ניתוח קיסרי חרום

מכיוון ש"ילדתי" בקיסרי חרום, ולקח לי ארבע שנים להבין ולהגיד מה היה לא בסדר שם, אני פותחת את הדף הזה כדי לפרוק ולשתף וגם כדי לעודד נשים שעברו דברים דומים - לספר.
ושנשים לפני לידה ידעו בפני מה הן עשויות לעמוד אם יזדקקו (חו"ח) לקיסרי.
בעצם זה מין דף לסיפורי לידה בקיסרי, לידות שעשויות להכיל הרבה כאב, בושה ותחושת כישלון, ושקשה לשלב אותן בסיפורי הלידות הוגינאליות, כי זה בכלל לא הרגיש לידה. זה הרגיש ניתוח.

כשילדתי, התחלתי בלידת בית, הלידה נתקעה ועברנו לבית חולים. שם חשבו שאלד לידה ואגינלית, אך כשקבלתי אפידורל העובר נכנס למצוקה (הרופא המרדים היה נוראי, ואני הייתי במצוקה נוראית, בעזרתו) והוחלט על קיסרי דחוף.

לאחר הניתוח הודיעו לי, שבהזדמנות, שהבטן שלי היתה פתוחה, הורידו לי גם ציסטה ומיומה, כי זה "הנוהג המקובל".

ההתאוששות שלי מהניתוח/לידה/תחילת אימהות היתה קשה וארוכה ביותר. במשך שנתיים הייתי חולה חצי מהזמן, פיזית, בקושי יכולתי להחזיק את התינוק. מצבי הנפשי היה זוועתי. יתכן שעוד כמה נסיבות תרמו לכך (לידה ראשונה בגיל מבוגר יחסית, שמירת הריון, זוגיות טריה, ועוד כמה דברים רציניים שלא אפרט כאן) אך לקח לי איזה שלוש וחצי שנים וטיפול הומיאופתי כדי להבין, שמה שהיה חסר לי באותו ניתוח קיסרי זה שיורידו לי גם את הציסטה והמיומה. (היום אני מודה על כך שלא עשו לי גם ניתוח פלסטי באף באותה הזדמנות - יש לי אף קצת ארוך (-: ).
ציסטה ומיומה הן גידולים שפירים ועד גודל מסוים אין בהם כל סכנה. יש הרבה שיטות אחרות לטפל בהן חוץ מהסרה בניתוח. דיקור סיני, הומיאופתיה, יוגה, לואיז היי .

מבחינתי, גידלתי את הציסטה והמיומה מתוך צורך אנרגטי מסוים. ההסרה שלהן היתה אלימה, חסרת הבנה לנסיבות ולסיבות שבגללן הן צמחו, וברגע הכי פחות מתאים בחיים. במקום לעבור ניתוח אחד, עברתי שלושה ניתוחים . מה גם שההסרה לא היתה הכרחית או דחופה. לקח לי שלוש שנים לגדל אותן בחזרה! (כמובן שהן חזרו...)

כאמור, הלידה שאני מספרת עליה התרחשה לפני ארבע שנים, ואני מקוה שחלק מהרופאים והנוהלים השתנו קצת, אבל הסכנה הזאת בודאי עדין קיימת:
אשה שלא אוהבת ניתוחים מיותרים, אם קורה לה קיסרי חרום ויש לה ציסטה ו/או מיומה או כל בעיה אחרת שבטן פתוחה היא "הזדמנות" לטפל בה, שתודיע לרופאים במפורש לפני תחילת הניתוח שאין ברצונה להסירה.

ידעת שהיו לך הציסטה והמיומה ההן?

למה לא עשו לך את הקיסרי בהרדמה אזורית? (סיפרת שהיה לך אפידורל).
כשיש אפידורל בד"כ אפשר להשאיר את האמא ערה ואז לשאול אותה בזמן אמת לגבי כל מיני ממצאים שנמצאים.

אם קורה לה קיסרי חרום ויש לה ציסטה ו/או מיומה או כל בעיה אחרת שבטן פתוחה היא "הזדמנות" לטפל בה, שתודיע לרופאים במפורש לפני תחילת הניתוח שאין ברצונה להסירה.
כמה שאת צודקת. הקטנצ'יק נולד בקיסרי חירום, ולמזלי הרב מי שניתח אותי היה אחד הרופאים שטיפלו בי ביחידת סיכון גבוה. הוא הציע לי (בגלל גילי הגבוה) גם הסרת מיומות - היו לי שתיים גדולות שידעתי עליהן, וגם קשירת חצוצרות

. שלושה במחיר של אחד. התעקשתי שיתקשר לרופא הפרטי שלי, שהיה מנהל בית-החולים, ולהתחייב שהוא נכנס, מוציא תינוק, תופר בחזרה וזהו - לא מיומות, לא קשירה - שום דבר (אבא שלי עמד לו על הראש בחוץ לוודא שהוא מתקשר ואכן מקבל את ההוראה הזו). אותי שאלו - כי הרופא הכיר אותי מ-6 שבועות אשפוז. מעניין כמה נשים מקבלות בונוסים כאלה בלי יודעין.
המיומות, אגב, נעלמו ברגע שההורמונים של ההריון נרגעו.

לענת שן לוי, קודם כל אני רוצה להודות לך על פתיחת הדף הזה.
הדברים יושבים אצלי הרבה זמן, ולא מצאתי מקום לפרוק, או לשתף, והיות וזה לא ממש "באופן טבעי", קשה היה לי לכתוב את זה כאן בתוך דף אחר או בתוך סיפורי לידה רגילים. אז תודה...
רוצה לספר על שתי לידות בניתוחים קיסריים, שגם הרגישו ניתוח.. וחשוב לי לשמוע מכם עד כמה לדעתכם אכן היה נדרש בנסיבות האלה ניתוח, למרות שאין כאן את כל המידע כמובן, אלא מידע בסיסי. כמובן, זה כל כך רגיש וכואב עד היום, אז אשמח לקבל תמיכה...
אצלי היו שתי לידות בניתוח קיסרי, הן התחילו כלידות רגילות בבית חולים, ללא מודעות רבה במיוחד לאפשרויות של לידה בבית, של הקשיים בהתאוששות הנפשית מניתוח קיסרי. היה חשש מסוים שזירוז, אם יידרש, עלול לפגוע לי בשמיעה, בהיותי לקוית שמיעה, והשמיעה שיש לי חשובה לי באופן קריטי וחשוב לי לשמור על כל פירור ממנה כל זמן שאפשר. ולכן הסיכום עם הרופא היה, שאם יש מצב שמוכרחים זירוז, או ניתוח קיסרי, משהו חירומי כזה, אז ניתוח קיסרי שהסיכון לשמיעה בו קטן יותר.
הצירים התקדמו, אבל לא היתה התקדמות משמעותית בפתיחה והלידה לא התקדמה, התינוקת לא ירדה למטה, ובאיזה שהוא שלב, בלי להסביר או לשאול, הרופא פקע לי את מי השפיר. זה ממש הקפיץ אותי. כשהבנתי, ומאד מאד הלחיץ אותי. זה הרגיש קצת כמו אונס. המים היו מקוניאליים, ולכן הוא נכנס ללחץ לא לעכב יותר מדי את הלידה.
בנקודה הזאת בדיוק חשוב לי לשמוע מכם, עד כמה באמת קריטי לזרז לידה כאשר המים מקוניאליים.

הוא הסכים לחכות עוד כשעה, וכשלא היתה התקדמות הודיע שחייבים לעשות זירוז או ניתוח קיסרי. ביקשתי לחכות עוד, היתה פתיחה 6, ולא הסכים לחכות יותר. ואז שמו לי את האפידורל, והורידו אותי לחדר ניתוח. לא הסכימו שבעלי יהיה איתי. והיה מצב לא נעים, שהיה לי קצת קשה לנשום, ולא היה מי שיסביר לי מה קורה, ולא יכלתי להבין את האנשים דרך המסיכות כי הייתי צריכה לקרוא שפתיים, ואז התחיל להיות קר לי בטירוף. בקיצור, הניתוח היה ממש לא נעים. ההרגשה הקשה ביותר היתה שפתאום במין "פלופ" הבטן מתרוקנת..
שמעתי את הבכי שלה, והראו לי אותה לשניה, והיא היתה הדבר הכי מתוק בעולם. הידיים שלי היו משותקות, החזה שלי היה חשוף בניתוח (לא למטרות הנקה) ובסוף המרדים התגייס לומר לי מה קורה, ושהכל בסדר גמור.... והסביר לי מה עושים, תופרים וכולי. את הקטנה לקחו ממני עד למחרת בבוקר, כי היה 10 בלילה וכבר לא מעבירים ליולדות. רעדתי בטירוף כמו פרופלור בחדר ההתאוששות וכיסו אותי בשמיכת אויר מחומם ומה לא. היתה הרגשה קשה מאד של החמצה.
אבל היה גם היי גדול מאד, ההתאוששות הפיזית מהניתוח היתה מהירה ביותר, בבוקר התרוצצתי בלי חשבון ובלי כאבים, מלבד הסיכות. לא הצלחתי להניק בגלל פטמות שקועות, ניסיתי ושאבתי והבלטתי, ולא היתה שום הדרכה במחלקה. אחר כך בבית היתה תקופת סבל קשה שמפורטת ב"הנקה לאחר ניתוח קיסרי"... החיבור עם הילדה היה מיידי לגמרי, ממש חיבור חזק.
בלידה השניה, הגעתי לפתיחה שמונה, והתינוקת לא ירדה למטה, ואז שוב רופא פקע לי את מי השפיר, בלי לומר, לשאול או לשתף. מיד היתה צניחה של חבל הטבור, ומיד חירום שוב לקיסרי. ואני עד עכשיו לא יודעת אם הצניחה היתה תוצאה של הפקיעה או שהיתה כאן הצלה של ממש.
בפעם השניה, בגלל שידענו שיש סיכוי שיהיה שוב קיסרי (30% קיסרי לאחר קיסרי), התנינו שבעלי יהיה איתי אם יגיע לכך, ושיתנו לי את התינוקת לא משנה מה לנסות להניק מיד לאחר הלידה. כך היה, היא לא הצליחה לתפוס את הציצי, ולי היו ידיים משותקות שלא יכלו לסייע במה שנדרש, הבעל החזיק אותה, אבל לא ממש ידע איך ומה, ואז לקחו אותנו להתאוששות, למחלקה ועוד. גם הפעם ההתאוששות הפיזית היתה מהירה ביותר, מיידית, עוד באותו יום התחלתי להתרוצץ, בלילה להנקה ליד הצינוקיה, הפעם בתנאים פיזיים ממש מחפירים במיוחד עם הכאבים של הסיכות, כסאות לא נוחים, בלי שום הדרכה או תמיכה. הפעם החיבור עם הילדה היה מאד איטי, לקח לי שנה בערך ממש ממש להתחבר אליה. היום אני דבק אליה... מתה עליה. אבל ברור לי שעד היום, כשהיא כבר בת שלוש, אני עדיין בדיכאון לידה... עוד לא התאוששתי מהשינויים המהירים האלה בחיים שלי, בתוך 1.9 שנים שתי בנות, בגיל מבוגר יחסית, וזוגיות טריה יחסית... שהועמס עליה לא מעט... וגם חוסר גיבוי בעבודה, בתקופה לא קלה זו, לא סייע.
שוב תודה לענת... אני שולחת את זה לאתר... הלב קצת עובד..

לענת, לתמרולה, לשמיכת

גם אני "ילדתי" בקיסרי חירום וזו הייתה ללא ספק החוויה הקשה ביותר בחיי. כבר כתבתי את סיפור הלידה פה באתר.
היה לי מאוד קשה שלא נתנו לבעלי להכנס ולהיות איתי בזמן הניתוח, אבל בעיקר הניתוק מבתי. בגלל שהייתי בהרדמה מלאה ובגלל שהיא הייתה פג, ראיתי אותה בפעם הראשונה רק 12 שעות לאחר הניתוח (הארוכות בחיי, מיותר לציין).

אני נורא מפחדת שזה יקרה שוב, חלום חיי עכשיו הוא ללדת בבית, לתקן את הטראומה הזו בה התחילו חיי כאם. אני לא יודעת אם תהיה מילדת שתסכים לקבל אותי ללידת בבית, אבל המחשבה לחזור לבית חולים מצמררת אותי.

תודה לכולכן על השיתוף ועול החיבוקים. (אני לא מוצאת עוד מילים כרגע, העיניים שלי קצת דומעות)

_למה לא עשו לך את הקיסרי בהרדמה אזורית? (סיפרת שהיה לך אפידורל).
כשיש אפידורל בד"כ אפשר להשאיר את האמא ערה ואז לשאול אותה בזמן אמת לגבי כל מיני ממצאים שנמצאים._
כאמור, הרופא המרדים היה איש חסר רגישויות להחריד, שלא לומר בהמי, ואני הייתי בפאניקה גמורה. כשחתכו אותי צרחתי, והוא כנראה דחף לי מנת יתר של טשטוש ובכלל לא הייתי בהכרה. אני מניחה שגם למנת היתר הזו היה חלק בקשיי ההתאוששות שלי. התעוררתי כשהאחות אמרה בקול רם מזל טוב, יש לך בן, והציגה לי אותו מרחוק. צעקתי שתיתן לי לגעת בו. היא קרבה אותו לשניה, ולקחו אותו לאבא.

לכולכן.
אתן נשים אמיצות וחזקות!

<דף מאוד מאוד מרגש>

ראיתי אותה בפעם הראשונה רק 12 שעות לאחר הניתוח (הארוכות בחיי, מיותר לציין).

אני הייתי 48 שעות בחדר ההתאוששות. כשהייתי מספיק מאוששת חזרתי למחלקה. הרגשתי כמו צב הפוך על הגב שלא יכול לעשות כלום. לא יודעת מה עבר יותר לאט - היומיים בהתאוששות או השעתיים שעברו מהרגע שהגעתי למחלקה עד הרגע שניתקו אותי מהצנרת, בעלי הגיע וגילגל אותי לראות את העוללית. לא יכולתי אפילו לפתוח את הדלתות הכבדות של המחלקה לבד. לא היתה לי דקה אחת של פרטיות עם התינוקת, אפילו לבכות יכולתי רק בחדרון השאיבה.

מה הכי גרוע? שידעתי שאני לא יכולה לעשות בשבילה כלום. היא היתה מונשמת, עדיין לא אכלה, והמגע שלי עיצבן אותה.

זה בכלל לא הרגיש לידה. זה הרגיש ניתוח.
רציתי להוסיף רק שזה באמת הרגיש כמו ניתוח ולא לידה - אבל אני בכל זאת אסירת תודה עד היום, כי במקרה שלי זה באמת הציל את חיי התינוק שלי. בדיעבד הסתבר שהתחילה לי היפרדות שיליה, והוא יכול היה ללכת לי תוך דקות. אולי בגלל הידיעה הברורה מאוד הזו היה לי יותר קל להתמודד עם ה"כאילו לידה" הזו. ואולי מפני שלפניה היתה לי לידה בלי שום התערבויות (בבית-חולים). וגם שההנקה מילאה תפקיד חשוב מאוד בשיקום הביטחון שלי בגופי - העובדה שהגוף הזה, שבגד בי בלידה, תפקד להפליא כמקור המזון היחיד לפג הקטן שלי.
וכשסיפרתי על ההצעות ל"ניתוחי החינם" האעלה לגינקולוג שלי (רופא ידוע למדי) הוא אמר שכן, משום מה מנתחים חושבים שלאישה יש מחסן חלפים בבטן.

S-:

אבל אני בכל זאת אסירת תודה עד היום,

בהתחלה הייתי אסירת תודה, אחר כך נורא נורא כעסתי, חשבתי אפילו לתבוע את בית החולים - ולו רק כדי שזה יכנס לתודעה של מישהו, - והיום אני לומדת למחול. המחילה מחזירה לי את החיים שאבדו לי.

אבל אני בכל זאת אסירת תודה עד היום,

אני יותר מאסירת תודה, כי בלי שני ניתוחי החירום לא היו לי ילדות היום (נו טוב, בלי שני הניתוחים ועוד קצת יותר מזל משכל, בפגיה ואחריה). קראתי שוב את מה שכתבתי לפני כמה שעות ומה שהיכה בי היה הרגשת חוסר האונים המוחלטת שהרגשתי באותם ימים ראשונים ואיומים. אבל אולי אני מבלבלת כאן את הנאחס מהניתוח עצמו וממה שהביא לו - הרגשה של בגידה מוחלטת של הגוף, ואת הנאחס סביב העובדה שהיא בפגיה (ותהיה שם מן הסתם עוד חודשיים שלושה לפחות), הפחד מהלא נודע, הפחד ממה שדווקא כן נודע, הפחד בכלל.

אני תוהה מה לעשות עם הרגשות האלה, עם העובדה שמתבונן מבחוץ רואה אותי מסתובבת עם שתי ילדות שנראות בריאות ומאושרות בתכלית, לכל אחת זוג עיני-איילה ותלתלים, ואני עדיין מרגישה שהצדק הקוסמי חייב לי במצטבר 24 שבועות של הריון ועוד שתי לידות.

הלידה שלא הייתה לי הייתה לידת בית. התכוננתי לקראתה בהתרגשות חודשים רבים לפני ההריון.
ימים ספורים אחרי הניתוח, הלומה כולי ועם תינוקת בפגיה, התחלתי לחשב את הזמן עד ההריון הבא. שאלתי כל מי שאפשר כמה זמן עליי לחכות אחרי הניתוח כדי להכנס שוב להריון. אני כל כך רוצה ללדת!!!
הלידה נראתה לי כמו איזה טקס התבגרות, כמו איזו טבילת אש חיונית לקראת האימהות, ועד שלא ילדתי אני לא מאה אחוז אישה, לא מאה אחוז אימא.
מאוד מוכרת לי התחושה של בגידת הגוף, כבר בשמירת ההריון. ובכל זאת הייתה לי הרגשה שיכולתי למנוע את הניתוח הזה. הייתי בשמירה בבית החולים בשכיבה מוחלטת שלושה שבועות. באיזשהו שלב הייתה לי ירידת מים והתחילו צירים. התרגשתי מאוד שאני הולכת ללדת. אבל הצירים פסקו, עבר יום ועוד יום והחזירו אותי למחלקה. שבוע אחרי ירידת המים רציתי לקום מהמיטה, להתהלך, להסתובב. נלחמתי בעצמי כדי להשאר לשכב. כל אותו זמן היו לי צירים חלשים בלילות. אחרי עוד שלושה ימים הייתה צניחה של חבל הטבור והובלתי לניתוח. עד אז הייתי בטוחה שתהיה לידה. אני זוכרת שחשבתי - "ידעתי שאני צריכה לקום! למה הקשבתי להם ולא קמתי? אולי הייתה מתפתחת לידה!" אולי. בפעם הבאה אקשיב לעצמי.
בכל מקרה אני אסירת תודה שבזכות הניתוח התינוקת שלי נולדה בריאה וחיונית בלי רגע אחד של מצוקה עוברית (אבל עם שישה שבועות של מצוקה פגית...).

ואני לא יכולה לסבול שנשים אומרות לי - "איזה כיף לך שסחבת רק שבעה חודשים!", או - "איזה כיף לך שלא עברת את הכאבים של הלידה!".
אני רק עונה שלאף אחת אני לא מאחלת ניתוח קיסרי ובטח שלא פג.

אמא אינקובטור וליזה ליזה

(())

אני מתכוננת עכשיו ללידה הבאה שלי.
לא רוצה להגיע לבית חולים אבל מכינה את עצמי גם לאפשרות הזאת.

כשאני חושבת על בית חולים אני ישר מתכווצת.
יש לי תחושה של התגוננות מפני הצוות שרואה את טובתי ואת טובתם בצורה אחרת ממני. אני ישר מגדלת קוצים.

במסגרת ההכנה אני מטפלת בעצמי בכלמיני דרכים כדי לנקות את משקעי העבר. את המשקעים מהלידה הקודמת וגם את מה שהיה קודם (ששיחק תפקיד בתסריט ההוא).
מה שקרה שם בחדר לידה עדיין מדמם קצת בכל פעם שנוגעים אבל נראה לי שלמדתי לסלוח להם. לצוות שעשה בי מעשים.
לרופא שעשה לי סטריפינג בלי לידע אותי.
לשלל אנשי הצוות שדיברו לי מעל הראש ודחפו ידיים כשאיבדתי את שאריות כוחותי והייתי אסירת תודה על זה שאני כבר לא רוצה למות (הגדירה את זה יפה מישהי: מדרדרים אותך במדרון ואח"כ זורקים לך חבל)
לא מבינה איך לא היה שם רופא אחד שיגיד לי ללכת לשתות לפני שמתחילים להתערב לי בצורה קשה בגלל מיעוט מי שפיר. (אולי בכלל הייתי "סתם" מיובשת וכל זה היה מיותר?)

חבל
חבל לי על מה שהיה.

אבל עכשיו אני עומדת לפני לידה שניה
אני רוצה שהיא תתרחש בסלון שלי ולא בבית חולים
כי מה שהיה זה לא מה שיהיה

ילדה חדשה. לידה אחרת.

<נדמה לי שיש קישור לסיפור הלידה בדףבית שלי>

עוגיה,

קראתי את סיפור הלידה שלך. את כותבת כל כך מצחיק ויפה, וזה מתערבב עם הקושי והעצב, שלא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
מאחלת לך בכל ליבי שהלידה הבאה תהיה מעצימה.

ה עוגיה -
_אבל עכשיו אני עומדת לפני לידה שניה
אני רוצה שהיא תתרחש בסלון שלי ולא בבית חולים
כי מה שהיה זה לא מה שיהיה_
אמן, אמן ואמן!
מאחלת לך בכל ליבי שהלידה הבאה תהיה מעצימה
גם אני!

ה עוגיה,
מחזיקה לך אצבעות

ובענין אחר אני מוכרחה לומר שלמרות הכאב על "בגידת הגוף" אני רואה בדף הזה גם הרבה הכרת תודה על הצלת תינוקות.

ובענין אחר אני מוכרחה לומר שלמרות הכאב על "בגידת הגוף" אני רואה בדף הזה גם הרבה הכרת תודה על הצלת תינוקות
אצלי אלו שני דברים שלא עומדים אחד מול השני - כמובן שאני אסירת תודה לצוות הרפואי שעשה כל שביכולתו והציל את בתי ממצוקה קשה או אפילו ממוות, אבל אני עדיין "כועסת" על הגוף שלי ש"בגד" בי, ועדיין יש לי צורך לשקם את הביטחון העצמי הבסיסי ביותר שלי, שאני אישה ככל הנשים, שמסוגלת ללדת.

בנקודה הזאת בדיוק חשוב לי לשמוע מכם, עד כמה באמת קריטי לזרז לידה כאשר המים מקוניאליים
התינוק עושה תנועות נשימה כבר ברחם, ומכניס לריאותיו את מי השפיר, דבר שהוא הכרחי וחיוני להתפתחות הריאות. במקרה בו המים מקוניאלים, הרי שהתינוק שואף את המקוניות לריאות. המקוניום הוא חומר רעיל לריאות ויכול ליצור תמונה הנקראית בשפה המקצועית ARDS, במילים פשוטות זו תגובה קשה של הריאה לחוןמר הזר שנכנס בה, הריאה שאמורה להיות גמישה כדי לאפשר כניסת אויר ויציאתו מאבדת את הגמישות הזו, והבועיות בהן אמור להתרחש תהליך החלפת הגזים (כניסת חמצן ויציאת דו תחמוצת הפחמן) "נסתמות" ואינן יכולות לבצע את התהליך. הדבר גורם לכשל נשימתי קשה, דורש הנשמה ולבמקרים קשים אפילו העברת כל תהליך החלפת הגזים למכשיר חיצוני (שנקרא ECMO), שעובד באופן דומה למכונת לב ריאה שבה משתמשים בעת ניתוחי לב.
כמו שכנראה הבנת, באמת מדובר במצב חירום שצריך למנוע אותו עד כמה שהדבר אפשרי.

ואני עד עכשיו לא יודעת אם הצניחה היתה תוצאה של הפקיעה או שהיתה כאן הצלה של ממש.
לצערי אין בידי נתונים מספריים, אך ללא ספק סיבוך של פקיעת מי שפיר יכול להיות צניחת חבל הטבור. הדבר נכון גם לפקיעה ספונטנית של מי השפיר. באופן עקרוני במידה ויש פקיעה של מי שפיר אסור לאפשר ללידה להתארך משתי סיבות: סכנת זיהום וסכנה של צניחת חבל הטבור.

למיטב ידיעתי, החשש במים מקוניאלים ברחם, הוא לאו דווקא משאיפתם לריאות - קודם כל כי הן עדיין לא מתפקדות כמו מחוץ לרחם (אחרת העובר היה נושם מי שפיר...) וחוץ מזה, כי מקוניום בפני עצמו הוא תקין ברחם, וקורה באופן סדיר, כחלק מאימון מערכת העיכול.
החשש הוא כיוון שמתן מקוניום במהלך הלידה, עשוי להעיד על מצוקה עוברית (אם כי לא בהכרח). לכן יש חשיבות לסמיכות המים, שמעידה על מועד מתן המקוניום (כי המים מתנקים עם הזמן), כמו כן, בד"כ אמורים להיות סימנים נוספים למצוקה, והשילוב הוא המדאיג (ירידות דופק + מקוניום מדאיג יותר מכל אחד מהם בנפרד)
לגבי הסיכון לצניחת חבל הטבור - בפקיעת מי שפיר טבעית (בעובר בשל, לא פג), הסיכון נמוך יותר מאשר בפקיעה מלאכותית (שיש יותר סיכוי שתתבצע כשראש העובר עוד לא מבוסס באגן). גם לגבי זיהום - ניתן לעקוב אחרי סימני זיהום (חום, שינוי בתנועות), ולא הכרחי לקבוע אולטימטום ללידה אם כל הסימנים נראים תקינים. אפשר גם להקטין את הסיכון לזיהום, ע"י המנעות מבדיקות פנימיות, לקיחת ויטמין C וכדומה.

כרמית, המידע שלך אינו מדויק.
העובר אכן נושם מי שפיר, זה חלק מכריע מהתפתחות הריאות ברחם, אי שאיפת מי שפיר ברחם מעידה על בעיה.
נכון שמים מקוניאלים מעידים על מצוקת עובר, אך הסכנה העיקרית בהם היא שאיפתם לריאות, זו הסיבה שבלידות אלו דואגים לעצור את ראש התינוק על הפרינאום לפני יציאת שאר הגוף ולנסות לשאוב כמה שיותר מקוניום מדרכי הנשימה, ובהמשך רופא ילדים ממשיך בשאיבות לאחר יציאת העובר.
ההנחייה הקיימת בספרי הרפואה היא גם לבצע אינטובציה (הכנסת צינור הנשמה לקנה) ולשאוב ישירות מדרכי הנשימה התחתונה. הנחייה זו מתבצעת כאשר מדובר במים מקוניאליים סמיכים וכאשר בצפייה ניתן לראות מקוניום על מתרי הקול דבר שמעיד על קיומו גם עמוק יותר.
תינוקות רבים נותנים מקוניום במהלך הלידה מבלי להיות במצוקה כלשהיא, ואם הם מטופלים בהתאם לא מפתחים שום סימנים של מחלת ריאות, לעומתם תינוקות שכן שאפו מקוניום יכולים לפתח סיבוכים הרי אסון.
לגבי צניחת חבל הטבור, אכן הסיכון גבוה יותר בפקיעה מלאכותית של מי השפיר, אך הסיכון קיים בפקיעה טבעית. סכנת הזיהום גבוהה יותר בפקיעת מים ממושכת, המנעות מבדיקות פנימיות תקטין סיכון לזיהום אך לא תשלול אותו. בדרך כלל הזיהום לא מתפתח עם יציאתו של התינוק לאויר העולם אלא מאוחר יותר.

העובר אכן נושם מי שפיר, זה חלק מכריע מהתפתחות הריאות ברחם
יש אפילו תסמונת ששמה תסמונת פוטר (לא ע"ש הארי) שבה יש בעיה כלייתית שגורמת לחוסר ייצור מי שפיר.
ילדים אלה מתים לא בגלל הבעיה הכלייתית, אלא בשל ריאותיהם המנוונות שלא נחשפו לכמות מספקת של מי שפיר.

_בנקודה הזאת בדיוק חשוב לי לשמוע מכם, עד כמה באמת קריטי לזרז לידה כאשר המים מקוניאליים
...כמו שכנראה הבנת, באמת מדובר במצב חירום שצריך למנוע אותו עד כמה שהדבר אפשרי._
רופא ילדים, מתשובתך השתמע כאילו מצב של מים מקוניאלים מחייב זירוז, האמנם?
בלידה הראשונה אף לי היו מים מקוניאלים, ובהתאם לפרוצדורה שפרטת בהמשך, בני אכן 'נשאב' מיד עם הגחתו, ע"י צוות של רופאים מרדימים, אולם הלידה לא זורזה כלל! אדרבא, הרופאים היו בעד לתת ללידה להתקדם בקצב שלה. והיא היתה ארוכה. מאוד.

<מאוד מאוד...

>

אם כך השתמע הרי שזו לא היתה הכוונה.
אם המצב הוא לידה פעילה בדרך כלל לא מזרזים אך דואגים לארגן קיום רופא ילדים בלידה לקראת שלביה האחרונים. כמובן שההגדרה של מים מקוניאלים כולל תחום רחב מאוד של "צביעה" והסכנה היא יותר במים סמיכים, במקרים כאלו ובמקרים בהם הלידה אינה מתקדמת כלל כן יש נטייה לזרז את הלידה או "לעזור" באמצעים חיצוניים.

כל מי שיושב בפגיה יותר מחצי שעה ישמע את המשפט הבא בכריזה: "רופא ילדים לחדר 4, מים מקוניאליים".

לי היו מים מקוניאלים דלילים ובכל זאת בלידה הראשונה זרזו אותי.
נדמה לי שלמדתי בגינקולוגיה שבמים מקוניאלים יש לשאוף לכך שהלידה לא תקח יותר מ- 12 שעות.

נושם מי שפיר
נושם? האם אתה עומד מאחורי השימוש במונח הזה?
כמדומני שהתינוק לא נושם בכוחות עצמו עד שהוא לא מנותק מחבל הטבור, רצוי כבר לאחר שהחל לנשום אויר מחוץ לרחם.

כמדומני שהתינוק לא נושם בכוחות עצמו עד שהוא לא מנותק מחבל הטבור
ממש לא מדוייק.
חלק מהערכת העובר באולטרסאונד הוא האם יש תנועות נשימה.
העובר נושם מי שפיר בהיותו ברחם, ואלה נחוצים להתפתחות ריאותיו. תנועות הנשימה גורמות לסירקולציה של מי שפיר בריאות.
ההיפך מחייל בצבא, העובר מתרגל את שרירי הנשימה שלו על "רטוב" ורק כשהוא יוצא - "על יבש"...

שהתינוק לא נושם בכוחות עצמו עד שהוא לא מנותק מחבל הטבור, רצוי כבר לאחר שהחל לנשום אויר מחוץ לרחם.
תראי את הסתירה במשפט שלך עצמך....

הוא נושם ובוכה עוד לפני חיתוך חבל הטבור. אין בכלל קשר לחיתוך.

התכוונתי לקצר את ההסבר הארוך פלוס ההסתייגות הבאים:
העובר מקבל חמצן מחבל הטבור.
רק כשהוא יוצא החוצה ובא במגע עם האויר הוא מתחיל "לנשום".
אז יש זמן קצר שבו התינוק מקבל חמצן משני מקורות: מחבל הטבור ומהנשימה מהאויר. כאשר חותכים את חבל הטבור, נשארת רק ה"נשימה" עם אויר לריאות, כמו שכולנו נושמים, ונגמרת תקופה החיים במים בלי "נשימה".
בניסוח שלי המקוצר התכוונתי, שבאותם מקרים של תקלה, שבהם יש למשל היפרדות שיליה או ניתוק אחר של חבל הטבור ברחם או בדרך החוצה, לפני שהעובר יצא החוצה ויכול לנשום אויר, אז התקלה היא שהעובר - עקב ניתוק מקור החמצן שלו, השיליה - "נושם" אבל אין שם "אויר" ולכן סכנת החנק.

כל עוד הוא כן מחובר בחבל הטבור, אין זה מדויק לדבר על "נשימה" של העובר.
הוא לא שואף אויר לריאותיו כדי לקבל חמצן כדי לחיות (הגדרת הדיוטות שלי לנשימה). הוא לא נושם . הוא "מקבל חמצן", ולא דרך האף ולא מהאויר, אלא דרך חבל הטבור.
זה מוסבר בכל ספר ומאמר שקראתי בשנתיים האחרונות על לידה. אני באמת צריכה להסביר את זה? או שאני אמורה לעבור פה בחינה שבה אני אמורה להוכיח לרופאים שאני יודעת על מה אני מדברת, במקום שהרופא הנכבד יסביר מדוע הוא משתמש במונח "נשימה" לגבי משהו שאיננו נשימה, כדי לבטל את דבריה הנכונים של כרמית?

קודם כל תודה ל רופא ילדים על התשובות לשאלות.
זה מעניין הדיון שעלה כאן מתי התינוק מתחיל "לנשום" ברמה שניתן לקרוא לזה "רוח חיים באפו"... זה קצת דומה לויכוח על מתי הנשמה נכנסת לעובר...
לגבי הנושא של מים מקוניאליים ו"נשימתם", האם יש למישהו כאן הפניה למאמרים בנושא?
לבשמת, עד כמה שאני מבינה, כשתינוק יוצא החוצה, הוא מתחיל להפעיל את הריאות, לנשום, לצעוק, לבכות, עוד לפני שחתכו את חבל הטבור שלו. יתכן שזה לא מקור החמצן העיקרי שלו, אבל הוא מפעיל את הריאות באופן שיכול לספוג מהן לגוף את מה שיש בהן - מחמצן ועד מים מקוניאליים או מה שהם מכילים שעשוי לפגוע בספיגת חמצן מהריאות לאחר מכן.
וברמה הזאת יתכן שיש באמת בעיה עם מים מקוניאליים. כאמור, אשמח אם למישהו יש מאמרים שבדקו את הנושא. אני מודה שאני בורה לגמרי, אבל יש לי תחושה לא טובה מהניתוח הקיסרי שנלווה למים מקוניאליים, ורוצה להבהיר לעצמי קצת יותר את הנקודה הזו.

תמרול ה - כשהתינוק יוצא הוא אכן מתחיל לנשום, בהדרגה, כאשר בדקות הראשונות (בהנחה שלא חותכים את חבל הטבור מיד, כפי שנוטים לעשות במיוחד במקרים של מים מקוניאלים ומצוקות נשימה )-: ) הוא מקבל חמצן משני מקורות בוזמנית, תוך ירידה תלולה בכמות המתקבלת מחבל הטבור.
ההערה של בשמת התייחסה למינוח "נשימה" עבור תנועת מי השפיר בריאות, ברחם.
אגב, חבל הטבור מסיים את תפקידו, גם אם אינו נחתך, תוך דקות ספורות, והתינוק עובר לנשום עצמאית באופן מלא.
מים מקוניאלים בריאות הם אמנם לא "החמצן" הטוב ביותר לתינוק (בתת-הצהרה), אבל לא כל תינוק שנולד במים מקוניאלים אכן זקוק לשאיבה - שהיא הליך טראומתי למדי (בוודאי אם כוללת אינטובציה) ובעל השפעות על ההנקה ועל הפרעות אכילה (בגלל הכאב והפחד מכאב המקושרים לפה, שהוא אחד מהאיזורים המשמעותיים ביותר בגיל הזה).
לעיתים אין ברירה, אבל ככל הנראה, הרבה תינוקות "זוכים" לחוויה המפוקפקת, ללא צורך אמיתי, רק מתוך נהלים.

בנוסף - מים מקוניאלים עלולים להוות סימן למצוקה (ולכן חשוב לזהות אותם), אבל הם לא בהכרח מעידים על מצוקה.

בדרך כלל הזיהום לא מתפתח עם יציאתו של התינוק לאויר העולם אלא מאוחר יותר
אם כך, כיצד זירוז הלידה עשוי להועיל?
למיטב ידיעתי, זיהום מסכן את התינוק, והוא סיבה ללידה מהירה (טבעית, מזורזת או בניתוח, בהתאם לנסיבות) - אבל כמו שאמרתי יש דרכים לצמצם את הסיכון לזיהום (לא לבטל, לצמצם) ויש דרכים לזהות מתי קורה זיהום (בסבירות גדולה). אין צורך להתייחס לכל ירידת מים, כפתולוגיה.

שהרופא הנכבד יסביר מדוע הוא משתמש במונח "נשימה" לגבי משהו שאיננו נשימה, כדי לבטל את דבריה הנכונים של כרמית?
אני נתקלתי במונח "תנועות נשימה" - העובר מכניס ומוציא מריאותיו מי שפיר. זו כמובן, אינה נשימה - החמצן אכן מגיע מחבל הטבור, אבל נוח לומר "נושם" ע"ם לקצר (במקום "מבצע תנועות נשימה"). אין לי מושג מה ההשלכות של כניסת מקוניום לריאות באופן זה.

מתייחסים לירידת מי שפיר ממושכת - דהיינו שהסיכון לזיהום עולה מאד - מעל 18 שעות. בעבר היו יותר מתירנים בעניין הזה.

לגבי מי שפיר - אני מסכימה עם גילה. הוא לא נושם במובן של מקבל חמצן דרך הריאות, אלא נושם במובן של מבצע תנועות נשימה שמכניסות ומוציאות את מה שבסביבתו - במקרה הזה מי שפיר.
מקוניום הוא חומר צמיג מאד. אתן הרי מכירות את המקוניום - הקקי הראשון של הילוד: חום ודביק.
אם הדבר הזה נכנס לריאות הילוד, הוא סותם דרכי נשימה כשהתינוק יוצא החוצה. הילוד מתקשה בנשימה ומועד לכל מיני סיבוכים כולל התפקעות בועיות ריאה ויצירת "חזה-אוויר" ושמירת מחזור דם עוברי - שהוא הפוך מזה הצריך ע"מ לספק חמצן לריאות - וזאת עקב לחץ ריאתי מוגבר. סיבוך זה יכול בקלות להרוג ילד.

הסבר לגבי היפוך זרימת הדם: בלידה יורד בפתאומיות הלחץ בריאות עקב יציאת מי השפיר וכניסת אוויר, מה שגורם להיפוך בזרימת הדם בלב.
במהלך ההריון העובר מקבל דם מחומצן דרך הוריד הטבורי שמגיע אל הכבד, מהכבד אל הוריד החלול התחתון וממנו אל הלב - לעליה ימין. מהלב, בעיקר דרך החור שבין העליות, הדם המחומצן עובר אל הלב השמאלי ומשם דרך העורק הראשי (ותין - aorta) לשאר הגוף. חלק מהדם עובר גם ישר מצד ימין לעורק הראשי דרך כלי דם עוברי שנקרא דוקטוס (שאם הוא לא נסגר אחרי הלידה המצב נקרע PDA וזה מום לב).
בסופו של דבר הדם מגיע לעורקי הטבור כדם מחוזר המכיל את כל הפסולת של הגוף ויוצא החוצה. הדם כמעט אינו עובר דרך הריאות משום שהלחץ שם מאד גבוה (יש שם מי שפיר...).

בלידה - הלחץ הריאתי יורד בבת אחת, הדם עובר מהורידים לעליה ימין - לחדר ימין (ולא לעליה שמאל כמו קודם), ועקב הלחץ הנמוך בריאות - ישר לריאות ולא לדוקטוס. מהריאות לעליה שמאל - הלחץ הגבוה שנוצא בעליה סוגר את המעבר בין העליות (כי המבנה הוא של שסתום חד כיווני שמאפשר מעבר רק מימין לשמאל כל עוד הלחץ בימין גבוה מזה של שמאל), הדם זורם לחדר שמאל וממנו אל העורק הראשי של הגוף.

מסובך?
piece of cake בשביל התינוק שלכן כל עוד אין משהו שמפריע ללחץ הריאתי לרדת בבת אחת כשהוא יוצא אל אוויר העולם.
מה יכול להפריע? מקוניום למשל.

ולגבי שאיבת מקוניום - פעם כל מקוניום חייב הכנסת לרינגוסקופ ובדיקת מיתרי הקול - האם נצבעו במקוניום (צבע צהבהב).
היום עושים זאת רק אם התינוק מראה סימני מצוקה נשימתית.
בכל אופן, הרצוי הוא לעשות שאיבה מפה התינוק כשגופו עדיין בתוך גופה של האם ורק ראשו בחוץ, כדי ששאיפת האוויר הראשונה שלו לא תהיה מים מקוניאליים שיסתמו את ריאותיו העדינות.

ואם אני עדיין לא ברורה - תראו לי איפה ואנסה להסביר.

רופא ילדים: זה היה הסבר בשליפה מהמותן, מהזכרון. אנא - תקן פדיחות מיותרות

אז יש זמן קצר שבו התינוק מקבל חמצן משני מקורות: מחבל הטבור ומהנשימה מהאויר
למיטב זכרוני דרגת החמצון של העובר שמגיעה דרך חבל הטבור היא כה נמוכה (נדמה לי שהסטורציה של העובר היא סביב 30-40) עד כי זו בטלה בשישים ברגע שהינוקא פוער את לועו לקבל חמצן סביבתי.

בוודאי שתינוק אמור לנשום אוויר, בעת יציאתו לאוויר העולם. יחד עם זאת, חבל הטבור המחובר, מספק גיבוי מסוים ומאפשר זמן התאוששות, כשהנשימה הראשונה לא הולכת בקלות. אין ספק שאי אפשר להמשיך "לחיות על החבל" מחוץ לרחם.

שרון, אם זה היה בשליפה מהמותן מה יוצא לך כשאת מתכוננת????
שוב להבהיר את דברי, למושג נשימה אני קורא למצב של ירידת לחץ בבית חזה המאפשר כניסה של חומר כלשהוא לריאות. במקרה של אדם החי באטמוספירה רגילה מדובר באויר. במקרה של בעל חיים החי במים מדובר במים, במקרה של אדם הנמצא במקום בו נשאפים חומרים אחרים (גז, CO וכד') אותם חומרים נכנסים לריאות ולאו דווקא אויר.
נשימה היא מונח שיכול להכיל משמעויות רבות.

כניסת האויר לריאות
תהליך שחלוף הגזים בבועיות והחלפת דו תחמוצת הפחמן בחמצן
חלק מתהליך "שריפה חמצנית" של סוכרים בתאים נקרא אף הוא נשימה אירובית ושורת האנזימים המשתתפים בו נקראים שרשרת הנשימה.

כך שנשימה אינה מונח אבסולוטי. אך הרעיון המרכזי הובן והוא שבמהלך החיים העובריים העובר שואף לריאותיו מי שפיר כחלק תקין מהתפתחותו. אחת הסיבות שתינוקות שנולדים בניתוחים נכנסים יותר למצוקה נשימתית היא שעצם מעבר בתעלת הלידה "סוחט" את הריאות ומוציא מהן את מי השפיר המיותרים. תינוק שנולד בניתוח אינו עובר בתעלת הלידה ומי השפיר אינם יוצאים בשלמותם מהריאות.
את הנזק בשאיפת מקוניום שרון הסבירה טוב יותר משאוכל אי פעם...

יו. איזה השקעה. תודה מעומק הלב לשרון ג ולרופא הילדים, וכן לכרמית מ. וגילה חורש. הנושא ממש חשוב לי, כי היה הסיבה לניתוח הקיסרי הראשון. עדיין לא ברור לי משהו. במהלך הצירים הרופא פקע לי את מי השפיר (בלי לומר לי...), אמר שיש מים מקוניאליים, והסכים לחכות שעה אחת להתפתחות הצירים לפני שיתחיל בניתוח קיסרי (היתה בעיה אצלי עם הזירוז, שעורר חשש לפגיעה בשמיעה). האם זמן המתנה של שעה הוא לא קצר מדי? אני קוראת כאן גם על 18 שעות? האם יש לכם מידע על כך?

האם זמן המתנה של שעה הוא לא קצר מדי?
תלוי כמה סמיכים היו המים, תלוי איך נראה המוניטור, תלוי...

אני קוראת כאן גם על 18 שעות?
המדובר על משך הזמן הרצוי מאז ירידת מים ועד ללידה כדי להפחית סיכוי לזיהום. בלי קשר למקוניום. כל ירידת מים.
בעיקרון כשהמים מקוניאלים רוצים שהתינוק יצא מהר יותר, דומני שעד 12 שעות במים מקוניאלים דלילים. וכאמור לעיל, יש מצבים בהם רואים דחיפות גדולה יותר ליציאה. כמובן שיש גם רופאים סתם לחוצים, אבל בלי לדעת את כל הסיטואציה קשה לשפוט. מה גם שלא תמיד מספרים את הכל כדי לא להוסיף לחץ על היולדת. במקרה שלי, למשל, אי אפשר לא לספר כי גם בלי לראות את המוניטור אני שומעת את הדופק ויודעת מה קורה, אבל נשים אחרות לא "נהנות" מהפריבילגיה שלי.

כי גם בלי לראות את המוניטור אני שומעת את הדופק ויודעת מה קורה
שרון, גם אמא בלי השכלה רפואית יודעת, כשהיא שומעת דופק עוברי יורד ל-60.

כן, אבל יש דברים עוד לפני זה, שהם עדינים יותר. כמובן שברדיקרדיה משמעותית תכניס כל אמא ללחץ.

שרון, גם אמא בלי השכלה רפואית יודעת, כשהיא שומעת דופק עוברי יורד ל-60.

הנה משהו שמורעלות הריון כמוני יכולות להזדהות איתו: אחרי שהעוללית נשלפה החוצה ושכנה לבטח באינקובטור, קיבלתי כפיצוי עירוי מגנזיום. זה עירוי אוטומטי שמתקתק בקצב קבוע - לדעתי 60 או 80 טיפות בדקה, תיק תיק תיק, בקצב שהוא חצי לערך מדהרות הסוסים שבמוניטור. בכמה שעות הטרופות שאחרי הלידה, אני נרדמת ומתעוררת לסירוגין, וכל פעם קופצת מחדש - אמל'ה, ברדיקרדיה! (ואז נזכרת שהתינוקת לא איתי ומתחילה לבכות, נרדמת שוב והסייקל מתחיל מחדש).

כן, אבל יש דברים עוד לפני זה, שהם עדינים יותר. כמובן שברדיקרדיה משמעותית תכניס כל אמא ללחץ.
שהם, לדוגמה...? אני יודעת שאובדן beat to beat variability היא לא סימן טוב.

בכמה שעות הטרופות שאחרי הלידה, אני נרדמת ומתעוררת לסירוגין, וכל פעם קופצת מחדש - אמל'ה, ברדיקרדיה! (ואז נזכרת שהתינוקת לא איתי ומתחילה לבכות, נרדמת שוב והסייקל מתחיל מחדש).

אני יודעת שאובדן beat to beat variability היא לא סימן טוב.
אני מורידה את הכובע.
(אפשר גם לאכול אותו אם את מתעקשה).
יש גם את עניין היעדר האקסלרציות, אבל לא נהיה קטנוניים.

אני? אני לא יודעת מה זה אקסלרציות. הבכורה שלי היתה IUGRית רצינית כך שמוניטור ללא ברדיקרדיה כבר היה סיבה למסיבה.
הצעירה דווקא עשתה כמה האצות יפות אבל בשבוע 25-26 זה פחות מודגש משבועות מתקדמים יותר.

_אני מורידה את הכובע.
(אפשר גם לאכול אותו אם את מתעקשה)._
זה כובע אורגני?

לא, זה כובע נזיר...

שלום לכל הכותבות והקוראות, אני עברתי ניתוח קיסרי לא מתוכנן, לאחר שהלידה לא התקדמה המון שעות והיה לי חום. זו לידה ראשונה שלי וההתאוששות הייתה ועודנה לא קלה וכלל לא הייתי מוכנה לזה. אני מחפשת סיוע תמיכתי באופן פרטני משום שאני מתקשה להתגבר על תחושת הכישלון המציפה אותי בכל פעם שאני שומעת על לידות אחרות וחושבת על שלי וגם מתחיל לקונן בי החשש מהלידות הבאות ושאלות רבות נוספות. האם מישהי מכירה או יכולה להמליץ?

אמא א היכנסי ל מדור לידה , תוכלי למצוא שם דפים רבים הנוגעים ל ניתוח קיסרי.

אני נורא מפחדת שזה יקרה שוב, חלום חיי עכשיו הוא ללדת בבית, לתקן את הטראומה הזו בה התחילו חיי כאם. אני לא יודעת אם תהיה מילדת שתסכים לקבל אותי ללידת בבית, אבל המחשבה לחזור לבית חולים מצמררת אותי.
כתבת את זה די מזמן. הזדהתי עם זה אז, מזדהה גם היום... למרות שאני כבר יודעת שיש מילדת שמסכימה לקבל אותי, אני חושבת שהפחד מכשלון חוזר יעלם רק אחרי החויה המתקנת...
היום דיברתי עם חברה שילדה בקיסרי (לא זוכרת למה) ולמרות שהיא משוכנעת שלא היתה ברירה גם היא מדברת על החור הזה, והכאב הפיזי שהיא חשה באזור הרחם, גם היום 6 שנים אחרי.
וגם רציתי להוסיף שגם אצלי זה הרגיש ממש כמו ניתוח, בכלל לא כמו לידה (עד היום אני מתארת את זה כהוצאה של התינוקת מגופי, לא הלידה שלה)
בעיקר לאור העובדה שזה היה בהרדמה מלאה, ובכלל בלי שהתחילה לידה לפני זה, סתם בגלל שהל"ד היה בשמיים.
ואני גם לא אסירת תודה לרופאים שהצלו את התינוקת, אני לא מאמינה שהיא היתה בסכנה, היא היתה קטנה , אבל מתאימה לגיל ההריון (אחוזון הקטנים) - מצב גבולי, וגם אני, הייתי במצב גבולי, אילולי היו מחליטים לנסות לגרום ללידה בשלב כ"כ מוקדם, לא היה עולה הל"ד ולא היה ניתוח (לפחות לא בשבוע 32) ולא היתה פגית, שלמרות שהיום נראה שהכל בסדר והיא בריאה, היא משלמת את המחיר על ההפסד של השבועות האלה ברחם עד היום, וכנראה לתמיד

שליחה על ידי חנה* » 28 דצמבר 2004, 02:02

שלום רב.

הנני פונה אליכם בבקשה מקדימה לענות על דבריי בהקדם !!!

היום במזל טוב הפכתי לדודה. אחותי ילדה בניתוח קיסרי בשל מצג עכוז. יש לציין כי היו לה צירים מוקדמים וכי היא הייתה במנוחה בחודש האחרון.
במהלך הניתוח גילו הרופאים ציסטה בשחלה והסירו אותה וכמו כן ראו כי קיימת הידבקות של המעיים לרחם{דלקת}.
וביצעו את הניתוח הדרוש. להוריי או לבעלה לא נאמר שיש מצב חירום . וכשהרופאים יצאו נראה כי הדברים היו מבולבלים
דובר גם על דימום. בקיצור אני דואגת!!! מה זאת הדלקת הזאת? מדוע ניתחו בלי ליידע מישהו , אפילו לא נאמר לה שתעשה הרדמה מלאה!!! אנא מחכה לתשובת רופא מהירה. {תודה)

שלום חנה, אם את מחכה לתשובת רופא מהירה - זה איננו פורום מקצועי. הרופאים שכותבים כאן כותבים בהתנדבות, לרוב ללא "כובע" הרופא.
אין לי תשובות פרט לכך שעל אחותך ובעלה לבקש תשובות מפורטות עד כמה שאפשר ולא להסתפק בחצאי משפטים במסדרון, ולא לוותר על סיכום לידה מלא ללא קיצורים והשמטות.

סיפור לידת בית שהסתיים בקיסרי

והרהורים שלי על הסיפור
יש לכן עוד תובנות?

לאחר קיסרי חירום נאמר לי שבוצע לי ברחם חתך בצורת T ולפיכך כל הלידות הבאות יהיו קיסריות (בגלל החולשה של נקודת החיבור בין החתכים).
מישהי/ ו שמע על זה משהו?
האם יש הגבלה למספר הלידות שאפשר ללדת בניתוחים קיסריים?
תודה.

גם אני עברתי לפני למעלה מ- 8 שנים ניתוח קיסרי חירום; 4 שנים לאחר מכן עברתי ניתוח קיסרי נוסף ולפני כשנתיים עוד אחד. הרופא שניתח אותי לפני 4 שנים אמר שאם אני רוצה הוא יהיה שם גם בניתוח השישי...

תודה על העידוד, אמא של איתי

שלום לכולם. אני הולכת לכתוב ע"מ לפרוק. דביר שלי היה במצג עכוז בסוף ההריון שהיה פחות או יותר תקין (היו לי צירים מוקדמים בשבוע 28). אני הכנתי את עצמי ללידה טבעית ורגילה (יש לציין שזוהי לידה ראשונה). ניסינו להפוך את דביר כשהוא עוד היה בתוכי, ניסינו לשיר לו, לקרוא לו, להאיר לו עם פנס, ביקשנו ממנו שיתהפך, ניסיתי ניענועי אגן וכ"ו, התפללנו שהוא יתהפך, אך דביר נשאר במצב עכוז. בסופו של דבר, דביר נולד כ"יוצא דופן" בטני. כלומר עברתי ניתוח קיסרי. הטראומה שעברתי מבחינה נפשית היתה לא קלה. אכן, כפי שכתבו כאן, זה לא מרגיש לידה, זה מרגיש ניתוח. הרגשתי מנותקת. הרגשתי עצובה, שלא קיבלתי את מה שרציתי. ובמיוחד הרגשתי חוסר אונים. הדבר היחיד שהוציא אותי מהרגשות נוראיות אלה היה דביר שלי, המתוק. גם עכשיו כשאני כותבת, אני מרגישה מועקה בגרון. למדתי, שבהריון ולידה, אין לצפות מה יהיה (כמו הכל בחיים). "לי זה לא יקרה" הוא פשוט מחשבה לא נכונה. צריך להיות מוכנים להכל. בשבילי הניתוח היה שוק. לא רק לגוף , אלא במיוחד ובעיקר לנפש. מה שכן, עם הזמן, לומדים להרפות ולקבל את המציאות, ועם כל הכאב, לומדים לקבלה באהבה. כנראה שדביר היה צריך להשאר במצב זה כי כך היה טוב. אני מתפללת שהלידה הבאה שלי תהיה רגילה. ואני מקווה בשביל כולכן שההורות שלכן תהיה מאושרת, ושתרוו נחת, ותמיד לזכור שהבריאות שלכן ושל בתינוק הוא מה שחשוב באמת. וגם שיש דברים שהם לא ממש בידינו...

קודם כל חיבוק וירטואלי ומבין !!!
את מוזמנת לקרוא שניים מתוך סיפורי הלידה שלי באתר (סיפורי הלידה של ויויאן מיוחס), וסיפור הלידה השלישית יופיע בגליון המודפס של באופן טבעי.
לי עזר לדבר, לספר, ולכתוב כמה שיותר.

אמא של דביר וויויאן תודה על הדברים שלכן
נתתן לי כוח ומוטיבציה להמשיך לספר את סיפורי כי התחלתי לפני חודש ולא יספתי ולא הוספתי.
ואחרי מה שכתבתן התחלתי לכתוב שוב
טיפין טיפין
באמת חשוב מאד לכתוב ודרך הכתיבה אני מרגישה שאני מעבדת מבינה לומדת ומלמדת

אילנה יקרה, תודה לך.
שכחתי גם להוסיף ולומר שלפעמים זה לא רק עוזר לנו, כשאנחנו כותבות ומספרות, אלא גם לאחרות, שחושבות שהן בטח היחידות שילדו בניתוח קיסרי, ורק הן לא ילדו באופן טבעי בבית וכו' וכו' וכו',
מזל טוב לכולנו!!!!

שלום אני בשבוע 35 בקרוב עם תאומים לאחר טיפול IVF מצג ראש וראש ועדיין שוקלת קייסרי כי חוששת לעוברים ראיתי לידות של אחד שהסתבכו ובעלי לאחר 7 שנות נסיון עם גרושתו וטיפולים שלא הצליחו רוצה מאוד קייסרי מה כדאי לעשות אנחנו רוצים בטחון לילדים שלנו זה מה שחשוב לי לא ממש אכפת לי לא להרגיש את "חווית הלידה" זה ממש לא חשוב לי רק חשוב לי טובת העוברים זה הכל מה לעשות?

עניתי לך בדפים האחרים שבהם שאלת. אין צורך לשאול אותה שאלה בכמה דפים, כי ב מה חדש רואים את כל הדפים שנוספו להם הודעות.

תודה על ההתייחסות אני עדיין בהתלבטות קשה ביותר אם כי נראה לי שהכוון הוא קייסרי עכשיו דיברתי עם אחת שזאת פעם 3 שהיא עושה קייסרי והיא ממש בעד הקייסרי היא אומרת שחבל שאני בסוף יעבור צירים קשים וגם יחתכו לי למטה ובסוף אגיע לקייסרי כי זה תאומים

לא הבנתי. למה שיחתכו לך למטה?

כי בדרך כלל בהריון ראשון לא לוקחים סיכון וחותכים את האיבר מין במיוחד בתאומים שלא מוכנים לקחת בכלל סיכון משהו הכי קטן שולחים לקייסרי

נכון שבחלק מבתי החולים זה נוהל. אבל אם כבר הגיעו לשלב הזה, ז"א שהתינוק כבר בחוץ. אז נכון שאצלך מדובר בשניים.
חותכים את האיבר מין במיוחד בתאומים
דווקא בתאומים, שנולדים קטנים יותר מתינוקות בודדים, יש פחות צורך לחתוך.
(יש דף על איך להמנע מקרעים בלידה)

אין הצדקה לחתך.
אין הצדקה לניתוח בתאומים ללא סיבה נוספת.
ניתוח מבחירה מראש הוא לא ניתוח חירום.

כי בדרך כלל בהריון ראשון לא לוקחים סיכון וחותכים את האיבר מין במיוחד בתאומים
עדיף לשכור דולה, ללמוד מראש, ולשמור על עצמך מהתערבויות מיותרות מאשר ללכת על קיסרי משיקול של "ממילא בבי"ח יקלקלו כמה שרק אפשר, אז אני כבר אתן להם ישר לקלקל עד הסוף".

שליחה על ידי יעלי* » 05 מאי 2007, 20:51

תודה ענת, על פתיחת הנושא הזה.
אני שבוע אחרי ניתוח חירום שהסתיים בבת בריאה ובאם בריאה. אבל הפתיע אותי מאוד וקשה לי עדיין.
ההריון היה תקין ורגיל. היה לי קל וציפיתי ללידה וגינלית רגילה. קראתי הרבה וקיוויתי ללידה תנועתית ומודעת, אבל לא שללתי אפשרות להעזר באפידורל. מה שלא עשיתי כלל היה לקרוא על ניתוח קיסרי. לא עלה על דעתי שאגיע לזה.

במעקב הריון עודף, בשבוע שעבר, הרופא שלי הסתכל על המוניטור ואמר לי שהעובר קצת במצוקה ושהוא מעדיף שאגיע למיון יולדות. אבל לפני ששלח אותי - בדק - והסתבר שמה שאני חשבתי להתגברות ההפרשות זה למעשה טפטוף של מי שפיר מקוניאליים. מכאן כבר הגעתי מהר למיון. במשך השעתיים הקרובות התווכחו רופאות ואחיות האם זה באמת ירידת מים או לא, והאם העובר במצוקה או לא. ירידת דופק העובר ל-69 הבהירה שיש כאן סוג של מצוקה וגם ירידת המים הפכה ברורה יותר. הוחלט על זירוז. לא שמחתי, אבל אם עומדת כאן טובת העובר מול הנוחות שלי - אין שאלות. התחלתי לקבל את עירוי הזרוז בצהריים, ובמהרה הצירים הלא סדירים ולא חזקים שהיו לי בימים האחרונים הפכו לסדירים ולחזקים. במשך היום הצירים התגברו והתגברו ואני עשיתי כל מה שתכננתי - תנועתיות, כדור, נשימות, דמיון מודרך וכו' - במסגרת המגבלות - עד כמה שהמוניטור והעירוי איפשרו לי, ובחדר צירים ולא בחדר לידה.
בערב התברר שפתיחת צוואר הרחם בקושי קיימת - משהו כמו חצי ס"מ. התינוקת המשיכה להפגין ירידות דופק מדי פעם, אבל בכל פעם חזרה להפגין מוניטור תקין. תדירות הצירים ועוצמתם המשיכו לעלות בשעות הקרובות. לפנות בוקר הגעתי לפתיחה של 1 ס"מ.
בשלב הזה בעלי ואני כינסנו לתוך הוילונות את המיילדת והרופא וניסינו להבין מה קורה פה - 14 שעות של זירוז ואני עדיין לא בלידה, מחד, והתינוקת במצוקה, מאידך. אם זה לא עובד, שאלנו, למה להמשיך בכיוון הזה. הרושם שקיבלנו היה שלפנות בוקר קל לא לקבל החלטות והם נוטים לתת לי להמשיך עוד שעות ככה. לחצנו עוד - ותוך חצי שעה הרופא הבכיר הוער משנתו, ומכאן הדרך לניתוח חירום היתה קצרה.
הסבירו לי מה השיקולים. אמרתי, בדעה צלולה (טוב, עד כמה שהיא היתה כזו בתוך הכאב) שאני מסכימה ושזו נראית לי האופציה הטובה במצב הזה.
בתוך זמן קצר הורדמתי הרדמה מלאה ובבוקר התעוררתי כשהניתוח מאחורי. שעה אחר כך הייתי במחלקה. התינוקת לידי. אחות הציעה לי אותה להנקה וכך עשיתי. בצהריים התעקשתי שיעזרו לי לקום ויתנו לי להתקלח. שתיתי מים. אכלתי פרי. וכל הזמן הבטתי בתינוקת שישנה לידי ושמחתי שהכל נגמר טוב. גם עכשיו אני מאושרת מקיומה הבריא והחי כאן איתי. היא הוצאה ממני כשהיא קצת במצוקה, אבל הכל בסדר עכשיו.

אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם הניתוח. וברור לי שאני צריכה (אחרת לא הייתי מחפשת ומוצאת שרשור כזה, למשל. ולא הייתי קוראת אותו בבכי. ולא כותבת כאן).
תודה על פתיחת הנושא הזה ועל ההקשבה.

יעלי, מזל טוב ו

הזדהות...!
אולי יעניין אותך לקרוא בדפים רגשות לאחר ניתוח קיסרי, ילדים שנולדו בקיסרי, לידה נרתיקית לאחר קיסרי, טיפול בתינוק אחרי קיסרי

אה וכמובן הנקה לאחר ניתוח קיסרי

שליחה על ידי יעלי* » 09 מאי 2007, 00:11

תודה על כל ההפניות. מצאתי את האתר הזה רק לפני כמה ימים, ועדיין איני מכירה את האפשרויות שגלומות בו. טוב לדעת שאני לא לבד במסע הזה.

עוד

(וברוכה הבאה)

הי ענת,
לי היה סיבוך עם ציסטה תמימה כזאת, כשהיא הסתובבה על צירה וחסמה את כלי הדם המרכזי שעליו היא ישבה. כתוצאה - נוצר נמק, והשחלה מתה מחוסר חמצן. כשהוציאו לי את השחלה המתה (עם הציסטה המתה), הוציאו באותה הזדמנות גם את האפנדיציט (כי חשבו בהתחלה שזה בכלל כאבים של אפנדיציט) וסיפרו לי שזה "נוהל מקובל". הרופאים עובדים יותר מידי שעות בפחות מידי כסף, וזאת התוצאה... הם מתחילים לחשוב במונחים של סרט נע. זה שהציסטה שלי הסתבכה, לא אומר ששלך היתה מסתבכת. וזה שאפנדיציטים אחרים הסתבכו, לא אומר כלום על האפנדיציט התמים שלי, שלא הפריע לאף אחד.

אני כותבת את תגובתי בכמה דפים, כי יש כפילויות. או שאני לא מתמצאת באתר.
אמנם עבר הרבה זמן מהתגובה האחרונה, אבל רק עכשיו לאחר ניתוח שעברתי, קראתי את הדף הנ"ל.
עברתי ניתוח קיסרי חירום באופן בהול. זאת לאחר לידות טבעיות, נפלאות וללא אפידורל. נכון- ניתוח זה מאד מאד מבאס מכל בחינה אפשרית. אבל! הוא הציל את הבת שלי!
לכל האמהות שנותרו עם סימני שאלה וכעסים על נחיצות הניתוח הקיסרי:
אתן (והרופאים) אף פעם לא יכולים לדעת מה היה קורה אם לא היה מתבצע הניתוח.
הסיפורים המשפחתיים אצלנו יעידו על כך שכל לידה, טבעית או בניתוח היא בבחינת נס. סבתא רבא של בעלי ילדה בתימן, בשדה, מאחורי השיחים. לידות טבעיות כמו בימי התנ"ך, אבל פעם התינוקות נולדו חיים ופעם מתים. סבתא שלי האירופאית, היתה יתומה מאם, מכיוון שאמא שלה נפטרה כאשר ילדה אותה.
אני לא רוצה להפחיד בסיפורים הללו, אלא רק רוצה להגיד תודה גדולה שבימינו ובמדינתו רפואת הנשים והייולדים כל כך מתקדמת. כי שום דבר לא מובן מאליו.
בהתחלה הייתי בטראומה מכל הניתוח ומתהליך ההתאוששות הקשה. אבל כיום, מספר שבועות אחרי, אני אומרת כל יום תודה לרופא (הצעיר מאד) שהיה באותו לילה בתורנות והחליט לנתח אותי. ותודה לרופאי הילדים שנכחו בניתוח (ככה זה בניתוח חירום) וטיפלו בבת שלי טיפול חירום שהציל את חייה.
מקווה שגרמתי לכן להרגשה טובה ואופטימית יותר.

ועוד משהו:
נראה לי שהתחושה שנשארת לגבי נחיצות הניתוח, תלויה גם הרבה ביחס של הצוות הרפואי. זאת אומרת- אם הרופאים סובלניים ואמפתיים, מסבירים בצורה הגיונית אך גם רגישה מדוע הניתוח נחוץ, אז קל לנו יותר להשלים עם הסיטואציה.
לעומת זאת, כאשר אין את הכבוד והרגישות, אז באמת התחושה שנשארת היא שמישהו החליט וקבע ולקח פטרונות על הגוף שלי מבלי להקשיב לי. ועדיין צריך לזכור שבתוך מערכת הבריאות המאד לא מושלמת שלנו, יש 2 צדדים לדיאלוג (חיובי או שלילי).
חג חירות שמח ואביבי לכולנו!