מה קורה לאחיינית שלי

מה אתם אומרים: ילדה בת שנה ושבעה חודשים, שלא מוכנה שיקריאו לה סיפור, לא מתעניינת בזה בכלל. אני קוראת לה לשבת לידי, מתעלמת. אם כבר יושבת לידי ויש ספר, לא מתעניינת.
הרבה פעמים מתעלמת מזה שקוראים בשמה.
יש לה הליכה נוקשה במקצת, והולכת הרבה פעמים על קצות האצבעות.
אומרת רק שלוש מילים.
מצד שני: מגלה סימני אינטיליגנציה בולטים, יוצרת קשר עין, רצה אליך כשמזהה אותך, מחייכת ומחבקת אותך.
האם אני פראנואידית או שיש דברים בגו?
הענין הזה לא נותן לי מנוח.

אם שם הדף שלך הוא פרפראזה על מה קורה לבת שלי, אז את כבר יודעת שכדאי מאד ללכת לאיבחון.
האם את בעצם שואלת מה את יכולה לעשות כדודה ולא כאמא?
אולי תציעי לאמא לקחת את הילדה לאבחון על הרקע המוטורי במכון להתפתחות הילד? (במוטיבציה לקבל טיפולי פיזיותרפיה / ריפוי בעיסוק מהקופה)
הם יעשו בירור מקיף ממילא, (או לפחות אני מקווה).
בהצלחה, ואם את רוצה לדבר איתי, שלחי לי דוא"ל.

כדי להפעיל את ההורים אני צריכה בעצם לומר שיש כאן לדעתי בעיה
בשביל לומר את זה אני צריכה להיות בטוחה שבאמת לדעתי יש כאן בעיה. בימים האחרונים אני מתקרבת למקום הזה.
בנסיבות שלנו אי אפשר יהיה להציע לאמא לקחת לאבחון על רקע מוטורי, כי יתר בני המשפחה לא מזהים את המצב כבעיה בכלל. הילדה מקסימה, זאת ילדה ראשונה שלא משווים אותה לאף אחד, והיא לכשעצמה מתוקה מאד, חכמה ונמרצת.
בינתיים לא עשיתי כלום. גם כי אולי אני טועה, גם כי כדי להזיז אותם אני צריכה להיות מאד דרמטית, מה שקשה לי לעשות כשאני חושבת שאולי אני טועה, גם מפני שאם אני טועה אני הופכת פה לנצח לדודה הקלאפטע והלא מפרגנת שרואה שחורות, גם מפני שאם אני צודקת איך אני יכולה לבוא ולהנחית את זה פתאום באמצע הסלון שלהם. ואולי עדיף להניח לזה? האם יש משהו קריטי שמתפספס בינתיים?
בעצם, כשאני חושבת על זה, זאת כנראה השאלה שלי, רחלי: האם זיהוי מוקדם הוא משמעותי לגבי הפרעות קשר?

אכן לא פשוט. תראי, כל התשובות שלי הן מהנסיון האישי שלנו, ולא מידע מקצועי.
ממה שאני יודעת, זיהוי מוקדם הוא משמעותי להפרעות קשר. מילת המפתח היא "התערבות מוקדמת". כמה שמטפלים יותר מוקדם, יותר טוב. אנחנו שמנו לב שמשהו לא בסדר כשמרים היתה בת שנתיים ו5 חודשים, וזה נחשב מוקדם. במיוחד עם בנות מתוקות וחכמות שכן מדברות קצת, וכן מחבקות וכו', ובמיוחד עם בנות ראשונות - קשה לראות, וכהורים לבת ראשונה, גם לא יודעים על מה להסתכל. מי שהפנה את תשומת לבנו לראשונה היתה הסבתא. במבט לאחור היו המון סימנים, שלא ידענו לפענח.
לסיכום - מישהו מן הצד יכול לראות יותר טוב מההורים.
בשביל לומר את זה אני צריכה להיות בטוחה שבאמ לדעתי יש כאן בעיה
לא מדוייק. את צריכה להגיע למסקנה שיש משהו שדורש בדיקה של איש מקצוע. גם אם איש מקצוע יגיד שהכל בסדר, זה לא אומר שראית לא נכון, אלא שמה שראית הוא בתחום הנורמה.

מצד שני, כשמדובר בהפרעות קשר, ובואי נגיד את המילה - אוטיזם - התגובה הרגשית של כולנו מסביב מאד קשה.
את לא צריכה לחשוש לזה, וגם לא לדבר על זה. לא נותנים אבחנה של PDD לילדים כל כך קטנים. מטפלים בבעיות גם אם לא נותנים להם שם.
(ואגב, לי לקח המון זמן לקלוט: PDD הוא לא אוטיזם, זו קשת רחבה מאד של בעיות, החל מהפרעה קלה וכלה באוטיזם קשה. )
התגובה הרגשית של ההורים וההסתגלות של במשפחה לכך שלילד שלהם יש בעיית תקשורת, היא חשובה. את לא רוצה שתיווצר מערבולת רגשית, או משבר שהם לא יצאו ממנו. את רוצה להמנע מלהיות "נושאת הבשורה", השליח שיהרגו אותו.
האם יש משהו קריטי שמתפספס בינתיים?
קריטי? שום דבר לא קריטי. מה שאני מנסה לומר זה שקבלה נכונה של המשפחה את מה שקורה יותר משמעותית מעוד שנה של טיפול (ואולי יחלקו עלי כאן).
בשלב מסויים ייסרתי את עצמי שמרים בילתה בגן רגיל שנה, עם טיפולים חד-שבועיים, שקידמו אותה אבל לא הזניקו אותה, בזמן שהיא יכלה להיות בגן מיוחד. אבל זה היה לא נכון למשפחה שלנו, להיזרק לתוך זה בבת אחת ואולי להשבר. עכשיו אנחנו חזקים, ועוזרים לבת שלנו מתוך חוזק.

לכן הצעתי שתתמקדי בקטע המוטורי בלבד. אם את חושבת שהם לא רואים גם שום חריגות מוטורית, אפשר לנסות להעביר את המסר בכל מיני דרכים עקיפות. דוגמאות:

תבואי לבקר עם חברה פיזיותרפית, שתגיד לאחותך כבדרך אגב, "כדאי לבדוק את ההליכה של הילדה", ואז את כאחות טובה, רק תזכירי לה, ותעזרי לה לעשות את הצעד של ללכת לבדיקה כי סה"כ אין מה להפסיד.
ספרי לה על אמהות שהלכו לאבחונים בגלל כל מיני בעיות, ואיזה טיפול הן קיבלו שם. הנה דוגמה קטנה ולא מאיימת: יש לי חבר שלבנו בן ה 4 היה קצת רפיון בשרירים. הם שמו לב שהוא מזיל ריר. לקחו להתפתחות הילד, ושם טיפלו בו כמה חודשים.

אם היא תגיע לאיבחון - זה יתקדם לכיוון הנכון.

דודה,
לא בטוח שיש פה בכלל בעיה.
בלימודי הביוגרפיה (נושא באנתרופוסופיה) שאני לומדת נתקלתי באבחנה בין שני טיפוסי יסוד של ילדים בגילאים 0-3: ילדים ארציים וילדים קוסמיים. הארציים נחושים להתגלם על האדמה הזו, חיי העולם הזה מענינים ומושכים אותם. הילדים הקוסמיים גם הם הגיע זמנם לבוא להיוולד, אבל יש בהם סוג של היסוס, קושי.הזיהוי חשוב לא על מנת לתייג וזהו, אלא כדי לתת לילד את מה שחסר לו כדי ליצור איזון.
פרמטרים להתבוננות:

איך הילד אוכל? הארציים אוכלים בתאבון יותר בולט.
גודל הראש: לילדים הקוסמיים יש ראש גדול יותר, בהיותם ישויות מחשבה יותר מאשר ישויות רצון.
איך הילד מניח את כף הרגל בשלב ההזדקפות שלפני ההליכה: הליכה על קצות האצבעות אופיינית לילדים הקוסמים (זה נראה כמו סוג של ריחוף), עקבים נטועים באדמה מייצגים יותר את הטיפוס הארצי.
הופעתן של מחלות חום: בשנים שהילד נמצא בתהליך התגשמות החום נושא פנימה את הכוח הרוחני, מעין מוליך של כוחות האני פנימה. ילדים שיודעים לפתח חום שייכים לטיפוס הארצי. חום זה ביטוי של השתוקקות, רעב להתגשמות.

שיטות הטיפול שהאנתרופוסופיה מביאה קשורות בין היתר בתזונה. למשל לילדים קוסמיים לתת מיץ גזר (גזר נטוע באדמה) ולארצים מיץ תפוחים (התפוח תלוי בשמיים) ובטח יש עוד ועוד אבל אני לא יודעת מספיק, רק מתמצתת לך מהמחברת שלי...
פשוט מה שאמרת על ההליכה שלה על קצות האצבעות הזכיר לי ואני משתפת אותך במעט הידע שיש לי. אולי נועה ברקת תוכל להרחיב.
חוץ מזה סתכלי גם ב ילדי האינדיגו ו ילדי רטט הקריסטל . מתוארות שם תופעות של דיבור מאוחר. שנה ושבע אגב זה ממש לא נחשב גיל שחייבים לפטפט בו. אצלי במשפחה יש ילד שהתחיל לדבר בגיל שלוש והיום הוא בן 8 והעברית שלו זה פנינים להתעלף.

ספרים שהם רק תמונות, או אלבומי משפחה, מעניינים אותה?

רק לגבי הספרים (כי אני ממש ממש לא מבינה בנושא שהעלית):
האם ההורים קוראים?
האם היא ליד ספרים לילדים או למבוגרים מלידה?
ילד שגדל בבית שכל הזמן קוראים בו צריך להדליק נורה אדומה אם הוא לא מתעניין בספר אפילו בשביל לקרוע אותו.
ילד שגדל ליד אנשים שלא קוראים בכלל - לא צפוי להתעניין בספר.

_ילדה בת שנה ושבעה חודשים, שלא מוכנה שיקריאו לה סיפור, לא מתעניינת בזה בכלל. אני קוראת לה לשבת לידי, מתעלמת. אם כבר יושבת לידי ויש ספר, לא מתעניינת.
הרבה פעמים מתעלמת מזה שקוראים בשמה.
אומרת רק שלוש מילים._
כל זה, לבד - (פרט להליכה - בזה איני מבינה), לא בהכרח מעיד על בעיה.
נדמה לי שבגיל זה, גם ילדי עוד לא התענינו בספרים. אני בטוחה שכמעט ולא דיברו. היום (בני 3) הם מקשקשים בלי סוף, וגם מאוד מאוד אוהבים ספרים.
לגבי התעלמות מקריאה בשם - קורה לילדים רבים. האם זה תמיד? האם היא מתעלמת מכל פניה - לא משנה מה הגורם לה?. קראי בדף כמה פעמים אמרתי לך תיאורים על ילדים שלא מגיבים, מכל מיני סיבות.

(אני לא אשת מקצוע בשום תחום שקשור להתפתחות של ילדים. וגם - יכול להיות שאת רואה משהו שאת לא מצליחה לשים עליו את האצבע, והוא אכן בעיתי - למרות שכל אחד מהפרטים לבד כן סביר).

קראתי מחדש את מה שכתבתי, ודי ברור שאני מדברת "מתוך עולמי" ואולי שפכתי קצת יותר מידי. בטח שלא רציתי להלחיץ. סליחה.

עוד משהו שכדאי להסתכל עליו זה התעניינות בבובות. האם היא מתייחסת אליהן, יכולה לעשות כאילו מאכילה אותן באופן דמיוני, להראות כאילו היא עצמה אוכלת משהו דמיוני? אם לא אולי זה גם כתחום הנורמה, אבל אם כן, זה יכול להרגיע די אותך.

דודה, הדברים שתיארת הם לא חריגים לגיל הזה. כולל עניין הספרים -- גם בבתים של תולעי ספרים לא תמיד ילדים בגיל הזה יושבים לסיפור. וגם אם כן, עדיף פשוט לשבת ולהתחיל לספר, בלי להזמין אותה מראש, ולתת לה לבוא לשמוע מעצמה אם זה מעניין אותה.

אבל, אם את מודאגת אז יכול להיות שזה בגלל דברים שלא תיארת, דברים קטנים שאת לא יודעת בדיוק לתאר. אני מציעה שכן תגידי להורים מה שאת מרגישה -- לא בתור אבחנה סמכותית, אלא בתור תחושה שלך. למשל, לא לומר "אני חושבת שיש לה בעית ריכוז" אלא "אני לא מצליחה להקריא לה ספר"; או במקום לומר "משהו לא בסדר -- היא לא עונה כשקוראים לה" אפשר לשאול "למה היא לא ענתה כשקראתי לה לקרוא?"

דודה מישהי

גם אם הדברים חריגים כעת, או שיהיו חריגים בעתיד, אין דרך אחת נכונה. אני מכיר ומוקיר את רחלי ואת דרכה, אבל יש שמגיעים למסקנות שונות מנתונים דומים.

אני רואה זאת כך:
ילדים מתפתחים בקצבים שונים ובדרכים שונות. יש כאלה שמדברים לפני שיודעם ללכת, ולהיפך. וכך כנראה לכל זוג מיומנויות שתבדקי.
המצב בגיל שנה וחצי לא מלמד תמיד על המצב בעתיד.

הילדה מקסימה, זאת ילדה ראשונה שלא משווים אותה לאף אחד, והיא לכשעצמה מתוקה מאד, חכמה ונמרצת - זה נשמע טוב.

אם אני טועה אני הופכת פה לנצח לדודה הקלאפטע והלא מפרגנת שרואה שחורות - את כל כך צודקת. זה דבר שההורים צריכים לראות לבד. לדעתי לא תוכלי לשכנע.

כדי לא לנתק מגע לגמרי, אולי כדאי שתרשמי פעם בכמה חודשים מה מפריע לך אצל הילדה. אחרי שסיימת, תבדקי מה כתבת בפעם הקודמת. אם תגלי שהדברים לא משתנים במשך זמן רב - תשקלי שוב להעלות זאת בפני ההורים.

לדעתי את מגזימה. כל מה שתיארת נשמע סביר לגיל של האחיינית שלך. האם יש לך ילדים משלך? האם עבדת עם ילדים בגיל הזה? לפעמים כשיש ילד אחד במשפחה כולה, אז נוטים ליחס לו בגרות מעבר לציפיות הריאליות.
למשל: אומרת רק שלוש מילים- הבן שלי בגיל הזה אמר מילה אחת- כדור (וגם זה בשיבוש)
נראה לי שאת מחפשת כאן מתחת לאדמה. תני לילדה לגדול בשקט ובבטחה.

תודה לכולם על ההתייחסויות.
החלטתי לדבר בפשטות ובישרות עם גיסתי. נראה לי שהכי נכון לא לשחק פה משחקים. אני מתכוונת לומר: אני אוהבת את הקטנה. היא ילדה מקסימה ופיקחית. אני לא מבינה הרבה בנושא הזה, נדמה לי שיש מקום לבדיקה. יתכן מאד שאני טועה.
היא תשאל: למה, מה לא בסדר.
אני אומר: אני לא מומחית לומר מה לא בסדר. לי מוזר הענין של הסיפורים וזה שהיא לא באה כשקוראים לה, ואני חושבת שכדאי לבדוק את הענין הזה.
כך אני הייתי רוצה שהיא תנהג במקומי במקרה כזה, וכך אני אנהג כאן.

כך אני הייתי רוצה שהיא תנהג במקומי במקרה כזה, וכך אני אנהג כאן.
מאחלת לך שתוכלי להקשיב במקרה כזה (-:

דודה
אני חושבת שהייתי מעריכה מאד אם מישהו קרוב ואוהב היה בא ואומר לי דברים אכפתיים על הילדים שלי. גם אלו דברים שלא נעים לשמוע.
אני חושבת שהדרך בה את מציגה את הדברים היא נעימה ואוהבת וזה מה שחשוב.
הכי הרבה ההורים יגידו לך שהם לא רואים בעיה ושהם לא מודאגים. אבל אולי האמירה שלך תדליק אצלהם מנורה אדומה והם פתאום יתחילו לשים לב לדברים שמטרידים אותם אצל הילדה וילכו לשאול את הרופא.
אני לא חושבת שיש מה להפסיד פה.

בשביל זה יש משפחה.

אני שמחה שלא קיבלת את ההצעות שלי:-) הדרך הפשוטה והישרה הכי טובה, ומקווה שדברייך יפלו על אוזניים שומעות.

טוב, התפתחויות.
דיברתי עם גיסתי. הדיבור, במקרה הזה, כך מתברר, איננו דבר חד פעמי. מדובר בתהליך. הילדה בינתיים בת שנתיים. חמודה מאד, כמעט לא מדברת. מילה פה מילה שם. עדיין לא סובלת שישבו אתה לקרוא סיפור. אוהבת וידאו וצופה, לצערי, כל שעות אחר הצהריים בוידאו. שרה נחמד מאד. יש לה יכולת מוטורית לא רעה בכלל. נדמה לי, שלא מדובר בהפרעת תקשורת אלא במה שנקרא קושי בהבנת שפה. האם מישהו טיפל בבעיה הזאת?

אני הגעתי למסקנה שזה קושי בהבנת שפה, באופן לגמרי לא מקצועי כאמור לעיל, בגלל כמה סיבות: דבר ראשון, הילדה כן יוצרת קשר. כשאני באה, למשל, היא רצה אלי לא פעם לחבק אותי, או לפחות מרימה אלי מבט ומחייכת אלי. היא מוכנה לשבת עלי ושאני אחבק ואנשק אותה. היא מסוגלת לשחק עם הבן שלי (גדול ממנה בשנה וקצת), אמנם תוך מריבות אבל בכל זאת ביחד. כשאני אומרת לה, נניח, "תני לי את זה", יכול מאד להיות שהיה תתלה בי מבט נבוך, אבל אם אני עושה תנועה ביד של "תני לי" היא נותנת. חוץ מזה, אוצר המילים המצומצם שכן יש לה דומה לאוצר המילים של ילד שמתחיל לדבר (היא אומרת בדרכה אמא אבא, עוד פעם, די, מוצץ, ובטח עוד מילים שאני לא זוכרת כרגע). מכל הסיבות האלה ועוד נדמה לי, על פי המעט שקראתי, שזה בכיוון של קושי בהבנת שפה ולא הפרעת תקשורת. צריך גם לציין שזאת ילדה שגדלה עם שתי שפות במקביל.

בינתיים לא פשוט להם עם הילדה. (איך יהיה פשוט?) הילדה מתעצבנת הרבה, בוכה הרבה, הם מתוסכלים מזה, קשה להם להכיל אותה לא מרוצה, אז מיד משתיקים, מרגיעים, אפילו מתעצבנים: "מה את רוצה?" (כמובן שהילדה לא מסוגלת לענות על השאלה הזאת) ולפעמים אפילו את השאלה שלי אישית ממש קשה לסבול: "למה?" (למה שפכת את המרק, למה פיזרת את הצעצועים). עובדים אתה על דברים לא רלוונטיים לדעתי, למשל, שתגיד "תודה". (ראבאק, הילדה עוד לא מדברת, עזבו עכשיו את ה"תגידי תודה").

והילדה הזאת, מתוקה בת שנתיים. הייתי מאד רוצה לעזור.

שלום דודה מישהי, חשבתי על הדף הזה לאחרונה...
_נשמע שעשית את המקסימום, לא? לפעמים אנשים לא רוצים או לא יכולים לשמוע, ואין מה לעשות.
לא כתבת - האם הילדה נמצאת באיזו מסגרת?

שוב ושוב אני מוצאת הזדמנויות לומר לה, בעדינות, שיש פה משהו.

דודה יקרה,
אני מנסה לחשוב על האם המדוברת. לרגע עברה בי מחשבה שאני האם המדוברת, בחיי. ומה - בנוסף לכל יש לה גיסה שכל הזמן מפמפמת לה למח, בעדינות או שלא כבר לפחות חצי שנה, שהילדה שלה דפוקה. את מתארת לך??
אני לא מזלזלת לרגע ברגשותייך ובמחשבותייך, אולם מבקשת ממך בכל לשון של בקשה להזהר בקביעות נחרצות. עושה רושם שאת עושה מחקר עצמאי ומגיעה למסקנות אישיות ומזינה את עצמך מהן בתהליך שאולי הולך ומעצים את עצמו. אולי יש באמת בעיה, ואולי ההורים יודעים עליה אפילו. מצד שני, מה אומר, הילדה נשמעת לי נורמלית לחלוטין, ומתנהגת בדיוק כמו בנות אחרות בנות גילה ודו לשוניות שאני מכירה. אישית, הייתי מעדיפה שיחה ישירה אחת מאשר גישושים אינסופיים אחר הדרך להסביר לי, כאמא, מה שאת מנסה להסביר במשך חודשים.
האם את בקשר יומיומי אתם? האם הילדה מכירה אותך היטב? נפגשת אתך במקום מוכר ובשעות עירות רגילות לה?
האם ניסית לשיר אתה שירים בשפה השניה? בבקשה נסי ושתפי בתוצאות - מאד יתכן שתופתעי מאד לטובה.

_לך קשה לסבול את זה. הרגשתי היא שמוטב לך להרפות, לתת להם לחיות את חייהם, ולהביא בכך שקט ורוגע לחייך שלך. @}

שליחה על ידי נירית* » 17 מאי 2004, 17:36

חשבת על אפשרות של בעיית שמיעה?

לפעמים אנשים לא רוצים או לא יכולים לשמוע, ואין מה לעשות.
דודה יקרה, אני דווקא בדעה של רחלי, שציטטתי כאן.
יכול להיות שלגבי הילדה הדאגות שלך אינן מוצדקות, ולמעשה הכל נורמלי אצלה.
בכל אופן את מתארת מצד אחד אמא מסורה, ומצד שני במצב שהיא פועלת על סמך חוסר ידיעה ופחדים, ולא טורחת לברר מה באמת יותר טוב. למשל, היא מפחדת להיפגש עם איש מקצוע שיגיד לה אם לילדה באמת יש בעיה - ואם יש לה, אז הדחייה וההכחשה לא יעזרו לה.

אני מזדהה איתך לגמרי, ואני עדיין מצטרפת לרחלי: אין מה לעשות. עלול להיות שאת רק מגבירה את הפחדים שלה, וגם זה לא עוזר. מה לעשות.

רחלי, הילדה נמצאת במסגרת.
סמדר, נכון, אני לוקחת את זה בחשבון, ויכול באמת להיות שאין בעיה. מה שמלחיץ בעיני יותר מאשר זה שהיא לא מדברת זאת העובדה שהיא תולה בי מבט נבוך כזה, כאילו באמת היא לא מבינה על מה אני מדברת, אפילו כשאומרים לה דברים פשוטים כמו "בואי הנה". קשה לי לקבל שילדה בגיל הזה לא מבינה עדיין "בואי".

פלוני אלמוני, אכן, אני חוששת להיות הדודה הקלאפטע ואולי אני אף כזאת. אבל הצד שני הוא, שאנחנו קרובים, אני קשורה ומעורבת וקצת קשה לעמוד מן הצד ולא לתרום. אני רואה את זה כתרומה. ואשר לפעם אחת מול "טיפטוף", יתכן כמובן שאת צודקת, כמו שאת צודקת שזה מפריע ל י. האם אין לי אחריות כלפי הילדה הזאת כדודה ובכלל? אחיינית שלי זקוקה לעזרה. נו? אני לא מתריסה את השאלות האלה, אני חושבת עליהן.

ואשר לבעית שמיעה, הענין נבדק ונשלל.

דודה, קבלי

בואי נמקד את העניין:

האם יש לילדה בעיה, ואם כן - איזו?
כל הקוראים כאן יכולים רק לנחש. את יכולה לחוות דעה על סמך הכרותך, אבל רק איש מקצוע יכול לתת אבחנה.
מה שמלחיץ בעיני יותר מאשר זה שהיא לא מדברת זאת העובדה שהיא תולה בי מבט נבוך כזה
אכן מלחיץ.

מה את רוצה / צריכה לעשות?
נראה שאת מרגישה שאת צריכה לעשות משהו, בגלל שאת מזהה מצוקה או בעיה.
ונראה לך שהעשיה העיקרית היא בלהסב את תשומת לב האמא לבעיה, ושהיא תמשיך משם.

מה את יכולה לעשות?
אפשר לשבור את ההנחה שאת צריכה לעשות משהו בכלל.
אפשר לשבור את ההנחה שלדבר עם האמא הוא הדבר שאת צריכה לעשות. אלטרנטיבות: את קוראת חומר. לשחק איתה יותר (או לשלוח את הילדים)? לדבר עם האבא?, לשאול את הגננת? להתנדב לקחת אותה לרופא כשהיא חולה? (אני שוב גולשת לשיטתי של לערב אנשים אחרים...)
אפשר לחשוב על הדרך הכי אפקטיבית לדבר עם האמא, כך שהמסר יעבור. (קראתי את מה שכתבתי למעלה . שם הנחתי שהאמא של אחייניתך היא אחותך, ומכאן נגזרת קירבה תרבותית, שאולי אין לך עם גיסתך.)

דודה,
יש מקום לגשת ליעל אופיר ראשית לקבלת אבחון. דווקא יעל אופיר מכיון שאיננה באה מהראייה הקונבנציונלית ומכיוון שכושר האבחון שלה מרקיע שחקים, ומכיוון שאם יש בעיה - היא האדם לטפל בבעיה.
לכן, אמרי לאמא של הילדה כך:
ראוי לקחת את הילדה לאבחון ולו רק למען השקט הנפשי שלה - של הילדה, אשר יעלה ויבוא לידי ביטוי כאשר האמא עצמה תירגע. והיא לא רגועה, האם.

לתחושתי הפנימית, יש לקבל אבחון עכשיו.

טלפון של יעל אופיר - 03-6357163.

מצטרפת לתחושה של צפריר. גם לי נשמע כשאני משווה את ההתנהגות שלה כפי שתיארת, לאחיינים שלי, בגילאים הללו. נשמע שיש איזו בעיה.

אולי תגידי לאבא, שהוא אחיך שידאג לזה, לא כי אשתו לא בסדר, אלא כי אשתו עמוסה עד מעל לראש בהריון...
אולי זה יעבוד?!

אוי אוי.
רחלי תודה. גישה מעניינת: לא לעשות עוד מאותו הדבר (לדבר עם האמא) אלא משהו חדש. עכשיו אני צריכה לחשוב מה. נראה לי קצת פולשני מדי "לעקוף" אותם עם הילדה אל אנשי מקצוע, על כל פנים בשלב זה. אבל נכון שאני יכולה לתרום יותר ממה שאני תורמת כיום בקשר בלתי אמצעי עם הילדה.

דודה מישהי, אני מאד סקרנית לדעת איך התפתחו הדברים?
(אם את מוכנה לכתוב, כמובן)

אני לא כל כך מעודכנת. דרכינו נפרדו (התרחקנו גיאוגרפית).
עד כה לא ננקטו שום צעדים טיפוליים. ההורים לא מתייחסים למצב כאל בעיה ואני הנחתי לזה. לו היו מוכנים לשמוע כבר יכלו לשמוע ממני במספיק הזדמנויות.
הילדה (נכון ללפני כמה חודשים) היתה מקסימה, מפותחת בהרבה מובנים, אבל עדיין מתקשה מאד בדיבור ומדברת בצורה שבלונית.
נשוב ונפגש בארץ, אני מחכה לראות מה קורה.

באופן טבעי

באופן טבעי