התרכזות בילד

דווקא לי זה עזר, להיענות לבקשתה למרות שלא התחשק לי (כן, כן. נראה לי שרובנו באופן טבעי לא משחקים במשחקי ילדים, זאת אומרת, אנחנו מבוגרים, לא? זאת לא הבחירה הטבעית שלנו, ומשחקי ילדים נקראים כך משום שהם של נו..ילדים), איכשהו כל שנדרשתי לעשות היה לשבת ולצפות בה משחקת במשחקי הדמיון שלה, ומדי פעם להצעיד איזו ברבי לטיול (בישיבה!!). כנראה שעממתי אותה כל כך שיותר היא לא מבקשת.

מה שאני מנסה להגיד הוא שלפעמים זה "אוף, עכשיו להתחיל להתרוצץ ברחבי הבית, או אוף, יש לי כיור מלא כלים וכו'" אבל אם עוזבים את זה ונענים לבקשה, זה יכול להיגמר בכמה דקות של תשומת לב מרוכזת ואחר כך בהמון זמן חופשי (היא כבר נכנסה למשחק הדמיון שלה וממשיכה אותו בהנאה בלעדי). ולפעמים אפילו נהנים (תספרי לנו על זה מיכל מ). מיכל מ גם כתבה פעם משהו נורא יפה על משחקים באחד הגליונות של באופן.

אגב, נראה לי שדווקא מדובר בתפקיד פסיבי, כי הערב היא שיחקה עם בעלי בחתונת ברביות שבה כולם מתחתנים, הוא התעקש שבחתונה רק שניים מתחתנים, וזו מיד היתה עילה להפסקת המשחק.
אמרתי לה שאם היא מתעקשת לשחק איתו, אז מותר גם לו להביע דעה. אם היתה משחקת לבד היתה יכולה לעשות מה שהיא רוצה. ואולי גם כדאי להציע לו בהזדמנות שיניח לדמיון שלה במנוחה. אחר כך היא ביקשה לדעת מה קורה בחתונה אמיתית. ההסבר הארוך והמייגע שלי נקטע בעיצומו מתוך שעמום. אבל זה ממש לא קשור (בעצם זה אולי עוד משהו שאני יכולה להוסיף לרשימת ה"מה למדנו השבוע" יחד עם ניפוח בלונים ממסטיקים. בעצם לא.כל פעם שאני מתחילה להרצות היא לא לומדת כלום. בכלל שמתי לב שהרבה יותר קל לה ללמוד משהו בדרך הקונבנציונליות, דהיינו הסברים והדגמות וכו', ממי שהוא לא אני. אבל זה כברממש לא קשור. סליחה על ההיסחפות).

האם כאן המקום לשאול על איסוף צעצועים? האם זה בסדר שבגיל 5+ היא אף פעם ובכלל לא אוספת צעצועים (אני חושבת)? ומה עושים בקשר לזה?

בעצם זה אולי עוד משהו שאני יכולה להוסיף לרשימת ה"מה למדנו השבוע"
חשבתי שאת מתכונת לזה ש"הרצאה ארוכה אינה דרך ללמד" (-:

והנה עוד סוגיה שעלתה הבוקר, וחשבתי לשמוע מה אתם הייתים עושים. זה קשור גם ב"התרכזות בילד", כלומר עד כמה הילד הוא הדמות המרכזית בבית.
אז הנה המצב שהיה הבוקר:
כל בוקר אני לוקחת את ביתי לגן (וזה לא הנושא, כך שאל תגידו לי שעדיף שלא תלך לגן.)
הבוקר בני בן ה-18 נסע לבי"ס לבחינת בגרות, והציע לקחת את אחותו בדרך לגן. זה כבר היה בעבר, ולא היתה בעיה מיוחדת שהוא לוקח אותה לגן. אז הבוקר הילדה אומרת - לא, רק אמא. טכנית יכולתי לקחת אותה לגן, אך כמובן שאם הוא מסיע אותה זה חוסך 20 ק"מ וחצי שעה נסיעות, והיה מאד מקל עלי.
אז מה עושים? ניסתי לשכנע אותה, להסביר לה, לבקש ממנה - אבל בשום אופן אין ויתור - רק אמא. וזה כבר ממש התחיל לעצבן אותי. מה, היא תחליט איך מתנהל כאן הבית? אין לי בכלל זכויות בבית הזה? סוף סוף יש לי בוקר שבו אני יכלה להתארגן יותר בנחת, אז הבת שלי בת הארבע תחליט עבורי שהיא לא מסכימה? רק בגלל שהיא מחליטה ש"רק אמא" נוציא שתי מכוניות באותו כוון, למרות שאני בכלל צריכה אחר כך לנסוע לכוון השני?
מצד שני - הרי אני מנסה לכבד את ילדי, להתחשב ברצונותיהם. אבל בגיל 4 קצת קשה לצפות שהיא תתחשב ברצונותי. האם זה אומר שרצונותי בטלים לפניה?
אשמח לשמוע את עמדותיכם בנושא, ואחר כך אספר מה היה אצלנו בסוף.

לילה טוב, בתך כנראה יותר נדיבה וותרנית מבתי. או להפך? אני מקבלת תפקידים ארוכים ומייגעים, כולל טקסט שאני צריכה לחזור אחריו. פעם בכמה חודשים יש לי מצב רוח מספיק טוב בשביל (או שיש אורחים בבית ובא לי להרשים אותם ביכולותיי ההוריות (-; ) ואני נענית לבקשה. לא עושה לי חשק לפעם הבאה. אבל היא כמעט תמיד מקבלת בשמחה את הצעותיי החלופיות (ספר, בישול, שיחה או פעילות לא משותפת). ואני מתבאסת מלהיות תקועה בסיטואציה שאין לי שום עניין בה. אגב, אני מאוד אוהבת לצפות בהם במשחקי הדמיון שלהם, רק לא לקחת בהם חלק. מה לעשות, מבוגרת ומקולקלת (כבר הזכירו הבוקר באתר את "הנסיך הקטן").
מה שכן, מזווית קצת אחרת, מאחר שחלק מהזמן אני מסיעה אותה לפעילויותיה, בחלק עושה דברים שלי או של הבית, ובחלק יוצאים החוצה - הוזנח קצת עניין המוטוריקה העדינה של הבן, ועכשיו צריך לעבוד על זה קצת בצורה מכוונת.
אמא ל-5, אני יכולה לומר לך שהילדים שלי שונאים ששוברים להם את שגרת הבוקר, וכשפעם-פעמיים ניסיתי להוריד אותו ראשון בגן, במקום אותה בבית הספר, הוא מאוד לא אהב את זה, וככלל הוא מעדיף שאני אקח אותו בבוקר ולא אבא שלו. מצאתי שאני לא יכולה פשוט להנחית עליו על הבוקר דברים כאלה - זה דורש הכנה מראש, גם אם לנו נראה שזה לא ביג דיל.

האם זה בסדר שבגיל 5+ היא אף פעם ובכלל לא אוספת צעצועים (אני חושבת)? ומה עושים בקשר לזה?

אני לא יודעת אם זה בסדר אבל גם אצלנו זה ככה.
אם אני מבקשת מיד אחרי שסיים לשחק - וזה אפשרי רק במשחק ש"מסתיים", וכידוע אין הרבה כאלו.... - אז אני "עוזרת" לו, ואוספים.
אבל במשחק אינסופי - חבל על הזמן.... הוא פשוט חוזר לשחק בו שוב ושוב ושוב ואני כבר מצטערת שביקשתי.
לעיתים רחוקות נחה עלי המוזה ואני מוצאת איזה משחק שדרכו מסדרים. אבל לרב זה דורש ממני יותר מאמץ מהסידור עצמו.

ובלב נשבר אני אספר שבגן הוא וחבריו אספו זבל. (מאיזה סוג???) כל הכבוד נכון?
הם קיבלו בייגלה. יופי כלבלבים. ברררררררררר...

היא אף פעם ובכלל לא אוספת צעצועים.
ילדים לומדים לאסוף צעצועים בהדרגה, דרך עזרה לאמא שאוספת צעצועים ומראה להם איך ועושה את זה איתם עם "עזרה" שבהתחלה היא ממש "לא עזרה" (מה שסידרת מייד מעניין אותם והם מתחילים לשחק בו...) ובמשך השנים הופכת לעזרה.
פליי ליידי מלמדת גם איך לעזור לילדים להיות מסודרים. מומלץ.

הרצאה ארוכה אינה דרך ללמד.
מצטרפת לגילה (-; הרצאה ארוכה היא "הדרך הקונבנציונאלית". לאחרים אולי בתך מקשיבה מתוך נימוס... רוב האנשים אינם לומדים כך.

על אהבת המשחקים שלי כבר סיפרתי בדף ההוא... (-: (תקציר: אני שונאת לשחק, רוב הזמן, ברוב המשחקים).
כשבתי היתה מתעקשת מאוד, לפני שאחיה נולד, הייתי מציעה לקרוא לה ספר, או פשוט ראיתי שבסדר מצדה שאהיה שם כשהיא משחקת לידי. היא בעיקר רצתה את נוכחותי ותשומת לבי, לאו דווקא את המשחק.

אמא ל-5, אני לא יודעת מה עשית, אבל הייתי מרגישה בדיוק כמוך. יותר נכון הרגשתי כמוך בדיוק, כשדברים כאלה קרו כאן. זה ממש מעצבן אותי כשיש תוכנית שמסתדרת מצוין, אבל הילד מעדיף דווקא את התוכנית שמצריכה הכי הרבה טירחה מצדי וממש מקלקלת לי.
מה עשיתי? נו, ניסיתי לשכנע בכל האמצעים שבידי. אבל אם לא הצלחתי - אז מלאתי את בקשתה.
כמובן לא מדובר במצב שבו אין אפשרות כזאת (נגיד, היא רוצה שאני אבל לי יש ישיבה. נקודה), שאז בכלל לא התווכחתי. רק שיקפתי את הרגשות שלה והבהרתי מה יהיה ("אני יודעת שאת רוצה, ואת מאוד מתוסכלת ומאוכזבת מזה ש... , אבל המציאות היא ש...").

העקרונות שאני מנסה לחיות:
אם יש לנו תוכנית ברורה שאי אפשר לזוז ממנה, אנחנו מודיעים לילד, לא שואלים.
אם משהו חשוב לילד וכן יש אפשרות לזוז מהתוכנית, גם אם זה כרוך באי נוחות לנו, נזוז למען הילד.

שליחה על ידי נאוה* » 25 יוני 2004, 19:07

מה, היא תחליט איך מתנהל כאן הבית? אמא ל-5, אני כל כך מזדהה עם התחושה הזו והדילמה בין הצרכים/רצונות שלהם לבין מה שמתאים באותו רגע. אני חושבת רק שהם לא חושבים במושגים כמו שלנו, של כוח או אגו. אני מנסה, כמו בשמת, להחליט לפי הנסיבות, וגם לא לגרום לעצמי תסכול גדול מדי, כי אם אני מוותרת על רצוני בשביל למלא אחר רצונם, רצוי שזה לא "יהרוג" אותי כי אז גם אמא עצבנית זה לא ממש מוצלח. ואחרי שהחלטתי שאני יכולה לחיות עם זה, אני בטחרת לעשות את זה בלב שלם. לב חצוי זה תמיד שביר.

וברצינות - פתרון אפשרי אחד הוא לשלוח אותם אתה החוצה לטיול. יש לזה שני יתרונות: אחד - את באמת לא לידם. שני - סביר שהיא תישן, וכמה טעויות חינוכיות כבר אפשר לעשות עם תינוקת ישנה?
גילה, זה פיתרון מצוין. נראה כמה הם יחזיקו מעמד בשמש הקופחת...

ראשית - אני ממש חשה הקלה עצומה לשמוע שלא רק אני לא אוהבת משחקי ילדים. משום מה חשבתי שאני מאד יוצאת דופן. היום בילינו כל אחר הצהריים בלהכין יחד אוכל, קניות וכו', ואפילו קצת שיחקנו עם הבובה...
וסוף הסיפור מהבוקר - לאחר שכל שכנועי לא פעלו הגענו לסיכום שהיום אני אקח אותה, ופעם הבאה אחיה (זה רק בזכות האתר הזה. אחרת אני חושבת שהייתי צועקת עליה ופוקדת עליה לנסוע איתו וזהו). אבל זה כל כך עיצבן אותי שלא יכולתי להתאפק ואמרתי לביתי שאני מאד כועסת, וזה מאד מרגיז אותי. היא ביקשה שלא נדבר על זה יותר, ואז פשוט לא דיברתי איתה בכלל, כי כל כך כעסתי. ואז הבן שלי בא להגיד שהוא נוסע - והיא רצה לקראתו ואמרה שהיא נוסעת איתו.

חיבקתי אותה, והם נסעו יחד בשימחה.
וכל אחרי הצהריים בילינו יחד נהדר.
כך שיש בהחלט סיכום חיובי לארוע.

D-:
גם הסכמת, גם הבעת את רגשותייך ביושר, והיא גם השתחררה ושיחררה אותך. (-:

ויכול להיות שהיא רצתה לראות אם תשחררי אותה, ויכלה לשחרר אותך.

ויכול להיות שהיא רצתה לראות אם תשחררי אותה, ויכלה לשחרר אותך
גם אצלינו זה ככה -
ברגע שאני מביעה הסכמה אמיתית עם רצונותיהם, או לפחות קבלה כנה, הם מתרצים. כי זה מה שהיה חשוב - כבוד לרצונותיהם, ולא האם הדברים יעשו כך או כך.
הם, מסתבר, הרבה יותר גמישים מאיתנו, (בתנאי שטוענים אותם במנה הנחוצה של כבוד).

(אבל זה פוסט-מורטום: לא חשבתי על פתרון כזה, מראש. וכנראה טוב שכך, כי אם מנסים להשתמש ב"טקטיקה" כזו כ"פתרון", זה הופך למניפולציה).

אבל גילה, אם זו מניפולציה, טקטיקה, אז הם מזהים שלא שיחררת. ולא מתרצים (-;

נכון

אם זו מניפולציה, טקטיקה, אז הם מזהים שלא שיחררת. ולא מתרצים
כן, בדיוק.
אתמול באמת ובתמים התכוונתי להסיע אותה, רק שזה נורא עיצבן אותי. לא סתם אמרתי שאני מוכנה.

לגבי ההרצאה הארוכה, זה לא מה שזה היה בדיוק, אבל מילא. כלומר, ניסיתי לספר, פשוט, אבל כנראה שזה לא היה מספיק מעניין. העניין הוא שכן, כל פעם שאני מנסה ללמד משהו בדרך דידקטית, זה לא עובד. וזה סיטואציות שיש לכל אחד - היא שואלת ואני עונה. לא משהו כפוי. אני ממש מרגישה שאני מקלקלת, כי אני גורמת לה לזנוח את העניין.
או למשל שחייה, ניסיתי ללמד, וזה לא עבד בכלל. לעומת זה היא עשתה שיעור אחד לא מתוכנן עם קרובת משפחה שהיא מורה להתעמלות ולשחייה ונהנתה מכל רגע ורוצה עוד. אז אולי זה כן עניין מקצועי ויש איזה סודות שהיא (המורה) יודעת ואני לא.
וגם לומדת רכיבה בהנאה רבה (המדריך לא דידקטי אבל...מלמד).
בקיצור, או שאני ממש גרועה בזה, או שהיא לא רוצה ללמוד ממני, או שלא יודעת מה.

אז פשוט לא דיברתי איתה בכלל, כי כל כך כעסתי... כך שיש בהחלט סיכום חיובי לארוע.
אמא ל 5, חשבתי על אלפי ניסוחים לומר את דברי באופן בלתי מקומם ואני לא בטוחה שהצלחתי. אם החטאתי את הנקודה או הגזמתי בניסוחי, אנא ערכי דברי בהתאם. כל ההקדמה הזו תכליתה לומר שאני חולקת על קודמותי ושצרם לי לשמוע את שני חלקי המשפטים שציטטתי בכפיפה אחת.
לגופו - התכוונות לבצע בקשה של מישהו תוך כדי נקיטת סנקציה (לא לדבר עימו), אינה עולה, לדעתי, לכדי לשחרר, ולא לדבר בכלל עם מישהו, גם אם זה רק למספר דקות או עד חלוף התנהגותו ה'בלתי הגיונית', זו, מבחינתי, לא הבעת רגשות גרידא (כגון להסביר:'יותר נוח לי שאחיך יעשה זאת מפני ש...' ; 'זה מכעיס אותי כי...'), אלא סנקציה לכל דבר. עבורי, זו אחת הסנקציות הקשות שמישהו, בעיקר אם הוא קרוב, יכול להטיל עלי.
אמת, איני יודעת מדוע ביתך התרצתה לבסוף ונסעה עם אחיה, אבל אם הייתי צריכה 'להמר' בין זה שהיא עשתה זאת בגלל שהיא זיהתה את נכונותך ולפיכך התרצתה, לבין זה שהיא הבינה את המחיר שעליה לשלם עבור ההסעה הזו, אני לא בטוחה שאפשר למהר ולפסול את האחרון.

מיכל מקפית, לדעתי אמא ל-5 לא התכוונה שהיא שתקה בתור סנקציה, אלא שהיא כעסה, ולא היתה מסוגלת לדבר בגלל זה. עם זאת, היא אמרה במלים שהיא כועסת, שזו צורה הולמת להביע כעס (בניגוד, למשל, לצעקות וכדומה).

איני טוענת כי השתיקה נועדה לשמש כסנקציה, אני טוענת שהיא עלולה היתה להתפרש/להרגיש ככזו על ידי הצד השני.
אך אנסה להבהיר את עיקר דברי - להרגשתי 'להתכוון להסיע' ו- 'להתכוון להסיע אך לעשות זאת תוך מחאה וכעס', זה לא היינו הך. איני מוצאת יתרון באפשרות האחרונה על פני לסרב לכתחילה.

אני מודה לחלוטין שמה שעשיתי היה
'להתכוון להסיע אך לעשות זאת תוך מחאה וכעס' - אכן מאד כעסתי. אני חושבת שמותר לי לכעוס.
בהתחלה בהחלט הבעתי את דעתי כגון להסביר:'יותר נוח לי שאחיך יעשה זאת מפני ש...' ; 'זה מכעיס אותי כי...' - אך לא היה לזה השפעה.
אז החלטתי לעשות מה שביתי מבקשת, אבל כעסתי, ואמרתי לה זאת. ואז היא ביקשה שלא אדבר על זה. אבל לא היה לי כל חשק להיות נחמדה, ולהתחיל לדבר על דברים אחרים. ולכן לא דיברתי. לא עשיתי זאת כעונש, אלא כתגובה ספונטנית לדרישתה לא לדבר על הנושא.
אני לא חושבת שאסור גם לנו ההורים לכעוס. הרי לא היית דורשת מילדה שאומרת שהיא כועסת להחליף נושא ולדבר על משהו אחר.
ויתכן שהתרצתה כי הבינה שעליה לשלם מחיר. האם זה פסול? האם רק לי מותר לשלם מחיר? ואם היא התרצתה כי אני כועסת? האם רק אני צריכה להתרצות כדי שהיא לא תכעס?
אני סיכמתי את הארוע בצורה חיובית כי נסעה עם אחיה ברצון, נפרדה ממני בחיבוק וחיוך, וחזרה הביתה מהגן במצב רוח טוב, ובילינו יפה כל אחרי הצהריים.
פתחתי את הנושא בדיוק בגלל הבעיה שעלתה כאן - מה קורה כשיש התנגשות בין הרצונות של הילד וההורה, וההורה מאד כועס על רצונו של הילד.
האם ההורה תמיד צריך לוותר?
האם מותר לו לעמוד על דעתו, גם במחיר שהילד יכעס ויבכה?
האם גם להורה יש זכויות, או אולי רק חובות?
ומה אם ההורה באמת כועס?
אלו שאלות שבאמת הייתי שמחה להתיחסות אליהן.

האם מותר לו לעמוד על דעתו, גם במחיר שהילד יכעס ויבכה?
כן, אבל זה כמו המשואה המגוחכת של "עדיף אמא רגועה ולא מיניקה" - עדיף, והרבה מאוד פעמים אפשר, למצוא פתרון טוב לכולם.

מה קורה כשיש התנגשות בין הרצונות של הילד וההורה...ההורה צריך תמיד לוותר?...האם מותר לו לעמוד על דעתו?...
שאלות חשובות ומרתקות העלת. אספקטים רבים בהן נידונו כאן במסגרת דיונים בסוגיה של גבולות ובסוגיה של כבוד בחינוך ילדים.
אחד מדיונים אלה הוא חינוך בלי גבולות (ארוך אך מומלץ) ובטוחני שיש מי שידעו להפנות לדיונים רלוונטיים נוספים.
בכל זאת אני מוסיפה על המלל הרב שם, שתי התיחסויות:

ראשית, באופן ספציפי לשאלה: יתכן שהתרצתה כי הבינה שעליה לשלם מחיר. האם זה פסול?
להבנתי זה אומר שהיא פשוט לא התרצתה או שהצורך שלה (שהתבטא בבקשה שאימה תסיע אותה לגן) לא בא לידי סיפוק, אלא נדחק הצידה מפני החשש מן הכעס. זאת במובחן מהמצב שעליו היו מי שדיברו קודם לכן, בו הנכונות להענות לבקשת ילד היא שמילאה את צרכיו עד כדי כך, שכבר לא היה זקוק להגשמתה בפועל. מילים אחרות - ספק בעיני אם 'להתכוון להסיע אך לעשות זאת תוך מחאה וכעס' מצטייר בעיני הילד (או בכלל), כנכונות למלא את בקשתו.

שנית, ובאופן כללי לסוגיות צרכי הילד מול צרכי ההורה? איני טוענת שהורה צריך תמיד לוותר. בכלל, השימוש במונח 'ויתור' הוא בעייתי בעיני, כי משמעו שלפחות צד אחד יחוש שהוא הקריב דבר מה, והקרבה היא רגש בעל עלויות משתמש גבוהות למדי... אולי נכון יותר לדבר כאן במונחים של בירור צרכיהם האמיתיים של הצדדים ולנסות להגיע למצב בו צרכים אמיתיים אלה מתמלאים. כאשר הדבר מסתמן כמשימה בלתי אפשרית או קשה במיוחד, אולי ניתן להעזר בכמה מהשאלות הבאות כהנחיה כיצד לפעול:

מה היה הצורך האמיתי שלי, ההורה? האם הוא נענה?
מה היה הצורך האמיתי של הילד (מדוע כל כך רצה שאעשה משהו עבורו)? האם הוא נענה?
ממה באמת נבע הכעס שלי? מהסרוב של הילד? מאי ההתרצות של הילד נוכח הסברים שקיבל? מהתבדות ציפיותי (למשל: התוכניות החלופיות שיחלתי להן)? מהתחושה שנכנעתי לרצונותיו של הילד?
האם מידת הכעס פרופורציונלית לארוע? אם לא ? מדוע תפחה?
כלפי מי הכעס באמת? הילד? עצמי? המצב?
כיצד הובע הכעס - תמלול רגשות? הסבר? הטפה? צעקות? התעלמות? מה חש הילד בכל אחת מהאפשרויות? מה למד?
סרוב מול ביצוע בתנאים (קרי, תוך כעס ומחאה) ? היש הבדל בינהם? כיצד אני, ההורה, מרגישה בכל אחת מהאפשרויות? כיצד הילד מרגיש בכל אחת מהן? במי מהן, אם בכלל, למד הילד לכבד את רצוני או צרכי? במי מהן אני כיבדתי את רצונו וצרכיו?

לא, לא לכל השאלות כאן יש לי תשובה מידית או חד משמעית. זה יותר בירור שנעשה עם עצמי (הצבת עצמי בכל אחת מהסיטואציות ונסיון לבחון מה אני מרגישה בהן, בין כהורה ובין כילד) ונוגע לתחושות האישיות של כל אחד ואחד מאיתנו.

אפילוג (אפולוגטי?)- משום מה אני חשה צורך להבהיר, שכולנו אנושיים, כולנו מתרגזים, כולנו כועסים, וכולנו כופים במידה כזו או אחרת את רצוננו על הילד (אפילו אלה שהכי פחות היינו מאמינים עליהם שכך הם נוהגים, הודו בכך מעל דפי אתר זה. חברה טובה מעודדת?

). אבל מבחינתי, כל עוד אנחנו משכילים לעשות שימוש ב'מעידות' הללו (במרכאות, כי לעיתים אנחנו מאמינים שהדבר הכרחי וחיובי) לצורך החכמה עתידית, אזי יצא מתוק מעז.

טוב, אולי בגלל שאני מכירה את אמא ל-5 ואת בתה... אבל ככה:
לדעתי מותר להורה לכעוס.
השאלה איננה אם לכעוס או לא, אלא איך אנחנו מביעים כעס.
כיוון שחשבתי על זה הרבה בשבועות האחרונים (-; אז ברור לי היום, שהדרך לכעוס היא להקשיב לכעס, לשאול את עצמנו מה פוגע בנו, מי פוגע בנו (השאלות של מיכל מצויינות), ואם המסקנה היא שמשהו שהשני עושה הוא טריגר להרגשת פגיעה אצלנו, אז מותר לנו לבטא את הכעס במלים:
נגיד, "אני כועסת מאוד מפני שאת מסרבת למלא את בקשתי להישאר עכשיו בבית ולנסוע עם אחיך". זה לגיטימי.
מה לא לגיטימי?
לצעוק על הילדה. להעניש אותה. לפגוע בה פיזית. להעליב אותה. דברים כאלה.
מה לא רצוי?
להמשיך לרתוח מבפנים גם אחרי שהבענו את כעסנו... (-;

חשבתי גם על העניין שהילדה התרצתה. מנסיוני (אישי + תצפיות מרובות + קריאה מרובה במחקרים), הילד לא מתרצה אם הויתור שלו בא מפחד. במחקרים בקופים זה היה ממש בולט: הפחד מהכעס של המבוגר האחראי גרם ליתר הידבקות אליו. לכן, ההתרצות של הילדה לדעתי היא סימן לשיחרור. אחרת אמא ל-5 לא היתה מתארת את זה כ"התרצות" וזה גם לא היה מתאים לתיאור הנוסף שלה.

מ י כ ל - תודה. יש כאן הרבה נקודות למחשבה. אנסה לענות לעצמי.
בשמת - אני חושבת שאת צודקת. פחד מעונש לא באמת משנה התנהגות, כי אחרת חינוך של עושנים היה הרבה יותר יעיל...

שליחה על ידי .מי* » 01 יולי 2004, 04:49

לפעמים כועסים, וכשכועסים לדעתי מוטב לבטא את זה (כאילו שהילדים לא יודעים אם לא נבטא) ומבחינתי המגבלה היחידה היא להתמקד במסר אני, לדבר על עצמי ולא על הילדים.
אבל כן אפשר להמנע, וזה לדעתי חשוב מאד, מלפעול כהורה ממקום של קרבן.
זה לדעתי לא טוב להורה ולא טוב לילד (בקיצוניות אפשר להתנסח שאף ילד לא רוצה ולא צריך ולא יוצא נשכר מאמא סמרטוט)
לכן מבחינתי במקרה כמו ההסעה הייתי קובעת עובדה בשטח: "את נוסעת אתו נקודה."
זה לא סותר את זה שאפשר רגע לפני שיגור משפט המחץ לגלות אמפטיה והבנה מלאה לרצון שלה (אולי לא תמלאי אותו אבל לפחות את יכולה להכיר בקיומו ולא לכעוס גם על הלהסיע וגם על זה שהיא רוצה שתסיעי):
"את רוצה שאני אקח אותך ולא אח שלך, את רוצה שניסע ביחד, אני בכסא הנהג ואת בכסא שלך, ובדרך נדבר, את ואני, ושאני אכנס אתך לגן ואגיד לך להתראות, אני מאד מבינה את זה, אבל היום את נוסעת אתו נקודה."

(ובסוגריים: זה גם לא סותר את זה שלפעמים נדלקת פתאום נורה אדומה - איך זה שילדה שמשתפת פעולה בדרך כלל פתאום מתעקשת, ואז את שואלת את עצמך אולי קורה בגן משהו שהיא רוצה שדווקא את תראי או אולי הנהיגה של אחיה מפחידה אותה או אולי יש פה משהו חוץ מן הדינמיקה אם-בת.)

הבוקר התעורר צורך פתאומי שאחיה הגדול יסיע אותה לגן, באופן לא צפוי לחלוטין, ולא היתה כל בעיה, זה התקבל כמובן מאליו.
לך תבין מה מניע ילדים....

ואני חייבת להעלות נושא נוסף, שאולי כאן לא המקום שלו, אך אני לא כל כך טובה בלמצוא את הדפים המתאימים.
זה באותו נושא, אך מזוית אחרת.
תמיד ממליצים לשקף ולאשר את רגשות הילדים (גם של מבוגרים). "אני יודעת שזה מאד מרגיז אותך, ומאד היית רוצה... אני מבינה שאת מאד היית רוצה.... זה בסדר שאת בוכה וכועסת, זה באמת מאד מרגיז..., זה באמת מרגיז שאת מאד רוצה שאקנה לך את זה, וגם אני הייתי רוצה לקנות את זה, אבל אני לא קונה את זה עכשיו..." וכד.
גיליתי שאצלי במשפחה יש בעיה עם הנושא. או שאני עושה משהו לא נכון, או שזה לא תמיד עובד. אצלנו תגובות כאלה רק גורמות לילדים להתעצבן עוד יותר. גם לקטנים, וגם הגדולים אומרים לי שמשפטים כאלו מעצבנים במיוחד. אם אני מבינה שזה מאד מרגיז - למה אני עושה את זה. ואם אני עושה את זה - בישביל מה להגיד שאני מבינה. ובכלל - כל הסגנון הזה מאד מעצבן את הילדים שלי. הקטנים לא מגיבים בצורה חיובית שלה אולי אנחנו מצפים, אבל הגדולים פשוט אומרים שזה מעצבן עוד יותר. וזה מעצבן אותם גם אם אני אומרת את זה לקטנים. וכשאני חושבת על זה - זה באמת נשמע מאד מעצבן. זה למעשה כאילו מבטל את הרגשות שלהם - אני מבינה את הרגשות, טורחת להגיד את זה בקול רם, ואז מתעלמת מזה ועשה משהו מנוגד.

אז אולי לא להתעלם ולעשות הפוך? (ואז לחפש יחד פתרון)
ואולי, לא פחות חשוב, לתאר את הרגשתך - כך שבחיפוש הפתרון תהיה התחשבות ברצונות של כולם וגם באילוצים אוביקטיביים (היזהרי מהמילכוד של להתיחס לרצון שלנו כאל אילוץ אוביקטיבי).

אולי Nvc תקשורת מקרבת. מצטרפת לגילה. כן לתאר את המצב, אבל במקום לדבר על הרגשות שלהם, דברי על הצרכים/רצונות והרגשות שלך, ואז נסחי מה שאת רוצה בצורת בקשה. וצריך לזכור (אני) שבקשה איננה פקודה, ומותר להם לענות ב"לא".

שבחיפוש הפתרון תהיה התחשבות ברצונות של כולם
נכון, רעיון מעולה.
אבל בחיים האמיתיים זה לא תמיד פועל. הבת המתוקה שלי בת הארבע מאד רוצה שאקנה לה עכשיו שעון מהחנות שעונים שבקניון, ולי לא ממש מתאים לקנות שעון בכמה מאות שקלים. נסיונות הגיוניים של: נחפש בחנות אחרת, במקום אחר, מחר וכד' לא עולים יפה. אין כרגע אופציה אחרת שהיא מוכנה להתפשר עליה.
ביתי האהובה מאד אוהבת בריכה, אך עלי להקחת את אחותה עכשיו מחוג במקום אחר, ועלינו ללכת עכשיו. ועוד ועוד ועוד. הרי כולנו מכירים את כל המצבים האלה.

יש בלי סוף מצבים שלא נתונים לשינוי.
כמובן לעיתים קרובות אמא יצירתית כמוני מצליחה לתמרן את המצב, אבל יש גם לא מעט מצבים שיש פשוט פער גדול מידי בין העמדות, ואין מספיק אופציות.
והשאלה היא אם בכל שעות היום צריך עד אינסוף לנהל מסע ומתן אינסופי על כל צעד. לטעמי מותר שיהיו גם החלטות "מלמעלה", בדיוק כמו שלכולנו יש החלטות "מלמעלה" מה מותר ומה אסור. הדרך מהבית שלי לגן של ביתי היא חמש דקות בקו ישיר, אך עקב מבנה הכבישים אני צריכה לנסוכ כמעט 20 דקות להביא אותה לגן. זה מאד מרגיז אותי, אבל זה מה שיש. וזו כמובן סתם דוגמה קטנה.
וככל שהם גדלים, וככל שיש יותר שותפים לזמן, כך יש יותר אילוצים, ופחות מקום לתמרון אינסופי.
בסך הכל אני מאד מרוצה מההתנהלות שלנו, ואין לנו הרבה מידי נקודות חיכוך. אבל תמיד יש מקום לשיפורים, ולכן אני שמחה לשמוע גם את דעתכן.

רעיון מפייבר ומייזליש, אאל"ט: לדמיין. אולי עם גדולים זה לא יעבוד, אבל בינתיים אצלנו יש לזה הצלחה גדולה.
נניח, אנחנו בנסיעה בכביש בין-עירוני, אין מקום לעצור ולקנות שתייה, והילדה מייללת שהיא מתה מצמא. אני שואלת אותה, "מה היית רוצה לשתות?" ומציעה לה לדמיין, אומרת לה שגם אני צמאה, כ"א מאתנו בוחרת מה היתה רוצה לשתות, עם כמה קוביות קרח, באיזו כוס, וכו'. אח"כ מדמיינים ששותים ואת ההרגשה הטובה שזה עושה בגוף.
בעצם, זה עובד גם עליי (-:

אמא-ל, קראת את "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שהילדים ידברו"? כתוב שם על שיטת שיקוף הרגשות ויש שם פרק מיוחד לאזהרות על איך השיטה הזו יכולה להפוך למעצבנת במקום יעילה. הספר לא ליידי, אולי אחר כך אני אשלים משם כשיהיה לי אותו, אבל מה שאני זוכרת: לדקלם משפטים במקום להביע הזדהות אמיתית עם הרגשות (הילדים מבחינים מיד בזיוף), חזרה מילה במילה על דבריהם, שיקוף הרגשות במקום מילוי צרכיהם (יונת כתבה דוגמה כזו לא מזמן על ילד רעב ואמא שמתעקשת לשקף את רגשות הרעב שלו במקום להכין לו סנדוויץ') והיו עוד... לא יודעת כמה מזה מתאים למצב אצלכם אם בכלל אבל שווה לקרוא ואולי לקבל רעיונות.

קראתי שוב את ההודעה שלך, ואולי הבעיה היא ב"אבל" בסוף המשפט. אין בו צורך, אחרי שהסברת פעם אחת. את יכולה להסתפק ב"מאד מאכזב שאי אפשר ללכת עכשיו לבריכה" (בלי "אבל צריך לנסוע לקחת את אחותך"). אולי זה נשמע שאת מבטלת את הרגשות מיד אחרי שאת משקפת אותם כביכול. אני רואה את זה עם הבת שלי. כשאני באמת מזהה ומזדהה עם הרגשות שלה, היא בעצמה תעבור הלאה. לא שזה תמיד עובד אבל פעמים רבות כן.

מסעדה, גם אני רציתי לכתוב על זה

זה באמת עובד. לא מזמן הבת שלי רצתה לאכול משהו מסוג אחד והיה דווקא מסוג אחר, נזכרתי בעצה מהספר ואמרתי לה שהלוואי והייתי יכולה לעשות קסם ולהפוך את זה לסוג השני... גם "ניסיתי" כביכול להפעיל כישוף שלא עבד משום מה (זה היה אחרי שקראתי את "ארץ ים" אם אני לא טועה...) בסוף היא צחקה ואכלה את מה שהיה בלי להתלונן. אני חושבת שהעקרון כאן הוא להכיר ולקבל את האכזבה שלה שלא היה מה שהיא רצתה ולא לזלזל בזה.

לדקלם משפטים במקום להביע הזדהות אמיתית עם הרגשות (הילדים מבחינים מיד בזיוף),

בדיוק קרה לי לפני כמה ימים. שיקפתי את רצונו ואכזבתו של בני ממשהו, וכלום לא עזר. אני משקף, והוא ממשיך "אבל אני רוצה...", אני משקף, והוא ממשיך...
פתאום הבנתי שמשהו לא בסדר. עצרתי לרגע וחשבתי מה לא בסדר, והבנתי שאני "לא ממש איתו". כלומר - השתמשתי בטכניקה בלי להזדהות איתו באמת (כי היה לי באותו רגע בראש משהו אחר). החלטתי לשנות, עצרתי את כל המחשבות המפריעות, הזדהיתי לגמרי עם בני ושוב שיקפתי את מה שהוא מרגיש.

עבד כמו קסם!

_הזדהיתי לגמרי עם בני ושוב שיקפתי את מה שהוא מרגיש.
עבד כמו קסם!_
טוב, כנראה שאני לא מצליחה בזה. הרגשתי שמשהו שאני עושה לא נכון. אבל אני עוד לא יודעת איך לתקן את זה.
ננסה לעבוד על זה.

תחזרי לילדות שלך. תשימי את עצמך במקום הילד, ותחשבי שאת נורא נורא רוצה את הדבר המסויים. תשכחי מכל דבר אחר - רק הרצון הזה קיים עכשיו. תמחקי כל מחשבה או ידיעה הגיונית למה זה לא אפשרי או לא מתאים. תעשי מזה טרגדיה לעצמך (רק לצורך התרגיל).
בהצלחה.

<איזו מין עצה זו - לעשות טרגדיה לעצמך??>

שאלת תם...
בתור אמא לבנות שהולכות לגן, וחושבת רבות על חינוך ביתי, עולות בי שאלות לגבי אי התרכזות בילד. מה קורה עם הילדים יום שלם בבית? מה האמא בדיוק יכולה לעשות כל היום בבית שמעניין אותה ויכול לעניין גם את הילדים שלה? קיפול כביסה, גיהוץ, בישול? ניקיון? וכשגומרים עם זה, וכולנו קיפלנו ביחד פחות או יותר וניקינו ביחד פחות או יותר, מה עוד אפשר לעשות כ"חלק טבעי ממה שקורה בבית"? סתם להיות "לידם" בלי לעשות כלום? איזה תעסוקות אפשר לעשות בבית שמעניינות את האמא ומהוות רקע נוח לצאצאים שלה?

אפשר לשיר

לקרוא. לשבת בגינה. לעבוד בגינה. להשקיע בבית "טווח רחוק". לתפור (שימושי או פחות).

ובכלל - מלאכות יד - אני בענין שימושי. לנגן. לשמוע מוסיקה. לרקוד.

עוד דברים:
לטפל בחיות, לטפח צמחים,
לכתוב, לערוך, לתרגם,
להפגש עם עוד אנשים,
לטייל,
להרכיב דברים, לפרק דברים,
לצייר, לצבוע, לשטוף.
אבל זה לא שיש כל כך הרבה זמן פנוי שצריך למלא אותו בתעסוקות...

ליונת,
אהבתי מה שכתבת, שאפשר לשיר..
זה שוב החזיר אותי לתודעת חופש...

ולגילה, ויונת גם,
מאד מאד מדברות אלי האפשרויות של הדברים ה"פשוטים": עבודות יד, מלאכות יד.
חלק השירה והניגון קצת קשים לי, לא ממש שומעת טוב... ומרגישה שקצת הזנחתי את זה, כי חוששת מהביקורתיות של הבנות שלי על זה שאני מזייפת... נדרש גם כאן יותר חופש פנימי...

חוששת משגרה שוחקת בבית... משעמום... מצניחה לחוסר מעש, חוששת מעצלות...
מנסה למצוא איך מחזקים את תודעת החופש הזאת, איך מתחזקים אותה... איך שומרים על האנרגיות לאור השגרה...

אבל איך מתחילים?

חוששת משגרה שוחקת בבית... משעמום... מצניחה לחוסר מעש, חוששת מעצלות...
נראה לי ממש בסדר גם לעשות כלום.
וגם - אז יוצאים החוצה. ל 10 דקות, לשעה, לחצי יום, ליומיים.

אולי מתפרצת לדף לא קשור, אבל אני עסוקה מאוד (עם ילדים במסגרות, אבל בכל זאת שנמצאים בבית בשעות אחה"צ ובחופש), איך הילדים מהווים חלק ממטלות היומיום. היום, יום מוצלח במיוחד, הילדה הגדולה (בת 7.5) עזרה לי למיין כביסה, הפעילה בעצמה, ותלתה איזה 6 פריטים. יותר מאוחר- שטפה את המרפסת. היא מאוד אוהבת לעזור בעבודות הבית, כאשר נחה עליה הרוח. אבל משום מה נדמה לי יותר ויותר שזה קורה דוקא שנחה עלי הרוח. אי אפשר להפריד את זה מהעובדה שהיום לא עבדתי, הייתי בבית כל היום, לא לחוצה "לגמור עם הכביסה וללכת". אני מרגישה שבגוף השאלה יש את התשובה אבל בכ"ז. נורא נורא מזמן קראתי את "עקרון הרצף", אבל מה שהכי אני זוכרת (ואולי הזיכרון מעוות לגמרי?) זה דוקא את השילוב של הילדים בחיי הקהילה, איך הבנות הקטנות נכנסות לאיזה תפקיד, וגם הבנים. נורא מצא חן בעיני, והכי אני עסוקה בזה. איכשהו ענייני היצירה, השירה, הסיפורים ואפילו משחקי הדמיון אצלי הולכים נורא בקלות. אני תמיד אעדיף לשחק איתם מאשר לעסוק בענייני הבית (הפוך לגמרי מאחרות פה, שמתי לב). ואולי בכלל אני נוגעת בנקודה קשה עבורי, זהו להוציא את זה: שונאת את מטלות הבית המשעממות, הסיזיפיות, הבלתי מאתגרות בעליל, ורוצה ליצור לילדה שלי (וגם לילד) התייחסות אחרת כלפיהם- כי הם חלק מהחיים.

אני באמת מרגישה שבשלב ראשון אני צריכה ללמוד לעשות כלום, ושזה לא יהיה מתוך עצלות... אני חוששת נורא מתכונה שלי שמתגנבת לה בעורמה ובעוצמה, של מריחת זמן, עצלות, חוסר מעש, ולא במובן של "לעשות כלום" אלא של "לא לעשות כלום", שהוא הבנדוד הפחות נחמד ..

סתם אמא, מונו ותמרולה, כל אחת מכן מדברת על משהו קצת אחר אבל הקולות שלכן משתלבים ביופי של התאמה!

סתם אמא, את כותבת כמה שקל לעשות עם הילדים דברים שאת בוחרת לעשות -- בדרך כלל להשתעשע, ולפעמים גם עבודות בית. הזכרת את עקרון הרצף, שם כתוב גם שלבני היקואנה אין בכלל מלה ל"עבודה" -- כל מה שהם עושים זה שעשוע, זה משהו שהם בוחרים לעשות מרצון. ואם יש משהו ש"צריך" לעשות והוא לא מהנה, הם מזמינים את כל החבר'ה ועושים את זה יחד במעין מסיבה גדולה ושמחה.
אני חושבת שאי אפשר לצפות מהילדים להצטרף אלינו לעשות משהו שאנחנו לא נהנים ממנו. הם מרגישים את העצבנות והכעס שלנו כשאנחנו עושים את זה, וזה בטח לא מפתה אותם להצטרף.

מונו, נראה לי שזו גם התשובה לאיך מתחילים לעשות דברים עם הילדים: עושים דברים שנהנים מהם, ומשאירים פתח לילדים להצטרף. בעקרון הרצף יש דוגמא של נשים שמגררות קאסאווה, וכשהתינוקת רוצה להצטרף אז מישהי נותנת לה מגררת קטנה. אז את יכולה לנסות לעשות משהו כזה -- להתחיל לעשות משהו שאת נהנית ממנו (או לפחות לא סובלת ממנו) ואם הילד מתעניין, לתת לו גם חלק מזה לעשות.

תמרולה, אני תוהה אם הפחד שלך מחוסר מעש זה משהו שכדאי לספק לו רשת בטחון או שעדיף לצלול ישר פנימה. אם את רוצה רשת בטחון, אז את יכולה להתחיל את היום בעשיה של משימה אחת, ואחר כך לתת לשאר היום לזרום. אבל יכול להיות שדווקא אם תוותרי על כל משימה, אז אחרי תקופת חוסר מעש תגלי את העשייה האישית שלך. בניסוח של מרילין פרגוסון: "בעמקי נשמתנו ברור לנו שמעבר לפחד נמצא חופש."

אסיפת ועד הורים בביה"ס, המנהלת שוטחת את משנתה החינוכית ואח"כ עונה על שאלות, שאלות לא נעימות כמו "מה את מתכוונת לעשות עם המצב הנוכחי של 40 ילדים בכיתה בכיתות קטנות וצפופות ועם בי"ס שלא מפסיק לגדול" נענות בהתחמקות ובקביעה שזה לא קשור לנושא הדיון ו"לא נפתח את זה כאן ועכשיו"
ואז היא אומרת משפט קטן "אנחנו שמים את הילדים במרכז" ופתאום הכל מסתדר, מערכת החינוך שכביכול חוטפת ריקושטים מהילדים שלא מחונכים היטב ע"י ההורים שלהםפ, חוטאת בדיוק באותה גישה שמאפיינת את ההורים, הילד במרכז, זכויות הילד, הילד הוא מוקד העניין, ומרוב התרכזות בילדים עצמם שוכחים את טובת הכלל, את היחס האישי שמגיע לכל אחד ואחד לפי יכולתו וצרכיו, אז הם יושבים כמו סרדינים בכיתות, עם מורה אחת בעלת המון רצון טוב אבל אפס יכולת להגיע לכולם, כשהתלמידים החלשים והמפריעים מקבלים את כל היחס ותשומת הלב ממורכזת עליהם והתלמידים הרגילים אמורים להסתדר לבד, ולא נדבר כבר על המחוננים שאם אין להם הורים מבוססים כלכלית אין סיכוי שיקבלו מענה כלשהו לצורך שלהם. והעיקר שהמוטו של ביה"ס הוא טובת הילד ומרוב התרכזות שוכחים שמאחורי כל אותם מאות פנים ושמות יש בני אדם קטנים שמגיע להם יחס הרבה יותר טוב ממה שהם מקבלים כרגע.

שוכחים שמאחורי כל אותם מאות פנים ושמות יש בני אדם קטנים שמגיע להם יחס הרבה יותר טוב ממה שהם מקבלים כרגע.

יש התרכזות בילד הבכור שבאה עם הראשוניות וההתלהבות הטבעיים, במיוחד כשלאמא (ולאבא) אין נסיון עם גידול אחים או משפחה מורחבת קרובה. המודעות לכך מביאה אותי לחשוב האם יש 'תיק-בכורים' שצריך ללמוד לפרק. ברור לי שלבכורים יש מתנות נפלאות וזכות שמורה. אבל מחפשת גם דרכים לבדוק איזה מסרים עדין עוברים ממני, איזה חששות עדין משדרת ואיך אפשר לשנות 'מהאמצע'.

אחד הדברים שנראה לי אפשרי הוא לדרוש אחריות כמובן מאליו. מצחיק שאני צריכה לאמן את עצמי להטיל אחריות, דבר שבדרך כלל מגיע בטבעיות עם אילצי החיים. בכל זאת, דווקא משום שתמיד יש אחים קטנים אתנו - האחריות מאחרת להגיע, כי אני במילא שם, 'אחראית מרחוק', זמינה 'על אמת' ואלי פונים. מצד אחד אני רוצה 'להמציא' הקשרים והזדמנויות להטיל אחריות, ומצד שני זה נשמע לי כמו עוד התרכזות בילד. מלכוד.

מה שקורה עם האחים הקטנים יותר הוא שיש לי מין תקשורת בלתי אמצעית לקלוט לאיזו דרגה של חופש ועצמאות הם בשלים וגם, כשאני חושבת על זה, מיומם הראשון 'סמכתי עליהם' ובעצם עלי. בלי מודעות יצרתי עבורם מרחב של אמון ובטחון - בניגוד למרחב של 'מעקב' אחרי התפתחות. בדיוק את המרחב הזה אני רוצה היום לצור. ברור לי שחצי מהדרך ואולי יותר הוא שלי, והוא יכנס לתוך המרחב הזה בהקלה גדולה.

המרחב הזה מכיל טווח מסויים של 'הזנחה'. הזנחה במרכאות כי היא חיובית. היא משאירה להם מקום לטעות ולתקן. אצל אחים שאינם בכורים אי אפשר מראש ואין גם צורך למלא אחר כל צרכיהם או דרישותיהם , בטח לא מיד. הם מתרגלים לריתמוס מדויק יותר של הענות ועצמיות. איך אפשר להביא את זה אל הבכורים?

הילד הבכור הוא המפתח לדלת ההבנה של הילד השני.
אנחנו מתרגלים עליהם את כל הטעויות, הם סוללים את הדרך ואח"כ פתאום הכל נראה לנו כ"כ ברור עם הילד השני.
באמת יש להם זכות בכורים.

שכבתי ליד בני (הבכור) בן השנתיים במטרה להשכיב לישון. כך הוא הולך לישון כל יום - אמא או אבא שוכבים לידו עד שנרדם. אבל היה לי משעמם סתם לשכב לידו ולחכות שיירדם. אמרתי לו :"אני במחשב, תקרא לי אם תצטרך" והלכתי. קראתי את הדף הזה. אף אחד לא קרא לי. הילד ישן.
לא מדהים?

אני רוצה להעלות שוב את דף הזה. עכשיו יש אחות קטנה (כפי שגילה הציעה למעלה;-)) וזה נהיה יותר קשה. הילד במצב שלא עושה כלום בעצמו כמעט. אבל אני מבינה שגם יש כאן עניין יש אופי. כשיש חברים שלו הוא פורח אבל לשחק עם עצמו הוא לא אוהב.
אני מבקשת לשמוע עוד רעיונות איך לפתח עצמאות ואי ךלהתנהג בצורה שלא שמה במרכז את האחות הקטנה.

מונו, אולי את יכולה לתת לו משימות שהוא ימלא באופן עצמאי? נניח, לפזר כביסה מקופלת בארונות המתאימים, או לסדר את הסכו"ם מהמדיח במגירה?
או להחביא בכדור בצק/פלסטלינה עשרים חרוזים, והוא צריך למצוא את כולם? או כל דבר אחר, שימושי לדעתי עדיף אבל גם "סתם" בשביל הכיף טוב.
לגביה - עד כמה את מרגישה שהיא ממורכזת?
והכי חשוב: יש דברים שמתחשק לך לעשות (התלבטתי איזו מלה מן השלוש להדגיש, אבל שלושתן חשובות)? לקרוא, לכתוב, לשמוע מוזיקה, לבשל משהו מיוחד, לישון? פשוט תעשי אותם, ואם אחד מהילדים, או שניהם, מאתגרים אותך בביצוע הדבר הזה, תמצאי דרך לעשות אותם בכל זאת.

חשבתי הרבה על מה שעדי כתבה כאן.
אכן גילה צדקה ועוד אחות בבית היה זרז כי אי אפשר להיות סביבו כל הזמן(וגם יש הרבה יותר כביסה;-) )
עד כמה אני מרגישה שהיא ממורכזת: אני מתלבטת בשאלה הזו. אם היא שקטה אני לא מציקה לה(כלומר אוכלת את הצעצועים שלה וכיוב) אם משוחחים עימה זה נחשב למרכז? האם לא למרכז פירושו להמשיך את מה שאני רוצה ? כלומר עדיף שתהיה במנשא ואני אמשיך לעשות מה שעשיתי קודם? האם יש דרך לא למרכז ועדיין בלי מנשא?
מה שראיתי בבית של גילה: התינוקת על הרצפה, אם היא לא מרוצה, מבוגר מרים אותה ביד אחת תוך כדי הליכה, שם במנשא וממשיך הלאה:-O
מה אני אוהבת: לקרוא, לצייר , להדביק, לבשל להקליד במחשב
עם הקטנה קל לקרוא . היא יונקת ואני קוראת
עם הגדול קל לצייר. שנינו מציירים בשמחה

עם שניהם לא קל. אם אני קוראת, הגדול משתעמם. אם אני מציירת, הקטנה משתעממת.
לבשל זה בסדר, הגדול משתתף והקטנה לרב יכולה להיות במנשא. (מה שאי אפשר בציור או בעבודות יד) . גם להתעמל אפשר כ10 דקות בערך.
לישון, ברור שאני אוהבת לישון. מאד מאד מאד. ואם אפשר, עדיף כמה שיותר. איך זה יכול להשתלב איתם?הגדול לא ישן צהריים למשל.
אני נותנת לו משימות אבל הוא לא אוהב לבצע אותן לבד. הוא אוהב רק יחד. אולי הוא ילד שאוהב ביחד? נניח אם אוכלים קקרטיב הוא רוצה שלשנינו יהיה את אותו הצבע. אפילו יוותר על צבע אהוב רק כדי שלשנינו יהיה אותו הדבר. בחושיו המחודדים הוא מבין אילו משימות אני לא אוהבת(לחלק כביסה) ואילו משימות אני כן(לקפל, להוריד כביסה) ואותתן לפעמים הוא מסכים שנעשה יחד
חלק מהבעיה היא שלי כמובן

אני שונאת את עבודות הבית. ממש לא מתחברת לזה, בעיני זה עינוי ויסלחו לי כל נשות הזבובית המרחפת באושר
קשור ל1. אני שונאת שהבית מתלכלך. קשה לי עם זה. אני מתרחקת מחומרים כמו פלסטלינה וכל מה שמלכלך. קשה לי עם פיסות נייר ברחבי הבית ושאריות אוכל בכל מקום. אני אוהבת שאוספים הכל אחרי משחק. חבל שאין לנו בית עם גינה. .....

אני שונאת את עבודות הבית
אני שונאת שהבית מתלכלך
צר לי, אבל 1+1 = עוזרת...

ולו פעם בעשרה ימים.

מבקשת עצה.
ביתי בת שנתיים ורבע, ויש שעות שבאה בייביסיטר כי אני צריכה לעבוד.( חלק מהעבודה שלי היא בבית, כך שלא תמיד אני מצליחה להתנתק לגמרי, אבל זאת לא בעיה עבורי.) מה שכן, נוצר מצב שברגע שמגיעה העזרה, זה כאילו ברור שהיא באה כדי להיות רק איתה, ( "היא חברה שלי") מה שנכון כמובן, אבל בצורה "הקיצונית" של זה, זה אומר שהיא כל הזמן הולכת אחריה, או להיפך ויש התרכזות מלאה שלדעתי לא נכונה.
אני מרגישה שהיא לא מקבלת את הזמן כדי להיות עם עצמה, וזה לא מתוך כפיה כמובן, אלא פשוט מצב שנוצר, היא מבקשת שיתעסקו איתה וכל משחק הוא משותף.
מה עושים?
חשבתי אולי על פתרון כזה שאני מזמינה "חברה" לי ( ולא בשבילה ) ומבקשת ממנה להיות איתנו, לעשות מה שצריך בבית, ולא דווקא עם הילדה. הבעייתיות של זה היא הגלישה לתפקיד "העוזרת"
( לא המנקה ) ואיך ללמד אותה את תפקידה, או אפילו לדעת מה כן לדרוש ממנה ומה לא, כך שלא יפגע תפקידה הראשוני - להיות עם הילדה.

מקווה שמובנת. תודה @}

עירית_לוי

כמו שאת יודעת אני מאוד בעד הפתרון הזה

יש בו יתרון כפול - את גם מונעת התרכזות בבתך וגם מקבלת עזרה בבית.

הבעייתיות של זה היא הגלישה לתפקיד "העוזרת" ( לא המנקה ) ואיך ללמד אותה את תפקידה, או אפילו לדעת מה כן לדרוש ממנה ומה לא, כך שלא יפגע תפקידה הראשוני - להיות עם הילדה.
לפני שאת "מלמדת" או מגדירה למטפלת את תפקידה חשוב שתגדירי אותו עבור עצמך.
אם לך הוא יהיה ברור - לא תהיה לך בעיה להגדיר אותו מול המטפלת.

כדאי להגדיר מראש (או במקרה הזה להגדיר מחדש) לעצמך ולה שהתפקיד מורכב משני דברים: עבודות הבית וטיפול בילדה.
המטפלת שמה פוקוס על המשימות שלה ותוך כדי כך קשובה לילדה ומתפנה מעיסוקיה במקרה הצורך. כמובן שסדרי העדיפויות צריכים להיות ברורים ושהצרכים של הילדה חשובים יותר מלסיים לקפל סל כביסה.

אפשר לצמצם את זה עבורה לשני עקרונות מקבילים וברורים:

הפוקוס הוא על משימות הבית.
צרכי הילדה נמצאים בראש סדר העדיפויות.

זה יכול לבלבל בהתחלה ומי שרגילה רק לשחק עם הילדה יכולה לראות בהם עקרונות מנוגדים.
אם את רוצה ליישם את זה עם המטפלת הנוכחית, קחי בחשבון שאולי יקח לה זמן להתרגל לזה.

כמובן שחשוב שהמטפלת תהיה מישהי שיכולה להתחבר לרעיונות הללו, שיכולה לחלק את הקשב שלה, שמסוגלת ומוכנה להיות גמישה, ולא פחות חשוב - מישהי שלך מאוד נעים איתה.
אין ספק שיותר קשה למצוא מישהי כזאת לעומת מישהי שרק תבוא "לשחק עם הילדה."
תצטרכי נשימה ארוכה והרבה סבלנות

_הבעייתיות של זה היא הגלישה לתפקיד "העוזרת"
( לא המנקה ) ואיך ללמד אותה את תפקידה, או אפילו לדעת מה כן לדרוש ממנה ומה לא, כך שלא יפגע תפקידה הראשוני - להיות עם הילדה._

האם למישהו יש נסיון עם מצב כזה, ומוכן לשתף? תודה @}

אני חוזרת די הרבה אחורה בדיון, לדברים של אמא ל 5 :

_תמיד ממליצים לשקף ולאשר את רגשות הילדים (גם של מבוגרים). "אני יודעת שזה מאד מרגיז אותך, ומאד היית רוצה... אני מבינה שאת מאד היית רוצה.... זה בסדר שאת בוכה וכועסת, זה באמת מאד מרגיז....." וכד.
גיליתי שאצלי במשפחה יש בעיה עם הנושא. או שאני עושה משהו לא נכון, או שזה לא תמיד עובד. אצלנו תגובות כאלה רק גורמות לילדים להתעצבן עוד יותר._
גם אצלנו. בכלל לילדים במשפחתי יש רדאר לתגובות "חינוכיות" שלא באות מאיתנו בספונטניות. וזה מאד מקשה עלינו, ההורים, ללמוד דרכי ביטוי חדשות ולהתאמן בהם, עד שהן הופכות לטבעיות לנו.

והשאלה היא אם בכל שעות היום צריך עד אינסוף לנהל מסע ומתן אינסופי על כל צעד.
לדעתי לא. בטווח הארוך זה מאד מאד שוחק את התקשורת במשפחה, ונראה לי שזה גם נותן לילדים תמונה לא מציאותית של החיים - שעל כל ענין אפשר לדבר בלי סוף. (אני אומרת את זה במיוחד לעצמי... כ"כ הרבה זמן עובר במו"מ...)
אני חושבת שזה טוב שעל חלק מהדברים ההורים מחליטים וזהו, במיוחד בדברים שבאמת אין ברירה או בדברים שההורים לא מוכנים להתפשר בהם. הילדים לדעתי יוצאים נשכרים מאד מזה שברור שההורים הם מנהיגי המשפחה - מנהיגים שמקשיבים לצרכים ולרצונות של כולם במשפחה, ומתחשבים בהם ככל האפשר - אבל לפעמים מחליטים לפי תמונה כוללת. ברור שכשאפשר להענות לרצונות של כל אחד זה עדיף, אבל המצבים שבהם זה לא אפשרי הם חלק אמיתי מהחיים.

חשבתי על מה שכתבתי, האם זה בכלל שייך ל-התרכזות בילד ? והמסקנה שלי היא שבעקיפין כן: אם כל הזמן אני צריכה לקבל את הסכמת הילדים לכל דבר שקורה ונוגע אליהם - יוצא שהם במרכז, ועוד איך!

דוגמה מהשבוע:
נסענו הביתה בשבת בצהריים, ובדרך ראינו טרמפיסטית צעירה, שבן זוגי אמר שנראתה מאד מיואשת והציע שנחזור וניקח אותה (מה שאנחנו אף פעם לא עושים כשאנחנו בנסיעה משפחתית). דיברנו על זה ביננו וסיכמנו שכן, ואז הוא שאל את הילדים מה נראה להם?
הבכורה (9.6) אמרה שבסדר, והצעיר(6.6) אמר שהוא לא רוצה. החלטנו שבכל זאת כן, הסתובבנו (יצא שחזרנו די הרבה) ולקחנו אותה. הבן שלי הפגין את חוסר ההסכמה שלו בהתכווצות במושבו ובפרצופים זועפים עד שהיא ירדה.

וככה אני מסכמת את הארוע:
א. טוב שלקחנו אותה (יצא שהבאנו אותה עד הבית).
ב. מכיוון שכבר החלטנו שכן - לא היה צריך להתיעץ איתם, אלא רק לידע אותם, שיתכוננו לשינוי
ג.. לפעמים צריך לקבל את זה שדעתך לא התקבלה, למרות ששאלו אותך. ולמרות שבני כעס אני לא חושבת שהארוע בכללותו הזיק לו.

ב. מכיוון שכבר החלטנו שכן - לא היה צריך להתיעץ איתם, אלא רק לידע אותם, שיתכוננו לשינוי

לילדים במשפחתי יש רדאר לתגובות "חינוכיות" שלא באות מאיתנו בספונטניות. וזה מאד מקשה עלינו, ההורים, ללמוד דרכי ביטוי חדשות ולהתאמן בהם, עד שהן הופכות לטבעיות לנו
אולי צריך לחשוב על התאמת הצורה החדשה למשפחה.
עוד אפשרות - להתאמן "על יבש" לפני שמגיעה סיטואציה בה מתכונים לומר משפט שמעולם לא אמרת.

לגבי הטרמפ -
הילדים שלי מבקשים שאשאל טרמפיסטים שלנו לשמם. מרגישים ככה נוח יותר.

מחזירה שוב את הדף הזה לענינים.
קראתי את כולו ועדיין אני עם שאלות לא פתורות.
קצת רקע -
הבת שלי בת שנה ותשע חוזרת כל יום מהמשפחתון באחת, הולכת לישון, וקמה בסביבות 15:00
מהשעה הזאת אנחנו לבד. בן זוגי חוזר מהעבודה מאוחר, במקרה הטוב להשכבה שלה.
בכל אופן, אנחנו שתינו בבית. אני משתדלת כל יום לצאת החוצה, אם אין גשם ממש רציני,
מטיילות, עושות פיקניק על הדשא, מבקרות שכנים,קופצות בשלוליות, נדנדות וכו',
כל שבוע יוצא גם שאנחנו הולכות אחה"צ לחברות (שלי ושלה), ויש משחקיה לפעמים ועדיין..
כשאנחנו בבית היא לא עסוקה לבד בכלל.
אפילו כשהיא מציירת (מאד אוהבת) אני צריכה להיות באזור ואם אני זזה היא מפסיקה את עיסוקיה.
בעצם רק וידאו מחזיק אותה "לבד"
בימים שיש לי ענינים - כביסה, בישולים וכו' היא איתי וזה בסדר
הבעיה בימים שלי בא רגע לבהות, או להיות במחשב, ספר, טלויזיה
אין לי סיכוי.
מה שמדהים זה שברגע שעוד בן אדם נכנס לתמונה - אבא, סבתא או סתם שכנה שקפצה לרגע היא אחרת לגמרי
עסוקה עם עצמה, משחקת מדהים.
אני מודה שנכנסתי קצת ללופ עם עצמי,
אני די בלחץ מאחה"צים כאלה ולכן מנסה למצוא כל הזמן אקשנים בשבילנו
כשבעצם מה שבא לי זה שנהיה לנו בבית הנעים שלנו בכיף.
רואה אמהות שהאחרי צהרים שלהם זורמים בנועם ובטבעיות ואני לגמרי לא שם.
הא- ומירכוז זה בעצם הנושא פה
אז כן, אני לאללה מסביבה,
(ממש ביצה ותרנגולת אנחנו).
אני משתדלת בזמן האחרון לשים לב לזה אבל כאמור,
דווקא בקטעים שאני צריכה קצת ספייס,ואז הכי טבעי לי גם לשחרר, היא לא מאפשרת.
אשמח לשמוע קצת מאחרים ואחרות וגם עצות , דעות וכאלה.

אפילו כשהיא מציירת (מאד אוהבת) אני צריכה להיות באזור.
האם ניסית לשבת לידה, או בסביבתה (כלומר באותו חדר) אבל לעסוק בשלך: לקרוא ספר, לגלוש באינטרנט, לצפות בTV?

מעניין שכתבת:
בימים שיש לי ענינים - כביסה, בישולים וכו' היא איתי וזה בסדר.
נסי לעשות בדיוק אותו הדבר עם ספר\TV\מחשב

לי אורה
תודה על התגובה המהירה
השולחן שלה (שבו היא מציירת) הוא באותו חלל של המחשב, הספה וכל השאר כך שכן, אני באזור.
ולבי ה"עינינים" האחרים- שם אני פשוט משתפת אותה,
היא "עוזרת" לי לקפל כביסה, מבשלות ביחד וכו'
אבל כשאני קוראת ספר זה לא משהו שאני יכולה לשתף בו, וגם לא רוצה למען האמת

זאת אומרת שהיא לא מסתפקת בנוכחותך בסביבתה ולידה, אלא היא רוצה שממש תעשו דברים ביחד? כלומר, כשהיא מציירת, היא רוצה שתציירי יחד איתה וזה לא אפשרי שתשבי לידה ותקראי או תגלשי באינטרנט?

שירי,
ראשית - הילדה שלך נורמלית לגמרי.
אתומרת שילדים אחרים כן מעסיקים את עצמם, אבל זה כי את רואה אותם כשאת - אורחת - בסביבה.
הם זקוקים לסביבה פעילה. סביבה של אמא תקועה עם האף בספר היא סביבה נורא "שטוחה".

אז מה עושים?
כמה כח שיש לך לחברים - להזמין ולהזמין את עצמך זה מעולה.
כשהמזג אוויר מאפשר - לקרוא ספר בגינה וכיו"ב.
והכי טוב, לנסות לשלב: להזמין חברים ולשקוע בספר/סריגה/מחשב/בהייה. בשביל הנימוס, תזהירי מראש את המוזמנים שזו המטרה, ותציעי להם להביא עיסוק משל עצמם.

אתומרת שילדים אחרים כן מעסיקים את עצמם, אבל זה כי את רואה אותם כשאת - אורחת - בסביבה

אם עץ נופל ביער באין איש שישמע אותו, האם הוא משמיע צליל?

כנראה שאני אצטרך ללמוד לחיות עם זה וגם היא
תודה בכל אופן

דברים מעניינים כתובים פה.

סתם תהייה...

הטליבן בן 10 חודשים

, תינוק מאוד עסוק ופעיל שמגיע תכופות לחיבוקים של אמא. שמתי לב, שאם אני לא מתייחסת אליו , עסוקה בעיניני הוא מעסיק את עצמו בצורה מדהימה, מטייל בבית,, מדבר לעצמו, ומוצא דברים להרוס, לפתוח, לשפוך... בקיצור עסוק מאוד.
אבל, בשניה שאני מסתכלת עליו הוא זורק הכל וזוחל במהירות אליי, לפעמים תוך כדי יבבות שמודיעות שהוא זקוק לתשומי.
אז מה לא להיסתכל עליו?
גם כשהוא עסוק בצעצוע ומרים אותו תוך צווחות כאילו להראות לי אותו, ואני מגיבה, באותה שניה הוא זורק ומגיע אליי.

אז האם זה באמת צורך בתשומת לב שלי , שזה לא מפריע לי כלל וכלל, או שאני מפריע לו במבטים שלי? מוציע אותו מהריכוז שלו?

שליחה על ידי ממ* » 29 מאי 2006, 11:51

מטייל בבית,, מדבר לעצמו, ומוצא דברים להרוס, לפתוח, לשפוך... בקיצור עסוק מאוד. אבל, בשניה שאני מסתכלת עליו הוא זורק הכל וזוחל במהירות אליי, לפעמים תוך כדי יבבות שמודיעות שהוא זקוק לתשומי
נראה לי שאת והטליבן נמצאים באיזון פשוט מצוין: הוא גם מרגיש בטוח לפתח פרויקטים עצמאיים, וגם יודע לבקש את תשומת לבך. ויותר מכך, נשמע שאת באיזון. נשמע שאת ניהנת גם לחבק וגם לראות שהפיצי מפתח לו את עולמו.

אז מה לא להיסתכל עליו?
בטח שכן. כל עוד יש איזון, ואת יודעת גם לפנק וגם להניח לו לגלות את עצמאותו כשהוא מעוניין בכך, עלייך לנהוג במקרה כזה איך שבא לך בכל רגע. אם את עסוקה בעניינייך והוא מרוצה ואת מרוצה, אז מצוין; ואם בא לך להסתכל על הפצפון אז הסתכלי כמה שאת רק רוצה!
ילדים ממש יותר גדולים שממש לא יודעים להעסיק עצמם, כדאי ללמד באופן הדרגתי ללמד אותם לשחק עצמאית. או כשההורה לא יודע להעסיק את עצמו (!) אז הוא צריך ללמוד להניח קצת לילד. ממש לא נראה לי שזה המקרה.

שליחה על ידי ממ* » 29 מאי 2006, 13:31

שאני מפריעה לו במבטים שלי? מוציאה אותו מהריכוז שלו?
מוסיפה שכל עוד את יודעת לתת לו את מרחב העצמאות שלו כשהוא צריך אותו (דבר חשוב מאוד כשלעצמו), מבטים אוהבים של אמא לא יכולים להפריע לאף פצפון ואם הוא יוצא מהריכוז בשביל חיבוק אז זה נשמע לי שווה.

הבת שלנו צופה בקלטת וידאו כל יום לפני שנת הערב. היא יושבת לה (באותו חדר שבו אנו נמצאים, אבל כל אחד עסוק בענייניו) מנומנמת ורגועה מאוד ומזמזמת את השירים של פו הדוב, ונראה שבא לה קצת להיות עם עצמה. ואז בעלי בא ו"מציק" לה בנשיקות ושאלות. אתמול צחקתי עליו על זה, משום שהוא עצמו מאוד זקוק ל"זמן לבד". אז הוא אמר שכשההורים שלו "הציקו" לו כשהיה קטן, זה קצת עצבן אותו, אבל הוא הרגיש רצוי ואהוב. אני אמרתי שהלוואי שאבא שלי היה מציק לי לפעמים.
מצד שני, אני מכירה הורים שפשוט לא יודעים להניח לתינוק או לילד ובאמת מפריעים לו כל הזמן למצוא את דרכו בעיסוקים שונים. אחת מהן היא אמא של בעלי... שמצד אחד נהגה בחום אינסופי, מצד שני ברור לגמרי שמשום שהיא "נודניקית" ומירכזה אותו מאוד, הוא מאוד מאוד חרד (יותר מרבים) לזמן הפרטי שלו...

כמו שאמרתי, בעילום, נראה לי שאת באיזון מצוין.

מצד שני, אני מכירה הורים שפשוט לא יודעים להניח לתינוק או לילד ובאמת מפריעים לו כל הזמן למצוא את דרכו בעיסוקים שונים. אחת מהן היא אמא של בעלי... שמצד אחד נהגה בחום אינסופי, מצד שני ברור לגמרי שמשום שהיא "נודניקית" ומירכזה אותו מאוד, הוא מאוד מאוד חרד (יותר מרבים) לזמן הפרטי שלו...

נו נו , סיפורי חמות זה יש לנו בשפע

, גם בני זוכה לאנסבל שלם של בדרנים כשהוא מבקר שם.

תודה על התשובה, גרמת לי לחשוב.

זו אני היית בעילום שם... רציתי להרהר אנונימית.
לילה טוב @}

קראתי הכל, מליון שנה אחורה ואני לא יודעת אם אני בסדר... החיפושעת שלי בת שנה וחודש, היא ילדה יחסית עצמאית אבל זה בא בהתקפים, היא יכולה לדרוש שאני אהיה צמודה אליה כשהיא משחקת כשבשורה התחתונה אני שימושית בערך כמו כל רהיט בחדר אבל אם אני רק אזוז טיפה, היא מיד תפסיק כל פעילות ובמקרה הטוב תתפס לי על הרגל במקרה הרע היא תתחיל ב"כאילו בכי" שרכשה במשפחתון שממנו היא משתחררת בשבוע הבא. אבל זה רק בבית, כשאנחנו בחוץ היא יכולה לזחול למרחקים עצומים בלי לשים לב בכלל אם אני נמצאת איתה או לא. היינו בשבוע שעבר אצל חברה עם ילדה גדולה בחודשיים מביתי, שתי הקטנות הסתדרו מעולה וכמעט שלא התיחסו לקיומינו בשטח, הן שיחקו במים ובכדורים. בשלב מסויים יצאתי מטווח ראיתה של ביתי (כדי להביא לה תפוחים מיובשים לנשנש) והיא פרצה בצרחות איומות. האמת, היא היתה כל כך עסוקה שניה לפני כן שבכלל לא חשבתי שהיא תשים לב שנעלמתי לרגע קט. החברה היתה די המומה, הבת שלה, מסתבר, לא מגיבה ככה בכלל. היא ממש נותנת לה להמשיך בתפקוד היומיומי. אני לא יכולה לבשל בלי ילדה על הידים ובמנשא גב זה לא נוח לה כי היא לא רואה הכל כמו שהיא רוצה, למשל, אז אני נאלצת לבשל כשהיא ישנה או לא בבית או בהמשכים. יכול להיות שהרגלתי את הבת שלי להיות ממורכזת מדי? יכול להיות שיש פה איזו שהיא תגובה ל"נטישה" במשפחתון? יש מצב לתיקון? אני לא אוהבת "לתת" לה לבכות, זה עושה לי רע ומזכיר לי את זאתי, נו... הלוחשת לעכברושים... בלעחס! אני בסדר? "קילקלתי" את הילדה? בכלל במשפחתון ה"מקסים" שלנו המטפלת טוענת שאני "מפנקת" אותה יותר מדי כי אני מתקשה להשאיר אותה צורחת בבוקר. אוף... פרשת דרכים זה מקום לא כל כך נחמד, מחכה כבר למקום הטוב שבא תמיד אחריה.

עירית_לוי

ילדת טבע,
מאוד יכול להיות שכל מה שאת מתארת הוא לא תולדה של התרכזות בילד, אלא פשוט של שלב בהתפתחות של בתך.

אני לא זוכרת את הגיל המדוייק (נדמה לי שסביב גיל שנה) שבו זה קורה. יש שלב בו הילד מתחיל להבין שהוא ואמו הם לא אדם אחד אלא שני בני אדם נפרדים.
אבל, ההבנה ש"אמא ממשיכה להתקיים גם כשאני לא רואה אותה" (או 'קביעות אובייקט' בשפה במקצועית) בשלב הזה עדיין לא התבססה.
ועד שהיא תתבסס - בכל פעם שאמא תצא משדה הראייה של התינוק הוא יחוש פחד (כי מה שהוא מבין זה: "אני לא רואה את אמא = אמא לא קיימת!!!").

זהו שלב טבעי בהתפתחות של כל תינוק, וכמובן שהוא עובר ברגע שקביעות האובייקט מתבססת.

יכול להיות שיש פה איזו שהיא תגובה ל"נטישה" במשפחתון?
יכול גם להיות שהשילוב של השלב הספציפי בהתפתחות, יחד עם הכניסה למשפחתון העצים את חווית הפחד שלה.

יש מצב לתיקון? אני לא אוהבת "לתת" לה לבכות, זה עושה לי רע ומזכיר לי את זאתי, נו... הלוחשת לעכברושים... בלעחס! אני בסדר? "קילקלתי" את הילדה?
אני מאמינה שזה בהחלט הפיך.

קודם כל, וותרי על הרעיון שאת "לא בסדר". לא קילקלת כלום, וגם אם (אם!) טעית זה לא היה מתוך כוונה רעה

שנית, מה שאת לדעתי כן יכולה לעשות זה לקבל את המצב כפי הוא. לתת לה להיות בדיוק כמו שהיא. היא מרגישה צורך להצמד - בבקשה. כמה שהיא צריכה. כמה שיותר הצמדות אלייך היום, תאפשר לה לחוש יותר ביטחון ולהיות יותר עצמאית בעתיד. זה נכון לכל תינוק. אם היא אכן חוותה חוויה לא נעימה בהקשר הזה בפרידה ממך במשפחתון, על אחת כמה וכמה - לתת לה את מה שהיא זקוקה לו (אמא צמודה) בכל פעם שהיא מבקשת ואף יותר מזה.

שלישית, כדי להקל עליה כאשר את כן עומדת לצאת משדה הראייה שלה - את יכולה לומר לה שאת הולכת לרגע. או בכלל להציע לה לבוא איתך. אפשרות נוספת היא להמשיך לדבר איתה תוך כדי (אם נניח עברת לחדר אחר והיא יכולה להמשיך לשמוע אותך משם).

תודה רבה. החל משבוע הבא היא תהיה במשפחתון רק יומיים בשבוע ואני בטוחה שדברים יתחילו להרגע. לא טוב לה שם כל כך ואני שומעת את זה ממנה מפורשות אבל כרגע זה מצב שאין ברירה רבה בו והוא גם זמני מאוד. אני שמחה שענית לי כך כי זה חיזק בי את האינטואיציה הזו שלחבק אותה כמה שהיא צריכה אפילו עם זה במחיר של לא להספיק לעשות כלום אחר. סך הכל כשהיא מחליטה שהספיק לה היא עצמאית אפילו עד כדי הגזמה (יכולה לזחול בים למשל למרחק ק"מ שלם בלי לשים לב שאמא לא לידה עד שהיא מגיעה ליעד שבחרה לעצמה-בקבוק שתיה/משפחה רחוקה/תיק של מישהו).
שוב תודה ויום מקסים.

עירית_לוי

קראתי הכול ומשונה לי שלא נתקלתי ב"בעיה" שלי. הנחתי שהיא נפוצה. (ואולי בכל זאת פספסתי איזו הודעה?)
הנה:
בתי בת עשרת החודשים משחקת יפה בעצמה ובאה אליי מדי פעם לחיבוקים. לפעמים נראה שגם רוצה שאני אשעשע אותה - אבל בסך הכל נראה לי שהכל "במידה".
העניין הוא שכל זה נכון אך ורק כשאני לא עסוקה במשהו אחר. אם אני עסוקה במשהו אחר היא מייד רוצה להצטרף ולעסוק בו גם. אני מאוד שמחה על הרצון הזה שלה, אבל כמעט כל דבר שאני עושה (חוץ מקיפול כביסה אולי, אבל מי מקפל כ"כ הרבה כביסה) אני לא יכולה לתת לה ממש לעשות כי היא קטנה מאוד, ולא מבינה שלא קורעים את הדפים בספר של אמא/הופכים לה אותם באמצע, ולא דוחפים אצבעות מתחת לסכין, ולא מכניסים ידיים לתוך הכיריים הדולקים, ואי אפשר לאכול את שפופרת הטלפון כשאמא מדברת בה, ולהזיז לאמא את העט שהיא כותבת בו, ולתפוס את המטאטא שאמא מנסה לטאטא בו, ולא להכניס לפה את התערובת של הפשטידה כי יש בה ביצים שעוד אסור לה... בקיצור, היא פשוט רוצה לשים יד (ופה!) על כל דבר שהיא רואה אותי מתעסקת בו, ומאוד מתוסכלת כשאני מונעת ממנה את זה, ואני מוצאת את עצמי פשוט נמנעת מרוב העיסוקים הביתיים שרק אפשר, כי היא עוד לא בגיל של לשתף אותה (להראות לה איך כן להשתמש בסכין או איך כן לטאטא), ונראה לי סתם מעצבן כל הזמן לשדר לה שהיא לא אמורה להתעניין במה שאני עושה אלא ללכת לשחק במשהו אחר. אז קורה שהרבה מאוד אני סתם יושבת לידה ובוהה. ואז, אם אני יושבת לידה סתם כך, היא יכולה לשחק לבד די הרבה זמן, ורק לבוא לביקור מדי פעם או להראות לי בשמחה מה היא עושה.
יחסית מצבי כרגע מאפשר לי "להתבטל" ככה, אבל אל"ף - בכל זאת יש דברים שהייתי רוצה להספיק. ובי"ת - גם אם תיאורטית היא (אולי!) לא מרגישה שאני מרוכזת בה, כי אני לא "משחקת אתה", בפועל כל היום שלי מוכתב על פי התנהגותה, וזה נראה לי בעייתי.

כמובן שכמו שאחרים תארו כאן, המצב טוב יותר כשיש עוד אנשים סביב, וכולם עסוקים, אבל בדרך כלל זה רק אני והיא.

זהו. אשמח לעצות.

היא עוד לא בגיל של לשתף אותה (להראות לה איך כן להשתמש בסכין או איך כן לטאטא),
למה לא? ראי איך מנקים בחינוך הביתי .
סכין - אפשר לתת לה סכין מריחה קהה מפלסטיק. לגבי כל פעילות, פשוט לתת לה ציוד משלה, שמקביל למה שאת עושה באותו הרגע.
תערובת הפשטידה - תקצי לה "מעשר" לפני שאת מכניסה לשם את הביצים. שתשחק בירקות המגוררים או משהו. תני לה בכלי משלה, עם כף גדולה לערבוב.
המפתח הוא לתת להם הרגשה שהם עוזרים, וברגע שהם "נרגעים" שאת לא רוצה לסלק אותם משם, פתאום את שמה לב שכבר רבע שעה היא מתעסקת בחתיכה בודדה של גזר מגורר ועושה ממנה צורות, ואת כבר שמת את הפשטידה בתנור ועשית קפה

לגבי קריאה - אכן לא פשוט לקרוא לידם. ספר אני מצליחה לקרוא לידו רק כשהוא משחק באמבטיה (פעם היה "מרשה" לי לקרוא בזמן ארוחת הבוקר, עד שהתחיל לשעמם לו והוא "לא מרשה"). הפתרון שלי הוא דפדוף בעיתון גדול (של סופ"ש) - עושה רושם של "אקשן".

ובנוסף, אין מה לבנות על חצי שעה רצוף של קריאה. חמש-עשר דקות פה ושם.

הי תמר,
מה שאת יכולה לנסות הוא לשלב אותה בעיסוקייך בדרך שהיא כן אפשרית.
זה דורש יצירתיות, כמובן, אבל ככל שתעשי את זה כך הרעיונות יבואו בקלות רבה יותר.
למשל-
ולא דוחפים אצבעות מתחת לסכין. - אבל אפשר לתת לה כלי מטבח שהיא כן יכולה להתעסק אתם בזמן שאת עם הסכין, וגם להסביר "הסכין חד, אבל את יכולה לשחק בזה".
כנ"ל לגבי הבלילה של הפשטידה- לתת לה כלי מטבח מעניינים/ קערה קטנה עם מים וסמרטוט /חתיכת מלפפון לנשנש או כל דבר מעניין אחר.

ולתפוס את המטאטא שאמא מנסה לטאטא בו, - אני קניתי לבתי מטאטא ויעה קטנים והיא מאוד שמחה לטאטא בהם בזמן שאני מטאטאה.
בגדול זה דורש גם סוג של הרפיה מהציפייה שנוכל לבצע את העיסוקים האלו כמו שאנחנו עושות אותם כשאנחנו לבד.
זה דורש מידה של ריכוז ונוכחות שעלולים להיות מעייפים לפעמים, אבל גם זה משהו שמתרגלים אליו.
חוץ מזה ככל שהיא תגדל זה יהיה קל יותר לשלב אותה במה שאת עושה.
הסתייגות אחת- יש פעילויות שקשה לשלב בהן תינוקות ופעוטות - בדרך כלל מדובר בכל מה שכרוך בישיבה, כמו טלפון, מחשב, קריאה וכתיבה.
אבל עדיין זה משאיר טווח די רחב של פעילויות

מה שבטוח זה שלשבת ולבהות זה בהחלט לא פתרון...
מקווה שזה עוזר @}

ובכן, אתמול הכנתי עם הקטנה מרק קרם ארטישוק.
אז מה היה לנו?
תינוקת אחת שמנופפת בשמחה בסכין קהה ומכניסה אותה ללוע עד הניצב,
פיסת קליפה קשה של ארטישוק ירושלמי שמבלה בפה של תינוקת זמן שנראה כנצח,
לשון קטנטנה מחליקה בחדווה על פומפיה,
הרבה ארטישוקים קלופים עוברים מיד ליד ונמצצים בהבעת גועל בריאה,
קופסת שמנת מתוקה משתקשקת,
כף עץ דופקת בקערה ריקה,
בצל שלם (קפוא - למניעת דמעות) מלוקק בהנאה,
קערה מלאה בכל המצרכים כמעט מתהפכת וכל תכולתה נשפכת על השטיח (שמלא בשערות שלי, מתברר),
ומרק ארטישוק ירושלמי מאוד מאוד טעים.

מה הרגשתי?

אהבתי את זה שאני עושה איתה משהו ש"מועיל" לי באופן כזה שמזמין גם אותה ולא מנסה "לנפנף" אותה או לעשות הכל מהר ובחשאי, בלי שהיא תשים לב. (אמנם נהגתי לשתף אותה כך כבר בעבר, כשהיא עוד לא הייתה ניידת, אלא רק צופה ומושיטה ידיים מרחוק, אבל מאז שהיא מגיעה להכניס ידיים לכל דבר התחלתי יותר לוותר על לעשות דברעם והעדפתי את הבהיה שתיארתי בהודעה הקודמת).
שמחתי שהיא נהנית ומתנסה בעוד כלים ומרקמים.
היה לי כיף. הזמן עבר בנעימים.
פחדתי שיקרה לה משהו. נכון, אני מכירה את כל הדעות כאן על תינוקות שמחזיקים דברים קטנים וקשים בפה ומנופפים בסכינים וחלקן נשמעות לי משכנעות, אבל כשמדובר בבריאות של הילדה שלי ממש לא בא לי לגלות שטעיתי כשהשתכנעתי. האמת היא שבפועל באותם רגעים לא פחדתי - הכל נראה אידילי ולא מסוכן. ניסיתי לגעת בפומפיה, בסכין - ראיתי שלא קורה כלום לאצבע שלי, אז למה שיקרה לשלה? ואחרי כמה דקות, שניסיתי לדמיין לעצמי מה אני עונה לאבא שלה אחרי שהיא בדיוק נופלת עם הסכין חלילה או משהו כזה, נורא נבהלתי והרגשתי חסרת אחריות, ושכל הרעיונות היפים על חוסר מרכוז לא שווים את זה, ובוא נלך לשחק בבובות מפרווה.
המרק היה, כאמור, טעים.

עוד משהו:
ניגשתי למשימה הזאת אתמול בהשראתכן, ואני חושבת שזה אמנם כן מקדם אותי לאנשהו - לבחור משימות שאפשר לעשות אתה, לנסות לחשוב מראש איך אני משלבת אותה ולא רק נותנת לה עיסוק אחר לגמרי כדי שאספיק מה שצריך. אבל העניין הוא שזה עדיין בסופו של דבר אומר לעשות דברים שאני בכלל לא הייתי עושה בסיטואציה אחרת. למשל המרק הזה - ממתי אני מכינה באמצע היום מרק?? זה ממש לא אני. ברור שאילו זה היה תלוי בי הייתי מעדיפה לכתוב או לקרוא (זה תחום עיסוקי המקצועי ומזה אני גם נהנית מאוד). בעדיפות שנייה הייתי עבודות בית דחופות ונחוצות יותר כמו רחיצת ערימת הכלים - פעולה שעדיין לא הצלחתי לחשוב איך לשתף אותה בה, בגלל הפרשי הגבהים וריבוי הכלים השבירים. מה שאני מנסה לומר זה שגם אם אמצא עוד הרבה פעילויות בסגנון המרק, עדיין מי שמכתיב בעקיפין (ואפילו לא כ"כ בעקיפין) את פעולותיי וסדר יומי הוא הילדונת. אז אם אני מכינה מרק היא אולי לא שמה לב שהיא ממורכזת אבל היא עדיין באבו-אבוה ממורכזת... רק שאבא ואמא יכולים ליהנות ממרק בערב.

קודם כל

על המוטיבציה והפתיחות

שנית, את אומרת דברים נכונים -
ממתי אני מכינה באמצע היום מרק?? זה ממש לא אני. ברור שאילו זה היה תלוי בי הייתי מעדיפה לכתוב או לקרוא.
זה נכון גם לגבי, אבל צריך לזכור שילדים צריכים מסביבם פעולות פיזיות, שהם "מבינים". גם אני הטיפוס הכותב/קורא. אבל בסיטואציה של אמא וילד, אחד על אחד לבד בבית, אי אפשר לצפות שהוא "ירשה לך" לקרוא. הם צריכים אקשן מסביבם, גם אם זה אקשן נעים וזורם ושקט. קריאה (בלב) זה לא אקשן.
בסיטואציה של מפגש, או סתם כמה מבוגרים וכמה ילדים בבית, תגלי שאת מצליחה לדפדף הרבה יותר

כי הסביבה מספקת גירוי במידה המתאימה. היה על זה דיון בבלוג שלי קרוטונית בלוג אמהות (נדמה לי בספטמבר-אוקטובר 2005), אולי אעביר אותו הנה בהזדמנות.

ומכניסה אותה ללוע עד הניצב.
לשון קטנטנה מחליקה בחדווה על פומפיה.
כאן יש שלושה דברים הפוכים וסותרים שכדאי לזכור:
א. יש להם יצר לשימור עצמי והם עושים הרבה פחות "שטויות" ממה שנדמה לנו.
ב. אנחנו שם בשביל להדגים להם שימוש נכון בכלים, גם המסוכנים שבהם. בני מקבל ליד מספריים או סכין ויודע להגיד איזה צד עושה "כואב איי".
ג. אחרי פעם אחת שהאצבע נשרטת מהפומפיה, לומדים מה לא לעשות עם פומפיה

תמצאי מינון מתאים בין 3 האלמנטים האלה, בהתאם לחוזק הלב שלך

לגיטימי גם לקחת ממנה את הסכין אם היא התחילה לעשות בה שימוש בעייתי (למשל לדחוף אותה לעין של החתול או להפיל איתה כוסות זכוכית מהשיש). להסביר מה הבעיה עם זה, ולתת משהו אחר כתחליף. זה לא קדוש שצריך לתת לה דווקא את הסכין - תתייחסי לזה כמו כדור שנתת לה.

אהבתי את זה שאני עושה איתה משהו ש"מועיל" לי באופן כזה שמזמין גם אותה ולא מנסה "לנפנף" אותה או לעשות הכל מהר ובחשאי, בלי שהיא תשים לב.
בהחלט, זה כל העניין

וגם - זה הבית שלה!. אני תמיד אומרת: אנחנו לא נותנים להם להתעסק עם הכלים בגיל שנה וחצי, אבל בגיל ארבע אנחנו מתעצבנים שהם לא רוצים לעזור עם הכלים אחרי הארוחה.

ואנחנו עשינו ביחד כביסה! לחלוטין בזכות הדף הזה, מיינו ביחד כביסה (אני מיינתי, ושפן נשלח כל פעם עם פריט אחר לערימה של הצבעוני/עדין/לבן). אחר כך שפן הכניס בקפידה ובזהירות פריט פריט למכונת הכביסה, מתפוצץ מצחוק ונוזף בבגדים כשהם מעיזים לנסות לברוח (כלומר ליפול בחזרה החוצה). ואז אני שמתי אבקה ומרכך ושפן קיפץ במקום בהתרגשות עד שהרשיתי לו לסגור את המגירה הקטנה וללחוץ על הכפתור. הסתכלנו קצת על הכביסה מסתובבת לה ואז הלכנו לרדוף אחרי החתול.
אחר כך שפן העביר את הכביסה הרטובה למייבש. אני הפרדתי לו פריט פריט כי אחרת היה לו כבד ורטוב מדי. שוב נלחץ כפתור. היה אושר גדול.

הידד לשפן!

השלב הבא - מרק. רק שאין לי סכינים קהים. אפשר סכין מריחה?

אם כי עכשיו כשאני חושבת על זה, הוא כן בא לבדוק מה אני עושה כשאני מבשלת, ובעיקר (תורשה ישירה מאבא שלו) לבדוק אם אפשר לקבל איזה משהו טעים.

איזה סיפורים נחמדים!

רחיצת ערימת הכלים - פעולה שעדיין לא הצלחתי לחשוב איך לשתף אותה בה, בגלל הפרשי הגבהים וריבוי הכלים השבירים.
יש כמה שיטות.
לפעמים לקחתי גיגית פלסטיק גדולה של כביסה, וגיגית פלסטיק שנייה של כביסה. באחת שמתי מים חמימים ואת הכלים, והבאתי משהו לקירצוף הכלים, השנייה ריקה. הבאתי את כל הכלים שאינם שבירים (אצלנו יש צלחות מזכוכית שאמורה להיות לא שבירה), והתיישבנו על הרצפה לקרצף, וכל כלי מקורצף עבר לגיגית הריקה. את כל הרצפה מתחת ומסביב לגיגיות ריפדתי במשהו שעמד להיכנס למכונת הכביסה - מגבות או כלי מיטה, דברים גדולים (יישפכו מיים...). היה כיף.
בפעמים אחרות, אני מול הכיור, הינוקא (לדוגמא) עומד לידי על כסא, לכל אחד משהו לקרצף איתו כלים. הוא מקבל את הכלים הבלתי שבירים והבלתי דוקרים, ואני את השאר.
משחק הגיגיות ורחיצת הכלים אהוב במיוחד כשהם רוחצים את כלי הצעצוע שלהם, ושמים אותם על מייבש הכלים הצעצועי שלהם.

תודה על העידוד והרעיונות. היום ניסיתי להמשיך בכיוון - הכנו ביחד התחלה של פשטידה - קילפתי לצדה פלפלים קלויים והיא קיבלה לאכול אחד, ואז שחקה לידי במשהו אחר שעניין אותה. אחר כך היא עלתה במדרגות חדרי השינה - דבר שדורש ליווי - אז כשהגענו לחדר השינה התחלתי לסדר קצת בגדים ובעידודי היא קצת אכלה קולבים, בחשה בסלסלת הגרביים והסתכלה עליי. חוץ מזה החלטתי שבניגוד למה שאני חושבת כבר כמה חודשים דווקא אפשר לסדר יחד עם התינוקת את כל הניירת העצומה שמחכה לי: פשוט להגיש לה מהר את הניירות שאני מחליטה שלא צריך, וברור שמיד אני אמצא מיליון כאלה. אז הספקנו קלסר אחד - זרקנו המון חשבונות חשמל וטלפון ישנים, והתינוקת הקפידה לקרוע לגזרים כמה מהם. מי יודע, אולי יום אחד נתגבר על כל הערימה.
סתם מספרת כדי לדרבן את עצמי להמשיך, ואולי לתת רעיונות למי שמתעניין.

אתמול החיפושעת עזרה לי בפעם הראשונה להכין אוכל. הכנו קציצות טופו שהיא מאוד מאוד אוהבת. הלבשתי אותה סינר והיא עמדה על כסא ליד הכיריים, טיגנתי בפנימיים ואת הצלחת של המוכנים הנחתי על החיצוניים. היא שמרה עליהם. זה היה ממש כמו לתת לחתול לשמור על השמנת. היא כל הזמן ניסתה לגנוב קציצות וככה הפנימה מהר מאוד את המשמעות של "זה חם מאוד עדיף לא לגעת!" ובסוף מצאתי אותה מקטרת כי היא כל כך רצתה קציצה וכבר ממש לא התחשק לה לבדוק שוב אם הן קרות כבר מספיק בשביל לאכול. היה כייף אדיר. אחר כך היא ברחה עם קציצה בכל יד ורצה כמו פינגווין בבית.
היום העזרה שלה בהכנת ארוחת הבוקר התבטאה בעיקר בזריקת קלמנטינות לכל עבר וחתול.
תמיד שמח במטבח שלנו.