מציאות חדשה פרידה

[עינת*]

נפרדים. אחרי שלוש שנים. בלי ילדים. רק בית משותף. ואנחנו אולי כמו ילדים. אוהבים. עד הרגע האחרון. קצת נאחזים זה בזה. בוכים. אבל בפנים כבר יודעים. אתמול היינו צריכים להודיע לבעל הבית. ודווקא לו, לאדם הזר הזה שגר ממול, אשר השכיר לנו את הדירה היפה הזאת במושב קצת מרוחק, דווקא לו הכי קשה להגיד את העובדות היבשות. וגם המחשבה על מה שיבוא אחר כך: הליכה שקטה הביתה ומכאן והלאה עולמותינו מתחילים להתפצל, להתרחק ואין לדעת אם אי פעם עוד נזהה אחד את השניה בתור מה שאנחנו זה לזו, בתור החלק המשלים במשהו שהוא שלנו. חושבת על מפגשים אקראיים אחרי שהזמן חורץ בנו את הזרות ואת המרחק, חושבת על החפצים שצריך יהיה לחלק, לפצל לשניים, חושבת על המעבר - כל אחד למאורה שלו. מישהו מבין את המהות של זה? מישהו יכול להסביר לי איך עוברים את זה? לוותר על החבר הכי טוב, על האדם הכי קרוב, ועל הביחד שלנו?

[עינת*]

אשמח לשמוע אם למישהו או מישהי יש שיתוף לגבי מה עזר לכם לעבור את התהליך הזה, כולל ההפרדה של החפצים המשותפים ועזיבת בית משותף? פעם ראשונה שאני במצב הזה וכרגע רואה הרבה חושך, האם יש אור בקצה של זה? תודה!

[נטע*]

עינת
צר לי לשמוע. אני בטוחה שזה לא קל.
בפרידה דומה שחוויתי אני יכולה לומר לך שהיה מאד קשה בהתחלה אבל מבחינה אישית עבורי זה התחיל תהליך של גדילה שאני מאד שמחה בו.
אשר לחלוקת הרכוש, אני העדפתי לא להיות לבד בבית. לקראת האריזה באו חברים יקרים שעזרו , שמנו מוזיקה ותוך כדי כל זה קשקשנו והצלחנו לצחוק לא מעט. אחרת נראה לי שהיה הרבה יותר קשה. הטלתי מטלות אריזה ואני עשיתי את הסינון, בחנתי מה אני רוצה ומה אני מעדיפה להשאיר מאחור או פשוט לא לקחת איתי. בגלל זכרונות בגלל אנרגיה בגלל המועד שבו נרכשו או סמליות שאצורה בהם וגם בגלל מצב פיזישל החפץ הנידון. העדפתי להשאיר מאחור ולא לקחת איתי אבל זה בעיקר האופי שלי. העדפתי להתחיל כמה שיותר חדש ולדעתי זו המלצה לא רעה.
לא יודעת אם יש לי עוד עצות בינתיים חוץ מלעשות מה שטוב לך ולמצוא את האנשים שאיתם את יכולה לחלוק את התקופה הזו, התובנות שבה וכו'.
מקווה שתעברי זאת הכי טוב שאפשר.

[עינת*]

תודה נטע!
ההחלטה על הפרידה הגיעה לפני קצת פחות משבועיים ועד עכשיו, אולי כיוון שהייתי צריכה להמשיך לתפקד בעבודה ובלימודים, הייתי יחסית חזקה, רואה את האפשרות לגדול שבזה, רואה את החלק שלי בפרידה הזו, וגם לא מעט נעזרת בחברים, אבל לא הרגשתי שאני מביאה איתי כבדות אלא יכולה להיות שם גם בשבילם, בקיצור הרגשתי "בחיים". אבל מאז אתמול בצהריים, אולי כי חופש חנוכה ויש הרבה זמן להרהר ולעכל - פתאום ממש נפל לי האסימון ואני מרגישה חסרת אונים, מיואשת וכואבת עד אימה. אנחנו עוד מתראים כאן בבית המשותף, אני ישנה כאן רב הזמן והוא לסירוגין. ואינני יכולה לאמר מה נכון יותר - כי לראות אותו זה כואב אך גם לא לראות אותו, פשוט לחתוך את המקום המשותף שעד כה חי במלואו בתוכנו, זה מרגיש לי אכזרי ולא טבעי וגם לא אפשרי. כשאנחנו מתראים החותם של ההחלטה נמצא בכל, במרחק, בבכי, במגע שהפך להיות חומל, אך לא זוגי. אני פשוט לא יודעת איך להתחיל לאסוף את עצמי, איך לחפש בית חדש.
לגור עם שותפים או באיזה כוך שאני יכולה להרשות לעצמי זה כל כך שונה ממה שהרגשתי שלקראתו אני הולכת - בית, משפחה, התרחבות במקום צמצום. בית הוריי איננו מקום מפלט בשבילי ואפילו אני לא מצליחה לספר להם עדיין, אין בי האומץ. והכי מפחידים אותי סופי השבוע! זמן שהיה רק שלנו שכבר שנים אין בו שאלה של איפה ועם מי להיות אלא ברור שביחד, ופתאום הריק הזה נפער! תודה על ההקשבה!

[נטע*]

כשאנחנו היינו בתקופת המעבר וחלקנו בית השתדלתי להימנע מלראות אותו. הניתוק החד ההוא קשה אבל
כשאנחנו מתראים החותם של ההחלטה נמצא בכל, במרחק, בבכי, במגע שהפך להיות חומל, אך לא זוגי
עבורי היה קשה יותר. שכחתי לומר שהדבר הכי חשוב הוא לתת לעצמך זמן לעכל להתאבל ולעבד את הדברים.
קבלי את עצמך עם כל התחושות וכל החוויות שקורות, הדברים שנחשפים בך ובו.
אני פה.

[אנונימי]

עינת,
הכאב והקושי שאת מתארת כל כך ברור, מאד מובנים.
וההגיון לא הופך אותם לקלים יותר.
אם תצליחי למצוא את האיזון בין להיות עם חברים, שיעזרו לך פיזית, שלא תהיי לבד יותר מדי, שיתנו לך את התמיכה שאת זקוקה לה, לבין להיות לבד, להכיל את הכאב, לתת לו את המקום שלו, נראה לי שתוכלי למצוא את העוצמה שבעצמך, לחוות את מלוא עוצמת הרגשות, ולגדול מכך.

אם אתרוצה לדבר או לבכות או להישען או לשים ראש ואם את אמיצה מספיק, את מוזמנת להתקשר או לבוא למרות שאנחנו לא מכירות.

[אינטו_איציה*]

כ"כ כואב.
גם לי קשה להבין איך נפרדים אחרי קירבה ואינטימיות גדולים כל כך....
אבל זו החלטה, ובחירה וכל הכבוד על האומץ!
להיות אמיתיים עם עצמנו זה הרבה פעמים כואב...

מסכימה עם נטע, פשוט לקבל בהבנה ואהבה כל רגש אפשרי שיעלה במערכת שלך.
וגם אני כאן.

[מחזקת*]

מציעה תנסי לחשוב על כל הדברים שבגללם את הבנת שאין לכם עתיד משותף.
או שזה יחזק את ההחלטה או שזה יגרום לבחינה מחודשת שלה
בכל מקרה בהצלחה.

[עינת*]

תודה רבה לכל מי שכתב כאן! נטע את צודקת, לגבי המרחק אני גם רואה על בשרי שכשאני נמצאת עם חברים אני מרגישה שהחום והתמיכה הם בהווה, וכשאני איתו - מה שיש שם הוא .. לא יודעת אם בעבר.. אבל לא בטוח, מרגיש רעוע כי הוא לא מקור התמיכה שלי עכשיו, יחד עם זה כל יומיים או שלושה יש פתאום כמו קריז כמו איזה דחף אדיר להיות איתו, תחושה שרק איתו אוכל להרגע ורק בחיבוק שלו ארגיש שלמה. ברור לי שאלה חבלי פרידה.. אין לי מושג מה נהיה זה בעבור זו בהמשך אך כעת אנו חייבים להתאים את המציאות להחלטה שנעשתה. אני ממש מודה על התיזכורת לקבל כל רגש שעולה, כל תנודה. אתמול חברה הביאה לי איזה קטע מלימודי ימימה (חשיבה הכרתית) - אחת הדוגמאות שמופיעות שם מן הטבע היא של שדה שיבולים שגם כשבאה רוח סערה השיבולים לא נשברים, הם לא מתנגדים לרוח אלא מתכופפים עם הרוח וכשהסערה עוברת הם שוב מתרוממים, זקופים. כאילו בטבע יש גם חוקיות כזו וגם באדם יש היכולת לעבור משברים, ולא להשבר, להזדקף בתום הסערה, במיוחד עם הוא לא מתנגד לה. זה נתן לי הרבה השראה ותזכורת לכוחות שיש.
יותר קשה לי לקבל את כל התחושות שעולות כשאני יודעת יותר מה הוא עושה, איך מרגיש, האם מתגבר או לא, כי אז אני עורכת השוואה ופתאום מרגיש לי לא לגיטימי להתאבל ולכאוב באופן שאני עושה, אם הוא כבר שיחרר, הרפה, שכח. כמובן שזו אשליה, זה לא שהוא באמת כבר שיחרר את זה. גם אין לדעת מה הקצב שלו בעניין ואיזה תהליכים הוא יצטרך לעבור מכאן והלאה. אני רק יודעת שהוא מתכנן לנסוע לתקופה בעוד זמן מועט ואני מדמיינת איך בחו"ל הוא יעבור דברים וגם מכורח המרחק פשוט ישכח ממני, ואני צריכה להמשיך להתמודד כאן, למצוא דירה ולהמשיך בשיגרת יומי, שמעמתת אותי עם זיכרונות, עם חסרונו ועם כל מה שחי כאן. אני לא יודעת למה אני נופלת להשוואות האלה, והרי הייתי מעדיפה פשוט לאמר - אני רוצה שתהייה מאושר, אני רוצה שאם בשביל להיות מאושר אתה צריך להתנתק, לשכוח או לשים בצד או לעשות את המשך המסע הפנימי שלך במקום אחר ועם נשים אחרות - אז תעשה זאת. אני רוצה לאהוב ללא תנאי ורק לאחל לו טוב. אני רוצה לדעת לשחרר!
אז בהשוואות האפשרות לקבל את עצמי קטנה..
אתמול פירסמנו את הדירה שלנו וגם רצינו להודיע לבעל הבית על העזיבה אבל מסתבר שהוא בחו"ל עד יום ראשון. בכל מקרה כשהצעדים האלה נעשו הייתה תחושה מסויימת של הקלה , שאנו מתאימים את המציאות למה שהחלטנו. ורק הצעד הזה של לחפש בית לעצמי עכשיו - שם אני מתעכבת, נתקעת. המחשבה על הדירות האלמוניות שאצטרך לראות עכשיו בזו אחר זו רק כדי לפסול והאנרגיה של לשבת על אתרי האינטרנט, לוחות מודעות, הניסיון לדמיין את עצמי במקום אחר.. זה מרגיש הזוי!
ליאת, ממש תודה! הייתי שמחה לכתוב לך במייל אני לא יודעת איך נעשה זאת? את יכולה לכתוב לי אותו? או שיש לך דף בית כאן? לא בדיוק יודעת איך זה עובד..
למחזקת תודה גם לך! את צודקת יש צד שלי בעניין ובכל זאת ההחלטה הסופית הייתה שלו כך שאין כרגע מה לשקול מחדש.
תודה לכל מיש כאן איתי..

[עצובה*]

עינת...
אני כל כך מבינה את הקושי שלך.
אני עוברת משהו די דומה ממש בתקופה האחרונה, הפרידה שלנו היתה לפני כארבעה חודשים לאחר המון שנים שהיינו יחד.
זה בהחלט קשה ולא נתפס.
כולם אמרו לי כל הזמן כמה זה עניין של זמן, שהזמן מרפא את הכל ואני בסוף ישכח מזה והכל יהפוך להיות יותר קל - אני לא האמנתי כי באותו הרגע זה היה פשוט בלתי נסבל אבל זה בסוף קורה, זה הופך לנסבל ויותר קל.
תדעי לך שזה אמור להיות ככה, תבכי, תכאבי, תתאבלי, קחי לך כמה זמן שאת צריכה, אל תתעלמי מזה.
תישארי במקום הזה כמה שאת מרגישה לנכון, אל תמהרי לשחרר ואל תשווי את עצמך אליו ולהתהליך שהוא עובר.

תהיי חזקה!!!
תתמקדי בלהדגיש לעצמך את הסיבות שהביאו לזה ולמה זה נכון להפרד, תחפשי את הטוב שיצא מההחלטה שלכם.
תכתבי פה עוד, לי זה עזר מאוד (ועדיין), יש פה אנשים שאכפת להם ומקשיבים לך.

[עינת*]

תודה, "עצובה"(גרשיים כי זה ברור שזה לא כל מי שאת)! קראתי את מה שכתבת, וגם הגבתי (בשם א'). בהחלט מרגישה הרבה הזדהות איתך.
.. עכשיו מתחיל להכנס ערב יום שישי, מעביר צמרמורת, מטפס לי על הגב, אורח לא רצוי. בימים שבאמצע השבוע הפער הזה פחות מורגש, בין מה שהיה למה שישנו, והפער ביני לבינו. פתאום המשפחתיות הלא ממושמשת נכנסת לתמונה ואנשים אחרים לא ממלאים את החסר. מרגישה קצת כמו קבצנית של אותה הרגשת שייכות שהרגשתי איתו. אתמול הלך למסיבת ריקודים. מאז אפילו לא הודיע לי אם ישן בסופ"ש בבית או לא.. ונראה לי שעדיף שכך ומצד שני מגרדת את עצמי עם השאלה איפה הוא ואיך מרגיש האם שונא אותי, רחוק מכאן, האם פגש מישהי אחרת שם אתמול? האם רק פגש את כל שלל האפשרויות, עולם שלם של לא להיות איתי, וסוף סוף הוא חופשי ללכת עם מה שבא לממש תשוקות ולצאת מהכלא שהוא אני, או הקשר שלנו. אוי כמה מחשבות מכאיבות!
והשאלה היא איך, איך לא להשוות, איך לעמוד זקופה ולהתמקד בעצמי?

[עינת*]

עצובה, קראתי שוב את מה שכתבת וזה ממש עוזר! תודה על הרגישות שלך!

[עצובה*]

אני מבינה מה זה הסוף שבוע הזה....
אני יודעת שלהגיד אל תשווי ואל תחקרי אחריו ואל תשאלי אותו שאלות זה הכי קל, הלוואי ואני עצמי הייתי עומדת בזה,
אני בעצמי נסעתי מאה פעם ליד הבית שהיה של שנינו רק לראות אם האור דלוק או אם יש מישהו אצלו.
זה רק היה מתסכל יותר, כי זה לא אומר בעצם כלום זה רק מכניס יותר סרטים לראש ובעצם ככה לא תקבלי את העובדה שזה נגמר.
כל החברות שלי אמרו לי - איזה בן זונה, שילך לחפש, את תמצאי משהו יותר טוב ושיכנעו אותי לצאת לבלות כי חשבו שאם אני אכיר מישהו חדש זה יגרום לי לשכוח אותו.
זה ממש לא כך (לפחות לא אצלי), בגלל זה אני מציעה לך להתעסק עכשיו במה שקורה כרגע ואיך היית רוצה שהפרידה זהו תיראה, כל דבר יש לו את הזמן שלו וגם הזמן של איך את מרימה את עצמך וממשיכה יגיע.
תחשבי באמת מה חשוב לך, איך היית רוצה שזה יקרה (שיהיה שם או לא, שתדברו על הרגשות או לא, שיעזור לך לארוז או לא....), אני הרגשתי שהקרובים אלי פשוט לא ידעו מה להגיד, רצו להגיד את הדבר הנכון ביותר בשבילי אבל לא ידעו מהו, תכווני את מי שסביבך ואכפת לו, תגידי מה את צריכה (עצה, הקשבה, עזרה..) זה יעזור להם המון בלעזור לך
מקווה שאני קצת נותנת כיוון.
יש לך סוף שבוע שלם לחשוב על זה, תנצלי אותו ותבואי מוכנה לקראת שבוע חדש.
ותמשיכי לכתוב פה....
תשחררי, תשתפי, תנקי את הראש.

[עינת*]

שלום! הנה אני כאן שוב, עברו כמעט חודשיים מאז הפרידה והתהליך נהיה יותר ויותר מכאיב. חשבתי שהחלק הקשה ביותר הוא בהתחלה אך כל פעם מחדש אני מגלה שההתחלה זה בעצם רק עכשיו. לפני כשבועיים עברתי לבית חדש, ושם נדמה לי שהסבל האמיתי החל, להפריד את החפצים ולגלות את עצמי לבד, מפרקת את חלום היחד, מפרקת את חלום הבית המשותף שמוביל אותנו למשהו גדול יותר, חזק יותר, להיות משפחה. לוותר על החלום, ולהיות כאן עכשיו. בלבד שכבר חשבתי שלא אחזור אליו. במשך שלוש שנים קצת שוכחים את טעמו, וכמה אפשר להתגעגע למגע פשוט, לחיבוק, ללישון יחד, למרות שמעולם לא לקחתי כמובן מאליו את הקשר ואת עצמי בתוך קשר, בכל זאת משהו קצת מתרגל לזה ומתקשה לדמיין מצב אחר. אך הנה אני כאן במצב האחר. אני ממש מרגישה בפיזיות שלי שהחצי השני שלי איננו איתי! זה פטתי, אני רוצה להיות אדם שלם בפני עצמי, לא חצי, אך זוהי התחושה, שאינני שלמה כל עוד אינני איתו, בלי החיבוקים הדיבור המשותף, ההומור שלנו, המחוות הקטנות וההרגלים של לחיות יחד, של מאד להכיר אחד את השני. אני מרגישה שאינני יכולה להכיל את הכאב הזה! ולפני כמה ימים הוא התקשר ועניתי, חשבתי שהוא הולך להגיד כמה גם הוא התגעגע אלי. אך למעשה סתם רצה קצת לדבר, למעשה די טוב לו, הוא לפעמים חושב על זה ולפעמים לא, והוא נשמע שליו ורגוע ושלם מאד!
וזה קרע אותי, כי לא ברור לי למה מתוך מקום כזה הוא מתקשר וגם איך יכול להיות אחרי קשר כל כך משמעותי שהפרידה נראית לו כמו שחרור גדול? הרי הייתי האדם הקרוב אליו אי פעם! הרי אהב אותי מאד ועדיין אוהב. ולמה אני לא מתגברת כל כך בקלות? וכמה זמן עוד אקום בבוקר עם השחור הזה בלב?
תודה לכל מי שקורא אותי כאן..

[אהבת_עולם*]

[פלוני_אלמוני*]

אני ממש מרגישה בפיזיות שלי שהחצי השני שלי איננו איתי! זה פטתי, אני רוצה להיות אדם שלם
יקירה,
את לגמרי לא פאטתית
מה שאת מתארת הוא הכי אנושי שיש
להיפרד זה קשה.
את בנאדם שלם, כשאנחנו בזוגיות יש השתלבות של השלמות שלנו בשלמות של האחר וטישטוש גבולות
וכשנפרדים מרגישים אובדן, כי מישהו שהיה צמוד אלינו מרגיש כחלק מאיתנו והוא חסר שם עכשיו.

לגבי הפרשנות שלך את רגשותיו
אני מזדהה מאוד, התגרשנו לפני חצי שנה וגם אני פרשתי את ההתנהגות שלו בדיוק במילים שאת כתבת , לא הבנתי איך הוא התגבר כל כך מהר, ועבר הלאה ו...
לקח לי זמן (והסברים של חברות ) והבנתי

1. גם לי יש חלקים שנהנים ומרוצים מהפרידה
2. הוא סובל בדרכו שלו
3. הוא מדחיק את הקושי באופנים שונים

ובאמת אח"כ פתאום אני התחזקתי והוא "נשבר" , ואח"כ שוב הוא התחזק ואני נחלשתי
וזה שהוא התקשר אומר שהוא חושב עליך ומתגעגע, אנחנו לא מתקשרים למי שכבר לא מעניין אותנו ...


אין מישהו שנפרד כאילו כלום (ואם יש כנראה לא היה "שווה" להיות איתו מלכתחילה)
בטח תקבלי עיצות טובות שאומרות לך להתרכז בך ובמה שאת מרגישה וכו'
הן עיצות טובות אבל אני לא הצלחתי להתנתק מההשוואה ל"איך הוא מרגיש" באף אחת מהפרידות שנפרדתי.
אח"כ זה עובר, אבל בהתחלה יש קצת "תחרות" מי מסתדר יותר טוב ויותר מהר .
ולדעתי אם ההשוואה והתחרות לא מנהלות אותך אלא נמצות שם יחד עם עוד כל מיני רגשות ותחושות זה בסדר גמור.
[כמובן שאם עוד שנה תגידי שאת עדיין שם זה יהיה קצת "תקוע" אבל כרגע ממש לא נראה לי בעייתי]

אני מכירה את התחושה הזו שמחד אני נורא לבד מצד שני אין אף אחד שאני רוצה להיות איתו כרגע. - זה משתפר, אני נשבעת לך

פחות משנה מאז ההחלטה להיפרד, חצי שנה אחרי הפרידה אני נושמת. מבטיחה לך שלאט לאט מתחזקים. ובנתיים?! אל תפחדי להיות בעצב ובאבל כי זה באמת מאוד קשה.

את מוזמנת לקרוא דפים על פרידה - ממש רואים את התהליך
מתוקה מתחילה מחדש
פרידה ומשמורת
וכמובן את פרידה או לא פרידה

הכי קלישאה שיש - הפרידה מפנה מקום לכל מיני דברים חדשים וצמיחה ושינויים שחלקם נהדרים

באופן לייט

ובנתיים משהו שלא קשור אולי יעלה חיוך

[עינת'*]

פלוני אלמונית, תודה לך!
זו תזכורת מנחמת, מה שכתבת. וכל פעם אני שומעת שהזמן עושה את שלו. ואני רוצה גם להיות שם במקום הזה שאני מסתכלת אחורה ויכולה להגיד, כן הם צדקו, הזמן אכן עושה את שלו, ואני גם תוהה - מה עושים עד שהוא עושה את שלו. מנסה להבין מה היא פריצת הדרך הגדולה שתאיר את עיניי, מהו הפרי שיצמח מתוך הכאב היומיומי הזה? בינתיים הוא כאב אפרורי, לובש צורות שונות כל יום ומחריף עד ייאוש בימי שבת - שם הריק פעור כל כך ולא מתמלא על ידי חברות או עיסוקים אחרים. פשוט מתגעגעת. אני לומדת לימודים אשר נותנים לי גישה אל הרוח, ומאד מפרים אותי. פעמיים בשבוע (ואם אני מצליחה לקרוא ולגעת בתכנים האלה גם בבית - גם אז) אני מרגישה נחמה ומנוחה מסויימת בתוכי, מתחברת למקום יותר גבוה שממנו הדברים לובשים צורה אחרת ואפשר באמת להיות איתם. מלבד הזמנים האלה אני לסירוגין מוצפת ריגשית (כמו עכשיו) או מדוכאת, וגם בביקורת על המקום הפיזי שאני נמצאת (למה בחרתי לגור "פה" ולא "שם", כל "שם" אחר. כי כעת אני קרובה מאד מאד לעיר שבה שנינו גדלנו וגם האהבה שלנו צמחה בה וגרנו בה יחד, וכעת אני קשורה למקום העבודה שלי אז ממילא בחצי שנה הקרובה לא אוכל לעזוב)- קוצים בתחת, כל מיני לבטים שבמרכזם - כיצד לברוח מאיפה שאני נמצאת. אבל ממה שיש בפנים לא ניתן לברוח. את זה כבר למדתי על בשרי. אני רק מחפשת דרך כיצד לשכון בשקט עם התחושות שיש בתוכי, כיצד לקבל את עצמי ולא כל הזמן להלחם במי ומה שאני ובמה שקורה בפנים.
אני חייבת לציין שכעת חודשיים מאז הפרידה ועדיין אינני רואה את השינויים האלה, את הצמיחה הזאת.
תודה לך על מה שכתבת על ההשוואות לבן זוג! כי אני גם חושבת שאם זה כבר שם עדיף לקבל את זה מאשר לנסות לשכנע את עצמי להתרכז רק בי - מקום שאינני נמצאת בו כרגע אז למה לרמות את עצמי? אני מסכימה שיש מורכבות. זה ברור שאין סיכוי שהוא לא מתאבל וכואב. אבל אני בגלל הדפוסים שלי נוטה להתעלם מהמורכבות הזאת ולקחת את זה ישר לכיוון שהכי כואב ומקטין אותי.. לפשט את זה. לפני כשעה דיברתי איתו ושמעתי בקולו המון כאב. ואיכשהו משום מה זה עוזר ששנינו בכאב הזה יחד.. אם לא יחד אז לפחות לדעת שלשנינו זה אובדן כאילו הכאב המשותף עדיין מחבר בינינו.
אני מקווה שהדף הזה יכול לעזור למישהו יום אחד, אולי גם אני אוכל לשקף בו תהליך של פרידה הדרגתית וריפוי שעוד מישהו במצבי כיום יוכל לראות שזה אפשרי. הלוואי.

[יום_טוב*]

שולחת לך חיבוק גדול,
מתפללת לריפוי
הספירלה שלך, של הקורות אותך, הולכת פנימה
הכאב שלך מורה לך את הדרך פנימה
להיות עם כאבך ולרפא אותו
רואה אותך שנים ויודעת
שאת בדרך

[אנונימי]

[עינת*]

תודה למי שכתב לי, ותומך בנוכחותו כאן. אני חושבת שאני מתחילה לראות קצה חוט. את הגעגוע הופכת לאנרגיה ובאנרגיה הזו משתמשת. גם כדי להאיר את עצמי. יש יותר מקום לאהוב גם אחרים, נעשה יותר מרחב בפנים. רואה את הכוח שבמקום הזה, מוצאת גם הנאה. יש!

[אנונימי]

טוב לשמוע על התהליך ועל השיפור.

[עינת*]

וואו, נפילה הולכת ומתמשכת.. כבר כשבוע שהגוף מרגיש מאד כבד והנפש גם כן כבדה בתוכו. לפתע לא ברור לי כלל מדוע אנחנו לא ביחד והבוקר קמתי עם תחושה חזקה שאילו רק הוא היה איתי כעת הכל היה בסדר, נכונות לקבל אותו חזרה בכל תנאי, ותחושת ריקנות אדירה בלעדיו. בדידות. דברים קטנים וגדולים מורידים אותי יותר ויותר. בעיקר הבדידות. בעבר הבדידות הזאת ממש גררה אותי להתמכרות. לפני כחמש שנים, כשזוגיות עוד לא הייתה באופק, די התמכרתי לאוכל והרגשתי שאני צריכה למלא את החלל שפעור בי, וזה היה המילוי. לקח זמן, אפילו כשהזוגיות עם הבחור כבר התחילה, לקח זמן לשחרר את זה. הנחמה, האימא שתחבק הייתה גלומה אצלי במשהו בצלחת. והמון המון רגשות אשמה בעיקבות זה. ולפתע אני פוחדת שזה יחזור. בגלל שלא מוצאת תחליף לאהבה הזאת שהייתה בינינו, ולמגע המנחם והיומיומי והמכיל אחד את השני, מרגישה כאילו משהו במערכת שלי שהיה מייצר שימחה וכוחות פשוט לא עובד.
עד עכשיו היו לי דווקא רגעים טובים גם, ולפני כשבועיים ממש באה החלטה להרים את עצמי ולא ליפול לדיכאון: לעשות ספורט, להעסיק את הגוף, וגם עשיתי רשימה של דברים שעושים לי טוב, והם גם רובם חינם - כמה מדהים! כל כך הרבה דברים משמחים אינם דורשים כסף! - ועשיתי אותם גם בלי להסתכל בדף, והשבתות התחילו להתמלא בעשייה, או אפילו קצת מפגש משפחתי - שאצלי זה דבר נדיר. אבל אז עשיתי איזשהו טיפול במגע וממש נפלתי והגוף מרגיש כבד להרמה. לא מצליחה לגרור את עצמי מהבית בערב, אפילו לא לשיעור ניסיון במכון כושר שזה מה שרציתי וזה חינם, רק מתבשלת במיצים של עצמי, וגם שוקעת לאינטרנט וטלוויזיה (לצערי בבית ששכרתי כעת לתקופה זמנית, יש כבלים, ואני מבחירתי אפילו טלוויזיה לא הייתי מחזיקה אבל מה לעשות, יש פה).
אני חושבת עכשיו תוך כדי הכתיבה שאני צריכה לא לוותר. גם כשקשה לי - ממש לעשות רשימה של איזה דבר ש"מוציא אותי מזה" לעשות בכל יום, כמובן בפרופורציות , לא להעמיס, אבל שזו תהיה המשימה היומית שלי ויהי מה אני אעשה אותה! כי משהו בהתגברות הזאת על המקומות הנמוכים שגוררים למטה, משהו במוכנות לצאת למאבק עם הכוחות המחלישים שמאמינים שיהיה רע (הרי זה הדבר הכי מחליש האמונה שלא רק רע עכשיו אלא שימשיך להיות כך תמיד!!) - משהו במוכנות להאבק בלאות של עצמי פעם אחר פעם, יום יום, ולפעמים להפסיד ולפעמים לנצח אבל העיקר להתמיד בכוונה - משהו בזה מרפא ומרים לכשעצמו!!
הנה קצת הקלה..

[רוקדת_לאור_ירח*]

זה לוקח זמן.
זמן של אבל. זמן של בירורים. זמן של להבין מה את רוצה במערכת הבאה שלא היה בזו או מה היה בזו שאת לא מוכנה בשום אופן שיהיה בבאה.
הייתי שם לפני די הרבה שנים, בדיוק כמו שתיארת, רק שנשארתי בדירה כי היא היתה שלי (מה שהקשה על כל העניין אני מניחה).
עם הזמן הדברים מתבהרים עוד ועוד. עם הזמן הגעגועים מפסיקים והכאב מתקהה. מעבר לזה לצאת, לחיות, לעשות דברים שאת אוהבת ובעיקר דברים שלא הרשית לעצמך כשהיית בזוג - ולא חשוב אם זה לישון באלכסון, לשמוע מוסיקה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה וכמובן לפלרטט עם בחורים...

[אהבת_עולם*]

אני מקשיבה לך !

[עינת*]

תודה למקשיבים..
סופשבוע לא קל מאחורי. הפצע פתוח וכרגע מעבר לכל ספק ברור שהוא קיים לא מעכשיו, אלא מהנעורים שלי. קשור לאיזושהי נטישה שחויתי בגיל 12 בערך ומאז ועד היום כל כמה שנים כשאני חווה פרידה משמעותית כלשהי (לא רק מזוגיות) הפצע מתחיל לחיות ולדמם ומבקש ריפוי. יש שם טראומה והיא צובעת את הכל בצבעים שחורים ושם אני בימים אלה. זה כל כך מחזיר אותי לילדה הקטנה שהייתי שאני בכלל שוכחת שיצאתי ממערכת יחסים של שני בוגרים, מרגישה שאני כמו ילדה תלויה במישהו מבוגר שיבוא ויגן עליי. לשמחתי יש בי את הכוח לעבור את זה כרגע עם עצמי ולא מולו ,כמובן שאני משתפת חברים שלי אך לא מוציאה את הדברים האלה על ועם הבחור. לא דיברנו כבר שלושה שבועות ולא התראנו יותר מחודש. הגעגועים אליו בלתי פוסקים, אך מתערבב עם זה גם חוסר האונים שלי מעצם הנטישה שלא קשור אליו. במהלך הקשר שלנו הייתה לנו פרידה אחת, באמצע הקשר, לחודש. היה לי חודש קשה נורא אך בסופו, כשחזרנו, הרגשתי שקיבלתי מתנה בעצם כי הייתה לי הזדמנות לעבור את הפרידה ממנו ולראות שאני בחיים, שהדבר שהכי הפחיד אותי בעצם איננו כה נורא! ואז גם חזרתי לקשר ממקום הרבה יותר חזק ועצמאי. אני חושבת שעכשיו מתבשלת לה מתנה עוד יותר גדולה! רק מי ייתן ויהיה לי הכח להישאר ולראות מה היא תהיה...

[גם_אני_בנפרדות*]

רק מי ייתן ויהיה לי הכח להישאר ולראות מה היא תהיה...
יהיה יהיה! מה שאת כותבת מעיד על כוחות רבים אפילו שכרגע זה אולי לא מרגיש ככה.
זה מדהים שאפילו מתוך הכאב את זוכרת שיש למידה ויש "אחרי"

להיפרד זה קשה!
ואכן כשמתגברים לומדים ומתחזקים

אולי שווה לטפל בטראומה ההיא מהילדות?!
ממליצה בחום על עירית לוי

[עינת*]

שלום, אני שוב כאן. אני לא יודעת כמה אנשים קוראים את הדף הזה, והאם הוא חשוב או חיוני למישהו.. אולי אני סתם חוזרת על נושאים שכבר נכתב עליהם המון בעבר. ואכן אני מניחה שלא המצאתי את כאבי הפרידה למיניהם. ובכל זאת כשזה קורה לי זה פנימי ואישי ומבקש ביטוי משלו. אז מקווה שלמישהו כאן זה רלוונטי גם.והתגובות שמדי פעם נכתבות כאן עוזרות ותומכות!
יש התפתחות מסויימת בסיפור. אחרי שלא ראיתי את אהובי כחודשיים נפגשנו בסופשבוע האחרון. בעוד ימים ספורים הוא טס להודו לכמה חודשים, וראה לנכון שניפגש לפני. אני גם הרגשתי שאני רוצה לפגוש אותו לפני שהוא נוסע. הפגישה הייתה מאד מרגשת, זה לא ייאמן שבמשך חודשיים לא ראיתי את האדם הקרוב אליי ואהוב עליי כל כך, שהתאחדתי איתו כבר בכל כך הרבה רמות!
האהבה והפתיחות באו כל כך בטבעיות במפגש הזה, החזרה ל"בית" המוכר והאינטימי הזה של היחד, ולעדכן ולספר בהתלהבות את כל מה שקרה בזמן הזה, כל מה שהוא הפסיד בחיי.
יחד עם זה הייתה שם גם אי נוחות מסויימת אצלי, תחושת כיווץ, שבמרוצת השנים איתו התרגלתי אליה. והכיווץ נבע מפחד תמידי שהוא יילך, שאם אעשה או אגיד משהו שיהיה "יותר מדי " בשבילו - הוא יילך. ואף פעם לא באמת שחררתי את זה ואמרתי - ככה אני, אם לא מתאים לך, אתה יכול ללכת. האהבה שלי אליו היא עצומה. אבל יש שם גם, בנוסף היקשרות גדולה מאד ופחד. הפחד לאבד, הפחד להינטש, הפחד להיות בלעדיו. והפחד ניהל לא מעט את העניינים בינינו.
פתאום בזמן שאני לבד, למדתי יותר להיות במימדים שלי - לא מכווצת, יותר טבעית. ולפתע זה היה יותר כואב להיכנס לחליפה של להיות איתו.
במהלך המפגש הזה גם הובהר עוד פעם שלו ברור כרגע שהזוגיות שלנו הסתיימה. באשר לעתיד הוא לא יודע, אך ללא ספק יש לו דברים לבדוק, גם באשר למודל הזוגיות המתאים לו בחיים, ואם בכלל מתאים לו מודל כלשהו של זוגיות. נראה שיש לו עוד הרבה מה לעבור ולחוות לפני שיגיע למקום של בהירות, יציבות והחלטה איך הוא חי את חייו. לעומתו אני חשה שברור לי שאני רוצה זוגיות יציבה בחיי, וגם רוצה להקים משפחה ולהביא ילד. הכמיהה לאימהות קיימת בי כבר לא מעט זמן, התהליך היצירתי הזה שבאהבה של שניים נותנים חיים לישות שלישית, איך ביחד, בחיבור הזה, בוראים חיים, יש שם משהו שמאד מושך אותי ומסקרן.
השיחה איתו גרמה לי לחוש ייאוש מסויים - האם יש גברים בעולם הזה שעדיין מאמינים בקשר מונוגמי, שבוחרים בו לא מתוך עיוורון אלא רואים בו עצמו את המשך המסע של ההתפתחות הרוחנית שלהם? האם יש גברים אשר הולכים בדרך רוחנית ובעיניים פקוחות בוחרים לחיות בקשר מחייב ולהביא ילדים?
נשארתי עם השאלות הפתוחות האלה. כאב לי שכשדיברנו על הדרך שבה כל אחד הולך עכשיו בתחום הזה - עלתה בנו התנשאות אחד על השני, חוסר סובלנו, זילזול, וגם ההופכי של זה - רגשי נחיתות ותחושה שאם השני לא רואה אותי ולא מאמין בי אולי הדרך שלי מוטעית.. זה כאב להיפגש ברמה של האגו, אחרי שבתחילת המפגש היה שם כל כך הרבה מהנשמה..
אבל אולי משהו בעימות הזה היה חיוני, כי אולי ממקום בו אנו מתנגשים יותר ברור מדוע צריך עכשיו לשחרר זה את זה ואת הקשר, יותר ברור למה הזוגיות שלנו הייתה צריכה להסתיים נכון לעכשיו, כי איש מאיתנו לא יכול להיות מאושר בביחד הזה כשיש כאלה פערים במה שאנו רוצים לעצמנו. ואולי מתוך עימות מרחק וכעס יותר אפשרי להרפות מאדם שאוהבים מאד.
זה בינתיים מה שקורה.. ואשמח כמובן לתגובות הערות והארות..

[עינת*]

התהליך היצירתי הזה שבאהבה של שניים נותנים חיים לישות שלישית, איך ביחד, בחיבור הזה, בוראים חיים, יש שם משהו שמאד מושך אותי ומסקרן.
אה ורק הערה, התכוונתי כמובן לאספקט הרוחני של העניין, התהליך בו בין שני אנשים מתפתחת מערכת יחסים, צומחת אהבה ומתוך האהבה הזאת הם בוחרים להביא ילד, והמשימה המשותפת בללוות אותו בגדילתו. לא התכוונתי לאקט הפיזי של יצירת הילד, למרות שגם הוא נושא לכשעצמו..

[אהבת_עולם*]

תחושת כיווץ, שבמרוצת השנים איתו התרגלתי אליה. והכיווץ נבע מפחד תמידי שהוא יילך, שאם אעשה או אגיד משהו שיהיה "יותר מדי " בשבילו - הוא יילך. ואף פעם לא באמת שחררתי את זה ואמרתי - ככה אני, אם לא מתאים לך, אתה יכול ללכת.
מכירה את זה מאוד !

חוצמזה, את נקראת לי מקסימה ומיוחדת.

מחזקת אותך !

[גבר_מזדמן*]

השיחה איתו גרמה לי לחוש ייאוש מסויים - האם יש גברים בעולם הזה שעדיין מאמינים בקשר מונוגמי, שבוחרים בו לא מתוך עיוורון אלא רואים בו עצמו את המשך המסע של ההתפתחות הרוחנית שלהם? האם יש גברים אשר הולכים בדרך רוחנית ובעיניים פקוחות בוחרים לחיות בקשר מחייב ולהביא ילדים?

האם יש הרבה נשים כאלו? אם כן קולן לא נשמע... ממש כמו קולם של הגברים הללו...

חוץ מזה, הסיכוי הסטטיסטי לפרידה הוא כל כך גדול ובמקרה שזה קורה לדעתי לפחות הגבר נמצא בעמדה חלשה יותר... ולכן הפחד גדול....

האם את באמת מוכנה להתחייב לגבר, נחמד חביב ככל שיהיה שתחיי את כל חייך איתו. גם שישמין, גם כשיהיה מובטל, גם כשיכעס עליך...???

[ג'ינ_ג'ית*]

למה נפרדתם?
את מתארת את מה שעובר עלייך אחרי הפרידה הזו והקודמת שלכם, את הנטישה שחווית בגיל 12, את התחושות הקשות והנסיונות להתמודד - אבל בלי להסביר במילה אחת למה נפרדתם.
לא לנו זה חשוב.
אלא לעצמך.

נראה לי שמה שכותבים בשטף מצביע על מה שיושב לנו בראש. אם תתמקדי גם בלמה נפרדתם יהיה יותר אפשרי להתמודד עם האיך.

[עינת*]

לגבר מזדמן - זה מפתיע אותי. זו החויה שלך - שקולן של נשים כאלו לא נשמע? ולא ברור לי מדוע
ובמקרה שזה קורה לדעתי לפחות הגבר נמצא בעמדה חלשה יותר... ולכן הפחד גדול....? אשמח אם תפרט. אשמח ללמוד יותר על זוית אחרת לראות את הדברים.
לאהבת עולם.. תודה!!
ולג'ינג'ית.. ולעצמי כנראה.. - למה נפרדנו?
נראה לי שמה שכותבים בשטף מצביע על מה שיושב לנו בראש
מסכימה איתך בזה.
אני מניחה שלא כתבתי על זה כי זה לא היה לי ברור גם כן, לא בצורה שאפשר לנסח במילים. המחצית הראשונה של הקשר שלנו, לפני שעברנו לגור יחד הייתה רוויה ספקות וחוסר יציבות. אהבנו זה את זו מההתחלה ובעוצמה, אבל הבאנו הרבה קשיים אישיים לתוך הקשר. חוסר ביטחון עצמי של שנינו, ובלטו גם הפחד שלי מנטישה, והפחד שלו להיבלע ולאבד עצמו בביחד. כל אחד בגלל המקומות שהוא פגש בילדות, ועיצבו אותו/ה. בשנה וחצי הראשונות משהו בקשר היה לא בריא, כל יומיים דיברנו על פרידה, והפחדים ניהלו אותנו. אחרי פרק זמן זה נפרדנו, גם כן ביוזמתו. אחרי כחודש חזרנו. בתקופה של הפרידה הזאת אני יכולה להעיד על עצמי שראיתי שהוא עוזב ואני לא מתפרקת, שהחיים ממשיכים, אומנם היה לי נורא קשה אבל בכל זאת ראיתי שזה אפשרי! ואחרי חודש - חזרנו להיות ביחד - הוא שיזם את פגישתנו המחודשת.
אחרי שחזרנו הקשר קיבל אופי חדש, הרבה יותר מאוזן, אני פחות פחדתי לאבד אותו והעזתי לעשות דברים שמפתחים אותי, ולראות את עצמי כישות נפרדת, ומתוך המקום הזה גם האפשרות שלי לתת לו יותר חופש, ולשחרר אותו לעשות את ההתפתחות שלו גם בנפרד במקביל ליחד, האפשרות הזו גדלה. הוא גם כן עבר שינוי ורצה והיה פתוח שנגור יחד, משהו שהפחיד אותו לפני זה עד מאוד. עברנו לגור יחד די מהר אחרי החזרה, וגרנו בדירה מקסימה תקופה של קצת פחות משנה. לקראת סוף התקופה ההיא הבנו שאנחנו צריכים לעשות שינוי ולעבור לגור במושב בגלל כל מיני סיבות טכניות ולא רק טכניות. מהרגע שעזבנו את ביתנו הקודם שום דבר לא הלך חלק. לא אפרט כאן אבל קרו דברים אפילו קצת הזויים, בכל הקשור לבית חדש - בכל אשר פנינו פגשנו מכשולים וקשיים טכניים, ונדדנו כחודש בלי בית קבוע. כשכבר מצאנו בית במושב זה היה בית יפה, שמשפחה וחברים החמיאו ופרגנו לנו עליו, חברים קראו לזה "בית של גדולים". אבל אנחנו לא היינו מאושרים בו. משהו השתבש ולא היה ברור מה. או שמשהו נגלה לעיננו, משהו שהיה שם קודם אבל פתאום נהיה חשוף וברור יותר. הבית הזה הציב בפנינו שאלות, גם אם זה באופן סמוי. שאלות כמו: "האם אתם רוצים ומוכנים להיות זוג לכל החיים?" "האם אתם רוצים להביא ילד ולהקים משפחה?" "האם אתם יכולים ומוכנים לחיות יחד במושב מרוחק מהכל ולהתמודד באמת אחד עם השני ועם הבחירה בזוגיות שלכם?" ואני מניחה שאצלו התעוררו עוד שאלות.
כמה תלאות במישור הטכני הקשו עוד יותר בסוף הסתיו, ושנינו הרגשנו בקריסה נפשית.. וגם אז אני למשל לא ממש הבנתי מה קורה לי, רק הייתי צריכה אויר ממנו פתאום. היינו שם יחד באינטנסיביות והייתי חייבת זמן לעצמי. חברים שנסעו לשבוע הציעו לי את ביתם והלכתי על זה. בימים הראשונים של אותו שבוע ראיתי שאני לא מרגישה ששבוע אחד יספיק. שאני צריכה הרבה זמן.. פחדתי לראות את זה! פחדתי לראות שאינני מתגעגעת! ואז הרגעתי את עצמי ואמרתי שזה טבעי, שאין מה להיבהל, שאני רק צריכה קצת אויר ותיכף אני חוזרת והכל יהיה בסדר. ואז דיברנו בסוף של השבוע הזה והוא אמר שהוא רוצה שניפרד.
יש את הנסיבות, ואחר כך אתה מבין ולומד מהי המשמעות של מה שקרה. אני עוד בשלבי הפיענוח. היו לי ספקות בתוך הקשר מההתחלה. לא בגלל שאני לא יודעת אם אני אוהבת או לא. היה לי ברור כשמש, ועדיין, שיש כאן אהבה חזקה ופגישה אמיתית. היה לי ברור שהאדם שאיתי הוא נשמה מדהימה, אוצר. אבל היתה גם השאלה הזאת לגבי הדרכים שלנו, מה אנחנו רוצים בחיים, מה עושה אותנו מאושרים, שלמים. ולא היה לי ברור שלהיות זה עם זו זה הדבר שעושה אותנו שלמים ומאושרים. וגם לו היו הרבה ספקות ושאלות בקשר. ומה שקורה עכשיו הוא סוג של תשובה לשאלות האלה כי הפער פתאום התבהר יותר. החיפוש הרוחני שלו מוביל אותו לנתיב שונה משלי, וגם מה שהוא רוצה מזוגיות ומקשר שונה ממה שאני רוצה. ואולי היינו יותר אמיצים כדי לגלות את זה.
אני חושבת שקשה לי עדיין להשלים עם זה בגלל שיש כל כך הרבה אהבה והיא בהווה, לא בעבר. ובגלל שבאמת בשנה האחרונה של הקשר היה הרבה יותר יציבות ורגיעה בתוך הקשר, והדברים כאילו נעו לכיוון שייחלתי לו. אפילו ביום ההולדת שלי שחל ממש ימים ספורים לפני הפרידה הוא אמר מול כל חבריי דברים כל כך מרגשים, דברי אהבה, אז לא ברור לי למה. גם אם ברמה מסויימת אני מבינה למה, יש עדיין ברמה אחרת תמיהה, הפתעה. וגם אני פחות מסתכלת על החלק שלי בפרידה, יותר רואה את זה כמשהו שבא ממנו, למרות שמהתיאור שלי כאן אני עצמי קוראת שהיה בי משהו שגם בישל את זה..
זה מה שעולה לי כרגע בנושא.. אני מניחה שעם הזמן אבין יותר..
לילה טוב!

[אהבת_עולם*]

החיפוש הרוחני שלו מוביל אותו לנתיב שונה משלי, וגם מה שהוא רוצה מזוגיות ומקשר שונה ממה שאני רוצה.
במה שונה הנתיב הרוחני שלכם?
במה שונה מה שאתם רוצים מזוגיות?

[אנונימי]

קוראת, חשה את הכאב, הקושי, העצב.
ליבי איתך.

[עינת*]

תודה לך ליאת!
לאהבת עולם - וגם לעצמי - חשבתי היום על השאלות שכתבת, ואיך אצלי התשובות חיות במקום שאין בו הרבה מילים, ואולי זה באמת טוב למולל קצת. השנתיב הרוחני שלנו שונה, ויש בו אלמנטים דומים. הדומה הוא מה שהפגיש בינינו, השונה נתן לנו השראה לגדול ולחזק משהו שחסר לנו. הדומה - החיפוש הרוחני עצמו, ששנינו נמצאים בו. לשנינו כמיהה עמוקה להיות באמת, ולחזור "הביתה" במובן הרוחני, אל המהות שלנו. אך הנתיבים הם שונים. נראה לי שהוא רואה בעולם הזה, העולם הארצי והחומרי, בעיקר אמצעי, משהו שעוברים דרכו בעיקר כדי להשתחרר ממנו, הרי שאני רואה בעולם הזה מקום ממש בתוכו ההתעוררות צריכה לקרות. בתוך עבודה, בתוך יחסים, בתוך התנהלות כלכלית, בתוך הקמת בית ומשפחה. עבורי המקצוע בו אני עוסקת חייב להיות מחובר אל הדרך שלי, הוא גם ההגשמה שלי, הוא גם הנתיב הרוחני שלי. אני עוסקת ולומדת חינוך (אנתרופוסופי) ורואה בזה גם שליחות, וגם חלק מהותי בהתפתחות שלי. מה אני מביאה לעולם דרך העבודה שלי. אצלו יש אורח חיים אחר, יותר של פרישות מסויימת מהעולם ומהמטלות שלו, למען הרוח. הוא חי בצורה יותר ספונטנית וארעית, הביטוי שלו בעולם הוא פחות דרך העבודה, אם אני עובדת מגיל מאד צעיר ולא אוהבת להיות מובטלת - הוא יכול להיות מובטל הרבה זמן ולהנות מהזמן הזה, לנצל אותו. אני חושבת שהדרך שלו היא יותר "הודית" ושלי יותר מערבית. שלו יותר פורשת מהעולם ושלי חיה בתוך העולם. יש הרבה יתרונות וחסרונות לשתי הדרכים, ויש לי גם משיכה לדברים שהוא עושה, אני עצמי ביליתי תקופות בהודו וישבתי הרבה שעות מדיטציה, אבל אני לא יכולה להיות שלמה באורח חיים של לעבוד , להרוויח, לטוס להודו, למדוט, לחזור, לעבוד להרוויח, לטוס להודו. אני לא מאושרת בזה, ומזה הסקתי עם השנים שכנראה הדרך שלי היא יותר כאן - זה היה יכול להיות גם במדינה אחרת, אבל העניין הוא לתקוע יתד, להתקרקע, לבנות בסיס איתן שממנו אפשר לצאת לחופשה ואליו לחזור. זה מהותי בשבילי.
באשר לזוגיות - כאן התשובה פחות מורכבת. אני מאמינה ורוצה בן זוג קבוע, יציב, אחד. כמו שכתב הארוויל הנדריקס בספר "לשמור על האהבה הזאת" - "אי אפשר להתפתח ולהגיע לכלל שלמות ללא קשר מחייב." אני מבינה את ערכן של תקופות הלבד, וכעת אני בתקופה כזו. ואני גם מבינה שאולי לא כל אחד מתפתח מקסימלית בקשר מחייב. אבל עבורי בסיס להתפתחות ולגדילה, ואיפה שאני רוצה לראות את עצמי בהמשך חיי - הוא קשר מונוגמי של אהבה.
עבורו התשובות לא ברורות כל כך. הוא עוד לא יודע מה הדרך הטובה עבורו - לחיות לבד? להיות בזוגיות? ואם כן זוגיות - האם מונוגמית או לא? אושו, המורה הרוחני שחי בהודו עד סוף המאה הקודמת ויש לו אינספור חסידים, גם בארץ, היה די נגד מוסד הנישואים ואמר שהמוסד הזה מייבש את האהבה את החיות והספונטניות. יש אנשים שבהשראתו ובשם רצונם בחופש, מעיזים לערער על מסגרות הזוגיות והנישואים המקובלות בחברה, ובודקים את הגבולות שלהם מחדש. לבן זוגי לשעבר הכיוון הזה מהדהד, והוא אכן רוצה לבדוק מה מתאים לו מתוך עצמו ולא מתוך המקובל בחברה. ואצלנו הייתה על זה התנגשות בתוך הקשר. אני ממש לא רוצה ולא מאמינה בזוגיות פתוחה. והוא עדיין לא יודע מה מתאים לו ורוצה לבדוק בכנות בלי פחד ובלי הלחץ שלי. כמובן שהוא יבדוק את זה לא איתי.
אלה הם הפערים, עד כמה שאני יכולה לנסח כרגע במילים..
ושוב, תודה על ההקשבה!

[אהבת_עולם*]

נראה לי שהוא רואה בעולם הזה, העולם הארצי והחומרי, בעיקר אמצעי, משהו שעוברים דרכו בעיקר כדי להשתחרר ממנו, הרי שאני רואה בעולם הזה מקום ממש בתוכו ההתעוררות צריכה לקרות.
מאוד הזדהיתי עם הדרך שלך דווקא.
והסברת את זה מאוד יפה לדעתי.
(למרות שבעבר נטיתי יותר לדרך שלו, אבל עם השנים הבנתי שמה שמרגיש לי נכון זה דרך החומר דווקא, ולא בהתנתקות ממנו).

וגם בעניין הפער בזוגיות - מאוד מבינה אותך.

אני בעצמי עדיין לא בטוחה איזו זוגיות רוצה. אבל אצלי זה מצחיק - כי אני רוצה ש-לי תהיה האפשרות להתנסות עם אנשים נוספים, אבל לגמרי לגמרי לגמרי לא פתוחה לאפשרות שבן זוגי יעשה את זה. .
(למרות שיכול להיות שגם אני בכלל לא ארצה להיות עם אחרים.)
מה שבטוח - לא הייתי רוצה להיות בזוגיות פתוחה 'טיפוסית'. לא מתאים לי.

[כחול_סגול*]

ממש מכירה מקרוב את המקום בו את נמצאת..כבר כמה שנים בזוגיות יציבה אבל הייתה בעברי הלא מאוד רחוק זוגיות כזאת של חיבור עמוק בטירוף שקשה לוותר עליו, אבל היינו חייבים כי דרך החיים הממשיים והרוחניים הייתה שונה מדי. זוכרת שתהליך הפרידה היה ממש קריעה אחד מהשני. החיבור היה כל כך חזק ביננו. אני זוכרת התפרקות מאוד גדולה אחרי ובעיקר שבתות קשות בטירוף. היום הוא בעיקר זכרון מאוד מתוק וממשי.

[עינת*]

ערב טוב, ותודה על התגובות, אהבת עולם וכחול סגול,
אני בעצמי עדיין לא בטוחה איזו זוגיות רוצה. אבל אצלי זה מצחיק - כי אני רוצה ש-לי תהיה האפשרות להתנסות עם אנשים נוספים, אבל לגמרי לגמרי לגמרי לא פתוחה לאפשרות שבן זוגי יעשה את זה
כן, מבינה את זה. הקינאה לאחר היא החלק המאתגר. אני חושבת שאת לא היחידה, רבים חושבים על הכיוון של זוגיות פתוחה בעיקר מתוך מה שהם ייקבלו מזה ולא מתוך על מה הם יצטרכו לוותר. וכשרואים את המחיר שיש לשלם על יחסים פתוחים, שם לפעמים עולה קושי לפחות לאחד הצדדים. זה ממה שאני רואה מבחוץ.

כבר יותר משבוע שהוא בחו"ל, ואני מרגישה מוזר. אני לא מאד מתעסקת עם הנושא, לא טובעת בגעגועים מטורפים. משהו כאילו הניח לזה בגלל שהוא רחוק. אבל מצד שני מאז שהתראינו (גם באתי להגיד לו שלום ממש ביום של הטיסה, נפגשנו לכמה דקות, ובקושי התאפקתי שלא להקפיץ אותו לשדה) - אני מרגישה מכונסת בעצמי למדי, סגורה לגמרי לאפשרות לפגוש ולהיות עם מישהו אחר, בזמן הקרוב או אפילו בעתיד. לא בגלל שזה לא יכול לקרות, אלא בגלל שקשה לי נורא לדמיין את זה.
אם בחודשים שאחרי הפרידה עד שנפגשנו בשבוע שעבר כן הסתכלתי על גברים, מדי פעם, עכשיו כאילו הנושא התפוגג מחיי. זה כל כך מוזר. ומדי פעם מבליחה בי המחשבה המכאיבה, שהוא המשיך הלאה, שהוא עם נשים אחרות, או יהיה עם נשים אחרות. ואני רוצה וצריכה להשלים עם זה שהוא יהיה עם נשים אחרות. איפשהו אני גם מאחלת לו את זה כי אני יודעת שהוא חי עם הרבה שאלות בקשר שלנו, ורק להיות עם אחרות יענה לו על השאלות האלה. וגם, אם מישהי אחרת תעשה אותו מאושר - אז זה מה שאני רוצה בשבילו! מצד שני לחשוב על זה זה כואב, אפילו קורע כי אני מרגישה שאני בכלל לא ממשיכה הלאה. שדווקא אחרי שנפגשנו ונזכרתי במתיקות שיש בינינו - אני פשוט תקועה על זה. אני לא יודעת איך לשחרר את זה, במיוחד לאור כל החום והאהבה שראיתי שיש שם. אבל אני יודעת שהוא ממשיך!

[עינת*]

ויש עוד משהו. כמיהה לילד. הולכת ומתחזקת, כנראה בגלל הגיל גם, חציתי את קו השלושים השנה. הכמיהה שם כבר כמה שנים אבל עכשיו זה ממש חזק. מרגישה שאין לי סבלנות לחכות. לחכות לקשר הנכון, לאהבה חדשה. אני כל הזמן חוזרת בראש לתמונות מהבית האחרון שלנו יחד, מטיילת בדירה ההיא בדמיון, לא במכוון, זה פשוט קורה לי. זה היה בית למשפחה צעירה. וזה מה שרציתי להיות. הרגשתי שאני כל כך קרובה לאימהות. שאני כל כך קרובה לליצור משפחה משלי.
אני אנסה לא ליפול לרחמים עצמיים.. הכל קורה כפי שהוא צריך לקרות. כל כך הרבה פעמים בחיים שלי נתבקשתי להמתין. מה שרציתי תמיד הגיע בסוף, אבל היו כל פעם שנים של המתנה, כמיהה, כאילו נדרשתי לפתח סבלנות, או לעשות פעילות פנימית כלשהי, לעבוד בשביל זה, להשתנות. אולי זוהי דרכם של החיים לעזור לי לגדול. הם אומרים: "את רוצה את זה? אז תעשי עבודה". אני מבינה. צריכה להעריך את מה שעכשיו. שום דבר הוא לא סתם, לא מיותר!
אחרי הפרידה נפגשנו באחת הפעמים וישבנו לשיחה פתוחה וכנה, חברית כזאת, ובסוף מצאתי את עצמי מתייפחת שאני לא מאמינה שאני צריכה עוד פעם לצאת אל דרך החתחתים של הלבד, אחרי שכבר חשבתי שמצאתי את הקן.. והוא ממש ניחם אותי ואמר שהוא בלי שום ספק יודע שזה שלב, זה שלב שאני חייבת לעבור בשביל הדברים שאני רוצה, דווקא בשביל שזה יתגשם באופן שאני רוצה. ואז פנימית הסכמתי, הרגשתי שהוא רואה אותי ושהוא רואה נכון..

[אהבת_עולם*]

אין לי מה לומר עכשיו, אבל אני מקשיבה לך.

[יערה*]

לעבוד בשביל זה, להשתנות. אולי זוהי דרכם של החיים לעזור לי לגדול. הם אומרים: "את רוצה את זה? אז תעשי עבודה". אני מבינה. צריכה להעריך את מה שעכשיו. שום דבר הוא לא סתם, לא מיותר!
בעצם רציתי לצטט את כל מה שכתבת באחרון, כל כך מדויק ויפה, את על הדרך הנכונה, של קבלה, אמונה שהכל לטובה,שלכל יש סיבה אומנם לא תמיד ברורה ולפעמים מאוד מייגעת, אך צריך לזכור שאלה החיים , עליות ירידות,ניסיונות, אני איתך, באותה סירה.

[פלוני_אלמוני*]

רק נפרדתם
עוד לא דחוף להיות עם אחרים או לרצות בהם בכלל
עכשיו הזמן של "לבד" (שכולל בתוכו גם את החשש שתמיד יהיה כך )

מתנגד לי ארקדי דוכין בראש "עכשיו אני כי (ה)הוא הלך"
עכשיו אני
עכשיו את.

באופן מוזר נקרא כאילו מתוך הקושי את לגמרי שלמה עם הפרידה. כאילו ברור לך שזה נכון לך. את פשוט עצובה וכואבת כי התהליך קשה.

חושבת עליך
מזדהה איתך

[עינת*]

מרגישה ממש שהמצב שלי מידרדר, מהרגע שהתראינו. הוא טס לו לכמה חודשים ואני, בגלל שהתראינו והיה כל כך קרוב, בלי משים מחכה לו. אני ממש לא רוצה לחכות לו, לא רוצה לשמור את עצמי לו. לא בגלל שאני צריכה ורוצה להיות עם אחרים עכשיו. זה נכון, עכשיו אני, אבל אני רוצה להיות שלמה, פתוחה לחיים. ואני שוב מרגישה רק חצי. ועוד איזה חצי. חצי אפור וחסר משמעות. אני מרגישה שהוא נסע והוא "לקח" לעצמו את כל הכיף, ואני נשארתי עם כל האבל. כאילו הכיף והאבל התחלקו בינינו בצורה כזאת. הוא נהנה, הוא מתפתח ואני מרגישה שגם חיי וגם אני עצמי הם פשוט כלום, לא חשובים, חסרי כל משמעות, עלובים!
אני לא יכולה להשתחרר מהתחושה הזאת.
גם למה, למה הוא היה צריך לבוא, להיות אינטימי איתי, להגיד ברגע מאוד קרוב כמה הוא אוהב אותי, בשביל מה הוא היה צריך את החוויה הזאת לפני שהוא טס? כי היה לו קל ונוח להגשים ולהרגיש את האהבה מתוך הביטחון שהוא עוד רגע לא פה? כי ממש באותו ערב, אחרי כל הקירבה והכל הוא דיבר מאד בנינוחות על הזוגיות בלשון עבר, ואמר גם שהאהבה לא נגמרה אבל הזוגיות כן. וגם כמה ימים לפני שנפגשנו אמר שהוא בשום אופן לא רוצה שאחכה לו כשהוא בחו"ל. הוא רוצה להרגיש חופשי ושאין ממנו ציפיות. אז בשביל מה הוא איפשר למקום הקרוב הזה בינינו להיות?
אני מרגישה כל כך חסרת ערך ולא קיימת! אני מרגישה שמאבדת את האמון במין הגברי באופן כללי. מרגישה שהם דוחים אותי.
אנא עיזרו, מי שיכול..

[פלונית_אלמונית*]

קוראת אותך
כואבת איתך
מחזקת אותך
מצטערת שאין לי הרבה מה להגיד.
נראה שהרבה דברים את מבינה לבד כמו למשל
כי היה לו קל ונוח להגשים ולהרגיש את האהבה מתוך הביטחון שהוא עוד רגע לא פה?
אולי דווקא עכשיו כשהוא הלך רחוק יותר, יהיה יותר קל
תוכלי להתפתח ולפתח את מי שאת, לבד, עצמאית וחזקה
לגלות על עצמך דברים חדשים
להעסיק את עצמך בדברים שלא קשורים אליו
אין לי שום דבר להגיד שיכול לפוגג את הכאב, כי הכאב שם, והכאב לפעמים בריא, כי ברור שמזה תצאי חזקה יותר גם אם זה לא נראה ככה כרגע.
תני לעצמך חיבוק חזק, תאהבי את עצמך, כי זה מגיע לך

[עינת*]

פלונית, תודה לך!!

[עינת*]

והכאב לפעמים בריא, כי ברור שמזה תצאי חזקה יותר גם אם זה לא נראה ככה כרגע.
מרגיש נכון.

[אינטו_איציה*]

הי עינת.
גם למה, למה הוא היה צריך לבוא, להיות אינטימי איתי, להגיד ברגע מאוד קרוב כמה הוא אוהב אותי, בשביל מה הוא היה צריך את החוויה הזאת לפני שהוא טס? כי היה לו קל ונוח להגשים ולהרגיש את האהבה מתוך הביטחון שהוא עוד רגע לא פה?

בבחירה הזאת של להיות במקום האינטימי הזה רגע לפני טיסה, יש שני צדדים ושני שותפים.
כך שלמרות שאני מבינה ומזדהה עד ללשד עצמותיי, את לא קרבן של נסיבות שנכפו עלייך.
את גם רצית להיות שם, ואפילו שידעת שהוא טס, וכבר ביטא בבהירות שאפילו שיש אהבה הוא לא רוצה זוגיות וכדו'.
אני כותבת את זה כי זה אולי יכול להזכיר את העוצמות והכוח שיש בך ושאינם תלויים לא בו ולא במין הגברי.
המרגיעון פה שואל - "מה את רוצה?"
ודווקא קראתי בדברים שלך שכבר ענית על השאלה הזאת.
את רוצה יציבות - זוגיות יציבה ומשפחה וילדים.
וואו, כ"כ לגיטימי. כ"כ טבעי.
אני מבינה ונמצאת במקום דומה ולפעמים גם מאבדת בטחון שעוד קיימים בחורים שאינם מורדים במוסד הזוגי מכל מיני סיבות שונות ומשונות.
אבל זה שקר. והפחד הוא פשוט מהאי ודאות.
ואין סיבה באמת לפחד ממנו, כי האי ודאות היא דלת להפתעות לא ידועות שחלקן מאוד טובות.
מה שאני מנסה לאמר - זה שאני מחזקת אותך בראיה את המפגש בינכם אכן כשלב בהתפתחות.
ייתכן ועוד תפגשו, ייתכן ותרצי זאת, ייתכן וכבר תהיי במקום כ"כ שונה שלא תרצי איתו קשר.
אין לדעת.
מה שבטוח שזה שיעור שזימנת או הזדמן לך והבחירה היחידה שאפשר לעשות על פני האדמה הזאת היא איך להתייחס לאותו השיעור ומה ללמוד ממנו...

חוץ מזה - עירית לוי. שווה לדבר איתה

[עינת*]

לאינטואיציה, תודה!
אין לי זמן לענות ארוכות כרגע, אבל הדברים שכתבתי אתמול נכתבו מתוך מקום של הרבה כאב. והאמת שרק בערב(אחרי שכבר כתבתי), אחרי סופשבוע של מאבק, נכנעתי וויתרתי ואפשרתי לכאב הזה להיות כמו שהוא. עד אותו רגע פחדתי להישאר איתו לבד בשקט. וברגע שהרפתי ואיפשרתי ואמרתי מה כבר נורא יכול לצאת מזה? אז משהו התחיל לזוז בתוכי, והבוקר קמתי דווקא יותר שלמה עם החיים שלי ומבינה שיש שם אלמנט של גם בחירה שלי.
_אני מבינה ונמצאת במקום דומה ולפעמים גם מאבדת בטחון שעוד קיימים בחורים שאינם מורדים במוסד הזוגי מכל מיני סיבות שונות ומשונות.
אבל זה שקר. והפחד הוא פשוט מהאי ודאות.
ואין סיבה באמת לפחד ממנו, כי האי ודאות היא דלת להפתעות לא ידועות שחלקן מאוד טובות._
נכון, יחד עם זה זה עדיין מפחיד..
בעיקר מה שאני רואה זה שאין ברירה. אין ברירה אלא להיות באי ודאות הזאת. כנראה שהיא הדבר המדוייק ותביא גם לדבר המדוייק בעתיד.
בכל מקרה, לעתים אני רואה את הבחירה שלי בזה ולפעמים אני רואה עצמי קורבן של הנסיבות.תלוי במצב רוח וברמת הכובד.. אז תודה על התזכורת!! עינת

[עינת*]

_את רוצה יציבות - זוגיות יציבה ומשפחה וילדים.
וואו, כ"כ לגיטימי. כ"כ טבעי._
כן, את חושבת?
זה מתחיל להרגיש לי מגוחך לרצות את זה. אינני יודעת האם אני רוצה את זה כי כולן רוצות את זה בגיל שלי..
מוכר לך הבוז העצמי על המשאלה הזאת? בשלוש שנים עם בן זוגי ניסיתי חזק להדחיק את הבקשה הפנימית הזאת.. בחוגים הרוחניים שאני הסתובבתי/מסתובבת בהם - יש כאלה שטוענים שמשפחה וילדים מעכבים את ההתפתחות הרוחנית. ועכשיו כשאני כותבת את זה אני רואה שלי עצמי יש את הפחד הזה שהתגשמות ארצית שכזאת תנתק אותי מהרוח. אני חושבת שעכשיו זו הזדמנות לבחון את הפחד הזה, כי הוא גם זה שגרם לי להישאר שנים עם בן זוג שמאד פחד מהדברים האלה.

[עינת*]

וברור שהיו עוד סיבות להיות שם - אהבה גדולה וגם אמונה שאולי נתגבר על הקשיים ושאנחנו כן הולכים בכיוון של משפחה..

[ג'ינ_ג'ית*]

הדבר הכי טוב שקרה לך בסיפור הזה זה שהוא טס מפה.
ולא משנה שהפגישה טרם הטיסה עירערה אותך.
זה יעבור.
העובדה שהוא לא יהיה כאן בקרוב פיזית, במרחק נגיעה - תקל עלייך מאוד את הפרידה.
אני במקומך הייתי לוקחת עוד צעד שיגרום לך להתחזק גם בינך ובין עצמך ומנתקת קשר טלפוני טוטאלי איתו.
ז היעשה לך טוב מהרבה בחינות.
ואם יש איזשהו סיכוי לחזרה בין שניכם, שלא הייתי מהמרת עליו מי יודע כמה, ניתוק טוטאלי יהיה זה שיעודד אותו להתממש

בכל מקרה, תראי בזה את יריית ההתחלה שלך ולא את "הסוף" שלכם. תקבלי את הנפילות והכאבים כחלק מההתנתקות ולגבי זה שקיבלת את החלק הקשה של הנותרת מאחור - תהיי בטוחה שגם הוא חווה וחווה חרא של ימים ורגעים גם אם זה לא נראה כך באותה פגישה . תכלס' מאוד קל לברוח מהכאב מההבנה של מה שקורה לו כשהוא מתארגן לטיסה.. אבל כשהוא יהיה תקוע שם לא פעם ולא פעמיים בחורים נידחים, ברגעים ארוכים של חושך, אפוף בהרבה מדי שקט ומעט מדי חברים באמת טובים, או כאלה שבדיוק אכזבו, רבו, התרחקו, הרגישו לו לאמספיק קרוב - תוכלי "לשמוע" את השקיעה שלו פנימה לאותם מקומות שמיהר כל כך לברוח מהם.

ואם יש לך אפשרות - טוסי גם את לאנשהו לשבוע אפילו רווי אלכוהול וכיף.. אבל בשביל עיצות כאלה את לא צריכה אותנו אני מניחה >

[עינת*]

לאינטואיציה, עכשיו קראתי את המשפט שכתבתי אתמול:
מוכר לך הבוז העצמי על המשאלה הזאת?
וחשבתי שאולי הוא יכול להשמע ציני או מתריס. אז אני מקווה שהבנת את כוונתי, התכוונתי אליו כפשוטו. על גבי דפי האינטרנט קשה לפעמים להביע את הנימה המדוייקת של הדברים.. מקווה , שוב, שהבנת ולא נעלבת..
לג'ינג'ית- תודה!!
לגבי קשר טלפוני או אינטרנטי אז כרגע ממילא אין. הבעיה היא שיש איזה עניין טכני שדורש שנהיה בקשר לגביו מדי כמה זמן. הוא מטפל בעניין הזה לכן הוא יהיה, סביר להניח, זה שיכתוב לעדכן אותי. זה לא משהו שאפשר לבטל אבל אפשר באמת לצמצם למינימום את התיקשורת. כאמור כרגע זה קורה מעצמו כי הוא לא כאן.
תכלס' מאוד קל לברוח מהכאב מההבנה של מה שקורה לו כשהוא מתארגן לטיסה..
מסכימה איתך.
תוכלי "לשמוע" את השקיעה שלו פנימה לאותם מקומות שמיהר כל כך לברוח מהם.
אוי, אני לא מאחלת לו את זה.. לא רוצה להיות זקוקה לכאב שלו כדי לאשר את הכאב שלי, או לאשר שהיה ערך לקשר ולי בעיניו. רוצה להאמין שהיה ויש ערך, רוצה להאמין שגם הוא מתגעגע אליי, שגם אני הייתי עבורו משהו שלא כל כך קל להמיר אותו במשהו אחר. אבל לא מאחלת לו שהוא יסבול. (אז למה לפעמים יש נחמה בלדעת ששנינו באותה סירה של הסבל? בלי להתחסד, אני מודה שיש את זה).
ג'ינג'ית וכותבות אחרות כאן, תודה , אני ממש מרגישה את האכפתיות שלכן יוצאת מבין המילים, וזה מאד מחזק!!

[עינת*]

רוצה להוסיף, משהו שחשבתי הבוקר שאני רוצה לשמש לעצמי מופת, להראות שאפשר להיות חזקה ולהיות שמחה גם בלי גבר. אני חווה הרבה תחושות של קינאה בחברות לי שנמצאות ביחסי אהבה זוגית. אני מרגישה כל כך חשופה וערומה להיות בלי!בגיל שלי (מי ישמע..).. לחברות שלי ולשותפותיי לעבודה יש לרובן זוגיות וחלקן גם בדרך להיות אמהות. איכשהו זה מצטייר לי ככה שכל העולם הוא בתנועה של זוגיות ואהבה (אולי זה האביב..) ורק אצלי משהו עצר. ואני פוחדת לעמוד ככה לבד במערומיי בתוך נהר החיים. יחד עם זה אני מבינה שיש כאן פוטנציאל לעוצמה. להיות גאה בזה, לא להסתיר את עצמי, לראות שאני יכולה לבד.
לעמוד זקופה, להיות מסוגלת לחיות את מלוא החיים, ולהנות גם מהלבד הזה. אולי גם אלה שנמצאות בזוגיות יכולות מזה להזכר במשהו שיש בהן? בקיצור המקום שלי לא בהכרח נחות.. אז אלה הם הגיגי היום.

[אהבת_עולם*]

מוכר לך הבוז העצמי על המשאלה הזאת?
מוכר לי מאוד. גם מהסיבות שציינת וגם מסיבות אחרות.
למשל, תמיד כשאני פוגשת גבר חדש, כמו עולה הבושה לומר שאני מחפשת קשר 'רציני'. ולהגיד שאני רוצה ילדים (אפילו רק 'אולי' רוצה ילדים, כי אני בכלל לא בטוחה) - זה בכלל... תמיד פוחדת שזה יבריח.
זה כאילו לא מספיק 'קוּלי' לרצות את הדברים האלה.

ואצל 'רוחניקים' בכלל - יש את הקטע של 'תחיי את הרגע'. אז כאילו מה אני באה עם תכנונים לעתיד?

בחוגים הרוחניים שאני הסתובבתי/מסתובבת בהם - יש כאלה שטוענים שמשפחה וילדים מעכבים את ההתפתחות הרוחנית. ועכשיו כשאני כותבת את זה אני רואה שלי עצמי יש את הפחד הזה שהתגשמות ארצית שכזאת תנתק אותי מהרוח.
כן, גם זה מאוד מוכר.
גם מבחינת הפחד הפנימי שלי. (מרגישה שחלק מהסיבה שאני באופן לא מודע מעכבת לעצמי את האפשרות לזוגיות - כי יש בי חלק שחושב שזה לא מספיק 'רוחני'. אולי לאו דווקא מבחינת מניעת ההגשמה הרוחנית - אלא כי זה לא מספיק רוחני 'להיתלות' באדם נוסף).

מנגד - כאן באתר הרבה יגידו לך שמשפחה וילדים דווקא מאוד מקדמים התפתחות רוחנית.
למשל - כי ילדים מאוד משקפים לנו דווקא את הנקודות שקשות לנו. ולכן - מעוררים אותנו לעבודה פנימית.

אני חושבת שעכשיו זו הזדמנות לבחון את הפחד הזה, כי הוא גם זה שגרם לי להישאר שנים עם בן זוג שמאד פחד מהדברים האלה.

[אהבת_עולם*]

אה, רק עכשיו ראיתי את שתי ההודעות האחרונות שלך.

לא רוצה להיות זקוקה לכאב שלו כדי לאשר את הכאב שלי, או לאשר שהיה ערך לקשר ולי בעיניו. רוצה להאמין שהיה ויש ערך, רוצה להאמין שגם הוא מתגעגע אליי, שגם אני הייתי עבורו משהו שלא כל כך קל להמיר אותו במשהו אחר. אבל לא מאחלת לו שהוא יסבול. (אז למה לפעמים יש נחמה בלדעת ששנינו באותה סירה של הסבל? בלי להתחסד, אני מודה שיש את זה).
את כותבת דברים מאוד יפים ומודעים.
גם האהבה העצומה שיש בך, וגם ההכרה שלך במקומות ה'פחות יפים' שבתוכך.
אני אוהבת לקרוא אותך !

**********
אני חווה הרבה תחושות של קינאה בחברות לי שנמצאות ביחסי אהבה זוגית. אני מרגישה כל כך חשופה וערומה להיות בלי!
מכירה גם את זה !

בקיצור המקום שלי לא בהכרח נחות
נכון !
וכמה קשה לראות ככה את הדברים בחברה שלנו שמקדשת את הזוגיות.
כלכך קשה לא להרגיש 'נחות', 'מסכן' או 'יוצא דופן'.

שאני רוצה לשמש לעצמי מופת, להראות שאפשר להיות חזקה ולהיות שמחה גם בלי גבר.
[...]
_אני מבינה שיש כאן פוטנציאל לעוצמה. להיות גאה בזה, לא להסתיר את עצמי, לראות שאני יכולה לבד.
לעמוד זקופה, להיות מסוגלת לחיות את מלוא החיים, ולהנות גם מהלבד הזה. אולי גם אלה שנמצאות בזוגיות יכולות מזה להזכר במשהו שיש בהן?_

דברים מופלאים !

שתצליחי להיות מי שאת רוצה להיות גם כשאת בזוגיות וגם כשאת לא !!!
שיהיה לך טוב, ושתמשיכי להתפתח - מתוך שמחה !!!

[ג'ינ_ג'ית*]

(אז למה לפעמים יש נחמה בלדעת ששנינו באותה סירה של הסבל? בלי להתחסד, אני מודה שיש את זה).

טוב, אני מאמינה הדוקה בסבל הדדי
כלומר אם לי צר וכואב אז שגם לו יהיה.. זה מקל על המשא. תכלס שניים בסירה אחת זה באמת יותר קל (מהרבה בחינות) מאחד...

[עינת*]

אהבת עולם, תודה! איזה כיף של תגובה. ממש חיממת את ליבי!
מה שכתבת על הבושה להודות במחשבה על העתיד, ועל מחשבות על משפחה, ילדים וכו' בפני גברים - או הא, זה מוכר לי. גם מביך אותי כי אני רואה את זה גם דרך העיניים שלהם, וברור לי שהלחץ שלנו מלחיץ אותם עוד יותר, ויש כאן איזה מעגל. ויש גם משהו שיכול לפרוץ את המעגל הזה. אני לא מצליחה עדיין לנסח את זה בתוכי, אבל אנסה: זה כמו שכשמחפשים דירה, ובא מישהו ואומר "זו תקופה איומה לחפש דירות" או "אין עכשיו דירות" ואני יודעת שאם אני פועלת מהזרם הפנימי שלי מהמקום הנכון שלי - אז כל הדברים האלה - יש דירות/ אין דירות בשוק - זה בכלל לא משפיע עליי. כאילו יש את הגורל האישי שלי, יש איזו יד שמנחה ומכוונת והיא תדאג לי.. ולפעמים כשפועלים לא מתוך הרמוניה עם עצמך ועם הגורל שלך - אז פתאום גם אתה יותר קשוב לקולות האלה, לסטטיסטיקות מבחוץ, כמו יש דירות/אין דירות, יש גברים כאלה/ אין גברים כאלה, וכו' וגם הן יותר חלות עליך! ראיתי את זה במו עיניי. ובסופו של דבר כמה דירות אני צריכה? אחת. וכמה גברים אני צריכה? אחד. אז למה כל הסטטיסטיקות..בגלל זה כשאני נופלת למחשבות כאלה שאין גברים היום שבעניין של משפחה ילדים וגם רוחניות - אני יודעת שאני איכשהו לא בכיוון הנכון עם עצמי. לא צריך לחפש כל כך בחוץ. עושים משהו מדוייק בפנים ואז המציאות כבר משקפת את זה ומזמנת את האדם הנכון או את המשהו הנכון...

_מנגד - כאן באתר הרבה יגידו לך שמשפחה וילדים דווקא מאוד מקדמים התפתחות רוחנית.
למשל - כי ילדים מאוד משקפים לנו דווקא את הנקודות שקשות לנו. ולכן - מעוררים אותנו לעבודה פנימית_
כן!!!

לג'ינג'ית, אנחנו לא בדיוק שניים בסירה אחת תכלס' בגלל שלא משנה כמה כל אחד מאיתנו יסבול אנחנו בכלל לא חולקים את אותה סירה.. אבל חייבת להודות שאחרי שקראתי את מה שכתבת לי קודם - הוקל לי. הוקל לי לחשוב שהחלוקה היא לא בדיוק - אני בארץ עם כל הסבל והוא בחו"ל עם כל הקלילות והכיף.
שקיבלת את החלק הקשה של הנותרת מאחור
כן את ניסחת את זה מעולה.. אבל באמת אני צריכה לשאול את עצמי "האם זאת האמת? האם זאת האמת שאני הנותרת מאחור?" כי אולי החיים קורים פה, בארץ ובשיגרת היומיום לא פחות מאשר שם, איפשהו?
אז תודה לך!

נ.ב. נראה לי שעברתי לגור בתוך אתר "באופן טבעי". מישהו מכיר את התופעה?
לילה טוב !

[אהבת_עולם*]

זה כמו שכשמחפשים דירה, ובא מישהו ואומר "זו תקופה איומה לחפש דירות" או "אין עכשיו דירות" ואני יודעת שאם אני פועלת מהזרם הפנימי שלי מהמקום הנכון שלי - אז כל הדברים האלה - יש דירות/ אין דירות בשוק - זה בכלל לא משפיע עליי. כאילו יש את הגורל האישי שלי, יש איזו יד שמנחה ומכוונת והיא תדאג לי.. ולפעמים כשפועלים לא מתוך הרמוניה עם עצמך ועם הגורל שלך - אז פתאום גם אתה יותר קשוב לקולות האלה, לסטטיסטיקות מבחוץ, כמו יש דירות/אין דירות, יש גברים כאלה/ אין גברים כאלה, וכו' וגם הן יותר חלות עליך! ראיתי את זה במו עיניי. ובסופו של דבר כמה דירות אני צריכה? אחת. וכמה גברים אני צריכה? אחד. אז למה כל הסטטיסטיקות..בגלל זה כשאני נופלת למחשבות כאלה שאין גברים היום שבעניין של משפחה ילדים וגם רוחניות - אני יודעת שאני איכשהו לא בכיוון הנכון עם עצמי. לא צריך לחפש כל כך בחוץ. עושים משהו מדוייק בפנים ואז המציאות כבר משקפת את זה ומזמנת את האדם הנכון או את המשהו הנכון...
מדהים ומדויק !!!

אני צריכה לשאול את עצמי "האם זאת האמת? האם זאת האמת שאני הנותרת מאחור?" כי אולי החיים קורים פה, בארץ ובשיגרת היומיום לא פחות מאשר שם, איפשהו?
אהבתי את צורת ההסתכלות הזאת.
איזו מחשבה בהירה יש לך....

נראה לי שעברתי לגור בתוך אתר "באופן טבעי". מישהו מכיר את התופעה?
אם תראי את השעה שאני כותבת, זה אולי יענה על שאלתך.

[עינת*]

בהחלט מרגישה שמשהו מישתנה בימים האחרונים, גם בזכות האתר הזה וקוראותיי המופלאות...תודה!

[עינת*]

איזה חיים אלה!
כבר התחלתי להרגיש יותר טוב, יותר חזקה, יותר שלמה, מניחה לעצמי לחיות את חיי ולא להתעסק בו. והנה, הערב, הטלפון מצלצל. ומי בטלפון? אמא שלו. הוריו אנשים מקסימים וכמו שכבר כתבתי מאד נקשרתי למשפחתו, והיו מצבים שהם שימשו לי גם תחליף למשפחתי שלי (עם שלי יותר קשה לי). עניתי. לא יודעת, הכל קרה מהר... והיא שאלה לשלומי, אמרתי שבסדר ולא יכולה להאריך בשיחה כי יש אצלי חברה. אז היא אמרה שהם מתגעגעים אליי. אמרה - בטח היית בקשר עם X (הבן שלה) ואמרתי שדווקא לא, לא שמעתי ממנו בשבועיים מאז שהוא נסע, אז היא אמרה שהוא כתב להם, ושהוא במקום זה וזה, והוא מבסוט..
הו, כמה כיף לקבל תיזכורת שכזו! עד שאני משכנעת את עצמי שגם לו יש בודאי כאב בגלל שהוא לא איתי, געגועים, התמודדות, כמה כיף להיזכר שלא. שהוא נהנה לו בארץ הרחוקה, שהוא בהמראה מתמדת ( ואני בנחיתה..) ואני מנסה לאמר לעצמי די להשוואות אבל ג'ינג'ית פה בודאי תבין אותי.. שזה לא הכי כיף לדעת ששמו אותי מאחור..אני לא שולטת בזה, זה לא רציונלי.. אני לא הכי נאורה עכשיו, ואולי לא הכי פיירית כלפי עצמי, כי בהשוואות האלה תמיד מפסידה. תמיד מרגישה הדפוקה, הננטשת, המוזנחת. שכל קיומי הוא פשוט חסר ערך!

[עינת*]

ומה הייתי אומרת לעצמי אם הייתי חברה ממש טובה של עצמי עכשיו?
הייתי אומרת: זה רק ממחיש ואומר שהביטחון שלך עדיין לא שלם. שהערך שלך בעיני עצמך עדיין לא יציב. הוא בתנודות וקל לטלטל אותו. זה רק אומר שיש עוד עבודה לעשות. אם הקיום שלי קם ונופל על האם טוב לו או רע לו בלעדיי - זה אומר שיש לבנות ולחזק את הבניין הזה, את המבנה הפנימי הזה שנקרא ערך עצמי, אהבה עצמית, יציבות. החיים עוד יבואו לכופף את זה ולערער את זה מיליון פעם, אבל עלייך להיות מוכנה, להיות שלמה, להיות יציבה וחזקה. זה בדיוק מה שאת לומדת עכשיו. שזה לא יהיה תלוי באהבתו של איש, שזה לא יהיה תלוי באיש מבחוץ. כי מה שבא מבחוץ גם יילך. ומה שבתוכך לא יילך. זה כמו שריר.

[עינת*]

אבל אוף, זה שוב כואב נורא!

[עינת*]

הצילו, אני טובעת בשליליות הזאת!

[חני_בונה*]

הצילו, אני טובעת בשליליות הזאת!

את יכולה לראות בעיני רוחך מהו הדבר שמושך אותך למטה? למצוא לו דימוי?
ולראות את עצמך משתחררת ממנו?
וגם המחכימון כרגיל בתיאום מושלם: כשאת לא יכולה יותר אל תכילי.
באהבה

[עינת*]

לחני תודה!
אני יודעת שחלק ממה שמושך אותי למטה זה משהו שעברתי בילדות שקשור לפרידה ולנטישה. אני לא מפרטת לא כי אינני יודעת מה זה. אני כן מכירה את הסיפור שחי שם. בעדינות מנסה לגעת בו. כשיש בי עדינות.
כרגע קשה למצוא בי עדינות.. כל כך הרבה מתח מתווסף לי מכל הכיוונים עכשיו. לפני יומיים קיבלתי איזו תזכורת על מצבי הכלכלי, ועכשיו יחד עם תחושות הלבד וההישרדות במישורים אחרים, מתווסף גם הפחד הכלכלי הזה. אתמול בערב הייתי אצל הוריי - דבר שאני לא מרבה לעשות, וחשפתי את העצב ואת הקושי שלי - דבר שאני מרבה לעשות עוד פחות איתם..דיברתי על מה שקשור לפרידה( ולא על מצבי הכלכלי) אפילו דיברתי על הטראומה מהילדות שהשאירה אותי פצועה עד היום, ושכל פרידה מעלה בי אותה מחדש. והוריי ניסו לתמוך, אך יחד עם התמיכה, כמו שאני גם מכירה אותם ברגעים האלה - זרעו כמה משפטים שהיו מאד חסרי טקט, או לא באמת סומכים עליי או רואים אותי. מגיל צעיר אינני גרה איתם, ולא מצפה שהם באמת יהיו המשענת שלי בשום מישור. יש לי רשת די ענפה של תמיכה וחברים וכיווני עבודה שלא קשורים בכלל למשפחה לי. פיתחתי את זה בגלל שהרבה מאד אנשים היו ועדיין המשפחה שלי יותר ממשפחתי הביולוגית. ועדיין ברגעים של חולשה, כשאני מחפשת את הביטחון הבסיסי, יש איזה צורך שהוריי ייתנו תחושה שיש לי היכן ליפול. אבל כל פעם אני נזכרת ששם זה לא המקום. אליהם אני צריכה לבוא כבוגרת וחזקה, שיכולה להכיל אותם. אינני יכולה להישען שם.
ועכשיו אמצע הלילה, אני מוצאת את עצמי כותבת באתר הזה יותר ויותר, גם כשאין לי בכלל מושג אם מישהו קורא את זה. אני מתפללת לאלוהים שמשהו בי יתחזק כרגע כי זה פתאום מרגיש כמו נפילה ללא תחתית...

[אהבת_עולם*]

יש איזה צורך שהוריי ייתנו תחושה שיש לי היכן ליפול. אבל כל פעם אני נזכרת ששם זה לא המקום.
כלכך מוכר.

אני רוצה להגיד לך מילים מחזקות. ואני לא יודעת מה.
אבל מכירה מעצמי רגעים כאלה של ייאוש שנראה שאני רק שוקעת בתוך הדפוסים שלי ואין תקווה לשינוי - ואז פתאום כמו איזה חסד, משהו כמו עובר לי על הלב ומוחה את הכאב, או מחשבה חדשה - שמראה לי את הכול באור אחר.
ואז אני אומרת 'תודה אלוהים תודה אלוהים תודה אלוהים'.

אני מאחלת לך חסד.

[עינת*]

תודה יקרה!!
אני מתפללת לחסד הזה.

[אנונימי]

הי עינת,
השלמתי את כל מה שלא קראתי כשקרה באמת.
ליבי איתך.
את כותבת כל כך בהיר ומודע, והכאב כואב גם בצד שלי, למרות המרחק והשוני.


_{ההזמנה בתוקף. ביקור, טלפון, מה שבא לך אם בא לך.}

[עינת*]

הי ליאת, תודה!
איך יוצרים איתך קשר?

[עינת*]

הנה עוברים להם הימים, באמצע השבוע עוד הם זורמים איכשהו, קמה בבוקר לעבודה, באה עם הרבה כוחות, ויש בי אהבה ויש בי שימחה, אני כל כך מודה על העבודה שלי, על מפגש יומיומי עם הילדים.. ואז היום בעבודה נגמר, ואני חוזרת אל המציאות של חיי כאן. גם ביתי הוא נעים, עשיתי אותו לנעים ואני גרה באיזור כל כך יפה. אבל משהו נוחת אל הלבד הזה אל הלא עטוף הזה.. יומיים אחרי שהוא, מי שהיה בן זוגי, נסע לחו"ל, אחרי שנפגשנו, פיתחתי איזה סימפטום פיזי בגוף, כנראה קנדידה, והבטן שלי פשוט לא מפסיקה לרטון. ואני נבהלת מהגוף, מהסימנים שלו, מהתסמינים שלו. מנסה לעזור לו, נמנעת כבר שבועיים מקמח ושמרים, מפחיתה מאד בסוכר.. אבל אני יודעת שמה שירפא אותי הוא שמחה! מגע פשוט ועוטף שבתוכו אני אדע שהכל בסדר. כל כך חסר לי, אני יודעת שהיה מרגיע את זה. הגוף שלי כל כך חכם, הוא מדבר ישר.

[עינת*]

אני פשוט מתגעגעת. זה מה שיש. זה מה שגורם לחולשה בגוף, בנפש וברוח. אני מתגעגעת ואוהבת אותו בטירוף. ואין לי מה לעשות עם זה. אני יכולה לכתוב את זה, אני יכולה להגיד את זה, אני יכולה לבכות את זה, וזה לא משנה כלום. אני יכולה לנסות להקרין את האהבה האדירה הזאת חזרה אל המקור שלה שהוא אני.. וזה לא מצליח! יש משהו שבאהבה אותו - מתממש, ונותן לי חיים, ובאהבה אותי - אינו מתממש, וחסר.
זו תקופה שכזו, שבה רגעי החסד שיש לי בחיים הם רגעים בהם אני מרשה לעצמי להרגיש את הכאב, ולעומתם יש את כל הרגעים בהם אני מנסה להפחית את הכאב או להדחיק או לשלוט בו. וזהו המנעד כרגע - ההקלה היא כשהכאב הוא חשוף וגולמי. ההכבדה כשהוא חבוי ומוסתר. האם יש משהו מלבד זה?? הזהו הריקוד שבו אני הולכת לבלות את השנים? ואני תוהה כמה זמן זה יימשך...מתי יורשה לי, מבפנים, לקום לתחייה.
וגם רוצה לכתוב לו. ולא יודעת אם זה נכון וכדאי. אני פשוט בקריז אליו, לחצי השני שלי, שיהיה איתי.

[פלוני_אלמונית*]

גם אני במזדהות..
זוכרת את הכאב הזה חופר בבטן מבפנים... מאד נדוש יהיה להגיד שממרחק השנים זה נראה אחרת.
ובכל זאת- הכאב הזה מנביט איזה זרע וממנו מבשיל משהו חדש והוא בהיר ובלתי מתפשר. אבל צריך להגיע לקישקעס של הכאב, כדי לזכות במשהו הזה.

[עינת*]

אבל צריך להגיע לקישקעס של הכאב, כדי לזכות במשהו הזה
איך איך חופרים בזה כל כך עמוק ונשארים בחיים??
פשוט נכנעים, פשוט מסכימים להיות שם?

הכאב הזה מנביט איזה זרע וממנו מבשיל משהו חדש והוא בהיר ובלתי מתפשר
נגע בי מאד,
תודה!!

הערב נסעתי לבקר את אחותו שאני מאד אוהבת, ותמיד הרגשתי קרובה אליה. 4 חודשים לא התראינו!! היא ומשפחתה הם כמו משפחה בשבילי. בדרך אליה התחלתי לחוש שבעצם הפרידה הזו היא מוות. פשוט מוות. חד, בלתי מתפשר, בלתי ניתן לערעור. ואז ממש התחלתי לבכות תוך כדי נהיגה, בכי כזה של חוסר אונים ואימה מול המוות הזה. אין מה לעשות עם זה! אין מה לעשות עם זה!
הבנתי תוך כדי הנהיגה שבעצם עד עכשיו כל החודשים האלה לא התפרקתי בכלל. גם יום אחרי ההחלטה על הפרידה קמתי והלכתי לעבודה, המשכתי ללמוד, וככה עד היום! תיפקדתי, הרווחתי כסף, הייתי אחראית, תיחזקתי קשרים. ובעצם לא נפלתי כי הרגשתי שאין לי איפה ואיך ליפול. ומשהו כל כך רוצה ליפול ושייטפלו בי קצת, יכינו לי מרק, ייגעו בי, ישאלו אם הכל בסדר, להיות קצת כמו ילדה, מוכלת, ברחם זמני כזה, כדי להחלים קצת, כדי לתת להכל בי להיות.
אבל אין לי מקום כזה. אני לבד. אני חיה לבד, ואני צריכה לשרוד ואני צריכה להיות בסדר. והוריי זה לא הכתובת לנפילות.. איך אעשה את זה בכל זאת? יש למישהו רעיון? כי נראה שאי אשפר להיבנות מבלי להתפרק קודם. האם זה נכון? מאד אשמח לתמיכה בעניין הזה..

[אהבת_עולם*]

הלב שלי מאוד איתך. כלכך מבינה את מה שאת מתארת.
כלכך מבינה את הצורך להתפרק, ושאין איפה. אין אצל מי.

אני לא יודעת איזה רעיון לתת לך.
אבל אולי זה קצת קצת עוזר שאני מקשיבה, ומאחלת לך טוב בכל לבי....

[עינת*]

תודה אהבת עולם, זה כן עוזר! ומרגש אותי שאת מבינה
כתבתי לו מייל אתמול בערב והוא ענה לי, כתב שגם לו קשה.
קראתי את המייל שלו כמה פעמים, מרגישה כל מילה, מכניסה פנימה.
ואחר כך התפרקתי..
במהרה הייתי צריכה לאסוף את עצמי ולצאת לפגישה בעבודה, אבל הכמה דקות האלה של בכי תמרורים שיחררו קצת.
אני מרגישה שזה כל כך אינטימי כל מה שאני כותבת כאן.
אני אוהבת אותו כל כך! אין מילים לתאר.

[אנונימי]

עינת יקרה,
את יכולה להתקשר אלי 054-4544135

כמו כן, את כל מה שאת מתארת שאת רוצה וצריכה לעצמך את יכולה לקבל בטיפול שנקרא איזון גוף נפש, או פסיכותרפיה גופנית.
אני יכולה להציע מישהי שהיא חברה שלי ושחברות אחרות שלי שהלכו אליה, מרוצות ממנה ומהטיפול מאד מאד.
היא ברמת אילן, ליד אונ' בר אילן, אם רלוונטי לך.

[עינת*]

תודה ליאת, ואני אתקשר בקרוב.
בינתיים בבית עם כאב בטן, יום שישי הארור. מנסה לעשות את המיטב בלטפל בעצמי, רפואה סינית, "המסע" ועוד. כל מה שתקציבי הדל יכול לאפשר. הבטן לא מרפה כבר שלושה שבועות, זה התחיל יום אחרי שהוא נסע לחו"ל. המחושים והחולשה סוגרים אותי בבית, אני ישנה הרבה ואוכלת מעט, ומרזה עוד. עכשיו הייתי בערב עם חברים, ומחושי הבטן הם שגררו אותי משם בסופו של דבר. מייעצים לי כל מיני כיוונים, בדיקות, ניקויים. אני אנסה, אני לא פוסלת. אבל בחרדה אני צריכה לטפל עכשיו איכשהו. לילה שבין שישי לשבת עכשיו ואני לבד. ואני לא מצליחה להרגיע את החרדה הזו שאני גוססת מאיזו מחלה סופנית, ששום דבר לא בסדר, ששום דבר לא יהיה בסדר גם. יש לי נטייה לפחד ככה ממחושי הגוף, וכשאני במתח בחיי החרדה הזו גדלה.
ויש עוד פן לחולשה הפיזית הזו: משהו בי רוצה לעצור את החיים עד שהוא יחזור. משהו רוצה להיות חולה וחלש עכשיו. אולי אם אחלה במחלה סופנית הוא יחזור? המיינד "משתעשע". אני מרגישה שאני לא יכולה להחיות את עצמי בלעדיו, שאני לא יכולה להבריא את עצמי בלי האהבה שלו. אני יודעת שאני צריכה לעשות זאת כרגע כך, בלי. אבל משהו בי לא מסכים, לא רוצה להבריא עד שהוא יבוא. ככה זה מתנגן בפנים. אני רואה את הניגון הזה, ולא מצליחה לעצור אותו.

[אנונימי]

עינת,
את מאפשרת לניגון הזה מקום או נחלמת בו? שופטת את עצמך על שאת מחזיקה בו?
בד"כ, אנחנו זזים רק כשכלו כל הקיצין.
ז"א, שלהאבק, להתנגד, לא תורם באמת.
אם אתיכולה להיכנע, לוותר, להיות עם המחשבות האלה, הניגון הזה, בלי לשפוט אותם, בלי לחשוב ליהם אם טובות לך אם רעות,
אולי בסוף הן ילכו. ירגישו שקיבלו מקום, ושמיצו את עצמן.
ואם לא, אז לא נורא, שהרי בלאו הכי הן כאן...?

[עירית_לוי]

הי עינת,

לקח לי קצת זמן אבל הנה אני פה .

אני שומעת בתוכך שני קולות, שני קולות שגם את בעצם ערה להם:

קול אחד,
בואי נקרא לו הקול של הלב, או של הנשמה, או הקול הפנימי - שיודע שהאיש שעזב הוא לא האיש שבאמת רצית, הוא לא הבחירה הכי מדוייקת עבורך.
ברגעי הכנות שלך עם עצמך את ידעת שזה לא מה שאת רוצה, או זה לא מה שאת הכי רוצה. שיכול להיות שיש משהו שהוא יותר נכון לך.

והקול השני,
הוא הקול של המערך הרגשי הנמוך יותר, הקול של מערך ההגנות הרגשיות שלך.
אותו לא מעניין להקשיב לקול הפנימי שלך, אותו מעניין רק שלא יכאב. מעניין אותו רק שהכאב המטורף שהתעורר עם העזיבה של האיש יפסק - ומיד. שהפצע הישן של "אני נטושה/דחוייה/לא אהובה" יפסיק לדמם כי הכאב שהגיע עם פתיחת הפצע הוא בלתי נסבל.

ולא שלא מעניין אותו להקשיב כי הוא קול "רע" או לא בסדר. לא מעניין אותו כי הוא קול הישרדותי, אוטומטי, שכל תפקידו להגן עלייך מפני כאב. בשביל זה הוא קיים.

ובגלל שמה שמניע אותו זה להפסיק את הכאב, ובגלל שהוא יעשה הכל בשביל זה, הוא יוצר בך התנהלות של מכורה .
הקריז הוא קריז למשכך כאבים. כשזה מציף אותך אז נדמה לך שהקריז הוא לאיש שהלך. שהוא הדבר היחיד שיכול להפסיק עכשיו את הכאב הבלתי נסבל.

עכשיו -
כאשר קיים דיאלוג בתוכנו בין שני קולות כאלה,
קיים הסיכוי שהקול של המערך הרגשי יגבר על הקול הפנימי. יגבר עליו, ויגרום לנו לדכא אותו. אותו ואת חלק מהרצונות והצרכים היותר עמוקים שלנו.

המשמעות של זה היא שכאשר מתנהלת בתוך מערכות יחסים את לא תמיד נוכחת מספיק בכדי –

א. לבחור את מערכת היחסים מתוך חופש אמיתי. את נקשרת מהר, את מתמקדת במה שטוב ביחסים הללו, מתרפקת על תחושת הנעימות והביטחון, וכאמור לא תמיד פנויה להקשיב למקום שמזהה את ה"חריקות".

ב. להיות אַת עצמך באופן מלא בתוך מערכת היחסים. להיות נאמנה לעצמך במאה אחוז. להביא את עצמך בביטוי עצמי מלא.

הכיוון שאני יכולה להציע לך הוא לציור איזון בין שני הקולות הללו,
בהדרגה לחזק את הקול הפנימי, ובמקביל - לעדן את מערך ההגנה הרגשי, את עוצמות הפעולה שלו ואת מידת ההזדקקות שלך אליו.

אם זה מדבר אליך,
כתבי כיצד זה פגש אותך, מה זה מעלה בך, ואוכל להנחות אותך למימוש מעשי יותר של האיזון הזה.
.

[עינת*]

עירית,
וואו.
כמה חזק מה שכתבת לי.
אני מבינה שאני בעצם בגמילה. שאני בתהליך של שחרור אותו.
כל מנגנוני ההגנה שלי עכשיו קופצים ואומרים - זה לא נכון! אני באמת אוהבת אותו. אני באמת רוצה להיות רק איתו. זה לא געגוע למשכך כאבים. זו כמיהה אליו.
אבל, אני לא יכולה שלא להסכים עם השורה הזאת:
ברגעי הכנות שלך עם עצמך את ידעת שזה לא מה שאת רוצה, או זה לא מה שאת הכי רוצה. שיכול להיות שיש משהו שהוא יותר נכון לך
הוא שמע את זה ממני כל כך הרבה פעמים לאורך הקשר!!
בתוך הקשר הייתי בשני הקולות האלה גם כן. וזה לא אומר שלא אהבתי אותו ולא רציתי שזה יצליח!
האם אני באמת יכולה להאמין לקול הפנימי הזה? האם הוא באמת קיים? האם הוא באמת מדבר? האם יכול להיות שמה שקורה עכשיו הוא מענה לקול הזה?
_הכיוון שאני יכולה להציע לך הוא לציור איזון בין שני הקולות הללו,
בהדרגה לחזק את הקול הפנימי, ובמקביל - לעדן את מערך ההגנה הרגשי, את עוצמות הפעולה שלו ואת מידת ההזדקקות שלך אליו.
אם זה מדבר אליך,
כתבי כיצד זה פגש אותך, מה זה מעלה בך, ואוכל להנחות אותך למימוש מעשי יותר של האיזון הזה.
._
כן, זה מדבר אליי מאד! אשמח אם תפרטי.
אני חייבת לאמר שאני כמעט אף פעם לא מצליחה לסיים קשר מיוזמתי. עם בן זוגי האחרון היו הרבה קטעים שהרגשתי שהקוים האדומים שלי נחצו ושאולי נכון יהיה לעזוב, אבל ידעתי שאני פשוט לא יכולה!! רגשות האשמה והחרטה היו עצומים. גם תחושות של חמלה ורחמים ואיך אני נוטשת אותו היו מעורבות שם. וגם - ההאחזות שלי שלא לאמר ההתמכרות לביחד הייתה כה גדולה שלא יכולתי לעשות דבר שכתוצאתו אאבד את זה.
זה מחליש לחיות ככה. בעיקר הייתי זקוקה לידיעה שאני מסוגלת ללכת אם ארצה. ממקום כזה נשארים ממקום של חופש. וגם בן הזוג יודע את זה. גם עליו זה משפיע - התחושה שאני יכולה ללכת אם ארצה ואם נשארת אז זה מתוך בחירה. זה משפיע על ההערכה שלו אותי וגם את עצמו בסופו של דבר כי הוא יודע שאני באמת רוצה להיות שם ולא נשארת מתוך פחד. אני חושבת שאת בן זוגי זה ערער ואומנם הוא זה שבחר לסיים את הקשר אבל הוא קלט ממני לא מעט פעמים את המסר שהוא אולי לא מספיק טוב בשבילי ושאינני מעיזה לקום ולבדוק את זה!
אוי כמה זה מכאיב ומפחיד להודות בזה.
כי מה זה אומר? אני לא יכולה להאחז בו? אני לא יכולה להאחז בתקווה שנחזור? זה משאיר אותי לבד עוד יותר. לבד מאד.
עירית תבורכי, תודה על התגובה חדת הראייה והבהירה! היה בהחלט שווה לחכות.

[עינת*]

וליאת תודה לך, זה מה שבאמת עבד בשבילי אתמול בלילה, ואיפשר לי להרפות וללכת לישון. וגם פיזית הרגשתי הרבה יותר טוב כשהרשתי להכל להיות כמו שהוא.

[עינת*]

ועוד דבר אחד, עירית, מעניין אותי ממה ראית את זה:
בואי נקרא לו הקול של הלב, או של הנשמה, או הקול הפנימי - שיודע שהאיש שעזב הוא לא האיש שבאמת רצית, הוא לא הבחירה הכי מדוייקת עבורך.
כי אני בעצמי די מבולבלת בקשר לזה. עד כה כתבתי כאן הרבה על האהבה, הגעגוע, ההיקשרות. עכשיו בתגובה לדברייך, כתבתי גם על הספקות שהיו בקשר. אבל אני עצמי עדיין לא מצליחה להבחין מה מזה הוא הקול של הלב ומה מזה הוא מנגנון הגנה והישרדות. ברור לי שיש כרגע רגשות עוצמתיים שמערפלים את ראייתי. אבל לאורך כל הקשר לא הייתה לי הבהירות הזאת, מהו הקול של הלב ומה אני באמת רוצה ומאחלת לעצמי. יכול להיות שגם אז פחדתי לראות את האמת. אני לא יודעת. אני מאד רוצה לצאת מהערפל הזה. המחיר של לצאת מהערפל הזה הוא באמת להישאר לבד, גם בלי תקווה או ציפייה, ולהתמודד עם הפחד שאולי איש לא יבחר בי ולא יאהב אותי שוב. אבל אני רוצה לדעת מהי האמת, ואני רוצה להשתחרר מהפחד שמעוור ומעוות! יהיה לי הרבה יותר קל להשלים עם המציאות אם אדע שמה שקורה משקף את האמת הכי פנימית שלי, אם זה אכן כך.
יחד עם זה אני שואלת - איך הבנת מדבריי שזהו קולו של הלב? תודה לך. עינת

[אהבת_עולם*]

עינת היקרה,
כשאני קוראת את הכאב שלך זה נוגע לי בנקודות כואבות של עצמי.
ואז אני מרגישה פחד על עצמי, ומנגד - רצון לחבק אותך, ולעשות שלא יכאב.

לפעמים זה הופך לי את הבטן לקרוא,
אבל אני נשארת איתך.

מבינה את הכאב, ומתרשמת מהפתיחות שלך לצמוח מתוכו.

אינספור חיבוקים.....

[עינת*]

אנשים יקרים, אני רוצה בהזדמנות זו להודות לכל מי שקורא וכותב לי כאן. אני מרגישה אתכם בתגובות שלכם, ומרגישה נתמכת, מובנת ושרואים אותי. זה די מציל אותי רגעים קשים.תודה לכם, ושיהיה לכולכם חג שמח, טוב, רך, נדיב! תבורכו על האהבה והנתינה שבוקעת מבין המילים.

לגבי עצמי, אני מרגישה שיש לי פה עבודה של הפנמה בעיקבות התגובה של עירית. היה לי מאד חזק וחשוב לקרוא את המסר הזה.
כפי שכבר כתבתי התכתבנו, אני והוא, בימים האחרונים. כתבתי לו והוא ענה לי, כתב שגם לו קשה שם. עניתי לו ביום שישי בלילה ממקום כזה די נמוך שהייתי בו. לא יותר מדי פירטתי אבל כנראה שהקושי שלי דיבר מבין השורות. גם הצעתי לו את תמיכתי באם הוא זקוק לכתוב או לדבר או לשתף. הוא ענה לי אתמול, כתב שהוא בסדר להיות עם הדברים כרגע עם עצמו, הודה על ההצעה שלי. כתב לי כמה פיסקאות מרגשות מאד מאד אודותיי, כתב שיש בי המון אהבה ועכשיו זה הזמן לתת אותה לעצמי כי אני כרגע הכי זקוקה לה. כתב שגם את הגוף שלי האהבה הזו תרפא, שיותר מדיי זמן סחבתי בי דפוסים של שינאה עצמית, חוסר קבלה ונמנעתי מהחיים באיזשהו מקום, כולל הכאב שבהם. ועכשיו זה הזמן להביא לשם אהבה. גם כתב שביום שישי הוא ממש הרגיש קשר בלתי אמצעי איתי, קשר של נשמה, ממש הרגיש אותי בלי קשר למרחק ולהגדרת הקשר בינינו. זה מדהים כי אני גם הרגשתי את זה מאד חזק בימים האחרונים. נראה שככל שאני יותר מטהרת את המיינד או הולכת מעבר לחשיבה, כך גם בי נפתח המקום שמסוגל להרגיש קשר בלתי אמצעי עם אנשים שאני אוהבת, לא משנה אם הם איתי בפיזי או לא. זה יכול להיות מאד מנחם במקרים שאין לך קשר פיזי עם אותו אדם, אני חושבת שזה יכול לרכך את האבל והאבדן שאנשים לעתים שרויים בו מכל מיני סיבות.
ברמה של הלב, במקום הגבוה שלי התגובה שלו נגעה וריגשה מאד. אבל במקום של האגו מיד התחיל הסרט: יצא שאני חשפתי את חולשתי והוא מנחם אותי, וזה עוד פעם הכאיב לי באותו המקום שבעצם הוא לא זקוק לי, ואני זקוקה לו. כך האגו רוצה לקרוא את הסיטואציה. כאילו "ידו על העליונה".
זה שייך לקטגוריה הזאת:
אותו לא מעניין להקשיב לקול הפנימי שלך, אותו מעניין רק שלא יכאב. מעניין אותו רק שהכאב המטורף שהתעורר עם העזיבה של האיש יפסק - ומיד. שהפצע הישן של "אני נטושה/דחוייה/לא אהובה" יפסיק לדמם כי הכאב שהגיע עם פתיחת הפצע הוא בלתי נסבל.
הכפתור של הנטושה, עזובה ולא רצויה, נלחץ שוב, למרות שנכתב לי מייל תומך ומלא אהבה! בגלל שעל פניו זה נראה לי קטנוני להרגיש ככה, אני דוחה בי את השליליות, מגנה אותה, אבל היא רק גדלה בעיקבות זאת.
וחוץ מזה המילים שהוא כותב לי משם, מהודו, כל כך מדוייקות, רואות, מוארות. ואני ישר מתחילה עם ההשוואה - הוא עושה דרך רוחנית אמיתית, הוא מתעורר באמת. הוא כבר מואר.. ואני מתעכבת לי פה, בחיים האלה בהם האגו והמיינד מתערבים ומשבשים את הראייה. הדרך שלי איננה אמיתית, איננה רוחנית וכו'.
אני יודעת שבמרוצת הזמן אני רואה פירות להכל, גם לכאבים הכי גדולים שלי, במרוצת הזמן אני מגלה שאלה הם כאבי גדילה. אני יכולה להעיד על עצמי שיש גדילה, עם השנים, יש התפתחות אמיתית, שינוי. אבל בתוך הג'יפה תמיד קשה לי להאמין. נראה לי שאני סובלת לחינם ו"לא עושה את זה נכון" וקול אחר בי אומר: את עושה את זה הכי נכון עבורך, מה שעובד בשבילך, לא עובד בשביל אחרים ולהיפך. אבל הקינאה וההשוואה מורידות את רוחי.

לגבי דבריה של עירית, אני מנסה לשאול את עצמי מה בי עורר את הספקות שהיו, לתת מקום למה שלא היה בטוח בקשר. אולי אני אגלה משהו? כי עכשיו זה הזמן המושלם לגלות את זה. כאילו התפנה לי זמן ומרחב לבדוק מה היה חסר לי. בתוך הקשר זה היה קשה עד בלתי אפשרי לעשות את זה כשהמחשבה היא שעצם הזוגיות עם האדם הזה לא בטוח שמתאימה לי.
אבל כפי שכתבת לי - באמת הדפוסים שלי מקשים מאד על שאילת השאלות האלה. כאילו צריך להיות באיזה מרווח כזה, בתוך הכאב, בריק, כדי לבדוק ולשאול את זה. אך כדי להמנע מהמרווח הזה, מהריק, אני בורחת ללהאחז בקשר ובאדם. לא נותנת לעצמי צ'אנס לבדוק מי אני בלעדיו. אני רואה את זה ונראה לי שזה לכשעצמו מאפשר קצת יותר לשהות במרווח של חוסר הודאות.
יחד עם זאת, החיבור שלנו בנשמה הוא ממש אמיתי, מאד קרוב. אני רק לא בטוחה אם אנחנו אחים או בני זוג. זה מה שניסינו להבין לאורך כל הקשר.

[אהבת_עולם*]

עינת, מה שסיפרת על המייל שלו קומם אותי, לכן אני מזהירה שאני הולכת לכתוב בצורה רגשית:

כתב שיש בי המון אהבה ועכשיו זה הזמן לתת אותה לעצמי כי אני כרגע הכי זקוקה לה.
אותי זה היה מעצבן שהיו כותבים לי ככה. כאילו הוא מנסה 'להיפטר' ממני בכל מיני צורות. אפילו אם זה במשפטים 'רוחניים' 'גבוהים'.
הוא לא רוצה את האהבה שלי - אז הוא זורק אותה אליי בחזרה.
אתה לא רוצה לתת לי את מה שאני צריכה? לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה? סבבה.
אבל אל תגיד לי מה טוב בשבילי בִּמקום זה, ואל תנסה לשלוח אותי לעצמי בְּמקום שבו אתה לא יכול לתת לי. זה לא התפקיד שלך להחליט מה אני צריכה.
התפקיד שלי הוא לדאוג לחזור לעצמי - אם אני רוצה, אם מתאים לי, בזמן שמתאים לי - ולא שמישהו יגיד לי 'את לא צריכה אותי, תחזרי לעצמך', ובכך יפטור את עצמו. מעצבן !
(אולי זה לא קשור, אבל לי זה מרגיש קצת כמו שאומרים ל'ילד מפגר', שמנסים להיפטר ממנו: 'לך תחפש אותי בחוץ, תראה אם אני שם'.)

כתב שגם את הגוף שלי האהבה הזו תרפא, שיותר מדיי זמן סחבתי בי דפוסים של שינאה עצמית, חוסר קבלה ונמנעתי מהחיים באיזשהו מקום, כולל הכאב שבהם. ועכשיו זה הזמן להביא לשם אהבה.
גם הדברים האלה - אם היה כותב לי אותם מישהו שאוהב אותי ורוצה אותי ולהיות איתי והכול - אולי הייתי פתוחה לקבל.
אבל כשהוא כותב את זה מ'מרחק', מאחורי גדר שאותה אי אפשר לחצות, אני לא קונה.
לי אישית אין כוח להטפות רוחניות ממי שלא בוחר בי.

הכפתור של הנטושה, עזובה ולא רצויה, נלחץ שוב, למרות שנכתב לי מייל תומך ומלא אהבה!
זה לא מייל מלא אהבה.
זה מייל של 'אני אוהב אותך אבל לא רוצה להיות איתך'.
את באמת לא רצויה מבחינתו !

אני בכלל לא מתפלאת שלא היה מקום בתוכך לדברי ה'אהבה' להיכנס.

בגלל שעל פניו זה נראה לי קטנוני להרגיש ככה, אני דוחה בי את השליליות, מגנה אותה, אבל היא רק גדלה בעיקבות זאת.
זה ממש לא קטנוני להרגיש ככה.
את מרגישה ככה מסיבה טובה.
וחבל שאת מגנה את רגשותייך.

אני לא אומרת שהוא אשם בזה שהוא לא רוצה להיות איתך, ואני לא אומרת שצריך לכעוס עליו על זה, (למרות שזה מכעיס).
מה שאני לא סובלת זה שמייצרים את האשליה הזאת. שהוא כאילו שופך עלייך מלא אהבה, אבל זו בעצם לא האהבה שאת רוצה.
הוא כאילו נותן ונותן, אבל לא באמת נותן לך. ואת נשארת ריקה.

(מקווה שזה בסדר מה שכתבתי, ולא 'התלהמתי' יותר מדי.)
(לעומת עירית, מציגה את הצד ה'לא רוחני'. לכאורה. רק לכאורה. לפעמים צריך פשוט להרגיש, ולפעמים גם לכעוס. ולא רק להיות כאלה 'רוחניים'.)

[עירית_לוי]

עינת, אשתדל להגיב מחר.
בינתיים- חג שמח

[עינת*]

אהבת עולם, תודה!
את בעצם ביטאת פה בלי בושה את מה שחלק בי מרגיש ולא מעיז לבטא. חשוב לי לראות את זה מול עיניי...
בטוחה שיש עוד פנים לעניין הזה, אבל מגניב שמותר להרגיש גם ככה.

[עינת*]

עירית, תודה, חג שמח!!
אשמח לקרוא אותך.

[עינת*]

'את לא צריכה אותי, תחזרי לעצמך', ובכך יפטור את עצמו. מעצבן !
הוא אמר לי את זה הרבה פעמים בקשר, וזה תמיד היה מעצבן אותי!! למרות שיש צדק בדבריו.

[עירית_לוי]

אני חייבת לאמר שאני כמעט אף פעם לא מצליחה לסיים קשר מיוזמתי. עם בן זוגי האחרון היו הרבה קטעים שהרגשתי שהקוים האדומים שלי נחצו ושאולי נכון יהיה לעזוב, אבל ידעתי שאני פשוט לא יכולה!! רגשות האשמה והחרטה היו עצומים. גם תחושות של חמלה ורחמים ואיך אני נוטשת אותו היו מעורבות שם.
בדרך כלל כאשר יש לנו קושי לחיות בשלום עם חוויה מסויימת,
קשה לנו כאשר גם כאשר היא מופנית אלינו, וגם כאשר היא מופנית אל אדם אחר.
קשה לנו להיות נוכחים לעצם החוויה. נקודה. לעצם האנרגיה שלה.
בלי קשר למי חווה אותה - אנחנו או אדם אחר. ובלי קשר באיזה צד של המתרס של החוויה אנחנו נמצאים: אם "עושים" לנו או אם אנחנו "עושים אותה" לאדם אחר.

ולך, כך אני משערת, קשה להכיל חוויה של דחייה שלך על ידי אדם אחר (לא יכולה להכיל זה אומר שזו חוויה בלתי-נסבלת עבורך, וזה אומר שהמערכת שלך שואפת לפלוט אותה מתוכך כמה שיותר מהר. לא יכולה שהיא תהיה בתוכך),
וגם קשה לך להכיל חוויה של דחייה של אדם אחר, ועל אחת כמה וכמה כאשר את היא כביכול זו המייצרת עבור האדם האחר את החוויה.

ולכן, אין לך חופש להיעזב/להידחות - וגם אין לך חופש לעזוב/לדחות.

ובמצב כזה יש סיכוי שתמצאי את עצמך נמצאת בתוך קשר, כאשר את לא באמת בוחרת להיות בתוכו.
מדוע?
כי אחרי שכבר נוצר החיבור ונוצרה ההיקשרות, גם אם תגלי שהקשר לא נכון לך, זה יהיה בלתי נסבל ומכאיב מדי להחליט להיפרד, כי אז את מסתכנת בהיזרקות האיומה אל תוך חוויית הדחייה. וכאמור – לא משנה אם את נמצאת בעמדת הנדחית או הדוחה.

ובדרך כלל, כדי לא יצור דיסוננס פנימי חזק מדי, אם את מגלה שהקשר לא נכון לך, המנגנון הפנימי שלך דואג לטשטש ולמסך את הקול שיודע. ובכל שלב שבו מתעורר ספק חדש, הוא דואג לערפל או להשתיק אותו.

כי אם הקול הפנימי יישַמע חזק מדי לא יהיה מנוס מלהקשיב לו. להביט לו בעיניים.
ועם קונפליקט פנימי מתמשך שכזה אי אפשר לחיות בשקט. עדיף לא לשמוע. משהו בסגנון של "מה שלא יודעים לא כואב".

ולכן, ניתן לומר בעצם שמנגנון ההגנה שלך, המנגנון שמגן עלייך מלפגוש את חוויית הדחייה והנטישה – הוא זה שמחליש ומדכא את הקול הפנימי שלך.
זה נראה לך כאילו את לא יודעת, או לא שומעת את הקול הפנימי. אך זו כאמור אשליה שיוצר מנגנון ההגנה. זה פשוט יהיה מטלטל מדי לשמוע.
אני מאמינה שאין אדם שאין לו אינטואיציה. פשוט לחלקנו זה עלול להיות "מסוכן" מדי להשתמש בה. מכאיב מדי.

ואז – לעיתים, הנטייה לאחוז בבן הזוג, יכולה להתפרש עבורנו, בתוכנו, כאהבה גדולה, כחיבור מאוד חזק,
כאשר למעשה הרבה פעמים הדבק שמחבר אותנו לאדם האחר, ההיקשרות הגדולה - מורכבת מלא-מעט פחד. לפעמים יותר פחד, לפעמים פחות, לפעמים אהבה מהולה בפחד, ולפעמים כבר רק פחד נטו.
.

_הכיוון שאני יכולה להציע לך הוא לציור איזון בין שני הקולות הללו,
בהדרגה לחזק את הקול הפנימי, ובמקביל - לעדן את מערך ההגנה הרגשי, את עוצמות הפעולה שלו ואת מידת ההזדקקות שלך אליו.
אם זה מדבר אליך,
כתבי כיצד זה פגש אותך, מה זה מעלה בך, ואוכל להנחות אותך למימוש מעשי יותר של האיזון הזה.
.
כן, זה מדבר אליי מאד! אשמח אם תפרטי._
בעצם יש פה שני מסלולי עבודה, שכל אחד מהם יכול גם לחזק את האחר:

אם למשל הגעת לרגע בו את נזקקת פחות להגנה מחוויית הדחייה, אם היא כבר פחות מפחידה אותך, את יכולה להיות פנויה וקשובה יותר לקול פנימי האותנטי. יש לך יותר אומץ להקשיב לו.
ומקביל, אם הצלחת להקשיב לקול הפנימי, נגעת באמת הפנימית שלך - את באופן טבעי תהיי מוכנה יותר להתמודד עם הפחד שלך על מנת לחיות את האמת שלך.

תהליך כזה של חיזוק הקול הפנימי ועידון ההזדקקות למנגנון ההגנה מפני חווית הדחייה, הוא בעצם ריקוד בין שני המסלולים הללו. ריקוד שמעצים אותך בהדרגה.
בכל פעם את מתמקדת באחד מהם, מחזקת אותו, והוא משפיע לטובה גם על האחר. וחוזר חלילה.

לתחושתי שווה לך להתחיל מחידוד ההקשבה לקול הפנימי שלך.
מיד אציע כיצד.

קודם אענה לך על זה, זה מאוד רלוונטי:

_ועוד דבר אחד, עירית, מעניין אותי ממה ראית את זה:
בואי נקרא לו הקול של הלב, או של הנשמה, או הקול הפנימי - שיודע שהאיש שעזב הוא לא האיש שבאמת רצית, הוא לא הבחירה הכי מדוייקת עבורך.
כי אני בעצמי די מבולבלת בקשר לזה._
איך הבנת מדבריי שזהו קולו של הלב?
זה היה שזור לאורך הדברים שכתבת, בין השורות, ועלה (לי) מאוד חזק מתוך האנרגיה שלך.
את אמרת את גם לעצמך וגם לבן זוגך, זה אבל לא באופן ישיר.

יחד עם זאת, וזה חשוב מאוד מאוד,
כאשר הקול הפנימי שלנו מדוכא, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מחפשים את התשובות בחוץ. אצל אחרים.

נראה לנו כאילו אנחנו לא יודעים את התשובה ושאין לנו שום דרך ליצור אליה גישה (אשליה מס' 1).
ונראה לנו שאם האחרים יגידו לנו מה הם רואים שאנחנו רוצים, ומה באמת נכון לנו, ו – לא פחות חשוב - איך בדיוק הם רואים את זה - אז אחרי שהם יגידו אנחנו גם נראה את זה (אשליה מס' 2).
ונראה לנו שאם נבין איך הם רואים את זה, גם נחוש את זה, נשמע את זה בתוכנו - כלומר זה יצור לנו גישה לקול הפנימי שלנו (אשליה מס' 3).

האשליה הזאת נראית אמיתית לגמרי, אני יודעת.
הייתי שם.
ולימדתי את עצמי לאט לאט לאט לאט עם המון סבלנות להקשיב לקול שלי.
זה ממש כמו שריר שאפשר לאמן ולחזק עוד טיפה ועוד טיפה.

להקשיב – ולא לשמוע, ושוב לנסות, ולקבל שתי תשובות סותרות. ושוב ושוב.
ואז סוף סוף לקבל תשובה אבל לגלות שאת לא סומכת על התשובה. איך אני יודעת אם היא קול פנימי שיודע מה נכון או פחד? ושוב ושוב ושוב. זה מתסכל מאוד בהתחלה.
על כל אחת מהפרידות שלי התלבטתי במשך שנה וחצי לפני שקמתי ועזבתי. שנה וחצי! של טחינת מוח עצמית, שלא היה מנוס ממנה כדי להגיע לשקט. הייתי חייבת למצות את הנטייה האוטומטית שלי להבין, כדי להגיע לידיעה.

אם תכווני את עצמך לשם, לאט לאט את תלמדי לסמוך על הקול שלך.
אני מבטיחה לך.
אני עברתי מאפס יכולת לסמוך על הקול שלי לביטחון גמור כמעט בתחושות שלי. כמעט, כי לפעמים עדיין עולים ספקות פה ושם.
אבל בגדול, עברתי מדיכוי מוחלט של הקול הפנימי - לקול עם צליל בהיר ויציב.

ולכן, זה לא ישרת אותך אם אני אעבור איתך על כל הדף הזה שורה ושורה ואראה לך איך ולמה את יודעת.
זה לא באמת ישנה כלום, לא באמת יתרום,
וזה יעכב את התהליך של חיזוק הקול הפנימי שלך.
מה גם, שאולי אני בכלל טועה? אף אחד אף אחד בעולם לא יכול באמת לדעת במקומך.

את תצטרכי לגלות בעצמך. לא מתוך השכל וההבנה אלא מתוך התחושה, הידיעה.
זה יהיה מתסכל נורא בהתחלה, אני אומרת לך מראש. זה מטריף שאומרים לך שאת יודעת ולך אין קצה קצהו של חוט לידיעה.


אז איך:

ראשית,
אל תאמיני לרעיון שאת לא יודעת.
יותר מזה, נסי לחזק את האמונה ברעיון שאת כן יודעת, רק שאין לך גישה לשם כרגע.
הביני לעומק, מתוך התיאור שפרשתי קודם, מדוע הגישה חסומה.
הביטי בחמלה ובהבנה על המנגנונים החוסמים. הם מבחינתם רק שומרים על נפשך העדינה.
האם את יכולה להתחבר לזה?

האם את מסכימה להתמקם בעמדה שאת כן יודעת רק שאין לך גישה לשם עכשיו?
האם את מסכימה לסמוך על עצמך שאת כן יודעת?

מציעה לך לחזור מספר פעמים לשאלות הללו, בייחוד לשתיים האחרונות, ובכל פעם לאפשר לכל תשובה לעלות. גם "לא" זה טוב. תני לעצמך לענות אינסטינקטיבית.
חזרי אליהן מספר פעמים ובדקי מה קורה לך איתן.
וכמובן בואי לשתף.
ונמשיך משם.