ואללה, צחקתי נורא מכל התגובות. אז אענה אחת אחת. סליחה שזה יצא ארוך.
צפריר, אוקיי, עכשיו סוף סוף הבנתי אותך: הויכוח שלך איתי הוא על הנזק של הגן, בעוד אני חשבתי שאנחנו מדברים רק על בית הספר. אז תיכף אתייחס.
עכשיו בעניין בן זוגי, סליחה שלא אגיד את כל השמות (גם נורא קשה לי לזכור את הבדויים): אכן, הוא חצי, אבל אכן, כמו שעירית אמרה, אני סוחפת אותו. אבל זה לא בקטע של להכריח אותו, אין לנו בנושא הזה "מאבק", אלא מה שקורה בפועל הוא, שכשהוא באמת
רוצה משהו (מכשיר חשמלי חדש, כבלים) אז הוא
פועל בנדון. לעומת זאת, בכל הקטע של החינוך הביתי הוא מביע איזה "רצון" מעורפל כזה שנובע מהרצון "להיות כמו כולם", אבל אינו פועל לטובת העניין בכלל. הוא לא יילך לרשום אותה אם אני לא ארשום. האמת, שאפילו ברישום לגן חובה הייתי צריכה לנדנד לו ללכת (אני שכבתי במיטה עם ההריון), אחרי שהוא כבר פיספס את תאריכי ההרשמה, ואילו הייתי מזניחה - היא לא היתה רשומה. אבל אני לא אעשה דבר כזה לבתי, לחתור תחתיה בלי שום החלטה מודעת ושיתוף שלה.
בעניין החינוך הביתי ברור לשנינו כשמש, ששום דבר לא "ייפול" עליו. זה יהיה כמו בארבע השנים הראשונות לחייה: אני דואגת לכל, והוא הולך לעבודה וללימודים כרגיל. חינוך ביתי יחסוך לו להביא ילד לגן/לבית הספר בבוקר בדרך לעבודה (זה מעצבן ומלחיץ אותו), ויחסוך לו לרוץ לקחת מהגן/מבית הספר כשמסיבה כלשהי אני לא אוכל (כמו עכשיו עם שמירת ההריון הזאת). הגננת שלחה לנו שיעורי בית שרק הוא יכול לעשות איתה כרגע, והוא לא עשה שום דבר ומתעצבן מעצם הרעיון שהוא צריך לעשות משהו. אז תארו לעצמכם מה יהיה עם שיעורי הבית להורים שנותנים בבית הספר... כמו כן צריך לקחת בחשבון, שהוא בכלל לא נחרץ בנושא (בניגוד אלי, וגם בניגוד לעמדתו בנושא המילה למשל), כי הוא שנא את בית הספר ומודע היטב לנזק שנגרם לו שם . בזכות הרעיון שלי על חינוך ביתי לילדינו הוא מתחיל להבין גם את ההבדל בינו לבין הוריו ולקבל את זה שלהם יש העמדה שלהם (שגרמה לו סבל בילדותו), ולו יכולה להיות עמדה אחרת, וזה בסדר. ומותר להם לדאוג בעניין, והוא לא חייב היום בתור אבא לרצות אותם ולשלוח את בתו כמו ששלחו אותו.
בתי, אגב, נחרצת מאוד בעמדתה שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר, ומתעצבנת שהסבא והסבתא שלה אומרים לה שהיא כן תלך. אז פה אין ניגוד ענקי בינינו, ואין איזה שני אנשים שכל אחד תקיף בדעתו לכיוון אחר, ואין בדיוק כפייה. אני יודעת בדיוק מה אני רוצה, ובעלי קצת מפחד מזה, בעיקר מה"שונות", אבל בעצם לא מרגיש שזה ממש נוגע לו.
לכן, צפריר, אני חושבת שבעלי לא ישלם מחיר על החינוך הביתי, גם מבחינת דיעותיו. אני רואה שהוא פשוט הולך ומקבל את זה ככל שהוא מתרגל יותר לרעיון שזה מה שיהיה, ואני מרגישה שיש בזה משהו שגם משחרר אותו מאוד מבחינה אישית, שאני כאילו דרך בתו נותנת לו היום את התמיכה ואת הלגיטימציה לרגשות שלו בתור ילד.
אכן, אם בתי תשנה את דעתה במהלך השנה הקרובה תהיה לי בעיה, אבל אני עושה פעולות מניעה... לכן, צפריר, כל עוד היא לא תשנה באמת לא יהיה מחיר גם מבחינתה. נכון, שאם היא תשנה את דעתה, אז עלולה להיות בעיה של מחיר, ובמקרה כזה אני אתייעץ איתכם וגם אנסה לעבוד על העניין בכפפות של משי. כי נכון שאני עקשנית ונחרצת, אבל גם חשוב לי מאוד יחס של כבוד לבתי ועד כמה שאפשר להימנע מכפייה עליה.
אה, ואני מאוד מסכימה עם דברי צפריר בעניין מה שנדמה כחולייה החזקה והחלשה. ובעלי בכלל לא "חלש", הוא עשוי מברזל מתחת לחזות העדינה... שלא תטעו לרגע...
מסעדה: D-: גילה, D-:
אוקיי, עכשיו בעניין הגן:
אני מסכימה עם צפריר וסליחה אם שכחתי עוד מישהו (קשה כל הזמן לרוץ קדימה ואחורה לזכור מי אמר מה) שהגן גורם נזק, ושבעצם חינוך ביתי "אמיתי" היה צריך לכלול גם הימנעות מגן.
עכשיו תצטרכו ממש לסלוח לי, ואני לא מתכוונת חס וחלילה לפגוע באף אחד, אבל כבר פירטתי בדיוק את ההבדלים שאני רואה בין הגן לבית הספר באיזה דף ישן על החלטות של ילדים או התלבטות אם לשלוח ילד לגן או משהו כזה או אולי בשניהם וגם ב
דמעות גן, אני לא זוכרת בדיוק וכרגיל אני כותבת בזמן שאני לא מחוברת ולא יכולה לעשות חיפוש בדפים. פשוט המוח שלי במצב של ג'לי ואין לי כוח לחזור על הדברים האלה, בחיי שהסברתי כבר פעם.
בשורה התחתונה, לגן יש גם יתרונות בעיני.
המון משחק חופשי בחצר (יותר משעה וחצי מתוך ארבע וחצי השעות שהיא בגן), היא מגיעה מאוחר (בערך בתשע, איזה בית ספר יאפשר את זה), חוגים נחמדים (בגן שלהם יש התעמלות, משחקי חשיבה, ופעמיים מוסיקה עם מורה מקסימה ונפלאה), שרים שירים ומספרים סיפורים ומציירים ועושים כל מיני עבודות יצירה בתחומים שאני קלוצית בהם ועם חומרים שאני לא מתחברת אליהם ולא הייתי יכולה לחשוף אותה אליהם (ויש לי ילדה עם כישרונות בתחום), ויש חיים חברתיים (מה שאמא ששוכבת כבר ששה חודשים בערך במיטה לא יכולה לספק בכלל), והיא מחסירה ימים "חופשי", מה ששום בית ספר לא היה מאפשר.
בזכות יתרונות אלה הסכמתי שהיא תלך לגן. חשבתי שזו תהיה שנה אחת בלבד.
בדיעבד, זה שהיא "ביקשה" גן בעצם לא היה לגמרי שלם, וזה התגלה לי בראשית השנה.
אבל במשך השנה היא ביקשה להמשיך עם הגן שלה גם בשנה הבאה. זה קצת פחות נראה לי (בגן חובה נוספות לפתע הבעיות של "ההכנה לבית הספר" ולחצים בכיוון, שלא מתאימים לי), אבל למרות זאת העדפתי לכבד את רצונה ואת בחירתה בעניין זה.
אני אכן רואה גם הרבה מאוד חסרונות בגן, והם הולכים ומתבלטים במשך השנה, גם מפני שסבלנותן של הגננות קצרה יותר כעת מאשר בראשית השנה (בראשית השנה הן עוד טעונות אנרגיה חיובית מהחופש, וכל החגים מאוד מדללים את עומס הטיפול בילדים, וככל שהשנה מתקדמת הן "שוכחות" יותר ויותר את התפיסות החינוכיות ונסוגות לדפוסים השתלטניים).
הפתרון שלי לזה: כל שבוע להשאיר אותה לפחות יום אחד "בבית", לעודד איחורים הולכים וגדלים לגן, לדבר איתה הרבה על חוויות הגן ולתת את דעתי השונה.
נראה לי, שבשנה הבאה אני אגביר את קצב החיסורים מהגן (הרי יהיה גם עוד אח קטן, ואני מתכננת השתתפות במפגשים שונים ברחבי הארץ). יחס הגננות לחיסורים מאוד חיובי, ואני מקווה שימשיך כך גם בשנה הבאה. זה מבחינתי מהותי, כי חשוב לי להקטין את נזקי הגן. המצב לא נראה לי חמור כמו התיאורים של ענת ב
דמעות גן . אם הגן של בתי יהפוך למקום כזה (כאמור, גן חובה עלול להיות קפיצת מדרגה מבחינת הנזקים) - אשקול מחדש גם את גן חובה.
האם עניתי על השאלות, או שיש עוד נקודה שפיספסתי?
אם פיספסתי (כאמור, מוחי לא במיטבו כרגע), תגידו לי.
אגב, שמתי לב שאותם הסבא והסבתא הדוגלים בבית הספר גם לוחצים כל הזמן לשלוח אותה לקייטנה בקיץ (הם באים פעמיים בשבוע, חמותי מדברת איתה בטלפון כמעט כל יום). לא יודעת מה יש להם נגד החופש הגדול. בעלי ואני מתנגדים חד משמעית (בעלי אומר לי: אני רק סבלתי בקייטנות, בשביל מה שאשלח אותה). חודשיים חופש מוחלט מהגן נראה לי מינימום שבמינימום. מספיקים עשרה חודשים בשנה, ומזל שיש מליון חגים וחופשות של מערכת החינוך... (כן, בטח שמתם לב שאני רק אתמול הייתי תלמידה, ועוד לא שכחתי את חדוות החופשים, בהתאם לעצותיו האלמוותיות של אריך קסטנר).