הקטנת ציצים

אנונימי

_{ראו גם: הגדלת והקטנת חזה באופן טבעי}
_{עוד דפים על ציצים: חזיות חזיות / שדיים של תום הנקה / מכת ציצים}

_{דף מוצנע}

רוצה לשתף.
אבל לא רק (לשתף). בעצם, מצפה מאוד לשמוע אתכן, גם אם בחשש מה. חשש מפני שיפוטיות.
אולי זה לגמרי מדמיוני, אבל נדמה לי שזה לא הפורום ה"נכון" לחפש תמיכה בהתלבטות הנוכחית.
אבל, עובדה, עדיין כותבת דווקא כאן, ולא במקרה.
קוראת כאן הרבה את הפניות של אחרים, ונרגשת מהחום , העזרה, האכפתיות.
מתלבטת מזה ימים ארוכים, איך לפנות אליכם. כנראה שפשוט אכתוב. הייתי רוצה שזה ייצא כמו שמרגישה. אנסה.
אני מתלבטת לגבי ניתוח להקטנת השדיים, או בשמם הפרטי, הציצים שלי.
יש לנו רומן ארוך שנים, דיאלוג רווי האשמה ואשמה.
מזה שנים רבות (מאוד !) אני חושבת וחולמת על האפשרות לעבור ניתוח, חולמת ופוחדת, פוחדת וחולמת.
נדמה לי שהיום, יותר מאי פעם, אני קרובה להחלטה. ובאותה המידה, מתרחקת ממנה.
בשנה האחרונה, בעיקר בעקבות קרבה לאישה אחרת שנותחה, צעירה ממני בשנים רבות, חשה אומץ ובטחון רבים יותר לעבור את זה.
בשנה האחרונה, עלתה על הפרק המחשבה השמחה והמיוחדת להרות. לא מחר...אבל בטווח של חודשים.
ישנה אפשרות, שלא אוכל להניק , בעקבות ניתוח כזה. המחשבה על כך מעציבה אותי.
"אז קודם תלדי !" - שומעת מסביבי עצות. אני מנסה להסביר את תחושותי, מרגישה כמו לכודה במלכודת.
זה החלק בו קשה לי להתנסח, במיוחד. יש לי קושי רב להסביר איך זה להיות, לחיות, לעשות, ללכת, למהר, להתלבש, לנשום, לשחות, לרקוד, ל... - עם ציצים גדולים.
זה קשה. זה כבד, כואב, מגביל, מביך, מזיע, מתסכל, מרגיש(לי)לא צעיר, לא נוח לישון, מחייב בגדים מסויימים, תמיד נראה מסורבל ומאדיר את מימדי.
אני לא אוהבת את זה. בלשון המעטה. אין יום, ב 15 שנים האחרונות, בו אני לא מתעמתת עם העיניין.
האשמה - אם היה אחרת, הייתי עושה כך וכך ומרגישה אחרת, טוב יותר.לא הייתי מוותרת על דברים שכרגע הם בגדר לא נוחים וכמעט בלתי אפשריים לי.
תחושת אשמה - אם הייתי יודעת להיות שמחה בחלקי, לא הייתי מעלה על דעתי כזה דבר ! מה, לנתח איבר בגופי, כשאני אישה בריאה?! הרי רבים היו שמחים להיות בריאים ולא להזדקק להתערבות רפואית, ואילו אני... ("כך ברא אותך הטבע, עם קצת דמיון ומחשבה חופשית, אז תן לזה לגדול מהתחלה, בבקשה" - יש שיר כזה, מתנגן לי עכשיו)
אני מרגישה שאני רק אוגרת יותר ויותר תסכול. הבנתי שבהריון החזה גדל ונהיה כבד הרבה יותר. המחשבה על כך מדכאת אותי. יותר מכך, מפחידה. זה יהיה מאוד מאוד קשה ולא נעים (כבר לא מדברת על אסתטיקה). האם מישהי מכן מכירה את המצב הזה? את תחושת הכובד, הכאב בגב, הקושי לנוע - לדוגמא לפזז בשמחה על רחבת הריקודים ,ללבוש בגד ים, למצוא חולצה שנסגרת, ההזעה והשפשוף בקיץ, החזיות המבאסות שנראות, כפי שנוהגים לומר, "כמו אוהל". כמה חלמתי על חזיה רגילה, לא אימתנית, ולא שעולה 300 שקלים (הזולות !).
אני מניחה לזכרונות גיל הנעורים, שגם הם אינם נעימים מהפן הזה. הם עברו והרי אני כאן. מעדיפה להתרכז בהווה. איך לקבל את ההחלטה? האם לקחת את הסיכון שלא אוכל להניק? האם להרות בחשש שאסבול מגדילת השדיים עוד יותר מגודלם כעת, ולשנוא כל רגע מההריון בשל כך?
אני מאוד מקווה שיש מי שיכולה להזדהות עם התחושות שלי ואפילו לומר כמה מילים, שיאירו לי את הדברים באור חדש. אני מרגישה בפלונטר כבר תקופה ארוכה. האנשים קרובים לי, חברות ובן הזוג שלי, אומרים שאני צריכה לעשות מה שנכון לי. הם יתמכו.
קשה לי שלא לכעוס על עצמי, שמתעסקת בכאלו "שטויות" כמו גודלם של הציצים שלי, ומאידך - ה"שטות" הזו מלווה אותי כ"כ הרבה שנים וממררת את חיי.
קשה לי לקבל כמובן מאליו את העובדה שאכנס לניתוח, שאינו קליל. שיש בו, כמו בכל ניתוח אחר, סיכון.
קשה לי לקבל את העובדה שאחיה כך, עוד שנים רבות, עם המגבלות שפירטתי, וייתכן שעם ציצים גדולים, כבדים ונפולים יותר.
קשה לי לחשוב שייתכן ולא אוכל להניק.
אוף!
אני ממש מבקשת, ייתכן שתהיה מי שתרצה להגיב בציניות על מה שאני מכנה "מגבלות". אני יודעת, יש קשות מאלו. אבל, בבקשה, תהיו אמפטיות.אלו תחושותי ואני מבקשת את תגובתכן.

אני זקוקה לזה. אולי מישהי במצבי? היתה במצב הזה? התלבטה? נותחה? לא היתה במצב הזה, אבל יש לה מה לומר?! תודה.

אלו תחושותייך ורגשותייך והן לגיטימיות ביותר, המטרה אינה לבוא ולאמר קיימות בעיות קשות מאלו, מאחר וזוהי בעייתך האישית והיא ממלאת את רב זמנך ומרצך.
הנקודה שחשוב לבדוק ולעומק היא רמת הסיכון בניתוח, הינך בריאה ומתכננת להביא ילדים.
חשוב לבדוק נקודה זו לעומקה ולהיות מודעים להשלכות.

איני רוצה להרפות ידייך, מבינה אני עד כמה ניתוח זה יכול לשפר תדמיתך העצמית,
אך שוב, חשוב לבדוק סיכונים.

מחזקת ידייך.

רק יכולה קצת להזדהות, כי הציצים שלי אינם נחשבים גדולים מאד ובכל זאת אני חווה איתם הרבה אי נוחות פיזית. עכשו, כשאת מעלה את הנושא זה גורם לי לחשוב שזה עשוי להיות קשור להרגשה הנפשית, אולי לרמה מסויימת של אי קבלת הנשיות.
האם לגודלם יש קשר כלשהו למשקל הגוף הכללי?
בכל מקרה הייתי ממליצה להתייעץ עם מרפא סיני שמומחה לנשים ולידה. ייתכן שטיפול כלשהו יוכל לאזן משהו בתחושה הנפשית ו/או הפיזית, גם עכשו, ובעיקר כהכנה להריון והנקה. אם זה מדבר אליך, תגידי באיזה איזור את ותקבלי המלצות.

ואולי (בהמשך ל ענת שן לוי) עבודה אחרת עם עצמך על קבלה, אהבה אל עצמך וכדו'

שמעי - אני לא יכולה לכתוב לך בלי וידוי אישי מביך (בבוטותו).
מצד שני - אני לא רוצה לשנות ניק כדי לכתוב פה, כי זה לא שאני באמת מתבישת בציצַי,
אני רק מיחלת, באותם תרגילים של "מה היית משנה" לאחרים - קטנים יותר.
לא עשיתי עם זה כלום.
כמו שאת כתבת - מכביד, מזיע, מטריח (אי אפשר לצאת בלי חזיה, והיות והיא נורא נורא מציקה לי, קורה שזה מה שמפריד ביני לבין טיול עם הילדים לגן שעשועים), מגביל בלבוש, מגביל בפעילות פיזית (לא הצלחתי למצוא בחנויות ספורט חזית ריצה שעולה עלי). וכל זה בלי שסיפרת על המבטים ברחוב, ההערות - כל מיני שכאלה שרחוקים מללטף לי את האגו.

לגבי הנקה - לא יודעת. אני, ממקומי היום, מצרה על כל (תינוק של) אם שלא יכולה להיניק משום שבהיותה נערה נושא ההנקה היה כה רחוק ממנה, שלא השפיע על החלטתה. מצד שני, אם זה מה שיתן לך שלווה - go for it. מצד שלישי, היה המחקר ההוא שאחרי שמגשימים חלום, זה כבר לא נראה דבר כ"כ גדול, כמו שדמינּו אותו, ואז חבל...
(אגב. פרט לכל הענינים הטכניים שאת יכולה לדמיין, לשד גדול יש ייתרון טכני בהנקה. הוא מגיע רחוק יותר, וכך אפשר להשתמש בפחות כריות להגבהת התינוק

. בעצם, אגב II, יש לו גם חסרונות בהנקה (שלא חויתי) - קורה שלתינוק קשה להתחיל לינוק כך).

יתכן שעצם כתיבת הדברים, הוצאתם ממך, תקטין מאוד את השֶד (יש להם נטיה לגדול כששומרים עליהם שנים בבטן), ותוכלי לראות את עצמך ממשיכה לחיות בטוב, ללא ניתוח.

גם לי יש חלום כזה.
מה שעומד ביני ובין בגשמתו הוא הפחד והעלות הגבוהה.
אותי בצעירותי הרתיעה הידיעה שלא יתאפשר לי להניק ולכן החלטתי לדחות את הניתוח לשלב שאחרי הילדים וההנקות. נדמה לי שאני נמצאת היום בנקודה הזו.
אבל עכשיו קשה לי לעשות את ההחלטה ולבצע את הניתוח.
האמת היא שלא מזמן קיבלתי הערכה ממטפל על סיכויי לחלות בסרטן השד מה שעשוי לקדם את ביצוע הניתוח ויכלול כבר הסרה של כל ה"צנרת".
יש לי חלום כזה שבו אני יושבת מול המנתח בשיחה שלפני הניתוח והוא שואל אותי כמה להוריד? ואני עונה "הרבה! כמה שיותר!"
רק המחשבה על הרגע הזה עושה אותי מאושרת.

אני מאד מבינה אותך.
יש לי חברות שעשו את הניתוח והן מאושרות מאד. כולן. ההקלה שלהן ניכרת.
אחת מהן עשתה זאת לפני ההריונות ולא היתה לה בעיה. היא אמנם לא הניקה אבל צורת השד לא נפגעה בגלל ההריונות.

אגב לגבי חזיות - אני קונה את שלי בדואר מארה"ב מויקטוריה סיקרט. יש להם סידרה יפיפיה לנשים עם חזה גדול. גם יפה, גם נח, גם אלסטי וגם לא נורא יקר.

חפשי נשים שעברו את הניתוח, דברי אתן.

שלום לך יקרה
כמו שכבר כתבו לך, החזה קשור לדימוי הגוף.
ועוד מילה פרקטית: שוחחתי עם חברה שעברה את הניתוח(יש לי 2 כאלו, שלא יכלו להיניק אגב) והיא מצטערת שלא עברה את הניתוח אחרי הלידות. לא רק בגלל ההנקה (ואת זה אני שמה בצד כרגע) אלא כי במהלך ההריונות ואחרי הלידה החזה משתנה (אם כי לא גדל אחרי הניתוח) ועכשיו הוא נפל שוב ונראה לא כל כך טבעי , והיא יודעת שתאלץ לעבור שוב ניתוח.
אני חושבת שניתוח תמיד ניתן לעשות, וזה דבר שאין ממנו חזרה , לכן כדאי לנסות בדרכים אחרות קודם.

אני קונה את שלי בדואר מארה"ב מויקטוריה סיקרט
יש גם חזיות הנקה? תביאי URL (-:

גם לי יש חלום על ניתוח שדיים.
הבעיה שלי קצת אחרת (סליחה שנדחפתי לך לדף) - שדיים א-סימטריים.
כל השנים בתור נערה מתבגרת נושא השדיים היה "אישיו" רציני. התביישתי להתרחץ ביחד עם בנות (טיולים, ים, וכו'..),
בצבא תמיד הייתי הולכת להתקלח בשעות הקטנות של הלילה, העיקר לא ביחד.
עם בנים כמובן זה בכלל היה נורא.
לא העזתי להגיע לשום סיטואציה אינטימית כי פחדתי שהבחור יצחק עליי,
שלא יאהב אותי בגלל זה.
וחולצות,
אוף, כמה קשה למצוא חולצות. הן חייבות להיות עם הדפסות מקדימה כי אחרת אני בטוחה שכל העולם מרגיש שהשדיים
שלי לא שוות,
וכל החולצות השוות הן בלי הדפסות....

כשהכרתי את בעלי סיפרתי לו על "הבעיה" וזה בכלל לא הזיז לו.... הוא אמר שהשדיים שלי הכי יפים בעולם!
אבל עדיין כשאני הולכת איתו לקנות חולצות יש לנו מין קוד כזה - האם רואים או לא.

להפתעתי הרבה (הרי אני לא סובלת אותן) הנקתי את יילדי ולמרות התסביך שלי הנקתי בציבור, מול גברים, משפחה ואף פעם לא התביישתי!
פתאום נוצרה בינינו כימיה. ולמרות זה אני עדיין לא אוהבת את המראה שלהן כשאני מסתכלת במראה.
עכשיו החלום שלי הוא לעבור ניתוח להשוואה אחרי שאגמור את הלידות וההנקות.
(וסופסופ אוכל ללבוש חולצה בלי הדפסה!!!)

גם שלי לא קטנים. הם קטנו קצת אחרי הלידה ותקופת הנקה קצרה.
מה שכן אוכל לומר, שהעובדה שלא הנקתי היתה (ועודנה) מתסכלת עבורי יותר מכל לעג, אי-נוחות, תסכול בקניית בגדים...

הלכתי לישון בתחושה קשה ואחרי שעות שינה ספורות הדלקתי את המחשב, בציפייה. אין לכן מושג כמה זה מרגש, התגובות שלכן, התחושה שיש כאן מישהו, ובעיקר מישהן...!
כמה אני אוהבת נשים (רוצה בנות!)
נתתן לי כח לכתוב עוד. לעצמי, לכן. אז מוחה את הדמעות שהציפו (לא הגיעו עד הציצים...) וקדימה, אם כבר דידינו וציצינו, אז אמשיך :
המבטים - בן הזוג שלי המום מהתופעה הזו. אין לי ציצים עצומים. גדולים בהחלט, אבל לא באופן שנראה כמו חבילה עצומת מימדים שהולכת לפני. אבל מבטי הגברים, הישר לתוך החריץ שמובלט יותר עם אריזתם בחזיה, מבהירים לי באופן חד משמעי שהם היו מוותרים על הניתוח הזה...! אני לא מתלבשת באופן חושפני , רק שלהסתיר חריץ שכזה, צריך ללבוש חולצה סגורה מאוד. מי שיש לה חזה גדול, יודעת שחולצה סגורה מבליטה את גודלו הרבה יותר. גם בחורף, אני לובשת חולצות שאינן סגורות לגמרי, כי אחרת זה ממש נראה רע ומגושם מאוד. כמה חולמת ללבוש חולצות "גולף",אפילו מדדתי אחת כזו מסריג יפהפה השבוע, בשיא הקיץ, ונאלצתי להחזירה למדף, עבור בעלות הציצים השפויים בגודלם.
לכאורע - זה שיא הנשיות. אין לתאר כמה רחוקה תחושתי מזה, כשאני שוכבת ללא חזיה וציצי היקרים גולשים להם, כל אחד לצד אחר שלי, כאילו רוצים לישון איתי, כל אחד לצידי...
מה שכן - יש לי רגישות בציצים, באופן שגורם לי עונג עם בן הזוג (ולו עונג איתם). אבל אני מניחה שזה לא יתרון שניתן לזקוף לגודלם.

עדי -תודה, בודאי שאני מבררת את הסיכונים. הבעיה היא שהיום זה מאוד פופולארי, כך שעובדת היות ניתוח דבר מסוכן לכשעצמו, מתעמעמת באופן מסוים. המונים מנתחים את אפם, בטנם, ציציהם... ניתוח הוא ניתוח. אף אחד לא ימליץ לי להתלבט, כי זה מסוכן. כל רופא יאמר שבכל התערבות כזו יש סיכון, אבל אפסי, עובדה- כמה מנותחים יש.

ענת - אני מאוד נשית. אוהבת את זה. כל חזותי כזו, פיזית ורגשית. מימדי גופי "מלאים", מה שנקרא. הציצים שלי גדלו כבר בגיל צעיר והתחושות הקשות נוצרו כבר בתיכון , כשלא יכולתי לכפתר את חולצת התלבושת האחידה שנדרשה אז וללבוש בנוחיות את חולצת הספורט מטריקו שנמתח על חזי באופן מביך. שלא לדבר על הריצות בשיעורי ספורט . הייתי מאוד מאוד ספורטיבית. נאלצתי לוותר על תחומים כמו ריקוד ותנועה בכלל, לאור העובדות המגבילות.
אני בר המרכז, אשמח להמלצה על מטפל. תודה לך.

גילה, תודה על השיתוף! אני מבינה שהחמצת ההנקה עשויה להיות אומללה, לילדים ולי.
מה החמצתי עד עכשיו? - ריקוד, תחום שמאוד אהבתי והייתי טובה בו. קשר עם בנים - זה גרם לי למבוכה, כל שנות התבגרותי. מנע ממני גישה חופשית וטבעית לכל נושא המיניות. אני חושבת שתמיד הרגשתי שזה מאוד מיני, הציצים שלי, באופן שאינו משתלב עם נערות, עם ניצני מיניות, עם התחלה חדשה ורעננות. הציצים שלי לא היו "ניצניים" - היו גדולים ונהיו כבדים ומסורבלים עם כל שנה שחלפה. לבוש- המגבלות ידועות. ים - אוהבת ים ! דמויות כמו "פמלה אנדרסון" ושכחתי שמות של עוד נשים שפורסמו בשל ציצים מרשימים, עומדות לנגד עיני, וכנראה שגם לנגד מי שמסביב, כשאני בבגד ים. המבטים, לפעמים האמירות (אבל אלו יאמרו במקומותינו לכל אישה כמעט, תמיד תימצא לכך סיבה) מביכים נורא. פוגעים. אבל לא רק. גם התחושה לא נוחה. מי לא מכירה את הצורך "לסדר" אותם בחזיה. בגודל כזה, זה סידור רציני. בבגד ים, זה בלתי אפשרי. לא לעיני כולם...והם בהחלט לא קופאים על שמריהם. אלא אם כן חונטים אותם באופן הרמטי ולוחץ מאוד. זה לא נעים, זה מרגיש כבד עוד יותר וכשמורידים חזיה ש"מחזיקה טוב" אחרי כמה שעות של לבישתה, תחושת הרפיון הזה ,פתאום, לא נעימה ,עד כדי כאב ממש !!!

בקי, כל פעם ששומעת על מי שנותחה וטוב לה, זה מעודד אותי.
בעיניין מחלת הסרטן - אני בת 34. היה במשפחה, ואני מבינה שגודלם מהווה סיכון גם. גם זה שעדיין לא הריתי והנקתי, בגילי, נחשב במחקרים כגורם סיכון לחלות.
אני מתכוונת(כבר חודשים) ללכת למומחה לבירור כל הללו. מפחדת נורא. רק השבוע נודע לי שחברת ילדות, בגילי בדיוק, חלתה. גם שלה גדולים ולא הרתה עדיין.
הסכנתי כבר עם העלות הגבוהה. אקח לשם כך הלוואה. אבל קודם עלי להחליט , ולהיות שלמה עם ההחלטה. חברה טוענת שאני מתברברת מידי, שזה מסוג ההחלטות שעושים מהר ודי.האם לחברותיך היה קשה לאחריו? כאב מאוד? לא אכפת לי אם צורתם תשתנה אחרי לידות, שיפלו, רק שלא יהיו כ"כ גדולים וכבדים.
אין לי פנטזיה לציצים יפהפיים . זה בעיקר לנוחות. להקלה. לשחרור פיזי.

פרקטית - אשמח אם את מכירה מי שעברה ומוכנה לשתף. מצאתי אחת - אך היא בת 19. נותחה לפני מס' חודשים ומאושרת מאוד מאוד.
אחרת - בגילי ובמצבי, דרך פורום באינטרנט. למרות הדברים הדומים, אנחנו מאוד שונות מנטלית. לה חשוב המראה שלהם, בעיקר, מה יגידו הגברים(היא מחפשת בן זוג) ולא מעניין אותה נושא ההנקה.

מונו נוקי האם הן לא שמחו בהקלה שאיפשרה הריונות נוחים יותר? אותי מאוד מפחידה המחשבה על גדילת הציצים עוד יותר מעכשיו ! איך ארגיש? מה אלבש? איך אראה? כ"כ רוצה להיות שמחה ופורחת בהריון שלי ולא מתוסכלת וכועסת. גם היום, יש ימים שבא לי לחנוק אותם. שילכו מכאן. שיניחו לי.

לזו שגם שונאת... - אני מאחלת לך מלאן חולצות בלי הדפסה ! אהיה הראשונה לשלוח לך אחת כזו יפהפיה !
ולי אני מאחלת חולצת טריקו, סתם אחת, עם או בלי הדפסה, שלא ארגיש שנצמדת לי לציצים ומבליטה עוד יותר. רוצה להתלבש בלי תסכול יומיומי, רוצה גופיות כאלו פשוטות , רוצה גולף גיזעי, רוצה חולצה עד המותן ולא ארוכה יותר כדי לאזן את הרוחב, רוצה חולצת בד עם כפתורים, פשוטה. רוצה חזיה רגילה, שלא שונאת כל רגע של לראות אותה על הכסא או עלי.
רוצה לרוץ.

ליאת - לא כ"כ הבנתי את עיניין ההנקה. הנקת, אז למה היית מתוסכלת? אולי לא הבנתי אותך נכון.

אתן עוזרות לי לחשוב, לעכל, לעבד. תודה. אני רוצה עוד...

די ברור שתרגישי הקלה אחרי ניתוח.

אבל אם התמודדת איתם 15 שנה, למה לא לחכות עוד קצת, לאחרי ההנקה?
את חוששת שהם יפריעו לך להינות מההריון. אבל בהריון, הכל משתנה. דברים חדשים ואחרים יעסיקו אותך. המחשבה שלך תהיה מוטרדת מעניינים שעד עכשיו בכלל לא היית מודעת לקיומם. כל היחס שלך לגופך ישתנה, ואולי גם היחס שלך לשדייך ישתנה בעקבות ההריון וההנקה.
אז למה לא לחכות עם זה עוד טיפה? אולי תקדימי את עניין ההריון ?

(וזו ממש לא החלטה שעושים מהר)

הנקת, אז למה היית מתוסכלת? אולי לא הבנתי אותך נכון.
ליאת מתכוונת שהיא היניקה פרק זמן קצר מאד -- ההנקה לא צלחה.
אני רוצה עוד...
יש לי דווקא מה לומר, אבל זה עלול להיות ארוך ואין לי עכשיו ממש זמן. מחר הולך?

באמת ההנקה לגמרי משנה את היחס אליהם. פתאום ממטען חורג ואיזה מין קישוט מפוקפק הם הופכים למועילים ומעניקים באופן מושלם! זה משנה את כל התחושה לגביהם, גם פיזית.
חוויה מאד מומלצת.
יכול להיות די טראגי לעשות ניתוח ולמנוע ממך, משדייך ומילדייך, למצות את עצמם בדרך הטבעית בגלל ניתוח כזה.
חיכית 15 שנה, לא תחזיקי מעמד עוד קצת?

סמדר - פירשת נכון. סליחה, חשבתי שהייתי יותר בהירה.
יש לי חברה עם ציצים גדולים משלי. תחילת ההנקה היתה לה קשה, כי לא ידעה איך לעשות את זה. היתה אחות במח' יולדות עם גודל דומה שלימדה אותה. המשמעות של ההנקה היא הרבה יותר גדולה בשבילה מאשר גודל הציצים. לא שמעתי אותה מעולם מדברת על בעיה עם גודל הציצים, אבל בהחלט מתלוננת על מגושמות כללית.
גם בן זוגה מדגיש שהוא אוהב אותה כמו שהיא ותומך ברגעים קשים.

לפני כמה חודשים נתקלתי באיזו בעיה והתלבטתי אם להמשיך קורס שהתחלתי. בשיחה עם המורה היא שאלה אותי - את רוצה שאשכנע אותך להמשיך?
אולי תעזרי לסביבתך אם תאמרי להם מה את מעדיפה להחליט ותני להם לשכנע אותך שזו הבחירה הנכונה. אלא אם כן את לא יודעת עדיין.

האם הן לא שמחו בהקלה שאיפשרה הריונות נוחים יותר
בהריון דימוי הגוף עוד יותר מוקצן............... אבל לפעמים הוא משתנה ממה שהיה קודם. אחת מהחברות הללו היא אשה מלאה במובן הרחב של המילה, ואין הרבה נשים אלגנטיות ממנה.
המבטים שאת רואה וכולי, תלויים גם במה שאת משדרת. וכי למה לא לומר\לבטא: אני נשית, אני יפה, יש לי משהו שרבות רק חולמות עליו? זה שאני כותבת שזה עניין של גישה, זה לא כי אני לא מבינה את מצוקתך, אלא כיוון שאני רואה שבמהלך השנים דימוי הגוף(מן הסתם הגוף לא נהיה יותר יפה עם השנים........) יכול להשתנות כליל עם עבודה נכונה.
למשל הייתי בסוף שבוע מהעבודה של בעלי. אישית הרגשתי לא לגמרי נוח ללבוש בגד ים. ישבתי בשפת הבריכה וראיתי נשים מלאות ו\או מבוגרות ממני נושאות את גופן בגאווה ובכבוד. קשור מאד ל אהבת הגוף
איך שאני רואה את זה יש לך כמה אפשרויות.
1)לעבוד על דימוי הגוף
2)לחפש צורות לבוש שאינן מבליטות(למשל גולף דק שאת רוצה ומעליו חולצה בעלת פתח רחב בצוואר או קרדיגן, נסי את שיטת שתי השכבות. כמו כן ווסט וכדומה )
3)ניתוח. אבל אם יש בעיה בדימוי הגוף , לא בטוח שהניתוח יסיר את הבעיה הזו.

תודה לכן.
ליאת, אכן, עדיין לא יודעת.
מקשיבה. לעצמי. לכן.
אשמח לדעת אם יש כאן מישהי עברה ניתוח בעצמה ומוכנה לשתף. אולי רק דרך אימיילים.
אתן מאוד מעודדות אותי, כרגע.
זו מעין בדידות שכזו, אני והציצים שלי.
אני מוקפת אהבה, של חברים ובן הזוג. אני יפה, (או מיוחדת, בדרכי שלי) אם מותר לומר...
זה לא העיניין. מה שקשה אלו התחושות, בעיקר הפיזיות. למה לסבול? למה לסחוב ציצים כבדים, לא נוחים, מגבילים?
אני חולמת על ניתוח, ותוך מספר חודשים להרות (מקווה שזו לא תהיה בעיה, הרי אין לדעת). מדמיינת את עצמי בהריון, שמחה בבטן ובשינויים הכלליים, אבל עם ציצים נורמאליים בגודלם, שאוכל ללבוש דברים כיפיים, לזוז בלי תחושת מחנק, לא להיקרע מכאבי גב שממילא יהיו מנת חלקי-השאלה באיזו דרגת כאב וסבל. אפילו המחשבה על לידה, כפי שהייתי רוצה שתהיה, טבעית ככל האפשר , נראית לי קשה יותר עם ציצים גדולים...אולי זה נשמע לכן לא קשור, אבל הסרבול הזה מוציא לי את החשק מכל מה שמדמיינת, איך אני יולדת תוך כדי תנועה, נהמות והקשבה וחיבור לגופי. מרגישה שהציצים יוצרים בינינו חיץ, כאילו הם מפריעים לחיים שלי. פעם הלכתי לחוג יוגה, וכל מיני תרגילים יצרו מצב של הציצים נכנסים לי לפרצוף וחונקים לי את הצורה...זה פשוט מבאס. אני גמישה, אוהבת את גופי הנשי והשמנמן, אבל זה עינוי סיני...אז מוותרת.

נו גם אני במועדון המפוקפק של ציצים מכובדים.
מוכר מוכר מוכר. כאבי הגב, החזיות הגדולות והמחירים העוד יותר גדולים שלהן...
השפשפות, אי הנוחות בבגד הים.וכששוכבים על הגב כל אחד הולך לכיוון אחר....
אני לא הצלחתי להניק ואחת הסיבות זה גודלם.
כשהייתי בהריון שאלו אותי אם אניק ואמרתי שבשביל מה אני סוחבת אותם כל כך הרבה שנים אם לא בשביל להשתמש ביעוד שלהם?
ובסוף הגודל בכלל הפריע..... גם לזה....

בכל זאת משהו בענין ההתעסקות שלך בם: נראה לי שאיכשהו כל חוסר הביטחון, בחייך (זה שיש לרב מי שאני מכירה ,כולל אותי) מתנקז אצלך בציצי.
הפתרון הוא אף פעם לא חיצוני. הייתי מחפשת תשובה בכיוונים אחרים. יותר פנימיים ואינטימיים עם עצמך לתחושה הכל כך גדולה של "משהו כאן גדול מדי , מאד לא בסדר, ולא מאפשר לי להמשיך בחיי באושר"

בכל מקרה אני מסכימה עם חברתך שלפעמים כדאי להחליט מהר ועל המקום.אבל רק כשמדובר בדברים הפיכים. כמו לעשות קרחת או לעבור דירה או להחליף בן זוג. לא כאשר מדובר בניתוח מסוכן ובעיקר בלתי הפיך.
כאן טוב שאת מתלבטת ואולי לא סתם בפורום שאחד מהנושאים המרכזיים בו הוא הנקה.

ואגב אחרי הלידה וההנקה (ע"י שאיבה) הם (ציציי)חזרו בשמחה לגודלם המקורי.

ספר ששווה לקרוא בנושא: "הלו, זה מנתח פלסטיק?" מאת דן מלר (מנתח פלסטי).
בין היתר הוא מדגיש שלפני ניתוח פלסטי-אסתטי, כמו הקטנת אף או שינוי גודל השדיים - חייבים לעבור בדיקה של פסיכולוג / פסיכיאטר.
למה?
תקראי בספר

זהבית אני מאד לא מסכימה איתך.
לפעמים (ואת בטח יודעת את זה מעצמך) המגבלה הפיסית היא פשוט מה שהיא. - כלומר מגבלה פיסית ולא יותר.
מה הטעם לסבול אם אפשר להקל על הבעיה?
אני חושבץ שדיומי עצמי פיסי הוא לא פחות חשוב מדימוי עצמי פנימי. ולא כל דבר פותרים בשיכנוע עצמי.

לפעמים ניתוח הוא בדיוק מה שצריך בכדי לשנות את התחושה.

ואם יורשה לי, רוב הסיכויים הם שאי אפשר יהיה להניק אח"כ. נו-אז-מה? אפשר לגדל תינוקות גם בלי להניק. ואם צי צי מרגישה שזה מה שיגרום לה להרגיש נח יותר עם הגוף שלה זה נראה לי שווה את אי ההנקה.
כתבו כאן שכשיש תינוק כל הדימוי של השדיים משתנה. אני רק רוצה להוסיף שאחרי שכבר אין תינוק והשדיים חוזרות לתפקידם הקודם הבעיה נישארת. זה לא שלידת ילדים משנה את דימוי השדיים לנצח. רק לתקופה מסויימת, די קצרה.

אני אגיד מראש שאני שייכת לקבוצה ה'יריבה'.

הפעם הראשונה שקניתי חזיה 'אמיתית' (עם תחרה ולא איזו גופיית ספורט..)היתה בהריון הראשון שלי. וכל הנעורים שלי (טוב, גם היום....) קינאתי בחריצים המפוארים של הבנות מסביב. וכמה רציתי להיות עגולה ורכה......

ואני לא מספרת את זה כדי להראות את הצד השני...
אני ממש מבינה את התחושה הזו של 'זה הדבר היחיד שעוצר אותי מלכבוש את העולם..'
'מלהיות מי שאני באמת יכולה להיות'.
טוב, היום אני יודעת שמי מביטה בי בחזרה מהראי היא אני. לטוב ולרע. ודברים שאני לא מוצאת דרך לעשות אותם היום, כשאני כמו שאני, לפני כל התיקונים הדרושים, אני כנראה לא אעשה גם אחרכך.
כי לרקוד אפשר גם עם ציצים גדולים. (ותאמיני לי, אני רוקדת בטן וכלכך מתחשק לי לפעמים שעוד משהו יזוז שם חוץ מהכתפיים..)
ולהיות משוחררת וטבעית ואפילו קלילה.....
זה לא בא להפחית מהקושי שאת מרגישה, רק להגיד שזה הכל בראש שלנו. באמת. ואם החלטת שזה מה שעוצר אותך.....

ולבסוף, שתי סיבות טכניות:
אם באמת באמת חשוב לך להיניק. (נשים מכל טווח הגדלים מיניקות בהצלחה או בקושי, ללא קשר לגודל. בדוק.)
ההריון כשלעצמו מביא שינוי כלכך גדול לגוף (גם אם לא תניקי) שממש חבל בעיניי ללכת ולהשקיע את הכסף (הלא מועט יש לשער) והאי-נוחות (שמלווה כל ניתוח) לפני ההריון/הריונות המתוכננים. כדאי אולי להתייעץ עם מנתחים אמינים.

אולי זה הזמן לשאול האם פותחת הדף מעוניינת לשמוע רק על פרטים לניתוח? ואז אולי כדאי לה להתרכז בפורומים ספציפים לנושא, או שהיא רוצה לשמוע על עוד אופציות? האם היא רוצה לשמוע על חוויות אחרות של נשים שהרו עם רקע דומה? מה את צריכה?

בקי, אני מסכימה איתך שלא הכל חייב להיות מסובך. לפעמים פשוט צריך להסתפר או לצבוע או להוריד 4 קילו.....
ההבדל הוא שכאן מדובר במשהו שהוא בלתי הפיך ובעל השלכות מעבר לשינוי הפיזי הפשוט.
בטח שאם צי צי יודעת בברור ולחלוטין שאין לה שום עניין בהנקה ושום כוונה להיניק, אז אין שום דילמה. וברור שזו זכותה וגדלו תינוקות גם בלי הנקה.
מדבריה קיבלתי את ההרגשה שיש סיכוי שכן תרצה להיניק והבעיה היא שכש(צריך להגיד פה בעזרת השם?) היא תחזיק תינוק בידיים יכול להופיע שם צער גדול על הנקה שהוחמצה. וכלום כבר לא יוכל להחזיר אותה. שלא לדבר על הסיכוי שהציצים המשופצים ישתנו במהלך ההריון.
להבדיל מהמקום שבו את נמצאת,כשכבר ילדת והנקת וזה מאחורייך, לדברייך.

אני לא לבד כרגע, אבל מידי כמה רגעים נוטשת את אורחי וניגשת למחשב בסתר... אז מאוחר יותר אקרא בעיון ואכתוב.
כן, אני אשמח לשמוע על תחושותיהן של נשים עם ציצים גדולים בזמן ההריון וההנקה, הקשיים הטכניים שנבעו מגודלם(לא קושי בהנקה עצמה, שהבנתי שהינו מנת חלקה של אישה, לעיתים גם עם ציצים קטנים)
תודה , תודה, תודה ! אני לא לבד כאן, מסתבר.( נושמת קל יותר מאתמול בלילה...)

כן, אני אשמח לשמוע על תחושותיהן של נשים עם ציצים גדולים בזמן ההריון וההנקה
גם אני קראתי בתנ"ך של בר הרבה לפני שנכנסתי להריון, וגם אני זועזעתי מהמחשבה שהציוד שיש לי כרגע רק ילך ויגדל. כבר דמיינתי את עצמי מסתובבת עם מריצה עד שהבטן תגדל מספיק לתמוך בהם.
והבלתי ייאמן קרה: הם גדלו, והשתנו, אבל איכשהו לא הרגשתי שיש כאן איזה שיבוש כללי של המערכות. הגידול היה מינימלי, אחרי סיום ההנקה הם חזרו לגודלם המקורי, אני עדיין מקווה לקום יום אחד בבוקר עם זוג תפוזים זקופים אבל איכשהו, בתמונה הכללית של החיים, הם לא ממש מפריעים לי. (יש מספיק דברים אחרים שמפריעים לי בגופי, לא לדאוג - האיזורים היחידים שקיבלתי עד עכשיו במלואם הם הקרסוליים ותנוכי האוזניים שלי, ביום טוב גם את המרפקים, באחוזים משטח הגוף זה לא הרבה (-:)

היי צי צי
קראתי את מה שכתבת, ואת התגובות.
אני אומנם לא סובלת מבעיה כמו שלך (אולי אפילו הפוך...) אבל:
אני חושבת שאת צריכה להפריד בין 2 דברים:
מגבלה פיסית, נפשית.
למגבלה הפיסית יש פיתרון, בין ם הוא יבוא עכשיו או אחרי לידה
אך בתחושה הנפשית גם צריך לטפל. את אומרת שאת אשה יפה (או מיוחדת), והבעיה היחידה היא החזה (ואני מדברת רק ויזואלית, להוציא את בעית הנוחות). אני יודעת שזה אולי נשמע נדוש, אבל מה שאת תשדרי לסביבה, זה מה שהסביבה תראה.
האם תשדרי להם אשה יפה, עם חזה גדול ויפה, או שתשדרי אשה שסוחבת איתה עוד מהילדות קומפלקסים שקשורים לחזה.

צי צי,
אני מכירה מישהי שעברה ניתוח הקטנה והצליחה להניק את שני ילדיה.
אין לי ממש פרטים ואין לי מושג אם זה תלוי בסוג הניתוח (מאיפה חותכים, כמה מוציאים וכו') אבל אולי כדאי לברר אצל "הגורמים הרפואיים" אם יש דרך להתחשב בכך שתרצי להניק בעתיד.

פיקו ! מישהי שנותחה והניקה ?!? איזה יופי !!! האם את חושבת שהיא תסכים לשתף אותי? אני מבררת אצל גורמים רפואיים שונים, אבל אין כמו לשמוע ממנותחת, שאין לה אינטרסים כאלו ואחרים. מאוד מאוד הייתי רוצה לשוחח איתה, אלא אם כן היא לא תסכים לכך. האם תוכלי לעזור לי ביצירת קשר איתה???

האם מישהי\מישהו מכם מכיר אישה שהניקה אחרי ניתוח?
אני אשמח מאוד לקשר עם נשים שנותחו בשנים האחרונות, שהניקו, או לא.

אני אנסה לדבר איתה, אבל זה יקח כמה ימים.

הופ, זה קרה מהר...
צי צי, תני לי כתובת אימייל שאוכל להעביר לך את הטלפון שלה.

לא פעם חוסר נוחות עם מראה החזה (בנוסף לאי הנוחות הפיזית) עשויה להיות קשורה לעובדה שאנחנו מכירות מקרוב רק את הפרטי שלנו ואת אלו הטלוויזיוניים המהוללים. אתר נחמד שמנסה לנפץ כמה מיתוסים בדבר השאלה "איך צריכים ציצינו להיראות" כולל תמונות אורגינליות של ציצים אמיתיים של נשים בשר ודם שאפילו הניקו יש כאן
http://www.007b.com/[po]breast gallery[/po].php

ואשר לחזה גדול שגודל עוד יותר בהריון - נדמה לי שבפועל לא חווים את זה כך, כי בהריון כידוע גם הבטן גדלה וכל הפרופורציות משתנות. אצלי למשל, בימים אלה ממש, פתאום בטני היא ההולכת לפני ולא שני ידידי משכבר הימים

ואו, .מי! ממש מרשימות, התמונות.

אמאל'ה.
אם זאת הנורמה אז אני באמת לא מבינה גברים. לעומת רוב התמונות כאן אני דוגמנית צמרת.
האמת התמונות האלה לא משכנעות אותי בכלל. ראיתי הרבה נשין עירומות בחיי ולרובן לא היו ציצים כל כך מגעילים.

אנונימי

השארתי את הדף על הדסקטופ, לקריאה במועד מאוחר יותר - בדרך כלל לוקח לי כמה ימים, ועד אז כבר דברים אחרים מגיעים לראש סדר העדיפויות, כך שדפים כמו זה היו נסגרים והייתי שוכחת מהם, אבל אלעד (בעלי) קרא לי ושאל אם אני זו שפתחה את הדף, אז באתי לראות, נישלתי אותו מהמחשב ועכשיו אפילו אשתף אותך בחוויותי.
(הוא גילה את הלינק ונאלצתי לעוד הפסקה מתודית - אכן תמונות קשות

)
שלי גדולים. אולי לא כמו שאת מתארת, אך גדולים. חלק מגודלם נבע גם מזה שאני לא מלאה ולא שמנמנה, אלא שמנה.
בהריון הראשון, הם גדלו עוד יותר. בעיקר לקראת סופו, ובסמוך ללידה.
כשניסיתי להניק בפעם הראשונה שלא מיד לאחר הלידה, אלא בחדר הנקה בבי"ח, הדר לא רצה לינוק, אלא לישון.
האחות שעברה שם, אמרה לי: עם ציצים כאלה גדולים, לא תמיד אפשר להניק.
אני, שכל חיי כבחורה עם ציצים, שנאתי אותם על גודלם ועל המגבלות שתיארת כה יפה, שלא חשבתי על הנקה עד שהייתי בהריון (לא חשבתי לא להניק. פשוט לא חשבתי.), עניתי לה: לא לחינם סחבתי אותם כל כך הרבה שנים. הם יניקו באבו אבוהם.
ןכך הם עשו, ועודם עושים ברצף עד היום, כולל חודש וחצי של הנקת בכור ואחיו - טנדם.

אחרי ההריון הראשון, ירדתי במשקל. וגם הם קטנו. יחסית. אך נשארו גדולים מדי לטעמי, ולמורת רוחו של אלעד, אני ממשיכה לדבר על ניתוח הקטנה, אחרי שאסיים עם ההנקות - מתכננת עוד שנים רבות כאלה...

כל מה שגילה כתבה לעיל, בהודעתה הראשונה - מזדהה ומסכימה לגמרי. (גילה, מה יהיה?)
כל הקושיים שתיארת - כאילו ותיארת אותי, למעט נושא הבגדים. גם ככה אני אוהבת להתלבש גדול ורפוי, כך שאין לי בעית בגדים גדולה במיוחד. מאידך, יכול להיות שזו הדרך שלי להדחיק את גודלם... בעצם, תוך כדי כתיבה, נזכרת שאחרי שרזיתי, בין ההריונות, כן לבשתי חולצות צמודות יותר...

מבחינת אי הנוחות בהריון - היא קיימת וציפיותייך מוצדקות. בהריון השני, דאגתי ללידת חורף ובכך הקלתי על עצמי מאד.
טלק (או קורן פלור - יש דיון שלם בנושא טלק בדף אחר) גם עוזר מאד.

מבחינתי, ומה שעובד עבורי, זו הידיעה שחשובלי מאד להניק, ולא אקח שום סיכונים בענין הזה.
אחת הסיבות העיקריות לכך היא שבעקבות ההנקה של הבכור, אני הרבה פחות שונאת אותם. זה ממש מעורר גאווה לראות תינוק שגדל ומתפתח לו בזכותי ובזכות צמד ציצים אלה. ומקל על שנאתי אליהם. עד כדי שקשה לי עכשיו להשתמש במילה שינאה ביחס אליהם! אני ממש לא שונאת אותם יותר ואפילו מלאת כבוד והערכה אליהם. וגם, שימי

- מחבבת אותם, כולל מראם...

בהתחלה, התקשיתי להניק בציבור. ממש נבוכתי. אפילו ליד בני משפחתי הנקתי תוך כדי הסתרה ותמרונים.
היום - בגלוי, בכל מקום, ולפעמים אפילו שוכחת ציצי אחד בחוץ...

אם מישהו היה אומר לי שמצב כזה יהיה אפשרי עבורי אי פעם, בטרם הלידה של הבכור כמובן - הייתי מגחכת בקול!

יש לי חברה שעברה ניתוח הקטנה. היא לא הניקה. אם את רוצה, תתקשרי אלי ואתן לך את הטלפון שלה. שלי: 0544-544135.

שאלת, ולכן אתן את דעתי - אם את באמת מתלבטת, פשוט תעזבי את זה. חכי אחרי שהתינוק יגמור לינוק, ואז לכי על זה.
המחשבות שמציפות אותנו אחרי לידה הן מטורפות ומוטרפות. דכאונות בכל מיני גדלים, קריזות, בכי... וגם: אושר, גאווה וכאלה - והכל בעוצמות הרבה יותר גדולות ממה שחווינו קודם.
אני לא הייתי רוצה לאפשר לעצמי אופציה של להצטער על משהו בלתי הפיך שעשיתי.

נכון שאפשר ובקלות לגדל תינוקות בלי להניק. אבל עדיף להניק. לכולם. לאמא, לילדים, גם לאבא לדעתי. גם לדימוי העצמי שלנו.

חוץ מזה שהגוף בלאו הכי משתנה. ובהריונות ואחרי לידות - השינויים עשויים להיות גדולים וקיצוניים יותר. שמעתי גם על נשים שאחרי הנקה ממושכת קטנו ציציהן לגודל ממש חביב (מ - DD ל - cup c או b אפילו!), כך שגם מהכיוון הזה יש עוד תקווה.

ונכון שכבר אמרו לך וכבר התייחסת לנושא הסיכון, אבל חשוב לי להוסיף שיש נטיה להמעיט בסיכונים של ניתוחים. באופן כללי, לאו דוקא פלסטיים או זה ספציפית. אפילו במקרה של אפידורל למשל. הרבה נשים וגם גברים, לא באמת מודעים או מבינים את מהות הסיכון.

ואם את לא באמת מתלבטת, אלא רוצה שיחזקו את הכיוון שיש לך מלכתחילה - אני חושבת שצריך ללכת עם הלב ועם האינטואיציות האישיות [ובלבד שתבחרי במה שאני אמרתי לך לעשות! - סתם. בצחוק!

].
מה שעושה לך תחושה של שלמות ושמחה זה מה שנכון עבורך.
יש לך עוד חיים שלמים לעבור עם הגוף שלך, ויותר קל להעביר אותם כששמחים איתו.

< מאז מחזות החשפנות בפארק הירדן, אני מאחלת לעצמי שאעיז לתת לקרני השמש ולמים הקרים להיות בקו ישיר עם ציצי, מתישהו בשנים הקרובות, ואולי אפילו בלי ניתוח...>

בכל מקרה - מה שלא תבחרי לעשות - שילך בקלות ושיהיו לך הציצים הכי טובים ושמחים!!!

< אין לי כוח לבדוק שגיאים. מראש אבקש סליחתך על טעויות הקלדה...>

אנונימי

וסליחה על האריכות...

ליאת, כל מילה מדהימה!

גילה, מה יהיה?
טוב, הפעם זה לא חוכמה: זה הציצים, לא אנחנו (-;

אני מאחלת לעצמי שאעיז לתת לקרני השמש ולמים הקרים להיות בקו ישיר עם ציצי, מתישהו בשנים הקרובות
די ברור לי שזה יקרה לי ככה בהדרגה, אם אמשיך להסתובב בסביבה הזאת...

יש אתר שמיועד לנשים אחרי ניתוח הקטנה הרוצות להיניק, ולכאלה השוקלות ניתוח. יש שם מידע טוב על הנקה לאחר הניתוח - עם דגש על כך שרוב הנשים שעברו ניתוח כזה אינן מסוגלות להגיע להנקה מלאה - הסתכלי במיוחד בסעיף Should You Have Breast Reduction Surgery? שאומר זאת במפורש. למי שכבר עברה את הניתוח יש גם כל מיני עזרים להנקה, שרק מדגישים כמה קשה להיניק אחרי הניתוח.
אני לא מהמפלגה הזו (לעומת זאת, אם מישהו ימציא פעם ניתוח להחלפת רגליים, אני הראשונה בתור), אבל אני חושבת שלכל אחת מאיתנו יש משהו (או הרבה משהואים) בגוף שהיא לא מרוצה ממנו. אחת ההסתייגויות העיקריות שלי מניתוח עכשיו היא העובדה שרוב השינויים בשדיים גרמים לא כתוצאה מההנקה, אלא בהריון - ואז יכול מאוד להיות שאת תעברי ניתוח גדול, משמעותי, כואב (שלא לומר יקר) רק כדי למצוא את עצמך נאלצת לחזור עליו או לעבור ניתוח תיקון אחרי ההריונות והלידות, ובלי שתוכלי להיניק. ואני מודה ומתוודה שחלב אם, בעיני, הוא הדבר הנפלא ביותר שאם יכולה להעניק לתינוק בחודשי חייו הראשונים, ואישית הייתי פוחדת לעשות משהו כל-כך דרסטי ובלתי הפיך עוד לפני הכניסה להריון. מה עם אופציית ביניים? לדחות את ההחלטה לאחרי הריון ולידה? אם הריון הוא אופציה בטווח של חודשים, זה אומר דחייה של שנה - וההשלכות של הניתוח הן לכל החיים. מהיכרותי עם חברותי שחוננו במידות נדיבות יותר משלי (וחלקן במידות מאוד מאוד נדיבות), גודל החזה היה אמנם מטרד בהריון, אבל שולי יחסית.

סבתא שלי היה לה חזה מאד גדול בגודל אשכוליות גדולות, וההריונות עשו לה טוב, החזה של הצטמק ועכשיו בגודל נורמלי

_האחות שעברה שם, אמרה לי:
עם ציצים כאלה גדולים, לא תמיד אפשר להניק._

"האחיות שעוברות שם", תמיד יש להם מה להגיד כדי "לעודד את היולדת" ולתת לה סיבה לפקפק ביכולת שלה להיות שווה משהו בתור אמא. (גדולים מדי, קטנים מדי, פטמות שקועות מדי, אל תרדמי עם התינוק - תחנקי אותו, ועוד כל מיני) נדמה להן שכך הן ממלאות את תפקידן על הצד הטוב ביותר. ממש עדיף לבוא לשם מוכנה עם ידע קצת יותר מעמיק - להתייעץ מראש עם יועצת הנקה.

איזה דף יפה (בכלל, בזמן האחרון יש המון דפים יפים של שיתוף ואחווה ותמיכה, שמתם לב?).
לי אין חזה גדול, אבל אני כן רוצה להגיד בקצרה כמה דברים, קצת פזורים:
א. גם אני מכירה נשים שהיה להן חזה גדול שקטן אחרי ההריונות וההנקה. למשל, אמא שלי, שעד היום נזכרת בצחוק איך קראו לה "והרי החדשות ועיקרן תחילה" – והנה, ירדה בכמה מספרים "אחרי".

ב. אני מצטרפת לכל מי שבקיאה בחומר על "הנקה לאחר ניתוח הקטנה": את יכולה לדבר עם כאלה שעשו את הניתוח והצליחו להניק, את יכולה לדבר עם כאלה שעשו את הניתוח ולא הצליחו להניק, בסופו של דבר זה הימור גדול מאוד עם סיכון גדול מאוד, שאי אפשר לדעת ממנו איך באמת את באופן אישי תצאי מהניתוח הזה. למישהי שאומרת שהיא רוצה להניק (בניגוד למי שלא חשבה על זה בכלל לפני הניתוח, או למי שמראש ידעה שאין לה כל רצון להניק) – חבל, ממש חבל, לוותר על חוויה נשית כל כך אדירה ומלאת יופי ועוצמה כמו ההנקה.

ג. גם אני לא אהבתי את החזה שלי. אחרים החמיאו לו מאוד (למשל, סבתא שלי, שחשבה שהוא מושלם, או למשל בעלי) – אבל אני לא הייתי מרוצה. היו לי הרבה מאוד תלונות אליו. זכור לי משהו על זה שהוא לא מסתדר טוב בחולצות, ועוד כל מיני דברים. קשה לי לזכור עכשיו, אחרי יותר משבע שנות הנקה רצופות. אבל אני זוכרת היטב את המבט הביקורתי שלי, החיצוני (זה שמסתכל עלי בראי ומשווה אותי כנראה עם איזה אידאל שמעולם לא היה קיים במציאות חוץ מאשר בדמיונם הפרוע של כל מיני גברים חולים בנפשם במדיה הכתובה, המצויירת וה"מרוטשת לאחר הצילום"). ואני זוכרת היטב את אי הנוחות הגופנית, שבאה מהיחס שלי לגוף שלי.

ומה קרה אחרי הלידה? מה שליאת תיארה כל כך יפה. הפסקתי להסתכל על עצמי במבט "חיצוני" ביקורתי (קודם כל, כי למי יש זמן ותשומת לב לטרוח להסתכל בראי כשאת עסוקה בתינוקת קטנה? לפני הכל, את עסוקה בהסתכלות בה, פלא הבריאה המתוק והמדהים, אחר כך, בראי את בדרך כלל רואה את עצמך לבושה בתינוקת, אז לא רואים מה שמתחת, ולבסוף, זה פורח מזכרונך ואחרי שלקח לך שלוש שעות לצאת מהבית – בין הנקה לקקי ללרחוץ את התוסיק להתלבשות בחלקים תוך כדי החזקת התינוקת – הופעה מוקפדת פשוט לא בראש מעיינייך).
במקום המבט ה"חיצוני" בא מבט פנימי: מבפנים החוצה, מה שקורה הוא שהחזה שלך הופך למקום קסום. זורם משם חלב החוצה, אל התינוק שלך. כשאת מיניקה את מרגישה את הזרימה הזאת של החלב והאהבה והשפע והשקט, ואת רואה את הפה הקטן היונק של תינוקך האהוב, את הפרצוף החמוד, את מחזיקה את גופו במצבים השונים של ההנקה – יונק ברעב בשקיקה מקסימה, רפוי ומלא חלב אחרי הנקה, ואת מתמלאת קסם ויופי ואהבה, והכל בא מהשדיים שלך. הם המקום שבו מתרחש הקסם הזה כל כך הרבה פעמים ביום, כל יום, כל יום.
היום אין לי שום רגשי אי נוחות לגבי החזה שלי. הוא יפה בעיני כי הוא מיניק. האהבה של הילדים שלי אליו הפכה אותו לחלק שאני שמחה וגאה בו, שינתה את הדימוי העצמי של הגוף שלי בעיני. אני לא חושבת עליו כמעט, אבל כשעולות שאלות כמו שלך, אני נזכרת איך היחס שלי כל כך השתנה בעקבות ההנקה, שהייתי רוצה שכל אשה תזכה להזדמנות לחוות את זה ולהרגיש את זה. איך אומרת יונת על הלידה? "להפסיד את זה זה כמו להפסיד את התחושה של החיים"? (סליחה על הציטוט הלא מדוייק, אין לי אפשרות לעשות חיפוש באינטרנט)

מבחינת גוף-נפש חזה גדול מעיד לרוב על צורך נפשי להעניק.
האם זה דבר שכדאי להסיר בניתוח?
האם זה דבר שאפשר להסיר בניתוח?
מכירה מישהי שעברה ניתוח להקטנה לפני שנים, הצליחה להניק באופן חלקי בלבד ועכשו שוב יש לה חזה ענקי מלווה בעודף משקל. (כלומר, את הבעיות האמיתיות שלנו אי אפשר להסיר בניתוח, אפשר להסיר רק לתקופה מוגבלת. הבעיות כבר ימצאו את הדרך לצוץ בחזרה - אם לא נטפל בהן בדרך הנכונה - דרך הנפש.
אז אולי הצורך להעניק הוא דבר שכדאי לתת לו הזדמנות לממש את עצמו?

הדף הזה באמת מדהים. אתמול בלילה במקלחת חשבתי שאולי אחרי עוד כמה לידות (בעזרת השם) אני ארצה לעשות ניתוח להרמת השדיים. והנה היום דף כזה מופיע לו.
בעבר הייתי בחורה מלאה וכן השדיים היוו מרכז כובד לא מבוטל. כל התיאור שלך, ציצי, של הרחצה בים או בבריכה לחלוטין מוכרים לי, כשכל חברותי לבשו בגד ים ללא דאגה ושכבו כך על החוף, אני תמיד לבשתי חולצה או שמתי על עצמי איזשהו בד. אפילו מישהי העירה לי ברוב טובה שכאן כולנו מרגישות בנוח ולא כדאי שאתבייש.
אבל לפני כמה שנים רזיתי מאוד ויחד עם כל שומן אחר בגוף גם הציצי קטן והלך. היום החזה שלי כבר לא כבד ולא מהווה מוקד למשיכת מבטים כבעבר (שכ"כ שנאתי והביכו אותי), ונהפוכו בעקבות ההרזיה המראה שלו יפה פחות ונפול. אני מוצאת את עצמי מקנאה בכל אישה עם חזה מעט יותר מורם משלי ואם יש לי צער על השינוי זה מקורו.
אז בהחלט הרזיה יכולה להועיל, כי שומן יורד מכל הגוף כשמרזים, וזה בהחלט יכול לשפר את המצב הבריאותי שלך. שומן בכלל ובשדיים אינו בריא כלל ועיקר. אבל שימי לב לרזות בהדרגה ותוך כדי פעילות גופנית. זה מאוד משפר את תחושת הגוף. בהצלחה.

כל כך הרבה כתבו כאן, לא נראה לי שאת זקוקה לתמיכה שלי אבל בכל זאת:
אל תחשבי על ביקורת עשי מה שאת מרגישה. האמיני לי שילדייך יעדיפו אמא מאושרת גם אם לא תוכלי להניק!

אנונימי

קראתי היום כתבה במוסף "תל אביב" על התארגנות למען ציצי טבעי.
ההתייחסות שלהן היא בעיקר נגד השתלות סיליקון והגדלות, אבל הן הקימו ארגון. ויש להן כתבה במוסף מקומי.
מילא כתבה סתמית, אבל התארגנות למען דבר כזה? לא יודעת מה אתכן, אבל בעיני זה סימפטם לשעמום משמעותי או לאיזו רעה חולה אחרת.
זה לא שאני בעד, כמו שבטח הבנתן כבר, אבל נגד? שכל אחת תעשה מה שטוב לה. מוטב לדעתי לעשות משהו, מאשר להישאר פולניה לבד בחושך , דהיינו לא לעשות... למי שלא מרוצה, כמובן.

וגם, אחרי ש"דיברתי" כל כך הרבה, ואחרי שהדעות שנכתבו אחרי נשמעו לי דומות מאד לשלי, חשוב לי להדגיש, שהכי חשוב בעולם זה שתעשי משהו שישמח אותך. שתבחרי כן או לא או במועד מאוחר יותר, אבל בחירה שלימה. אפילו בחירה בלהתלבט עוד. שלא תעשי צעד משמעותי כי ככה כולם חושבים...

ושוב - בהצלחה וחג שמח

האמיני לי שילדייך יעדיפו אמא מאושרת גם אם לא תוכלי להניק!
הייתי דווקא נזהרת מלהשתמש בטיעון הזה - הוא דומה מאוד ל"עדיף אמא שפויה עם בקבוק מאשר אמא מיניקה עצבנית וממוטטת."

לגבי כל מיני קשיים פיזיים - אולי כדאי לנסות ללמוד פלדנקרייז שמלמד את הגוף להתארגן בצורה טובה יותר אם מה שיש. ואין הכוונה לחוג של פעם בשבוע בקבוצה אלא לנסות ללכת למורה פרטי שעובד איתך ועם הגוף שלך באופן יסודי כד י ליצר שינוי . בהצלחה בכל מקרה.

בשמת, איזה יופי!

אמא אינקובטור כבר כתבה, בגדול, מה שרציתי לומר בעניין השינוי בחזה תוך כדי ההריון.
אכן, גם אני קראתי בתנ"ך של דר' בר ונבעתתי וכו' וכו'.
הציצים שלי אולי לא גדולים אבסולוטית, אבל cup c (לפני ההריון) ויותר (עכשיו, תלוי ביצרן) למי שבסוף השליש הראשון של ההריון מונה 41.5 ק"ג של רצון טוב וקוממיות, לפני פיפי ואחרי אוכל, נכון לשקילה האחרונה בטיפ"ח -- זה תיק די כבד...
הם אכן גדלו. יש ימים שאני מסתכלת במראה והם נראים לי לחלוטין לא שייכים לגוף שנושא אותם, כאילו נתלו עלי ציצים של מישהי אחרת פתאום. גם התיאור שלך על ההזעה מתחת ועל הסרבול מאד מוכר לי, גם בטרם ההריון, ועכשיו יותר. מצד שני, כמו שכתבה אמא אינקובטור -- זה בסך הכל קצת יותר גדול. השינוי בגודל הפטמה, למשל, הרבה יותר דרמטי. וה"שד קצת יותר גדול" הוא אחד הדברים האחרונים שאכפת לי מהם עכשיו. לפעמים זה אפילו מרתק.
בגיל צעיר יותר הרהרתי לעתים באפשרות של ניתוח הקטנה, אם כי בגלל פחד אישי שלי מכל פרוצדורה ניתוחית שהיא הורדתי את זה די מהר מסדר היום.

עם כל זאת, יש תמיד מלכוד במתן עצות מהמקום הזה. נראה לי שאף פעם לא הגעתי למצב של ממש לא לסבול את עצמי בגלל השדיים. הם מפריעים לי לעתים מבחינה פיזית, הם נראים לי מוזרים ולא פרופורציוניים לשאר מידות גופי, הייתי שמחה לו היו מעט קטנים יותר, אבל לא פיתחתי כלפיהם שנאה אמיתית שבאמת תגרום לי לקום ולעשות איתם משהו, ומצד שני ברור לי שהנקה מאד חשובה לי, ולא הייתי מסכנת אותה כך.
מי שבאמת מתעבת את שדיה -- אני יכולה לשלוח לה חיבוק, אבל אין לי מושג מה ההחלטה הנכונה עבורה. אם דימוי הגוף שלך פגוע עד כדי כך, וברור לך שאלה השדיים בלבד שגורמים לכך, אז ייתכן שניתוח הוא הבחירה הנכונה בשבילך. רק שאם את מתכננת הריון -- עכשיו זה אולי לא זמן טוב.

אוקיי. נראה לי שאני הולכת להביא לכאן את הקול של: ציצי גדול וטוב לה.

יש לי ציצים גדולים. לא ענקיים אבל מידת DD מכובדת לפני ההריון. עכשיו בתקופת הנקה מלאה הם גדלו בטח ל- F, E אלוהים יודע, אני לרוב לא מסתובבת עם חזייה (...).
ציציי הגדולים אינם זקופים כלל וכלל. יש שישתמשו בביטוי "מגיעים עד הרצפה" (;-)). טוב, כמובן שזו הגזמה פרועה < מתגוננת > אך הגרביטציה בהחלט עושה בהם שמות, בפרט כעת.
הפיטמה שלי - אם היתה אי פעם (אולי בגיל 16) באזור שאם מסתכלים מהצד זה נראה כמו ציצי עם אף סולד - (נקרא לזה "פיטמה סולדת"...? ביטוי מוזר...) - הרי שכעת היא מסתכלת לרצפה בלבן שבעיניים.
והגודל של הפיטמה... אל תשאלי. אולם ריקודים אפשר לייסד שם.
בקיצור, הבנת את התמונה.

א-ממה, מרגישה טוב!
נתחיל בזה שכנראה קיבלתי מהסביבה הרגשה שהחזה הגדול שלי הוא מאוד נשי וסקסי. אז כנראה זה מה שנשאר איתי. נשי וסקסי.
גם כשהייתי מסתכלת במראה בפרופיל ומותחת קצת את העור ומרימה את הפיטמה למצב של פיטמה סולדת ומתסכלת בהתפעלות על התוצאה המשופרת - גם אז, למרות הרצון לשפר - והרי יש מה! - עדיין נטיתי לו חסד. ובעיקר, קיבלתי אותו. כפי שהוא. לא מושלם, אך עדיין שלי. ונשי.

בהריון הציצי גדל. אז גדל. דימוי הגוף בהריון הוא כל כך גבוה אצל נשים רבות, שגם אני הסתובבתי גאה על כל מפל שומן עדין שנוסף, על כל קימור חדש, על כל התעגלות עוטפת. אני ב ה ר י ו ן ! ואין יפה ממני!

אחרי הלידה הנקתי יומיים ואז הכל הסתבך (בגלל גודל הפיטמה) ונאלצתי להפסיק.
חודש. כמעט חודש של שאיבות מסביב לשעון לקח לי עד שחזרתי להניק. אני לא יכולה לתאר לך את ההתרגשות שאחזה בי ביום שבתי חזרה לינוק ממני. אני לא יכולה לתאר לך את האושר, העונג, ההתעלות, הקסם, הלב הרוטט שאני חשה - עד היום, חצי שנה אחרי! - בכל פעם שהיא גומעת אותי. זה מרגש עד דמעות.
וציציי? תודה לכם. תודה תודה תודה. תהיו גדולים, תהיו מסרבלים, תהיו נפולים, תהיו מגבילים, תזיעו, תהיו מה שתרצו. תודה לכם ציציי על מה שאתם נותנים לבתי ולי. תודה.

מה רוצה אני לומר (חשבתי שאחרי הדברים היפים של ליאת ובשמת אני אשתוק ובכ"ז מצאתי שתיים-שלוש מילים בתוכי),
אז קודם כל אני מודה לך על פתיחת הדף היפה הזה. @}
שנית, אין ספק, שאת צריכה להיות שלמה עם עצמך. ועם גופך. ולהרגיש טוב. ואני שולחת לך חיבוק על הקושי, ההתלבטות והרגשות שעולים בך. נשמע כמו מקום מאוד לא קל.

אך אם את שואלת אותי, אני לא בטוחה שניתוח הוא הפתרון, בפרט כשיש סיכונים כאלה.

דיברו כאן כבר לפניי על כך שלפעמים זה פשוט בראש.
ואני מרגישה לגבי עצמי (ורק על עצמי אני יכולה לדבר), שזה באמת בראש.
עם אותו ציצי שלי, אפשר היה לכתוב דברים דומים לדברים שכתבת שלך. כשקראתי את הודעת הפתיחה שלך חשבתי לעצמי, שגם אני חווה קשיים פיסיים כמו שציינת, אך בעצם לא חווה אותם כלל. כלומר, אם תשאלי אותי אם אני מזיעה, אני אענה בחיוב. לומר לך שחשבתי על זה? לא ממש. כלומר, אני זוכרת את עצמי מרגישה מפלי זיעה זולגים תחת החולצה, אבל לא זוכרת שחשבתי שאפשר גם אחרת.
אני כותבת זאת לא כדי לבטל את רגשותייך או לומר שאין להם מקום. חלילה!
אני כותבת זאת כדי לתהות יחד איתך בקול רם - אם תרצי בכך - אם זה לא באמת רק עניין של תפישה. תפישת עצמנו. ואם כך הוא (ואת כמובן לא חייבת להסכים), אני תוהה אם המקום שדורש "ניתוח" אינו בכלל משהו פנימה בנפש... (אני מרשה לעצמי לומר זאת כי מי כמוני יודעת כמה "ניתוחי נפש" הייתי צריכה כדי להרגיש טוב עם עצמי בכל כך הרבה תחומים...)
את יודעת, לפעמים מסתובבים חיים שלמים עם תחושה קשה כלפי דבר כלשהו בנו, בגלל משהו שמישהו פעם אמר. אולי בכלל מישהו פעם זרק לך הערה שנפלה על עצב חשוף, ובכך התעצבה לה תפישה, אשר שונה לגמרי ממה שהיתה מתעצבת אילולא אותה הערה.
אולי זה משהו להתבונן בו, אם תרצי.

בכל אופן,
אני מקווה שתמצאי שלווה, שקט ואושר בעניין הזה (ובכלל), עם כל החלטה שתקחי.
@}

< באמת דף יפה >

כשהייתי נערה מתבגרת לא הייתי בטוחה אם אני בן או בת.
הציצים היו מטרד נוראי. הגודל אמנם לא היה עצום, אבל התחושה שהם מיותרים היתה עצומה. חשבתי על עשרות דרכים איך לממש את החלום להיפטר מהם.
אחרי אי אלו עשרים שנה נהייתי אמא, ונהנתי ביותר להניק במשך שנתיים וחצי. עולמי הנפשי השתנה מאד ואני מאד מברכת על כך שלא עברתי את אותו ניתוח.
לפני הרבה שנים גם עשיתי קעקוע. נהניתי ממנו עשר שנים תמימות, אך כבר שבע שנים שהוא ממש מיותר לי. אבל את הנעשה אין להשיב.

אם את פוחדת ממה שיקרה לשדיים בהריון - ההריון הוא רק תשעה חודשים והוא עובר. לא כל הסימפטומים של ההריון מטרידים כל הזמן. כשאני הייתי בהריון הגוף והנפש היו כל כך מלאים בשמחה על הפלא הקטן והמדהים המתרחש בתוכי כך שהסבל מהסמפטומים התגמד.

יפה לקרוא דברים שנכתבים כאן.
אני חוזרת לדף על מנת לכתוב ולחזק מעט את הקול שאומר שציצים גדולים הם גם קושי.

גם לי כמו לגיאודזית יש חזה גדול ובהריונות הוא גדל יותר. בעבורי זה היה סבל. הרגשתי כמו לוויתן. אני לובשת תמיד חזיה וניראתי כמו אשה עם מדף.
הבטן לא היתה כל כך גדולה אבל הציצים שלי היו באזור זמן שונה משלי. שנאתי את זה. באמת! ממש שנאתי.
אח"כ ההנקות. אני אוהבת להניק ושמחה שזה התאפשר לי. אבל גודל הציצים שהגיע למידה E היה עינוי בעבורי. גדול, כבר, מסורבל ובעיקר מכוער מאד בעיני.

כתבתי כבר קודם בדף הזה שעשיתי החלטה בצעירותי שאני רוצה להניק ולא מוכנה לוותר על השלב הזה ולכן דחיתי את הניתוח. אבל אני חושבת שחזה גדול יכול להיות מקור לסבל.
דימוי הגוף שלנו הוא לא פחות רגיש מדימויים עצמיים אחרים שלנו. ולמי שהמראה החיצוני האופנתי שלה חשוב לה, חזה עצום יכול להוות בעיה גדולה מאד.
אישית נמאס לי לנסות ולהסוות אותם. לנסות לחפש חולצות שהן לא אוהל ולא מנפחות אותי ולא הופכות אותי למועמדת לצילומי פלייבוי, זה כמעט בלתי אפשרי. זה מגביל אותי מאד. חשוב לי להיות אופנתית, אני אוהבת ללבוש בגדים מחמיאים. כשאני מסתכלת בראי אני מרגישה שהחזה הגדול שלי גורם לי להראות אחרת מהדרך שבה אני רואה את עצמי.

בניגוד לניתוח להגדלת חזה ששה המטרה היא לבלוט יותר, המטרה בהקטנה חזה היא לבלוט פחות. להפסיק ולהיות אובייקט מיני. לחסוך את מבטי הגברים, לא לזכות בהם.
הקטנת חזה באה ממקום של כאב, של עלבון שאנחנו נושאות עימנו מאז נעורנו כשהענין בנו הופנה בדרך כלל לאיבר מסויים מאד בגופנו. ומכיוון שעד היום הזה, אחרי לידות והריונות, אחרי שעשינו בחיינו כל כך הרבה דברים עדיין הגברים שחולפים מולנו ברחוב, בסופרמרקט, בעבודה ובכל מקום נועצים עיניים בחזה הגדול שלנו והופכים אותנו מאימהות, רעיות, קונות תמימות או סתם נשים ל אובייקט סקסואלי.
במקרה שלי זה אפילו מורגש עוד יותר כי אני גבוהה ורוב הגברים בישראל נמוכים ממני כך שהם ניצבים בקו עין ישיר עם ה"מטרה" (לשמחתם הגדולה). הגברים הישראלים גם לא מתביישים לנעוץ עיניים. לא מנסים להסוות. אני מרגישה נבוכה להלבש יפה כאן. המבטים האלו הופכים אותי למי שאינני רוצה להיות.
כשאני חושבת על ניתוח אני מקוה להיות קצת פחות. לא קצת יותר.

אני מקנאה בך גיאודזית על השלמות שאת מרגישה כלפי גופך. על היכולת שלך להרגיש איתו חופשיה ומשוחררת לחלוטין. אשריך וטוב לך.

בקי,
כשאני קוראת את הדברים שאת כותבת ואת דברי צי צי שפתחה את הדף, אני מתמלאת כאב. כי אני מכירה את התחושות האלה - רק שאצלי הן באות בהקשרים אחרים.
להרגיש איתו חופשיה ומשוחררת לחלוטין.
זה לא בדיוק התיאור המדויק של ההתנהלות שלי עם גופי, אם כי חל שיפור בנושא בשנים האחרונות, וזו למעשה הנקודה שלי.

אני מה שמכונה שמנמנה. מלאה.
לאחרונה הזדמן לי להסתכל באלבומים ישנים של שנות נערותי. הייתי בשוׁק.
תמיד הרגשתי שמנה, מלאה. הכרס המשתפלת שלי (ירשתי את מבנה הגוף של אבי) תמיד הפריעה לי ללכת עם חולצה בתוך המכנסיים. תמיד הייתי נבוכה בגללה. שנים על גבי שנים קונספט החולצה בתוך המכנסיים היה זר לי(אז לא היו חולצות בטן, או סתם חולצות שמגיעות עד לקו החגורה).
ולאחרונה, כשהסתכלתי על תמונות מאותן שנים, הוכיתי בתדהמה:
בכלל לא הייתי שמנה! והכרס? בקושי רואים אותה!!! מי זאת הבחורה החמודה והמצודדת הזו? אני???
לא... לא יכול להיות... בואינה, נראיתי ממש טוב!!! איזה בעסה שהרגשתי עם זה כל כך רע...

תמיד שנאתי את השם שלי.
הוא תמיד נשמע לי שם של פרחה (ואני מתנצלת מראש הסטריאוטיפ), ותמיד הייתי נבוכה ממנו.
בשנים האחרונות הייתי בטיפול פסיכולוגי (יצא לי בתחילה בהקלדה "טיול פסיכולוגי"...

). שם במסגרת האוברול הכללי, נדרשתי גם לסוגיית השם.
זה עלה אחרי שנתיים בטיפול ואני זוכרת איך הפסיכולוגית שלי בדיוק אמרה כמה משפטים ברצף עם השם שלי. הסתכלתי עליה במבט של בחילה ואמרתי לה: את מוכנה להפסיק להגיד את השם שלי כל הרבה פעמים? פעם אחת לא מספיק???
זה מוזר, כל השנים האלה יכולתי לשנות את השם שלי. זה הרבה יותר הפיך מניתוח. לא יודעת למה לא עשיתי זאת. המעניין הוא, שמאז שעלתה סוגיית השם, ומאז שלמדתי לקבל את עצמי יותר ולאהוב את עצמי יותר, השנאה התהומית לשם והבושה פחתו להן. אני היום בסדר עם השם שלי. אני אפילו לפעמים תופסת את עצמי מדברת לעצמי תוך שימוש בשמי. מוזר...

אני יודעת שזה לא ממש דומה לסוגיית הציצי. אולי דוגמאת הכרס יותר מרגישה קרוב. אבל הנקודה שלי היא שאולי יש מה לשאול את עצמנו, כמה מתחושות המבוכה והסלידה מאיזשהו חלק בנו, הן תוצאה של תפישה שניתנת לשינוי - אם רוצים.
אני לא מנסה לרגע לטעון שהקשיים שתיארתן בקי וצי צי הם לא אמיתיים. אני בעצמי חווה חוויות דומות!
אני רק מנסה לתהות, האם יש דרך לחוות את אותו מפגש עם המציאות: המבטים, הסרבול, הזיעה וכו' - שהיא אחרת. האם יש דרך לתפוש את זה אחרת. להרגיש אחרת בעקבות אותן חוויות בדיוק.

נכון שניתוח זו דרך אחת להתמודד עם העניין. אני מניחה שאני באופן אישי פחות מתחברת אליה מהמקום שצי צי תיארה למעלה: מה, לנתח איבר בגופי, כשאני אישה בריאה?!
מאידך זה כמובן לגיטימי בעיניי וחשוב שכל אחת תמצא את הדרך שלה כדי לחיות בהרמוניה עם גופה. ואם זאת הדרך, אז זאת הדרך. מה שאני מנסה לתהות כאן זה אם זאת הדרך היחידה.

לאור התשוקה שלך צי צי להניק, לאור העובדה שעוד מצפים לך הריונות שבכל מקרה ישנו את שדייך, אולי יש דרך ביניים, לפחות כרגע להתמודד עם הקושי. אולי אפשר להחליט לדחות את הניתוח - או את ההחלטה על הניתוח - לאחר הלידות וההנקות. ובינתיים לפעול במישור אחר: את מתארת סבל רב. ואני תוהה אולי בינתיים אפשר לנסות להתחיל לבחון את מערכת היחסים עם הציצים אחרת. אולי להזמין אותם לכוס קפה. להתוודע אליהם. אולי היכרות מחודשת...
אולי - אם זה בסדר מבחינתך שאני מציעה זאת - לבדוק יותר לעומק את משמעות התחושות שלך אליהם. מה זה אומר על תחושותייך כלפי עצמך, מה השורש של זה, מהיכן זה מגיע... ובעיקר, אולי להתוודע מחדש אל עצמך כבעלת ציצים גדולים... אולי יש דרך להפוך לבעלת ציצים גדולים גאה...?

בקיצור: אפשר לעשות ניתוח להקטנת ציצים. ואולי אפשר במקום (או בינתיים) לעשות "ניתוח להגדלת הנפש"?

אלה המחשבות שלי.
אני מקווה שלא ירדתי לפסים יותר מדי אישיים מבחינתך צי צי, ואת כמובן מוזמנת למחוק מה מדבריי שנראה לך לא הולם.

וו'או !
לא היתה לי גישה לכאן, מספר ימים.
התרגשתי נורא, המון, מיליון...לקרוא את מה שנכתב כאן, ועדיין.
בעצם, צריכה לקרוא שוב, ושוב.
אחר כך אנסה לכתוב, אם יהיה לי מה.
פיקו - תודה. אני אתן לך כתובת דוא"ל בקרוב.
בקי, גיאודזית, בשמת, ענת, שמיכת...ולכולם : פשוט תודה. משקל הציצים לא קטן עדיין...), אבל הלב התרחב, גם אם מוטרדת במחשבות רבות, סותרות, ולא עקבית בדעתי.
לרגע אני לגמרי בעיניין של לוותר, אחריו בלדחות, וממש דקה אחר כך חוזרת התחושה של "עכשיו או אף פעם לא"!(כי אולי כשכבר יהיו לי ילדים, לא ארשה לעצמי לעבור ניתוח , תהיה לי אחריות גדולה מידי על אחרים ולא רק על עצמי.
קצת נורית גלרון ברקע, ואמשיך להגג , לעצמי - בינתיים.

אני רוצה לחזק אותך בדרכך ובמסע שאת עוברת.
מנסיוני, (ולי יש זוג בגודל DDD-E) מאד חרדתי ממה יקרה בהריון ובהנקה והייתי בטוחה שארגיש כמו פרה חולבת, מה עוד שלפני ילדה חברה גם עם ציצים גדולים שהניקה לידי וכמעט מתתי מבושה ומבוכה עצמית מזה שהזדהיתי איתה מבפנים.
אף על פי כן, בהריון הם גדלו, ולמרות הגודל הנוסף (H!), המשקל, וחוסר הנוחות במיטה, להתהפך למשל (הבטן הפריעה לי הרבה פחות מהציצי) הרגשתי טוב איתם (למרות שזו היתה הפעם הראשונה בה חשבתי שאולי אקטין אותם יום אחד). ההנקה זרמה, במפתיע, בשמחה וקלות, עם עונג אינסופי שנמשך עם שני ילדי לאורך 3 שנים (לסירוגין) פתחתי התאמות משלי לתנוחות הנקה שיתאימו לי שלא מצאתי באף הנחיות.
הציצים חזרו לגדלם ולדעתי אף לא נפגעו בגדלם. איך שהוא, לאורך השניטם הם איבדו מגדלם וכרגע אני ב-D.

זה רק לשיקולך, ורק מנסיוני האישי.

ענין נוסף, ראיתי שצינת שאת שואבת עונג מיני מהחזה, ועד כמה שידיעתי מגעת הסיכויים לשימור הרגישות בפטמות נמוכים (עבורי לפחות זה עם 3 סימני קריאה) אז הייתי מציעה לך לבדוק גם אספקט זה.

אז המון בהצלחה, ועם שמחה ואור.

פתחתי התאמות משלי לתנוחות הנקה שיתאימו לי שלא מצאתי באף הנחיות.

אולי תפרטי, לטובת גדולות שדיים אחרות שרוצות להניק?

אולי בדף חדש? טיפים להנקה עם שדיים גדולים

כן, זו אני, ומעל ה-70E שלי (על גובה לא מרשים של 1.55 וגוף קטן במידה 36) יש גם פנים.
אבל מי רואה אותם? כל מה שרואים זה זוג בלוטות-על, שבארבע שנות ההנקה המפוצלות שלי זינקו קדימה עוד יותר.
ואין ספור פעמים רציתי להיפטר מהן, להעלים אותן, והאפשרות של ניתוח כל כך מפחידה אותי, שהיא בכלל לא אפשרית.
ועדיין, אני מזדהה עם רבות כ"כ פה. אוף... מי נותן אגוזים לחסרי שיניים?

אהבתי את הביטוי.
בלוטות על.

קניתי.

התלבטתי אם לקשר או לא. סיפור מפחיד על ניתוח שהשתבש

קודם כל, תיקון טעות רווחת: מידה DD

E, מידה DDD

F.
ועכשיו א. הזדהות מלאה עם עניין ההזעה מתחת לציצים, שהתחלתי לחוות רק עם לידת ילדי השני, עת גדלתי מ E ל F (גיאודזית, איך את מסתובבת בלי חזיה???).
ב. הלאה הזבניות המנוסות, שמכריזות קבל עם ועולם : "את בטוחה שאת 34 דאבל די? את לא נראית!. אני אתן לך 36 די, זה אותו הדבר!" (לא, זה לא!).
ג. ציצי - הסיבה הנפוצה לתאונות הדרכים באיזור חבל מודיעים, היא התמונה שלי, יושבת במושב האחורי ומניקה את בתי היושבת בכסא הבטיחות. לא רואים דברים כאלה בחזה מידה B, אני מבטיחה לך.

יושבת במושב האחורי ומניקה את בתי היושבת בכסא הבטיחות. לא רואים דברים כאלה בחזה מידה B, אני מבטיחה לך.
בדיוק!
שכחתי לומר שזה כל כך שימושי ציצי גדול כשמניקים באוטו תוך כדי נסיעה, כשכולם חגורים!!!

(גיאודזית, איך את מסתובבת בלי חזיה???)

הלאה הזבניות המנוסות, שמכריזות קבל עם ועולם : "את בטוחה שאת 34 דאבל די? את לא נראית!. אני אתן לך 36 די, זה אותו הדבר!" (לא, זה לא!)
צודקת, ולכן מומלץ להגיע לחנות "מירל" ברמת אביב (ג', אני חושבת, אבל אל תתפסו אותי באות) שם אחת ולתמיד יספרו לכן מה המידה האמיתית שלכן. נורא-נורא יקר שם, אבל במחיר מופקע של חזיה אחת (300-400 ש"ח) מקבלים מדידה מהימנה לכל החיים (או לפחות עד ההריון/הנקה הבאים.)
שנים הסתובבתי בחזיות 75C מעוכה ודואבת, עד שהבנתי והשלמתי עם היותי 70E.

שמעתי שגם בWoMAN ONLY מודדים. גם אני הייתי במירל. מבחינת חזיות הנקה יש שם רק את האמה ג'יין שיש גם בשילב ובאינטימה . אבל בהחלט היחס מאד מקצועי. ועוד לא הזכירו כאן את המוכרת שנדחפת לך לתא מדידה. כאילו יש שם מקום עבורה עם החזה של ההנקה.
היום כואב לי הלב לראות נשים עם חזה מפואר שלובשות חזיה לא מתאימה. אישית התמכרתי לחזיות יקרות אך מדהימות מפירמה צרפתית שמשוות לחזה מראה מעורר קינאה.

אישית התמכרתי לחזיות יקרות אך מדהימות מפירמה צרפתית שמשוות לחזה מראה מעורר קינאה..
שתפי אותנו בבקשה! (אני מכורה לחזיות (היקרות בטירוף) של Chantale ו-Passionata)

אתן לא חושבות שאפשר למדוד לבד (או עם חברה)? יש את המידה שהיא היקף בית החזה והשניה היא מהקפל לפטמה. בטח באינטרנט יש אתרים שמסבירים איך למדוד (אין לי זמן עכשיו לחפש).

אני לא חושבת. כשהלכתי למירל, קיבלתי המון טיפים לגבי איך חזיה צריכה להיות על הגוף.
למשל: ככל שההיקף קטן יותר-של החזיה , מחזיק טוב יותר(בניגוד למוכרות שלא מבינות ומנסות לדחוף לך היקף גדול במקום CUP בגודל האמיתי שלך) , מאד קריטי לשנות את הכתפיות באורך המתאים ולקצר אם צריך אפילו אם דורש תיקון.
חשוב לסדר את החזה בתוך החזיה, לרכוס את הקרסים , לסדר את הכתפיות ועוד אי אילו עניינים. מאד קריטי שהחזה לא "יציץ"\יגלוש מהצדדים או מלמעלה.

ולאחותי חובבת חזיות התחרה: שנטל, רק שנטל!
http://www.chantelle.com/phpscripts/index.php4?[po]mnf id[/po]=13
קצת חבל שגם אצלם רואים בתמונות חזיות של שטוחות, אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכן! הם מגיעים גם במידות מכובדות ועומדים בעומס באופן אלגנטי;-)

אז הנה
ומסתבר שמלכת אנגליה גם לובשת CUP F , האם היא מאחת כותבות הדף?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2939493,00.html
תמונה

והמדריך אותו חיפשתי מדריך: איך לבחור חזייה?

ועוד בנושא אם כבר מצאתי.......
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2860819,00.html
חזיות בניו יורק
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2162097,00.html

מצאתי את זה http://www.kan-naim.co.il/artical.asp?id=5019&cid=22
ואת זה
http://www.boutique.co.il/news.asp?ID=506&start=46

בכל מקרה הנה האתר של WOMEN ONLY

A bit late, but I'm going to jump in as well.
Well, it seems that I am the 'boob queen' with my impressing 38 H size (and no, that wasn't a typo!). I have always had problems with my busts, and never really liked them. But as others have written, when I started nursing everything changed

It took me and my low weight baby 5 days to establish the nursing, but here I am 7 years later, still nursing (on to number 3, in a row, with a bit of over lapping

) and appreciating them everyday even more. I can't say that I love my boobs, but I can most certainly say that the rest of my family does! My son (7) will always find an excuse to lean on me.. i.e. on his cushions. My daughter (4) is full of compliments ('mommy, you've got such soft and comfortable tsitsi...), and my baby (1) practically lives on them (in all respects). My husband (who doesn't get much time with them LOL) keeps thanking them for the great job they've done.
I too fantasize on having smaller humps, which can fit into my hand (a dick of a guy once told me 'more than a mouthful is more than enough' (:<) and who knows, maybe when I am rich enough with little else to care for, I might indeed get them standarized.. In the mean while, I buy great bras which are costom made (from the States) at Desent Exposure
Every women is different, and my experience could never translate to yours... but, I just feel like saying to you, that if I could carry my mountains through pregnancy and nursing (yeah, the second or third day after birth, when the milk comes in is when you will discover new peaks LOL), anyone can!!!

לבעלות חזה גדול אני ממליצה בחום על החזיה הזו שאני משתמשת בה כבר 3 שנים. יש לה תמיכה של ברזל (לא מרגישים אותו בכלל) היא אלסטית מאד ונמתחת לגודל ולכיסוי הרצוי אבל הבד חוזר לגודל המקורי שלו אחרי השימוש. הסגירה שלה היא מקדימה. החזה יושב בה נהדר ולא בורח גם בתנועה. היא פשו נצמדת לגוף כמו עור שני.
הגב הוא בצורת X מה שמחזיק את העסק יותר טוב ומונע את הכאב בכתפיים.
http://www2.victoriassecret.com/commerc ... SBRPBBVBRA

והנה קישור לסדרה כולה שנקראת Body by victoria . אגב בתמונות רואים את הדוגמנית עם כל הסחורה בחוץ. זה לא ככה באמת. אבל מה שכם הסידרה הזו משאירה את מרכז החזה והצוואר פתוחים ומאפשרת ללבש חולצות עם פתח גדול ומחשופים ללא חשש
http://www2.victoriassecret.com/collect ... SBRPBBVBRA

הם שולחים לישראל בדואר ומנסיוני זה מגיע בצ'יק ובלי בעיה - גם המחירים אטרקטיביים.

למה הן עומדות בפוזות משונות כאלה, למה הן משדרות סקס, ולמה הן לובשות חזיות שקטנות עליהן?
לא קונה ע"ס תמונות כאלה.
(ובכל מקרה אחזור להמלצות שלך כשיגמל צעיר ילדי).

היי פיקו.אני אודה לך מאוד אם תשלחי לי את מס. הטלפון של החברה שנותחה והניקה, לדוא"ל
[email protected] תודה ! (האם אוכל להתקשר אליה בסוף השבוע?)
לקח לי כמה ימים, אני מאוד מבולבלת ומתלבטת - לא פחות מלפני פתיחת הדיון כאן.
הבוקר, למשל, אני ממש במצב רוח לא משהו בעיניין "הציצים ואני - לאן?!"
כבר אחרי שיחת טלפון עם חנות שקניתי בה חזיה אחרונה. לא תאמינו, התקשרתי כדי לוודא מה המידה שלי ! הם נוהגים לשמור את זה במחשב, כיאה לחנות עם לקוחות קבועות שמשאירות החל מ 250 שקלים עבור חזיה. לא ידעתי את מידתי. מרוב דכאון אני תולשת את הפתקית שמחוברת לחזיה, סוג של הדחקה.
אחרי שחלק מכן נתנו את מס' החזיה, רציתי להבין איפה אני נמצאת. קיוויתי שבמקום טוב באמצע...אבל נדמה לי שלא. המוכרת ניסתה להסביר לי שלא ניתן להשוות לחנויות אחרות, כי זה שונה מחנות לחנות ובמדינות שונות. אני לתומי חשבתי שזה אמור להוות קוד שמוכר ואחיד בכל מקום ! לא הבנתי כלום מההסבר, כולל זה שאם אני , נניח, 75c ואני מרזה בהיקף הגוף, אז זה הופך ל 70 d
לא ברור. אצלה אני מופיעה כ 80 g !!! נשמע מזעזע, לא?! המוכרת אמרה לי שהיא באותה המידה ומרוצה מאוד (היא צעירה ממני ב 10 שנים, בערך בת 24). אמא שלה, שהיתה באותו גודל ציצים והיקף גוף גדול יותר, עברה לא מזמן ניתוח והיא בעננים (היא אחרי 3 לידות והנקות).
לאמא שלה אמר הרופא, שיש סיכון בציצים גדולים, מעבר לאי הנוחות, של התפתחות סרטן השד.ושבמקרה שהיא היתה, מומלץ לה לעבור ניתוח. אם ככה, מדובר בגודל שלי !
כמובן שאני אלך לייעוץ פרטי ולא אסתפק בנסיונם של אחרים, אבל זה נשמע מפחיד. כאילו לא מספיק הדיכאון...
אני קוראת את מה שאתן כותבות ומרגישה סוג של הקלה. הבעיה קיימת, במלוא כובדה...אבל זה כמו לצאת מהארון...
שיהיה חג שמח, לכל הציצים - קטנים כגדולים, מ(ע)ניקים ולא, עומדים ונופלים, מרוצים ופחות, ובמיוחד לאלו הננטשים לאנחות.

למה הן עומדות בפוזות משונות כאלה, למה הן משדרות סקס, ולמה הן לובשות חזיות שקטנות עליהן?
נרה לי שדסמונד מוריס נתן הסבר לזה פעם.לקופות אדם אין כידוע שדיים עגולים כמו אידיאל היופי אצל האדם. לדעתו, מרכז המשיכה של הקופה הוא הישבן שלה. אבל כשהקופים הזדקפו(כלומר, אנחנו) היה צורך ל"הזכיר" את הישבן ולהפוך משהו קדמי לסממן מיני. כך ניתנה שרידות גבוהה יותר לנשים בעלות חזה עגול , ואם הייתם שואלים את הבבון מה סקסי בעיניו אצל הבבונה התשובה היא "טוסיק אדום ונפוח".

ואגב אני מגיל חצי שנה כבר הלכתי עם חזיות ברזלים . בכל אופן יש בארץ 60 חנויות המשווקות את שנטל ודי לחכימא.

רציתי להדגיש שלדעתי חזיה טובה היא לא כי לעמוד בסטנדרט חברתי אלא עניין של נוחות וכן נושא אורתופדי- משקל החזה לא משמש כנטל על הגב-בלי חזייה, או רק על הכתפיים-עם חזייה לא טובה.
לגבי מה שהמוכרת אמרה לך, ציצי יקירתי, לדעתי אין למספר חשיבות. כל דגם הוא אחר, וכל חברה היא אחרת. כמו בבגדים ובנעלייים ובכל דבר.

שליחה על ידי א* » 06 אוקטובר 2004, 16:36

ציצי,
בנוגע לחששות שלך מפני סרטן השד. זה נכון שככל שרקמת השד גדולה יותר הסיכויים לסרטן גדולים יותר. זו הסיבה שסרטן השד נדיר מאד אצל גברים. אבל ממה שקראתי כריתה מוחלטת של שני השדיים עדיין מותירה 10% סיכויים לחלות. הלא את מתכוונת רק להקטין ולא לכרות את השדיים לגמרי, מכאן שעדיין תצטרכי להתמודד, כמו כולנו, עם הסיכוי לחלות.
מצד שני, יש פקטורים אחרים שיכולים להשפיע על הסיכויים לחלות בסרטן. אם את לא נושאת את הגן של המחלה (דבר שאפשר לבדוק, אם יש לך ספק) הסיכוי לחלות יורד בהרבה. מעבר לכך, ממה שקראתי פה באתר, הנקה ממושכת, למשל, מורידה את הסיכויים לסרטן (אני חושבת ש בשמת א אולי תוכל להרחיב בנושא), וגם תזונה נכונה ואורח חיים בריא יכולים להשפיע.
בקיצור, אם הרצון להמנע מסרטן הוא שיקול מרכזי עבורך, אני אישית חושבת שזו לא סיבה מספיק טובה. או לפחות כדאי לך ללמוד את הנושא לעומק ולהתיעץ עם יותר מרופא אחד כדי להיות בטוחה שכן.

חברה טובה שלי היתה חולה בסרטן השד, עברה כריתה ולאחר מכן תהליך ארוך וקשה של שחזור. היא בלתה הרבה זמן במחלקת פלסטיקה בבית החולים, מאושפזת לרוב בחדר אחד עם נשים שנמצאו בבית החולים בעקבות סיבוכים של ניתוחים קוסמטיים. יצא לי לבלות אתה הרבה כשהיתה מאושפזת, ראיתי את הצלקות, את צינורות האינפוזיה, את האחיות שמעירות את החולים בחמש בבוקר למקלחת "כי זה הנוהל", ושמעתי את הסיפורים של שכנותיה לחדר- כל אחת והסיפור העצוב שלה. נשים כמוך- בריאות ומתפקדות, עם פגם זה או אחר בגופן שגרם להן לבחור באופצית הסכין. מה אגיד לך? אני לעולם לא אהיה מסוגלת להכנס לניתוח ואשפוז מרצוני החופשי. הסתכלי על הגוף שלך: הוא שופע בריאות וחיוניות. זה נראה כל כך מובן מאליו, עד כדי כך שאנחנו מוכנים לסכן את החיוניות הזאת בהינף סכין בגלל כמה גרמים מיותרים במקום הלא נכון. הייתי ממליצה לך ללכת ולבקר בבית חולים. לראות איך תיראי ביום שאחרי, עם הצינורות והאינפוזיה והפיג'מה הירקרקה, עם התחבושות והכאבים והתשישות.

יתכן שדברי נשמעים קיצוניים. את מוזמנת כמובן להתעלם מהם אם הם מפריעים לך. אני מאחלת לך שתמצאי את הדרך הנכונה עבורך, ותהיי שלמה עם כל החלטה שתקבלי.

לא קראתי הכל עד הסוף, אבל
רציתי לספר על חברה שחשבה על כזה ניתוח כשהיתה נערה, והחליטה שלא בגלל ההנקה.
היום אחרי שני ילדים והנקה, היא רזתה כל כך ובכלל לא צריכה ניתוח כזה.
גם זה קורה.

ראשית-רוצה לומר תודה לכולן על הדף המקסים הזה@}
קצת רקע משלי-
אני מצטרפת כנציגת בעלות החזון המכובד (אך הצנוע בהשוואה לחלק מהנציגות המכובדות כאן...), "רק" קאפ D. כנראה בגלל מבנה הגוף הבינוני שלי משך מאז ומתמיד תשומת לב מיותרת ומביכה.
זה התחיל מאחותי הקטנה ששרה לי בגיל ההתבגרות את פזמון הפרסומת האלמותית "אשכוליות או לא להיות" שהראתה בטעות ציצים בגודל קלמנטינות קופצים להם בקלילות, המשיך בחברי לתיכון עם השורה מהפרסומת "***(שמי הפרטי)..טעם של מחלבה קטנה", והלאה באין ספור הערות בוטות ומבטים חד-משמעיים שגרמו לי לא פעם לרצות שהאדמה תפצה פיה ותבלע אותי(ועדיף-את ה%#@&! שמולי)כדי שיפסיק לנעוץ בי עיניים. למזלי זה לא גרם לי להתלבש בצורה "מסווה" אלא תמיד מחמיאה (באופן סולידי), וזה למרות שנתנו לי במשך שנים הרגשה שאני חזה מהלך ותו לא. (למרות שממש אין לי מה להתבייש בשאר חלקי גופי).

לצי צי -רציתי לומר שאני מבינה לחלוטין את הרגשות שאת מתארת. אמנם אני לא סובלת פיזית מהציצי שלי אבל הרבה שנים חלמתי להתעורר בוקר אחד ולגלות שהם התכווצו לממדים יותר נורמליים. הדבר שמונע ממני להתערב באופן יזום בעניין הוא, כפי שכתבו כאן לפני, הרעיון של לנתח גוף בריא.
אני שמחה שאני לא הראשונה פה בתפקיד "משביתת השמחות" אבל זה ממש מסוכן בעיני שתעשיית הפלסטיקה והפרסום למעשה השרישה את היחס לניתוחים כאל ביקור במספרה או אצל הקוסמטיקאית. בנות- זאת אשלייה....
קראתי השבוע את סיפור הניתוח שלא הצליח שנתנו לך כאן קישור אליו, וקראתי גם את הכתבה שהייתי לפני כשבועיים במוסף הארץ על המנותחות שחטפו זיהום מהגהינום בניתוחים שהיו אמורים להביא אותן אל פתחו של גן-העדן. ממש מצמרר כמה אנחנו יכולות להיות נאיביות לגבי תוצאות אפשריות של הפרוצדורות האלה (שמציגים אותן כבעלות סיכונים כמעט אפסיים).
אם בכל זאת תחליטי שזה מה שאת רוצה, אני במקומך הייתי מחכה בכל מקרה אחרי הריון והנקה. ראשית- בגלל השינויים הלא צפויים שעלולים להפתיע אפילו אותך - איזה הקטנת חזה ספונטנית(כן, כן-בלי סכין בכלל!). אני עכשיו מניקה כבר שנה וחצי (ולא בדקתי את זה בחנות) אבל החזה בטוח התכווץ לי בקאפ אחד.
ושנית- אם את רוצה להניק- בגלל הסיכון הממשי של בעיות בהנקה. מספיק שהסטטיסטיקה היא אחת ל...ואת תהייי האחת הזו שדווקא כן רצתה להניק ולא תצליח....לכן הייתי לוקחת מאד בערבון מוגבל את חוויותיהן של מי שעברו ניתוח ובמקרה כן הצליחו להניק.

אני באופן אישי לא יכולתי לשאת את המחשבה שהסתובבתי עם הציצי הזה 35 שנה, סבלתי את כל ההטרדות וההשפלות- ולא אזכה לממש את ייעודו. אצלי הגודל (וגם שטיחות הפטמות) אכן היווה קצת מכשול עבור ליבי שנולדה פחות משני קילו (עם פה קטן ומתוק), אבל נלחמתי חודשיים כמו לביאה כדי ללמד אותה לינוק - ואין מאושרות משתינו על החלק הזה שבחיינו(ההנקה המתמשכת...).

לסיום אני ממליצה לך מ-א-ד לנסות שיעור בריקודי בטן. אני למדתי 4 שנים (לפני ההריון). יש בריקוד הזה משהו נפלא עבור כל אשה, במיוחד היום שהמדיה מקדשת את צורת הגוף הלא-אנושי והלא נשי בכלל. משהו שמלמד אותנו להתחבר לגופנו ולאהוב אותו כמו שהוא. בלי יותר מדי דיבורים, רק באמצעות המוזיקה הסוחפת, התנועות ששייכות לנו(באופן הכי ראשוני), והתלבושות מעוררות ההשראה. אני ראיתי עשרות נשים, מגיל 16 עד 60 פלוס, בכל הגדלים והצורות, טוסיק קטן/גדול, ציצי קטן/גדול, מגיעות לשיעורים, כל אחת במצברוח אחר, וכולן יוצאות עם חיוך ענק מרוח להן על הפנים. אזכיר גם את הנשים שמגיעות לשיעור ראשון עם טרינינג וטישרט ענקי, ואחרי שיעור או שניים כבר באות עם חולצת בטן וצעיף על המותן.
אז נכון, חלקן נראות לפעמים כמו לוויתן שנסחף אל החוף עם כל הצמיגים והכל בחוץ, אבל-למי אכפת?!? וזה היופי שבזה. היכולת להשתחרר מהביקורת והשנאה העצמית שהצליחו להטמיע בנו כ"כ חזק. מומלץ בחום לכל אשה. במיוחד לבעלות ציצי גדול ובטן שהם פריטי חובה כל רקדדנית בפוטנציה (רקדדנית-יצא לי טעות הקלדה אבל נראה שהמצאתי מילה בול במקום!!!).

והעיקר שתרגישי שלמה עם עצמך-מה שלא תחליטי.

אני אודה לך מאוד אם תשלחי לי את מס. הטלפון של החברה שנותחה והניקה, לדוא"ל
זו שוב אני בכובע משביתת השמחות - ולא מפני שאני רוצה לחרב לך את השמחה, אלא מפני שחשוב מאוד שלפני שאת מחליטה על ניתוח, תדעי את העובדות כהווייתן. מאוד מאוד קשה להגיע להנקה מלאה אחרי ניתוח הקטנה. רוב המנותחות אינן מגיעות להנקה מלאה, ונאלצות להשלים את הזנת התינוק בתוספות תמ"ל. חלק ניכר מהן נאלצות להשתמש בעזרים טכניים די קשים לתפעול כדי לגרות את השד לייצר חלב, ולו בכמות מופחתת. את חלקם תוכלי לראות באתר שקישרתי לך בהודעתי למעלה.
<הפסקה הבאה אינה מיועדת לבעלות לב חלש>
יש שיטות שונות לבצע ניתוח הקטנה. בדרסטית מביניהן הפטמה מוסרת ממקומה ומחוברת מחדש במיקום גבוה יותר אחרי ההקטנה -free nipple graft. מי שנותחה בשיטה זו אינה יכולה להיניק. נקודה. בטכניקות האחרות (ויש כמה וכמה) יש רמות שונות של פגיעה בשד ובאפשרות להיניק. הפגיעה היא כפולה - הוצאה של רקמת השד המכילה צינורות חלב, ופגיעה עצבית שמסכלת את העברת הגירוי מהפטמה אל מוח, ומונעת מהמנגנון ההורמונלי האחראי על התחלת ההנקה להיכנס לפעולה. יתרה מכך - גם אם אחרי הניתוח ואחרי הריון ולידה יש קולוסטרום, ובהתחלה יש חלב, עדיין יש סיכון רב שבהמשך השד המוקטן לא יצליח לייצר כמויות חלב שיענו על צרכיו של התינוק הגדל.
עוד דבר - כשתדברי עם המנתח הוא יאמר לך מן הסתם שכמובן שבשיטה שלו תוכלי להיניק אחרי הניתוח. חשוב שתדעי שהוא לא יכול לערוב לך שכן. הוא לא יכול להבטיח במאה אחוז שלא תהיה פגיעה בעצבים, שמיקומם של צינורות החלב אצלך לא יחייב אותו להוציא חלק ניכר מהם בעת הניתוח. בקיצור - זה הימור די גדול.
אני אישית פוחדת מאוד מדברים בלתי הפיכים, מפני שאני מנסה להביא בחשבון worst case scenario. אני מתנצלת מראש אם מה שאכתוב מבהיל - לא זו הכוונה ותרגישי חופשייה למחוק אם לא נראה לך - אבל תמ"ל זה לא מובן מאליו ולא בטוח במאה אחוז. תמיד צריך להביא בחשבון מה יהיה אם - ומה יהיה אם חלילה ייוולד פג, שעבורו חלב-אם הוא הבדל בין חיים למוות? ומה יהיה אם, שלא נדע, לתינוקך תהיה רגישות קשה לחלבוני חלב פרה, לסויה ולכל תחליף אפשרי? במקרים כאלה, כשהאם אינה מיניקה היא נאלצת להסתמך על תרומות חלב ממיניקות כדי להחזיק את תינוקה בחיים - לפעמים עד גיל שנתיים ויותר, שאז נעלם חלק ניכר מהאלרגיות (בעצמי שמעתי על לפחות שני מקרים כאלה).
ושוב - לא נראה לך - מחקי. הכוונה היתה לתת מידע עובדתי, לא להפחיד.

אני מאד אוהב ציצי גדול.
מאד מצער אותי לדעת שזה כרוך בכאב ובעיות שונות ומשונות. זה יוצר אצלי סתירה פנימית.

בושה ?? איך אפשר להרגיש בושה ?? אולי גאווה

אופנה חדשה. טיול לרומניה הכולל ניתוח פלסטי

קראתי את הכתבה הזו.
נראה לי שאם, אז לא בחו"ל.
( אני לא בעינין של להסתיר מהסביבה ומהבן זוג - הוא יבחין בזה ממילא

והוא בעד שאעשה מה שטוב לי )

פיקו - היית כאן בעבר, בכינוי זה, ונעלמת.
הצעת לי לדבר עם חברה שלך שנותחה והניקה.שמחתי להצעה ואת מעולם לא חזרת אלי.חבל, אני זקוקה לשמוע מנסיון אחרות.
אולי בכל זאת תוכלי לעזור לי ולקשר בינינו? אודה לך מאוד.

יש שיטה חדשה שמשפרת את הסיכוי להיניק. מה הסיכוי המשופר? 50 אחוז

רציתי רק להוסיף חיבוק לדף שלך והגיד לך שבזכות הדף שלך נחשפתי פה והרבה מידע, סיפורים ודעות- גרמת לי לחשוב על היחס שלי לגוף שלי, ולחזה שלי. אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב לגבי העניין, ושעצם ההתעסקות בו פתחה לך חלונות שאולי לא היו קודם.
כל כך הזדהתי עם מה שתארת על הבגדים, אי הנוחות והתסכול. אך אני מרגישה גם דברים אחרים בקשר לחזה, דברים שהייתי רוצה "להדביק" בהם גם אותך

היופי של חזה גדול ושל גוף גדול. ההתפעלות שלי מזה שבן הזוג שלך כל כך מפרגן לך. וגם הקסם שביכולת להיראות סקסית ומושכת. הרי במילא כל חולצה צמודה עלי- אני רק צריכות להוריד את הז'קט שמעליה אם ברצוני לעצור את התנועה

ובדואי זה ככה גם אצלך.

בלי קשר למה שתבחרי לבסוף, אני מרגישה שכל עניין הגוף והקשרים איתו נהיה יותר קל עם השנים. פשוט- איך לומר, התידדתי עם זה, והפסקתי לריב עם זה. למדתי להתלבש בצורה שמחמיאה לי -לחפש "מה מתאים לי " ולא "אוף, לאיזה בגד פה בחנות אני מתאימה?".יום אחד אחרי שכבר עברתי תהליך שלם עם זה, ולמדתי להתעצבן פחות, לפרגן לעצמי יותר ולא לבזבז תסכולים על בגדים שבחיים לא יעלו לי על קצה הפיטמה, יצא לי ללכת לקניות עם חברה זעירה מידה 36 (עד אז ניסיתי להמנע, כדי לא להתעצבן על איך הכל מתאים לה...) ורק אז גיליתי שגם לשכמותה קשה למצוא בגדים ושגם היא הולכת עם חזיות לא נוחות, כדי להתאים יותר לסטנדרטים של הפרסומות. ובטפשותי רק אז נפל לי סופית האסימון, שבעצם- אלו לא הציצים שלי שהם מחוץ לסטנדרט. אלא כל הנשים שאני מכירה הן מחוץ לסטנדרט, מה שמעיד כמובן על המופרעות הקשה של הסטנטדרט...אגב, לפני כשנה הפסקתי לקחת גלולות ובתוך כמה חודשים רזיתי קצת, והפרופורציות שלי מאד השתנו: המשקל לא כל כך ירד, אבל החזה קטן במידה רבה. פתאום נהיה גוף שונה, באותו כיוון שאליו את שוקלת לנתח. אז אם גם את על גלולות- אולי שווה לנסות.

אני עדיין מנווטת, בלבוש כבדימוי הגוף, אבל אני מרגישה שזה משתפר עם הזמן. אני מקווה ומאחלת שגם את תרגישי בשינוי הזה, הוא מאד נעים. עם או בלי ניתוח.

לאמהות באשר הן.
כאשר בתכן הקטנה בגיל זה או אחר תרצה להרזות (ומהר) הסבירו לה שמשקל עולה ויורד אבל את החזה קשה מאוד לשכנע לעלות בחזרה מהריצפה לאחר דיאטה דרסטית. גם בגיל 15 לא הייתי מרוצה מגופי ועכשיו אני משלמת על ההחלטות שקיבלתי אז. מה יהיה המחיר לשינוי הבא שנבקש לעשות? אולי עדיף רק לפעמים לתת לטבע לעשות את שלו.

חבל על כל הכאב. מצטער בשביל כל הנשים הסובלות.
מהזוית הגברית שלי שהיא כמובן אגוצנטרית אז חזה גדול זה דבר סקסי ביותר.

תמיד נמשכתי לנשים שופעות חזה.

שלכם חתולי

שליחה על ידי נתי* » 09 מרץ 2005, 15:52

גם לי יש ציצי גדול. ועכשיו בהריון הוא הפך ענק (מה שעושה את בעלי פשוט יותר שמח...

אבל אני אוהבת איך שאני נראית עכשיו, עגולה ונשית ויפה מתמיד (סוף סוף הסתדרו הפרופורציות.
קרובה שלי עברה ניתוח הקטנת חזה. הבעיה שהיא עשתה את זה כשהיתה מאוד רזה, וכשהשמינה אז גם החזה גדל. בעקבות ההריונות הוא גדל עוד ועכשיו הוא כמעט בגודלו המקורי.... ככה שגם זה שיקול אם לעשות ניתוח. דבר נוסף- היא מניקה בלי שום בעיה. אמנם בלוטות החלב נפגעו, אך אלו שנותרו עושות את העבודה כמו שצריך.!
אז בהצלחה בכל החלטה. ולטעמי- טבעי זה הכי יפה! (מה גם שהניתוח עושה צלקות די גדולות...)

צי צי
אם העניין עדיין רלוונטי...
אני הקטנתי ואני מניקה. הקטנתי בגיל 17! אמנם אחרי המלצות ממשהי שהקטינה והניקה גם כן, אך אם חששות במשך כל השנים שעברו אם אוכל להניק או לא.
היום אני בת 33 ,מניקה תינוקת בת כמה חודשים ומרגישה שקורה לי נס ואם היתה נמנעת ממני ההנקה(ללא ספק אחד משיאי העונג והאושר בחיי),כל זה לא היה שווה! (באותו זמן - גיל 17 כאמור - הרגשתי שזה הדבר הכי טוב שקרה לי) אשמח לשוחח אתך, אם תרצי...

שליחה על ידי דפנה* » 30 יוני 2005, 09:43

עברתי ניתוח להקטנה לפני כ 12 שנים - הרבה לפני שחשבתי על הריון, הנקה וכו'. היום אני בשבוע 30 ומאוד מוטרדת מעניין ההנקה.
אני יודעת שאני אעשה מאמצים גדולים כדי להניק. גם אם אצליח חלקית זה יהיה שווה. אבל, אני חושבת (ומקווה) שאני לא אצטער לרגע על ההחלטה להקטין. הניתוח שינה לי את החיים במלוא מובן המילה. הצלחתי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי ועם הגוף שלי. בהצלחה

לך, המניקה בנס, ולדפנה : תודה על השיתוף.
אשמח לאפשרות לדבר איתכן בפרטיות.
איך זה יתאפשר?
תודה.