התבגרות בקיבוץ

אנונימי

_{ראו גם: חינוך קיבוצי, דפקט קיבוצי, לינה משותפת}

בעיניי זה נוראי. קשה לי לפרט בדיוק למה. לפעמים קשה לי להבין בדיוק למה. הייתי שמחה לשמוע דעות, חוויות, מחשבות...

הי קיבוצניקית,
האם את עכשיו מתבגרת בקיבוץ, או פעם היית?

אני כבר לא כל כך מתבגרת, אבל עדיין בקיבוץ.

אני מסכימה איתך.
קשה להבין מה ולמה הדברים מרגישים כך - כשאת נמצאת בפנים, וחיה כך בהווה שלך.
היום, בדיעבד, אני יכולה יותר בקלות להסביר דברים שהיו, שישנם בקיבוץ, אבל עשיתי מאז דרך ארוכה. עברו כמעט 20 שנה - ולמרות זאת, אני עדיין יכולה לחזור בתחושות לאותו הזמן.

אם תירצי לשתף יותר, אני אנסה להיות כאן איתך, בשביל לתמוך בך @}

מה גרם לך לחוש שזה נוראי?
יש לך זכרונות רעים מההתבגרות בקיבוץ? התקלויות בעיתיות עם אנשים "בחוץ"?

עברו כמה ימים עד שאגיב, כי אני פשוט לא יודעת מה לענות. לא יודעת מאיפה להתחיל. שני הדברים שהכי מתחברים לי לחיים בקיבוץ הם בושה וכפייה.
אף פעם לא הרגשתי שיש לי בחירה חופשית. תמיד הכריחו אותי. בהתחלה הכריחו אותי לישון בלינה משותפת. ארבע שעות ביום ביית, ואהבתי להיות בבית, ושנאתי לישון בגן, אבל חייבים. הייתי בת ארבע או חמש כשנגמרה הלינה המשותפת, ואני לא זוכרת בבירור את הזמן הזה, מה חשבתי או מה הרגשתי.
בבית הספר היסודי, כל יום, אחרי ביה"ס, הייתי חייבת ללכת לבית הילדים. שנאתי להיות שם, כי היה משעמם. כי היה לי כיף בבית. לא יודעת למה. אז כעסו עליי, וכשפשוט הפסקתי לבוא, הסבירו לי שאני חייבת. למה? מה תעשו? זה אל עובד ככה. אני חלק ממסגרת ואני חייבת. כי ככה זה בקיבוץ. אפילו ההורים אמרו שאני חייבת. אז כל צוות העובדים בבית הילדים הזמין את עצמו אליי הביתה בערב אחד, לשיחה אתי ועם ההורים. אני לא זוכרת מה סוכם.
כשעלינו למוסד, היה נחמד, היה כיף לפעמים לשבת עם כולם, אבל גם היו לי עיסוקים משלי, בבית, רציתי קצת זמן לעצמי מדי פעם, ונראה לי מחריד לישדון עם עוד שתיים-שלוש בנות בחדר, כשאני יכולה לישון בחדר משלי, עם מיטה משלי, מחשב, טלפון וכל הדברםי שלי - במרחק של כמה דקות הליכה משם. ובאמת, בחרתי לא לישון במוסד, אבל אז לא הפסיקו לשאול אותי מה לא בסדר שם ולהתייחס אליי כבעייתית.

בכל ההתנהלות שלי בקיבוץ מלווה אותי הרגשה של בושה. של "מה יגידו?" של "אני נראית מגוחכת", של "אני לא בסדר". ולא משנה עד כמה אני נעשית מודעת וביקורתית יותר (והייתי, במידה מסוימת, גם פעם. ביקורתית תמיד. מודעת פחות...), ההרגשה של הבושה עדיין מלווה אותי עם כל כניסה לחדר האוכל. עם כל דבר קצת בולט שאני עושה. ותמיד, תמיד, אני מרגישה שאין לי פרטיות. אני רוצה שיהיו לי מקומות מבודדים, פרטיים, ולא מסתדרת בלי. תמיד סבלתי בקיבוץ מחוסר בפרטיות הזה. מזה שכולם יודעים עלייך הכל, מעזים תמיד לבחון אותך ולהגיד לך (ועלייך) מה שהם רוצים.

וכשמשבצים אותך למקומות עבודה, אין התחשבות מינימלית ביותר ברגשות שלך. את יכולה לשבת בחדר של רכזי העבודה, לבכות בלי יכולת להפסיק בגלל בעיות אישיות שיש לך במקום עבודה מסוים, אבל הדבר היחידי שיעניין אותם הוא "צרכי הקיבוץ", ועוד יגידו לך שאת חוצפנית ופרזיטית. ושעבודה היא מעל לכל (ולא כי סירבת לעבוד, נגיד, אלא כי היו לך קשיים במקום שבו שיבצו אותך).

ואם את קצת עושה רעש בחדר האוכל או לא יודעת מה, ישר מתחילות לרוץ שמועות שאת חריגה, מופרעת, מסוממת... (בלי שום קשר לשום מציאות)

וכילדה, תמיד יהיה מי שיצעק עלייך ב"שבילי הקיבוץ", גם אם אין לך שום קשר איתו, כי הוא חושב שמותר לו. וזה מרגיז. ואת חיה תמיד בהרגשה של איום, שיש אנשים חזקים ושאת קטנה והם יכולים להגיד לך מה שהם רוצים, ואת צריכה להיות קטנה ולהתיישר על פיהם.

ואין דבר כזה להתחיל לדבר עם מי שמבוגר ממך בשנה או שנתיים. הם כבר בעולם אחר. לעבור ליד קבוצה של ילדים/נערים שמבוגרים ממך בשנה, זאת חווייה משפילה, אפילו אם הם לא אומרים שום דבר.

אני באמת לא יודעת אךי לקבץ את כל הדברים, איך לתאר ולפרט, אבל זה המעט שהצלחתי להוציא עכשיו.

הי קיבוצניקית
את מוזמנת לבקר בדף שלי, שגם כן עוסק קצת בקיבוצים...
אני מזדהה עם הרבה ממה שכתבת, ואשמח לקרוא יותר . אני גם מרגישה שעברתי הרבה מאז גיל ההתבגרות הזה.
מעניין אותי לדעת, מדוע בחרת להשאר בינתיים בקיבוץ ?

כי אני עוד די צעירה, בגל שזה עדיין "קיצוני" לעזוב את הקיבוץ, ויכול להיות שאני אתחיל בקרוב תקופה בחיים שלי שאני לא מ-מ-ש אהיה בקיבוץ, אז אני בינתיים מחכה..

נשמע קשה.

הרגשה של בושה. של "מה יגידו?" של "אני נראית מגוחכת", היתה גם לי בילדותי (בעיר).
אולי זה לא (רק) הקיבוץ, אלא סוג (אולי חוסר) התמיכה המעשית והרגשית שקיבלת מהוריך.

בעצם, גם ואין דבר כזה להתחיל לדבר עם מי שמבוגר ממך בשנה או שנתיים היא חוויה כללית למי שלומד בבי"ס עם מידור גילאי. (ההכרויות שלי עם תלמידים משכבות אחרות היו סביב נושאי ענין או לימודים משותפים).

ואין דבר כזה להתחיל לדבר עם מי שמבוגר ממך בשנה או שנתיים. הם כבר בעולם אחר. לעבור ליד קבוצה של ילדים/נערים שמבוגרים ממך בשנה, זאת חווייה משפילה, אפילו אם הם לא אומרים שום דבר.

מזדהה מאוד. מתחילת כיתה א' אי אפשר היה לדבר עם מי שמבוגר בשנה, אלא אם כן הוא יצר קשר ושבר את החוקים.
לא זוכרת השפלה אבל פחד בהחלט כן. והפחד היה קיים בכל מקום, בחדר אוכל, בבריכה, בשבילים...
רק בין כותלי בית ההורים או בית הילדים היה אפשר לחוש בטחון.
עד גיל שלושים עדיין חששתי לדבר עם מי שמבוגר ממני בשנה.

נדמה לי שבעיר הפחד הזה קיים רק בין כתלי בית הספר. (?)

הי קיבוצניקית,
רציתי לחזק אותך, נשמע שאת עוברת תקופה קשה.

הרבה ממה שסיפרת התחבר לי מאד לתקופת ההתבגרות שלי בקיבוץ. בעצם את מתארת מצב של להיות שונה, ולהיות שונה זה אחד הדברים הכי קשים בחברה הקיבוצית.
בזיכרון שלי צרוב מאד חזק מסר מרכזי בחינוך הקיבוצי שקיבלתי, והוא: שלא תחשבי שאת יותר טובה ממישהו אחר, כי את בדיוק אותו הדבר כמו כולם.
המסר הזה הועבר אלינו, לפחות בדור שלי, בהרבה מאד צורות, גם מפורשות וגם מרומזות. בהבנה שלי החברה הקיבוצית לא עוצבה כדי להכיל אנשים, או ילדים, או מתבגרים, שיש להם צרכים מיוחדים (למרות שהיום אני יודעת שהמצב כבר מאד שונה). אנשים כאלה קוטלגו מיד כ"בעייתיים", גם אם כל הבעיה שלהם היתה בעצם יצירתיות יוצאת דופן, עצמאות יוצאת דופן, או רצונות וחלומות יוצאי דופן. בזיכרון שלי, כולנו נמנענו מלהתבלט, כדי שלא ידברו עלינו, וככה דוכאו הרבה נפשות חופשיות ומיוחדות.

חשוב לי לומר שזה לא אומר כלום על מי שהיה לו טוב בקיבוץ, זה לא אומר שהוא אדם בלי ייחודיות או אדם מדחיק. זה רק אומר שהיה לו טוב בקיבוץ, זכותו.

אבל לך רציתי להציע כמה נקודות חיוביות למחשבה:

כשנמצאים בפנים אין לזה סוף וזה אכן מאמלל, כי בחוויה שלך את עדיין שונה, והקיבוץ עדיין לא מקבל שונות וגורם לך להתבייש בשונות שלך. אם תבחרי לצאת, אז לאט לאט תגלי, שבמקומות אחרים השונות שלך נתפסת ככשרון, כיחודיות מבורכת, ושאת לא "דפוקה" אלא "מיוחדת נורא". וזו חוויה מדהימה ממלאת מרפאת ומבורכת. דעי שתמצאי בעתיד גם מקום שבו אנשים "מדברים בשפה שלך", ומבינים ומכבדים את עצמאותך ואת הבחירות שלך. קחי את הזמן שלך, אני יודעת שזה קשה לעזוב, רק תדעי שבעתיד קרוב/רחוק תרשי לעצמך לחקור עוד אזורי מחיה מלבד הקיבוץ הספציפי הזה.

קיבוצניקית, גם אני רוצה לחזק אותך. אני גדלתי בעיר אבל תמיד הייתה חשובה לי הפרטיות שלי ותמיד אהבתי להיות לבד. נשמע לי מאד קשה כשהצורך הזה לא לגיטימי.
את לא תאמיני איך קינאתי כל החיים בבת דודה שלי הקיבוצניקית שנראתה לי כזאת גדולה ועצמאית. כמה רציתי חדר משלי לא בבית של ההורים, ודשאים כאלה, וים ובריכה וסרטים בקיץ על הדשא. מבחוץ החיים שלכם נראו מאד נחשקים.
אני רוצה לשלוח לך הרבה כוח להיות מי שאת ולבחור את הדרך שלך בעצמך. לדעת שעכשיו כשאת כבר יכולה להסתכל על הלחצים האלה מהצד, יש לך אפשרות לשנות את התסריט הזה של בושה וכפיה ובמקום להתבייש - להיות גאה בעצמך, ובמקום להיות במקום של קורבן - להיות במקום חזק של בחירה מה בא לך ומה טוב בשבילך.

תודה לכן.
רציתי להגיד לך, לינה משותפת, שאני לא מתביישת בייחודיות שלי, אבל יש לי כ"כ הרבה היתקלויות יומיומים עם מאפיינים שונים של הקיבוץ שגורמים לי להרגיש רע... אני מגיל 10 מחכה לרגע שבוא אוכל לעזוב את הקיבוץ, אני פשוט לא בטוחה שכרגע זה כדאי, כי אני עומדת להתחיל תקופה שבה רוב הזמן לא אהיה בקיבוץ. אין לי ספק שאין לי מה לחפש כאן.

אני כל כך מבינה על מה את מדברת. רציתי לומר לך שאת הסצנה של בכי נוראי במשרד של סדרן עבודה אטום עברתי בעצמי לפחות פעמיים.
אני מנחשת שאת הולכת ללמוד. בהצלחה!

ואין דבר כזה להתחיל לדבר עם מי שמבוגר ממך בשנה או שנתיים. הם כבר בעולם אחר. לעבור ליד קבוצה של ילדים/נערים שמבוגרים ממך בשנה, זאת חווייה משפילה, אפילו אם הם לא אומרים שום דבר.
הממ, מעניין, החוויה הזאת לא מוכרת לי בכלל, אני תוהה אם זה קשור לעובדה שאני לא גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר.
התחושה של הזרות, של הצורך "ליישר קו" שנעמי מדברת עליה מאוד מוכרת. אני חושבת שעוד קושי שיש לבנות מתבגרות בקיבוץ הוא החברה המאוד מצומצמת, העובדה שאין כמעט הזדמנויות להחשף לחברה מגוונת ולבנים שלא הכרנו מאז שהיינו בחיתולים, כאלה שאפשר גם להתאהב בהם, אם נורא רוצים... אני משערת שחוסר הגיוון הפריע גם לבנים, אבל מעולם לא שאלתי.
כל שאר הדברים שהקיבוצניקית מדברת עליהם יכולים להיות חלק ממכלול של חויות שליליות לאו דווקא בגיל ההתבגרות, ולא דווקא בקיבוץ (לדעתי), אם כי כנראה החברה המצומצמת מעצימה את הדברים ואת הקושי.

חברת הילדים / סאגה נובלה

כשראיתי את הסרט "המופע של טרומן" (איש אמת) הבנתי שכילד בחברת הילדים בקיבוץ כל אחד הוא מין טרומן שכזה ובה-בעת ניצב וצופה. (נהג האוטובוס הוא שחקן, האב הוא שחקן). כולם בתפקיד ולכולם ידוע שצופים גם בהם. המון שחקנים שלוהקו כדי למלא עיירה (קיבוץ) שלמה.

ילד שגדל בקבוצה שלא משתנה, מתקבע לתוך תפקיד שנוח לו לגלם, או לתפקיד שנכפה עליו. אם זה על ידי סטיגמות, ואם זה הפחד להיות לא-מקובל, ישנן הרבה סיבות. בעבודה שלי (קשה לי לקרוא לזה עבודה מרוב שאני נהנה) אני פוגש ילדים יום יום, ואני רואה שוני רב בין מה שהם מגלמים בבית, לבין מה שהם מגלמים בבית הספר (ממש דר' ג'קיל ומיסטר הייד).

כשהייתי ילד בקיבוץ, הצלחתי להפנים זאת לאחר תקופה בת חמש שנים בהן היו לי "התפרצויות זעם". עם הזמן הרגשתי שאני צופה בעצמי מהצד כאשר התפרצתי, לילדים בקבוצה היה תפקיד מוגדר וכך גם לי. לא היה מישהו מבוגר שיכול היה לחלץ אותי מהלופ הזה. בסופו של דבר יצאתי משם בכוחות עצמי, כך לפתע הייתי חופשי. חפשי להיות מי שארצה בלי שום קשר למה שחושבים עלי. באותה תקופה הבנתי שהסטיגמה לא דבקה בי, אלא בעיניהם של המתבוננים בי, ורואים את מי שגילמתי בפניהם. זה היה סוג של עיוורון, כמו כתם שמסתיר את העומד מולך. אבל זאת כבר לא היתה הבעיה שלי.

אחד הדברים שריגשו אותי בסרט היה שברגע שבו טרומן, הגיבור, משתחרר סוף סוף מחייו כגיבור טלויזיוני, לפתע גם כל הצופים בו, שחיו מסביב למרקע, משתחררים מכבלי הצפיה לחיות את ענייניהם הפרטיים.

גוגו,
מאד מזדהה עם מה שכתבת, ממש אבחנה מדויקת.
כשאני נפגשת היום עם בני כתה מהקבוץ (די נדיר) אני יכולה לזהות אייך אני לובשת
בלי לשים לב את התפקיד שלי ב"סרט" הישן.
אני חושבת שעוד דבר שקרה שם היה שב"סרט" הזה הרבה פעמים הוכרחת להיות בתפקיד מסוים
ואתה בכלל לא ידעת שאתה כזה.
אצלי למשל זה היה דווקא תפקיד חיובי. כל השנים אמרו ש"הדס ככה והדס ככה והיא בטח תהיה ככה..."
(דברים טובים) וכשיצאתי החוצה פתאום עמדתי מול בור רייק שהייתי צריכה למלא לבד.
לקח לי הרבה שנים למלא אותו ולאו דווקא בדברים שהם אמרו...

וסתם אנקדוטה..
יש לי בן כתה שאמר שבמליון הראשון שהוא יעשה הוא הולך לממן ניתוח פלסטי לכל חברי הקבוץ,
הוא כבר לא מסוגל לראות את אותם פרצופים כל בקר...

הוא הולך לממן ניתוח פלסטי לכל חברי הקבוץ,

D-:

מעבר לזה, הוא יוכל לחסוך בהוצאות ולעשות סרט נע, לנתח לפי שטאנץ:
כל החברים יקבלו פרצוף של אברשה מהרפת
והחברות פרצוף של סוניה מהמתפרה.
ככה לא סתם תהיה הרגשה שאתה רואה אותם פרצופים כל הזמן על השבילים.

<צוויליך חונך תמיד לומר "שלום" על השביל. מה קורה כשאתה עובר על פני סוניה בפעם השביעית באותו אחה"צ? אולי פשוט להפסיק לשוטט כמו שבט מונגולי בקיץ>

יוני שדמי מספר על הדור השלישי לקיבוצניקים.

קראתי את המאמר של יוני.
הדבר שהכי קפץ לי לעיניים, זו ההרגשה שלו *שפעם היה אחרת ובתקופתו זה רק
בכאילו* כמו הד לתקופת בני הדור השני.
האמת שהוא טועה. מה שהם עברו בקבוצת "סער" זה מה שאני עברתי, פחות או יותר
בקבוצת "שקד" בקיבוץ אחר ועשרים שנה לפניו.
הוא טוען שבניגוד אלינו, הם נפרדו מהבתולים רק אחרי בית הספר.
אבל ככה היה גם בתקופתנו, למעט כמה חריגים.
הוא טוען שבניגוד אלינו הם כבר לא קפיטליסטים ורק רוצים שקט ושלוה.
גם אני ורוב חבריי לא ממש קפיטליסטים...
וכמובן, יש את הבעיה המשותפת לרובנו, חוסר היכולת לבטא רגשות.

אוי, איזה כיף לגלות דף שכזה.... כן, גם אני.....- נכון, קיבוצניקית בעברי....

מזדהה מאוד בעניין ה"תפקידים התפורים מראש".... ובכלל בקבוץ - תמיד הכל בסדר. אין דבר כזה שלא. השיח "הזה" לא קיים.

רק אחרי שעזבתי, וחוויתי חוויה שטילטלה אותי (פרידה קשה) - "יכולתי" להתנפץ בחוזקה ואח"כ לאסוף את חלקיי מחדש, לבנות את עצמי כפי שאני רוצה, מאמינה, ונוח לי.

לאחרונה הוקרן סרט על התערוכה שהייתה ב-2004 בביתן "הלנה רובינשטיין" - "לינה משותפת" - בה יצרו מספר אומנים יוצאי קיבוץ מייצגים הנוגעים בחוויותיהם.

הסרט טוב יותר מביקור "עקר" בתערוכה שהייתה, כיוון וכל אמן חשף את עצמו ואת בחירתו במייצג, את הרקע, הכאב מאחורי נושא הבחירה שלו - והיה מרתק, מי שיכוללהשיג - חובה לראות !

איפה הוא הוקרן? איפה אפשר למצוא אותו? נשמע מבטיח...

חייתי בקיבוץ של השומר הצעיר - שעד היום שומר על צביון הקיבוץ.
אני גדלתי בן, ועבדתי עם ילדים.
אצלנו- בכוונה כותבת אצלנו כי חושבת שכל קיבוץ זה עולם אחר, וכל ילד מרגיש וחש אחרת עם הדברים ( ממש דברי חוכמה (-:)
כאמא - נתנו לנו את האפשרות לבחור מתי הילד יהיה במערכת ומתי לא.
כאמא - לילד " שלא הסתדר עם המערכת " המערכת תמכה, אפשרה שמעה הלכה לקראת, ולא הצביעו ולא ריכלו פשוט קיבלו. - בני כיום בן 28 וחצי ואומרת דברים אילו לא רק בשמי אלא גם בשמו.
אף אחד לא כפה עלי כמבוגר לעבוד בתחום זה או אחר - באו עם הצעות, רעיונות היו קשובים לרצון ואז שילבו.
עבדתי עם בני נוער - כנ"ל לגביהם היתה הקשבה לרצונות, היתה תמיכה במצבים כמו מישהו בחוג שחיה אז לא עבד והיתה תורנות בהסעה או שהורידו שעות להורה לקחת את בנו לשחיה שהיתה טיפה מרוחקת.
אני כאם וכמדריכה חוויתי דברים אחרים.
כנ"ל בני שגדל בקיבוץ.
שהחלטתי לעזוב באו לקראתי הציעו קחי חופשה תחשבי על תצהרי, לא לחצו אלא הלכו לקראת בצורה מדהימה.
עזבתי- איפשרו לי עזיבה חלקית - המון הבנה ותמיכה.
יש גם אחרת.
כיום שבאה לבני לקיבוץ חשה בנוח הרבה באים שואלים מתענינים בדרך חיינו השונה משלהם הכל ממקום של טוב.
כאמור יש ויש.
מציגה גם מתב הפוך מהכתוב כאן.

כל קיבוץ לגופו וכל תקופה לגופה. היום הקיבוץ הפך לגן עדן לילדים. טונות של חופש ואינדוידואליות נשפכים מכל הכיוונים. לא הייתי רוצה לגדל את הבת שלי באף מקום אחר.

היום הקיבוץ הפך לגן עדן לילדים
מסכימה.
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל באמת שזה יופי של מקום היום.
נינוח, מוכר, בטוח, פתוח, חופשי, חברותי.

שנים על שנים שרבתי עם הקבוץ ברוחי ובנשמתי.
אני במקור מלינה משותפת מימים ממש חשוכים של תחילת שנות ה-60.
ונדרשו להן שנים רבות מאד להתבגר, לקלף קליפות, להתאבל על ילדות ללא הורים.... להגיע למי שאני מבפנים ולא מה שהחברה הנוקשה לימדה אותי שאני....

ובכל זאת היום אני בקבוץ עם הבת שלי וטוב לי מאד.

יש כל כך הרבה יתרונות לקיבוצניקים שאפילו הם לא יודעים לשים את האצבע עליהם:

היתרון הכלכלי קודם כל.

א.האפשרות לקום בבוקר בלי לחשוב מאיפה אני מביא את הלחם היום.(אני יודעת הצד השני של זה הפרזיטים
ואלה שמשובצים בעבודות שלא מתאימות להם ואף אחד לא יגיד להם ללכת).
ב.האפשרות להיפרד מבן זוג בלי לחשוב מה זה יעשה לנו כלכלית ואיפה אני או הצד השני יגורו-ליד הילדים או מה (אני
יודעת הצד השני של זה אולי הוא המהירות בה ניתן לעשות את זה-אולי בלי מאבק על חיים משותפים , אבל לטעמי גם
זה יתרון).

הקירבה הגאוגרפית אחד לשני, גם של הילדים וגם של המבוגרים .איזה כיף ככה לקפוץ לרגע לשכן ולבקש או לפטפט.
המרחבים המוגנים בעיקר לילדים אבל גם למבוגרים. תחושה של ביטחון והגנה.
המרחבים האלה יוצרים אצל הילדים איזה ביטחון, שקט פנימי ועצמאות שאין בשום אוכלוסיה אחרת.
דווקא בחברה הקיבוצית במודל הישן, עדיין קיים (יחסית לעיר), אידאלים, רוח התנדבות, הרתמות לעזרה, מוסר עבודה.
השטחים הגדולים שמאפשרים : בניית מגורים נוספים, בניית עסקים משותפים, קרקעות חקלאיות, אפשרות לכנס הרבה

אנשים ביחד .

ובטח יש עוד הרבה שאני לא חושבת כרגע...אז צריך לזכור גם את זה.
הרבה קיבוצניקים בישראל הם אנשים בולטים, יוצרים, מתנדבים (צבא לצערי), אנשים ישרים, שחשוב להם מה נעשה סביבם ובזכות החינוך הקיבוצי בכיתות קטנות, בבתי ספר שפויים( יחסית למה שיש בבתי ספר בערים), ובזכות הדור המקים רבים מהם אנשים עם מוסר, אנשים תורמים, אנשים שלא יבחרו בדרך עקומה.

הי מבחוץ .
באמת מה שמנית אלו דברים נפלאים ואני שמחה שאת מזכירה אותם.....
לפעמים ביום יום קשה להרים רגע את הראש ולראות כמה באמת נחמד כאן.....

בעניין הכלכלי: כאן כבר, תודה לאל יש שינוי ענק.
באופן כללי:
יש כמה קבוצים (מעט מאד) שעדיין נשארו כקבוץ שיתופי ממש. כלומר- שיש תקציב אישי, שהמשכורת לא הולכת ישירות לחבר ובעיקר- שיש ביטחון כלכלי רחב מאד. הקבוץ מספק כל מה שצריך .
ואותם קיבוצים, אלו ברובם (אם לא כולם) קיבוצים מבוססים מאד מבחינה כלכלית ופינאנסית.
או , כמו שאומרים אצלינו:" אלו שיכולים להרשות לעצמם".

יש קיבוצים שעד היום אוכלים חופשי בחדר האוכל ואפילו הרבה מהמוצרים בכולבו הם בחלוקה חופשית....

הרב הגדול כבר נמצא בתהילכי הפרטה ברמה זו או אחרת.
הפרטה מלאה זה אומר שכל אחד מקבל את מה שהוא מרוויח אבל אחרי מיסים די כבדים לקבוץ.
ומשלמים על ה-כ-ל... חינוך, כביסה, אוכל תרבות, בריאות, שיניים וכו'

גם כאן תלוי מה מצב הכלכלי של הקבוץ.
בקיבוץ עשיר אין מיסים גבוהים וגם יש חלוקת רווחים בסוף השנה ל"בעלי המניות" שהינם חברי הקבוץ
בקבוץ לא עשיר ועם חובות- יש מיסים גבוהים מאד שהולכים גם למימון הפעילות הקהילתית וגם להחזר חובות..

.

אבל מעבר לזה= אני אישית מרגישה שהשינוי מאד מבורך.

יש משהו מאד לא בריא בלא להיות אחראי לפרנסה שלך. זה מנוון מאד.
אצלינו , מאז ההפרטה, הרבה אנשים ממש פורחים . ולא רק כי יש יותר אפשרות להנות ממשכורת גבוהה אלא כי כל אחד אחראי לעצמו, אין צורך לבקש אישור לכל דבר ובעיקר- הצורך להתפרנס, דוחף אנשים להיות יצירתיים יותר ולהשתמש ביותר מכישוריהם...

עד כאן הרצאה בנושא הקבוץ המתחדש.

אז זהו. יש אנשים שדווקא הצורך להתפרנס מנוון אותם

מבחוץ - כנראה צריך להיות מבפנים בשביל להבין, שלקרבה הגיאוגרפית יש מחיר מאד גבוה (הרבה אנשים שתקועים לך בתחת ובחיים),
וכן המרחבים הבטוחים - לא תמיד מרגישים בטוחים, בפרט אם
וכילדה, תמיד יהיה מי שיצעק עלייך ב"שבילי הקיבוץ"
או שסתם נבחרת ע"י בני קבוצתך/קבוצה אחרת כמושא להצקות ואז אפילו הליכה בשביל לחד"א יכולה להיות חוויה מבאסת (אם לכבס קצת מילים).

לא לכולם, אבל במקרים רבים היתרונות שציינת נראים כך רק מבחוץ.

שליחה על ידי גם* » 21 ספטמבר 2007, 15:04

איזה קטע.. הצפת לי גלים של הזדהות..
פעם חשבתי שרק אצלנו היה איסור טאבואי לדבר עם כל מי שמצדדי ומעלי, כלומר, עם בני כתות אחרות.
חדר אוכל ביום שישי בערב.. מה לובשים??? איך לא לבלוט, מה יגידו, מסתכלים עלי (400 זוגות עיניים), השאלות על השבילים: נו, אז מה את עושה עכשיו? הנוסח מתחלף בהתאם לעונה ולשנה.
בגיל 18 - נו, מה את הולכת לעשות בצבא?
18-20 - מה את עושה בצבא?
20-21 - מה התכניות?
21-22 - אז איפה את עכשיו?
22-20 ו.. - מה את לומדת? מה את הולגת לעשות עם זה? (לעבוד במחסן בגדים, כמוך!)
שלהי ה-20 - איפה את? לא רואים אותך!
אני כבר לא מסתובבת על השבילים, אז אמא שלי טורחת לאמר לי מדי פעם - המון אנשים שואלים עליך...
נו, לא מתגעגעת.

גם - אני לא מאמינה, כאילו קראתי משהו שאני כתבתי, אחד לאחד.
"באופן טבעי כולנו שייכים"

בעיקר איך לא לבלוט... כל כך מזדהה...
להיעלם שרק לא ידברו עלי....

אני רוצה להגיב ל"מבחוץ" - האמריה שלך על החופש היא אינה נכונה משום שהפחדים נמצאים מבפנים, חוסר הפרטיות הופך לפרנויה קלה שמקשה את הילדות באופן כללי, ובעיקר את ההתבגרות.
ואני מתפלאה שאין התייחסות לכל אותן מפלצות מין בדמות הסב הטוב שהיו ועדיין ישנם ברוב הקיבוצים.
הם בתוך אותו מרחב "נפלא".
קיבוץ במתכונת של פעם הוא לא טבעי, ואת הנזקים שהוא עשה לי אי אפשר לאמוד בכלל.

גם לי חוויות קשות מן הלינה המשותפת בקיבוץ, במיוחד מלהיות תינוקת בת 4 חודשים שמחייבים את אמא שלה לשים אותה לישון בלילה בבית תינוקות, עד לילדות מאוחרת. אבל זכורים לי לטובה הגן הנהדר בשעות היום, עם עושר של פעילויות ומורים נהדרים וגם בתי הספר עם הכיתות הקטנות, היחס האישי, הקירבה לטבע וכ"ו. גם אני בגיל ההתבגרות התקשתי פעמים רבות ופחדתח לבלוט ושידברו עלי רעות. בגיל מאוחר יותר הייתי מעורבת במקרה די מחריד, ומאז ועד היום יש לי פחדחם ממקומות ציבוריים וממבטים וליחשושים של אנשים וכן הלאה...זה היה פשוט נורקא לחזור לקיבוץ בשן ובעין ואז להתמודד עם חרושת השמועות, לשון הרע וחוסר הרגישות וגם הרוע של האנשים שהרבה פעמים נובע משעמום או מחיסול חשבונות

יצא לי לעבוד עם קיבוצניקים,כלומר רוב העובדים
היו יוצאי קיבוץ. לא הצלחתי ועדיין לא מצליחה להבין אותם
הם היו סגורים לא כ"כ נחמדים לעובד החדש.
לא הבנתי אותם בכלל,ודווקא מאוד הסתקרנתי ורציתי להתחבר אליהם
אבל זה לא קרה. הייתי רוצה לשמוע על הקטע החברתי בקיבוץ בקרב בני נוער
אולי ככה אבין אותם יותר להבא

תשמעי , קשה לעשות הכללות .יש קיבוצניקים ככה ,ויש ...

אולי בגלל שכילד -מתבגר אתה ממש לא צריך לעשות שום שימוש בשירירי הנחמדות לחדשים ,הם מתנונים.
אבל זה לא נכון , כי המשפחות עוברות קיבוצים , יש קליטה וכ'

עוד עינין הוא : סנוביות .
אין לי מה להגיד על זה .
מי שחושב שמשפחת לוי מדברת רק עם משפחת כהן ומשפחת כהן מדברת רק עם אלוהים ,שיהיה לו לבריאות .

ועוד עינין :כשפוגשים אדם מדוכדך ועייף ,זעוף או כל דבר אחר ,אולי הסיבה לזה היא כי הוא לא מסוגל למשהו אחר.
שוב ,אני מזכירה שפגשתי אקס-קיבוצניקים חבריים וכיפיים.

הרעיון שאנחנו מוקפים בחברה שאנחנו בוחרים לעצמנו לאהוב ,
הרעיון ששום קשר חברתי הוא לא חתונה קטולית (אלא אם כן אתה נכנס לחתונה קטולית ,או לקומונה בולשיביקית/מרקסיסטית /..).הכל יכול להבנות ולהתפרק ואף אחד לא חייב לאף אחד שום דבר ,אף אחד לא יכנס לך לחיים ,אלא אם תבקש במפורש ועוד כהנה וכהנה סרטים.

מקווה שעזרתי.
מנסה לעזור לעצמי עם יחסי עם קיבוצניקית מסוימת בחיי.

מבלי להכליל, השיטה לא טובה וכבר מוכח שנגרם יותר נזק מתועלת בכל הקשור בלינה המשותפת, החוסר פרטיות והחופש המוגזם של ילדים ומתבגרים, יש מלא דברים טובים בקיבוץ ושווה לזכור שיצאו משם כמה מוצלחים, אבל בכל הנוגע לחינוך של עד שנות ה90 היו תקלות חמורות.