_מתוך הספר "A Pattern Language" Amazon:0195019199 מאת כריסטופר אלכסנדר. תרגום: רונית סלע, דגנית ב, בשמת א, יונת שרון
נניח שהחלטתם לבנות לעצמכם בית. אם תמקמו אותו נכון, בית זה יוכל לעזור ביצירת שכונה, או שורת בתים, או גבעה של בתים -- אשכול בתים (37), שורת בתים (38), גבעת בתים (39) -- או שיוכל לתרום לחיוניות של אזור יצרני -- בתי מגורים בתווך (48). הדפוס הנוכחי מספק מידע חיוני בנוגע למאפיין החברתי של בית המשפחה עצמו. אם תצליחו ביישום הדפוס הזה, הוא יעזור בשיקום מעגל החיים (26) ו{{}}אוכלוסיה מעורבת (35) במקום מגוריכם.
המשפחה הגרעינית אינה צורה חברתית שיכולה להתקיים בזכות עצמה.
עד לפני שנים לא רבות, החברה האנושית הייתה מבוססת על המשפחה המורחבת: משפחה של לפחות שלושה דורות, שבה הורים, ילדים, סבים, דודים, דודות ודודנים חיו יחד בבית אחד או במספר יחידות מחוברות. אך כיום אנשים נוסעים למרחק של מאות קילומטרים בגלל נישואים, לימודים או עבודה. בנסיבות אלה היחידות המשפחתיות היחידות שנותרו הן אלו שמכונות המשפחה הגרעינית, וגם הן מתפרקות לעיתים קרובות עקב גירושין או פרידה.לרוע המזל, נראה כי המשפחה הגרעינית אינה צורה חברתית שיכולה להתקיים בזכות עצמה. היא קטנה מדי. כל אחד מבני המשפחה הגרעינית קשור בקשר הדוק מדי לאחרים. כל ערעור במערכת יחסים, גם אם רק לשעות ספורות, הופך קריטי; אנשים אינם יכולים פשוט לפנות לרגע לדודים, דודות, נכדים, דודנים, אחים. במקום זה, כל קושי מוליך את היחידה המשפחתית במעגלים הולכים וגוברים של אי-נחת; הילדים סובלים מדפוסים שונים של תלות ובעיות אדיפליות; ההורים תלויים כל כך זה בזה עד שלבסוף הם נאלצים להיפרד.
פיליפ סלייטר מתאר מצב זה בקרב משפחות אמריקאיות, ומוצא כי המבוגרים במשפחה הגרעינית, במיוחד הנשים, סובלים מתחושת חסך קשה. פשוט אין מספיק אנשים בסביבה, ואין שום פעילות משותפת שתעניק לחוויות היומיום בבית איזשהו עומק ועושר.
(Philip E. Slater, The Pursuit of Loneliness, Boston: Beacon Press, 1970, p. 67, and throughout.)
נראה הכרחי שבכל משק בית יחיו לפחות תריסר אנשים כדי שכל אחד מהם יוכל לזכות מהעידוד והקירבה הנחוצים במהלך העליות והמורדות שבחיים. מכיוון שנראה כי המשפחה המורחבת המבוססת על קשרי דם אינה מתקיימת עוד -- לפחות לעת עתה -- נראה כי הדרך היחידה להשגת מצב כזה תתרחש אם משפחות קטנות, זוגות ורווקים יצרו יחד "משפחות" של עשרה אנשים בקירוב.
בספרו האחרון, "אי", שרטט הלדוס האקסלי דיוקן נחמד של התפתחות מסוג זה:
"כמה בתים יש לילד פלניזי?"
"בערך עשרים, בממוצע"
"עשרים? אלוהים!"
"כולנו שייכים" הסבירה סוסילה, "ל-'מאה' -- מועדון אימוץ הדדי. בכל מאה יש בין חמישה עשר לעשרים וחמישה זוגות, ביניהם כאלו שרק נישאו וזוגות מבוגרים עם ילדים גדולים, סבים ורב-סבים. כולם מאמצים את כולם במועדון. חוץ מחברי המשפחה עמם יש לנו קשרי דם, יש לכל אחד גם אמהות משנה, אבות משנה, דודים, דודות, אחים ואחיות משנה, תינוקות, פעוטות ובני נוער."
וויל הניד בראשו. "אתם מגדלים עשרים משפחות היכן שבעבר גדלה רק אחת."
"אבל המשפחה מהעבר היתה מסוג אחר." כמו קוראת הוראות מספר בישול, "קח עבד משכורת בלתי מיומן מבחינה מינית" המשיכה, "הוסף נקבה בלתי מסופקת ושניים או שלושה (לפי העדפתך) מכורי טלויזיה קטנים, השרה בתערובת של פרוידיאניות ונצרות מדוללת, ואז סגור היטב בתוך דירת ארבעה חדרים ובשל אותם ברוטב שלהם על אש נמוכה במשך חמש עשרה שנים. המתכון שלנו שונה מעט: קח עשרים זוגות מסופקים מינית ואת צאצאיהם, הוסף מדע, אינטואיציה והומור בכמויות שוות, טבול בבודהיזם טנטרי והקפץ במחבת פתוח על להבה של חיבה."
"ומה יוצא מהמחבת הפתוח שלך?" שאל.
"סוג שונה לחלוטין של משפחה. לא בלעדית, כמו אצלכם, לא כזו שנגזרה מלמעלה, לא כפויה. משפחה פתוחה, לא מוגדרת מראש, ולא כפויה על איש מחבריה. עשרים זוגות של אמהות ואבות, שמונה או תשעה אבות לשעבר ואמהות לשעבר, וחמישים או שישים ילדים מעורבים בכל הגילאים."
(Aldous Huxley, Island, New York: Bantam, 1962, pp. 89-go.)
מבחינה פיזית, הסידור למשפחה הרחבה צריך לספק איזון בין פרטיות לציבוריות. כל משפחה מצומצמת, כל אדם, כל זוג, זקוק לתחום פרטי, כמעט משק בית פרטי משלהם, לפי הצורך שלהם במקום. בתנועת הקומונות, הניסיון שלנו הראה שהקבוצות לא התייחסו לצורך הזה בפרטיות ברצינות הראויה. הן דחו אותו כמשהו להתגבר עליו. אבל זה צורך עמוק ובסיסי; ואם סידור המגורים לא נותן לכל אדם ולכל משפחה מצומצמת לאזן את עצמם במימד זה, אין ספק שזה יגרום לבעיות. אנו מציעים אפוא שיחידים, זוגות, צעירים וזקנים -- כל תת קבוצה -- ינהלו משק בית משלהם, עצמאי מבחינה חוקית. במקרים מסוימים יש להפריד באופן פיזי משקי בית ובתים, ובאחרים לפחות להפריד לחדרים, דירות וקומות.
התחומים הפרטיים יוצבו מול החלל המשותף ומרכזי הפעילות המשותפים. האזורים המשותפים החיוניים ביותר הם המטבח, המקום שבו יושבים לאכול, וגינה. לארוחות משותפות, לפחות מספר ערבים בשבוע, יש כנראה משקל מכריע בגיבוש הקבוצה. האכילה והבישול המשותפים מהווים מפגש נינוח שמאפשר לדבר על כל דבר: תיאומים לגבי הטיפול בילדים, תחזוקה, תכניות מיוחדות -- ראו ארוחה משותפת (147).
מכאן מתבקש חדר משפחה גדול --מטבח כפרי, ממש בלב השטח -- בצומת הדרכים המרכזית, לשם כולם יתנקזו לקראת סוף היום. שוב, לפי סגנון חיי המשפחה, המקום יכול להיות בניין נפרד, עם סדנה וגינות, או אגף של בית, או כל קומת הקרקע בבניין בן שתיים או שלוש קומות.
יש עדות לכך שכבר פועלים בחברה תהליכים היוצרים משקי בית משותפים גדולים מבחירה. (Cf. Pamela Hollie, "More families share houses with others to enhance 'life style,' " Wall Street Journal, July 7, 1972)
דרך אחת לעודד את הצמיחה של משפחות מבחירה: כשמישהו עוזב או מוכר את הבית או החדר או הדירה שלו, הוא צריך קודם להודיע לאנשים החיים סביבו -- השכנים. ואז לשכנים יש זכות למצוא חברים שלהם שיעברו למקום שהתפנה -- וכך להרחיב את "המשפחה" שלהם. אם חברים יכולים לעבור לגור בשכנות, הם יכולים להתארגן ליצירת משפחה מתפקדת, עם אזורים משותפים וכל השאר. הם עשויים לבנות חיבור בין הבתים, להוריד קיר, להוסיף חדר. אם האנשים סביב המקום שהתפנה לא מצליחים למצוא לו קונים תוך כמה חודשים, אז הוא יוצא לשוק הדיור הרגיל.
לכן:
בנו תהליכים שיעודדו קבוצות של 8 עד 12 אנשים להתקבץ ולהקים משקי בית משותפים. מבחינה צורנית, הדברים החשובים הם: 1. מתחמים פרטיים לקבוצות וליחידים שמרכיבים את המשפחה המורחבת: מקום לזוג, חדרים פרטיים, משק-בית משני למשפחות מצומצמות. 2. חלל מרכזי לפעולות משותפות: בישול, עבודה, גינון, טיפול בילדים. 3. בצמתים המרכזיים של האתר, מקום בו יכולה הקבוצה להפגש ולשבת יחד.
לכל יחידה במשפחה המורחבת חייבת להיות, בכל מחיר, טריטוריה משלה, שהיא מנהלת -- בית משלך (79); יש לנהוג בכל טריטוריה כזאת לפי אופי היחידה המשפחתית -- בית למשפחה גרעינית (76), בית לזוג (77), בית לאדם יחיד (78); ביניהן יש לבנות חלל משותף שבו יוכלו כולם להפגש ולסעוד יחד -- אזורים משותפים בלב (129), ארוחה משותפת (147). כדי לקבוע את צורת הבניין, הגנים, החניה, והסביבה, יש להתחיל עם מערכת בניינים (95) ...