רואה בזה ביטוי לאהבה. זה כמו שהוא רוצה שנחבק אותו. ויש לו אח קטן, אז כן, אולי הוא מקנא, אולי הוא רוצה להישאר קצת קטן. מה זה משנה למה? הוא רוצה שאני אפנק אותו ואאכיל אותו, ובעצם גם לי זה הרבה פעמים נעים, אז למה לא?

אני לא חושב שיש כאן בעיה, לא פיסית ולא רגשית. כמובן, צריך לשים לב טוב כדי לוודא שאכן כך הם הדברים, אבל על פניו לא נראה לי שום דבר יוצא דופן בזה שהוא רוצה פינוק ושיתעסקו איתו.
תהנו ביחד!

[נועה_בר*]

אני חושבת שיש הבדל גדול בין ילד שרוצה לאכול, ומבקש שיאכילו אותו, כמו שאומר עודד
לא חושב שיש כאן בעיה, לא פיסית ולא רגשית. כמובן, צריך לשים לב טוב כדי לוודא שאכן כך הם הדברים, אבל על פניו לא נראה לי שום דבר יוצא דופן בזה שהוא רוצה פינוק ושיתעסקו איתו.

לעומת, ילדים שאני רואה כל הזמן שההורים מאכילים אותם, והם לא מתעניינים בכלל באוכל. הם משחקים, מסתובבים וכו' והאימא דוחפת אוכל לפה, כאילו בדרך אגב. הילד לא מתנגד אך גם לא מראה כלל רצון לאוכל.

[רסיסים_של_אור*]

ואני מחזקת את כל הנאמר לפניי ורוצה בכל זאת להציע, לבדוק בעצמך האם נראה שיש לילד רגישות כלשהי, למרקמים מסויימים בפיו, למזון שמעורבב ממרקמים שונים (למשל: מוצק נוזל כמו ביוגורט עם חתיכות פרי וכו'). האם כתינוק הוא עבר את השלב של להכניס כל דבר לפה ??
ולגבי התחושתיות בידיים: האם הוא נהנה ממחשק בבצק, בצבעי מים / ידיים למיניהם ?

בהצלחה בכל מקרה

[נועה_נועה*]

שלום לכולם,
אני בעלה של נועה.
אני רואה את הבעיה אחרת. ברור לי שהרצון שיאכילו אותו נובע גם מקנאה.

הבעיה היא, שכשהוא רעב הוא לא מבקש לאכול, הוא נהיה עצבני (מתעצבן על כל משחק, מרביץ הרבה יותר לקטנה...). אנחנו מבינים שזה רעב, ומאכילים אותו.
לעיתים הוא לא רוצה (למרות שהוא רעב וסף העצבים עולה מאד). כשאנחנו מצליחים לשכנע אותו שיאכל, הוא אוכל הרבה ונרגע.
מסקנתי היא, שהוא אכן היה רעב. אני לא מבין למה כשהוא רעב הוא לא מבקש אוכל (רק לעיתים נדירות כשזה שוקולד לדוגמא)

[נועה_נועה*]

יש לי הרגשה שאת צריכה לבדוק את כל הנושא של שליטה ושחרור בחיים שלך
יש לי הרגשה שאת צודקת. אני בהחלט פריקית של שליטה. מעדיפה את הדברים ע"פ דרכי וכשזה משתבש זה בהחלט מרגיז אותי. סביר להניח, שזה משפיע גם על בני באיזשהו אופן.

אבל הוא מתנהג באותו האופן עם כולם (אבא, סבתא...). הוא אף פעם לא אומר כשהוא רעב. ואז זה הופך לעצבנות מטורפת.

אני רוצה לציין, שאנחנו משתדלים לא להאכיל בהסח הדעת. אנחנו נותנים לו לבחור את האוכל והוא עוזר לנו להכין. מה שכן קורה, אחרי 'מתקפת עצבים' הוא נרגע (ליד חלון/סיפור...), ואז אנחנו מאכילים בהסח הדעת, כשהוא נרגע קצת יותר משתפים יותר.

[נועה_נועה*]

לגבי הרגישות אני כבר לא בטוחה. עד עכשיו הוא נראה לי נורמלי לחלוטין והשאלות שהעלתה רסיסים של אור מערערות אותי קצת.

אני אתן דוגמאות זה יהיה לי הכי קל.
הוא אוהב לשחק בחול, מים, דשא.
הוא לא מצייר הרבה מעדיף משחקים אחרים. לא ראיתי בזה בעיה.
לגבי ערבוב מזון. מעדיף לאכול כל דבר בנפרד. לדוגמא קורנפלקס בצלחת נפרדת ויוגורט בשניה. לא אוכל סלט אלא ירקות חתוכים בנפרד. יש לו רגישות גבוהה לחוטים של הבננה (זה יכול לגרום לו להקאה ).

האמת שלי אישית כל מה שכתבתי נראה לי נורמלי, אולי אני טועה??

[אמא_ל_5*]

גם הבת הקטנה שלי אכלה בעיקר כשהאכלתי אותה עד גיל די גדול. לא זוכרת עד מתי, אבל בודאי מעל גיל שלוש. ואין לה אחים קטנים, כך שזה לא קנאה.

מוכר מאד שילדים הופכים לעצבניים כשהם לא אוכלים, ושאז הם לא רוצים לאכול. לכן לדעתי חשוב מאד להיות ערים לזה ולהציע או לאפשר לילד לאכול לפני שהוא הופך עצבני. מה יקרה אם הוא יהפוך עצבני, יבכה, יתרגז (כמובן לשמור שלא יזיק לאחותו) ולא תאכילו אותו? זה יגמר בבכי. ואחרי זה? אם תציעו אוכל, או תשימו בהישג ידו - לבסוף יש להניח שהוא יאכל, גם אם לא תאכילו ולא תשכנעו. הוא לא יגווע ברעב. ילדים רבים לא יודעים לזהות תחושת רעב ככזו - הם לא מבקשים אוכל, אלא הופכים לעצבניים. לא הייתי נבהלת מזה. כל עוד אתם מציעים מזון שאתם יודעים שהוא מסוגל ואוהב לאכול, הוא לבסוף יאכל, ועם הזמן ילמד לאכול לפני שהוא כבר רעב מידי.
אני מאד מסכימה עם דבריה של אורנה -
הניחי לנסיבות החיים להוביל אותך - אם זה אפשרי שתאכילי אותו, עשי זאת, את עצמך אמרת שאין לך עם זה בעיה עקרונית. אם זה לא מתאים מכל סיבה שהיא - האחות הקטנה, עיסוק שלך או כל דבר אחר, אל תאכילי אותו, או שתדחי את זה למועד מתאים מבחינתך.

מאד חשוב לי להדגיש שההתנהגות שלו נמשעת מאד רגילה. אפילו בספר "חו"ל עם ילדים" המחברת מציינת שילדים לא יודעים שהם רעבים, מתחילים לריב, להתעצבן וכו', וגם אז עדיין לא מודעים לכך שהם רעבים, ולכן כדי לעבור טיול מוצלח חשוב מאד שההורים ידאגו לילדים לאוכל לפני שהם הופכים ללא נעימים...

אני מסכימה עם מה שכתבו לפני - לנסות לשחרר, לא להתעסק עם האוכל, לא לנסות לשכנע לאכול. להציע, להאכיל אם זה מתאים, ולתת לילד לגלות לבד את הרעב ומה כדאי לעשות כדי לפתור את זה.

[בשמת_א*]

ילדים רבים לא יודעים לזהות תחושת רעב ככזו - הם לא מבקשים אוכל, אלא הופכים לעצבניים
בינינו, לא רק ילדים.... אני הייתי כזאת עוד מלפני שאני זוכרת את עצמי...
בשנים האחרונות, הייתי מתחילה לחשוב שאולי אני רעבה כשתפסתי את עצמי עצבנית...
עכשיו, הודות לכמה שינויים שעשיתי בחיי, אני ממש יודעת שאני רעבה כשאני רעבה (וואו). פתאום יש לאוכל מקום מכובד בחיי.
אבל יותר מארבעים שנה זה לא היה ככה (-:

[נועה_נועה*]

וואו, אני כ"כ שמחה שאתן כותבות את זה. חשבתי שזה לא נורמלי, שהוא לא מזהה את הרעב.
המצחיק הוא, שהזוגי שלי גם הרבה פעמים כזה. עצבני מאד, ואז אני שואלת אותו אם הוא רעב. הוא חושב (איך אפשר לחשוב על זה הרי צריך להרגיש את זה) רגע, אם הוא לא מתעצבן עלי, הוא מבין שכן. אוכל ונרגע.


מוכר מאד שילדים הופכים לעצבניים כשהם לא אוכלים, ושאז הם לא רוצים לאכול.
העניין הוא שזה יכול לקחת אצלו הרבה זמן, בדר"כ זה גם בזמן שהקטנה עייפה ורוצה לישון. כשהוא ככה אין לי אפשרות להרדים אותה . הוא מאד זקוק לתשומת לב בזמנים האלו.

הוא לא יגווע ברעב
אני מאד מסכימה עם זה, ברור לי שבסוף הוא יאכל. אף ילד לא ישאר רעב. אני פשוט מנסה לקצר את התהליך.

ושוב אני מזכירה לעצמי...סבלנות, סבלנות, סבלנות.....

[בשמת_א*]

העניין הוא שזה יכול לקחת אצלו הרבה זמן
אני מצאתי שמה שהכי עוזר הוא לדאוג באופן מסודר וקבוע שכולכם תאכלו יחד חמש או שש ארוחות ביום. כן, ממש ככה. ליזום ארוחת בוקר, ארוחת עשר, ארוחת צהריים, ארוחת ארבע, ארוחת ערב ואולי עוד משהו באמצע. ככה מציעים אוכל במרווחים סבירים וקבועים, בדיוק כשאנחנו רעבים, לפני שמתחילה העצבנות.

[רסיסים_של_אור*]

מצטערת ומתנצלת נורא אם השאלות שלי ערערו אותך באופן כלשהו, פשוט הכנסתי מעט מהפאן המקצועי של רגישות יתר באזור הפה וכו'. במקרים של בעיות עם הויסות התחושתי, ייתכנו מקומות בגוף שבהם ניכרת תת-תחושתיות בעוד שבמקומות אחרים ניכרת תחושתיות-יתר.

אני לא מבינה גדולה בקטע של לא להרגיש רעב (למרות שגם אני נעשית עצבנית למדיי כשאני רעבה ) אבל אני קראתי בתיאורים שלך גם משהו אחר. כאילו קושי בפענוח וביישום של תחושת הרעב.
מעניין אותי לשאול אותך, ותעני רק אם מתאים לך כאן, או בדף הבית או אפילו לאי-מייל שמצורף שם, לגבי היבטים נוספים של בנך (וכמובן תרגישי חופשיה למחוק ככל העולה על רוחך):
למשל, איך הדיבור שלו ?
האם הוא סובל מריור מוגבר ?
האם יש עוד סיטואציות, רגשיות או אחרות, שבהן הוא זקוק לתיווך חיצוני על מנת להביע / לתרגם רגש או תחושה לצורך ?

בכל מקרה, אני מאד מתרשמת מההורות המכילה והמעניקה שלכם

[אורנה_שפרון*]

נועה,

האמת שלי אישית כל מה שכתבתי נראה לי נורמלי, אולי אני טועה??
רוב רובנו מצליחים איכשהו להכנס במסגרת הנורמה, אבל אסור לשכוח שלכל אחד מאיתנו צירוף יחודי של תכונות, התנהגויות, סגולות, וקשיים, שהם אלה שעושים אותנו למה שאנחנו. כך גם בנך.

אני שוב חוזרת על המלצתי -
חלק מהעניין של שחרור נוגע גם בכך שסוגיה זו לא תתפוס נפח כל-כך גדול. נסי להניח לימים מספר את הסוגיה.
אומר זאת בצורה בוטה - "רדי ממנו".
בחרי את הדרך שנראית לך מכל שלל העצות שקיבלת, ותדבקי בה ללא כל קשר לתוצאות המידיות. וחזרי לעצמך, בדקי את כל הנושא הזה של שליטה בחייך.


אני בהחלט פריקית של שליטה. מעדיפה את הדברים ע"פ דרכי וכשזה משתבש זה בהחלט מרגיז אותי.
שימי לב כיצד את מתנהגת בעניינים אחרים הקשורים בבנך - כמה חופש את נותנת לו לבחור את מעשיו, את בגדיו, את המשחקים שלו, למשל? כמה את עסוקה באופן שהוא גדל ומתפתח? האם את סומכת עליו או שכל הזמן מלווה אותך איזה חשש שזה לא יקרה אם את לא תדאגי לכך שזה יקרה?
ואיך זה מתבטא ביחסים עם אישך? האם את אחריאית על האוכל שלו, למשל?

לכל אלו יש לעניות דעתי השפעה מכריעה על סוגית האוכל של בנך.

[נועה_נועה*]

רסיסים של אור
מצטערת ומתנצלת נורא אם השאלות שלי ערערו אותך באופן כלשהו
זה בסדר, אני פשוט לא מבינה בזה כ"כ, והוא נראה לי 'נורמלי'. תרגישי נוח.

איך הדיבור שלו ?
מההתחלה הוא דיבר רהוט וברור, אבל תמיד בשקט. (שאלתי בדף בית שלך על הבעיה במיתרי הקול, עדיין לא בדקנו).

האם הוא סובל מריור מוגבר ?
ממש לא.

האם יש עוד סיטואציות, רגשיות או אחרות, שבהן הוא זקוק לתיווך חיצוני על מנת להביע/לתרגם רגש או תחושה לצורך ?
שינה. קשה לו ללכת לישון. אני חושבת שמעט ילדים בגילו מרגישים עייפים והולכים לבד לישון.

בכל מקרה, אני מאד מתרשמת מההורות המכילה והמעניקה שלכם
תודה

אורנה שפרון
בדקי את כל הנושא הזה של שליטה בחייך.
התחלתי אחר שקראתי את תשובתך אלי. רוצה להודות שקצת נחרדתי מעצמי (תמיד ידעתי שאני מעדיפה שליטה, אתמול ההבנה היתה שונה).
זה מדהים כאנחנו מחזירים את הפוקוס אלינו, זה עובד כמו קסם. אתמול בערב ישבנו כולנו לאכול, הוא יצטרף, התיישב אכל לבד הכל, כשבע, קם ושיחק....

כמה חופש את נותנת לו לבחור את מעשיו, את בגדיו, את המשחקים שלו, למשל? כמה את עסוקה באופן שהוא גדל ומתפתח? האם את סומכת עליו או שכל הזמן מלווה אותך איזה חשש שזה לא יקרה אם את לא תדאגי לכך שזה יקרה?
במשחקים שלו ובעיניינים שלו אני לא מתערבת, בדר"כ גם לא מציעה משחקים, אלא עם אני רוצה לשנות אווירה או ליזום משהו. בבית הוא משחק המון לבד, בחוץ הוא נצמד אלי ומבקש שאהיה לידו.
בגדים ואוכל בשליטה שלי. לגבי בגדים הוא אף פעם לא הביע התנגדות, אם קורה והוא מביע התנגדות - נדיר - מחליפים (רוב הבגדים שלו אותו הדבר).
אני מאד סומכת עליו. יש לו המון, המון חופש פעולה.

ואיך זה מתבטא ביחסים עם אישך? האם את אחריאית על האוכל שלו, למשל?
פה נכנסת למשהו שמציק לי קצת לאחרונה.
כן, אני זאת ש'מובילה' את החיים שלנו. אני עם כל הרעיונות המטורפים והוא תמיד מסכים. כמעט אף פעם אין לו התנגדות, וגם אם כן, כעבור כמה זמן הוא משתכנע.
אני אחראית על האוכל שלו (לרוב). אני בבית ואני זאת שמבשלת. מעניין כשאין לי רעיון מה לבשל, אני שואלת אותו, ויש לו תשובה קבועה "לא יודע, מה שבא לך".

לא יודעת אם התכוונת שאענה על הכל כאן או לעצמי. בכל מקרה נוח לי לענות.

המון תודה לכן על העזרה...@}

[סיגל_ב*]

אתמול בערב ישבנו כולנו לאכול, הוא יצטרף, התיישב אכל לבד הכל, כשבע, קם ושיחק....
אני יודעת שהתלהבתי כבר היום פנים אל פנים ובכל זאת - איזה יופי!!!

[אורנה_שפרון*]

נועה,
השאלות שאני מעלה הן רק דוגמא לשאלות שאת יכולה לשאול את עצמך. התשובות הספציפיות לשאלות הללו לא ממש חשובות.
מה שחשוב הוא שתשאלי את עצמך את השאלות הנכונות בשבילך.

פה נכנסת למשהו שמציק לי קצת לאחרונה.
התחושה הזאת שזה מציק לך, זאת התחושה שעשוייה להוביל לשינוי. בעצם היא אומרת לך - לא מתאים לי יותר להמשיך כך, רוצה משהו אחר. עכשיו כבר רוצה אחרת.
היי ערה לתחושות הללו,
אבל שימי לב שהשינוי שאת מבקשת יהיה שינוי שלך לא של האחר - וזה לא משנה כרגע אם זה אישך או בנך.
זאת אומרת שאם ברצונך לשנות משהו ביחסים עם בן זוגך, למשל, בדקי מה את יכולה לעשות למען השינוי ולא איך הוא צריך להיות על-מנת שיתרחש השינוי.
וכל זה כמובן נכון גם ביחסים עם בנך.

[נועה_נועה*]

אבל שימי לב שהשינוי שאת מבקשת יהיה שינוי שלך לא של האחר
הולכת לשנן את המשפט הזה....

שוב המון תודה @}

[רסיסים_של_אור*]

אבל שימי לב שהשינוי שאת מבקשת יהיה שינוי שלך לא של האחר גם לי המשפט הזה ישר קפץ לעיניים וללב ולראש... זה נראה לי משפט מפתח לכל תהליך של צמיחה ושינוי שאנחנו מחפשים עבור עצמנו, וגם משפט מפתח כשאנחנו רוצים לשנות חוויות במערכות יחסים ובכלל... תודה

[אילה*]

כתבו פה דברים נפלאים, מעוררי השראה .
אני מרשה לעצמי להוסיף מניסיוני האישי :
כשהתחלתי לתת לילד לאכול בעצמו , בסביבות גיל 8 ח' - דרך אגב , את יכולה לשחזר את ההתחלה , איך היה ומה חשבת אז ?

• היה המון בלאגן . נתתי ירקות מאודים ועוף וכל הבגדים שלו היו מרוחים . אפילו גיליתי שבקיץ עדיף שיאכל ערום , אבל במהירות נהיה קריר , היתי מפשיטה את כל הגיפה ממנו ומשרה בגיגית , כדי שהבגדים היה רק מוכתמים ולא שהאוכל ישאר דבוק גם אחרי הכביסה .

הכי חשוב שלימדתי את עצמי : לנשום .
רק לשבת מרחק מה ממנו ולא להתערב . לדעת בודאות שהבגדים יצטרכו כביסה , נו ,אז מה .
כשהיה ממש קשה התקשרתי לאבא שלו וסיפרתי על איזה בלאגן וכמה קשה לי .
תמצאי לך כל קבוצת תמיכה שאת יכולה להעלות בדעתך .

לפעמים היו כל מני קרובים שואלים , איך זה שאני נותנת לו , הייתי עונה ,שעוד שנה היו לו נימוסי שולחן טובים משלי . צדקתי .

לדעתי קו"פח יממנו לכם בדיקה אצל קלינאית תקשורת /מרפאה בעיסוק/דיאטנית ילדים .

גם חשוב שההורים ילמדו והיו ערים לחשיבות התהליך של אכילה בכוחות עצמך .

אולי יש כאן לבן הזוג שלך שיעור חשוב שהוא יכול לעשות עם הילד ,אני לא יודעת איך בדיוק .יש אנשים שהדיבור על הצרכים שלהם הוא מוקצה , אז אולי הגיע הזמן להגיד לפחות 3 פעמים ביום (סתם אני זורקת מספר ) , אני צריך ...לאכול , לישון , להזיז את הגוף ,
מוסרת לכם ברכת בתאבון ובהנאה מהאוכל ומהחיים .

[עודד_המחפש*]

איזה יופי.
מזכיר לי את הדיון על ההתמרחות באוכל מהדף עקרון הרצף באמנות של ילדים.
מומלץ @}

[פלוני_אלמוני*]

הגעתי לכאן במקרה (אני רואה שעברו 6 שנים.)
למי שמתעניין, היה לנו סיפור דומה: הילד (דווקא הצעיר), סירב לאכול לבד. היום הוא בן קרוב לארבע, ואוכל בדרך כלל לבד,
אך עדיין מבקש האכלה כשעייף או עצבני.
בסביבות שלוש-שלוש וחצי היה לנו משבר גדול, בעיקר כי אני התעקשתי שיאכל לבד, או שלא יאכל כלל, ואשתי התעקשה שיאכל, גם אם צריך לדחוף לו לפה, תוך הקראת סיפור או תוך שהוא משחק.
כנראה שהסירוב התעצם אצלו בגלל התעקשותי, ובגלל שקלט שזה גורם לריב בין ההורים.
בהמשך זה גלש (לדעתי) לתחומים אחרים: "לא יכול" להביא לעצמו ספר או משחק, "לא יכול" לקום מהרצפה, "לא יכול" להגיד מה הוא רוצה.
אחר כך הייתה, עם או בלי קשר, בעייה בגמילה: קקי בתחתונים, גם בבית, גם בגן.
היינו בייעוץ (ההורים). היינו במשבר.
ברור שהכל בגללנו. אבל מה לעשות - גם אנחנו הרי כמו שנו ב"אשמת" הורינו?
לבסוף, הומיאופתית קלאסית נתנה לו משהו, ובעיית הקקי פשוט נעלמה בתוך שבוע.
עובדה. לך תסביר את זה...
ולגבי הבעייה המקורית: אחרי כמה חודשים, גם הלחץ ההורי ירד, והנה הוא אוכל לבד.
מקווה שיעזור למישהו.

[ענבל*]

שלום, בני בן 3 ולא אוכל לבד ארוחת צהריים וערב , הוא יודע להחזיק מזלג וכף אבל הוא אף פעם לא לוקח בעצמו את האוכל מהצלחת רק אם אני נותנת לו ביד, מה שהוא כן אוכל לבד זה לחם פרי וכו׳. מה שנקרא בין הארוחות. אני היחידה שמאכילה אותו והאמת שהייתי רוצה שהוא יתחיל לאכול לבד אבל פשוט נראה כי הוא לא מתעניין באוכל, אם הוא ממש רעב הוא יכול לאכול 2 -3 כפות נגיד והולך לשחק, בנוסף הוא גם תמיד מבקש מוזיקה או לראות משהו בפלאפון, אני יודעת אני חלחלתי לו את כל הדבריםבעבודה האלה ועכשיו איך אני מוציאה אותו מזה?? למישהו יש עצה איך לגשת לנושא? תודה רבה לכולם

[יונת_שרון*]

איך הוא עם אוכל שאפשר לאכול בידיים, בלי כפית? אפונה, תירס, חתיכות עוף, פשטידה, פירות וירקות, ...

[תמרוש_רוש]

איך אני מוציאה אותו מזה?? למישהו יש עצה איך לגשת לנושא?
נראה לי, שלהיות עסוקה מאוד בזמן הארוחות זו התחלה טובה.
ולקבל את זה שאם את רוצה שינוי כזה בהרגלים שלו, אז זה ייקח קצת זמן, ואם זה אומר שבמשך כמה ימים הוא יאכל רק 3 כפות ויילך לשחק - אז בסדר. זה חלק מהתהליך.
ולתת לו בחירה, לאכול בכף או מזלג או ידיים. לא להתערב. ואם יש לכלוך ובלגן - שוב, זה חלק מהתהליך.

בנוסף הוא גם תמיד מבקש מוזיקה או לראות משהו בפלאפון,
את זה הייתי מפסיקה. בהחלטה קיבוצית, כלל משפחתית: כשיושבים לשולחן שמים טלפונים בצד ולא מדליקים שום דבר. ואף אחד לא מתעסק עם הטלפון. תוך כמה ימים את תתרגלי לזה - וגם הוא.