לזרום עם הילד

[אנונימי]

ראו גם: חינוך ביתי, מדור אתגרים בהורות, מדור חינוך

[נעה_גל*]

בהמשך לדבריה של ענת גביש ב-סיפורי מעבר לחינוך ביתי על כך שביתה רוצה ללכת לגן:
למה לא לתת לה להתנסות ולהחליט? לא כל הרעיון הוא ש"זורמים" עם הילד והרצונות שלו? היא מסתקרנת לגבי הגן? למה שהיא לא תבדוק את האופציה הזו? אם היא תמצא שהיא מתאימה לה היא תמשיך ללכת ואם לא, הרי שפתרת לה את הסקרנות למסגרת שהיא לא מכירה. לדעתי להשאיר בבית מתוך עקרון ולא מתוך הקשבה לילד, זה בדיוק אותו דבר כמו לשלוח ילד שלא רוצה למסגרת.

[אורנה*]

למה לא לתת לילדים לנסות ולהחליט?
ההחלטה לחנך בבית נובעת מהמון סיבות, כל משפחה והסיבות שלה. אין בהכרח קשר בין החלטה כזו לבין תפיסת עולם המתחשבת בילד וברצונותיו. נכון שהרבה הורים המחנכים את ילדיהם בבית יוצאים מתוך השקפת עולם כזו או שמתוודעים אליה תוך כדי החיים עם ילדיהם, אך לדעתי, חשוב ביותר לזכור, כי אנחנו ההורים הם אלה אשר מחליטים מה יכול הילד להחליט בשביל עצמו. לתת לילד להחליט בנושאים שאין לו עדיין כלים להתמודד אתם, פוגע בו, בדיוק כמו למנוע ממנו להחליט בנושאים בהם הוא כבר יכול להחליט לבד. מה מתאים ומה לא בכל מקרה מחליטים ההורים.
מנסיוני, בנושא זה לילדים אין מספיק כלים על מנת להחליט! לפני כשבע שנים הוצאתי שלושה ילדים מבית ספר. שניים הודו לאלוהים, ואחת מחתה נמרצות. לקח לה שנתיים להפרד מרעיון בית הספר, והיום היא מודה על כך שלא נאלצה לבזבז את זמנה - היא ילדה עסוקה מאד! השנים הראשונות אכן לא תמיד היו קלות, אך כיוון שהייתי "שם" - בבית הספר, הייתי משוכנעת באלף אחוז שגם אם יש לנו קשיים בבית בית ספר הוא לא הפתרון.}

[יונת_שרון*]

נעה, "לזרום עם הילד" זה חינוך חופשי, לא חינוך ביתי. למרות ששתי הדרכים האלה יכולות להשתלב נהדר, הן נפרדות בדיוק במקרה שהילד רוצה לצאת מהבית וללכת ל"מסגרת". (וגם מהצד השני, כשהחינוך הביתי דומה לבי"ס קטן שבו ההורים הם כמו מורים והילד כמו תלמיד בכתה.)

חשבתי קצת בזמן האחרון על חינוך חופשי, ונראה לי שחינוך חופשי לחלוטין הוא אידיאל שאנחנו לא יכולים להגיע אליו במציאות. תמיד יש מגבלות. חלק מהמגבלות הן חיצוניות, כמו כסף, חוקי המדינה או חוקי הפיסיקה (מה לעשות שאנחנו לא יכולים לעוף בלי מכשירים יקרים ואישורים למיניהם). וחלק מהמגבלות הן פנימיות שלנו, כמו בורות (אולי יש דרך אחרת לעוף שאני לא מכירה), חששות (לא נראה לי שבנג'י זה רעיון טוב), ציות לסמכות, ערכים, וכו'.

נראה לי שנגעת בנקודה שהיא מגבלה פנימית של חלק מהאנשים כאן. אולי בגלל שהערכים של בי"ס (הגלויים והסמויים) מנוגדים לערכים שלהם. וזה אולי באמת "הגבול הסופי" של חינוך חופשי: האם אפשר להמשיך ולכבד את החופש של הילדים כאשר הם בוחרים דברים שמנוגדים לערכים שלנו?

[נעה_גל*]

לגבי חינוך חופשי (ואני לא מצינת "ביתי" כי אני לא חושבת שזה קשור בהכרח) אני מסכימה עם יונת. אין דבר כזה חינוך חופשי לחלוטין, ואני גם לא חושבת שצריך להיות. הרי אנחנו כהורים, מחובתנו (לדעתי) לקבוע את הגבולות המוסריים בתוכם ילדינו יתפקדו. ובעצם כך, אנחנו מגבילים את ה"איזור" שבו לילד מותר לחקור את הסביבה, החוקים ועוד. וזה דו כיווני - ילד זקוק למסגרת הזו.
למרות זאת, כשאני חושבת על עצמי ועל המקומות בהם אני אגביל את ילדי, אני מקווה שלא יהיה בהם "המקום בו הם ילמדו" (והרי בית ספר הוא רק מקום בו שואבים מידע, כבר מזמן בית ספר לא מחנך). ואני משתדלת בכלל, בגדול לא לכפות את דעתי אלא רק להציע אותה (למה בגדול? כי בקטן, בחיי היומיום אני עדין מוצאת את עצמי כופה את דעתי כשנוח לי). אני צמחונית כבר 18 שנה מטעמים "הומאניים". בשנים האחרונות גם הפסקתי לקנות מוצרי עור וכו'. ובכל זאת, לא עולה על דעתי לגדל את ילדי כצמחונים. אני חושבת שזו צריכה להיות החלטה שלהם. משהו שיבוא מבפנים. שהם יאמינו בו, בגלל שזה נראה להם שכך דברים צריכים להיות, ולא בגלל שאימא חושבת שכך דברים צריכים להיות.
אני מקווה מאוד (אולי אני תמימה בענין זה) שאוכל להמשיך ולתמוך בילדי, בבחירות שהם יעשו, גם אם הן לא מתאימות לי .

אני לא יודעת מאילו סיבות בחרתם להוציא את ילדיכם ממסגרת חינוכית "רגילה", אולי בגלל "חוסר הדרך והכיוון" של המערכות הקיימות, אולי בגלל הדברים שילדים נחשפים אליהם במסגרות האלה (אלימות וכו'). אני חושבת שילד שיש לו ברירה, שהוא יודע שתמיד הוא יכול לחזור ללמוד בבית, ובית ספר / גן זו לא חובה, הוא ילד שיש לו כוח בידיים. הוא ילד שיכול להוציא את רק את הדברים הטובים ממערכות מסוג זה - כי הוא לא חייב לסבול.

ודבר אחרון באמת, כמו שיש ילדים שמערכת החינוך לא מתאימה להם (רוב?) וכאלה שגנים אנתרופוספיים לא מתאימים להם, ואחרים לא מתאימים למונטסורי... יש גם כאלה שחינוך ביתי לא מתאים להם. כדאי לקחת את זה בחשבון.}

[יונת_שרון*]

נעה, אני חושבת שזה לא נכון לומר שבי"ס לא מחנך. גם אם לא מנסים במודע להעביר ערכים, עדיין העקרונות שלפיהם בי"ס עובד מעבירים ערכים: ציונים, תעודות, עבודה אישית, התקדמות ליניארית, לוח זמנים חיצוני, ועוד דברים (ש-רוני אבירם כתב עליהם בספר "לנווט בסערה"). אני חושבת שלפחות חלק מההורים שמחנכים בבית מנסים להגן על ילדיהם מהערכים הנובעים מהעקרונות האלה.}

[נעה_גל*]

אני מסכימה לגבי זה שבית ספר "מחנך" לכל מה שציינת למעלה. אני מודה ומתוודה שלא חשבתי על הפן הזה שבית הספר מעביר.}

[צפריר_שפרון*]

מה בדיוק הבעיה שעולה כאן בין השורות?
מפעם לפעם עולה אצלנו הרצון להיות כמו מישהו אחר, אצל כולנו. וזו הבעיה האמיתית שעולה כאן, ה"רצון ללכת לגן" הוא רק התרוץ עליו מולבשת שאלת הזהות העצמית.
בעת שיחה עם ע. בת החמש בקשה ע. "להיות כמו כולם", כשנשאלה : "איך כולם נראים? איזה פנים יש לכולם?" הילדה חייכה. פניה הפכו למיוחדים. היא הפכה להיות הנושא ולא "כולם".
הילדים שלנו "נורא דומים ל..." לאבא/אמא/אחות/אח. כאן, במהלך מעשה החינוך נמצאים אנחנו ההורים, באותה צומת שבה אנו יכולים לראות את התווית הדרך שאנו עצמנו משרטטים לילדינו. אנחנו עצמנו רוצים שיהיה לנו מה שאין. אנחנו מבקשים לעצמנו מה שיש לאחר. אנחנו עצמנו לא בדיוק יודעים לברך על היש.
ילדינו אם כן הם בבואה של עצמנו, או לפחות יכולים להיות גם בבואה שלנו - בשבילנו (שכן ילדנו אינם עוסקים בהוראת הורים, ילדינו חיים את חייהם).
שאלת הזהות העצמית עולה לאורך כל החיים, מגיל צעיר ביותר ועד לערש דווי, בעת היותו צעיר ניתן להפתיע מדי פעם ילד במשהו שניתן במיוחד עבורו, שמייחד אותו, במלוא תשומת הלב. ניתן לייחס חשיבות להגדרה העצמית של כל ילד, ניתן לקבל את הקושי בו נתון הילד ולהזדהות איתו ברגעים אלה על פני להזדהות עם הבעיה. "אני מבין שקשה לך שאחותך הולכת לחברה לבד" על פני "אני יכול להבין שזו בעיה גדולה מאוד שאתה לא מקבל מה שאחותך מקבלת"...
אין הדברים פשוטים, עם זאת הם אינם מסובכים מדי.
ניתן באמת לסמוך על הילדים כאשר ניתן להם החופש לחפש, לרחרח כל פינה ואפשרות, כאן מתוך הדוגמא האישית הנדרשת לכל מי שעוסק באמנות החינוך עלינו לנהוג על פי צו מצפוננו, זה הצפון בתוכנו, ועניין זה יהווה אבן יסוד לילדינו, יהיו אשר יהיו ובאשר יהיו.
אז, מתוך בדיקת זהותנו שלנו נוכל להיות שלמים עם עמדה שהתגבשה בקצב המתאים לנו, מתוך תולדות חיינו. אז, יעלו פתרונות לשאלות כמו התחברות למשהו חיצוני, מזויף ולא יעיל משום בחינה שהיא, כמו התנסות במערכת כוחנית אשר גישתה הבסיסית היא גישה של כפייה.
אז כאשר אנו גולשים למקומות אלו הסמכות היחידה המתקיימת היא הסמכות ההורית, המועברת על ידי ההורים לממסד, לגן, באמצעות הגננת. העברת סמכות זו הנתנת על ידי ההורים לגורם חיצוני מועברת לילד כצווי, באופן סמוי מוכשר אז הממסד הכופה, המסגרת האלימה על ידי ההורים. מוכשר בבחינת מקבל הכשר. מכאן כמיהת הילדים לסמכות.
אם בסמכות מדובר, הרי הסמכות הטבעית והיחידה הנדרשת כאן היא הסמכות ההורית. והיא נדרשת, ואסור לזלזל בה. אין מתאים יותר מההורים לייצג את הסמכות כלפי הילד, בין היתר בקביעת המסגרת החיצונית של הילד. בין אם זו בית הספר או הבית.
הרעיונות הרומנטיים בדבר ה"לזרום עם הילד" יפים במישור הפילוסופי אם כי גם בהיבטים האלה "זרימה" עם הילד תהיה לעתים קרובות גרימת עוול. בכל אותם מקומות בהם אנו "עוברים את הגבול" שלנו, למשל, בהניחנו לילד להיות לעול על מישהו אחר, או בכל אותם מקרים שאנו "קורבנות" אותה זרימה מדוברת, המסר ה"תת-קרקעי" שעובר לילדים הוא שאין גבולות. עדיף אולי יותר לזרום עם עצמנו, כל אחד עם עצמו, כשאנו מכבדים את הילד מבחינת הזרימה שלו, במיוחד בעניין הקצב, הזמן וההבשלה. אלה השלושה הם הבסיס לסבלנות.
וסבלנות היא בסיס מצויין לחינוך. אם כי אין הסבלנות עומדת בסתירה לגבולות. נהפוך הוא, בעזרת סבלנות ניתן ללמוד את הגבולות ולהקים מסגרת משותפת, משפחתית.

ולעניין השני, בית הספר כגורם חינוכי. בית הספר איננו מחנך. נקודה. הדוגמא האישית הניתנת בבית הספר לילדים איננה בעלת הגדרה ברורה, מורים מתוסכלים אינם מצליחים להתמודד עם תוצאות האלימות המתקיימת כלפי הילדים ויוצאת דרכם. אז לכאורה הבעיה היא האלימות של הילדים.
מסגרת כמו גן או בית ספר היא מקום שמדכא. מכך מסגרות אלו אינן עוסקות במעשה החינוך אלא במעשה הדיכוי והאילוף. כאשר אנחנו מעניקים ערך חיובי למערכות הממסדיות המתעמרות בחלשים - הילדים וההורים, אנחנו נותנים יד לפגיעה ישירה בילדינו. במקום לקבל כאן חינוך עבור ילדינו אנחנו עצמנו גורעים מהם ופוגעים בהם בהתנערותנו מהאחריות כלפיהם. אז איננו צריכים לשמש דוגמא אישית. אז כולנו כמו כולם.
חינוך לעולם ניתן מהבית, גם כאשר הבית משדר לילד כי האמת נמצאת שם, נאמר בבית הספר או הגן, וגם כאשר האחריות המלאה (כולל שאלת המסגרת הנדרשת) נלקחת על ידי ההורים באופן פעיל.
בית ספר איננו מחנך, הוא אולי מחשל, כמו בית כלא נאמר, אלא שכאן אנחנו הסוהרים ואנו כולאים אותם, את ילדנו על לא עוול בכפם.

[נעה_גל*]

אני קוראת את מה שכתבת צפריר, ועולה בי תחושה קשה של קיצוניות (אילולא הייתי יודעת שמדובר בחינוך ביתי, הייתי עלולה לחשוב שמדובר בחברה חרדית). יכול להיות שאני קוראת את דבריך לא נכון. ובגלל שאני קוראת כאן רק חלק ממה שבטח יש לך להגיד בנושא, הדברים מתפרשים לא נכון אצלי (ואתה מוזמן לתקן אותי וגם לכעוס עלי ).

אבל, מדבריך עולה שאתה מצאת את האמת שלך, היתה לך הזכות לחפש אותה, ועכשיו מרגע שמצאת אותה, אין לילדיך אפשרות לחפש אמת אחרת. אתה נותן להם את כל החופש שהם צריכים בשביל ללמוד/לחקור וכו' בתנאי שהם לא יעשו זאת במערכת החינוך - גם אם בחרו בה.

ושלא תבין לא נכון - כל מה שאמרת לגבי מערכת החינוך (וזו אירוניה שכך קוראים לה עדין), אני מסכימה. אבל אני חושבת, שאדם חופשי שלא פשע (אני זורמת עם הדוגמא שלך), הבוחר לבלות את זמנו בין כותלי הכלא, מגיב לסביבה הרעה הזו בדרך אחרת מנידון. הכלים שלו להתמודדות הם שונים, ויכול להיות (רק יכול להיות) שדווקא שם הוא מוצא משהו שמעשיר אותו.

[יונת_שרון*]

צפריר,
נראה לי שקלעת לנקודה כשהעלת את נושא הזהות העצמית. ילדים, כמו מבוגרים, רוצים להרגיש שייכים, מחוברים, בשביל להיות מסוגלים לפתח את הזהות הייחודית שלהם. זה נכון קודם כל במשפחה, אבל גם בחברה מסביב. כשכל הילדים האחרים בגן, עלולה להיווצר תחושה של חוסר השתייכות וניתוק. אולי זה הכיוון שבו כדאי לחפש את התשובה לשאלת הגן (סוציאליזציה בחינוך ביתי).

אני לא בטוחה שהבנתי את כל מה שכתבת (למעשה, אני בטוחה שלא הבנתי חלק גדול) אבל התרשמתי שאת החלק האחרון של דבריך ניתן לנסח מחדש כך: "כדי למנוע מילדי ללכת למערכת כוחנית, לגיטימי בעיני להשתמש בכוחי כהורה" או "גן הוא מקום מדכא ולכן אני מרשה לעצמי לדכא את רצונם של ילדי ללכת לשם". לא מפריע לך הסתירות האלה? או שסתם לא הבנתי?

[ענת_גביש*]

יונת אני רוצה להתייחס רק לשאלה שהפנית לצפריר, (את דבריו אצטרך לקרוא עוד כמה פעמים ...)
למרות השימוש במילים המקוממות "שימוש בכוח" ו"לדכא" אני חייבת להודות שלי לא מפריעה הסתירה. בעצם לטעמי בכלל אין פה סתירה אלא אם כן מתעקשים לעשות הקבלה במילים ששימשו לתיאור הענין. אני כאמא בהחלט משתמשת בלב שלם לגמרי לרוב, (ולפעמים קצת פחות שלם ואז אני מתלבטת עם עמיתיי ל"מקצוע") בכוחי, למנוע מבתי כל מיני דברים, שלדעתי (ולא לדעתה) אינם טובים. כולל להגיע למסגרות לא טובות (שוב, לא טובות לדעתי). אפשר להתעקש להגדיר זאת "דיכוי רצונותיה על ידי שימוש בכוח."

[צפריר_שפרון*]

נעה,
למקרא דברי את חשה קיצוניות. מעבר לכך תחושתך מתוארת כ"קשה". כלומר הקיצוניות קשה לך.
ידוע לי שאני נתפס כקיצוני, ברור לנו שאנו נתפסים כקיצוניים.
כאן יש ויכוח על המובן מאליו. הגדרת המובן מאליו איננה אוטומטית או זהה לגבי כולנו. כל אחד ומובניו הוא. לדוגמא: המובן מאליו המקובל הוא לידה בבית-חולים. זוהי הנורמה המקובלת בחברה ובקהילה כאן. בישראל.
מכאן כאשר מישהי יולדת בבית, נאמר ללא מיילדת (נקצין, לשיטתך), ראשית היא נתפסת כקיצונית, שכן היא נוהגת בשונה מהכלל, מערערת את המובן מאליו.
כאן מתחולל איום גדול על כל אותם הנשענים על המובן מאליו. מכאן יעלו נימוקי הפחדה ושאר ירקות אשר יופנו אל אותה אם אשר באמת, במחשבה בהירה, מייצגת את המובן מאליו הפרטי שלה.
מבחינתה לידה היא תהליך טבעי הדורש מינימום התערבות. מכאן, על פי תפיסתה, המנהג ללדת בבית-חולים הוא מנהג מסוכן ביותר לאם ולילד.
לכן קצה הוא עניין יחסי למקום בו המתבונן נמצא, מכך הקיצוניות שלי כפי שנתפסת על ידי הזולת מעידה על מרחק וחשש.

ובאשר לחופש שלי, לדרך שלי, לאמת שלי: ראשית, אלה לעולם בתהליך חי ומתפתח בפני עצמם.
נכון, אני מסכים, התגבשה אצלי ואצל אורנה איזו תפישת עולם במשך השנים, תפישת עולם מגובשת למדי (מכאן תחושת הקיצוניות), תפישת עולם הנשענת על תולדות חיינו ועולה מהם.
וכאן את מעלה עניין חשוב: החופש של הילדים לחפש את דרכם. את האמת שלהם.
את מעמידה את החופש הזה כאילו הוא עומד בסתירה או כנגד החופש שלנו ההורים, ואין הדברים כך.
למעשה כמעט בכל מקרה תלוי החופש של ילדינו בנו, ההורים.
תלות זו איננה נתנת להפרה, אלא אם כן ההורים אינם חיים עם הילד מכורח (מוות, מלחמה).
לכן, כאשר במסגרת החופש המוצע כאן על ידך ועל ידי כותבים אחרים, חופש שמניח לילדים לחפש את זהותם במסגרות אחרות ממסגרת הבית, או אף במקומות אחרים, כגון כתות שונות וכד', הרי יש לקחת בחשבון שני דברים עיקריים:
א. כאשר ילד רוצה משהו הוא משיג אותו. נקודה. כלומר במידה ובמסגרת החיפוש העצמי או הרצונות של הילד יעלה רצון אמיתי ללמוד במסגרת חיצונית לבית, על פי תפישת עולמינו, הוא יגיע לכך.
ב. החופש של הילד לבחור חייב להיות קשור באפשרות שלו לממש את בחירתו מבלי להיות תלוי בנו ההורים. לא יתכן שאותו חופש של הילד יהיה על חשבון הזולת, גם אם זה ההורה.
וכאן נרחיב:
החופש של הילד לחפש את עצמו, נבנה לאורך השנים ותלוי ביכולותיו האישיות.
ילד ש"רוצה" לחפש את עצמו ב"כת השטן" יתקשה לקבל הסעה מהוריו.
ילד ש"רוצה" ללכת לגן או לביה"ס, ורצון זה מחייב מערכת חיים שלמה להתארגנות מחודשת, על ידי המשפחה כולה, אשר אינה בהכרח ששה אל השינוי הנדרש, או גרוע מכך עלולה להפגע משינוי שכזה. החופש של הילד הזה נמצא גורע חופש מאחרים.
ולפיכך ראוי לבחון את רצונותיו מחדש ולבדוק האם הסביבה רוצה ומוכנה ל"שלם את המחיר".

הפירמידה הנקראת משפחה, איננה יכולה לספק את כל הרצונות וחיפושי האמת, של כל חבריה, כולם, בו זמנית, כל הזמן. במבנה הזה של משפחה, על פי תפישתנו, הבסיס לעולם יהיה ההורים: כל אחד מהם, הקשר ביניהם, הדרך שלהם, האמת שלהם, אותה אמת שעליה דברת, נעה.
הבסיס לתולדות החיים והאפשרויות של כל בני המשפחה, הוא דרכם של ההורים והאמת שנבנית ומוגדרת אצלם.
בתוך מהלך החיים, הילדים הם חלק בלתי נפרד מאמת זו ומדרך חיים זו, שייכותם אינה שייכות מדרגה ב'.
בדרכם, הילדים משפיעים באופן מודע ולא מודע על התגבשות אותה אמת משפחתית. השפעתם דינמית, אינה מתפשרת והכרחית.
בהיותם קטנים, צרכיהם הבסיסיים שוללים חופש וזמן מהמשפחה כולה, אז מתקיימת התגייסות של כל בני המשפחה לטובת העניין מכיוון ש"אין ברירה". התינוק הקטן אינו יכול לוותר על ספוק צרכיו. מגבלה זו חשובה לאין ערוך להתפתחות שאר בני המשפחה.
מציאת חופש בתוך המגבלה, תהיה אם כן, שעור חשוב לכל אחד מבני הבית.
ככל שהילדים מתבגרים הם אחראים יותר ויותר על חייהם. מכאן הזמן שהם "גוזלים" מהמשפחה כולה או מההורים הולך ופוחת. אז, יוכלו לבחור ככל העולה על רוחם, במיוחד כאשר בחירותיהם לא יהיו על חשבון הזולת, על חשבון זמנו, כוחו, תשומת ליבו, כספו או כל נושא אחר.

יונת,
ניתן בהחלט להציג זאת כאילו אנחנו משתמשים בכוחנו על מנת למנוע מילדינו חברה כוחנית. עדיף לנסח זאת כך:
אנחנו מממשים את זכותנו-חובתנו הבסיסית כהורים להניח לכל אחד מילדינו לחיות את חייו.
אנחנו מממשים את זכותנו-חובתנו הבסיסית להגן עליו ולספק לו בטחון לפי מיטב הכרתנו.

כאן, כל אחד ומיטב הבנתו, כל אחד והקווים האדומים שלו. כאשר הוצאנו את ילדינו מביה"ס עשינו זאת לא משלילת המערכת החיצונית אלא מתוך האמונה שילדינו צריכים לקבל את החופש שלהם במסגרת הבית, ומתוכה כל אחד מהם יבנה לו את המסגרת שלו.
מעבר לדעתי על המסגרות החיצוניות והנזק הברור שהן מייצרות (שטיפת המוח כל כך מושרשת עד כי גם כאן בדפים אלה היא מבצבצת כ"מקור סמכות"), ילדי מנועים מלרוץ לכביש ולהבהיל נהגים (יש כזה משחק), עניין שהיה יכול להעשיר אותם, הם מנועים מלמרוח את כל הבית בבוץ - סתם כך מתוך חוסר הזמן לנקות, לא עניין אידיאולוגי.
ו....
אצלנו בבית אנחנו מדכאים בכוח כל רצון לעשות מדורה באמצע הסלון.

יש גבול דק בין חופש להפקרות. ההפקרות מתחילה בכך שההורים אינם מגדירים גבולות.
החופש מתחיל ונגמר בידיעת הגבולות. בהגדרתם אנחנו מניחים אפשרות להתקדם, ואף אולי בעתיד, להרחיבם או לשנותם. בכל מקרה ראויה הדרך שתהיה כמה שיותר בהירה, לפחות להורים.

עד כאן.}

[נעה_גל*]

צפריר,
wow! (ואני חשבתי שהתשובה הקודמת קשה לעיכול!).... אני חושבת שאני אצטרך כמה ימים כדי לקרוא ולהפנים את מה שכתבת, ואז אולי אוכל להגיב להודעתך (אני, כאמור, עדין לא מגובשת לחלוטין).

[רני_בירק*]

לצפריר שרון שלום רב
ראשית אני שמח לראות שישנה אמונה
אולם אין אני שלם עם השטפון המילולי הנלווה לאמונה זו.
לכל ילד ולכל משפחה ישנם תנאים סביבתיים ופנימים המכוונים את דרכם
יתכן שהחינוך הביתי מתאים למשפחתך ויתכן שלא אין לנו את היכולת לשפוט.
כמו כן לא כל אשה יכולה ללדת בבית,
לא כל בית ספר הוא כת השטן וגם לא כל בית הוא מחוז הנירוונה.
כל טוב ולהתראות רני בירק}

[צפריר*]

רני שלום,
עולה איזו נימה של כעס או חוסר שביעות רצון מדבריך.
אני מציע לך לקרוא שנית את דברי.
איני שולל אף דרך.
עם זאת, ביכולתי לייצג את עמדתי בלבד.
הריני מדגיש שנית: אין פסול בכל דרך אחרת, אפילו הלימודים בספרטה היו מוצדקים, לשיטתם.
ניסיתי לומר כאן שמה שחשוב הוא הבירור שההורים עושים בינם לבין עצמם.
כאשר דרכם של ההורים בהירה ונהירה להם, סמני השאלה אינם "נופלים" על הילדים.
ו..
זה נכון, לא כל אם יכולה ללדת בבית.
שוב, קרא את אשר כתבתי: נתתי דוגמא למה שנתפס כקיצוניות. לא הבעתי עמדה לכאן או לכאן.
צר לי, ששוב לא הובנתי.
אני מקווה שדברי כאן ברורים יותר.
זה השעור שלי כאן בפורום.

[רני_בירק*]

לצפריר שלום רב
אין בליבי כעס או חוסר שביעות רצון נהפוך הוא אני מעריך אנשים היודעים לקחת אחריות ולעמוד מאחוריה.
אשתי ואני בודקים גם כן כל מיני אפשרויות חינוך אלטרנטיביות וזו הסיבה העיקרית להישתתפותנו בפורום זה.
עדיין לא הגענו להחלטה חד משמעית כל שהיא ובימים אלו אנו בודקים אפשרויות שונות לבנותינו
כל טוב ולהתראות
אמירה ורני בירק.}

[אלונה*]

לצפריר ,שלום
נראה לי שמצאת בי מעריצה שלך...
אני רואה כל כך הרבה דוגמאות של הורים שאומרים שהם "זורמים" עם ילדים,אבל בעצם נותנים לילדים לעשות דברים שהם בעצמם לא רוצים שילד יעשה. לדעתי זה גורם לילד תיסכול כי הוא קולט את השקר. בגלל זה אני חושבת שעדיף לאסור על הילד לעשות דברים שלא מתאימים לך. הכי קל להעביר אחריות לכתפיים של ילד קטן, אבל שאלה האם המשקל לא ישבור אותו.

אני גדלתי ברוסיה וכשהייתי בכיתה ג מורה סיפרה סיפור על ילד שהלשין למשטרה על אבא שלו והסבירה לנו שהוא גיבור גדול ושאנו צריכים להיות כמוהו. כשחזרתי הביתה אבא שלי הסביר לי שהוא בכלל לא גיבור ושאסור להתנהג כמוהו. כמה כאב לי שהוא הרס לי את האגדה היפה הזאת. אפילו בכיתי. אבל היום אני מאוד מודה לו. אז אולי שווה למצוא בתוכנו את האומץ ולספר לילדנו את האמת על הגן אפילו אם זה יגרום להם תחושה רעה באותו רגע?

[ענת_גביש*]

ומהי האמת על הגן, אלונה?

[אלונה*]

אני מניחה שלכל אחד יש לו את האמת שלו. אם את עד היום לא שלחת את הילדה שלך לגן אז כנראה עמדו אחרי זה סיבות. אני גם חושבת שסיבות שלי לא בהכרח יהיו סיבות שלך, כי אני כן שלחתי ילדה שלי לגן בגיל שנה לכמה חודשים. לפני לידה עבדתי בחברת מחשבים ולא רציתי לאבד מקום עבודה שלי. אני אישית לא ראיתי שום דבר חיובי שם (ואנו החלפנו שני מקומות). לילדה שלי לקח כמה חודשים להתאושש. חצי שנה אחרי זה פגשתי אחת המטפלות מהגן והיא סיפרה לי פרטים נוספים על מה שהתרחש בגן בזמן שהורים הלכו. מה שאני שומעת מאימהות ששולכות ילדים לגן לא מעודד אותי גם. מעניין שהן הרבה פעמים גומרות את הסיפור בתוספת "אבל אין ברירה".

אני חושבת שאם אין לך דעה מגובשת על גן, אז הכי טוב לנסות,כי את יודעת שיש ברירה ואחרי כמה חודשים אם זה לא יצליח תוכלי להחזיר אותה הביתה.
בכל מקרה שיהי לך בהצלחה עם כל החלטה.}

[אלה*]

אני קראתי בעיון את כל הדברים והדיעות שלכם לגבי חינוך בבית או בגן.
אז לפני שאשפוך את דברי אגיד שילדיי כן נמצאים בגן ואף אוהבים את המסגרת הזו- וביום שהם רוצים להשאר בבית איתי אני מפנה לי ליום חופש ונמצאת איתם.
הגדולה שלי לא נמצאת במסגרת רגילה אלא בחינוך אלטרנטיבי שנקרא 'תבנית החינוך המוזהב ' במעלה צביה, והתאומים יצטרפו אליה שנה הבאה.
אין שום פסול לכל דיעה של הורים היכן הם שולחים את ילדיהם ללמוד, ואני כן מסכימה איתך צפריר שאנחנו ההורים צריכים לחנך את ילדינו לפי אמונתינו, כך שבעצם אנחנו מחליטים היכן ילמדו ילדינו- לפחות עד גיל מסוים שבו הדיעות של ילדינו יהיו יותר מגובשות (הגדולה שלי בת חמש ואני עדיין לא חושבת שהיא יודעת בדיוק היכן היא רוצה ללמוד ואיזו אלטרנטיבה יש) הבת שלי ואני לא אשקר אוהבת להתחלק בין הבית לגן וימים רבים היא נשארת איתי בבית כי ככה היא מרגישה ואני זורמת איתה.
הקטנים שלי עדיין פחות מגובשים לגבי זה כך שאיתם אני לא עוברת את התהליך שאני עוברת עם נעה הגדולה שלי.
אני ובעלי מחנכים את ילדינו על פי שיטת החינוך שאני מאמינה שמתאימה לנו- וכאן אין פשרות וכן אנחנו מאד זורמים עם ילדינו- אני מאמינה בגישת החינוך הדמוקרטי בבית שכמעט בכל דבר אנחנו המשפחה מתיעצים וקובעים לפי קביעת הרוב - חוץ מדברים שקשורים לפרט שאותו אנו מכבדים.
אבל גם בחינוך הדמוקרטי יש חוקים וגבולות שאנו ההורים בעצם קובעים אותם.
אך בדברים אחרים אנחנו קשובים לרצון שלהם כל עוד זה לא פוגע באחר.
כך שאני חושבת שיש דברים שכן אנחנו ההורים מחליטים- אבל צריכים לתת לילדים הסבר של למה.
ובדברים אחרים שכן צריך להיות לילד משקל ברצונו והקשבה משום שמתברר הרבה פעמים שבעצם רצונו בכלל לא סותר את שלנו.

[סיגלית*]

קשה לי מאד לזרום עם הילד ( מס' חודשים לפני גיל שנתיים ).
קיימת זרימה, אך במידה רבה היא מתנהלת על פי הנוחיות שלי, ולא על פי יצר הסקרנות שלו.
דוגמאות:
איני רוצה שיפתח המקרר, כי איני מעוניינת שבישולים שעמלתי עליהם רבות ימצאו עצמם על הרצפה.
היו נסיונות לשלבו בעת הבישולים, אך הוא רוצה לעשות דברים בדרכו, וכך תכולת הסיר תיזרק בעקביות על הרצפה, נסיונות הסברים שלי יביאו אותו לזרוק על הרצפה ביתר מרץ.
איני רוצה ש " יעזור " לי בעת שטיפת הכלים, כי אז כל השיש והכלים הנקיים מוצפים במיים וסבון.
לימדתי אותו לאחוז בסכין בבטחה, אך אם הוא משחק בכך בצורה מסוכנת אני לוקחת זאת ממנו לזעמו הרב.
לקניות בלתי אפשרי לצאת עמו, אינו רוצה לשבת בעגלת הקניות, מתעניין יותר בחקר החנות עצמה.

ההתחבטויות קשות, מאחר והילד צריך להיות חלק מזרימה הטבעית של חיי הבית, ולא בפוקוס של חדר המשחקים שלו.
אך העייפות שלי, והמחשבה שאני צריכה לנקות אח"כ כפל כפליים מייאשת.

[חגית_פ*]

אוקיי, אני מנסה להיזכר איך זה היה אצלנו...

האם יש אפשרות שבזמן שאת בעניני המטבח, תהיה לו מגירה נמוכה זמינה ובה כלי מטבח שונים (אמיתיים אך לא מסוכנים) כמו סירים, מחבתות, כפות...
לשטוף כלים- אפשר לשים לו גיגית קטנה עם מים וסבון ש"ישטוף" גם הוא כלים בזמן שאת עושה את זה.

אני לגמרי מבינה הגבלות כמו ענין המקרר. אולי אפשר לשתף בדרך אחרת- לפתוח יחד את המקרר ולתת לו לקחת משהו לשולחן. משהו לא "מסוכן ונשפך" כמו מעדן חלב למשל.

סכין- אפשר פלסטיק. הילדה שלי עכשיו בת רבע לארבע ומשתמשת בסכין אמיתית רק בחצי שנה האחרונה בערך.

ענין הקניות- יש אפשרות שעוד מישהו יבוא אתכם לקניות וישגיח על הילד (השגחה פסיבית) בזמן שאת עורכת קניות? יש אפשרות לשלב אותו שוב ע"י כך שישים דברים בעגלה ?

[סיגלית*]

הוא חייב לעשות בדיוק כפי שאני עושה, לרחוץ כלים עם אותה כרית ניקוי, מעל אותו הכיור, להשתמש באותו הסכין, ולערבב האוכל בסיר הבישול עצמו. אם אני מציעה לו חלופה הוא מתעצבן, וכל מה שהתחיל כזרימה מסתיים במתח ועצבנות.

[חגית_ל*]

הוא ממש ממי @}

<חגית מתמוגגת מגברבר קטנטן שעוזר לאמא שלו>

ומה שצפריר הציע בזמנו: מילת המפתח בהורות ס ב ל נ ו ת והרבה! אפשר לגדל אותה עם הילד.

[תבשיל_קדרה*]

אני לא יודעת מה זה "לזרום".
אני לא עושה כל מה שהילדים רוצים (כי זה לא אפשרי - גם לי יש רצונות, ויש לנו אילוצים), אבל איפה שחשוב להם משהו, ואני אדישה, אני מאפשרת להם לקבוע. למשל - הם מחליטים אם הם אוכלים עם מזלג או עם כפית [גם אם המשמעות היא לרחוץ גם מזלג וגם כפית]. אם זה אפשרי, הם בוחרים מי יאכיל אותם, וכו'

הוא חייב לעשות בדיוק כפי שאני עושה, לרחוץ כלים עם אותה כרית ניקוי, מעל אותו הכיור, להשתמש באותו הסכין, ולערבב האוכל בסיר הבישול עצמו
מעולה! בשלי יחד אתו. קחי בחשבון שהכל יקח לך פי שבע זמן, אבל יעשה.
דאגי שתהיה לו גישה לשיש - סולם/כסא/שרפרף, שלא ירגיש מוגבל.

• תני לו גישה לקערה בה את מערבבת, וערבבו בתורות.
• בקשי ממנו שיוסיף דברים לקערה (למשל - לרוקן גביע אשל לבלילה, חבילת רסק עגבניות, מלח עם מלחיה [אולי תצטרכי לשטוף אותה אח"כ. לא נורא], כף סוכר, כוס קמח שאת מילאת וכו').
• לושו יחד. יתבזבז מעט בצק, לא נורא.
• שימי שני קרשי חיתוך ושתי סכינים - אחת לך ואחת לו.
• תני לו סקוץ' כמו שלך לכלים. אתם יכולים קודם לשטוף הכל (מהלכלוכים הקשים), אח"כ לסבן הכל, ובסוף לשטוף הכל. ככה לא יהיה לו (או לך) ביד סבון ליד הכלים הנקיים.
• בקשי ממנו שיוציא לך דברים מהמקרר, בקשי כלים, בקשי שירוקן לפח (או אמרי - אני צריכה סכין - ושאלי מי יביא), בקשי תבלינים.
• בסוף - נקו יחד. תני גם לו סמרטוט, הראי לו איפה יש כתמים שצריך לנקות.

אולי עכשיו, כשהוא רגיל שאת לא מרשה לו, תהיה תקופת ביניים בה הוא יבלגן, אבל אח"כ יהיה לך שותף נפלא לבישולים, וזה נשאר לכל החיים!

[סיגלית*]

תודה, עצות נפלאות, אני אנסה, ואפתח עצמי לבלאגן...

[ענת_שן_לוי*]

באותה רוח:
תקחי בחשבון שבשנה הראשונה שלו במטבח "מדי פעם" ישפך משהו... ואז לא תתבעסי כל כך כשזה יקרה.
חשוב שילדים יתלכלכו. (כל מטפל שהיינו אצלו נרגע מזה שלילד אין בעיה ללכת עם חולצה מלוכלכת..)
אם לא תעשי עניין מזה שקצת נשפך משהו, הוא לא יצטרך לשפוך בכוונה. ככה הבן שלי חינך אותי... אז נשפך, ככה זה ילדים.