סיפור הלידה של גורה

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה במים, דף סיפור לידה שהתאחרה}

[טרה_רוסה*]

עברו שבעה וחצי חודשים מהלידה. כבר זמן רב שאני מתכוונת לכתוב את סיפור הלידה של גורה, אבל מתעצלת. בעצם, אני מצטערת שלא עשיתי זאת יומיים-שלושה אחרי הלידה, כשהכל עוד היה טרי בזיכרון.
עוד שבועיים אנחנו עוזבים את הדירה, עוברים להורים. סתם דירה תל אביבית שפתאום קיבלה משמעות מיוחדת, כי כאן נולדה ביתי הראשונה. נוצרה-נולדה-וגדלה באותה מיטה, באותו חדר, באותו בית. ועכשיו צריך להשאיר את המקום הזה מאחור.

היכן להתחיל את הסיפור? כמה ללכת אחורה?
אתחיל מיום הלידה, ואחזור לאחור לפי הצורך.

ביום חמישי בחמש בבוקר הרגשתי משהו. פסים בבטן. המשכתי לישון ומתוך שינה המשכתי לשים לב לפסים האלה. בשש כבר התחלתי לחשוב שאולי אלה צירים, והתעוררתי. הערתי את בן זוגי ויחד שכבנו במיטה בלי לעשות כלום. הפסים קצת התחזקו והתחלנו לחשוב שאולי אלה באמת צירים. בן זוגי הציע שנמדוד זמנים, וכך נדע. מדדנו, והם באמת התבררו כבעלי מרווחים קבועים!

או! הגיע הזמן! כבר הייתי לקראת סוף שבוע 42. יומיים קודם, ביום שלישי, היה לי משבר ובכיתי. "מה אם הצירים לא יתחילו בזמן?", "מה אם בית החולים לא יסכים ללכת לקראתי ולנטר אותי בלי זירוז", "הרי המיילדת לא תסכים לכך שלא אהיה תחת מעקב". כבר התחלתי לדאוג שאגיע למצב שלא אוכל ללדת בבית. החלטנו שצריך לעשות מעשה. למחרת בן זוגי לקח יום חופש. הוא הבין שאני זקוקה לו ולתמיכה שלו. התקשרנו למיילדת וביקשנו ממנה את המרשם לטינקטורה המזרזת. נסענו מיד לבית מרקחת וקנינו אותה. לאחר מכן, הלכנו לחפור בגינה. אימא שלי ניג'סה לי כבר שבועיים שאני אשטוף את הבית או אלך לעדור, כי זה מה שיזרז את הלידה. עד אז העצה הזאת שלה סתם עיצבנה אותי. לא ממש היה מה לעשות בגינה, אז סתם חפרתי והעברתי אדמה ממקום למקום. אח"כ התקשרנו לאימא של בן זוגי לבקש המלצה למדקר בתל אביב. היא בעצמה מדקרת, אבל גרה רחוק. פתאום חשבנו לעצמנו שבעצם למה לא לנסוע אליה ? ממילא בן זוגי לקח יום חופש, ויש לנו יום שלם פנוי. טוב, העמסתי את כולי על האוטו ונסענו לביקור בקיבוץ. דוקרתי וחזרנו עייפים אך מרוצים. וכאמור, לפנות בוקר, צירים (כמובן שעד היום כל אחת מהסבתות חושבת שהשיטה שלה היא זו שהצליחה ).

קמנו והתחלנו להתארגן. בעצם, לא היה מה לארגן. ימים, שבועות וחודשים מראש תיכננתי הכל לפרטי פרטים. שידת ההחתלה היתה מלאה בבגדי תינוקות מכובסים ומקופלים, בארון "של התינוקת" היו סלסלות עם "דברים ללידה עצמה", "דברים לרגע אחרי הלידה" וכדומה, כדי שבן זוגי לא יצטרך לחפש שום דבר. דיסקים מוכנים. תיק למקרה שצריך להתפנות לבית חולים וכן הלאה. גם חדר השינה היה מוכן לקבלת התינוקת, עם מיטה משפחתית גדולה, וילונות קרושה שסרגה דודה מיצי שנפטרה כמה חודשים קודם, ומנורת זהב נוצצת שמצאנו בזבל ביפו.

הצירים כבר החלו להתחזק. כל פעם שהיה ציר, נשענתי על השולחן ונענעתי את האגן. וזה עבד. בזמן הנענוע לא הרגשתי כלום. "מה, זה צירים? קלי קלות!". היה לי ציר במרווחים מוזרים של כל 8,2,8,2 דקות. נדמה לי שבן זוגי ניקה את הבית.

התקשרתי מוקדם לאחותי. היא הייתה אמורה להגיע מרחוק, ורציתי שתהיה מעודכנת כדי שתוכל להתארגן עם הילדים. בשמונה וחצי בערך, בן זוגי התקשר למיילדת, ג'ויס. לא חשבנו שהיא צריכה לבוא עדיין, אבל רצינו לעדכן אותה, שתדע לארגן לעצמה את היום. הכל היה עדיין קליל. איך שבן זוגי סגר את הטלפון, הצירים הפכו לכל 5 דקות. אחרי זמן קצר, פתאום הגיע ציר חזק בבת אחת. צעקתי מהפתעה. בן זוגי בא בריצה. לא הייתי מוכנה לזה. זה היה מבהיל, גם בשבילי וגם בשביל בן זוגי. הוא התקשר שוב לג'ויס ואמר לה שהעניינים מתקדמים.
מכאן אני כבר לא זוכרת הכל.

כולם הגיעו בשלב זה או אחר (אחותי, ג'ויס - המיילדת, מלכה - סטודנטית לסיעוד שמתעתדת להיות מיילדת בית, ונורית - מיילדת שמתעתדת להיות מיילדת בית).
אחרי כשעה מהגעתה ג'ויס בדקה פתיחה. 5. לא רע. הייתי מרוצה. אני חושבת שהשעה הייתה כ 11. הם התחילו לדבר ביניהם. "מתי נראה לכם שתהיה הלידה?" ג'ויס ענתה, "אולי 7". מתוך הערפל שהייתי בו צווחתי "לא!!!!!". אחותי ריחמה עלי ואמרה, "נראה לי שב-2 או 3". ביקשתי מהם שלא יגידו לידי את השעה. לא רציתי לדעת כמה זמן עבר.

במשך כל הלידה הייתי במין ערפל של כאן ועכשיו. לא חשבתי קדימה או אחורה. בשלב הראשון של הלידה ידעתי שאני רק צריכה להיות, ולא לעשות. לתת לגוף שלי לעשות את מה שהוא יודע, בלי להפריע לו. נתתי לגוף לשלוט בי ושמרתי את הכוחות שלי לשלב השני, בו יהיה עלי להיכנס לפעולה.
הייתי קצת מיובשת (כנראה מהריצות, החפירות, והנסיעות ביום קודם). שתיתי מים וכל ציר הקאתי אותם. בסוף לא היתה ברירה וקיבלתי נוזלים באינפוזיה.
הרגשתי ביטחון רב. בשום שלב בלידה אפילו לא חדרו למוחי מחשבות של ספק או חשש. סמכתי על ג'ויס שתיקח פיקוד אם תהיה בעיה כלשהי, אך למען האמת, לא היה לי כל ספק שלא תהיה שום בעיה. הרגשתי בביטחון שהגוף שלי יודע מה הוא עושה.

פתחנו את הבריכה ורוב הזמן שהיתי בה. בכל ציר הייתי חייבת להחזיק ידיים של שני אנשים. אחד בכל יד. בדרך כלל החזקתי יד אחת של בן זוגי ויד אחת של אחותי. עמדתי על הברכיים בבריכה, וכל ציר הורדתי את הראש ועשיתי קול נמוך (למחרת הייתי ממש צרודה). מי אמר שזה טוב לזוז ולעשות תנועות? לא יכולתי לזוז מילימטר בציר. קיבלתי אותו בלא תנועה כלל. בין הצירים נחתי ונשענתי על שולי הבריכה, תוך שאני פולטת ציוויים שונים באורך מילה אחת "מים", "מיץ", "חם לי", "חם לי", "חם לי". כולם רעדו מקור ולי היה חם. מדי פעם אחותי טפטפה לפי תרופות הומיאופטיות. יציאה מהמים והליכה למקלחת או לשירותים נראתה לי כמו טיפוס האוורסט. כל פעם שג'ויס ביקשה שאצא קצת מהבריכה לעשות פיפי או לזוז, פחדתי. פחדתי לקבל ציר בעמידה. בן זוגי ואחותי תמכו בי משני הצדדים וליוו אותי.

טוב, הצירים נמשכו ונמשכו, היה נראה שעבר המון זמן. אחרי כמה שעות ג'ויס בדקה שוב. הייתי בטוחה שיהיה כבר לפחות פתיחה של 8. אבל....5.5. איזו אכזבה. וגם את החצי היא בטח הוסיפה כדי שאני לא אתייאש לגמרי.
כך נמשך ונמשך, עד לפתיחה כמעט מלאה, אך היה איזה חלק מצוואר הרחם שחסם את המעבר, והיה צריך שגם הוא ייפתח. השעה האחרונה הזו הייתה קשה. כבר נמאס לי. לא היה לי כוח לכאבים האלה. אני זוכרת ששאלתי את המיילדות, "צירי הלחץ הם כאב מסוג אחר, נכון? כי מהצירים האלה כבר נמאס לי" .
בסוף הייתה פתיחה מלאה ועברנו לחדר שינה, לכיסא הולנדי. לחצתי ולחצתי, כמו שקראתי וכמו שלימדו אותי בקורס הכנה ללידה, תוך נשיפת אוויר. זה היה כל כך לא אפקטיבי, שהמיילדת בכלל לא הבינה שאני מנסה ללחוץ! המשכתי לנסות ללחוץ, עד שבסוף היא אמרה, "קחי אוויר, תעצרי את הנשימה ותלחצי! תספרי לפחות עד שבע, כי לחיצה יותר קצרה, כאילו לא עשית כלום...." (כנאה שלחיצות זה לא הצד החזק שלי )

התחלתי להרגיש שיש התקדמות. הצירים לא כאבו כלל, ההיפך, הייתי אפילו מגדירה אותם כנעימים. שמחתי לקראתם, הם בישרו את הסוף, את הרגע בו התינוקת שלי תהיה בזרועותי.
החלפתי כמה תנוחות. לא מצאתי תנוחה מתאימה. לבסוף ידעתי מה אני רוצה. ביקשתי מבן זוגי לעמוד, עמדתי עם הגב אליו וכל פעם שהיה לי ציר, לחצתי וכרעתי תוך שבן זוגי מחזיק אותי. בין ציר לציר עיסיתי את הפטמות. הצירים לא באו מאליהם. מלבד עיסוי הפטמות הרגשתי שאני שולטת בהם. כשהרגשתי מוכנה לציר הבא, עשיתי כמה תנועות לחיצה והן גרמו לתחילת ציר.

לחצתי שוב ושוב. לבסוף בצבץ ראש. חשבתי שכבר הגיע הסוף. אבל, לא! התינוקת שלי לא רצתה לצאת! לחצתי ולחצתי. התאמצתי. צעקתי!! חזק ממאמץ. זה לא עזר. ניסיתי להתאמץ יותר. "אם אני רק אצליח להתאמץ יותר, היא בטח תצא". ניסיתי להתרכז חזק חזק. שמעתי את ג'ויס אומרת לנורית: "תכיני את הקיט של האפי". "לא! אני רוצה לנסות עוד קצת" התחלתי לשנן לעצמי מנטרה שתעזור לי להתרכז. "צאי! צאי! צאי!" אבל היא לא יצאה. ביקשתי מכולם לעזור לי לצעוק. זה נורא הצחיק אותם, אבל הם עזרו לי וצעקו "צאי! צאי! צאי!" ג'ויס עשתה כמיטב יכולתה עם שמן שקדים, אך לבסוף הוחלט על חיתוך. איך שג'ויס חתכה, פלאץ' התינוקת יצאה כולה בבת אחת! (ובסוגריים – למה הייתי כל כך עקשנית! היא יכולה הייתה לצאת רבע שעה קודם )

פעמים רבות ניסיתי להיזכר ולשחזר את הרגעים הבאים. הייתי כולי מבולבלת, ואני לא ממש זוכרת כל רגע בבהירות. ביקשתי את המשקפיים. ראיתי אותה שוכבת מקווצ'צ'ת כחלחלה-ורדרדה-לבנבנה. ג'ויס ניקתה לה את האף ונתנה לה קצת חמצן (אני חושבת). "אני יכולה להניק אותה?" כולם צוחקים. "רגע, מה את ממהרת". "עכשיו אני יכולה להניק?" אחרי שגמרו מה שהיה צריך, נתנו לי אותה. היא בכתה ולא נרגעה. היה לי קצת עצוב שהיא באה לעולם בבהלה ובטראומה. חיבקתי אותה ונישקתי אותה אבל זה לא עזר. בסוף היא נרגעה (לי זה היה נראה כמו המון זמן, אבל בן זוגי ואחותי אומרים שבכתה רק חמש דקות).

השלייה לא יצאה, וגורה לא רצתה לינוק. נגעתי לה בצד הפה עם הפטמה וניסיתי לשכנע אותה. ניסינו וניסינו, אך כלום לא עזר. ג'ויס כבר התחילה לאיים שאם השלייה לא יוצאת בקרוב, נוסעים לבית חולים. נו גורה, תתחילי לינוק! כשג'ויס ראתה שבשיטות העדינות שלנו זה לא הולך, היא פתחה לגורה את הפה, הכניסה את הפטמה, והילדה פשוט התחילה לינוק! (ולא עזבה את הפטמה שעתיים שלמות )

ישבתי לי במיטה המשפחתית הענקית, עם התינוקת יונקת, המילדות ישבו איתי על המיטה ואכלו מהממולאים שהכנתי להן מראש, ופטפטנו לנו בזמן שבן זוגי אחותי רוקנו את הבריכה וניקו את הבית (חמודים). הרגשתי כמו קיסרית יפן. למי עוד יש כזה צוות? שלוש מיילדות שהיו רק איתי! שאהבו אותי וחיבקו אותי. בעלי ואחותי שתמכו בי. כל הצוות היה חזק ועירני, כי יכלו להתחלף ביניהם, לנוח ולאכול בלי שאשאר לבד לרגע.

אח"כ ג'ויס לקחה בד, שמה בפנים את גורה ושקלה אותה עם משקל כזה שתולים ממנו. זה היה נחמד כי זה היה חפץ שאימא שלי הייתה משתמשת בו הרבה כשהייתי קטנה לשקילה במטבח. ו-נו........כמה היא שקלה? 3.700!! הייתי פשוט בשוק. לא האמנתי שנולדה לי תינוקת כל כך גדולה. זה ממש לא נפוץ במשפחה שלי.
בסוף כולם הלכו ואנחנו שכבנו במיטה ליד גורה הקטנה. היינו עייפים אבל לא יכולנו להירדם שעות מההתרגשות, ושכבנו יחד מחובקים במיטה. אני לא יכולה לדמיין לעצמי מצב אחר, של שכיבה לבד בלילה בבית החולים, בלי בן זוגי ובלי התינוקת. זו לדעתי סיבה מספקת ללדת בבית.

למחרת עשינו לנו יום שקט שלנו יחד, להתרגל לאט לכך שעכשיו אנחנו ממש משפחה. ביקשנו מכל הקרובים לא להגיע, ועשינו רק שני דברים: נסענו בבוקר לבית החולים לשעתיים ואחר הצהריים הזמנו את דלית, אצלה עשיתי עיסויים במשך ההריון, שתעשה עיסוי לי, ובמיוחד לבן זוגי, שעבד כל כך קשה כל הלידה.
בימים לאחר הלידה הייתי כולי באופוריה. למי ששאל איך היה עניתי, "כיף!!!!".

כאמור, עברו כבר שמונה חודשים (אני עובדת על הסיפור כבר שבועיים). עוד כמה ימים אנחנו עוזבים את הבית. השבוע כבר לא הייתה ברירה והיינו חייבים לזכור סוף סוף לקחת את השלייה מהפריזר, ולקבור אותה בשטח האדמה בו אנו מתכננים לבנות את ביתנו. בסוף הלידה ביקשתי לגעת בשיליה. היא הייתה חמה, רכה ומהבילה. רציתי להסתכל עליה מקרוב, ולא הספקתי. לכן גם קבורת השיליה היייתה בשבילי מעין סגירת מעגל. היא החלה להפשיר, ודם אדום טיפטף. הדם שלי. קברתי אותה מתחת לעץ אלון עבות. עץ מלא בפיות.

הסיבה שטרחתי והארכתי בסיפור הלידה שלי, היא שאחד הדברים שהכי הכינו אותי לקראת הלידה היה קריאת סיפורי לידה, הן של לידות בית, והן של לידות בית-חולים. לכן, אני רוצה להודות לנועה ברקת ולכל מי ששיתפה ופרסמה את סיפור הלידה שלה. בעזרת הסיפורים הבנתי שאני לא רוצה ללדת בבית חולים. בעזרת הסיפורים ידעתי למה לצפות, וקיבלתי רעיונות רבים לגבי דרכי התמודדות עם כל מה שקשור ללידה. דבר נוסף וחשוב שקיבלתי כאן באתר הוא פתח למחשבה אחרת על הלידה ובעיקר על לידה ללא כאב. זה היה רעיון חדש בשבילי. בעצם זה לא חייב לכאוב! ויש אפילו כאלה שחשות אורגזמה! (לא הלך לי. אולי בפעם הבאה ) כשקראתי את זה, פתאום הבנתי כמה הדעות המוקדמות שלנו (לא רק על לידה), משפיעות על תפישת המציאות שלנו.
אם אנחנו חושבים שמשהו אמור לכאוב, אז הוא יכאב. כן, כאב לי, אבל כאב נסבל בהחלט. כאב שהוא כוח. כאב שמראה שהגוף עובד. כאב שעד היום משמש לי מקור כוח ועוצמה.

דף סיפור לידה

[אם_הבנים_שמחה*]

אם אנחנו חושבים שמשהו אמור לכאוב, אז הוא יכאב. כן, כאב לי, אבל כאב נסבל בהחלט. כאב שהוא כוח. כאב שמראה שהגוף עובד. כאב שעד היום משמש לי מקור כוח ועוצמה.

לכתוב בגדול ולתלות על העננים.
כלומר, כל מילה.

[שרון_ג*]

טרה,
תודה על הסיפור היפה.
פשוט מושלם.

[יעל_צ*]

_טרה,
תודה על הסיפור היפה._
גם ממני.

[סיגל_ב*]

איזה יופי. איזה יופי. איזה יופי!
@}
תודה.

[ברונית_ב*]

איזה סיפור יפה ומעורר השראה.
ואיזה שם יפה זה גורה. איפה אתם מתכוונים לבנות את הבית? (אין כמו עצי אלון!)

[טרה_רוסה*]

ואיזה שם יפה זה גורה.
זה רק הכינוי שלה (עוד מהבטן). לא היה לנו אומץ לקרוא לה ככה, למרות שחשבנו על זה.

[ליזה_ליזה*]

למי ששאל איך היה עניתי, "כיף!!!!".
ואיזה כיף היה לקרוא את הסיפור הזה. תודה שחלקת איתנו את סיפורך המדהים @}

[עדי_יותם*]

אוי, איזה יופי. הלוואי על כולן.

[ב_דרך*]

מקסים, מרגש ומעורר זכרונות מלפני ארבעה חודשים בדיוק...

[טובי_י*]

איזה יופי שכתבת אותו סופסוף! מרגש מאוד.
אגב, מתברר שבבית הזה חוויתם המון אושר, מאחלת לכם המון חוויות כאלה גם בבית הבא!

[מ_י_כ_ל*]

איזה סיפור לידה מעצים ומחזק!

ובכלל,
"צירי הלחץ הם כאב מסוג אחר, נכון? כי מהצירים האלה כבר נמאס לי"
מי שמסוגלת לומר משפט שכזה תחת צירים - היא אלילתי החדשה!

[מאמא_מאוהבת*]

מקסים! תודה ששיתפת @} @} @}

[שרה_ק*]

מקסים! איזה סיפור לידה! ולגבי לידה ללא כאב, אני מאמינה מהנסיון שלי שאפשר אם יולדים לבד. אם נמצאים במעקב ובדיקות, הלידה נהפכת לכאב.

[ליאת_טאוב*]

רק עכשיו קראתי ונהניתי מאוד, כמו לקרוא סיפור מתח טוב...

שרה ק,
אני לא לגמרי מסכימה. אני עברתי הריון עם מעקב ובדיקות, ילדתי בבית חולים ובכל זאת שלטתי לגמרי בכאב והיתה לי לידה קלה ומהנה. זה בראש שלנו, לא במסך של האולטראסאונד.

[מונו_נוקי*]

מקסים!! @}

[שרון_קיי*]

רק עכשיו קראתי ,ילדתי 4 ילדים בבית חולים ואני מלאת קנאה והערצה!

[טרה_רוסה*]

תודה

[ריח_מנטה*]

סיפור לידה מקסים שקראתי ואהבתי, חבל שאני כבר לא אלד יותר. ממש חוויה בעיני ללדת בבית,משהו אחר.

[טרה_רוסה*]

דף סיפור לידת בית

[במבי_ק*]

עוד שבועיים אנחנו עוזבים את הדירה, עוברים להורים. סתם דירה תל אביבית שפתאום קיבלה משמעות מיוחדת, כי כאן נולדה ביתי הראשונה. נוצרה-נולדה-וגדלה באותה מיטה, באותו חדר, באותו בית. ועכשיו צריך להשאיר את המקום הזה מאחור.

ועכשיו גילינו שנוספה לדירה הזאת עד שכבת היסטוריה

[רחל_ברמן*]

וגם דף סיפור לידה במים

[טרה_רוסה*]

לא ידעתי שזה נחשב לידה במים..אעדכן גם בסיפור השני.

דף סיפור לידה שהתאחרה

ועכשיו גילינו שנוספה לדירה הזאת עד שכבת היסטוריה
זה הרס אותי. גילינו שבן הזוג של במבי גר כמה שנים לפנינו בדיוק באותה דירה שאנחנו גרנו בה, בחדר שגורה נולדה בו!