המסע לsiwa פרק v פלסטינא מכביש 90

אנונימי

המסע לsiwa ב-3 חלקים (טרילוגיה..):
המסע לsiwa פרק iv לירדן לא
המסע לsiwa פרק v פלסטינא מכביש 90
המסע לsiwa פרק vi מצרים

_{דף בלוג ב{{}}פינת אופניים}

with passion (2008-03-21T21:37:57): ספוילר! ראו הוזהרתם...

שלום לכולם!

אני מקווה שנמצא זמן ומקום להרחיב..

אנחנו עושים כיף חיים..
הגענו היום לסמר.. כן רק עוד קצת עד הגבול. אבל היום אנחנו חוגגים עם כולם ומבקרים חברים אהובים.. ונהנים..
ירדנו שוב לכנרת המשכנו דרך הבקעה לפלסטין הכבושה קצת פחות.. התיידדנו עם בעלי בסטות בדואים התרחצנו בעין עוג'א צילמנו התנחליות עברנו ביריחו בלי שיירו בנו החיילים, ניסינו שוב להכנס לירדן.. לאורך ים המלח.. בערבה הצפונית חגגנו עם אביטיחים ומלונים ופלפלים אורגניים כל יום.. הלכנו לאורך הגבול לא-גבול בירח מלא כמעט, איבדנו שן והפיה הביאה תמרים, ואת כביש הערבה עשינו מהר ובכיף עד סמר..

החיים טובים.
תמונות אני מקווה בקרוב.

מוכר אבל טוב

עברו קצת יותר משבועיים ושוב אנחנו יורדים לעמק בית שאן. הרגשתי מעט חוסר התלהבות ליסוע שוב את אותה הדרך, אבל כשיצאנו שמתי לב שאני מהיר משמעוית לעומת פעם שעברה. אני מרגיש המון כוח ברגליים, כאילו שדרגו אותן במנוע עזר, וגם שם לב לתחושת בטחון שחוסכת שחיקת מעצורים מיותרת.
ישנו שפע של אספרגוסים מתוקים וזקורים משני צידי הכביש, חלקם כבר נקטפו על ידי אנשי האזור, אבל יש מספיק לכולם..
הגענו לטבריה ביעף, חיפשנו בשוק ללא הצלחה אפרסמונים אחרונים של העונה. התנחמנו במדג'ולים אורגניים הכי טריים שיש מהקפאה בקיבוץ כנרת.. במבצע לחג של 34 שקלים לקילו. ישנו לא רק מצומת צמח על החוף שם פגשנו קבוצה של סטודנטים מהכפרים הערביים באזור שלומדים במכללה. הם אמרו שבקרוב הם הולכים להתחיל במשחק מחבואים והזמינו את מומו להצטרף. תפסנו טרמפ על המדורה שלהם והתנדנדו על חבל ארוך במיוחד שהיה קשור לעץ האקליפטוס. אחרי זה הסטודנטים לימדו אותנו לשחק את המשחק "5 אצבעות": כל משתתף מחזיק 5 אצבעות פתוחות ובתורו מספר על משהו שמעולם לא עשה (דוגמא: אף פעם לא הייתי בתאילנד) - כל מי שדווקא כן עשה את אותו המשהו שמעולם לא עשיתי - מוריד אצבע אחת. המשתתף/ים הראשון/ים שמוצאים את עצמם ללא אצבעות - מקבלים "משימה" משאר המשתתפים.. זהו - זה כל המשחק.. בדרך, תלוי בעסיסיות המעשים, אפשר ללמוד כל מיני דברים על החבר'ה.
החבר'ה לא עישנו גראס, לא שתו אלכוהול.. ילדים טובים וצלולים והלכנו לישון די מאוחר.

גובה פני הים

בירידה לכנרת, לקראת צומת מגדל, מומו קוראת את השלט "sea level" - ואני מנסה את כוחי בלהסביר לה מה פשר השלט הזה..
אנחנו עכשיו בגובה של כל האוקינוסים, אנחנו עכשיו בגובה של כל ים שמחובר לאוקינוסים - וגם הים האדום. מה שאומר ש, מפה ועד אילת, כ-450 ק"מ - כל עלייה היא גם ירידה - מין מבצע כזה של 1+1. את הירידות אנחנו מקבלים "בחינם" על המאמץ שהשקענו בעלייה. אבל זה גם עובד להיפך.. לקראת כל עלייה אנחנו מאיצים ל-30 עד 40 קמ"ש לפחות בירידה וככה גם לפעמים מקבלים את העלייה "בחינם".
אולם במהלך הטיול למדתי להעריך מאד דווקא את העליות שהן לא בחינם.. העליות שגורמות לי למצוא את הקצב הנכון לי - הקצב שגורם לי להתאמץ אבל לא להזיע.. הקצב שגורם לי להרגיש בבירור את התרומה של מומו מאחור.. ואני מבין שכשנוסעים ברכב ממונע - מפסידים בגדול - מפסידים את העליות הטובות של החיים.

סחנה פרטי משלהם

השמועה אומרת שאנשי עין הנציב עושים בעיות לאנשים שרוצים להגיע למעיין הקסום בחצר האחורית של הקיבוץ... וברור למה.. הרי אם כל החבר'ה של בית שאן יתחילו להגיע בקיץ בהמוניהם - הקסם של המקום יאבד את תוקפו. אבל אנחנו הגענו מצוידים בשם! שם של חבר קיבוץ מדופלם שפגשנו באחד מ{{}}לקטים מטיילים.. (אחלא שם דרך אגב). וכך הגענו לשער הקיבוץ.. ופשוט נכנסנו ואף אחד לא שאל אותנו כלום..
גילינו כמה עצי פקאנים ערומים ומתחתיהם כמה עשרות אגוזים שנותרו בזמן שפיצחנו מישהי שאלה אותנו מה אנחנו עושים פה.. ואמרנו שאנחנו אולי נבקר את [השם המגניב שמור במערכת] - וכך אישרנו שהסיסמא אכן עובדת והיא הניחה לנו לנפשינו. כשמצאנו את המעיין חיוך גדול עלה על פנינו - בריכה ענקית עם מקפצה גבוהה ואפילו חבל ומזרוני ספוג.. וכמה חברים מהמקום שמביאים את דאגתם על מה יקרה עם החבר'ה מבית שאן יגיעו בהמוניהם.

איזה כייף לקרוא! תודה@}

עכשיו אני קוראת עליך בשני בלוגים בו זמנית. אצל נעמה במדבר וכאן...

hey!
you are still invited to drop by when in the sinai
Tamar
our egyptien number: 012-7955173

מדהים...
אם בדרך חזרה אתם עוברים ליד כפר סירקין, אתם מוזמנים... שדה שלם מאחורי הבית ועוד כמה במרחק הליכה יעמדו לרשותכם @}

hello, we are in the nile delta.. biking to alexandria.
guavas and melons and raw sugar cane juice are amazing!
tamar - tried to call from taba but no answer..
will try on the way back.

תמשיכו להנות!
אין טוב מנדודים לטלטול קל של העצמות.
לילות טובים ותמרים מתוקים!

רציתי לעדכן שלפני 4 ימים, קראתי מיילים בג'ימייל ובמקרה ראיתי את אופק מחובר לצ'אט של הג'ימייל
הוא מסר שהם נהנים ומרגישים מצויין (בריאותית), רוכבים ורוכבים ורוכבים ו - החשוב מכל - הוא אמר לי שמחר (שזה בעצם ביום שלישי מלפני 3 ימים) הם מגיעים לסיווה סוף סוף.
לא היה לו זמן לעדכן פה או להעלות תמונות, ואחרי דקות ספורות היה צריך להמשיך בדרכו.

אופק,
אני פה ספונה בביתי, אכולת קנאה והערצה,
מחכה שתחזור, תשתף ותעלה תמונות.
תעשו חיים
@} @} @}

מחכה שתחזור, תשתף ותעלה תמונות.
תעשו חיים

קראתי עליך בהארץ. נשמע שהמסע נהדר!

אהלן.. ממשיך מאיפה שהפסקנו (ראו לעיל "סחנה פרטי משלהם..)

עוברים את "הקו"

הבקעה מאד צבעונית באביב, והנוף משתנה בקצב די מהיר אבל בהדרגתיות. ככה פתאום אנחנו מגיעים ל"מחסום". המחסום הוא על קו לו אנחנו קוראים "הקו הירוק". מומו שואלת על פשר הקו.. איפה היינו לפניו ואיפה אנחנו עכשיו. בהחלט מבלבל.. ואני מנסה להסביר במילים פשוטות את הקונצפט הסבוך.. ואני מסביר שזה בא מנקודת המבט שלי.. ושיש אנשים שחושבים אחרת.. אבל מה שכן, אנחנו מיוחסים למעמד חברתי עם פריבילגיות שנותנות לנו לעבור במחסום בקלות.
כשהגבעות נעשו עגלגלות יותר, והשמש עדיין האירה רק בלי שנראה אותה יותר, פרשנו למערב הכביש המחוסה שטיח של פריחת בן-חרדל (רוקט-בר) וקצת פנימה ליד השלט האדום המזהיר על שליטת הרשות הפלשתינית באזור הפנימי יותר.. היו מספר אקליפטוסים, פורחים אף הם, ואזור שטוח ונקי מתחתיהם. מושלם!
מכינים סלט גדול מירוקים טריים בלאדי במיוחד שליקטנו קצת מקודם.. (פטרוזיליה מקורזלת, קוסברה, נענע, בצל ירוק) - ומאד נהנים ממנו.

פלחות ובסטות

הגענו לאזור חקלאי אינטנסיבי בבקעה. חלק עם שדות קטנים יחסית וקצת מגוונים, בהם עובדים משפחות עם ילדים, וחלק שני עם שדות ענק של יבול מסוג אחד או שורות של חממות או בתי אריזה גדולים, בהם עובדים תאילנדים. ישובים די מבולגנים ללא גדר.. וישובים עם בתים אחידים עם 2 גדרות תייל לפחות.. בסביבות הכפרים, כל כמה מאות מטרים יש בסטה מזמינה של ירקות ופירות על הכביש, וב"התנחלויות", אם עוברים את השער, לפעמים אך לא תמיד תהיה איזה מכולת שבד"כ סגורה עם מעט מאד ירקות ופירות..

אז ככה טיילנו מבסטה לבסטה. בכל בסטה מיד מציעים לנו לשבת ונותנים לנו לשתות ומתבדחים איתנו ומנגנים ומתדלקים אותנו באבטיחים ותפוזים ופומילות. החלילן מבינהם סקרן לגבי האופניים שלנו ואופניים בכלל - אין לי יותר מדי קייס כלכלי - הטוסטוס שלו עלה 500 שקל, והוא טוען שהוא שם כל שבועיים 20 שקל של דלק וזה מספיק להסתובב ככה בכל האזור ואין שום הוצאות אחרות..

תמונות הוספו מתחילת (התחילה השנייה..) הטיול - כלומר מהכותרת "מוכר אבל טוב" מה-24 למרץ.
enjoy

נשמע ונקרא טיול מקסים ומגוון עד מאוד.

מודה, קשה לי קצת עם השמאלנות...(-;
אז-או שאתגבר או שלא.רק שלי.

חושבת עליכם במסע. לומדת, מאמצת, מחבקת.

אשמח מאד, כשתתפנה לכתוב, את רשימת הציוד שלקחתם לטיול הזה.

אהלן חניתה - אפרט את רשימת הציוד כשנגיע ללוטן..

נתיב הגדוד..

כל פעם שאנחנו מגיעים לצומת או נקודה אליה רק הגענו בעבר בטרמפים או אוטובוס.. ומומו אומרת "!i know this place" תחושת סיפוק מציפה אותי - הפעם הגענו לכאן בעצמינו.
וככה הגענו לצומת פצאל, על שם ההתנחלות הסמוכה והישוב הבדואי הסמוך פסאיל - שניהם על שם האח של הורדוס - פצאלוס..
ליד הצומת יש חורשה וגן שעשועים - מומו נעלמת לשחק עם הילדים בזמן שאנחנו הולכים לחפש את ארוחת הערב.. מתחת לעצים אנחנו מגלים מרבד מקסים של חוביזות מקושט באי אילו פרחי תחילת האביב - עם ורוד, כחול, סגול, צהוב ולבן.
עד שחזרנו לגן השעשועים, מומו כבר השתלבה לה עם ילדי חמולה בדואית מפסאיל שבילו שם את אחר הצהריים. הם מצלמים אותנו, אנחנו מצלמים אותם.. ואנחנו המבוגרים בשיח על דא ועל הא.. כלומר על פוליגמיה.. אני שואל כמה מערכות יחסים "מותר" והם אומרים עד 4, אבל אי אפשר לקחת אישה נוספת מבלי שהאישה הראשונה נותנת את הסכמתה.
חוץ מזה אני לומד קצת ערבית.. חודאר - ירקות, פוארקה - פירות, באס טעזה - רק נא.
הם מתעקשים כמה פעמים שנבוא אליהם הביתה ונמשיך מחר בבוקר. הצעה מפתה מצד אחד - אבל מצד שני אנחנו הולכים לישון מוקדם (כשהשמש יורדת) ואוהבים לישון בחוץ.. ואוכלים באס טעזה.. בקיצור להיות אורחים שם זה אומר לא ממש לנוח אחרי יום אופניים.
אני מסביר להם שאנחנו רוצים להמשיך לכיוון יריחו - והדומיננטי שבחבורה ששכחתי את שמו ממליץ להכנס לעיר בדרך החסומה אך נטולת המחסום קצת אחרי הישוב נעמה.

רוכב אופני הרים ממעלה אפריים פוגש אותנו כבר פעם שנייה אבל בפעם הראשונה לא יצא ממש לדבר.. הוא מתלהב מהטיול ומהאופניים וגם הוא מזמין אותנו הביתה..

לפני שנצטרך לסרב להזמנה נוספת אנחנו ממשיכים בדרכינו, עוברים מול פסאיל והילדים קוראים מהכפר "מומו! מומו!".

עוברים ליד בתי אריזה גדולים במיוחד עם סמלים של קרמל.. זה יום שישי בערב ואין לנו מספיק ירקות לסלט.. נכנסים לאחד מבתי האריזה ושואלים אם אפשר לקנות פלפלים - הם מפנים אותנו לערימה של ארגזים ואומרים לנו פשוט לקחת כמה שאנחנו רוצים.. הכל אורגני! ממשיכים לבית אריזה אחר - שם יש עגבניות אורגניות.. וריחן... הכל לייצוא כך שכל פלפל ועגבניה שאנחנו מקבלים, חסכנו להם מסע מיותר לאירופה.

בחזרה על הכביש כבר השמש יורדת - ואנחנו חותכים לנתיב הגדוד לאכול ארוחת ערב ולמצוא מקום לישון. הישוב מזכיר ישובים וקיבוצים אחרים שביקרנו.. בהם פשוט לא רואים אף אחד.. כולם בבתים - מה שמאפשר לנו להתנחל בהתנחלות.. בגן המשחקים במרכז הישוב עם אומגה משובחת במיוחד!

הסלט הערב - חוביזות, פלפלים ועגבניות אורגניים ועסיסיים ברוטב שקדים סמיך ואינטנסיבי. מומו מתלהבת ואומרת שכל יום אנחנו אוכלים סלט מדהים יותר מהסלט של אתמול.. היא צודקת! למרות שאנחנו מוגבלים במספר רכיבים מצומצם ואקראי.. למרות שיש לנו רק קערה וסכין ושום ציוד אחד.. זה פשוט לא מפסיק להשתפר.
לילה טוב.

הכל לייצוא כך שכל פלפל ועגבניה שאנחנו מקבלים, חסכנו להם מסע מיותר לאירופה.
וואי, כלכך חיובי ונכון, איך לא חשבתי על זה אף פעם?

אופק מתוק
איזה כיף לקרוא אותך ככה כאן.
רק מצאתי לנכון לתקן את הערבית- ברשותך נשמה!
אז- פירות זה פואקה, או פוואקי (השני זה הדרך שמבטאים את זה)
ורק נא, זה בס ניי. טאזה (ולא טעזה...) זה טרי, במילון, בערבית הספרותית המילה היא טאזג', אבל במדוברת אנחנו אומרים טאזה. אז זה לא רחוק. וגם ניי לא רחוק מנא, לא?
אהבה מאי קטן באוסטרליה, לאור שקיעה מהממת

שוכראן מונא..
בס ניי it is! תיקונים מתקבלים בברכה ויהיו שימושיים ביותר בטיול הבא..

עוג'א

ללא התמהמהות קיפלנו את הבית בנתיב הגדוד וחזרנו לכביש 90, אותו הכביש שמלווה אותנו מהכנרת ועד ים סוף. הכביש אגב מתהדר בשוליים רחבים לכל אורכו, ובמקומות הבודדים בהם הם צרים הייתה הרחבה בבנייה שקרובה לסיום.
מתאים לי מאד כשאין לנו פירות, ואנחנו יוצאים לדרך לקראת ארוחת הבוקר ולא אחריה. רכבנו במקביל לצאן עד שהגענו לעוג'א. ארגז של תפוזים בכניסה לחנות קטנה נראה כמו ארוחת בוקר פוטנציאלית.. תוך כדי שאני משלם בעבור התפוזים, מגיע ג'ריקאן של שמן זית. אני שואל "בס זיית?" והם עונים "איווה" בטון אמין וסמכותי, וממלאים את הכלי שלנו די בזול.
התיישבנו מתחת לעץ ממול, ותוך כדי שאנחנו נהנים מתפוזים באמת מצוינים, שמנו לב לזרימה די חזקה של מים די נקיים בתוך תעלת בטון ליידנו. שאלתי, "אלווין אלעיין? כאם קילו?", והם הצביעו לכיוון ההרים.. אמרו שזה 10 ק"מ.
רכבנו דרך הכפר הציורי, בעקבות תעלת המים שבוודאי תוביל אותנו אל הנביעה. הכפר משתלב יפה בנוף מסביב, בהדרגיות הוא נעשה דליל יותר, עם יותר שדות ובוסתנים, ואנו רואים יותר ויותר אוהלים בדויים. הבקעה כל כך יפה עכשיו - עם צבע ירוק עדין, אוויר נקי, הכל בפוקוס.
המים בתעלה נעשים נקיים יותר ויותר, וגם הזרימה מתחזקת.

[המשך יבוא]

שליחה על ידי חמנית* » 05 מאי 2008, 22:25

כל כך כיף לקרוא את מה שאתה כותב!
אני עוקבת ומחכה להמשך.

[המשך (תודה חמנית!)]

קצת אחרי עוג'א על הגבעה.. אנחנו מגלים שורה של בתים - ואריקה מתחילה לשיר את:
Little boxes on the hillside,
Little boxes made of ticky-tacky,
Little boxes, little boxes,
Little boxes, all the same.
(מומלץ לקרוא את מלוא המילים של השיר של מלבינה ריינולדס כאן ולראות את הפתיחה של הסידרה weeds עם אותו השיר מושר כאן

אז כן ככה.. בתים אחידים, חצרות אחידות.. כאילו לקחו את הפרברים של השכונות המסוגרות בלוס אנג'לס וייבאו אותם בשלמותם למדבר יהודה - עם האנשים! זהו היישוב ייט"ב ולא ברור בדיוק למי הוא הטיב.. מה שכן, הישוב נמצא על הנחל.. או במילים אחרות על הוריד של עוג'א והבדואים באזור... מנותק לא רק בגדרות תייל ומשמר.. אלא בכל הוויתו.

הכביש נעשה רעוע יותר ואיתו התעלה של הנחל והמים נעשים צלולים.. מסביבנו אוהלים בדואים, ואנשים שנראה שאותה ה"קידמה" של העשורים האחרונים לא השפיעה עליהם יותר מדי.. נשים וגברים בגילאים שונים מלקטים בבונאג בכל מקום..

התעלה הופכת למגלשה תלולה וגבוהה, שמאוחר יותר שמענו שיש הבוחרים להתגלש (וגם להפצע..).. וסוף סוף התעלה נגמרת ואנחנו זוכים לראות את התוואי הטבעי. המקום הוא ללא ספק ברמה של שמורת טבע.. אבל אין שלטים, אין פלייר מקק"ל, אין סימון שבילים.. ובכל זאת יש שביל והמקום די נקי. נעלנו את האופניים כולם ביחד לעצמם והתחלנו ללכת אל המקור..

בדרך יש הרבה נענע, וכרפס, וגרגר הנחלים.. שאנחנו אוספים לסלט מאוחר יותר. בשמיים מתעופפת לה שקית ניילון באלגנטיות ומסרבת לנחות וללכלך את הנחל.. (כמו בסרט american beauty)

וכך הגענו אל המקור.. מים צלולים וטעימים כל כך מוקפים בעצים מלאים תאנים צעירות.. התרחצנו ומילאנו את כל הבקבוקים לפני שחזרנו אל עוג'א..

בעוג'א היה מינימרקט אחד עם ארגז של עגבניות בלאדי.. רכשנו כמה ועוד ליקטנו בדרך ריחן ובצל ירוק לסלט מרהיב בכניסה ליישוב נעמה.

לפי מה שסיפרו לנו, הכניסה הנוחה ליריחו היא רק 2 ק"מ מכאן.

אריחא \ יריחו

הפנייה הזו ליריחו חסומה עם אבנים כך שמכוניות לא יוכלו לעבור - אבל הולכי רגל - וגם אופניים יכולים לעבור את זה בקלות. מה שיוצר שביל אופניים סלול ורחב רק בשבילנו.. תוך דקות ספרות אנחנו מגיעים לאזור המיושב.
אז מה, זה כל הסיפור? כל כך קל להגיע לכאן?
כתוב שמעריכים שבאזור אריחא מצאו את שרידי ההתיישבות העתיקים ביותר.. האם כאן התחילה המהפכה החקלאית? האם כאן התחילו לנעול אוכל ולהגיד ללקטים ללכת לעזאזל?

העיר יפה במיוחד בעונה זו, ונראה כאילו השקיעו בה לא מזמן, אבל הפסיקו בשנים האחרונות.. כלומר שדרות יפות ורחבות אבל עם הזנחה ואבק של כמה שנים.. אין יותר מדי אנשים ברחובות, יש הרבה פאלחות שמשולבות בין השכונות של העיר - מה שנותן הרגשה של מרחב. מקום מיוחד. עדיין רואים בתי בוץ פה ושם, או שרידים שלהם.. הרבה עצי פרי. אנחנו עוברים ליד הרכבל שלוקח תיירים למנזר היווני-אורטודוקסי - ומגיעים לצומת שם יש כמה מדריכי תיירים להשכרה שמאד נחמדים אלינו ודוחפים לנו לידיים גלויות כאילו במתנה עד שאנחנו רוצים ללכת ומבקשים תשלום.. מגיעים לכיכר המרכזית - כאן כבר יש הרבה אנשים וחנויות ומיני-שוק. אנחנו פוגשים את אותו האדם שפגשנו אתמול והסביר לנו להכנס כמו שנכנסנו ואומרים שלום.. הולכים לשוק ומתדלקים בירקות ופירות - תמרים ואבטיח אותו אוכלים ברחוב. עוד מעט מחשיך ולא התכוונו לישון בתוך יריחו.. אז אנחנו יוצאים מזרחה, לא מאיפה שנכנסנו, בקו ישר על הכביש המוביל לגשר המלך חוסיין (אלנבי) ולעמאן. השקיעה מאחורינו ואנחנו מגיעים למחסום.. מחסום כזה עם גלאי מתכות ומגדלי שמירה ושערי ברזל רציניים.. הכל סגור ואין שם נפש חיה..

אה.. איך יוצאים מכאן! אנחנו שואלים מישהו שעובר שם והוא אומר לנו ללכת חזרה לתוך העיר ולקחת יציאה אחרת (זו לכיוון ירושלים).. זה רחוק ואין סיכוי שנגיע לפני החשיכה וגם שאלנו קודם ואמרו ללכת לכאן כך שאנחנו לוקחים את זה בע"מ. אנחנו מתחילים לרכב חזרה - אבל למה בעצם לא לישן כאן מתחת לאיזה עץ? חוזרים חזרה לכיוון המחסום - ורוכבים לאורך הגדר למצוא מקום שקט.. 100 מטר אנחנו רוכבים ואנחנו רואים שהגדר פרוצה לגמרי.. שום שמירה שום בטיח.. יש מין שקט כזה.. אין אף אחד.. ואנחנו פשוט הולכים עם האופניים לצד השני של המחסום.. מסתכלים לכל הכיוונים לראות אם מישהו הולך לצעוק עלינו.. אבל לא! עולים על האופניים על דרך אפר וזהו.. ככה עברנו את המחסום.

הדרך אפר עושה רושם של דרך מזמנים עברו כי האבנים בצידיה מסוטטות, ויש עצים משני הצדדים. לא ישקיעו ככה סתם בדרך חקלאית. העץ הראשון שאנחנו פוגשים מזמין אותנו לישון תחתיו.. רוח חזקה הרדימה אותנו על גבול יריחו.

מקסים - המסע, ההרהורים, התמונות, הרעננות.
תודה.
@}

עוד קצת אריחא

ישנו טוב וקמנו מוקדם יחסית. הנוף הולך להיות רק יותר ויותר צחיח, והתלבטנו אם יש לנו מספיק פירות עד נקודת התדלוק הבאה. בגלל שהיה כל כך קל להכנס ולצאת ליריחו והיה שם שוק נחמד, וגם כמעט לא הספקנו להיות שם, חזרנו לאותו המחסום מאתמול בערב.
הפעם המחסום היה פעיל, עם תור של אנשים ומכוניות וחיילים.. האם לעמוד בתור או פשוט ללכת שוב מסביב.. אין שום שילוט שאומר אסור.. אז שוב עברנו מסביב לאור יום.. לא ממש מבין את המשחק כאן - (כלומר יש לי השארות.. ואני אפרט בהמשך) אבל שוב הגענו לכיכר המרכזית, עוד אבטיח טוב, והפעם הציעו לנו לשבת ולאכול אותו בניחותא עם שולחן וכסאות.
דיברנו עם מישהו שאמר שיריחו היא בית-כלא גדול, שלא יצא משם 14 שנה.
כמה מהכלא הזה הוא מנטאלי? כמו עם האקווריום שמסירים את המחיצה והדגים עדיין לא הולכים לחציו השני.. האם פשוט לא רואים אותנו נכנסים ויוצאים כי אנחנו נראים כל כך אחרת מהמקומיים..? (כמו שהאינדיאנים לא ראו את הסירות של האירופאים). האם אין מה לצאת ללא ניירות כי מהר מאוד אפשר להסתבך? כמה אנחנו פשוט פריבלגים בחזות, וכמה אנחנו פריבלגים במחשבה..?
יצאנו מיריחו מיציאה אחרת, זאת הדרומית, גם שם מחסום - הפעם אמרנו נצא כמו כולם ונראה איך זה. היה תור של מכוניות אבל קראו לנו ללכת קדימה, לעקוף את כולם, שאלו אם יש פספורטים אבל לא בדקו אותם אפילו. אני מניח שככה הרגישו הלבנים בדרום אפריקה בזמנו - בשבילי זה עושה טעם מר.
סידרנו קצת את הציוד בתחנת האוטובוס המוזנחת, ובחור מ"ורד יריחו" התעקש לתת לנו בירה קרה.. בסוף התפשר על בקבוק מים קרים.

לים המלח

בתחנת הדלק באלמוג - אנו נתקלים בשני דוסים צעירים אמריקאים שירדו מירושלים באופניים מושאלים. לאחד מהם יש תקר בגלגל ואין להם מושג מה עושים... איזה כיף! יש לנו הזדמנות לעזור...
לאחר תיקון מהיר הם אסירי תודה, מתעקשים לשלם, אך בסוף מסתפקים בpass it forward.

ים המלח מקבל את פנינו עם עגבניות שרי...

כיף לקרוא
הייתם בטיול רק אתה ומומו או שטיילתם גם עם עוד אנשים?

יעל.. שאלתך מסגירה שלא ממש קראת... אז קדימה..

עינות צוקים

חם היום. ואין צל..
תמיד עברנו מול השלט לעינות צוקים בטרמפ או באוטובוס דרומה יותר, ואף פעם לא עצרנו כאן. איזה כיף זה רכב פרטי.. ו"עינות" בהחלט נשמע מבטיח!
אז פנינו והגענו לשער הסטנדרטי של פארקים לאומיים.. בפארק הירדן הולכי רגל ורוכבי אופניים לא משלמים, אולי גם כאן.. (בד"כ כן צריך לשלם ולא משנה מי מזהם).
הצוות היה בדיוק באיזה ישיבה.. אני מפריע ושואל אם יש כאן מקום להשתכשך..
אחד נחמד אומר: "יש, אבל צריך לשלם.."
אני: "כמה?"
הוא: [יותר מדי]
אני: "טוב אז נמשיך"
הוא: "מאיפה אתם?"
אני: "אנחנו מהגליל.."
הוא: "ורכבתם עד כאן??"
אני: "כן.. ואנחנו בדרך למצרים עד כמעט הגבול עם לוב!"
הוא: "יאללה כנסו ותהנו.."

וכך נכנסנו לעינות צוקים.. שמתנקזים לבריכות בנויות אבל חביבות ולא מספיק עמוקות..

התמונות נהדרות! איך אתה מעלה אותן לאתר?

תמר תודה - ראי העלאת תמונות..

החוף המציק בדרגות על

כבר היה די מאוחר אבל החלטנו בכל זאת להתאמץ ולהגיע לפני חשיכה לאחד החופים האהובים עלינו - חוף מצוקי דרגות. שנה שעברה, בחורף, הגענו לפה כמה פעמים. תמיד יש שם אנשים נחמדים, חלקם אנשי ריינבו, מוסיקה, וכמובן הכי שווה זה כל המעיינות, כל אחד בצבע וריח וטעם וטמפ' אחרים. בחלק צומחות אצות מיוחדות (שהמקומיים אוכלים באופן יומיומי ומשווים לספירולינה).
אנחנו מגיעים לכאן תמיד בטרמפים - ויורדים את הירידה התלולה ברגל.

הירידה עם האופניים לא הייתה פשוטה - אבנים וחול.. חול שבקושי אפשר להזיז את האופניים דרכו.. סוף סוף אנחנו מוצאים זולה פנויה ולראשונה בטיול שמים לב לבעיית יתושים רצינית במיוחד. מנסים לאלתר עם הכילה.. והולכים לישון אחרי שיושבים קצת עם החבר'ה.

עדיין הצליחו לא מעט יתושים להתפלח.. ואנחנו מתעוררים עקוצים לטבילה בבריכה. אני משתדל לא לחשוב על כמה קשה הולך להיות להעלות את הכל חזרה לכביש.. לכן מתמהמהים קצת וכשחם מספיק (..) מתחילים לדחוף הכל במעלה בחול. מומו עוזרת לי מאחורה.. וכל כמה צעדים אנחנו צריכים לנוח.

כבר כאן הבנו שלא שווה לרדת עם האופניים למטה.. בסוף אני מפרק את האופניים ופשוט מרים דברים בנאגלות אל הדרך. זה לוקח לא מעט זמן.. במקום לעלות עד הכביש - אנחנו מחליטים לנסות להמשיך בדרך העפר.. הודיתי על שהיא הובילה אותנו אל הכביש סוף סוף.

אני מרגיש ברכיבה שאני די מותש אחרי כל זה - לכן נוסע בקצב איטי.. וחם. לא נורא.. גם זה סוג של חוויה.

החניון של נחל דויד

קבענו להפגש עם מירב בחניון של נחל דויד. כשהגענו - היא כבר חיכתה לנו שם בין אלפי ילדים ונוער... למרות כל ההמולה אנחנו מסתדרים ליד שולחן בחברת מתנדבות מאמRיקה. מירב הביאה לנו כוסמת! אני עושה כמה חורים בבקבוק והופך אותו למנבטת אופניים מושלמת:
http://lakatim.tvuna.org/pics/2008/03-[po]04 siwa[/po]/t/20080317132803.jpg
04][הגדל] siwa[/po]/20080317132803.jpg
תוך כדי שאנחנו נחים ונהנים מהמים המשובחים והקרירים מהמקום - אנחנו מתבוננים בכל הילדים סביבנו. במורים המעשנים השמנים. במלווים עם הנשק. אני נזכר בטיולים השנתיים.. שהיו מין חוויה חברתית עדרית פופוליסטית... ואני רואה שלא השתנה יותר מדי.. בשביל להיות KOOL אי אפשר ממש להתעניין בטבע בטיולים האלה.. בשביל להיות KOOL צריך לדעת לצעוק ולהצחיק - וצריך לדעת איך להתלבש, ואיפה לעמוד בטור, ולקנות דברים במזנון..
אז אפשר או להיות סגור ופגיע וביישן.. או סגור ומשפיע ולהטוטן.. אני רואה את הטיפוסים הגנריים האלה מסביבי. אני רואה את הכוח הזה של העדר.. ומרגיש קצת חסר אונים. בעצם, אני בטוח שאפשר להיות פתוח - אבל צריך בשביל זה המון אומץ והמון כוח שלרוב הילדים אין..
מומו מתפסת מעל כולם:
http://lakatim.tvuna.org/pics/2008/03-[po]04 siwa[/po]/t/20080317134729.jpg
04][הגדל] siwa[/po]/20080317134729.jpg

אההה... הממממ....
התמונה עם הבוקסר הירוק שופצה בפוטושופ,
או שזה כלי הליקוט הטבעי שלך בעצם?

אכן את הבוקסרס הירוקים ליקטתי בטיול בגולן... לפני שנה. קיבלתי אותם מדוסים שלא רצו.. זה מה שקורה כשאני שואל לפני שאני מתפשט..
(ואני יודע שזה לא מה שהתכוונת - אנקונדה או לא..)

זה מה שקורה כשאני שואל לפני שאני מתפשט..
אני יכולה להבין למה הם הרגישו מאויימים...
תזכיר לי באם אצטרף לאיזה ליקוט לקחת איתי מכנס 3/4 ספייר.
זאת אומרת למקרה שתשאל לפני...

וואו, רק עכשיו גיליתי את הדף הזה. מקסים! מדהים! מדהים! כולי בהתפעלות! וואו. לא חשבתי שזה אפשרי כך עם אופניים לחרוש את הארץ וגם את המדינות פה מסביב. כולי קנאה. ובכלל, המאכלים שאתה מזכיר כאן וגם אלו שקראתי בכתבה, עשו אותי רעבה נורא. פרט לקטע עם החרקים, מוכנה גם לטעום כאלה סנדוויצי'ם מעניינים

ומעבר לכך. באמת אין לי מילים. כל הכבוד, וגם לילדונת שנראה שהיא ממש בעניינים.

גם אשנוכי קוראת בשקיקה

גם אנוכי קוראת בשקיקה ובהנאה גדולה.
@}

וואלה תודה תודה לכם על השקיקה וההנאה והתפעלות.

המקום של היחפים
יוצאים לדרך - וזה מרגיש כאילו מירב הייתה איתנו מההתחלה.. אנחנו עוברים את הפנייה למצדה ומגיעים למקום של היחפים.
המקום של היחפים הוא מקום נוסטלגי עבורי. בנערותי הייתי מגיע לכאן באופן קבוע (עם חברי הטוב מהתיכון שנחת אתמול בתאילנד - ככה, בקפיצה.. הבן זונא! אבל אולי הפעם הוא יחזור עם דוריאן). בכל מקרה היינו מגיעים לשם כמה פעמים בשנה.. לפעמים עם חברות, מורידים את הנעליים ומבלים שם לילה או יותר תחת הכוכבים. אני לא זוכר מה בדיוק עשינו שם חוץ מלרוץ יחפים בין ועל גבעות החרסית ולדבר את תוך הלילה.
סיפרתי את זה למומו - עלינו על גבעה באופן סמלי.. והמשכנו דרומה.

אנקונדה מסוג אחר

אז לא ממש הבנתי, מה זה האנקונדה הזאת? מה המטרה שלה?
סליחה על הבורות.

האנקונדה הזו היא טריק חדש שאמור להיות מסוגל בצורה הכי יעילה שגילו עד כה - להפיק אנרגיה חשמלית מהגלים.

sightseeing בדרום ים המלח...

ויתרנו על מיץ אשכוליות במצדה.. והמשכנו דרומה - יש המון דברים מעניינים בדרך.. וכמה נחמד שאפשר לעצור בכל sight ולא משנה כמה הוא לא כזה אטרקטיבי...
אז יש מערות, ויש בריכות מלח בצבעים שונים, ויש כפר נטוש של גמדים! כן.. ככה זה לפחות נראה וזו הסיפור ששמעתי.. גמדים שעבדו במפעלי ים המלח.. תראו בתמונות! האם מישהו יודע מה הסיפור של הבתים הנמוכים האלו? ויש את מפעלי ים המלח, שנראים כאילו נלקחו ישר מהסרט mad max, ושולי הכביש מכוסים באי אילו מינרלים וכימיקלים שעפים מהמשאיות שיוצאות מכאן.. ויש שרידים של מבנים שמצופים במלח וחרסית.. והכל ערפילי ומאובק.
ואז מגיעים לאזור של המלונות, ומוצאים חנות סטרילית אחת עם מגוון קטן של ירקות ופירות בעושים ויקרים.. את אלה שממש רקובים הוא נותן לי בחינם ואנחנו מצילים מה שרק אפשר. ולא רחוק משם באחת הואדיות מגלים ערימה של אזבסט - אנחנו מתרחקים ממנה כמה צעדים והולכים לישון תחת ירח מלא.

מומו מתוקה נורא

אופק, לא הבנתי למה כפר של גמדים? האם היה נראה לא סביר לעמוד בתוך בית כזה?
הסיפור שאני מכירה הוא שהבתים הללו הם ההתיישבות הראשונה של קיבוץ בית הערבה אבל אין לי מקור מוסמך.
@}

זה בטוח לא התיישבות - אלא מן מחנה עבודה - רואים את זה.. זה בנוי כמו בית כלא - מבנים אחידים נמוכים מאד מסודרים ברשת.. צמוד כמעט למפעלי ים המלח.

זה מפעלי ים המלח שננטשט הצפוניים
תחילת מפעל ים המלח התחילה שם , שם היה מחנה עבודה עבור העובדים.
בדיקה:
האם המקום בצפון ים המלח?
כשאני באה מצפון לדרום זה בצד המזרחי ?
אזי זה המיקום - למה שאני כותבת.
לחיות שם זה היה חלוציות, סבא של בנזוגי עזב את המשפחה וירד לעבוד שם והיה בא לביקור אחת לשבועיים.

המקום בדרום ים המלח צפונית למפעלים וצמוד אליהם כמעט. האם נראה לך שהעובדים היו נמוכים במיוחד?

לפני 8 שנים...

נאות הכיכר קוראת לנו לפנות אליה.. אנחנו מגלים את המעיין הנסתר בין הדקלים הגבוהים וקופצים.. איזה כיף מעיין באמצע המדבר!
לא היינו פה 8 שנים.. כמעט בדיוק לפני 8 שנים.. חגגנו את מסיבת האהבה שלנו בדיוק כאן. roll]ההזמנה נראתה כך ofekerika lovecel[/po]/01 Invitation.jpg
מומו עוד לא נולדה. ידענו שהמשפחה מצפה לאיזושהו אירוע.. המשפחה התחילה להתקשר לכל מיני חברות קייטרינג - אבל מהר לקחנו את זה על עצמינו וכשגילינו שהחברות האלטרנטיביות (אז) מקסימום מציעות קמח אורגני והשאר מרוסס ולא יודעות מה זה טבעוני אפילו ומבקשות $40 לאדם... ניצלנו את ההזדמנות בשביל להוכיח לעצמינו שאפשר להכין ארוחת פאר ל-100 איש שהיא 100% אורגנית\טבעונית בפחות מ-$2 דולר לאדם. זה היה אחלא מבצע לוגיסטי.. עם שינה באוהל הגדול וטיול בבוקר. אפשר לראות עוד תמונות ofekerika]כאן lovecel[/po].
אז הלכנו לבקר את המקום - ולא היה שם אף אחד - אבל זה היה פתוח. ויכולנו להראות למומו קצת "שורשים"..
בעוד אנחנו עומדים בחוץ בחום השמש.. עובר לו טרקטור עמוס אביטיחים..
בלי לחשוב הרבה אני קופץ על האופניים ורודף אחרי הטרקטור.. (כאן מתאימה המוסיקה מאינדיאנה ג'ונס) - הטרקטור ממהר ואני מנסה להדביקו.. אנחנו מגיעים עד לבית האריזה. אני רואה רק אסיאתים, עשרות, וכולם עסוקים כמו נמלים בכל עיסוק אפשרי שקשור לאריזה.. אני שואל אם יש אבטיחים בשבילנו והם מצביעים למעלה במדרגות.
אני דופק על דלת סגורה, פותח אותה ובפנים יש חדר ממוזג להחריד עם כ-10 מושבניקים עם מבט מוטרד (נראה שהיו בישיבה יחודית שכותרתה כסף).. אני מציג את עצמי - מספר שאנחנו בטיול אופניים ונשמח לרכוש אבטיח או שניים. אחד מהם בא איתי ונותן לי ארגז במתנה עם 3 אבטיחים... "רק שאעזוב אותו בשקט" - הוא מזהיר אותי: "אתה מאמירים?? זה לא אורגני!" אני אומר תודה ומחייך לשלום. מאלתר בקושי וקושר את הארגז הגדול עם פנימיות של אופניים.. בדרך חזרה אני רואה בית אריזה עליו כתוב "אורגני" ומציץ פנימה.. על הרצפה יושבים כ-5 אסיאתים שאורזים עגבניות שרי במגשי פלסטיק קטנים ושקופים של 12 יחידות ליצוא לאירופה- רק העגבניות שמחוברות עדיין לאשכולות - כל שאר העגבניות נזרקות לזבל.. וזה הרבה. אני שואל אם אפשר לקבל את העגבניות והם אומרים שאני יכול לקחת כמה שאני רוצה וגם מוסיפים לזה 2 זרים יפים של ריחן ריחני במיוחד.
האבטיחים נפלאים ואנחנו מצליחים לגמור רק 2.. בנתיים עוברים עוד טרקטורים תוך כדי שנופלים מהם אבטיחים, ופלפלים..
פלאי הטכנולוגיה מאפשרים כזה שפע באמצע המדבר.. וזו רק ההתחלה..

לילה שקט בנחל הערבה

נאות הכיכר יושבות על הגבול עם ירדן ואנו רואים שישנה דרך חקלאית סלולה שיורדת דרומה, ולפי המפות חוזרת באיזשהו שלב לכביש הראשי, וכך לקראת ערב החלטנו להפרד לעת עתה מכביש 90.
המראות האלו של חממות ועוד חממות באזור כל כך מדברי נראות כאילו נלקחו מסרט מדע בדיוני על העתיד.. אבל זה לא העתיד וזה לא כאילו - זה ההווה, זה כאן - ולא כי אין ברירה - אלא שהסטריליות היחסית של אזור מדברי וזמינות של אנרגיה זולה וחומרי גלם לפלסטיק - יוצרת סביבה אידיאלית לייצור קפיטל.

סוף סוף מפסיקות החממות, הירח עולה, ואיתם הדרך מפסיקה להיות סלולה. לפעמים הדרך חולית מדי, ואנחנו נאלצים לרדת מהאופניים וללכת לצידם לאורך הגבול. למומו נופלת עוד שן של ילדות.. וככה היא מתבגרת לה כל כך מהר ובשקט..

הגבול כאן הוא עוד יותר מופשט כי אין כאן גדר, אין תייל, אין חשמל, אין רדיו.. כל מה שיש זו דרך טשטוש ולפי כמות העקבות של חיות המדבר - לא מחדשים אותה באופן תכוף.
אנחנו הרי ניסינו להכנס לירדן עם האופניים ולא נתנו לנו..
וכל מה שצריך בשביל להגיע לירדן כאן, זה פשוט לעבור.. לפעמים אנחנו רואים ממש לא רחוק את המשאיות והכביש בצד השני של הגבול.
אבל אנחנו לא עוברים.. רק חולמים.. וכמו ילדים טובים נשארים בחצי הזה של האקווריום - למרות שאין מחיצת זכוכית - רק מחיצה פסיכולוגית שמגבילה אותנו לאזור מצומצם.

אנחנו פוסעים בשקט.. כל כך שקט כאן.. מומו בשקט, אריקה בשקט, מירב בשקט, וכל כך הרבה כוכבים.. ואני מרגיש כל כך לא לבד..
אני זוכר כמה לבד הרגשתי ברחובות העיר המפוצצת ניו-יורק.

אני לא יודע עד איזה שעה פסענו ככה לאורך נחל הערבה היבש.
באיזהשהו שלב הגענו למגדל שמירה מכוסה ברשת הסוואה ובחרנו לישון שם על החול.
מומו מתרגשת - היא מצפה לפיה שתחליף לה את השן שמתחת לכרית במתנה.. אבל הפיה לא רוצה להפריע ללילה הזה.
זה היה הלילה הכי שקט בטיול. אולי הכי שקט בשנתיים האחרונות לפחות.

_{(מירב - אם את קוראת כאן, האם שכחתי משהו ראוי לציון?)}

דף מקסים, אחלה יומן מסע